תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

כה (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּטּוּרָא דְסִינַי לְמֵימָר:


 רש''י   בהר סיני. מה ענין שמטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי שכך פרושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעַלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַשְּׁמֵט אַרְעָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   שבת לה'. לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:

(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: שִׁית שְׁנִין תִּזְרַע חַקְלָךְ וְשִׁית שְׁנִין תִכְסַח כַּרְמָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַח שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דְתַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלָךְ לָא תִזְרַע וְכַרְמָךְ לָא תִכְסָח:


 רש''י   יהיה לארץ. לשדות ולכרמים: לא תזמר. שקוצצין זמורותיה. ותרגומו לא תכסח, ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים, (תהלים פ יז) שרפה באש כסוחה:

(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: יָת כַּתֵּי דַחֲצָדָךְ לָא תֶחֱצַד וְיָת עִנְבֵי שִׁבְקָךְ לָא תִקְטוֹף שְׁנַת שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא:


 רש''י   את ספיח קצירך. אפלו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח: לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל: נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם: לא תבצר. אותם אינך בוצר, אלא מן המפקר:

(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וּתְהֵי שְׁמִטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וְלַאֲגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדָיְרִין עִמָךְ:


 רש''י   והיתה שבת הארץ וגו' . אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך: שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור: לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן: ולשכירך ולתושבך. אף הגוים:

נביאים - ירמיה - פרק לב

(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַאֲמַר יִרְמְיהוּ הֲוָה פִּתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר :


 רש''י   ויאמר ירמיהו וגו' . לא לצדקיהו אמר כן אלא פי' הכתוב למה כלאו וחוזר לדבורו הראשון לפרש מה הדבר אשר הי' אל ירמיהו :

(ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: הָא חֲנַמְאֵל בַּר שַׁלוּם אַח אָבוּךְ אָתֵי לְוָתָךְ לְמֵימָר זְבוּן לָךְ יַת חַקְלִי דְבַעֲנָתוֹת אֲרֵי לָךְ חָזְיָא אַחֲסַנְתָּא לְמִזְבַּן :


 רש''י   בא אליך . על פי הדבור :

(ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא: וַאֲתָא לְוָתִי חֲנַמְאֵל בַּר אַחֲבִי כְּפִתְגָּמָא דַיְיָ לְדָרַת בֵּית אֲסִירַיָּא וַאֲמַר לִי זְבוּן כְּעַן יַת חַקְלֵי דְבַעֲנָתוֹת דְבְאֲרַע שִׁבְטָא דְבִנְיָמִן אֲרֵי לָךְ חָזְיא יְרוּתָא וְלָךְ אַחֲסַנְתָּא זְבוּן לָךְ וִידָעִית אֲרֵי פִתְגָּמָא דַיְיָ הוּא : (ט) וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף: וּזְבָנִית יַת חַקְלָא מִן חֲנַמְאֵל בַּר אַחֲבִי דְבַעֲנָתוֹת וּתְקָלִית לֵיהּ יַת כַּסְפָּא שַׁבְעָא מָנִין וַעֲשַּׂר סִלְעִין דִּכְסַף : (י) וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: וּכְתָבִית בְּשִׁטְרָא וַחֲתָמִית וְאַסְהֵידִית סַהֲדִין וּתְקָלִית כַּסְפָּא בְּמֹאזְנַיָא : (יא) וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי: וּנְסֵיבִית יַת שִׁטְרָא דִזְבֵינִית יַת דִכְתִיב בְּעִיץ וְחָתִים כְּהִלְכְתָא וְכִדְחָזָא וְיַת שִׁטְרָא פְתִיחָא :


 רש''י   את ספר המקנה . שטר המכירה : את החתום וגו' . עם חתימתו כשהוא חתום כדת וחוק : ואת הגלוי . שהוחזק בבית דין על פי עדיו וכתבו וחתמו הדיינין אשרתא דדייני הוא קיום השטרות לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים ורבותינו פירשו לענין גט פשוט ומקושר בבבא בתרא :
 

כתובים - משלי - פרק כח

(יא) חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ: גַּבְרָא עַתִּירָא חַכִּים הוּא בְעַיְנוֹי וּמִסְכְּנָא סוּכְלְתָנָא בָסֵר לֵיהּ :


 רש''י   איש עשיר ודל מבין . כנגד רב ותלמיד הוא מדבר שהתלמיד חוקר ועל ידו הרב מתחכם :

(יב) בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם: כַּד יֶחֱדוּן צַדִיקַיָא סַגִיעָא שַׁבְהוֹרָא וּבְקוּמָא דְרַשִׁיעֵי מִבְצֵי בַּר נָשָׁא :


 רש''י   יחופש אדם . יתחפש בכל מיני עלילות :

(יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם: דִּמְכַסֶה חוֹבוֹי לָא נִצְלַח וּדְמוֹדֵי חֲטוֹי וְשָׁבֵק נִרְחַם עֲלוֹי אֱלָהָא :


 רש''י   ומודה ועוזב . מודה פשעיו ועוזבם משוב בם עוד :

(יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה: טוּבוֹהִי דְבַר נָשָׁא דְמַדְלִיחַ לִבֵּיהּ תְּדִירָא וּמַן דְּמַקְשֵׁי לִבֵּיהּ נָפֵל בְּבִישְׁתָּא :


 רש''י   מפחד תמיד . דואג מעונש ובכך מתרחק מעבירה :

(טו) אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל: אַרְיָא נָהֵם וְדוּבָא מַצְרִיחַ עַל רַשִׁיעָא דְמִשְׁתְּלִיט עַל עַמָא מִסְכְּנָא :


 רש''י   ארי נוהם . הוא להם : ודוב שוקק . נהימה לארי ושקיקה לדוב שניהם לשון צעקה :

(טז) נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת (שנאי) שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים: שַׁלִיטָא חֲסִיר הַוְיָנָא סַגִיעָן עוֹשְׁקוֹי וְאִנָא דְשָּׂנֵי טוּלְמַיָא נִּגְדוּן יוֹמוֹי :


 רש''י   חסר תבונות . מתוך שהוא חסר תבונה הוא רב מעשקות כי אינו נותן לב על חייו ומרבה לעשוק שהרי השונא בצע יאריך ימים :
 

משנה כלאים פרק ח

א. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֲסוּרִין מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי זְרָעִים, אֲסוּרִים מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, (וְכָל שֶׁכֵּן בַּהֲנָאָה). כִּלְאֵי בְגָדִים מֻתָּרִין בְּכָל דָּבָר, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלִּלְבּש. כִּלְאֵי בְהֵמָה מֻתָּרִים לְגַדֵּל וּלְקַיֵּם, וְאֵינָן אֲסוּרִים אֶלָּא מִלְּהַרְבִּיעַ. כִּלְאֵי בְהֵמָה אֲסוּרִים זֶה בָזֶה:

 ברטנורה  (א) כלאי הכרם אסורים מלזרוע. אבל אינו לוקה משום כלאי הכרם עד שיזרע שני מיני זרע שהן כלאים זה בזה ויזרעם בכרם דהכי משמע קרא (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לא תזרע שני מיני זרעים שהן כלאים בתוך כרמך ואם זרעו בכרם לוקה שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם: ומלקיים. אם רואה אותם ומתיאש מלעקרם אסור, אלא שאינו לוקה אלא אם כן עושה מעשה: ואסורים בהנאה. דכתיב (שם) פן תקדש, תוקד אש, מלמד שהן טעונים שריפה ואסורים בהנאה: אלא ללבוש. והוא הדין להעלות עליו דכתיב (ויקרא יט) לא יעלה עליך: אלא להרביע. להכניס כמכחול בשפופרת אבל מותר להכניס לדיר ולהעמיד זה אצל זה שני מינים זכר ממין זה ונקבה ממין אחר: כלאי בהמה אסורים זה עם זה. כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס, ומתני' אתיא כמאן דאמר אין חוששין לזרע האב, דלמאן דאמר חוששין, כל מיני פרדות אחת הן ומותרים זה בזה. ובירושלמי רצו להוכיח שאסור לרכוב על פרדה מקל וחומר, ומה אם בבגדים שאתה מותר ללבוש זה על גבי זה אתה אסור בתערובתן, בהמה שאתה אסור להנהיג זו עם זו לא כל שכן שאתה אסור בתערובתה. ומקשינן והכתיב (שמואל ב יג) וירכבו איש על פרדו וינוסו אצל בני דוד כשנהרג אמנון, ומשנינן אין למדין מן המלכות תו מקשינן והא כתיב (מלכים א א) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, ומשנינן ההיא בריה מששת ימי בראשית הויא. ומיהו חזינא להו לרבנן קשישי קמאי דקמאן שרוכבין לפניהם על פרדות ואין מוחה בדבר אלא שמזהירים שלא להנהיג יחד שתי פרדות דשמא אחת מהן נולדה מחמור ואביה סוס והאחרת מסוס ואביה חמור:

ב. בְּהֵמָה עִם בְּהֵמָה וְחַיָּה עִם חַיָּה, בְּהֵמָה עִם חַיָּה וְחַיָּה עִם בְּהֵמָה, טְמֵאָה עִם טְמֵאָה וּטְהוֹרָה עִם טְהוֹרָה, טְמֵאָה עִם טְהוֹרָה וּטְהוֹרָה עִם טְמֵאָה, אֲסוּרִין לַחֲרש וְלִמְשֹׁךְ וּלְהַנְהִיג:

 ברטנורה  (ב) בהמה עם בהמה וחיה עם חיה וכו'. אף על גב דלא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב) אמר רחמנא, ילפינן שור שור משבת דהוא הדין לכל בהמה חיה ועוף: ולמשוך ולהנהיג. למשוך את שדרכו למשוך ולהנהיג את שדרכו להנהיג. גמל ארחיה במשיכה וחמור ארחיה בהנהגה ומיהו בין בגמל בין בחמור חייב בין מושך בין מנהיג:

ג. הַמַּנְהִיג סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְהַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר. וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לָרְצוּעוֹת, אֲסוּרָה:

 ברטנורה  (ג) והיושב בקרון. חייב הואיל ואזלי מחמתיה חשוב כאילו מנהיגן: רבי מאיר פוטר. היושב בקרון דלאו מידי קעביד. ואין הלכה כרבי מאיר: והשלישית שהיא קשורה לרצועות. אם שני סוסים קשורים בקרון וקשר שם חמור אף על גב דבלא חמור קאזלי אסור ולא חזינן לחמור כמאן דליתיה:

ד. אֵין קוֹשְׁרִין אֶת הַסוּס לֹא לְצִדְדֵי הַקָּרוֹן וְלֹא לְאַחַר הַקָּרוֹן, וְלֹא אֶת הַלֻּבְדְּקִים לַגְּמַלִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַנּוֹלָדִים מִן הַסוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן חֲמוֹר, מֻתָּרִין זֶה עִם זֶה. וְכֵן הַנּוֹלָדִים מִן הַחֲמוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶם סוּס, מֻתָּרִין זֶה עִם זֶה. אֲבָל הַנּוֹלָדִים מִן הַסוּס עִם הַנּוֹלָדִים מֵחֲמוֹר אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:

 ברטנורה  (ד) אין קושרין סוס בצדי הקרון. כשהבקר מושכות בקרון אין קושרין סוס בצדו או אחריו של קרון כדי שילמוד למשוך לפי שפעמים הסוס שאחר הקרון דוחף את הקרון ומנהיגו בגופו: לובדקים. חמור של לוד והוא גדול ועריץ משאר חמורים ודומה לגמל: אף על פי שאביהן חמור מותרין זה עם זה. שאביו של זה חמור ואביו של זה חמור וקא משמע לן דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וצד חמור משתמש בצד סוס דכיון דאמותיהן שוות אין חוששין לזרע האב: אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים זה עם זה. כיון שאמו של זה ממין החמורים ואמו של זה ממין הסוסים דבתר זרע האם אזלינן והרי הן שני מינים. והלכה כר' יהודה:

ה. הַפְרוּטִיּוֹת אֲסוּרוֹת, וְהָרַמָּךְ מֻתָּר. וְאַדְנֵי הַשָּׂדֶה, חַיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְטַמְּאוֹת בָּאֹהֶל כָּאָדָם. הַקֵּפָּד וְחֻלְדַּת הַסְנָיִים, חַיָּה. חֻלְדַּת הַסְנָיִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע:

 ברטנורה  (ה) פרוטיות. מין פרדות שאין אדם יכול לעמוד [עליהן] ולברר על ידי סימנים איזה מהם אמו חמור ואיזה מהם אמו סוס הלכך אסורין זה עם זה: והרמך מותר. שכולם מין אחד ואמם סוס ובלשון ערבי קורין לסוסיא נקבה רמ''ך ודומה לו בני הרמכים: אדני השדה. חיה הגדילה בשדות וכמין תבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ושמה ידוע והוא ידעוני הכתוב בתורה, ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ וצורתו צורת אדם בפרצוף ידים ורגלים ואין כל בריה רשאה לקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד ואליו רמז (באיוב ה) כי עם אבני השדה בריתך: מטמא באהל כאדם. דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע על פני השדה, באדם שגדל בשדה. הקופד. שרץ שגופו מלא קוצים וכשאדם נוגע בו כופל עצמו ומכניס ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור וקורין לו בלע''ז אריצ''ו: חולדת הסניים. חולדה הגדלה בסנה: כזית במשא. דמספקא להו אם מין חיה ומטמאה נבלתו בכזית ומטמאה נמי טומאה חמורה במשא לטמא אדם לטמא בגדים כנבלת בהמה (טמאה) או מין שרץ הוא ומטמא בכעדשה אבל אינו מטמא במשא כנבלת בהמה אלא במגע כשרץ. ואין הלכה כרבי יוסי לא באדני השדה ולא בחולדת הסנאים:

ו. שׁוֹר בָּר, מִין בְּהֵמָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִין חַיָּה. כֶּלֶב, מִין חַיָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִין בְּהֵמָה. חֲזִיר, מִין בְּהֵמָה. עָרוֹד, מִין חַיָּה. הַפִּיל וְהַקּוֹף, מִין חַיָּה. וְאָדָם מֻתָּר עִם כֻּלָּם לִמְשֹׁךְ וְלַחֲרש וּלְהַנְהִיג:

 ברטנורה  (ו) שור הבר. שור הגדל במדבר: מין בהמה. וחלבו אסור ואינו טעון כיסוי דסברי רבנן עיקרו מן הישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור בר: מין חיה. הטעון כיסוי וחלבו מותר קסבר עיקרו מן המדבר היה. וסימנים שמנו חכמים להכיר בין בהמה לחיה בשאר חיות נאמרו חוץ משור הבר. ואין הלכה כרבי יוסי: כלב מין חיה. נפקא מינה לכותב כל חיה שברשותו לאחר או למקדיש כל חיה שברשותו: רבי מאיר אומר מין בהמה. ואין הלכה כר' מאיר: ערוד. חמור הבר: ואדם מותר עם כולם. דכתיב (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור, אבל אתה חורש באדם ושור, באדם וחמור:
 

גמרא ברכות דף ל''ב ע''א

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א') לָמָּה לִי רוֹב זִבְחֵיכֶם וּכְתִיב (שם) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ו) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ. רָבָא לֹא גָזַר תַּעֲנִיתָא בְּיוֹמָא דְעִיבָא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ד') וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר. אָמַר רִבִּי חָנִין אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מְנָא לָן מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט') וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּין בָּהּ סוֹף בָּא לִידֵי כְאֵב לֵב שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י''ג) תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה מַחֲלָה לֵב. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג') עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. לָא קַשְׁיָא הָא דְמַאֲרִיךְ וּמְעַיֵּין בָּהּ הָא דְמַאֲרִיךְ וְלָא מְעַיֵּין בָּהּ. אָמַר רִבִּי חָמָא בַּר רִבִּי חֲנִינָא אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נֶעֱנֶה יַחֲזוֹר וְיִתְפַּלֵּל שֶׁנֶאֱמַר (תהלים כ''ז) קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה':

 רש''י  ובפרשכם כפיכם. אי לאו דגדולה תפלה כיון דאמר ל''ל רוב זבחיכם ל''ל תו ובפרשכם הא אפילו זבחיכם לא ניחא ליה: אל תחרש. מדלא כתיב את דמעתי תראה ש''מ נראה היא לפניו וא''צ להתפלל אלא שתתקבל לפניו: ונתת אותה קיר ברזל. סי' למחיצת ברזל המפסקת בינו לבינם: ומעיין בה. מצפה שתעשה בקשתו ע''י הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצא תוחלת ממושכה והוא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה. תוחלת. ל' חלוי ותחנה: ועץ חיים תאוה באה. סופו של מקרא הוא: קוה. ותתחזק ואל תמשוך ידך אלא תחזור וקוה:
 

זוהר בהר דף ק''ז ע''ב

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ויקרא ז') זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה וְגוֹמֵר. הָאי קְרָא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹקִימְנָא דְהִיא סַלְקָא וּמִתְחַבְּרָא בְמַלְכָּא קַדִּישָׁא בְזִוּוּגָא שְׁלִים. הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי כֵיוַן דְּעָאל לֵילְיָא וְתַרְעִין סְתִימִין דִּינִין תַּתָּאִין מִתְעֲרִין בְּעַלְמָא וְאַזְלִין וְשָׁאטִין חֲמָרֵי וַאֲתָנֵי וְכַלְבֵי. חֲמָרֵי הָא אוֹקִימְנָא וְכַלְבֵי וַאֲתָנֵי לָא שָׁאטָן וְלָא אַזְלִין אֶלָּא בְהוּ עַבְדֵי חַרְשַׁיָּיא לִבְנֵי נָשָׁא כְּגוֹן בִּלְעָם וְאוּקְמוּהָ. כְּדֵין כָּל בְּנֵי עַלְמָא נַיְימִין וּמִזְבֵּחַ תַּתָּאָה דִלְבַר אִתּוֹקָד. בְּפַלְגוּת לֵילְיָא אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן. וּמֵהַהוּא מִזְבֵּחַ תַּתָּאָה נָפִיק שַׁלְהוֹבָא דְאֶשָּׁא וְתַרְעִין אִתְפָּתָחוּ וְדִינִין תַּתָּאִין אִתְכְּנָשׁוּ בְנוּקְבַיְיהוּ וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא אָזִיל וְשָׁאַט וְתַרְעִין דְּגַן עֵדֶן אִתְפְּתָחוּ עַד דְּמָטֵי הַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִתְפְּלַג לְכַמָּה סִטְרִין דְּעַלְמָא וְעָאל (דק''ה ע''א) תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא וְקָארֵי כְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בֵּין צַדִּיקַיָיא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְשַׁבַּחַת לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַד דְּאָתֵי צַפְרָא כֵּיוַן דְּאָתֵי צַפְרָא אִשְׁתְּכָחוּ מִשְׁתַּעְיָין בְּרָזָא חָדָא. וְאִית לָהּ נַיְיחָא בְּבַעְלָהּ. הָדָא הוּא דִכְתִיב עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. עַד הַבֹּקֶר דְּהָא בְּצַפְרָא דִינִין וְשַׁלְהוֹבִין אִשְׁתְּכָכוּ וּכְדֵין אַתְעָר אַבְרָהָם בְּעַלְמָא וְנַיְיחָא הוּא דְכֹלָא. תָּא חֲזֵי כֵיוַן דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ בָה דִּינִין תַּתָּאִין וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָוַות בָּהּ בְּנַיְיחָא עַל כַּנְפֵי דִכְרוּבִים כַּמָה דְאִתְמָר דִכְתִיב (ישעיה א) צֶדֶק יָלִין בָּהּ כְדֵין הֲוַות לָהּ נַיְיחָא מִכֹּלָא דְהָא יִשְׂרָאֵל לָא נַיְימִין עַד דִמְקָרְבֵי קָרְבְּנָא דְבֵין הָעַרְבַּיִם וְאִסְתְּלִיקוּ דִינִין. וְעוֹלָה הֲוָה אִתּוֹקַד עַל מַדְבְּחָא וּכְדֵין הֲוָה לָהּ נַיְיחָא מִכֹּלָא וְלָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב כִּי תָבֹאוּ וְגוֹמֵר וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ נַיְיחָא וַדָּאי:

 תרגום הזוהר  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר דַּבֵּר וְגוֹ' כִּי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁהִיא עוֹלָה וּמִתְחַבֶּרֶת בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בַּזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁבָּא הַלַּיְלָה, וְהַשְּׁעָרִים סְתוּמִים, דִּינִים תַּחְתּוֹנִים מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם, וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים חֲמוֹרִים, וַאֲתוֹנוֹת וּכְלָבִים. חֲמוֹרִים, הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁמִּשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה חֲמוֹר נוֹעֵר וּכְלָבִים וַאֲתוֹנוֹת, אֵינָם מְשׁוֹטְטִים וְאֵינָם הוֹלְכִים, אֶלָּא בָּהֶם עוֹשִׂים כְּשָׁפִים לִבְנֵי אָדָם. כְּגוֹן בִּלְעָם, וְהֶעֱמַדְנוּ. אָז יְשֵׁנִים כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וּמִזְבֵּחַ הַתַּחְתּוֹן שֶׁמִּבַּחוּץ, שׂוֹרֵף. בַּחֲצוֹת לַיְלָה, מִתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן, וּמִמִּזְבֵּחַ הַהוּא הַתַּחְתּוֹן, יוֹצֵא שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ, וְהַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים, וְדִינִים תַּחְתּוֹנִים מִתְקַבְּצִים בִּנְקָבֵיהֶם, וְאוֹתוֹ שַׁלְהֶבֶת הוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת, וְשַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן נִפְתָּחִים. עַד שֶׁשַּׁלְהֶבֶת הַהִיא מַגַּעַת וּמִתְחַלֵּק לְכַמָּה צְדָדֵי הָעוֹלָם, וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַתַּרְנְגוֹל, וְקוֹרֵא. אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בֵּין הַצַדִּיקִים, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְשַׁבַּחַת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּא הַבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַבֹּקֶר, נִמְצָאִים מְסַפְּרִים בְּסוֹד אֶחָד וְיֵשׁ לָהּ מְנוּחָה בְּבַעֲלָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה וְגוֹ'. עַד הַבֹּקֶר, כִּי בַּבֹּקֶר, הַדִּינִים וְהַלְּהָבוֹת נִשְׁקָטִים. וְאָז מִתְעוֹרֵר אַבְרָהָם, בָּעוֹלָם. וְהוּא נַחַת לַכֹּל. בֹּא וּרְאֵה כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, לֹא נִמְצְאוּ בָּהּ דִּינִים תַּחְתּוֹנִים, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה בְּנַחַת עַל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, שֶׁכָּתוּב, צֶדֶק יָלִין בָּהּ, אָז הָיְתָה לָהּ נַחַת מִכֹּל. כִּי יִשְׂרָאֵל לֹא יָשְׁנוּ עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הַקָּרְבָּן דְּבֵין הָעַרְבַּיִם וְנִסְתַּלְּקוּ הַדִּינִים. וְהָעוֹלָה הָיְתָה נִשְׂרֶפֶת עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאָז הָיְתָה לָהּ נַחַת מִכֹּל, וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא אִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי תָבוֹאוּ וְגוֹ'. וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. מְנוּחָה וַדַּאי.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. כִּיסוּי הָעֶרְוָה כֵּיצַד אַף עַל פִּי שֶׁכִּסָּה עֶרְוָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַסִּין לִקְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ וְאִם לֹא כִסָּה לִבּוֹ אוֹ שֶׁנֶאֱנַס וְאֵין לוֹ בַּמֶּה יְכַסֶּה הוֹאִיל וְכִסָּה עֶרְוָתוֹ וְהִתְפַּלֵּל יָצָא וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה: ב. טַהֲרַת מְקוֹם הַתְּפִלָּה כֵּיצַד. לֹא יִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת וְלֹא בַּמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא בְּאַשְׁפָּה וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ בְּחֶזְקַת טַהֲרָה עַד שֶׁיִּבְדְקֶנּוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע אֵין מִתְפַּלְלִין בּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִצוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְרֵיחַ רָע וּמִן הַמֵּת וּמֵרְאִיַּית הָעֶרְוָה לִקְרִיאַת שְׁמַע. כָּךְ מַרְחִיקִין לַתְּפִלָּה: ג. הַמִּתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ. הוֹאִיל וְחָטָא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּדַק עַד שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵל בְּמָקוֹם טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וּמָצָא צוֹאָה כְנֶגְדוֹ אִם יָכוֹל לְהַלֵּךְ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת יְהַלֵּךְ וְאִם לָאו יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים לֹא הָיוּ מִתְפַּלְלִין בְּבַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שֵׁכָר. וְלֹא בְּבַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מוּרַיָּיס בְּעֵת עִפּוּשׁוֹ מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רָע אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם טָהוֹר:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''א

אֱמֶת וְיַצִיב הוּא כִּי אֵין לָנוּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוַת בּוֹרְאֵנוּ אֲפִילוּ עַל אַחַת מִן הַקְּטַנּוֹת בְּמָלֵא בַּיִת זָהָב וָכֶסֶף. וְאִם יֹאמַר אָדָם אֶעֱבוֹר עַל מִצְוָה. וּבְכַסְפִּי וּבִזְהָבִי אֲשֶׁר יִתְּנוּ לִי בָּזֶה אֲקַיֵים אֶת הַמִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אֲפַרְנֵס עֲנִיִּים אַכְנִיס אוֹרְחִים. אֶעֱשֶׂה כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבוֹת הִנֵּה זֶה מַחֲשֶׁבֶת הֶבֶל. כִּי שֶׁמָּא אַחַר הָעֲבֵירָה יָמוּת וְלֹא יִזְכֶּה לְקַבֵּל הַמַּתָּנָה. גַּם אִם לֹא יָמוּת יֹאבַד הַמָּמוֹן בְּרֶגַע קָטָן וְנִמְצָא מֵת בַּעֲוֹנוֹ. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה יֶשׁ לָךְ לֶאֱהוֹב אֶת בּוֹרְאָךְ הַמַּפְלִיא חַסְדּוֹ עִמָּךְ הוּא בְּרָאָךְ מִטִּפָּה סְרוּחָה וְנָתַן בָּךְ נְשָׁמָה מוֹצִיאֲךָ מִבֶּטֶן. אַחֲרֵי זֹאת נָתַן לָךְ פֶּה לְדַבֵּר וְלֵב לְהָבִין אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי פִיו הַטְּהוֹרוֹת וְהַמְּזוּקָקוֹת כַּכֶּסֶף וּמְצוּרָפוֹת כַּזָּהָב הוּא הַמּוֹלִיכְךָ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַנּוֹתֵן מִחְיָה לַכֹּל הוּא מֵמִית וּמְחַיֶּה כָּל אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ הוּא הַמַּטְרִיף לֶחֶם חֻקָּךְ. מָה אוֹמַר כִּי אֵין הַפֶּה יְכוֹלָה לְדַבֵּר וְהָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ כִּי לוֹ דוּמִיָּה תְהִלָּה. אֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמָיו. לֹא יִתַּמּוּ שְׁנוֹתָיו. הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְבָּרַךְ זִכְרוֹ הוּא שֶׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְהַיָּם וְכָל אֲשֶׁר בָּם הוּא הַזָּן אֶת הַכֹּל. כִּי עֵינָיו פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵּי בְנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו הֵן טוֹב הֵן רָע. וְהִנֵּה הוּא הַנּוֹתֵן לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת. וְאוֹמֵר לָךְ וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. וּבְכָל זֹאת אָנוּ הַמְּלֵאִים רִמָּה וְתוֹלֵעָה לֹא חָשַׁבְנוּ וְלֹא שַׂמְנוּ עַל לְבָבֵינוּ. כִּי אִם לְמַלֹּאת תַּאֲוָתֵנוּ. וְכִי צָבָא לֶאֱנוֹשׁ יָמָיו. הַיּוֹם כָּאן וּלְמָחָר בַּקֶבֶר. הֲלֹא בְּפֶתַע פִתְאוֹם יָמוּת. כִּי אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ. לָכֵן אֵין טוֹב לוֹ לָאָדָם כִּי אִם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִכָּל תַּאֲוָה. וְלָתֵת לִבּוֹ לֶאֱהוֹב וּלְיִרְאָה אֶת הַצוּר בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ. וְלִמְאוֹס בְּחַיֵּי הֶבֶל. כִּי לֹא נוּכַל לְהַשְׁפִּיל עַצְמֵנוּ וּלְהַכְנִיעַ אֶת יִצְרֵנוּ הַמַּדִּיחֵנוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים. כִּי אִם בְּהִכָּנַע לְבָבֵנוּ לָשׁוּב אֶל בּוֹרְאֵנוּ תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם. אָמְרוּ חֲכָמִים פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה. וְהִשָּׁמֶר לָךְ מִלְּהִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים הַמּוֹצִיאוֹת אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. וֶאֱהוֹב אֶת הַבְּרִיּוֹת. וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא יט) בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ. וְתִהְיֶה שָׁפָל בִּפְנֵי כֹל וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה הַתְּמִימָה וְהַנְּקִיָּה וְהַיְשָׁרָה וְאַל תַּחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ כִּי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְתָא דִי בְאַרְעָךְ תְּהֵי כָל עֲלַלְתַּהּ לְמֵיכָל:


 רש''י   ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִיטִין דִשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין וִיהוֹן לָךְ יוֹמֵי שְּׁבַע שְׁמִטִין דִשְׁנִין אַרְבְּעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין:


 רש''י   שבתת שנים. שמטות שנים. יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה: והיו לך ימי שבע וגו' . מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף ארבעים ותשע שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר ארבעים ותשע:

(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְתַעֲבַר שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן:


 רש''י   והעברת. לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה: ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:

(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: וּתְקַדְשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתַקְרוּן חֵרוּתָא בְּאַרְעָא לְכָל יָתְבָהָא יוֹבֵלָא הִיא תְּהֵי לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ וּגְבַר לְזַרְעִיתֵהּ תְּתוּבוּן:


 רש''י   וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקדשת השנה: וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. אמר ר' יהודה מהו לשון דרור, כמדייר בי דירא ומסחר בכל מדינה וכו' , שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים: יובל הוא. שנה זאת מבדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה. ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר: ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות חוזרות לבעליהן: ואיש אל משפחתו תשבו. לרבות את הנרצע:

נביאים - ירמיה - פרק לב

(יב) וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: וִיהָבִית יַת שִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְבָרוּךְ בַּר נֵרִיָּה בַּר מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל אַחֲבִי וּלְעֵינֵי סַהֲדָיָא דִכְתִיבִין בְּשִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְעֵינֵי כָּל יְהוּדָאֵי דְּיַתְבִין בְּדָרַת בֵּית אֲסִירַיָּא :


 רש''י   לעיני חנמאל דודי . ועד עכשיו קראו בן דודי שמא שנים היו ואם אין זאת לא ידעתי מהו ויש נוטים לומר דודו ובן דודו היה חנמאל לירמיה כגון ראובן נשא את בת שמעון אחיו וילדה לו נמואל וכבר הוליד שמעון ימין הרי ימין דודו לנמואל שבן אחי אמו הוא וגם בן דודו שהוא בן שמעון אחי אביו של נמואל ואינה היא המדה שלא מצינו בכל המקרא אח האם קרוי דוד :

(יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: וּפַקֵּדִית יַת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהוֹן לְמֵימָר : (יד) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל סַב יַת שִׁטְרַיָא הָאִלֵּין יַת שִׁטְרָא דִזְבִינֵי הָדֵין וְיָת דִכְתִיב בְּעִיץ וְחָתִים וְיָת שִׁטְרָא פְתִיָחא הָדֵין וְתִתְּנִנוּן בְּמָן דַּחֲסָף בְּדִיל דְיִתְקַיְּימוּן יוֹמִין סַגִּיאִין :


 רש''י   כה אמר וגו' . אל תאמר לחנם אני מצניעם שהרי הכל גולים :

(טו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: אֲרֵי כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל עוֹד יִזְדַבְּנוּן בָּתִּין וְחַקְלִין וּכְרָמִין בְּאַרְעָא הֲדָא :


 רש''י   כי כה אמר ה' . סופן לקנות בתים :
 

כתובים - משלי - פרק כח

(יז) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ: בַּר נָשָׁא דְחָשֵׁשׁ בִּדְמָא דְנַפְשָׁא עַד גּוּבָא נֶעְרוֹק לָא נְצוּרוּנֵיהּ :


 רש''י   אדם עשוק בדם נפש . ( שיש עליו עושק דם ) הוא המחטיא את חבירו ואבדה נפשו על ידו : עד בור ינוס . עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו : ואל יתמכו בו . משמים להספיק בידו לשוב שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם כך נדרש במס' יומא :

(יח) הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת: דִּמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתָא נִתְפְּרֵק וְדִמְעַקְמָן אָרְחָתֵיהּ נִפּוּל בַּחֲדָא :


 רש''י   יפול באחת . ברעה אחת ואין תקומה למפלתו :

(יט) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ: דְּפָלֵחַ בְּאַרְעֵיהּ נִסְבַּע לַּחְמָא וּדְרָדֵף סְרִיקוּתָא נִסְבַּע מַסְכְּנוּתָא :


 רש''י   ישבע ריש . עניות :

(כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה: גַּבְרָא מְהֵימְנָא סַגִיעָן בִּרְכְּתֵיהּ וּדְרָהֵט בְּעַוְלָא דְנֶעְתָּר לָא מִזְדַכֵּי :


 רש''י   איש אמונות . הנותן מעשרותיו באמונה שאין עד בדבר אלא הקב''ה רואה ומרבה לו ברכה : ואץ להעשיר . דוחק השעה להתעשר בשל עניים :
 

משנה עירובין פרק ח

א. כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּתְּחוּמִין, מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי, לְכָל מִי שֶׁיֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וְכָל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ:

 ברטנורה  (א) לכל מי שילך לבית האבל וכו'. דמילי דמצוה נינהו, וקיימא לן אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה: וכל מי שקבל עליו. לסמוך על עירוב זה, מותר: ומשחשכה אסור. והני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קבל עליו לסמוך על עירוב זה בודאי אלא משחשכה, מותר:

ב. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד. מְזוֹנוֹ לַחֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחֹל. וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, מִכִּכָּר בַּפֻּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶלַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלשׁ לַקַּב. חֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנֵגּע, וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָה:

 ברטנורה  (ב) מזון שתי סעודות לכל אחד. מתוך שקונה שביתתו שם צריך להניח שם מזון שצריך לו לשבת: אלו ואלו מתכוונים להקל. רבי מאיר סבר בשבת אכיל אינש טפי משום דבסים תבשיליה. ורבי יהודה סבר כיון דבשבת אכיל שלש סעודות אינו מרבה לאכול בכל סעודה, ושתי סעודות של חול הוי טפי משתי סעודות של שבת: ככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון כשמוכרין ארבע סאין חטין לסלע. וארבע סאין הן עשרים וארבעה קבין, והסלע עשרים וארבע מעין, נמצא קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונין, הרי ככר הנמכר בשוק בפונדיון הוא חצי קב, והחנוני לוקח החצי לשכר האפיה והטחינה, נמצא ככר הלקוח מן החנוני בפונדיון הוא רובע קב, שהם שש ביצים, שהקב עשרים וארבע ביצים, והם שיעור שתי סעודות של עירוב לדברי ר' יוחנן בן ברוקא. והלכה כמותו: רבי שמעון. ממעט בשיעור, ואומר, שדי לערב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב. וככר שלם של שמונה ביצים שלישית הקב. ושתי ידותיה שהם חמש ביצים ויותר, הוו שתי סעודות: חציה לבית המנוגע. סתם מתניתין היא, והכי קאמר, חצי ככר שלם ששיערו בו בין למר ובין למר, הוא שיעור לשהיית בית המנוגע, שהנכנס לבית שיש בו נגע צרעת אע''פ שהוא טמא מיד אינו טעון כבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה, וחצי ככר זו הוי כדי אכילה. ולרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ככר שלם הוי רובע קב שהם שש ביצים, נמצא חציה שלש ביצים והוא פרס דבכולי גמרא. ולר' שמעון דאמר ככר שלם הוא של שלישית הקב שהם שמונה ביצים, הוי חציה ארבע ביצים והוא פרס דבכולי גמרא אליבא דרבי שמעון. ואע''ג דרבי שמעון סבר דבככר שלם יש שלש סעודות דהא שתי ידותיה קאמר ר' שמעון דהוו שתי סעודות, הני מילי בעירוב דנתכוונו בו להקל ואין צריך שתי סעודות שלימות, אבל בכל שאר דוכתי סבירא ליה לר' שמעון דאין סעודה פחותה מחצי ככר של שלישית הקב ובעינן שישהה כדי אכילת חצי ככר שהם ארבע ביצים: חצי חציה לפסול את הגויה. דהאוכל אוכלים טמאים כחצי פרס נפסל גופו מדרבנן מלאכול בתרומה. וחצי פרס הוי ביצה ומחצה לר' יוחנן בן ברוקה. ושתי ביצים לר' שמעון:

ג. אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מַרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמַּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמַּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. בַּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה, כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:

 ברטנורה  (ג) מרפסת. מקום גבוה בחצר הבית הרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולם יוצאין בסולם אחד לחצר וממנו לרשות הרבים ואע''פ כן אין אוסרין הואיל ומרפסת גבוהה עשרה, ובלבד שיערבו בני מרפסת לעצמן במרפסת דהויא רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת: ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו. אבל עירבו אלו לעצמן: כל שגבוה עשרה. אם יש בחצר תל או עמוד גבוה סמוך למרפסת ואין מרפסת גבוהה מן העמוד עשרה, דניחא תשמישתיה דעמוד לבני המרפסת, רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשין הן בו ולא בני החצר: פחות מכאן לחצר. אף לחצר קאמר, ששתי הרשויות שולטין בו המרפסת והחצר ואם לא עירבו זה עם זה שניהם אסורים בו: חולית הבור. שפת הבור של מעלה, אם גבוה עשרה מן החצר רשות מרפסת שולטת בו, והוא שיהיה הבור מלא עד שפתו העליונה מדברים שאסור לטלטלם בשבת דהשתא אי אפשר שתחסר מגובהה דומיא דסלע שאינו חסר והרי הוא שוה לקרקעית המרפסת, אבל אם אין הבור מלא או אפילו מלא מדברים שאפשר ליקח מהם בשבת ולחסרו, כיון דכי חסרא אסירא. כי לא חסרא נמי אסירא, ואם לא עירבו המרפסת והחצר זה עם זה שניהם אסורים בו: אפילו גבוהה עשרה טפחים לחצר. אף לחצר כמו למרפסת, ושניהם אסורים בו אם לא עירבו זה עם זה:

ד. הַנוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמַרְפֶּסֶת, אֵינוֹ עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו. בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אוֹסֵר (עָלָיו). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר (עָלָיו):

 ברטנורה  (ד) הנותן את עירובו. עירובי חצרות: בבית שער. מקום סמוך לשער החצר ורגילים להושיב שם שומר שלא יכנסו בני רשות הרבים לחצר: והדר שם. בבית שער שבחצר, אינו אוסר על בעל החצר ואינו צריך ליתן את הפת דלאו דירה היא: והדר שם אוסר עליו. אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לדור שם, אוסר עליו, הואיל ופתוח לחצר: אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית. שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה, שנותן שם כליו להצניען, אינו אוסר עליו. ודוקא כשאין שם דיורין אחרים, אבל אם יש שם דיורין אחרים אוסר עליהן. דיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו, עליו אינו אוסר אבל על דיורים אחרים אוסר ואף על פי שבעל הבית עירב עמהן. ואם הכלים הללו שנותן שם בעל הבית הם דברים הניטלים בשבת אין זו תפיסת יד ואוסר עליו, דאי בעי שקיל להו ושדי להו אבראי. והלכה כר' יהודה:

ה. הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נָכְרִי אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבוֹא בַשַּׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִיעַ מִלִּבּוֹ:

 ברטנורה  (ה) הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים שמה דירה: אינו אוסר. דלאו שמה דירה: רבי יוסי. נמי סבירא ליה דלאו שמה דירה, מיהו נכרי אוסר שמא יבא בשבת. והלכה כר' יוסי: אצל בתו. דוקא בתו, דעביד אינש דדייר עם חתנו. אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל בנו, שמא תתקוטט כלתו עמו ויצא. והלכה כר' שמעון:

ו. בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנּוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (בֵּין מִלְמַעְלָה), בֵּין מִלְּמַטָּה, בֵּין מִתּוֹךְ אָגְנוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִלְמַטָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִלְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא תְהֵא מְחִיצָה גְּדוֹלָה מִן הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם:

 ברטנורה  (ו) בור שבין שתי חצרות. חציו בזו וחציו בזו, אין ממלאין ממנו, שזה ממלא מרשות חברו ואסור אם לא ערבו החצרות זו עם זו: בין מלמעלה. שהיו תשעה טפחים של מחיצה למעלה מן המים וטפח אחד משוקע במים: בין מלמטה. שהיו תשעה טפחים משוקעים בתוך המים וטפח אחד נראה למעלה: בין מתוך אוגנו. אע''פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל, דקולא היא שהקלו חכמים במים, דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ובלבד שתהא בתוך אוגן הבור שתיראה כהפסקה: מן הכותל שביניהם. שמפסקת בין החצרות ומפסקת על פני הבור ואע''פ שאינה נכנסת תוך אוגנו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ז. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר, אֵין מְמַלְאִין הֵימֶנָּה בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבָּהּ תִּדּוֹן מִשּׁוּם מְחִיצָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְאַמָּה שֶׁל אָבֵל שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה עַל פִּי זְקֵנִים בַּשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ כַּשִּׁעוּר:

 ברטנורה  (ז) אמת המים. אפילו ברשות היחיד כרמלית היא: עשו לה מחיצה. בתוך אוגניה על פני רוחבה שהוא ניכר שבשביל המים נעשית: באמה של אבל. שם העיר, והיתה עוברת בתוך החצרות וממלאין ממנו בחצרות דמהניא לה מחיצות כותל התלויות עליה. ור' יהודה לטעמיה דפליג נמי אבור. ואין הלכה כמותו: שלא היה בה שיעור. כרמלית, שלא היה עמוק עשרה או לא היה רחב ארבעה, שאין המים נעשין רשות לעצמן להחשב כרמלית אלא אם כן עמוק עשרה ורחב ארבעה עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי, דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו ונעשית הכל כרמלית. עשו לה ביציאה ולא בכניסה נמי לא מהני דהא מחוברת למים שלמעלה חוץ לחצר זו. אבל עשו לה בכניסה וביציאה מהני, שנראה כאילו מתחילין בחצר זו:

ח. גְּזֻזְטְרָא שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אֵין מְמַלְאִין הֵימֶנָּה בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְמַטָּה. וְכֵן שְׁתֵּי גְזֵזֶטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עָשוּ לָעֶלְיוֹנָה וְלֹא עָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְעָרֵבוּ:

 ברטנורה  (ח) גזוזטרא. כעין דף או מקום מקורה היוצא מרשות היחיד ובולט על גבי המים: אלא אם כן עשו מחיצה כל סביבות הגזוזטראות או סביב נקב ארבעה על ארבעה החקוק באמצעיתה, דאמרינן גוד אחית מחיצתא: בין מלמעלה. למעלה מן נקב הגזוזטרא: בין מלמטה. מחוברת לגזוזטרא מתחתיה. ורמב''ם פירש מלמטה על המים כנגד נקב הגזוזטרא דאמרינן גוד אסיק כאילו הגיע המחיצה לנקב שבגזוזטרא שממלאין ממנו: זו למעלה מזו. ונקב שממלאין ממנו בעליונה מכוון כנגד נקב התחתונה: עשו לעליונה. שנשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה לעשות מחיצה בעליונה ולא עשו בתחתונה: שתיהן אסורות עד שיערבו. שכיון שבני התחתונה שותפין במחיצה זו של עליונה אוסרין עליהם. ואם עשו לתחתונה ולא עשו לעליונה אף על פי שאין לעליונה שותפות במחיצה של תחתונה שתיהן אסורות, העליונה אסורה שהרי אין לה מחיצה, והתחתונה הואיל ויש דרך לעליונה עליה שגם היא ממלאת מים משם אוסרת עליה עד שיערבו עמה. והני מילי, כששתי הגזוזטראות מופלגות זו מזו שיש גובה עשרה טפחים או יותר בין זו לזו, אבל אם שתיהן בתוך עשרה אפילו עשו שתיהן מחיצה לעולם אוסרת זו על זו עד שיערבו:

ט. חָצֵר שֶׁהִיא פְחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:

 ברטנורה  (ט) אין שופכין לתוכה מים בשבת. דבארבע אמות, המים שאדם עשוי להשתמש בהן בכל יום נבלעים שם במקומם ואין יוצאין לרשות הרבים, פחות מארבע אמות, אין נבלעין במקומם ויוצאין לרשות הרבים: עוקה. גומא: מחזקת סאתים. מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום: מן הנקב ולמטה. שיהיה החלל של העוקה מחזיק סאתים קודם שיגיעו המים אל הנקב שעל שפתה שבו מקלחין לרשות הרבים: בין מבפנים בין מבחוץ. בין שעשה העוקה בחצר בין שעשאה ברשות הרבים: צריך לקמור. לעשות עליה כמין כפה מכוסה מלמעלה כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים:

י. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ גַג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה, לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב, אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב. הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:

 ברטנורה  (י) ביב. חריץ העשוי כדי שיקלחו המים [ששופכין] בחצר לרשות הרבים. והוא קמור במשך ארבע אמות לרשות הרבים, דבארבע אמות יש שיעור לבלוע בהן סאתים מים שאדם מסתפק בכל יום: שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואין יוצאין לרשות הרבים: לא ישפוך על פי הביב. דכיון דבגויה שפיך, מקלחי להדיא ונפקי לרשות הרבים והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרשות הרבים. והלכה כחכמים: מצטרפין לד' אמות. אם יש בחצר עם האכסדרה ארבע אמות על ארבע אמות מצטרפין ומותר לשפוך לתוכה מים ואין צריך עוקה:

יא. (וְכֵן) שְׁתֵּי דְיוּטָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מֻתָּרִין. וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין:

 ברטנורה  (יא) דיוטאות. עליות זו כנגד זו וחצר פחותה מארבע אמות לפניהן ששופכין בה מימיהן: מקצתן. בני הדיוטא האחת עשו עוקה בחצר ובני האחרת לא עשו: ואת שלא עשו עוקה אסורין. כל זמן שלא עירבו. דאי שרית להו להני על ידי עוקה דהנך, אתו לאפוקי מאני עם השופכים מן הבתים ולהורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקה ברגליהם וקא מטלטלי בחצר דלא ערבו בה:
 

גמרא עירובין דף כ''א ע''ב

דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב (שיר השירים ז') הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָּדִים אֵלּוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. לִישְׁנָא אַחֲרִינָא שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַרְבֵּה גְזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלַי וְקִיַּימְתִּים. אָמַר לֵיהּ רַב חַסְדָּא לְהַהוּא מִדְּרַבָּנָן דַּהֲוָה קָא מְסַדֵּר אֲגַדְתָּא קָמֵיהּ מִי שְׁמִיעַ לָךְ חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים מַהוּ אָמַר לֵיהּ אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וְאֵלּוּ מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ וְכִי תוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתָּנָה אֶלָּא הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב (קהלת י''ב) וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹמֵר. בְּנִי הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה וְדִבְרֵי סוֹפְרִים כָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה שֶׁמָּא תֹאמַר אִם יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ מִפְּנֵי מַה לֹא נִכְתְּבוּ אָמַר קְרָא (שם) עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר. אָמַר רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַר עוּלָא מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתָחָת. מַתְקִיף לָהּ רָבָא מִי כְתִיב לַעַג לַהַג כְּתִיב אֶלָּא כָּל הַהוֹגֶה בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר:

 רש''י  שאוגדות, קושרות פתחן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים: אוגדות. לשון אגודה. ל''א שמגידות פתחיהן כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה: חדשים. דברי סופרים: גם ישנים. דברי תורה: דודי צפנתי. ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים פעמים ניתנה. שתהא זו חדשה וזו ישנה. דברי סופרים חדשים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסיג: ויותר מהמה. לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו ד''ת שנמסרו למשה על פה שנחלקו בהן חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתי' בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתי' בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה: עשה ולא תעשה. יש בהן שאין בהם חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייב מיתה על כולן כדכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה. המלעיג עליהם ביגיעות בשר נידון: כל ההוגה בהן. בכל שעה שאדם מחזר בד''ת מוצא בהם טעם:
 

זוהר בהר דף ק''ח ע''א

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ שַׁבָּת לַיְיָ מַמָּשׁ. תּוּ פָתַח רִבִּי אֶלְעָזָר. (שמות כ''א) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבוֹד וְגוֹמֵר בְּגִין דְּכָל יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְזַר דְאִית בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אִית לֵיהּ נַיְיחָא בַשְּׁמִטָּה דְּהָא דִילֵיהּ הוּא הַהוּא שְׁמִטָּה לְנַיְיחָא בֵיהּ וְדָא אִקְרֵי שַׁבַּת הָאָרֶץ. וַדָּאי חִירוּ אִית בָהּ נַיְיחָה בָהּ. כְמָה דְשַׁבָּת נַיְיחָא הוּא דְכֹלָא הָכָא נָמֵי שְׁמִטָּה נַיְיחָא דְכֹלָא נַיְיחָא הוּא דְרוּחָא וְגוּפָא. תָּא חֲזֵי ה' נַיְיחָא הוּא דְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּגִין כַּךְ ה' עִלָּאָה. ה' תַתָּאָה. נַיְיחָא דְעִלָּאִין נַיְיחָא דְתַתָּאִין. ה' עִלָּאָה שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. ה' תַתָּאָה שֶׁבַע שָׁנִים בִּלְחוֹדַיְיהוּ דָא שְׁמִטָּה וְדָא יוֹבְלָא. וְכַד מִסְתַּכְּלִין מִלֵּי כֹלָא חָד בְּגִין כַּךְ וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ בְּהַהוּא נַיְיחָא דְאַרְעָא אִצְטְרִיכוּ עַבְדִּין נַיְיחָא. וּבְגִין כַּךְ וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חִנָּם מַהוּ חִנָּם. דְּלָא יָהִיב לְמָארֵיהּ כְּלוּם. אֶלָּא דָא רָזָא הָכָא אוֹלִפְנָא כְתִיב (במדבר י''א) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. בְלָא בְרָכָה. דְלָא הֲוָה עֲלָנָא בְמִצְרַיִם עוֹל דִּלְעֵילָא. תָּא חֲזֵי עֲבָדִין פְּטוּרִין מֵעוֹל מַלְכוּתָא דִלְעֵילָא וְעַל דָּא פְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת. מָאי עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֶלָּא כְהָאי תוֹרָא דְּיָהֲבִין עֲלֵיהּ עוֹל בְּקַדְמִיתָא בְגִין לְאַפָּקָא מִנֵּיהּ טָב לְעַלְמָא. וְאִי לָא קַבִּיל עָלֵיהּ הַהוּא עוֹל לָא עָבִיד מִידִי. הָכִי נָמֵי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְקַבְּלָא עֲלֵיהּ עוֹל בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר דְּיִפְלַח בֵּיהּ בְּכָל מַה דְאִצְטְרִיךְ. וְאִי לָא קַבִּיל עָלֵיהּ הָאי בְקַדְמִיתָא לָא יֵיכוּל לְמִפְלַח. הָדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ב') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה:

 תרגום הזוהר  וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ שַׁבָּת לַיְיָ מַמָּשׁ. עוֹד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר. (שמות כ''א) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁכָּל בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ בּוֹ רֹשֶם קָדוֹשׁ, יֵשׁ לוֹ מְנוּחָה בַּשְּׁמִטָּה, כִּי שֶׁלּוֹ הִיא שְׁמִטָּה זוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת, לָנוּחַ בָּהּ. וְזֶה נִקְרָא שַׁבָּת הָאָרֶץ, וַדַּאי יֵשׁ בָּהּ חֵירוּת. מִן הַקְּלִפּוֹת, מְנוּחָה יֵשׁ בָּהּ, מִן הַדִּינִים. כְּמוֹ שֶׁשַּׁבָּת הִיא מְנוּחַת כֹּל, כָּךְ שְׁמִטָּה מְנוּחַת כֹּל, מְנוּחָה לָרוּחַ וְלַגּוּף. בֹּא וּרְאֵה ה' הִיא מְנוּחָה שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. מִשּׁוּם זֶה יֵשׁ ה' עֶלְיוֹנָה דְּהַוָּיָה, ה' תַּחְתּוֹנָה דְּהַוָּיָה, ה' עֶלְיוֹנָה הִיא מְנוּחָה דְּעֶלְיוֹנִים, ה' תַּחְתּוֹנָה הִיא מְנוּחָה דְּתַחְתּוֹנִים, ה' עֶלְיוֹנָה, הוּא סוֹד שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ מ''ט שַׁעֲרֵי בִּינָה, ה' תַּחְתּוֹנָה, ה''ס שֶׁבַע שָׁנִים בִּלְבָד. זוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, נִקְרֵאת שְׁמִטָּה, וְזוֹ, הָעֶלְיוֹנָה, נִקְרֵאת יוֹבֵל. וּכְשֶׁמִּסְתַּכְּלִים בַּדְּבָרִים הַכֹּל אֶחָד. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. כִּי בִּמְנוּחַת הָאָרֶץ, צְרִיכִים עֲבָדִים לִהְיוֹת בִּמְנוּחָה, וּמִשּׁוּם זֶה, וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חִנָּם, מַהוּ חִנָּם. הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם לַאֲדוֹנוֹ. אָמְנָם זֶהוּ סוֹד. וְכָךְ לָמַדְנוּ, כָּתוּב, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. הַיְנוּ חִנָּם בְּלִי בְּרָכָה, שֶׁלֹּא הָיָה עָלֵינוּ בְּמִצְרַיִם עֹל שֶׁלְּמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, עֲבָדִים פְּטוּרִים מֵעֹל מַלְכוּת שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן פְּטוּרִים מִן הַמִּצְוֹת. מַהוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. הוּא כְּאוֹתוֹ הַשּׁוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עָלָיו תְּחִלָּה עֹל כְּדֵי לַעֲבֹד עִמּוֹ, וּלְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ טוֹב לָעוֹלָם, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו עֹל הַהוּא, אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַעֲבֹד בּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָרִיךְ, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו עֹל הַזֶּה תְּחִלָּה, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה:
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. דְּבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ כֵּיצַד אִם הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו לֹא יִתְפַּלֵּל וְכָל הַצָרִיךְ לִנְקָבָיו וְהִתְפַּלֵל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו וְאִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּדֵי פַּרְסָה תְפִלָּתוֹ תְפִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵּן לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּבְדּוֹק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה וְיִבְדּוֹק נְקָבָיו וְיָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל הַדָּבָר הַטּוֹרְדוֹ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל: ב. מִי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ אִם לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. וְאִם בָּדַק גּוּפוֹ קוֹדֶם שֶׁיִתְפַּלֵּל וּבָא לְאָנְסוֹ אֵין בְּכַךְ כְּלוּם נִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק בִּתְפִלָּתוֹ מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ אוֹ בְּבִגְדּוֹ. וְאִם הָיָה מִצְטָעֵר בְּכַךְ זוֹרְקוֹ בְּיָדוֹ לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָעֵר בִּתְפִלָּה וְנִמְצָא טָרוּד. יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁלֹא לְדַעְתּוֹ שׁוֹהֶה עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ: ג. בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטָעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ מְהַלֵּךְ לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַמְתִּין עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְאוֹמֵר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִימָתֵנוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָה בְּחַיֵּינוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה בְּמִיתָתֵנוּ וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''ב

כָּל אִישׁ שֶׁאוֹהֵב אֶת הַצְדָקוֹת אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכְחוֹת. אוֹהֵב אֶת גְּמִילוּת חֲסָדִים מַכְנִיס אוֹרְחִים מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ בְּכַוָּנָה אֲפִילוּ דִירָתוֹ חוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ רוֹאֶה דִין חִבּוּט הַקֶּבֶר וַאֲפִילוּ דִין שֶׁל גֵּיהִנָּם אֵינוֹ רוֹאֶה. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה יִשְׂמַח לִבָּךְ אִם יֹאמַר לָךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שַׁמֵּשׁ לְפָנַי אַף כִּי הוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה כָּמוֹךָ. וְאָנוּ מְשַׁמְּשִׁים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים וּזְרִיזִים בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן אָמְרוּ הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ: יוֹבֵלָא הִיא שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין תְּהֵי לְכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְלָא תַחְצְדוּן יַת כַּתָּהָא וְלָא תִקְטְפוּן יַת שִׁבְקָהָא:


 רש''י   יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו' , כדאיתא בראש השנה (ח ב) ובתורת כהנים: את נזריה. את הענבים המשמרים. אבל בוצר אתה מן המפקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת ארבעים ותשע שמטה ושנת החמשים יובל:

(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: אֲרֵי יוֹבֵלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יָת עֲלַלְתָּהּ:


 רש''י   קדש תהיה לכם. תופסת דמיה כהקדש. יכול תצא היא לחלין, תלמוד לומר תהיה, בהויתה תהא: מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:

(יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ: בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הָדָא תְּתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ:


 רש''י   תשבו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר (פסוק י) ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל:

 שני 
(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וַאֲרֵי תְזַבֵּן זְבִינִין לְחַבְרָךְ אוֹ תִזְבֵּן מִידָא דְחַבְרָךְ לָא תוֹנוּן גְבַר יָת אֲחוֹהִי:


 רש''י   וכי תמכרו וגו' . לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך: אל תונו. זו אונאת ממון:

(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: בְּמִנְיַן שְׁנַיָא בָּתַר יוֹבֵלָא תִּזְבֵּן מִן חַבְרָךְ בְּמִנְיַן שְׁנֵי עֲלַלְתָּא יְזַבֶּן לָךְ:


 רש''י   במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו לישב מקרא על אפניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרבות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפלו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרה לו בקמותיה. ו''שני'' אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים:

נביאים - ירמיה - פרק לב

(טז) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: וְצַלֵיתִי קֳדָם יֻי בָּתַר דִּיהָבִית יַת שִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְבָרוּךְ בַר נֵרִיָּה לְמֵיִמָר : (יז) אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: קַבֵּל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים הָא אָתְּ עֲבַדְתָּא יַת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא בְּחֵילָךְ רַבָּא וּבְדַרְעָךְ מְרַמְמָא לָא יִתְכַּסֵי מִן קֳדָמָךְ כָּל פִּתְגָּם :


 רש''י   לא יפלא . לא יכחד ויודע אתה שסופנו לגלות ולמה אמרת לי לקנות שדה :

(יח) עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: עִיבֵד טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין וּמְשַׁלֵם חוֹבֵי אֲבָהָתָא לִבְנַיָּא כַּד מְשַׁלְּמִין לְמֶחֱטֵי בַּתְרֵיהוֹן אֱלָהָא רַבָּא גַבְרָא יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ :


 רש''י   ומשלם עון אבות אל חיק . הדור הזה ההולכים אחרי אבותיהם בדרך הרעה : הגדול הגבור . ולא אמר והנורא אמר עובדי אלילים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו במסכת יומא :

(יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: דְרַבְרְבִין מַלְכוֹהִי וְסַגִּיאִין עוֹבָדוֹהִי דִּי קֳדָמָךְ גַּלְיָן כָּל אוֹרְחַת בְּנֵי אֱנָשָׁא לְמִתַּן לֶאֱנַשׁ כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְפֵירֵי עוֹבָדוֹהִי : (כ) אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה: דְשַׁוִיתָא אָתִין וּמוֹפְתִין בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַד יוֹמָא הָדֵין וּלְיִשְּׂרָאֵל עֲבַדְתָּא פְּרִישָׁן בְּגוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא וְעִבִדְתָּא לָךְ שׁוּם כְּיוֹמָא הָדֵין :


 רש''י   ובאדם . בשאר אנשים , ד''א אותות שהיו שקולין לישראל ולמצרים כיצד ויהי הענן והחשך ויאר הלילה ( שמות יד ) אותו מזל ששימש חשך למצרים שימש אור לישראל מדרש אגדה :
 

כתובים - משלי - פרק כח

(כא) הַכֵּר פָּנִים לֹא טוֹב וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר: מִסַב בְּאַפֵּי לָא טָב וְעַל פִּתְּתָא דְלַחְמָא נְחוּב גַבְרָא :


 רש''י   יפשע גבר . המטה משפט : נבהל להון . ממהר להרבות הון וגוזל תרומותיו ומעשרותיו : כי חסר יבואנו . חסרון יבא לו שהמארה משתלחת במעש' ידיו :

(כב) נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ: דְּמִסְתַּרְהַב לְמַזָלָא גַבְרָא דְבִישׁ עַיְנֵיהּ וְלָא יְדַע דְּחוּסְרָנָא אָתֵי עֲלוֹי : (כג) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן: דְּמַכַּס לְבַר נָשָׁא קֳדָמוֹי חִסְדָּא נִשְׁכַּח טָב מִן הוּא דְמַפְלֵיג בְּלִישָׁן :


 רש''י   מוכיח אדם וגו' . על עבירות שבידו ומפרישו מהם : אחרי חן . לאחר זמן חן ימצא בעיניו יותר ממחליק לשון , מצינו בבראשית רבה כל מקום שנאמר אחרי אינו אלא מופלג , אחר , סמוך , בתנחומא על אלה הדברים מוכיח אדם אחרי , זה משה שהוכיח את ישראל אחר הקב''ה שנקראו אדם שנא' ( יחזק' לד ) אדם אתם ונאמר בו כי מצאת חן בעיני ( שמות לג ) ממחליק לשון זה בלעם האומר לישראל דברים מתוקנים מה טובו אהליך יעקב ( מדבר כ''ו ) משה מכריז השמרו לכם פן יפתה ובלעם מכריז ומחניף עשו תאותכם ואינו מקפיד לא איש אל ויכזב באומו' אבל בכם אומ' ולא יעשה ושלמה צוח על שניה' נאמני' פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא ( לעיל כז ) :

(כד) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית: דְּגָזֵל לַאֲבוּי וּלְאִמֵיהּ וַאֲמַר לֵית חוֹבָא חַבְרָא הוּא לְגַבְרָא מְחַבְּלָנָא :


 רש''י   גוזל אביו . הקב''ה : ואמו . כנסת ישראל המחטיא את הרבי' שגוזל הקב''ה מפריד ממנו בניו וגוזל מהם טובה : משחית . ירבעם :

(כה) רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן וּבוֹטֵחַ עַל יְהוָה יְדֻשָּׁן: גַּבְרָא רְחַב מְגַרֵג תִּגְרֵי וְדִמְסַבַּר בֵּאלָהָא נִדְהוֹן :


 רש''י   רחב נפש . להשיג כל תאותו : יגרה מדון . מגרה עליו מדת הדין :
 

משנה קידושין פרק ג

א. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן אוֹ בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:

 ברטנורה  (א) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו. אמרי' בגמרא מאי והלך, שהלך ברמאות. ולהכי תנן האומר לחברו ולא תנן האומר לשלוחו, לאשמועינן דאע''ג דלא עשאו שליח מתחלה לכך, אלא שאמר לו קדש לי אשה פלונית, אם קדשה לעצמו קרינן ביה שהלך ברמאות ורמאי הוי: ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני. ויכול לכנסה אפילו בתוך אלו הל' יום: בת כהן לישראל. אם בת כהן היא זאת שנתקדשה לאחר שלשים יום, כל אותן שלשים יום תאכל בתרומה, שלא נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה. ואם בת ישראל לכהן היא, לא תאכל בתרומה, שעדיין אינה אשת כהן: מקודשת. וצריכה גט מתרווייהו:

ב. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְהוּא יִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁאֶתֶּן לָךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶה לָהּ. וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ברטנורה  (ב) הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז: ויתן. ומשיתן נתקדשה למפרע, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי: הרי זו מקודשת ויש לו. אם יש עדים שיש לו. ואם לא נודע שיש לו, הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו ומתכוין לקלקלה: ואם הראה על השלחן. שהיה שולחני והראה על השלחן מעות שאינן שלו, אינה מקודשת:

ג. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֶשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּה. וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ברטנורה  (ג) בית כור. מקום הראוי לזרוע כור, שהוא שלשים סאין: ויש לו. אם יש עדים שיש לו, מקודשת ודאי. ואם אין ידוע שיש לו, מקודשת מספק ולא אמרינן זוזי דעביד אינשי דמצנעי חיישינן דלמא אית ליה ומתכוין לקלקלה. אבל ארעא לא חיישינן דלמא אית ליה, דאם איתא דאית ליה ארעא, קלא אית ליה: ואם הראה בבקעה. שאינה שלו. ואע''ג דנחת בה לחכירות או לקבלנות, אינה מקודשת:

ד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל תְּנַאי שֶׁאֵינוֹ כִתְנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֵינוֹ תְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וּכְתִיב, וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, צָרִיךְ הָיָה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן, יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ בְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחָלוּ:

 ברטנורה  (ד) כל תנאי. שאינו כפול וכו' אינו תנאי. ואע''פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים: אם יעברו ואם לא יעברו. ואי לא כפל הדברים היתה מתנתו קיימת והיו נוחלים את ארץ הגלעד אע''פ שלא היו עוברים. ואע''ג דאמר אם יעברו אתכם, לית לן מכלל הן אתה שומע לאו. ושמעינן מיניה נמי, דבעינן תנאי קודם למעשה, מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי הוה אמר הכי, לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה. וש''מ נמי דבעינן הן קודם ללאו, דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם: ר' חנינא כו'. אתנאי כפול פליג, דאין צריך לכפול, דמכלל הן נשמע לאו. וזה שכפלו משה, צורך היה הדבר. ולענין פסק הלכה, אם אמר ע''מ, אין צריך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו ולא תנאי קודם למעשה, אלא התנאי קיים. ואם לא אמר ע''מ, צריך כל הני דאמרינן. ואם לאו, התנאי בטל והמעשה קיים. ולא שנא בתנאי שבדיני ממונות, ולא שנא בתנאי שבגיטין וקדושין הכל שוה לדבר זה:

ה. הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה, לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹהֶנֶת, עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה, עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְרִי, לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי, לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ אוֹ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ, לְאַחַר שֶׁיַּחֲלוֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, אִם יָלְדָה אִשְׁתֶּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר עֻבָּרָהּ, דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה, מְקֻדֶּשֶׁת:

 ברטנורה  (ה) והוכר עוברה דבריו קיימין. כתב הרמב''ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא אמרו דבריו קיימים אלא להחמיר עליה שאסורה לינשא לאחרים:

ו. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כַּפּוֹעֵל, דִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן וְעָשָׂה עִמָּהּ כַּפּוֹעֵל, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הַבֵּן, מְלַמְּדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה:

 ברטנורה  (ו) ואעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד. ולאו דמקדש לה בשכר פעולה, דכיון דקי''ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, נמצא כשגמר פעולתו הוי שכירותו מלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת. אלא דמקדש לה השתא בפרוטה ע''מ שיעשה אח''כ עמה כפועל: ע''מ שירצה אבא. בגמרא מפרש שלא ימחה אבא. וכשקבע זמן למחאתו, כגון שאמר שלא ימחה אבא כל שלשים יום. הלכך רצה האב, שעברו שלשים יום ולא מיחה, הרי זו מקודשת. לא רצה, שמיחה בתוך שלשים, אינה מקודשת: מת האב. תוך שלשים, הרי זו מקודשת, דאמרינן מאן מחי: מת הבן. בתוך ל', מלמדים את האב שימחה, כדי שלא תהא זקוקה ליבם:

ז. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן. זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

 ברטנורה  (ז) אני קדשתיה נאמן. לכנסה. דלא חציף למימר קמיה דאב שקבל הקדושין, אני הוא, אם לא היה אמת, דמרתת דלמא מכחיש ליה:

ח. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי, קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה, נֶאֱמָן. קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, יֶשׁ לִי בָנִים, נֶאֱמָן. יֶשׁ לִי אַחִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן. הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם, אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל:

 ברטנורה  (ח) וגרשתיה. קבלתי את גטה: והרי היא קטנה. עכשיו כשאמר עליה כך: נאמן. לפסלה מן הכהונה. שהאב נאמן על בתו כל זמן שהיא קטנה, דכתיב (דברים כ''ב) את בתי נתתי לאיש הזה, כשאמר לאיש, אסרה על הכל, שאין אנו יודעים למי. כשחזר ואמר לזה, התירה לו: והרי היא גדולה. ואם לאחר שגדלה אמר כך, ובקטנותה לא אמר, אינו נאמן: נשבית ופדיתיה וכו' אינו נאמן. לפסלה מן הכהונה. דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה: יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם: יש לי אחים. ואשתי זקוקה ליבם. ועד עכשיו היתה בחזקת שאינה זקוקה: אין הבוגרות בכלל. לפי שאינן ברשות האב לקדשן. ואף על פי שעשאתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה, אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. אבל הקטנות והנערות כולן צריכות גט מספק, דלא ידעינן איזו מהם קידש:

ט. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִתֵּי בָנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים וְאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָהּ שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת:

 ברטנורה  (ט) קדשתי את בתי גדולה. איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דר''מ ור' יוסי בקדשתי את הגדולה ובקדשתי את הקטנה. דאי אשמועינן בקדשתי את הגדולה, הוה אמינא בהא קאמר ר''מ, דכיון דאיכא דזוטרא מינה, להך גדולה קרי לה, דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אע''פ שהיא קטנה, כשיש קטנה למטה ממנה. אבל קטנה אימא מודי ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות אותה גדולה אין קורא אותה קטנה. ואי אתמר בהא, בהא קאמר ר''י, אבל בהך אימא מודי ליה לר''מ, לכך הוצרכו שתיהן. והלכה כרבי יוסי בשתיהן:

י. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הִיא אוֹמֶרֶת קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִתִּי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה, וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה, וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו:

 ברטנורה  (י) האומר לאשה קדשתיך וכו'. איצטריך לאשמועינן באומר קדשתיך, ובאומרת קדשתני. דאי אשמועינן באומר לאשה קדשתיך שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, הוה אמינא דינא הוא דלא מתסרא איהי בקרוביו, דאיהו שקורי קא משקר, דגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו חנם בקרובותיה, ומשקר ואמר קדשתיך. אע''פ שלא קדשה, אבל איהי כי אמרה קדשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן לה גט, אי לאו דקים לה, לא הוה אמרה, ונתסר איהו על פיה בקרובותיה, ואפילו יהב לה גט. קמ''ל: קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי וכו'. משום דהוה סלקא דעתין לומר מאחר שהאב נאמן על בתו מן התורה, תהיה האם נאמנת על בתה מדרבנן, קמ''ל דאינה נאמנת:

יא. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו:

 ברטנורה  (יא) קדשתי את בתך וכו'. איידי דתנא להני בבי דלעיל, תנא נמי להא, ואע''פ שהיא משנה שאינה צריכה. ובכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט כדי להתירה. ואם מעצמו נתן גט, כופין אותו ליתן כתובה:

יב. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה, הַוָּלֶד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. וְאֵיזֶה, זוֹ כֹהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּלְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵרָה, הַוָּלֶד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. וְאֵיזוֹ, זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲבָל יֶשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִדּושִׁין, הַוָּלֶד מַמְזֵר. וְאֵיזֶה, זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלֶד כְמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה, זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית:

 ברטנורה  (יב) כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. שקדושין תופסין בה ואין עבירה בנשואיה. והאי כללא לאו דוקא, שהרי גר שנשא ממזרת יש קדושין ואין עבירה, דקהל גרים לא אקרי קהל, ואעפ''כ אין הולד הולך אחר הזכר שהולד ממזר, אחד גר שנשא ממזרת ואחד ממזר שנשא גיורת: וכל מי שאין לה עליו קדושין וכו' הולד ממזר. ביבמות נפקא לן מקרא דכתיב (דברים כ''ג) לא יקח איש את אשת אביו, וסמיך ליה לא יבא ממזר, ומוקמינן לה בשומרת יבם של אביו, שהיא אשת אחי אביו שהיא עליו בכרת: על אחת מכל העריות. של חייבי כריתות: ולד שפחה ונכרית. דכתיב בשפחה (שמות כ''א) האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ובנכרית כתיב (דברים ז') כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, ש''מ הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה:

יג. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטָּהֵר. כֵּיצַד. מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלֶד עָבֶד. שִׁחְרְרוֹ, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר:

 ברטנורה  (יג) ממזר שנשא שפחה. ואפילו לכתחלה יכול ממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו. והלכה כר' טרפון. ומודה רבי טרפון שעבד שנשא ממזרת, הולד ממזר, שעבד אין לו יחוס:
 

גמרא קידושין דף ע' ע''א

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת לוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ב') אֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא אָמַר רָבָא בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהוּגָנִים. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ה') בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ וְשֶׁמֶא תֹאמַר מָמוֹנָם פָּלַט תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. וְשֶׁמֶא תֹאמַר חֶלְקוֹ וְלֹא חֶלְקָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר חֶלְקֵיהֶם וְשֶׁמֶא תֹאמַר לִזְמַן מְרֻבֶּה תַּלְמוּד לוֹמַר חֹדֶשׁ מַאי מַשְׁמַע אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק חֹדֶשׁ נִכְנָס וְחֹדֶשׁ יוֹצֵא וּמָמוֹנָם אָבַד. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב סַלָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת לוֹ אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. וְתָנָא עַל כֻּלָּם אֵלִיָּהוּ כוֹתֵב וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם אוֹי לוֹ לְפוֹסֵל אֶת זַרְעוֹ וּלְפוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וּלְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת לוֹ אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ: (ע''ב) אָמַר רִבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת לוֹ כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ מֵעִיד עַל כָּל הַשְּׁבָטִים וְאֵין מֵעִיד עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ''ב) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל אֵימָתַי הֲוֵי עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ. אָמַר רִבִּי חָמָא בַר חֲנִינָא כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֵין מַשְׁרֶה אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיוּחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל') בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת. וְהֵם יִהְיוּ לִי לְעָם. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא זוּ מַעֲלָה יְתֵירָה יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְגֵרִים דְּאִלּוּ בְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ (שם) וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵם יִהְיוּ לִי לְעָם וְאִלּוּ בְּגֵרִים כְּתִיב (שם) מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:

 רש''י  כאלו חרשו וכו'. משום דלא יכלו להגיד יחוסם קרי להו תל מלח: חרשא. לשון חורש: בנים זרים. מאשה פסולה לו ולשם ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חדש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד: ושמא תאמר חלקו. כגון נכסי צאן ברזל: ולא חלקה. כגון נכסי מלוג דהיא לאו איסור עבדה שחזרה לינשא למיוחס: שאינה הוגנת. פסולה לו: כופתו. הלוקה בבית דין כופתין שתי ידיו על העמוד במסכת מכות: כופתו. קושרו: רוצעו. מלקהו ברצוע': ועל כולם. כהני' לוי' וישראלי' אליהו כותב מאי דקאמ' ואזיל: אוי לו לפוסל זרעו ולפוגם את משפחתו. כגון שנשא אשה שאינה הוגנת לו: עדות לישראל. אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהן שהן משלו: משפחות ישראל. משפחות שהם ישראלי' גמורים: בישראל כתיב והייתי להם לאלהים. אע''פ שאינם לי לעם ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לעם אבל גרים אין מקרבין אותן מן השמים אא''כ הם מקרבין עצמם תחלה להיות טובים:
 

זוהר בהר דף ק''ח ע''א

עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה. מַהוּ בְּיִראָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם קי''א) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ וְדָא מַלְכוּת שָׁמַיִם. וּבְגִין כַּךְ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְעַל דָּא הָאי בְקַדְמִיתָא הוּא דְכֹלָא. מָאן אוֹכַח תְּפִלָּה שֶׁל יָד בְּקַדְמִיתָא. בְּגִין דִבְהָאי עַיֵיל לִשְׁאַר קְדושָׁה. וְאִי הָאי לָא אִשְׁתְּכַח לְגַבֵּיהּ לָא שַׁרְיָא בֵיהּ קְדוּשָׁה לְעֵילָא בְגִין כַּךְ (ויקרא ט''ז) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ וְגוֹמֵר כְּתִיב וְהָאי עוֹל לָא שַׁרְיָיא בְמָאן דְּאִיהוּ כָפִית בְּאַחֲרָא. וְעַל דָּא עֲבָדִין פְּטוּרִין מֵעוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְאִי מֵהָאי עוֹל פְּטוּרִין מִכָּל שְׁאַר פְּטוּרִין דְהָא שְׁאַר לָא שַׁרְיָיא עָלֵיהּ דְבַר נָשׁ עַד דְאִשְׁתְּכַח גַּבֵּיהּ בְּהָאי עוֹל. וּבְגִין כַּךְ הֲווֹ אַכְלֵי יִשְׂרָאֵל בְמִצְרַיִם חִנָּם. אוּף הָכָא יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם דְהָא עַבְדָא הֲוָה וְכָּל מַה דְעָבִיד חִנָּם הוּא בְלָא עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְאַף עַל דָּא דְּחִנָּם הֲווֹ עוֹבָדוֹהִי יֵצֵא לַחָפְשִׁי וִיהֵא לֵיהּ נַיְיחָא. לְבָתָר דְּאִיהוּ בְחִירוּ וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ נַיְיחָא יָהֲבִין עָלֵיהּ עוֹל מֵהַהוּא אָתָר דְאַפֵּיק לֵיהּ לְחִירוּ. וְאִי בַר נָשׁ יְסָרֵב לְמֵיפַק לְחִירוּ כְמָה דְאַתְּ אָמַר וְאִם אָמוֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי וְגוֹמֵר. הָא וַדָּאי פָגִים לֵיהּ לְהָאי אָתָר דְּשָׁבִיק עוֹל מַלְכוּתָא דִּלְעֵילָא וְנָטִיל עוֹל דְּמָארֵיהּ. וְעַל דָּא מַה כְתִיב וְהִגִּישׁוּ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים סְתָם. לְגַבֵּי הַהוּא אָתָר דְּפָגִים לֵיהּ דְהָכִי נָמֵי אֱלֹהִים אִקְרֵי. וּלְאָן אָתָר אִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְזוזָה (דק''ה ע''ב) בְגִין דְּהָאי אָתָר פִּתְחָא הוּא דִלְעֵילָא וּמְזוּזָה אִקְרֵי וְהָא אִתְמַר וְכֵיוַן דְּאִיהוּ אַכְוָון לְאַפְגָּמָא לְהָאי אָתָר הַהוּא פְגִימוּ אִשְׁתָּאַר בַּהֲדֵיהּ בֵיהּ בְּגוּפֵיהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם. תֶּהֱוֵי עַבְדָא תְּחוֹת רַגְלוֹי דְמָארֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא. אֶת אָזְנוֹ אֲמָאי. הָא אוּקְמוּהָ אֲבָל שְׁמִיעָה תָלֵי בְהָאי אָתָר עֲשִׂיָיה לְעֵילָא וּבְגִין דְיִשְׂרָאֵל כַּד קְרִיבוּ לְטוּרָא דְסִינַי וַהֲווֹ בִרְחִימוּ דְלִבַּיְיהוּ לְאִתְקָרְבָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַקְדִּימוּ עֲשִׂיָּיה לַשְּׁמִיעָה דְהָא שְׁמִיעָה בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עֲשִׂיָּיה שְׁמִיעָה בְהָאי שְׁמִיעָה תַלְיָיא. וְעַל דָּא הוּא פָגִים לְהָאי שְׁמִיעָה. יִתְפְּגִים שְׁמִיעָה דִילֵיהּ וְיִשְׁתְּאַר פְּגִימוּ בֵיהּ. וְלָא יִשְׁתְּאַר הוּא עַבְדָּא לְמָארֵיהּ עַד דְיִתְקְרַב לְהַהוּא אֲתַר דְּפָגִים וְיִתְפְּגִים הוּא קָמֵיהּ וְיִשְׁתְּאַר בֵּיהּ הַהִיא פְגִימוּ וּבְגִין כַּךְ וְהִגִּישׁוּ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים סְתָם כְמָה דְאוֹקִמְנָא וְעַל דָּא וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַייָ:

 תרגום הזוהר  עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה. מַהוּ בְּיִרְאָה. הוּא כְּדִכְתִיב, רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', וְזוֹ הִיא, מַלְכוּת שָׁמַיִם. וּמִשּׁוּם זֶה, הוּא עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְעַל כֵּן זֶה הוּא תְּחִלַּת הַכֹּל. מִי מוֹכִיחַ זֶה. הוּא מַה שֶּׁאָנוּ מַנִּיחִים תְּפִלָּה שֶׁל יָד תְּחִלָּה, מִשּׁוּם שֶׁבַּמַּלְכוּת נִכְנָס לִשְׁאָר הַקְּדֻשָּׁה. וְאִם זוֹ אֵינָהּ נִמְצֵאת אֶצְלוֹ, אֵינוֹ שׁוֹרֶה בּוֹ קְדֻשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. וְעֹל הַזֶּה אֵינוֹ שׁוֹרֶה בְּמִי שֶׁהוּא קָשׁוּר בְּאַחֵר, וְעַל כֵּן עֲבָדִים פְּטוּרִים מִן עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְאִם פְּטוּרִים מֵעֹל הַזֶּה, הֲרֵי הֵם פְּטוּרִים מִכָּל שְׁאָר הַמִּצְוֹת, כִּי שְׁאָר הַמִּצְוֹת אֵינָן שׁוֹרוֹת עַל הָאָדָם, עַד שֶׁנִּמְצָא אֶצְלוֹ עֹל הַזֶּה. וְעַל כֵּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם אוֹכְלִים חִנָּם. אַף כָּאן יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, כִּי עֶבֶד הָיָה, וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה הָיָה חִנָּם בְּלִי עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשָׂיו הָיוּ בְּחִנָּם, יֵצֵא לַחָפְשִׁי, וְתִהְיֶה לוֹ מְנוּחָה. וְאַחַר שֶׁהוּא בַּחֵירוּת, וְנִמְצָא בּוֹ מְנוּחָה, נוֹתְנִים עָלָיו עֹל, מִמָּקוֹם הַהוּא שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ לַחֵירוּת, וְאִם אָדָם מְמָאֵן לָצֵאת לַחֵירוּת, כְּדִכְתִיב, וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי וְגוֹ', הֲרֵי וַדַּאי פָּגַם אוֹתוֹ מָקוֹם, כִּי עָזַב עֹל מַלְכוּת שֶׁלְּמַעְלָה וְקִבֵּל עֹל שֶׁל אֲדוֹנוֹ. עַל כֵּן מַה כָּתוּב, וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת וְגוֹ'. וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, נֶאֱמַר אֶל הָאֱלֹהִים סְתָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּגִּישׁוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁפָּגַם אוֹתוֹ, שֶׁהִיא נִקְרֵאת גַּם כֵּן אֱלֹקִים. וּלְאֵיזֶה מָקוֹם יְקָרֵב אוֹתוֹ, הוּא, אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם, הוּא פֶּתַח שֶׁלְּמַעְלָה, וְנִקְרֵאת מְזוּזָה. וּכְבָר לָמַדְנוּ. וְכֵיוָן שֶׁהוּא נִתְכַּוֵּן לִפְגֹּם לַמָּקוֹם הַהוּא, נִשְׁאָר פְּגָם הַזֶּה בּוֹ בְּגוּפוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם שֶׁהָעֶבֶד יִהְיֶה תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל אֲדוֹנוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל. שׁוֹאֵל, אֶת אָזְנוֹ לָמָּה יִרְצַע. וּמֵשִׁיב, כְּבָר הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל שְׁמִיעָה תְּלוּיָה בְּמָקוֹם זֶה, עֲשִׂיָה לְמַעְלָה, וּמִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּעֵת שֶׁקָּרְבוּ לְהַר סִינָי, וְהָיוּ בְּאַהֲבַת לִבָּם לְהִתְקָרֵב אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה. כִּי שְׁמִיעָה הוּא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עֲשִׂיָּה. כִּי שְׁמִיעָה תְּלוּיָה בִּשְׁמִטָּה, וְעַל כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָעֶבֶד פָּגַם לִשְׁמִיעָה זוֹ, יֻפְגָּם שְׁמִיעָה שֶׁלּוֹ, וְיִשָּׁאֵר פְּגָם בּוֹ. וְלֹא יִשָּׁאֵר עֶבֶד לַאֲדוֹנוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּתְקָרֵב לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁפָּגַם וְיִהְיֶה נִפְגָם לְפָנֶיהָ, וְיִשָּׁאֵר בּוֹ פְּגָם הַהוּא. וּמִשּׁוּם זֶה, וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים סְתָם. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. וְעַל כֵּן וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנַטְפוּ מֵי רַגְלָיו עַל בִּרְכָּיו מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק וְאִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת הַתְּפִלָּה חוֹזֵר לְרֹאשׁ: ב. וְכֵן הַמַּשְׁתִּין מַיִם שׁוֹהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל וּמִשֶּׁהִתְפַּלֵּל שׁוֹהֶה אַחַר תְפִלָּתוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כַּךְ מַשְׁתִּין כְּדֵי שֶׁיִּפְסוֹק דִּבְרֵי הַתְּפִלָּה מִפִּיו: ג. כַּוָּונַת הַלֵּב כֵּיצַד כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָה בְּכַוָנָה אֵינָה תְּפִלָּה וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַוָנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵיצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''ב

מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטוֹב (איכה ג') אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב אוֹ רָע. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י''א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה. וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אָדָם גּוֹזְרִים עָלָיו אִם גִבּוֹר אִם חָלָשׁ אִם עָשִׁיר אִם עָנִי אִם נָאֶה אִם מְכוֹעָר אִם אָרוֹךְ אִם גּוּץ. אֲבָל אִם צַדִיק אִם רָשָׁע לֹא אֶלָא מְשִׂימִים לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים וְיִבְחַר לוֹ הָאֶחָד וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הַחוֹטֵא זֶה מַפְסִיד עַצְמוֹ כַּאֲשֶׁר סָר מִדֶּרֶךְ טוֹבָה מָאוֹס בְּטוֹב וּבָחוֹר בְּרָע לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִבְכּוֹת וְלִהְיוֹת נִכְנַע לִפְנֵי קוֹנוֹ עַל אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלוֹ רָע וְזֶה שֶׁאָמַר אַחֲרָיו (איכה ג') מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת וְצוֹמוֹת וּתְחִינוֹת מְבַקֵּשׁ כְּשֶׁבְּנוֹ חוֹלֶה כִּי מָרָה נַפְשׁוֹ עָלָיו אוֹ עַל אֶחָד מֵאוֹהֲבָיו כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֶּשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִתְאַבֵּל בַעֲשׂוֹתוֹ עֲבֵירָה וְהַתְּשׁוּבָה מְשִׁיבָה נַפְשׁוֹ לְעוֹלָמִים:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ: לְפוּם סְגִיאוּת שְׁנַיָא תַּסְגֵי זְבִינוֹהִי וּלְפוּם זְעֵרוּת שְׁנַיָא תַּזְעֵר זְבִינוֹהִי אֲרֵי מִנְיַן עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ:


 רש''י   תרבה מקנתו. תמכרנה ביקר: תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:

(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: וְלָא תוֹנוּן גְבַר יָת חַבְרֵהּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:


 רש''י   ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

(יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח: וְתַעְבְּדוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי תִּטְּרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרָחֲצָן:


 רש''י   וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתתיה והרצת את שבתתיה, ושבעים שנה שלגלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו, היו:

 שלישי - שני במחוברין (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ: וְתִתֵּן אַרְעָא אִבַּהּ וְתֵיכְלוּן לְמִשְׂבָּע וְתֵיתְבוּן לְרָחֲצָן עֲלַהּ:


 רש''י   ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת: ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים תהא בו ברכה:

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרָע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא:


 רש''י   ולא נאסף. אל הבית: את תבואתנו. כגון יין ופרות האילן וספיחין הבאים מאליהם:

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וֶאֱפַקֵד יָת בִּרְכְּתִי לְכוֹן בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵתָא וְתַעְבֵּד יָת עֲלַלְתָּא לִתְלַת שְׁנִין:


 רש''י   לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:

נביאים - ירמיה - פרק לב

(כא) וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל: וְאַפֵּיקְתָּא יַת עִמָּךְ יַת יִשְּׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּאָתִין וּבְמוֹפְתִין וּבְיַד תַּקִּיפָא וּבְאֶדְרַע מְרָמַם וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא : (כב) וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וִיהָבַת לְהוֹן יַת אַרְעָא הֲדָא דְקַיֵימְתָּא לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן אֲרַע עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ : (כג) וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ (ובתרותך) וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת: וְעָאלוּ וְאַחֲסִינוּ יָתַהּ וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרָךְ וּבְאוֹרַיְיתָךְ לָא הַלִּיכוּ יַת כָּל דְפַקֵדְתָּא לְהוֹן לְמֶעְבַּד לָא עֲבָדוּ וַעֲרָעַת יָתְהוּן יַת כָּל בִּישְׁתָא הֲדָא :


 רש''י   ותקרא אותס . הקרית אותם לשון מקרה :

(כד) הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה: הָא מַלְיָתָא עַלּוּ עַל קַרְתָּא לְמִכְבְּשָׁהּ וְקַרְתָּא אִתְמְסָרַת בִּידָא דְכַשְּׂדָּאֵי דְמַגִיחִין קְרָבָא עֲלָהּ מִן קֳדָם דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָא וּדְמַלֵלְתָּ הֲוָה וְקָדָמָךְ גְּלֵי :


 רש''י   ואשר דברת . רעה עליה היה ובא :

(כה) וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יְהוִה קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: וְאַתְּ אֲמַרְתְּ לִי יְיָ אֱלֹהִים זַבִּין לָךְ חַקְלָא בְּכַסְפָּא וְאַסְהֵד סַהֲדִין וְקַרְתָּא אִתְמְסָרַת בִּידָא דְכַשְּׂדָּאֵי :


 רש''י   והעיר נתנה . ולמה לי שדה :

(כו) וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יִרְמְיָה לְמֵימָר :
 

כתובים - משלי - פרק כח

(כו) בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט: דְּתָכָל עַל לִבֵּיהּ סַכְלָא הוּא וְדִמְהַלֵךְ בְּחַכִּימוּתָא נִתְחֲמֵי מִן בִּישׁ : (כז) נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת: דְּיָהֵב לְמִסְכְּנָא לָא נֶחְסַר לֵיהּ וּדְמַחֲמֵי עַיְנֵיהּ מִן מִסְכְּנָא סַגִיעִין לְוָטָתֵיה :


 רש''י   נותן לרש . צדקה : ( אין מחסור . להרבות לו צדקה סא''א ) , וכן הרב שאינו מונע תורה מפי התלמיד :

(כח) בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים: בְּקוּמָא דְרַשִׁיעֵי מִתְטְשֵׁי בַר נָשָׁא וּבְאָבְדְּהוֹן נִסְגוּן צַדִיקֵי : כט (א) אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא: גַּבְרָא דְלָא מְקַבֵּל מַכְסְנוּתָא וּמַקְשֵׁי קְדָלֵיהּ בַּעֲגָלָא נִתְתְּבַר וְלָא תֶהֱוֵי לֵיהּ אָסוּ :


 רש''י   מקשה עורף . מלשמוע : פתע ישבר . מהר ישבר :

(ב) בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם: בְּסוּגְעָא דְצָדִיקֵי חָדֵי עַמָא וּבְשׁוּלְטָנָא דְרַשִׁיעֵי נִתְאֲנַח עַמָא : (ג) אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן: גַּבְרָא דְרָחֵם חָכְמְתָא נַחֲדֵי אֲבוּי וּדְמִתְחַבֵּר בְּזַנְיוּתָא מוֹבִיד מַזָלֵיהּ :


 רש''י   ורועה . מחבר לו זונות ורבותינו אמרו האומר שמעוה זו נאה אשננה וזו אינה נאה לא אשננה וסיוע במקרא שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד :
 

משנה סנהדרין פרק ב

א. כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֵן עַד פֶּתַח [שַׁעַר] הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִין לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן הִתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַפְסָל:

 ברטנורה  (א) כהן גדול. אינו יוצא אחר המטה. דלמא אתי למנגע מתוך טרדתו. ורחמנא אמר (ויקרא כא) ועל כל נפשות מת לא יבא: הן נכסין והוא נגלה. כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו. הוא נגלה ונכנס בתוכו. אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי. הוא נכסה ממנו שאינו נכנס לתוכו: ויוצא עמהן עד פתח העיר. שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן. אבל חוץ לעיר ליכא הכירא: שנאמר ומן המקדש לא יצא. רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש ומקדושתו לא יצא. כלומר יזדהר שלא יבוא לידי מגע. ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כר' יהודה: וכשהוא מנחם את אחרים. דבמת שאינו שלו כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך. דלא טריד ולא אתי למנגע וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים: והממונה ממצעו. שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו נמצא כ''ג באמצע: הממונה. הוא הסגן שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול. אם יארע פסול בכ''ג ביוה''כ: אנו כפרתך. בנו תתכפר אתה. ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך: וכשמברין אותו. שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו. וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו: מסובין על הארץ. הן מצירין ומתאבלין בצערו: והוא מיסב. בכבוד על הספסל:

ב. הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לְטוֹב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמְנָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב. יב) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ:

 ברטנורה  (ב) המלך לא דן ולא דנין אותו. ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים. אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו שנאמר (ירמיה כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט: אין שומעין לו. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וגנאי הוא לו שתחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום וכן הלכה: מלך נושא אלמנתו של מלך. והלכה כר' יהודה בהא:

ג. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ:

 ברטנורה  (ג) אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. שגנאי הוא למלך להראות עגמת נפש לפני העם: לפייס את העם. כדי שיכירו שלא בעצת דוד הרג יואב את אבנר. ואין הלכה כר''י: דרגש. מטה:

ד. וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֶלָּא שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה הוּא לוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֲפִלּוּ כַאֲבִיגָיִל. (שם) לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, אֶלָּא כְדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. (שם) וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד, אֶלָּא כְדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ. נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין, הִיא עִמּוֹ. מֵסֵב, הִיא כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו:

 ברטנורה  (ד) למלחמת הרשות. מלחמת שאר אומות חוץ ממלחמת עמלק. ומלחמת שבעה עממין: ופורץ. גדר של אחרים: לעשות לו דרך. ללכת לכרמו (ושדהו): ואין ממחין בידו. אין מעכבין עליו: חלק בראש. חלק היפה בורר ראשון. ונוטל מחצה מכל הבזה: אלא שמנה עשרה. שהרי דוד היו לו שש נשים וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה. כהנה קמא שית. בתרא שית. הרי י''ח: מרבה הוא לו. יותר מי''ח. וג' מחלוקת יש בדבר. ת''ק דבר נושא י''ח ואפילו פרוצות ויותר מי''ח לא ישא ואפילו כשרות שכך היא גזה''כ. ר''י סבר נושא י''ח ואפי' פרוצות ויותר מי''ח פרוצות לא ישא, וכשרות והגונות ישא כמו שירצה ופליג את''ק בחדא. רבי שמעון סבר אפי' א' פרוצה לא ישא וכשרות והגונות לא ישא יותר מי''ח. ופליג את''ק בחד' ואדר''י בתרתי והלכה כת''ק: אלא כדי מרכבתו. דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו להתגדל ברוב סוסים [אסור] אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר: אפסניא. שכר חיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה: וכותב לו ספר תורה לשמו. חוץ מספר תורה שחייב כל אדם מישראל להיות לו ספר תורה והוא מונח בבית גנזיו. וספר תורה שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד: מיסב. על השלחן:

ה. אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא כְשֶׁהוּא עָרוֹם וְלֹא בְבֵית הַמֶרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ:

 ברטנורה  (ה) כשהוא מסתפר. כשמגלח שער ראשו:
 

גמרא סנהדרין דף כ''א ע''ב

וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. תָּנָא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו. אָמַר רָבָא אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתּוֹב מִשֶּׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵּי וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אַחֵרִים מֶלֶךְ אִין הֶדְיוֹט לֹא. לֹא צְרִיכָא לִשְׁתֵּי תוֹרוֹת. וְכִדְתַנְיָא (שם יז) וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תוֹרוֹת אַחַת שֶׁהִיא יוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ. וְאַחַת שֶׁמּוּנַחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קַמִּיעַ וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. אֵינוֹ נִכְנַס בָּהּ לֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא לְבֵית הַכִּסֵּא. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ מָקוֹם הָרָאוּי לִקְרוֹת בּוֹ. (דף כב) וְאִידָךְ הַאי שִׁוִּיתִי מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ. הַהוּא מִיבְעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב חָנָא בַר בִּיזְנָא דְאָמַר רַב חָנָא בַר בִּיזְנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד:

 רש''י  לשתי תורות. הא דשאני מלך מהדיוטות דאלו הוא הדיוט סגי ליה בחדא ומלך בעי תרתי: כמו קמיע. קטנה בכתב דק שהיא קלה לשאת: שויתי ה' וגו'. סיפיה דקרא היא מימיני בל אמוט דוד המלך אמר זאת ע''ש ס''ת שבזרועו:
 

זוהר בהר דף ק''י ע''ב

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים ל''ז) בְּטַח בַּייָ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. לְעוֹלָם בַּר נָשׁ יְהֵי זָהִיר בְּמָארֵיהּ וִידַבֵּק לִבֵּיהּ בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה בְגִין דְיֶהֱוֵי שְׁלִים בְּמָארֵיהּ. דְּכַד יֶהֱוֵי שְׁלִים בֵּיהּ לָא יַכְלִין לְאַבְאֲשָׁא לֵיהּ כָּל בְּנֵי עַלְמָא. תָּא חֲזֵי בְּטַח בַייָ וַעֲשֵׂה טוֹב מָאי וַעֲשֵׂה טוֹב אֶלָּא הָכִי תָנֵינָן בְּעוֹבָדָא דִלְתַּתָּא יִתְעַר עוֹבְדָא דִלְעֵילָא וְהָא אוּקְמוּהָ. וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כַּבְיָכוֹל אַתּוּן תַּעַבְדוּן לְהוֹן בְּגִין הַהוּא אִתְעֲרוּתָא דִילְכוֹן דְּאַתּוּן עַבְדִּין לְתַתָּא אַתְעַר לְעֵילָא וְעַל דָּא וַעֲשֵׂה טוֹב כְּתִיב. וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק דִכְתִיב (ישעיה ג') אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. כֵּיוַן דְאַתּוּן עַבְדִּין הָאי וַדָּאי הָאי טוֹב אַתְעַר כְּדֵין שְׁכוֹן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה וְכֹלָא חָד. שְׁכוֹן אֶרֶץ אֶרֶץ עִלָאָה. דְהָא לֵית לָךְ בְּעַלְמָא דְיָכוֹל לְמִשְׁרֵי בַּהֲדָהּ עַד דְיִתְּעַר הָאי טוֹב לְגַבָּהּ. כֵּיוַן דְיִתְּעַר לֵיהּ כַּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ וּכְדֵין שְׁכוֹן אֶרֶץ שָׁרֵי בְגַוָּוהּ אִיכוּל אִיבָה אִשְׁתַּעְשַׁע בַּהֲדָהּ. וּרְעֵה אֱמוּנָה. דָא אֶרֶץ וְכֹלָא חָד כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. וּרְעֵה אֱמוּנָה הֲוֵי דָבַר לֵיהּ בְּכָל רְעוּתָךְ. וְאִי לָא תִתְעַר לָקָבְלָהּ הָאי טוֹב אִתְרְחַק מִינָהּ וְלָא תִקְרַב בַּהֲדָהּ לֹא תִקְרַב לְגוֹ אָתוּן נוּרָא יָקִידְתָּא וְאִי תִקְרַב בַּהֲדָהּ בִּדְחִילוּ כְּמָאן דְּדָחִיל מִן מוֹתָא דְהָא כְדֵין נוּרָא דָלִיק וְאוֹקִיד עַלְמָא בְשַׁלְהוֹבוֹי וְכֵיוַן דְּאִתְעַר לָקָבְלָהּ הָאי טוֹב כְּדֵין שַׁאֲרֵי בְּגַוָּוהּ וְלָא תִדְחַל מִינָהּ אַנְתְּ כְּדֵין (איוב כ''ב) וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר. תָּא חֲזֵי בְנֵי מְהֵימְנוּתָא מַדְבְּרֵי לְהָאי לִרְעוּתְהוֹן בְּכָל יוֹמָא. מָאן אִינוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא אִינוּן דְמִתְעֲרֵי הָאי טוֹב לָקָבְלֵיהּ וְלָא חָס עַל דִילֵיהּ וְיַדְעֵי דְהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ יַתִּיר כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי יא) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסַף עוֹד. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהָאי אִתְעַר בִּרְכָּאן לָקָבְלֵיהּ. וְלָא יֵימָא אִי אֶתֵּן הָאי הַשְׁתָּא מָאי אַעֲבִיד לְמָחָר. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ בִּרְכָּאן עַד בְּלִי דַי כְמָה דְאוּקְמוּהָ. וּבְגִין כַּךְ וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָׁנָה הַשְּׁבִיעִית וְגוֹמֵר. מַה כְּתִיב וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָׁנָה הַשִׁישִׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים. וְעָשָׂת וְעָשְׂתָּה מִבָּעֵי לֵיהּ. מָאי וְעָשָׂת. אֶלָא לְאַפָּקָא ה' דְּאִית לָהּ שְׁמִטָּה וְנַיְיחָא וְלָא עָבִיד עֲבִידְתָּא כְתִיב (שמות י''ז) רְאוּ כִּי יְיָ וְגוֹמֵר נוֹתֵן לָכֶם בַּיוֹם הַשִּׁשִׁי לֶחֶם יוֹמָיִם וְגוֹמֵר. כְּגוֹוָנָא דָא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָׁנָה הַשִּׁשִׁית וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, לְעוֹלָם יִהְיֶה אָדָם זָהִיר בַּאֲדוֹנוֹ, וִידַבֵּק לִבּוֹ בָּאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם עִם אֲדוֹנוֹ. שֶׁכַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁלֵם עִם אֲדוֹנוֹ לֹא יוּכְלוּ לְהָרַע לוֹ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב, מַהוּ וַעֲשֵׂה טוֹב. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ בָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה יִתְעוֹרֵר מַעֲשֶׂה הָעֶלְיוֹנָה. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, כִּבְיָכוֹל, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ אוֹתָם, מִשּׁוּם שֶׁבָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלָּכֶם שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים לְמַטָּה, מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן וַעֲשֵׂה טוֹב, כָּתוּב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּז''א, שֶׁכָּתוּב, אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כֵּיוָן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים זֶה, וַדַּאי טוֹב הַזֶּה יִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה, אָז, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, וְהַכֹּל אֶחָד. שְׁכָן אֶרֶץ, זוֹ אֶרֶץ עֶלְיוֹנָה, כִּי אֵין לְךְ בָּעוֹלָם מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁכֹּן עִמָּהּ, עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר אוֹתוֹ הַטּוֹב, אֵלֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁעוֹרֵר אוֹתוֹ הָאָדָם, עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ. וְאָז שְׁכָן אֶרֶץ, שְׁכָן בְּתוֹכָהּ, וֶאֱכוֹל פִּרְיָהּ, וְהִשְׁתַּעְשַׁע עִמָּהּ. וּרְעֵה אֱמוּנָה, זוֹ הִיא אֶרֶץ, הַכֹּל אֶחָד, כְּדִכְתִיב וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וּרְעֵה אֱמוּנָה, פֵּרוּשָׁהּ, הֶיֵה מַנְהִיג אוֹתָהּ בְּכָל שֶׁאַתָּה רוֹצֶה. וְאִם לֹא תְּעוֹרֵר כְּנֶגְדָהּ טוֹב הַזֶּה, מִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְאָז אַל תִּקְרָב אֵלֶיהָ, אַל תִּקְרָב לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף, וְאִם תִּקְרָב אֵלֶיהָ, תִּהְיֶה בְּיִרְאָה, כְּמִי שֶׁמְּפַחֵד מִן הַמָּוֶת. כִּי אָז הִיא אֵשׁ דּוֹלֵק, וְשׂוֹרֶפֶת הָעוֹלָם בְּלַהֲבוֹתֶיהָ. וְכֵיוָן שֶׁמְּעוֹרֵר כְּנֶגְדָהּ טוֹב הַזֶּה, אָז, שְׁכָן בְּתוֹכָהּ, וְאַתָּה לֹא תִּירָא מִמֶּנָּהּ. אָז וַתִּגְזַר אֹמֶר וַיָּקֶם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךְ נָגַהּ אוֹר. בֹּא וּרְאֵה, בְּנֵי הָאֱמוּנָה מַנְהִיגִים אֶת זוֹ, לִרְצוֹנָם בְּכָל יוֹם. מִי הֵם בְּנֵי הָאֱמוּנָה, הֵם אֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים טוֹב הַזֶּה כְּנֶגְדָהּ, עַל יְדֵי שֶׁנּוֹתְנִים צְדָקָה, וְאֵינָם חָסִים עַל שֶׁלָּהֶם, וְיוֹדְעִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתֵּן לָהֶם יוֹתֵר. כְּדִכְתִיב יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד. מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַיְסוֹד מְעוֹרֵר בְּרָכוֹת כְּנֶגְדוֹ. וְאַל יֹאמַר אִם אֶתֵּן זֶה עַתָּה מָה אֶעֱשֶׂה לַמָּחָר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ בְּרָכוֹת עַד בְּלִי דָּי, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ. וּמִשּׁוּם זֶה, וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וְגוֹ'. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁל. ש שָׁנִים. שׁוֹאֵל וְעָשָׂת, וְעָשְׂתָה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַה וְעָשָׂת, שֶׁהוּא חָסֵר ה'. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַה'. שֶׁהִיא מַלְכוּת, מִכְּלָל הָעֲשִׂיָּה, שֶׁנּוֹהֵג בָּהּ שְׁמִטָּה וּמְנוּחָה, וְאֵינָהּ עוֹשֵׂית עֲבוֹדָה. שֶׁכָּתוּב, רְאוּ כִּי ה' וְגוֹ' נוֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם. וְגוֹ'. כְּעֵין זֶה, וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קוֹדֶם הַתְּפִלָּה. כְּדֵי לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים. וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוּי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כַּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אֶחָת קוֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אֶחָת לְאַחַר תְּפִלָּה. וּמַאֲרִיכִין בַּתְּפִלָּה שָׁעָה: ב. שִׁכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לּוֹ כַּוָּונָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה לְפִיכָךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיִּתְרוֹקַן מִשִׁכְּרוּתוֹ. שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אֵי זֶה הוּא שִׁכּוֹר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁתוּי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ. אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''ה

הַמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב כִּי אִם בִּדְבָרָיו. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב בְּבוֹחֵן כְּלָיוֹת הַיּוֹדֵעַ דְבָרָיו וְשִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְכָל צְעָדָיו. יִסְפּוֹר. וְכָל דְּבָרָיו לְנֹכַח הַשְׁכִינָה וְהַגְּבוּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ''ג) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ הֲלֹא אֶת הַשָׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' הָאָדָם הַהוּא אֵינֶנּוּ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה כִּי מִשְׁפַּט הָאָדָם לַחְשׁוֹב בְּבוֹרְאוֹ תָּמִיד וּלְשַׁוּוֹתוֹ נֶגֶד פָּנָיו תָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד וְכָל זְמַן שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִהְיֶה וּמְפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל מַחֲשָׁבוֹת אָז יַחְשׁוֹב בְּבוֹרְאוֹ וּבִקְדוּשָׁתוֹ וּבְנִפְלְאוֹתָיו וְטוֹבוֹתָיו אֲשֶׁר עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם עִמָּנוּ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאָדָם הַנִּבְזֶה מְחַשֵּׁב לִדְבָרִים בְּטֵלִים אוֹ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי הֲבָאי. אֲפִילוּ אֵין בְּדַעְתּוֹ לְדַבֵּר כְּלַל מִיַּד הוּא פוֹנֶה אֶת לִבּוֹ לְבַטָּלָה וּמַפְסִיד מִכָּל וְכָל הַמַּחֲשָׁבָה הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא לַחְשׁוֹב בִּקְדושָׁתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ וּבְיִרְאָתוֹ הַטְּהוֹרָה. וְלִהְיוֹת בְּמַעֲלָה הַטְּהוֹרָה וְהַטּוֹבָה לַעֲבוֹד אֶת ה' מֵאַהֲבָה וְלִהְיוֹת חָפֵץ בְּמִצְוֹתָיו וְזֶה הִיא הָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם שֶׁמְּסַפְּרִים בִּקְדוּשָׁתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו) קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. וְעַל כֵּן יֵשׁ לִיזָהֵר שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים בְּטֵלִים פֶּן יִשְׁכַּח אֶת הַצוּר אֲשֶׁר הוּא תָמִיד לְנֶגֶד פָּנָיו כְּפִקֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי הָעִוֵּר הוּא בְּהַוְיָיתוֹ וּבְכֹחוֹ וּבְכָל מָקוֹם. וְהָעִוֵּר הוּא הָעִוֵּר שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה רַק בְּמַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל הֲבָאי וְאֵינוֹ זוֹכֵר אֶת הַצוּר וּמִתְרַחֵק מֵעַמּוּד שֶׁל אֶמֶת וּמִהְיוֹת יָרֵא מִפָּנָיו כִּי אֵינוֹ מָצוּי בְּלִבּוֹ מֵחֲמַת קוֹשִׁי הַלֵּב שֶׁהוּא עַז וְקָשֶׁה וְרָחוֹק מֵאֱלֹהִים. וְאֵינוֹ מוֹצֵא בְמַחֲשַׁבְתּוֹ רַק דִּבְרֵי הֲבָאי וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מוֹצֵא בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הָאֶלָהוּת רַק בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה. כְּמוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל הָעִוֵּר לְהָבִין וּלְהַאֲמִין הָאָדָם אֲשֶׁר לְפָנָיו אִם לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ אוֹ יִשְׁמַע קוֹלוֹ כַּךְ לֹא יוּכַל הָאִישׁ לִלְמוֹד וְלִקְשׁוֹר בְּלִבּוֹ תָמִיד הָאֱלֹהִים אִם לֹא עַל פִּי עֲזִיבַת הֶעָוֹן. כִּי הָעֲוֹנוֹת מַבְדִּילוֹת וּמְשַׁכְּחוֹת הַיִּרְאָה וּמְשַׁנִּים אֶת הַפָּנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם נט) כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: וְתִזְרְעוּן יָת שַׁתָּא תְמִינֵתָא וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקָא עַד שַׁתָּא תְשִׁיעֵתָא עַד מֵעַל עֲלַלְתַּהּ תֵּיכְלוּן עַתִּיקָא:


 רש''י   עד השנה התשיעת. עד חג הסכות של תשיעית, שהיא עת בא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כלן:

(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: וְאַרְעָא לָא תִזְדַבַּן לַחֲלוּטִין אֲרֵי דִילִי אַרְעָא אֲרֵי דַיָרִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמַי:


 רש''י   והארץ לא תמכר. לתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה: לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית: כי לי הארץ. אל תרע עינך בה שאינה שלך:

(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ: וּבְכֹל אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן פֻּרְקָנָא תִּתְּנוּן לְאַרְעָא:


 רש''י   ובכל ארץ אחזתכם. לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (דף כא א) . ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:

 רביעי (כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: אֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וִיזַבֵּן מֵאַחֲסַנְתֵּהּ וְיֵיתֵי פָרִיקֵהּ דְקָרִיב לֵהּ וְיִפְרוֹק יָת זְבִינֵי אֲחוּהִי:


 רש''י   כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דחק עוני: מאחזתו. ולא כלה, למד דרך ארץ שישיר שדה לעצמו: וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:

(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: וּגְבַר אֲרֵי לָא יְהֵי לֵהּ פָּרִיק וְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיַשְׁכַּח כְּמִסַת פֻּרְקָנֵהּ:


 רש''י   ואיש כי לא יהיה לו גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:

נביאים - ירמיה - פרק לב

(כז) הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר: הָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָא כָּל בִּשְּׂרָא הֲמִן קֳדָמַי יִתְכַּסֵי כָּל פִּתְגָּם :


 רש''י   הממני יפלא . וכי העתידות עלומות ממני :

(כח) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הָא אֲנָא מְסַר יַת קַרְתָּא הֲדָא בִּידָא דְכַשְּׂדָּאֵי וּבִידָא דִנְבוּכַדְרֶאצַרִ מַלְכָּא דְבָבֶל וְיִכְבְּשִׁינָהּ : (כט) וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי: וְיַעֲלוּן כַשְּׂדָּאֵי דְמַגִיחִין קְרָבָא עַל קַרְתָּא הֲדָא וְיִדְלְקוּן יַת קַרְתָּא הֲדָא בְּנוּרָא וְיוֹקְדוּנָה וְיָת בָּתַּיָּא דְאַסִיקוּ בּוּסְמִין עַל אֲגוֹרֵיהוֹן לְבַעְלָא וּנְסִיכוּ נִסְכִין לְטַעֲוַת עַמְמַיָּא בְּדִיל לְאַרְגָזָא קֳדָמַי : (ל) כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם יְהוָה: אֲרֵי הֲווּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה בְּרַם עָבְדִין דְבִישׁ קֳדָמַי מִנְעוּרֵיהוֹן אֲרֵי בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּרַם מַרְגְזִין קֳדָמַי בְּעוֹבְדֵי יְדֵיהוֹן אֲמַר יְיָ : (לא) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי: אֲרֵי רוּגְזִי וְחֵימְתִי חַל בְּקַרְתָּא הֲדָא לְמָן יוֹמָא דִבְנוֹ יָתָא וְעַד יוֹמָא הֲדָא לְאַגְלָיוּתָהּ מִ) ּּבֵיל מֵימְרִי :


 רש''י   למן היום אשר בנו אותה . ביום שהוסד הבית נשא שלמה את בת פרעה :
 

כתובים - משלי - פרק כט

(ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה: מַלְכָּא בְדִינָא נוֹקֵים אַרְעָא וְגַבְרָא עַוָלָא עָקֵר לַהּ :


 רש''י   יעמיד ארץ . אם שופט אמת הוא יעמיד ארץ : ואיש תרומות . איש גאות שאינו חש להיות מתון בדין ורבותינו אמרו אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ ואם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה :

(ה) גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל פְּעָמָיו: גַּבְרָא דְמִתְפְּלַג עַל חַבְרֵיהּ מְצוּדְתָּא פָּרֵס עַל הִלְכָתֵיהּ :


 רש''י   מחליק . מדבר חלקות :

(ו) בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ: גַּבְרָא בִישָׁא בְּחוֹבֵיהּ מִתְּצִיד וְצַדִיקָא דָיֵץ וְחָדֵי :


 רש''י   בפשע איש רע . יבא מוקש : וצדיק . שלא הלך בדרכיו ירון ושמח :

(ז) יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת: יָדֵעַ צַדִיקָא דִינְהוֹן דְּמִסְכְּנֵי וְרַשִׁיעֵי לָא מִתְבַּיְנִין יְדִיעֲתָא :


 רש''י   דין דלים . ייסורי דלים ומה הם צריכים ונותן להם לב :

(ח) אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף: גַּבְרָא מְמִקְנֵי מִמַלְלִין כְּדָבָא וְחַכִּימֵי מְהַפְּכִין רוּגְזָא :


 רש''י   יפיחו . ילהיבו כלהבת אש הנפוח ברוח :
 

משנה חולין פרק ה

א. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶּׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁין. כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בִּפְנִים. הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:

 ברטנורה  (א) אותו ואת בנו. האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור. דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו: בין בארץ בין בחוצה לארץ. איידי בעי למתני בין בחולין בין במוקדשים, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע''ג דלא אצטריך, דחובת הגוף היא, וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ: בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים: שלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג, שלא בפני הבית לא ננהוג. קמשמע לן: בחולין ובמוקדשים. בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן אשה, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו': בחוץ. חוץ לעזרה: שניהם כשרים. משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים, תנא רישא שניהם כשרים: והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה, ולא שנא שחט את הבן תחלה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי: הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אין ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן שאינו ראוי לשחטו ולהקריבו היום, ואין חיוב משום שוחט בחוץ אלא אם כן ראוי לפנים, דכתיב (שם יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. ואי לא, לא: ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו: חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה: והשני סופג. משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום: קדשים בפנים השני סופג. משום אותו ואת בנו: ופסול. משום מחוסר זמן:

ב. חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בִּפְנִים, הָרְאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:

 ברטנורה  (ב) חולין וקדשים בחוץ. דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים. וכן כל השנויין במשנה דוקא נקט להו: והשני סופג. משום אותו ואת בנו: קדשים. בתחילה, ואחר כך חולין בחוץ: השני כשר. באכילה. ואיידי דתנא פסול תנא כשר: ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ. ושני משום אותו ואת בנו: חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים. ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה. ושני משום מחוסר זמן: והשני סופג. משום אותו ואת בנו: חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים: קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת. משום שוחט בחוץ: ושניהם פסולים. ראשון משום שנשחט בחוץ. ושני משום מחוסר זמן: ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ. ושני משום אותו ואת בנו: קדשים בפנים ובחוץ. השני סופג משום אותו ואת בנו. ומשום שוחט חוץ לא לקי, דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים:

ג. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר, פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה. שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט, בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח. אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה שֶׁצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:

 ברטנורה  (ג) פרת חטאת. פרה אדומה. דלאו לאכילה היא: ושור הנסקל. לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו: ועגלה ערופה. דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה. וצריך להסירן מן המשנה. דלא פטר בהו ר' שמעון: וחכמים מחייבים. האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ובא שני ושחט לשלחנו לאכול. אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מניה, דתרתי לא עבדינן ליה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו, ולא אתרו ביה משום עבודה זרה, דכיון דלא אתרו ביה משום עבודה זרה, לא מיקטיל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים: ונתנבלה בידו. שלא מדעת: והנוחר. שתוחב הסכין בנחיריו וחותך: והמעקר. שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן: פטור. ואפילו לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא, ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל: איזה שלקח ראשון ישחט ראשון. אם באו לבית דין. שבא האחד לשחוט וחברו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט, שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח: ואם קדם השני זכה. שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור. ויש לו ריוח שאוכל היום בשר: סופג שמונים. דעל כל בן ששוחט עובר בלאו: סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת: שחטה ואת בתה ואחר כך את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו: שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור: ואחר כך שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה: סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה: סומכוס אומר סופג שמונים. דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים, וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואחר כך שחטה, סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין: בארבעה פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר בתחילה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה: ביו''ט האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה: אף ערב יום הכפורים בגליל. ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום כפור אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא: בזמן שאין לו ריוח. הפסק בנתים, שמכר האם היום: אבל יש לו ריוח. שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום: אין צריך להודיעו. שאני אומר, אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח, שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום. אבל יש לו ריוח, שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ור' יהודה לפרושי מילתיה דתנא קמא אתי ולא לאפלוגי עליה: ומודה ר' יהודה. אע''פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אע''פ שאינו נחפז ומהיר לקנות: את האם לחתן ואת הבת לכלה. אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה:

ד. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט, לְפִיכָךְ אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן, לְפִיכָךְ אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר:

 ברטנורה  (ד) משחיטין את הטבח בעל כרחו. שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר: אפילו שור שוה אלף זוז שוחטו בעל כרחו. אע''פ שאין לו לוקחים לשאר הבשר. לפי שדבר תורה מעות קונות, ומעת שקיבל המוכר הדינר קנה הלוקח הבשר. ולא תקנו חכמים שמשיכה קונה ולא מעות אלא גזירה שמא יאמר לו מוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה, דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות, אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. ובארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות: לפיכך אם מת מת ללוקח. ומפסיד לדינר שהרי ברשותו מת: אינו כן. דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

ה. יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה. אֶת זוֹ דָרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א), יוֹם אֶחָד, וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב), יוֹם אֶחָד. מַה יּוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, אַף יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה:

 ברטנורה  (ה) יום אחד האמור באותו ואת בנו כו' לפי שפרשת אותו אות בנו סמוכה לקדשים, דכתיב ירצה לקרבן אשה, וסמיך ליה אותו ואת בנו. ובקדשים לילה הולך אחר היום, דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, אלמא לילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר. יכול אף זה כן, [נאמר כאן יום אחד] ונאמר במעשה בראשית יום אחד וכו':
 

גמרא חולין דף ס' ע''ב

רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי רָמֵי כְּתִיב (בראשית א') וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים. וּכְתִיב אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן. אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶפְשַׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד. אָמַר לָהּ לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. אָמְרָה לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי. אָמַר לָהּ. לְכִי וּמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אָמְרָה לֵיהּ. מַאי רְבוּתֵיהּ דִּשְׁרָגָא בְטִיהֲרָא מַאי אֲהַנֵי. אָמַר לָהּ. זִיל וְלִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים. אָמְרָה לֵיהּ יוֹמָא נָמֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מָנוּ בֵיהּ תְּקוּפוֹת. דִּכְתִיב וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. אָמַר לָהּ זִיל לִיקְרוּ צַדִּיקֵי בִשְׁמֵךְ. (עמוס ז') יַעֲקֹב הַקָּטָן שְׁמוּאֵל הַקָּטָן (ש''א ט''ז) דָּוִד הַקָּטָן חַזְיָיהּ דְלָא קָא מְיַתְבָא דַעְתָּהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָבִיאוּ כַפָּרָה עָלַי שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיּרִחַ. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַה נִשְׁתַּנֶה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר כ''ח) לַה' אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַפָּרָה עַל שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. רַב אָסֵי רָמֵי כְּתִיב (בראשית א') וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא בִּתְלַת בְּשַׁבַּתָּא. וּכְתִיב (שם ב') וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. מְלַמֵּד שֶׁיָּצְאוּ דְשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח הַקַּרְקַע. עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וְצָמְחוּ. לְלַמְּדָךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים. רַב נַחְמָן בַּר פַּפָּא הַוְיָא לֵיהּ הַהִיא גִינְתָא. שָׁדֵי בֵיהּ בִּיזְרְנִי וְלָא צָמַח. בָּעָא רַחֲמֵי. אָתָא מִיטְרָא וְצָמַח. אָמַר הַיְינוּ דְרַב אָסֵי:

 רש''י  כתיב הגדולים. דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן: לך ומשול ביום ובלילה. נחמה הוא: שרגא בטיהרא. נר בצהרים אינו מאיר: יומא. חמה: תקופות. נמנין לחמה ועל ידי התקופה מעברין את השנה: יעקב הקטן. מי יקום יעקב כי קטן הוא: דוד הקטן. מקרא הוא בשמואל: בכולהו. רגלים כתיב ושעיר חטאת אחד ולא כתיב לה': טרם יהיה בארץ. עדיין לא היה בארץ: עמדו על פתח קרקע. מתאוים למי הגשמים כדכתיב כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי: ביזרני. זרעים: היינו דרב אסי. שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:
 

זוהר בהר דף ק''י ע''ב

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אַזְלֵי בְאָרְחָא פָגְעוּ בְהַהוּא טוּרָא. אַשְׁכְּחוּ תְרֵי גַבְרֵי דַהֲווֹ אַזְלֵי אַדְהָכִי חָמוּ חָד בַר נָשׁ דְּהָוָה אָתֵי. וְאָמַר לוֹן בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ הָבוּ לִי מְזוֹנָא פִּתָּא דְנָהֲמָא דְהָנֵי תְרֵין יוֹמִין דְּתָעֵינָא בְמַדְבְּרָא וְלָא אָכַלְנָא מִידִי. אִשְׁתְּמִיט חָד מֵאִינוּן תְּרֵין גַבְרֵי וְאַפֵּיק מְזוֹנֵיהּ דְּאִיהוּ אַיְיתֵי לְאָרְחָא וְיָהִיב לֵיהּ וְאָכִיל וְאַשְׁקֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ מַה תַעְבִיד מִן מְזוֹנָא דְהָא אֲנָא דִידִי אָכַלְנָא. אָמַר לֵיהּ וּמַה עָלַי דִידָךְ אֲנָא (דקי''א ע''א) אָזִיל. יָתִיב גַבֵּיהּ הַהוּא מִסְכְנָא עַד דְאָכַל כָּל מַה דְהָוָה גַבֵּיהּ וְהַהוּא נַהֲמָא דְאִשְׁתְּאַר יָהַב לֵיהּ לְאוֹרְחָא וְאָזַל לֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לָא בָעָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְמִלָּה דָא יִתְעֲבִיד אַל יְדָן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דִילְמָא דִינָא אִתְגְזַר עַל הַהוּא בַר נָשׁ ובָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַמְנָא קָמֵיהּ הָאי בְגִין לְשֵׁזָבָא לֵיהּ. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי לָאָה הַהוּא גַבְרָא בְאוֹרְחָא. אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ וְלָא אֲמֵינָא לָךְ דְּלָא תִתֵּן נַהֲמָא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי הָא מְזוֹנָא גַבָּן נִיהַב לֵיהּ לְמֵיכַל אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תַבְעֵי לְמֵיפַק מִנֵּיהּ זְכוּתָא נֵזִיל וְנֶחֱמֵי דְהָא וַדָּאי בְקַפְטוּרֵי דְדָא טַפְסָא דְמוֹתָא אִתְאֲחִיד וּבָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַמְנָא זְכוּתֵיהּ בְּגִין לְשֵׁזְבֵיהּ. אַדְּהָכִי יָתִיב הַהוּא בַר נָשׁ וְנָאִים תְּחוֹת חָד אִילָנָא וְחַבְרֵיהּ אִתְרְחִיק מִנֵּיהּ וְיָתִיב בְּדֶרֶךְ אַחֲרָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא הַשְׁתָּא נֵיתִיב וְנֵחֱמֵי דְוַדָּאי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעֵי לְמִרְחַשׁ לֵיהּ נִיסָא קָמוּ וְאוֹרִיכוּ אַדְּהָכִי חָמוּ חָד טִפְסָא בְשַׁלְהוֹבֵי קָאִים גַּבֵּיהּ אָמַר רִבִּי חִיָּיא וַוי עַל הַהוּא בַר נָשׁ דְּהַשְׁתָּא יְמוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָא אַדְּהָכִי נָחַת מֵאִילָנָא חָד חִוְיָא וּבָעָא לְמִקְטְלֵיהּ קָם הַהוּא טַפְסָא עָלֵיהּ וּקְטָלֵיהּ קִסְטֵר בְּרֵישֵׁיהּ טַפְסָא וְאָזַל לֵיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְלָא אֲמֵינָא לָךְ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעָא לְמִרְחַשׁ לֵיהּ נִיסָא וְלָא תִּפּוּק זְכוּתֵיהּ מִנֵּיהּ. אַדְּהָכִי אַתְעַר הַהוּא בַר נָשׁ וְקָם וְאָזִיל לֵיהּ אָחִידוּ בֵיהּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְיָהֲבוּ לֵיהּ לְמֵיכַל. בָּתַר דְּאָכַל אַחְוִיאוּ לֵיהּ נִיסָא דְרָחִישׁ לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (תהלים לז) בְּטַח בַּיְיָ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְבַר נַשׁ דְּעָבִיד טוֹב מִדִּידֵיהּ דְהָא אַתְעַר טוֹב בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּבְמָה בִּצְדָקָה. דְכַד אַתְעַר צְדָקָה הָא טוֹב כְּדֵין אַתְעַר לְגַבֵּי כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְעַל דָּא כְתִיב (משלי י) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. מָאי טַעְמָא בְגִין דִצְדָקָה אִילָנָא דְחַיֵּי הוּא. וְאַתְעַר עַל הַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא וְנָטִיל אִינוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ וְשֵׁזִיב לוֹן מִן מוֹתָא. מָאן גָרִים לְהַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי דְאַתְעַר לְהָאי הֲוֵי אִימָא הַהִיא צְדָקָה דְאִיהוּ עָבִיד כַּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ לְעֵילָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים קה) עוֹשֶׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. וְהָא אִתְמַר:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, פָּגְשׁוּ בָּהָר הַהוּא, מָצְאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים. בְּתוֹךְ כָּךְ, רָאוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וְאָמַר לָהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, תְּנוּ לִי מָזוֹן פַּת לֶחֶם, שֶׁזֶּה שְׁנֵי יָמִים שֶׁאֲנִי נָבוֹךְ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא אָכַלְתִּי מַשֶּׁהוּ. נִשְׁמָט אֶחָד מֵאֵלּוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְהוֹצִיא מָזוֹנוֹ שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ לַדֶּרֶךְ, וְנָתַן לוֹ, וְהֶאֱכִיל וְהִשְׁקָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ, וּמַה תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁתִּצְטָרֵךְ לַמָּזוֹן, שֶׁהֲרֵי אֲנִי, שֶׁלִּי אֲנִי אוֹכֵל. וְלֹא אֶתֵּן לְךְ. אָמַר לוֹ, וְכִי עַל מָזוֹן שֶׁלְּךְ, אֲנִי הוֹלֵךְ. יָשַׁב אֶצְלוֹ הֶעָנִי עַד שֶׁאָכַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה אֶצְלוֹ, וְהַלֶּחֶם שֶׁנִּשְׁאָר, נָתַן לַעָנִי אֶל הַדֶּרֶךְ. וְהָלַךְ לוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא: לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁדָּבָר זֶה יִהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יָדֵינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אוּלָי נִגְזָר דִּין עַל אוֹתוֹ הָאָדָם, וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְּמִין לוֹ אֶת זֶה, כְּדֵי לְהַצִיל אוֹתוֹ. בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים נִתְעָיֵף אוֹתוֹ הָאָדָם בַּדֶּרֶךְ, מֵחֲמַת רָעָב. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ, שֶׁלֹּא תִּתֵּן הַלֶּחֶם לְאַחֵר. אָמַר רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי יֵשׁ מָזוֹן אֶצְלֵנוּ נִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַתָּה רוֹצֶה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ זְכוּת. נֵלֶךְ וְנִרְאֶה. כִּי וַדַּאי בַּחֲבָלָיו שֶׁל זֶה עִקְּבוֹת הַמָּוֶת נִתְאָחְזוּ, כְּלוֹמָר שֶׁסַּכָּנַת הַמָּוֶת הוֹלֵךְ וּמְטַפֵּס אַחֲרָיו, וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְּמִין לוֹ זְכוּת כְּדֵי לְהַצִילוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ יָשַׁב אוֹתוֹ אָדָם וְיָשַׁן תַּחַת אִילָן אֶחָד, וַחֲבֵרוֹ הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְיָשַׁב בְּדֶרֶךְ אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּא, עַתָּה נֵשֶׁב וְנִרְאֶה, כִּי וַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ נֵס. קָמוּ הִמְתִּינוּ, בְּתוֹךְ כָּךְ רָאוּ מִין אֶפְעֶה בְּלַהֲבוֹת עוֹמֵד אֶצְלוֹ, אָמַר רַבִּי חִיָּא אוֹי לְאוֹתוֹ אָדָם כִּי עַתָּה יָמוּת, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זַכַּאי הוּא אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ נֵס. בְּתוֹךְ כָּךְ, יָרַד מִן הָאִילָן נָחָשׁ אֶחָד וְרָצָה לְהָרְגוֹ, קָם אוֹתוֹ הָאֶפְעֶה עַל הַנָּחָשׁ וְהָרַג אוֹתוֹ. הָאֶפְעֶה פָּנָה רֹאשׁוֹ וְהָלַךְ לוֹ. טִפְּסָא הוּא אֶפְעֶה לְפִי הָעִנְיָן. קִסְטָר, פֵּרוּשׁוֹ פָּנָה לְפִי הָעִנְיָן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ נֵס, וְלֹא תּוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַזְּכוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל בְּתוֹךְ כָּךְ, נֵעוֹר אוֹתוֹ אָדָם מִשְּׁנָתוֹ, וְקָם וְהָלַךְ לוֹ. אָחֲזוּ בּוֹ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, וְנָתְנוּ לוֹ לֶאֱכוֹל. אַחַר שֶׁאָכַל, הִגִּידוּ לוֹ הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם הָעוֹשֶׂה טוֹב מִשֶּׁלּוֹ. כִּי מְעוֹרֵר טוֹב, בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּבַמֶּה מְעוֹרֵר. בִּצְדָקָה. כִּי כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר צְדָקָה, הֲרֵי אָז נִתְעוֹרֵר טוֹב אֶל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁצְדָקָה הִיא עֵץ הַחַיִּים, וְהוּא מִתְעוֹרֵר עַל עֵץ הַמָּוֶת, וְלוֹקֵחַ אֶת אֵלּוּ שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ, וּמַצִילָם מִן הַמָּוֶת. מִי גָּרַם לְאוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים שֶׁנִּתְעוֹרֵר לָזֶה, הֵוֵה אוֹמֵר, צְדָקָה הַהוּא שֶׁהָאָדָם עָשָׂה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ לְמַעְלָה, כְּדִכְתִיב עוֹשֶׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. וּכְבָר לָמַדְנוּ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ. וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה. וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה. וְלֹא מִתּוֹךְ דִּין הֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דִּבְרֵי תוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ טָרוּד בַּהֲלָכָה. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ עִיּוּן כְּגוֹן הַלֲכוֹת פְּסוּקוֹת: ב. תְּפִלּוֹת הַפְּרָקִים כְּגוֹן תְּפִלַּת מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּתְפִלּוֹת מוֹעֲדוֹת צָרִיךְ לְהַסְדִּיר תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כַּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְּשֵׁל בָּהּ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה מִתְפַּלֵּל בְּרָכָה אַחַת וְזוֹ הִיא. צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וְדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵי מַחְסוֹרָה וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּשֵׁהוּא מְהַלֵּךְ וְאִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עוֹמֵד, וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כְּתִקּוּנָהּ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''ו ל''ז

בְּרוֹב הַשְׁתִיקָה יִהְיֶה הַמּוֹרָא. הַיָּרֵא מֵאֱלֹהִים הַשׁוֹמְעוֹ וְרוֹאֵהוּ וְיוֹדְעוֹ וְחוֹקְרוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק מִיִּרְאָתוֹ הוּא הַמּוֹסִיף עַל הַמּוֹרָא וְאִם מִתְנַשֵּׂא וּמַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ מַפְסִיד אֶת הַמּוֹרָא כִּי שָׁכַח שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים הֲרֵי הוּא כְסוֹמֶא הָעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמַּרְבֶּה דְבָרִים וְאֵינוֹ יָרֵא מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ לִירָא מִמֶּנּוּ וְהַמַּרְבֶּה לִשְׁתּוֹק מֵחֲמַת הַמּוֹרָא לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא: יִרְאַת ה' טְהוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ פִּקְפּוּק. אָדָם שֶׁמּוֹצֵא מְקוֹם חֵטְא בְּלֹא יִרְאַת אָדָם וּבְלֹא בוֹשֶׁת וְאֵינוֹ עוֹזֵב לַחֲטוֹא כִּי אִם מִפְּנֵי יִרְאַת ה' זוֹ הִיא עִיקָר הַיִּרְאָה וְאִם עָשָׂה כֵן פְּעָמִים רַבּוֹת וּפַעַם אַחַת תָּקַף אוֹתוֹ יִצְרוֹ עַד שֶׁחָטָא לֹא אִבֶּד בְּכָךְ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְאַל יַרְפֶּה יָדָיו וְלִבּוֹ מֵעֲשׂוֹת עוֹד טוֹב. אֲבָל אִם מִתְחָרֵט וְתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ אֲשֶׁר כָּבַשׁ יִצְרוֹ תְּחִלָּה וְעַל זֶה נֶאֱמַר (יחזקאל י''ח) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וגו' כָּל צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה:
 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וִיחַשֵׁב יָת שְׁנֵי זְבִינוֹהִי וְיָתֵב יָת מוֹתָרָא לִגְבַר דִי זַבֶּן לֵהּ וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ:


 רש''י   וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך. ובכמה מכרתיה לך בכך וכך. עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העדף. בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח: לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה שבא לגאלה:

(כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדֵהּ כְּמִסַת אֲתֵב לֵהּ וִיהֵי זְבִינוֹהִי בִּידָא דִזְבַן יָתֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ:


 רש''י   די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין: עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו:

 חמישי - שלישי במחוברין (כט) וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ: וּגְבַר אֲרֵי יְזַבֵּן בֵּית מוֹתַב קַרְתָּא מַקְפָא שׁוּר וּתְהֵי פוּרְקָנֵהּ עַד מִשְׁלַם שַׁתָּא דִזְבִינוֹהִי עִדָן בְּעִדָן תְּהֵי פוּרְקָנֵהּ:


 רש''י   בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המקפת חומה מימות יהושע בן נון: והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואלך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה: והיתה גאלתו. של בית: ימים. ימי שנה שלמה קרויים ימים, וכן (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים:

(ל) וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל: וְאִם לָא יִתְפָּרַק עַד מִשְׁלַם לֵהּ שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וִיקוּם בֵּיתָא דִי בְקַרְתָּא דִי לֵהּ שׁוּרָא לַחֲלוּטִין לְדִי זְבַן יָתֵהּ לְדָרוֹהִי לָא יִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא:


 רש''י   וקם הבית וגו' לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה: אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא והצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסרת, זה נופל על זה: לא יצא ביבל. אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא:

(לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא: וּבָתֵּי פַצְחַיָא דִי לֵית לְהוֹן שׁוּר מַקַף סְחוֹר סְחוֹר עַל חֲקַל אַרְעָא יִתְחַשָׁב פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵהּ וּבְיוֹבֵלָא יִפּוֹק:


 רש''י   ובתי החצרים. כתרגומו פצחין, עירות פתוחות מאין חומה. ויש הרבה בספר יהושע (יהושע יג כח) הערים וחצריהם, (בראשית כה טז) בחצריהם ובטירותם: על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו: גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה. ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים: וביבל יצא. בחנם:

(לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם: וְקִרְוֵי לֵיוָאֵי בָּתֵּי קִרְוֵי אַחֲסַנְתְּהוֹן פּוּרְקַן עָלָם תְּהֵי לְלֵיוָאֵי:


 רש''י   וערי הלוים. ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם: גאלת עולם. גואל מיד אפלו לפני שתי שנים, אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה:

(לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְדִי יִפְרוֹק מִן לֵיוָאֵי וְיִפּוֹק זְבִין בֵּיתָא וְקַרְתָּא אַחֲסַנְתֵּהּ בְּיוֹבֵלָא אֲרֵי בָתֵּי קִרְוֵי לֵיוָאֵי הִיא אַחְסַנְתְּהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם: ויצא ביבל. אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל. וגאלה זו לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר (פסוק לב) , גאלת עולם תהיה ללוים, יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאלת עולם: ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלה יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל: כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאלה כשדות, כדי שלא תפקע נחלתם מהם:

(לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם: וַחֲקַל רְוַח קִרְוֵיהוֹן לָא יִזְדַבָּן אֲרֵי אַחֲסָנַת עָלָם הוּא לְהוֹן:


 רש''י   ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל (ויק' כז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם:

(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וּתְמוּט יְדֵהּ עִמָךְ וְתַתְקַף בֵּהּ דַיַר וְתוֹתָב וִיחֵי עִמָךְ:


 רש''י   והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו: גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:

(לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: לָא תִסַב מִנֵהּ חִבּוּלְיָא וְרִבִּיתָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וִיחֵי אָחוּךְ עִמָךְ:


 רש''י   נשך ותרבית. חד שוינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין: ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש המנו ומורה לעצמו התר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הצרך לומר ויראת מאלהיך. או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הצרך לומר ויראת מאלהיך:

(לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: יָת כַּסְפָּךְ לָא תִתֵּן לֵהּ בְּחִבּוּלְיָא וּבְרִבִּיתָא לָא תִתֵּן מֵיכְלָךְ: (לח) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִתַּן לְכוֹן יָת אַרְעָא דִכְנַעַן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ:


 רש''י   אשר הוצאתי וגו' . והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפלו הן כבדות עליכם: לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי: להיות לכם לאלהים. שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה:

 שישי - רביעי במחוברין (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמָךְ וְיִזְדַבַּן לָךְ לָא תִפְלַח בֵּהּ פָּלְחַן עַבְדִין:


 רש''י   עבדת עבד. עבודה של גנאי, שיהא נכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו:

(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: כַּאֲגִירָא כְתוֹתָבָא יְהֵי עִמָךְ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִפְלַח עִמָךְ:


 רש''י   כשכיר כתושב. עבודת קרקע ומלאכת אמנות כשאר שכירים התנהג בו: עד שנת היבל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים, היובל מוציאו:

(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: וְיִפּוֹק מֵעִמָךְ הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ וִיתוּב לְזַרְעִיתֵהּ וּלְאַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי יְתוּב:


 רש''י   הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חיב במזונות בניו: ואל אחזת אבתיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך: אחזת. חזקת:

(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: אֲרֵי עַבְדַי אִנוּן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לָא יִזְדַבְּנוּן זְבוּן עַבְדִין:


 רש''י   כי עבדי הם. שטרי קודם: לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח:

(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: לָא תִפְלָח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ:


 רש''י   לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:

(מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ דִי יְהוֹן לָךְ מִן עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן מִנְהוֹן תִּקְנוּן עַבְדִין וְאַמְהָן:


 רש''י   ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש. בעבדי איני מושל, באמות איני נוחל, שהרי הזהרתני (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, אלא מי ישמשני: מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים: אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה:

(מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְאַף מִבְּנֵי תוֹתָבַיָא עָרְלַיָא דְדָיְרִין עִמְכוֹן מִנְהוֹן תִּקְנוּן וּמִזַרְעִיתְהוֹן דְעִמְכוֹן דִי אִתְיְלִידוּ בְּאַרְעֲכוֹן וִיהוֹן לְכוֹן לְאַחֲסָנָא:


 רש''י   וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לשא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מתר לקנותו כעבד: מהם תקנו. אותם תקנו:

(מו) וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ: וְתַחֲסוּן יָתְהוֹן לִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן לִירוּתַת אַחֲסָנָא לְעָלָם בְּהוֹן תִּפְלְחוּן וּבְאֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר בַּאֲחוּהִי לָא תִפְלַח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ:


 רש''י   והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם. ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם, כמו והתחזקתם: איש באחיו. להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:

 שביעי (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר: וַאֲרֵי תַדְבֵּק יַד עָרֵל וְתוֹתָב עִמָךְ וְיִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמֵהּ וְיִזְדַבַּן לְעָרֵל תּוֹתָב עִמָךְ אוֹ לְאַרְמַי זַרְעִית גִיוֹרָא:


 רש''י   יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב: וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך: ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו: משפחת גר. זהו הגוי. כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:

(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ: בָּתַר דְיִזְדַבַּן פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵהּ חַד מֵאֲחוֹהִי יִפְרְקִנֵהּ:


 רש''י   גאלה תהיה לו. מיד, אל תניחהו שיטמע: עד שנת היובל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל. ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא לגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא לגאל, ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד חמש עשרה מנים, וזהו: והיה כסף ממכרו במספר שנים' כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:

(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל: אוֹ אַח אֲבוּהִּי אוֹ בַר אַח אֲבוּהִי יִפְרְקִנֵהּ אוֹ מִקָרִיב בִּשְׂרֵהּ מִזַרְעִיתֵהּ יִפְרְקִנֵהּ אוֹ דְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיִתְפָּרָק: (נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ: וִיחַשֵׁב עִם זָבְנֵהּ מִשַׁתָּא דְאִזְדַבַּן לֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיהֵי כְּסַף זְבִינוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁנַיָא כְּיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵהּ: (נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ: אִם עוֹד סְגִיוּת בִּשְׁנַיָא לְפוּמְהֵן יָתֵב פֻּרְקָנֵהּ מִכְּסַף זְבִינוֹהִי:


 רש''י   אם עוד רבות בשנים. עד היובל: לפיהן. הכל כמו שפרשתי:

(נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ: וְאִם זְעֵר יִשְׁתָּאַר בִּשְׁנַיָא עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיחַשֶׁב לֵהּ כְּפוּם שְׁנוֹהִי יָתֵב יָת פּוּרְקָנֵהּ:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ: כַּאֲגִיר שְׁנָא בִּשְׁנָא יְהֵי עִמֵהּ לָא יִפְלַח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ לְעֵינָיךְ:


 רש''י   לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה:

(נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ: וְאִם לָא יִתְפָּרַק בְּאִלֵין וְיִפּוֹק בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ:


 רש''י   ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש: הוא ובניו עמו. הנכרי חיב במזונות בניו כישראל:

 מפטיר (נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אֲרֵי דִילִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עַבְדַי אִנוּן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:


 רש''י   כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם: אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה:

כו (א) לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טַעֲוָן וְצֶלֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן וְאֶבֶן סָגְדָא לָא תִתְּנוּן בְּאַרְעֲכוֹן לְמִסְגֻד עֲלַהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:


 רש''י   לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו. ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (ויק' כה יד) , מה כתיב ביה או קנה מיד עמיתך (שם) , דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפלו לגוי: ואבן משכית. לשון כסוי, כמו (שמות לג כב) ושכתי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים: להשתחות עליה. אפלו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש:

(ב) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה: יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְשִׁי תְּהוֹן דָחֲלִין אֲנָא יְיָ: פפפ:


 רש''י   אני ה'. נאמן לשלם שכר:

הפטרת בהר - ירמיה לב

(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: (ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא: (ט) וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף: (י) וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: (יא) וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי: (יב) וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: (יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: (יד) כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: (טו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: (טז) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: (יז) אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: (יח) עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: (כ) אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה: (כא) וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל: (כב) וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (כג) וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ (ובתרותך) וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת: (כד) הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה: (כה) וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יְהוִה קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: (כו) וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: (כז) הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 

משנה אהלות פרק ו

א. אָדָם וְכֵלִים נַעֲשִׂין אֹהָלִין לְטַמֵּא, אֲבָל לֹא לְטַהֵר. כֵּיצַד, אַרְבָּעָה נוֹשְׂאִין אֶת הַנִּדְבָּךְ, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה כֵלִים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה אֲבָנִים, אוֹ עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין:

 ברטנורה  (א) אדם וכלים נעשין אהלים לטמא. אוהל שנסמך על ידי אדם או על ידי כלים. נחשב אוהל לטמא כלים שתחתיו אפילו שלא כנגד הטומאה כאילו נתונים באוהל המת: אבל לא לטהר. דאין נחשבים אוהל לחוץ בפני הטומאה: נדבך. אבן גדולה ורחבה. לשון נדבכין די אבן גלל: כלים שעל גביו טמאין. שאינו חוצץ וכמאן דליתיה דמי, דאין עשוי אוהל לטהר: כלים שתחתיו טמאים. דלטמא נעשים אוהלים: ור' אליעזר מטהר. בתרווייהו. דסבר נעשה אוהל לטהר וחוצץ בפני הטומאה. ואין הלכה כרבי אליעזר: נתון על ארבעה כלים. אם היה הנדבך נתון על ארבעה כלים אפילו כלי גללים שאין מקבלים טומאה: על ארבעה אבנים שאינן כלים, נחשב אוהל לחוץ בפני הטומאה: דבר שיש בו רוח חיים. חוץ מאדם:

ב. קוֹבְרֵי הַמֵּת שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בָּאַכְסַדְרָה, וְהֵגִיף אֶחָד מֵהֶן אֶת הַדֶּלֶת וּסְמָכוֹ בַמַּפְתֵּחַ, אִם יָכוֹל הַדֶּלֶת לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָהוֹר. וְאִם לָאו, טָמֵא. וְכֵן חָבִית שֶׁל גְּרוֹגְרוֹת אוֹ קֵפָּה שֶׁל תֶּבֶן שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּחַלּוֹן, אִם יְכוֹלִין הַגְּרוֹגְרוֹת וְהַתֶּבֶן לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָן, טְהוֹרִין. וְאִם לָאו, טְמֵאִין. בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בְקַנְקַנִּים וְטָח בְּטִיחַ, אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָהוֹר. וְאִם לָאו, טָמֵא:

 ברטנורה  (ב) אחד מהן. מאותן המלוים את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. והוא הדין אם הגיף את הדלת אדם אחר. אלא אורחא דמלתא נקט: הגיף את הדלת. כדי שלא תכנס הטומאה לבית בשעה שיעברו דרך אכסדרה שלפני הבית דיש תקרה על גבה: אם יכול הדלת לעמוד. בלא סמיכת מפתח, הוי ליה מפתח כמאן דליתא והדלת חוצץ בפני הטומאה: ואם לאו טמא. דכל דבר הנסמך בכלים אינו חוצץ בפני הטומאה, כדאמרן דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטהר. והיינו טעמא דתבן, והיינו טעמא דגרוגרות, והיינו טעמא דטיח, משום דעמידתן על ידי כלים שהם חבית וקופה וקנקנים: שהן נתונים בחלון. שיש בו טפח על טפח שמביא את הטומאה מבית לבית: אם יכולים הגרוגרות והתבן לעמוד בעצמן. בלא חבית וקופה: טהורים. שהכלים כמו שאינן, והגרוגרות והתבן מצילים. והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראויות לאכילה, וכן התבן מוסרח ואין ראוי לאכילת בהמה, ומבטל להו ואין דעתו לפנותן ומשום הכי חייצי, דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל, כגון הכא דאיכא מקום קופה וחבית, אי לא מבטל להו לא חייצי: ואם לאו טמאין. ובלבד שתהא החבית אם היא של חרס פיה כנגד הטומאה ולפיכך אינה מצלת, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת בפני הטומאה, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו: בית שחצצו בקנקנים. ופיהן כלפי הטומאה, דעכשיו אין מצילים: וטח בטיח. בין מבפנים בין מבחוץ: אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור. שהטיח חוצץ בפני הטומאה:

ג. כֹּתֶל הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַבַּיִת, יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. כֵּיצַד, כֹּתֶל שֶׁהוּא לָאֲוִיר וְהַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא, וְהָעוֹמֵד מִלְמַעְלָן טָהוֹר. מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר, וְהָעוֹמֵד מִלְמַעְלָן טָמֵא. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הַבַּיִת טָמֵא. וְהָעוֹמֵד מִלְמַעְלָן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֹּתֶל לַבָּיִת:

 ברטנורה  (ג) כותל שהוא לאויר. שצדו אחד אויר העולם, וצדו האחר משמש את הבית, כגון כותל שמפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה: והטומאה בתוכו. שנסדק הכותל ויש טומאה בחללו בתוך הסדק: מחציו ולפנים. אם הטומאה מן החצי של כותל לצד הבית: הבית טמא. כאילו היתה בתוך הבית, דההוא פלגא בתר בית שדינן ליה, והעומד בכותל למעלה אפילו עומד כנגד הטומאה: טהור. דלאו כטומאה רצוצה חשיבה. ואינה בוקעת ועולה, דהא חשבינן לה כמונחת באוהל: מחציו ולחוץ. לצד האויר. לא שדינן ליה בתר בית, ולפיכך העומד מלמעלה טמא כיון דלאו כמונחת באוהל היא הרי היא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה: מחצה למחצה. שהטומאה באמצע: ר' מאיר מטמא. דשדינן ליה לכותל בתר בית ובתר אויר לחומרא: וחכמים מטהרים. דלגמרי שדינן ליה בתר בית. והלכה כחכמים: כל הכותל לבית. אפילו עומדת הטומאה בחצי של צד האויר הרי היא כאילו מונחת בתוך הבית:

ד. כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים וְהַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, בַּיִת הַקָּרוֹב לַטֻּמְאָה, טָמֵא. וְהַקָּרוֹב לַטָּהֳרָה, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין. טֻמְאָה בְאֶחָד מֵהֶן וְכֵלִים בַּכֹּתֶל, מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה, טְמֵאִים. מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. מַעֲזִיבָה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, טֻמְאָה בְתוֹכָהּ, מֵחֶצְיָהּ וּלְמַטָּן, הַבַּיִת טָמֵא וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָן, הָעֲלִיָּה טְמֵאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. טֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְכֵלִים בַּמַּעֲזִיבָה, מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה, טְמֵאִין. מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲזִיבָה לָעֲלִיָּה:

 ברטנורה  (ד) כותל שבין שני בתים. כותל המפסיק בין שני בתים: טומאה באחד מהן. באחד מן הבתים: מעזיבה. תקרה המפסקת בין בית לעלייה: ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. טֻמְאָה בֵין הַקּוֹרוֹת וְתַחְתֶּיהָ כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַכֹּל טָמֵא. אִם אֵין שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה כְּאִלּוּ הִיא אֹטֶם. הָיְתָה נִרְאֵית בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא:

 ברטנורה  (ה) טומאה בין הקורות. בין קורות התקרה שהנסרים עליהן והמעזיבה על גבן. ומתניתין כר' יהודה דאמר כל המעזיבה לעליה, והשתא קאמר שאם היתה טומאה בקורות שתחת המעזיבה ומחיצה שהיא דקה כקליפת השום חוצצת בין הטומאה לבית, שאין הטומאה נראית בבית: אם יש במקום הטומאה פותח טפח. היינו שיש חלל טפח במקום הטומאה: הכל טמא. הבית והעליה: רואים את הטומאה כאילו היא אוטם. ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה: היתה נראית בתוך הבית. שאין תחתיה כקליפת השום: בין כך ובין כך. בין יש בה פותח טפח בין אין בה פותח טפח:

ו. בַּיִת הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת הַכֹּתֶל, יִדּוֹן כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. כֵּיצַד, כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי כוּכִין, אוֹ בֵין שְׁתֵּי מְעָרוֹת, טֻמְאָה בַבָּתִּים וְכֵלִים בַּכֹּתֶל וַעֲלֵיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, טְהוֹרִין. טֻמְאָה בַכֹּתֶל וְכֵלִים בַּבָּתִּים וְעָלֶיהָ כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, טְהוֹרִין. טֻמְאָה תַחַת הָעַמּוּד, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת:

 ברטנורה  (ו) בית המשמש את הכותל. המערות שתחת הקרקע, כשחופרים כוך למת מצד זה וכוך למת מצד השני, נמצא הכותל עשוי מאליו, משום הכי קרי ליה בית המשמש את הכותל, שעל ידי החפירה נעשה הכותל. אבל בנין שעל גבי קרקע, הכותל גורם לבית שיהיה בית, ומשום הכי קרי ליה כותל המשמש את הבית: טומאה בבתים. בכוכין ובמחילות: ועליהן כקליפת השום טהורין. דמפסיק לטומאה ואין דינם כדין כותל שבין שני בתים: טומאה תחת העמוד. אם יש עמוד בתוך הכוך או בתוך המערה וטומאה תחתיו והיא רוצצת שאין בה טפח על טפח ברום טפח: טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. וכל שכנגד הטומאה למעלה ולמטה טמא, כדין כל טומאה מכוסה, ומן הצדדים טהור, והוא הדין לעמוד שבבית:

ז. כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַפֶּרַח, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַמֵּא. הַטֻּמְאָה וְהַכֵּלִים שֶׁתַּחַת הַפֶּרַח, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. וְאִם לָאו, טְהוֹרִין. שְׁנֵי פַרְדַּסְקִים זֶה בְצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן, הוּא וְהַבַּיִת טָמֵא, וַחֲבֵרוֹ טָהוֹר, וְרוֹאִין אֶת הַפַּרְדַּסְקִין כְּאִלּוּ הוּא אֹטֶם, יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה לְהָבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לַבָּיִת:

 ברטנורה  (ז) פרח. דבר בולט ורחב שיוצא בראש העמוד או באמצעו: כלים שתחת הפרח טהורים. הכא איירי בעמוד העומד ברשות הרבים או בגינה, וטומאה תחתיו, והפרח בולט מן העמוד טפח לחוץ ומאהיל על הכלים שתחתיו: טהורים. דטומאה בוקעת ועולה, וכל שבצדדים טהור: ר' יוחנן בן נורי מטמא. דפרח כעמוד, וכשהטומאה בוקעת חוזרת על הכלים שהפרח מאהיל עליהם. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי: הטומאה והכלים שתחת הפרח. כגון שהפרח מאהיל על הטומאה ועל הכלים: פותח טפח. שבולט הפרח חוץ לעמוד טפח: פרדסקים. עמודים חלולים נתונים בכותל הבית ובהן חלונות חלונות ויש להן דלתות, וטומאה תחת אותן עמודים: נפתח אחד מהן [הוא והבית טמא. שהטומאה בוקעת בתוכו ויוצאת לבית, אפילו הטומאה מחציו של כותל ולחוץ דאינו נידון כבית, אפילו הכי הבית טמא: ורואין את הפרדסקין כאילו הן אוטם. כלומר אם הדלת נעול ולא נפתח, רואין אותן כאילו אין שם חלל כלל, ואם טומאה תחתיהן נידון הכותל מחצה על מחצה ככל הני דתנן לעיל מחציו ולפנים הבית טמא, מחציו ולחוץ הבית טהור:
 

גמרא נדה דף ך' ע''ב

יַלְתָא אַיְיתָא דָמָא לְקָמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָא וְטַמֵּי לָהּ. הָדַר אַיְיתָא לְקָמֵיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְדַכֵּי לָהּ. וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָתַּנְיָא חָכָם שֶׁטִּמֵּא אֵין חֲבֵירוֹ רַשָּׁאי לְטַהֵר. אָסַר אֵין חֲבֵירוֹ רַשָּׁאי לְהַתִּיר. מֵעִקָרָא טִמּוּיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לָהּ כֵּיוַן דְּאָמְרָה לֵיהּ דִּכָל יוֹמָא הֲוָה מְדַכֵּי לִי כִּי הַאי גַּוְונָא וְהָאִידְנָא הֲוָא הוּא דְחָשׁ בְּעֵינֵיהּ דַּכֵּי לָהּ. וּמִי מְהֵימְנֵי אִין וְהָתַּנְיָא נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו. אִיבַּעְיָא לְהוּ כָּזֶה טִיהַר אִישׁ פְּלוֹנִי חָכָם מַהוּ. תָּא שְׁמַע נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו. שַׁאנִי הָתָם דְּלֵיתֵיהּ לְקַמָּן. תָּא שְׁמַע דְּיַלְתָא אַיְיתָא דָמָא לְקָמֵיהּ דְרַבָּה בַּר בַּר חָנָא וְטַמֵּי לָהּ לְקָמֵיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיה דְּרַב יְהוּדָה וְדַכֵּי לָהּ. וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָתַּנְיָא חָכָם שֶׁטִּמֵּא אֵין חֲבֵירוֹ רַשָׁאי לְטַהֵר וכו'. וְאַמְרִינָן טְמוּיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לָה. כֵּיוַן דְּאָמְרָה לֵיה דְּכָל יוֹמָא מְדַכֵּי לָה כִּי הַאי גּוֹוָנָא וְהָאִידְנָא הוּא דְחָשׁ בְּעֵינֵיה הָדַר דַּכֵּי לָה אַלְמָא מְהֵימְנָא לֵיה. רַב יִצְחָק בַּר יְהוּדָה אַגְמְרֵיה סָמַךְ:

 רש''י  מעיקרא טמויי טמי לה. רבי יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה: כזה ראיתי. מביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם דם זה טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי: כזה טיהר לי פלוני וכו'. מהו שתסמוך עליה חברתה שראתה דם זו ואמרה לה כדם זו הראיתי גם אני לפלוני חכם וטיהר: נאמנת אשה וכו'. אלמא קים לה במראה דמים: דליתא קמן. אבל הכא דאיתא קמן ניחזי אנן: אגמריה סמך. פשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בב''ח אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה:
 

זוהר תרומה דף קל''ו ע''ב

רַב הַמְנוּנָא סָבָא כַּד הֲוָה סְלִיק מִנַּהֲרָא בְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא הֲוָה יָתִיב רִגְעָא חָדָא וְזָקִיף עֵינוֹי וַהֲוָה חָדֵי וַהֲוָה אָמַר דַהֲוָה יָתִיב לְמֶחֱמֵי חֶדְוָה דְמַלְאֲכֵי עִלָּאי. אִלֵּין סַלְקִין וְאִלֵּין נַחֲתִין וּבְכָל מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא יָתִיב בַּר נָשׁ בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּיָדַע בְּרָזִין דְּמָארֵיהּ. כַּד נָהִיר יְמָמָא בְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא סְלִיקוּ דְחֶדְוָה סָלִיק בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּנַיְיחָא בְחֶדְוָה כְּדֵין הַשָׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ מָאן שָׁמָיִם. אִלֵּין שָׁמַיִם דִּשְׁמָא עִלָּאָה אִתְחֲזֵי בְהוּ דִּשְׁמָא קַדִישָׁא אִתְרֲשִׁים בְּהוּ. מְסַפְּרִים. מָאי מְסַפְּרִים. אִי תֵימָא כְּמָאן דְּמִשְׁתָּעֵי סִפּוּר דְּבָרִים. לָאו הָכִי. אֶלָּא דְנַהֲרִין וּנְצִיצִין בִּנְצִיצוּ דִנְהוֹרָא עִלָּאָה וְסַלְקִין בִּשְׁמָא דְכָלִיל בִּנְהִירוּ דִשְׁלִימוּ עִלָּאָה. וּמָאן אִיהוּ סִפּוּר דְּנַצְצֵי בִנְהִירוּ דִשְׁלִימוּ דְסֵפֶר עִלָּאָה וּבְגִין כַּךְ סַלְקִין בִּשְׁמָא שְׁלִים וְנַהֲרִין בִּנְהִירוּ שְׁלִים וְנִצְצֵי בִנְצִיצוּ שְׁלִים. אִינְהוּ מְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי בְּגַרְמַיְיהוּ מִגּוֹ נְהִירוּ דִנְצִיצוּ דְסֵפֶר עִלָּאָה וְנַצְצֵי וְנַהֲרֵי לְכָל סְטַר וּסְטָר (נ''א לְכָל כָּבוֹד וְכָבוֹד) דְּמִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. דְּהָא מִנַּיְיהוּ מֵהַהוּא סְפִירוּ וּנְהִירוּ נָהִיר כָּל עִזְקָא וְעִזְקָא וְנָצִיץ בִּנְצִיצוּ. בְּגִין דִּבְהָאי יוֹמָא מִתְעַטְרָן שָׁמַיִם וְסַלְקִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין:

 תרגום הזוהר  רַב הַמְּנוּנָא סָבָא כְּשֶׁעָלָה מִן הַנָּהָר בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת, הָיָה יוֹשֵׁב רֶגַע אֶחָד, וְנָשָׂא עֵינָיו, וְהָיָה שָׂמֵחַ. וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִרְאוֹת הַשִּׂמְחָה שֶׁל מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁאֵלּוּ עוֹלִים וְאֵלּוּ יוֹרְדִים. וּבְכָל עֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, יוֹשֵׁב הָאָדָם בְּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת. אַשְׁרֵי הוּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּסוֹדוֹת אֲדוֹנוֹ. כְּשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, עֲלִיַּת הַשִּׂמְחָה עוֹלָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בְּנַחַת בְּחֶדְוָה. אָז, הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂי יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. מִי הוּא שָׁמַיִם. הֵם שָׁמַיִם אֵלּוּ, שֶׁשֵּׁם הָעֶלְיוֹן נִרְאֶה בָּהֶם, וְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ נִרְשָׁם בָּהֶם. מְסַפְּרִים, שׁוֹאֵל, מַהוּ פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל מְסַפְּרִים. אִם תֹּאמַר, כְּמִי שֶׁמְּסַפֵּר סִפּוּר דְּבָרִים, אֵינוֹ כֵּן. אֶלָּא שֶׁמֵּאִירִים וּמְנוֹצְצִים בְּהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל אוֹר הָעֶלְיוֹן, וְעוֹלִים בַּשֵּׁם, הַכָּלוּל בְּהֶאָרַת הַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה. שׁוֹאֵל, מַה הוּא סִפּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים. וּמֵשִׁיב, שֶׁמִּתְנוֹצְצִים בְּהֶאָרַת הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל סֵפֶר הָעֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם זֶה, עוֹלִים בַּשֵּׁם שָׁלֵם, שֶׁהוּא הַוָּיָה, וּמְאִירִים בְּאוֹר שָׁלֵם, וּמִתְנוֹצְצִים בְּהִתְנוֹצְצוּת שְׁלֵמָה, הֵם מִתְנוֹצְצִים וּמְאִירִים בְּעַצְמָם מִתּוֹךְ הָאוֹר שֶׁל הִתְנוֹצְצוּת סֵפֶר הָעֶלְיוֹן, וּמִתְנוֹצְצִים וּמְאִירִים לְכָל צַד וְצַד שֶׁמִּתְדַבְּקִים בּוֹ, כִּי מֵהֶם, מִסַפִּירִיוּת הַהוּא וּמִן הָאוֹר מֵאִיר כָּל טַבַּעַת וְטַבַּעַת וּמִתְנוֹצֵץ בְּהִתְנוֹצְצוּת, מִשּׁוּם שֶׁבַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטְּרִים הַשָּׁמַיִם, וְעוֹלִים בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, הַוָּיָה, יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר הַיָּמִים.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ח

א. הַסוֹחֵט אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן חַיָּב מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּמַשְׁקִין שֶׁסָּחַט כַּגְּרוֹגֶרֶת. וְאֵין חַיָּבִים מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל דְרִיכַת זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד. וּמוּתָּר לִסְחוֹט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הָאוֹכֶל שֶׁמַּשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל אוֹכֶל הוּא וְנִמְצָא כִּי מְפָרֵק אוֹכֶל מֵאוֹכֶל אֲבָל אִם סָחַט לַכֶּלִי שֶׁאֵין בּוֹ אוֹכֶל הֲרֵי זֶה דוֹרֵךְ וְחַיָּב. וְהַחוֹלֵב לְתוֹךְ הָאוֹכֶל אוֹ הַיּוֹנֵק בְּפִיו פָּטוּר וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּחֲלוֹב לְתוֹךְ הַכֶּלִי: ב. הַזּוֹרֶה אוֹ הַבּוֹרֵר כַּגְּרוֹגֶרֶת חַיָּיב. וְהַמְּחַבֵּץ הֲרֵי הוּא תּוֹלְדָת בּוֹרֵר. וְכֵן הַבּוֹרֵר שְׁמָרִים מִתּוֹךְ הַמַּשְׁקִין הֲרֵי זֶה תּוֹלְדָת בּוֹרֵר אוֹ תּוֹלֶדֶת מְרַקֵּד וְחַיָּיב שֶׁהַזּוֹרֶה וְהַבּוֹרֵר וְהַמְּרַקֵד דּוֹמִין עִנְיָנֵיהֶם זֶה לָזֶה. וּמִפְּנֵי מַה מָנוּ אוֹתָן בִּשְׁלשָׁה מִפְּנֵי שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁהָיָה בְּמִשְׁכָּן מוֹנִין אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ: ג. הַבּוֹרֵר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אוֹכְלִין וּבֵרֵר מִּין מִמִּין אַחֵר בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּיב. בְּקָנוֹן אוֹ בְתַמְחוּי פָּטוּר. וְאִם בֵּירַר בְּיָדוֹ לֶאֱכוֹל לְאַלְתַּר מוּתָּר:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''ה

נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע כַּאֲשֶׁר תּוֹכִיחַ חֲבֵירְךָ מִי שֶׁדְּבָרָיו יוֹתֵר מִשִּׂכְלוֹ יְהֵא דְבָרָיו עָלָיו. מִי שֶׁשִּׂכְלוֹ יוֹתֵר מִדְּבָרָיו יִהְיוּ דְבָרָיו לוֹ. פֵּירוּשׁ מִי שֶׁדְּבָרָיו וְתוֹכְחוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם יוֹתֵר מִשִּׂכְלוֹ כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חָכָם וּמַשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרָיו וְאֵין שִׂכְלוֹ מַכְרִיחוֹ לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרָיו הַטּוֹבִים וְהָיוּ דְבָרָיו עָלָיו לְקָלוֹן שֶׁאוֹמְרִים הַשּׁוֹמְעִים לְכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר מוֹכִיחַ אוֹתָנוּ הוּא נֶעְדָּר מִמֶּנָּה. וְהוּא נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ נָאֶה מְקַיֵּים. אֲבָל מִי שֶׁשִּׂכְלוֹ יוֹתֵר מִדְּבָרָיו שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף לְהוֹכִיחַ לִבְנֵי אָדָם כִּי אִם כְּפִי הָשֵּׂכֶל וְהַמוּסָר וְהַמַּעֲלוֹת טוֹבוֹת אֲשֶׁר בּוֹ יִהְיוּ דְבָרָיו לוֹ. כְּלוֹמַר דְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁמּוֹכִיחַ בְּנֵי אָדָם יִהְיוּ לוֹ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת שֶׁאוֹמְרִים הַשּׁוֹמְעִים כָּל הַשֵּׂכֶל הַזֶה וְהַמּוּסָר אֲשֶׁר הוּא דוֹבֵר הַכֹּל בּוֹ לְלַמְּדָךְ שֶׁטּוֹב הַשְׁתִיקָה מִלְּהוֹסִיף בְּדִבּוּר כִּי תוֹסֶפֶת הַשְּׁתִיקָה לִכְבוֹדוֹ וּלְתִפְאַרְתּוֹ וְתוֹסֶפֶת הַדִּבּוּר לְקָלוֹן וּלְחֶרְפָּה. עַל כֵּן הַמְּעַיֵין בְּסֵפֶר הַחֲסִידוּת וְהַחָכְמָה יִתְכַּוֵין לַעֲשׂוֹת כְּפִי מַה שֶׁיַּשְׂכִּיל וְאַל יִתְכָּוֵין לְהַשְׂכִּיל כְּדֵי לָדַעַת סֵפֶר כִּי סִיפּוּר הַחָכְמָה אֵינָהּ תּוֹעֶלֶת לִמְסַפֵּר אוֹתָהּ שֶׁדְּבָרָיו יוֹתֵר מִשִּׂכְלוֹ. כְּלוֹמַר שֶׁמְּדַבֵּר אוֹתוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁרָאוּי לוֹ לְפִי חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ כַּאֲשֶׁר אָמַר שְׁלּמֹה (משלי י''ז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יָתֶר אָז יִהְיוּ דְבָרָיו מוֹשְׁלִים עָלָיו וְנִלְכַּד הוּא בְּיָדָם. וּמִי שֶׁשִּׂכְלוֹ יוֹתֵר מִדְּבָרָיו שֶׁחָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה וִיתֵרָה עַל דְּבָרָיו מִדָּה טוֹבָה שֶׁמֵּרוֹב שִׂכְלוֹ מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ וְאֵינוֹ מוֹצִיאָם כִּי אִם לְפִי דַעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ אָז יִהְיוּ דְבָרָיו נִשְׁמָעִים לוֹ כְּלוֹמַר הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ כְּמוֹ (שה''ש ב) דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ: