מעשה ביהודי אחד בעל מלאכה פשוט אשר לא זכה אומנם ללמוד הרבה, אך עשה לו מנהג בכל יום שישי אחר הצהרים, היה הולך וטובל במקוה טהרה, לובש בגדי שבת והיה יושב בקרן זוית ביתו ואומר שיר השירים מילה במילה בשמחה רבה ובניגון יפה.

והיה מאריך בשיר השירים כשתי שעות לערך. אחר מותו, בית דין העליון דנו אותו לפי מעשיו לרדת גהנום מסרו אותו ביד השמש להובילו ולמסור אותו ביד ממונה של גהנום. כשהוא נמסר בידי הממונה, והנה פתאום נשמע קול רעש של מזמרים שיר השירים בניגון נפלא, קול המנגינה הייתה ערבה ומושכת, עד שנשתתק כל תנועת הגלגלים, בכללם גם האש של גהנום, הממונה שגם הוא נמשך אחרי הקול עמד מחכה עמד מחכה עד שיפסק אותו הקול של שיר השירים, והנה מרגע לרגע המנגינה והקול הולך וחזק אזי בראותו הממונה של גהנום שגם האש בגהנום נפסק, כעס מאוד וקרא לשמש שיקח את האיש בחזרה, כי כל זמן שזה האיש  עומד שם שיר השירים ומנגינתו אינו פוסק. וכל זמן ששיר השירים נמשך אזי כל גלגלי גהנום עומדים. השמש החזיר את האיש לבית דין העליון, גם בית דין של מעלה פסקו כדברי הממונה ושיחררו את האיש והביאוהו למחיצתו. הנפטר בא בליל שבת לרב העיר בחלומו, וסיפר לו את כל העניין כדי לזכות את הרבים להתנהג כמוהו.