תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: אִם בִּקְיָמַי תְּהָכוּן וְיָת פִּקוֹדַי תִּטְרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן:


 רש''י   אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה: ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם:

(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְאֶתֵּן מַטְּרְכוֹן בְּעִדָנְהוֹן וְתִתֵּן אַרְעָא עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן חַקְלָא יִתֵּן אִבֵּהּ:


 רש''י   בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי רביעיות: ועץ השדה. הן אילני סרק, ועתידין לעשות פרות:

(ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וִיעָרַע לְכוֹן דְיָשָׁא יָת קְטָפָא וּקְטָפָא יְעָרַע לְאַפּוֹקֵי בַר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמְכוֹן לְמִשְׂבַּע וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן בְּאַרְעַכוֹן:


 רש''י   והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרבה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע: ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא והוא מתברך במעיו:

 שני (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וְאֶתֵּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וְתִשְׁרוּן וְלֵית דְמָנִיד וֶאֱבַטֵל חַיְתָא בִשְׁתָּא מִן אַרְעָא וּדְקַטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יְעִדוּן בְּאַרְעֲכוֹן:


 רש''י   ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל: וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפלו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:

(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב וְתִרְדְפוּן יָת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִפְּלוּן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא:


 רש''י   לפניכם לחרב. איש בחרב רעהו:

(ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְיִרְדְפוּן מִנְכוֹן חַמְשָׁא מְאָה וּמְאָה מִנְכוֹן לְרִבּוֹתָא יֵיעִירְקוּן וְיִפְּלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא:


 רש''י   ורדפו מכם. מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם: חמשה מאה ומאה מכם רבבה. וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרבין העושין את התורה: ונפלו איביכם וגו' . שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ:

נביאים - ירמיה - פרק טז

(יט) יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: יְיָ תּוּקְפִּי וְרוּחֲצָנִי וּמְשֵׁיזְבִי בְּעִדַּן עָקָא לְשֵׁמַע גְבוּרָתָךְ עַמְמִין יֵיתוּן מִסְּיָפֵי אַרְעָא וְיֵימְרוּן בְּרַם לְשִׁקְרָא פְּלָחוּ אֲבְהָתָנָא לְלָמָא וְלֵית בְהוֹן הֲנָאָה :


 רש''י   ה' עוזי ומעוזי ומנוסי . אנטיפויימאנ''ט בלעז ומנחם חברו ל' פלא כמו נתת ליראיך נס להתנוסס ( תהלים ס ) וכן ה' נסי ( שמות ז ) ודונש פתר אותו ל' מנוס ממש : אליך גוים יבאו . סוף האומות לשוב אליך ולעבדך שכם אחד ועמך איך עשו להם אלהים והמה לא אלהים : מאפסי . כמו מקצה : נחלו . ל' נחלה : מועיל . ל' תועלת :

(כ) הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים: הָאֶפְשָׁר דְּיַעְבֵּד לֵיהּ אֱנַשׁ דַּחֲלָן וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְהוֹן צְרוֹךְ : (כא) לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהוָה: בְּכֵן הָא אֲנָא מְחַוֵּי לְהוֹן בְּזִמְנָא הֲדָא אַחֲוִינוּן יַת פּוּרְעֲנוּתִי וְיַת מְחַת גְּבֻרְתִּי וְיִדְּעוּן אֲרֵי שְׁמִי יְיָ :


 רש''י   כי שמי ה' . כמשמעו מושל ושליט לקיים גזרתי :

יז (א) חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: חוֹבֵי דְבֵית יְהוּדָה כְּתִיבִין בְּעֵט דְבַרְזֶל בִּטְפַר שְׁמִיר חֲרִיתִין עַל לוּחַ לִבְּהוֹן וּלְקַרְנוֹת אִיגוֹרֵיכוֹן :


 רש''י   בעט ברזל . משל הוא כלומר חקוקה בשיקוע ואין נוחה למחוק , ומדרש אגדה בעט ברזל בצפורן שמיר על ידי ירמיה שנקרא עמוד ברזל ועל ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך : חרושה . חקוקה כזה שהוא חורש בעומק : על לוח לבם . שאינם שוכחין עכו''ם שלהם :

(ב) כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת: כְּאִדְכְּרָא בְּנֵיהוֹן אִיגוֹרֵיהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תְּחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף וְעַל רָמָתָא מְנַטְלָתָא :


 רש''י   כזכור בניהם מזבחותם . כזכירת בניהם כן היתה להם זכירת מזבחותם כאדם שיש לו געגועין על בנו : ואשריהם . אשר על עץ רענן . על עץ כמו אצל וכת''י תחות כל אילן עבוף :

(ג) הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ: עַל דִפְלַחְתּוּן עַל טוּרַיָּא בְּחַקְלָא נִכְסֵיכוֹן וְכָל בֵּית גִנְזֵיכוֹן לְבִזָא אֶמְסַר בְּחוֹבִין דַהֲוֵיתוּן פַּלְחִין לְטָעֲוָתָא בְּכָל תְחוּמֵיכוֹן :


 רש''י   הררי בשדה . ירושלים היושבת בהר המישור כל סביב העיר מישור שדה ול' הררי כמו ערבי ( ישעיה יג ) על שם שיושב בערבה מונטיינד''ש בלעז יושבי ההר ( ס''א יושבת ההר ) : חילך . כמו ממונך : במותיך בחטאת . במותך עשויות בחטא לשם עכו''ם בכל גבוליך :
 

כתובים - משלי - פרק כט

(ט) אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת: גַּבְרָא חַכִּימָא דָּיֵן עִם גַּבְרָא שַׁטְיָא וְרָגֵז וְחָאֵךְ וְלָא מִתְתְּבַר :


 רש''י   איש חכם נשפט . מתוכח עם האויל : ואין נחת . בין מראה לו פנים זעופו' בין שמראהו פנים שוחקו' אין נחת לא בזו ולא בזו אינו מוצא קורת רוח מצינו באמציה שהראה לו הקב''ה פנים שוחקות ומסר בידו אדום ובשובו מהכות ( ד''ה ב כה ) ויבא את אלהיהם ולהם השתחוה לאחז הראה הקב''ה פנים זועפות ומסרו ביד מלכי ארם ויזבח לאלהי דמשק כי אמר אלהי ארם מעזרים להם :

(י) אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ: גַּבְרֵי דְאָשְׁדִין דְּמָא סָנְיָן תְּמִימוּתָא וּתְרִיצֵי בָּעְיָן לַהּ :


 רש''י   יבקשו נפשו . ל' חבה ונראה שכן הוא כמה שאמר דוד לאביתר ( שמואל א כב ) אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך מי שיגמול לי חסד יגמול לך ואין הפותרים מודים לי :

(יא) כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה: כּוֹלָא חוּמְתֵיהּ מַפִּיק סַכְלָא וְחַכִּימָא בְּרַעְיָנָא מַאֲכָה :


 רש''י   באחור ישבחנה . כשיוציא הכסיל כל רוחו בא החכם וישפילנו במענה לשונו ודומה לו משביח שאון ימים ( תהלים סה ) בשוא גליו אתה תשבחם ( שם פט ) :

(יב) מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים: שַׁלִיטָא דְצָאֵת מִלֵי דְשִׁקְרָא כֻּלְהוֹן מְשֻׁמְשָׁנוֹי רַשִׁיעֵי : (יג) רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְהוָה: מִסְכְּנָא וְגַבְרָא מַצְעָיָא פְּגִיעוּ חַד בְּחַד וֵאלָהָא מַנְהִיר עַיְנוֹי דְּתַרְוֵיהוֹן :


 רש''י   ואיש תככים . איש מזימות בעל תורה , ורבותינו ( תמורה טז ויקרא רבה פ' ל''ד ) פירשו תלמיד שאמר לרב השניני פרק א' ומלמדו :

(יד) מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן: מַלְכָּא דְדָאֵן בְּקוּשְׁטָא לְמִסְכְּנֵי כּוּרְסֵיהּ לַעֲלָם תַּקִין :
 

משנה כלאים פרק ט

א. אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, מֻתָּר, וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, אָסוּר, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, אָסוּר. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה:

 ברטנורה  (א) אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב (שם) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, שעטנז כלל, צמר ופשתים פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אין, מידי אחרינא לא. צמר, הוא צמר רחלים ואילים בלבד, דכתיב (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים אבל שאר צמר צריך ליתן שם לווי, צמר גמלים, צמר ארנבים, צמר עזים: ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. דכתיב (ויקרא יג) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים: אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דבבגדי כהנים כתיב שש ובד והוא פשתן שעולה בד בבד כלומר קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד. ובאבנט כתיב תכלת וארגמן ותולעת שני. ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון. וארגמן, צמר צבוע בצבע אדום ששמו ארגמן והוא לאכ''א בלע''ז. ותולעת שני, צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמי''זי: שטרפן. שערבן: מותר. לערב עמהן פשתן לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים: וכן פשתן וקנבוס. שנתערבו הרוב מן הקנבוס מותר להביא צמר ולערב עמהם:

ב. הַשִּׁירָיִים וְהַכָּלָךְ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, אֲבָל אֲסוּרִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵין עֲרַאי לְכִלְאָיִם. וְלֹא יִלְבַּשׁ כִּלְאַיִם אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה, אֲפִלּוּ לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס:

 ברטנורה  (ב) השיריים והכלך. מינים של משי הן והכלך גדל בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר ודומה לצמר: אבל אסורים. דאתי לאחלופי בצמר ופשתים. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירים בהם ואתי לאחלופי הלכך אסורים מפני מראית העין. אבל האידנא שהמשי מצוי בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין אסור שום מין של משי בצמר או בפשתים. וכן הקנבוס שרי בין בצמר בין בפשתים שהכל מכירים בו: הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. לפי שהן עשויין לשכיבה והתורה אמרה (ויקרא יט) לא יעלה עליך, אבל אתה מותר להציעו תחתיך, והני מילי כשהן קשים וריקנים ונתונים על גבי אצטבא אז הן מותרין כשאין בשרו [נוגע] בהם אבל אם הם רכים או מלאים או אפילו ריקנים ומונחים על גבי מטה אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהם לפי שנכפפים ונכרכים על בשרו: אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא: אפי' על גבי עשרה. ואע''פ שאינו נהנה מן הכלאים: את המכס. ראיתי לקצת מרבותי שפירשו כגון במקום שהיהודים פורעים מכס, ולובש כלאים כדי שלא יכירו שהוא יהודי. ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש וסתם משנה זו [סברה] דבר שאינו מתכוין אסור ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן:

ג. מִטְפְחוֹת הַיָּדַיִם, מִטְפְּחוֹת הַסְפָרִים, מִטְפְּחוֹת הַסַפָּג, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר. וּמִטְפְּחוֹת הַסַפָּרִים, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם:

 ברטנורה  (ג) מטפחות הידים. שמנגבים בהם כשנוטלים את הידים: מטפחות הספרים. שנותנים על גבי ספר תורה: ומטפחות הספג. שמנגב בהם כל גופו לאחר שרחץ: ר' אליעזר אוסר. מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו, ומטפחות ספרים פעמים שמשימם בחיקו ומתחמם, ומטפחות הספג פעמים שרואה את רבו ומתעטף בה. והלכה כר''א: ומטפחות הספרים. המגלחים בני אדם ופורסים עליהם מטפחת כדי שלא יתלכלו בגדיהם: אסורות משום כלאים. ובהא מודה ת''ק לפי שיש להן בית ראש ולובשים אותן דרך מלבוש והכי מוכח בירושלמי:

ד. תַּכְרִיכֵי הַמֵּת וּמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. לֹא יִתֵּן הַמַּרְדַּעַת עַל כְּתֵפוֹ אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ זֶבֶל:

 ברטנורה  (ד) תכריכי המת. שהמת נקבר בהם אין בהם משום כלאים דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות: ומרדעת חמור. היא קשה יותר מכרים וכסתות הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים ניכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו הואיל ואין הכלאים ניכרים:

ה. מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְנוּעִים מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל (לַאֲחוֹרֵיהֶם):

 ברטנורה  (ה) מוכרי כסות מוכרים כדרכן. לובשים בגדי כלאים להראות לקונה מדת ארכו ורחבו ובלבד שלא יתכוונו להנאתן ואף על גב דאם מתכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מתכוין שרי לכתחילה וכן הלכה: והצנועים. המחמירים על עצמן: מפשילין במקל. נותנים המקל על כתפיהם והכלאים מונחים בקצהו ואין כתפיהם נוגעות בכלאים:

ו. תּוֹפְרֵי כְסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְנוּעִים תּוֹפְרִים בָּאָרֶץ:

 ברטנורה  (ו) תופרין כדרכן. מניחין הכלאים על הברכים ועל השוקים כשהן תופרים:

ז. הַבֵּרָסִין וְהַבַּרְדָּסִין וְהַדַּלְמְטִקְיוֹן וּמִנְעֲלוֹת הַפִּנּוֹן, לֹא יִלְבַּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיִּבְדֹּק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַבָּאִים מֵחוֹף הַיָּם וּמִמְּדִינַת הַיָּם אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן בַּקַּנְבּוֹס. וּמִנְעָל שֶׁל זְרְד אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאָיִם:

 ברטנורה  (ז) הברסין והברדסין. שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין: דלמטיקיון. בתי שוקים קאלצי''ש בלע''ז: מנעל הפינון. מנעל שעושות מפסולת הצמר: עד שיבדוק. שמא יש פשתן מעורב בהן: הבאים מחוף הים וממדינת הים. מחוף הים שהוא ממדינת הים: שחזקתן מן הקנבוס. משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכל מקום כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה: ומנעל של זרד. מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעות עד הירך כעין אותם שקורים בלע''ז בורזקי''ש ובערבי כופ''ש ולפי שעשויין לחמם הרגל קרויים של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו): אין בו משום כלאים. אין חוששין שמא פשתן מעורב בהם:

ח. אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא טָווּי וְאָרוּג, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, דָּבָר שֶׁהוּא שׁוּעַ טָווּי וָנוּז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, נָלוֹז וּמַלִּיז הוּא אֶת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָלָיו:

 ברטנורה  (ח) שוע טווי ונוז. שוע סרוק במסרק ושוע חלק. איש חלק מתרגמינן גבר שעיע: נוז. שזור דהיינו שני חוטין שזורין יחד ועיקר כלאים מן התורה, שיהיה הצמר סרוק וטווי ושזור לבדו, וכן הפשתן סרוק וטווי ושזור לבדו, ואחר כך יהיו ארוגים יחדו או מחוברים יחד בשתי תכיפות דהוו כארוג. ומשום הכי איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי תכלת שזורים הם דכתיב פתיל תכלת טווי ושזור, וכן חוט לבן, וכשמחברם יחד בשתי תכיפות הוו כלאים גמורים דאורייתא. והא דתנן הכא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כב) לא תלבש שעטנז, לאו למדרש אריג משעטנז, דאריג מיחדו נפקא דדרשינן מינה דאף שתי תכיפות הוי חיבור, ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי. וראיתי לאחד מרבותינו שפירש שוע טווי, הצמר לבד והפשתים לבד, ונוז כלומר ואחר כך נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד והכי מתיישב לישנא דמתני' שפיר טפי והכי משמע בירושלמי. ופירושים הרבה מצאתי לרבותי בפירוש שוע טווי ונוז וכולהו אית להו פרכא לבר מהאי דלית ליה פירכא: נלוז ומליז. עקום ומעקם דרכי אביו שבשמים עליו, לשון אל יליזו מעיניך (משלי ג):

ט. הַלְּבָדִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שׁוּעִים. פִּיו שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹזְרִין בָּאָרִיג. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְשִׁיחוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלֵל עַד שֶׁלֹּא קוֹשֵׁר. לֹא יִקְשֹׁר סֶרֶט שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן לַחְגֹּר בּוֹ אֶת מָתְנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָאֶמְצַע:

 ברטנורה  (ט) הלבדים. צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם: פיו של צמר בשל פשתן. האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [שלשה] וארבעה חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו צמר: מפני שחוזרין לאריג. מסבבין את האריג. פירוש אחר, דומין לאריג: משיחות של ארגמן. יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן: אסורות. לחגור על גבי חלוק של פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר. שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשור בה מתניו: לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה: אף על פי שהרצועה באמצע. כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה אחד ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשים של צמר ושל פשתן זה בזה, דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן:

י. אוֹתוֹת הַגַּרְדִּין וְאוֹתוֹת הַכּוֹבְסִים, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת, אֵינָהּ חִבּוּר, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְהַשּׁוֹמְטָהּ בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר. עָשָׂה שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְצַד אֶחָד, חִבּוּר, וְיֶשׁ בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְהַשּׁוֹמְטָהּ בַּשַּׁבָּת, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. הַשַּׂק וְהַקֵּפָּה מִצְטָרְפִין לַכִּלְאָיִם:

 ברטנורה  (י) אותות הגרדים. דרך האורגים והכובסים לרשום שם הבעלים על הבגד במעשה רוקם כדי שלא יתחלפו של אחד בשל חבירו ואם הבגד של צמר ואותות של פשתן או איפכא אסור משום כלאים: תכיפה אחת. תחיבה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת בלבד: אינה חבור. לטומאה ולטהרה, ואם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו, ואם הזה על אחד מהם לא הזה על חבירו: ואין בה משום כלאים. אם אחד של צמר ואחד של פשתן וחברם בתכיפה אחת: והשומטה בשבת. על מנת לחזור ולתפור פטור. ולא הוי כקורע על מנת לתפור שתי תפירות דחייב: עשה שני ראשיה לצד אחד. כגון שהעביר המחט פעם אחת ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית ונמצאו שני ראשיה לצד אחד וקשרן, דאם לא קשר שני ראשי החוט יחד אינו מתקיים: עד שישלש. שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס שלש פעמים. ואין הלכה כרבי יהודה: השק והקופה מצטרפין לכלאים. אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתים מחוברת לקופה וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפות אף על פי שהן מחוברות לשני כלים, ולא אמרינן האי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי, ואינן חבור. והוא הדין אם מחוברים לשאר כלים דהוי דינן כמו שק וקופה:
 

גמרא ברכות דף ל''ב ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק וְאֵלּוּ הֵן תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תְּפִלָּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ. תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה חֲזַק בַּתּוֹרָה וֶאֱמַץ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תְּפִלָּה מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ''ז) קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' דֶרֶךְ אֶרֶץ מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב' י') חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וְגוֹמֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין וְכוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קְרָא (תהלים פ''ד) אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ וְשָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ. קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ מְנַיִּן שֶׁנֶּאֱמַר אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ. לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ מְנַיִּן דִּכְתִיב אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנָן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם בִּתְפִלָּה תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן הֵיאַךְ נַעֲשִׂית. אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם. תּוֹרָתָן מִשְׁתַּמֶּרֶת וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת:

 רש''י  צריכין חיזוק. שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כחו: דרך ארץ. אם אומן הוא לאומנתו. אם סוחר הוא לסחורתו. אם איש מלחמה הוא למלחמתו: יושבי ביתך. והדר יהללוך: יודו לשמך. והדר ישבו ישרים את פניך: תשע שעות. לשלש תפלות: תורתן משתמרת. בתוך לבם שאין תלמודם משתכחת:
 

זוהר בחקתי דף קי''ג ע''ב

ונָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְגוֹמֵר. כָּל חָד וְחָד יִתֵּן חֵילָא דִילֵיהּ עָלַיְיכוּ מָאן אִינוּן הַהוּא תִקּוּנָא דְעָבַדְתּוּן דְּהַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְגוֹוָנָא דָא כְתִיב (בראשית י''ח) וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וְכִי כֵיוַן דִכְתִיב וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ יְיָ אֲמָאי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אֶלָּא מָאן דְנָטִיר אוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא כַבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וּמָאי צְדָקָה וּמִשְׁפָּט דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. בָכָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא דְלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן מָאן עָבִיד שְׁמָא קַדִישָׁא בְכָל יוֹמָא הֲוֵי אִימָא מָאן דְּיָהִיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי. תָּא חֲזֵי הָא אוּקְמוּהָ הָכִי הוּא דְמִסְכְּנָא אָחִיד בֵּיהּ בְּדִינָא וְכָל מֵיכְלַיְיהוּ בְדִינָא הוּא אָתָר דְּאִקְרֵי צֶדֶק כְמָה דְאַתְּ אָמַר תְּפִלָה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף תְּפִלָּה דָא תְפִלָּה שֶׁל יַּד וְאוֹקִימְנָא. וּמָאן דְּיָהִיב לֵיהּ צְדָקָה לְמִסְכְּנָא הוּא עָבִיד לְעֵילָא שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים כַּדְקָא יֵאוֹת בְּגִין דִּצְדָקָה דָא אִילָנָא דְחַיֵי וּצְדָקָה יָהִיב לַצֶדֶק וְכַּד יָהִיב לַצֶדֶק כְּדֵין אִתְחַבָּר דָּא בְדָא וּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח שְׁלִים מָאן עָבִיד דָּא אַתְעָרוּתָא (ד''א דְעָבִיד אַתְעָרוּתָא דָא) דִלְתַּתָּא וַדָּאי כְאִילוּ עָבִיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בִשְׁלִימוּ. כְגוֹוָנָא דְאִיהוּ עָבִיד לְתַתָּא הָכִי אַתְעַר לְעֵילָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם ק''ו) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. עוֹשֶׂה צְדָקָה דָא קֻדְּשָׁא בְרִיךְ הוּא כַבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ. תָּא חֲזֵי מַסְכְּנָא הָא אִתְמַר מָאן הוּא אַתְרֵיהּ. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּמִסְכְּנָא לָא אִית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ כְּלוּם אֶלָא מַה דְּיָהֲיבִין לֵיהּ וְסִיהֲרָא לָא אִית לָהּ נְהוֹרָא מִדִּילָהּ אֶלָּא מַה דְיָהִיב לָהּ שִׁמְשָׁא. תָא חֲזֵי אֲמָאי עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהַהוּא אָתָר גָּרִים לֵיהּ דְּהָא בְאָתָר דְמוֹתָא הוּא שְׁכִיחַ וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי מֵת. הַהוּא דְחָיִיס עָלֵיהּ הוּא יָהִיב לֵיהּ צְדָקָה אִילָנָא דְחַיֵּי שַׁרְיָיא עֲלוֹי כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי י') וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וּכְגוֹוָנָא דְעָבִיד בַּר נָשׁ לְתַתָּא הָכִי נָמֵי עָבִיד לְעֵילָא מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְזָכֵי לְמֶעְבַּד שְׁמָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא בְגִין כַּךְ צְדָקָה סָלִיק עַל כֹּלָא:

 תרגום הזוהר  וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְגוֹ': הַיְנוּ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ עֲלֵיכֶם. מִי הֵם. הַיְנוּ אוֹתוֹ הַתִּקּוּן שֶׁעֲשִׂיתֶם שֶׁל יִחוּד שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הַהוּא. כְּעֵין זֶה כָּתוּב, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וְכִי כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לָמָּה צָרִיךְ לִכְתֹּב, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִי שֶׁשּׁוֹמֵר דַּרְכֵי הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וּמַהוּ צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאָמַר, אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם. כִּי מִי עוֹשֶׂה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם. הֱוֵי אוֹמֵר, מִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לַעֲנִיִּים. בֹּא וּרְאֵה, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ שֶׁכָּךְ הוּא. כִּי הֶעָנִי אָחוּז בַּדִּין, וְכָל מַאֲכָלוֹ הוּא בַּדִּין, הוּא הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא צֶדֶק שֶׁהִיא מַלְכוּת. כְּדִכְתִיב תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף. תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁל יָד, וְהֶעֱמִידוּהוּ. וּמִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לָעָנִי, הוּא עוֹשֶׂה לְמַעְלָה אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שָׁלֵם כָּרָאוּי, מִשּׁוּם שֶׁצְדָקָה הִיא עֵץ הַחַיִּים, וּצְדָקָה נוֹתֶנֶת וּמַשְׁפַּעַת לְצֶדֶק וּכְשֶׁנּוֹתֶנֶת לְצֶדֶק, אָז מִתְחַבֵּר זֶה בָּזֶה, ז''א בַּמַּלְכוּת, וְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ נִמְצָא שָׁלֵם. מִי שֶׁעוֹשֶׂה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה זוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה, הוּא וַדַּאי כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁלֵמוּת. כְּעֵין שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְמַטָּה כָּךְ מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב, אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֶׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. עוֹשֶׂה צְדָקָה, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, עָנִי הֲרֵי לָמַדְנוּ מִי הוּא מְקוֹמוֹ, מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהֶעָנִי אֵין לוֹ מִשֶׁלּוֹ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ, וְכֵן הַלְּבָנָה, אֵין לָהּ אוֹר מִשֶּׁלָּהּ, אֶלָּא מַה שֶּׁנּוֹתֵן לָהּ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא ז''א. בֹּא וּרְאֵה, לָמָּה עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם גָּרַם לוֹ, כִּי בְּמָקוֹם מִיתָה הוּא מָצוּי. וּמִשּׁוּם זֶה הוּא נִקְרָא מֵת. וְאוֹתוֹ שֶׁמְּרַחֵם עָלָיו, הוּא נוֹתֵן לוֹ צְדָקָה, וְגוֹרֵם שֶׁעֵץ הַחַיִּים שֶׁנִּקְרָא צְדָקָה, [שׁוֹרֶה עַל עֵץ הַדַּעַת שֶׁהוּא אִילָנָא דְּמוֹתָא,] כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְמַטָּה, שֶׁמְּחַיֶּה אֶת הֶעָנִי שֶׁנִּקְרָא מֵת, כֵּן הוּא עוֹשֶׂה לְמַעְלָה מַמָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת שֵׁם הַקָּדוֹשׁ לְמַעְלָה. מִשּׁוּם זֶה עוֹלָה צְדָקָה עַל הַכֹּל.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. שְׁמוֹנָה דְבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֵן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵינָן מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנוֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁין. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַית הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה: ב. עֲמִידָה כֵּיצַד. אֵין מִתְפַּלֵּל אֶלָּא מְעוֹמֶד. הָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד יַעֲמוֹד. וְאִם לָאו יֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל אֲפִילוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּין אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַצָמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִים. אִם יֶשׁ בּוֹ יְכוֹלֶת לְכַוֵּין אֶת דַּעְתּוֹ יִתְפַּלֵּל וִאם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחֵז בְּהֶמְתּוֹ לֹא יֵרֵד אֶלָּא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַעְתּוֹ מְיוּשֶׁבֶת עָלָיו: ג. נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה עוֹמֵד בָּאֶרֶץ מְכַוֵּין אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלָיִם. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלָיִם מְכַוֵּין פָּנָיו כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ. הָיָה עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ מְכַוֵּין פָּנָיו כְּנֶגֶד קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. סוֹמֶא וּמִי שֶׁלֹּא יָכֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת וְהַמְּהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה וְיִתְפַּלֵּל:
 

מוסר

מספר חסידים סי' ל''מ

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. כְּשֶׁמְּחַרְפִים וּמְקַלְלִים אוֹתוֹ וּכְשֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת אֵין לְהָשִׁיב. וְעֵת לְדַבֵּר כְּשֶׁמְּדַבְּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה לֹא עֵת לַחֲשׁוֹת. גַּם עֵת לַחֲשׁוֹת שֶׁלֹּא לְהוֹכִיחַ עַל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי בְּשׁוּם דָּבָר לֹא יְקַבְּלוּ תּוֹכָחָה. כִּי מוּטַב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים וְעֵת לְדַבֵּר כְּשֶׁבְּיָדְךָ לִמְחוֹת וּדְבָרֶיךָ נִשְׁמָעִים: כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּקַבְּלִים בּוֹשֶׁת וְהַלְבָּנַת פָּנִים עַל הַמִּצְוֹת כִּי כְּשֶׁאוֹמְרִים לָאָדָם סִכְלוּת הוּא לְקַיֵּים מִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן נִשְׁפָּךְ דָּמוֹ כַּמַּיִּם מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נֶהֱרַג עָלָיו. וְעַל הַמַּלְבִּין פָּנָיו מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ וּמוֹנְעוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה כט) מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְאוֹמֵר (תהלים סט) כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה. וּגְדוֹלָה חֶרְפָּה מִזּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הָעוֹשֶׂה עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבוֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂיתְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וְאֶתְפְּנֵי בְּמֵימְרִי לְאוֹטָבָא לְכוֹן וְאַפֵּשׁ יָתְכוֹן וְאַסְגֵי יָתְכוֹן וַאֲקֵם יָת קְיָמִי עִמְכוֹן:


 רש''י   ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם, משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים וכו' , כדאיתא בתורת כהנים: והפריתי אתכם. בפריה ורביה: והרביתי אתכם. בקומה זקופה: והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיה לא ל) וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה:

 שלישי - חמישי במחוברין (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְתֵיכְלוּן עַתִּיקָא דְעַתִּיק וְעַתִּיקָא מִן קֳדָם חֲדַתָּא תְּפַנוּן:


 רש''י   ואכלתם ישן נושן. הפרות יהיו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד: וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן:

(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְאֶתֵּן מַשְׁכְּנִי בֵּינֵיכוֹן וְלָא יְרַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן:


 רש''י   ונתתי משכני. זה בית המקדש: ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו (שמואל ב' א כא) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבשל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור:

(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיכוֹן וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי לְעָם:


 רש''י   והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:

נביאים - ירמיה - פרק יז

(ד) וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד: וְאַיְתִי סָגְאָה עַל אַרְעֲכוֹן וּתְהֵי צָדְיָא כִּשְׁמִטָתָא וּבְכוֹן אַעֲבֵיד פּוּרְעֲנוּת דִּינִין עַד דְאַגְלֵי יָתְכוֹן מֵאַחֲסַנְתְּכוֹן דִּיהָבִית לְכוֹן וְתִשְׁתַּעֲבְּדוּן לְבַעֲלֵי דְּבָבֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְּלָא יְדַעְתּוּן אֲרֵי קִדּוּם תַּקִּיף כְּאֶשָׁתָא נְפַק מִן קֳדָמַי בָּרְגֵז עַד עַלְמָא יֵחוּל :


 רש''י   ושמטתה . על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ ( ויקרא כה ) : ובך . אנקם מחמת נחלתך אשר נתתי לך שלא עשית רצוני להשמיטה , ד''א ובך מנחלתך ובך אנקם מנחלתך שאגלה אותך ממנה : כי אש קדחתם באפי . יקדתם בנחירי :

(ה) כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ לִיט גַבְרָא דְאִתְרְחַץ בֶּאֱנָשָׁא וִישַׁוֵּי בִשְּׂרָא רַחֲצָנֵיהּ וּמִן מֵימְרָא דַיְיָ יַעֲדֵי לִבֵּיהּ :


 רש''י   אשר יבטח באדם . בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל : זרועו . כמו עזרו וכן תרגם יונתן רוחצניה : ומן ה' יסור לבו . שהבטיחו וצויתי את ברכתי לכם ( שם ) כך שמעתי :

(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: וִיהֵי כְּעַכּוּבִיתָא בְּמֵישְׁרָא וְלָא יֶחֱזֵי אֲרֵי יֵיתֵי טָבָא וְיִישְׁרֵי בְּלָא וְלָד בְּמַדְבְּרָא כָּאֲרַע סְדוֹם דְּלָא אִתְיַתְבַת :


 רש''י   כערער . כעץ יחידי ל' ערירי ( בראשית טו ) ויש אומר דגאשטי''ה בלעז ומנחם פי' שם עץ מעצי היער וערער שמו וכן פי' כערער במדבר עץ אחד מעצי היער : בערבה . לשון מישור : חררים . יובש כמו חרה מני חורב ( איוב ל ) : ארץ מליחה . ארץ שהיא מליחה ולא תהא מיושבת :

(ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ: בְּרִיךְ גַבְרָא דְאִתְרְחִיץ בְּמֵימְרָא דַיְיָ וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ רוֹחֲצָנֵיהּ :
 

כתובים - משלי - פרק כט

(טו) שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ: שִׁבְטָא וּמַכְסְנוּתָא יָהֲבִין חָכְמְתָא וְטַלְיָא דְלָא מְקַבֵּל בָּעֲתָא מַבְהִית אִמֵיהּ :


 רש''י   ונער משולח . ששלחו אביו ללכת בדרכי לבו סופו מביש אמו . ישמעאל על שהיה רשע גרם לשרה שאמרה לאברהם גרש את האמה וגומר ( בראשית כא ) :

(טז) בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ: בְּסוּגְעָא דְרַשִׁיעֵי חוֹבָא נִסְגֵי וְצַדִיקַיָא יֶחֱמוּן בְּמַפַּלְתְּהוֹן : (יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ: רְדִי בִבְרָךְ וְיַנִיחָךְ וְיִתֵּן תַּפְנוּקֵי לְנַפְשָךְ : (יח) בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ: בְּסוּגְעָא דְעַוְלָאֵי מִתְתְּרַע עַמָא וּדְנָטֵר אוֹרָיְתָא טוּבוֹהִי :


 רש''י   באין חזון יפרע עם . כשגורמין ישראל שהנבואה מסתלקת מהם ע''י שהם מלעיבי' בנביאים יפרצו בם פרצו' ויוצאין לתרבות רעה :
 

משנה עירובין פרק ט

א. כָּל גַּגּוֹת הָעִיר, רְשׁוּת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא גַג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אוֹ נָמוֹךְ עֲשָׂרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד חֲצֵרוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת, רְשׁוּת אַחַת לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ לְתוֹכָן, וְלֹא לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת:

 ברטנורה  (א) כל גגות העיר רשות אחת. ואע''פ שדיורים חלוקים למטה לשני בני אדם מכל מקום הגגות שאין תשמישן תדיר אין בהן חלוקת רשות, וכלים ששבתו בגג זה מותר להוציאן לזה: ובלבד שלא יהא גג גבוה מחבירו עשרה. דאם חלוק מהן בגובה עשרה אסור לטלטל ממנו לגגין, גזירה משום תל גבוה עשרה ורחב ארבעה ברשות הרבים דלא ליתי לכתף עליו: כל אחד רשות לעצמו. ואם לא ערבו דיורין של מטה אסור לטלטל מזה לזה: ר' שמעון. מיקל מכולן וקאמר גגות וחצרות וקרפיפות שאינן יותר מבית סאתים הואיל וכולן אין תשמישן מיוחד ותדיר רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה בלא ערוב ואפילו היו הגגות גבוהות יותר מעשרה או נמוכות יותר מעשרה, דלית ליה לר' שמעון ערובי חצרות אלא משום כלי הבית: לכלים ששבתו בתוכן. כלים ששבתו באחת מהן מוציאים אותן מזה לזה: אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. והביאן לחצר על ידי שעירבו בני החצר, אסור להוציאן מחצר זו לחצר אחרת אם לא עירבו שתי החצרות יחד. והלכה כר' שמעון:

ב. גַּג גָּדוֹל סָמוּךְ לְקָטָן, הַגָּדוֹל מֻתָּר וְהַקָּטָן אָסוּר. חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לִקְטַנָּה, הַגְּדוֹלָה מֻתֶּרֶת, וְהַקְּטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה. חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמַּכְנִיס מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָחִיד, אוֹ מֵרְשׁוּת הַיָחִיד לְתוֹכָהּ, חַיָב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִתּוֹכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַכַּרְמְלִית:

 ברטנורה  (ב) הגדול מותר. להוציא לו כלי בית שלמטה, ואין בני הקטן אוסרין עליו, דלגבי הגדול הך פרצה פתחא היא ושרי באותן גפופים העודפים מעט מכאן ומעט מכאן כמעקה שסביב הגגות וחשיבא סתימה, וכגון שאין הפרצה יותר מעשר. אבל קטן אסור להוציא לו כלי הבית, דבני גדול אסרי עליה שהרי נפרץ לו במלואו: הגדולה מותרת. בשביל הגיפופין שנשארו לה מכאן ומכאן הויא לה הך פרצה כפתח: והקטנה אסורה. שהרי נפרצה במלואה. ודוקא כשנפרצה קודם השבת, אבל אם נפרצה בשבת אפילו הקטנה מותרת, שכיון שהותרה למקצת שבת קודם שנפרצה הותרה לכולה שבת: חצר שנפרצה לרשות הרבים. שנפל הכותל הפונה לרשות הרבים במלואו או ביותר מעשר: חייב. דכרשות הרבים היא: פטור. אבל אסור, דלאו רשות הרבים היא אלא כרמלית. והלכה כחכמים:

ג. חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתָיו, וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו, מֻתָּרִין בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת וַאֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם מֻתָּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת, מֻתָּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא. וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲסוּרִין לְאוֹתָהּ שַׁבָּת:

 ברטנורה  (ג) משתי רוחותיה. מרוח אחת שתופסת שתי רוחותיה, כגון שנפרצה בקרן זוית, אפילו אין בפרצה עשר אמות, הכא בקרן זוית לא חשיב כפתח, דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. ופרצה ביותר מעשר אפילו מרוח אחת אוסרת: וכן בית שנפרץ משתי וכו'. שנפרץ בקרן זוית ונפל קצת מכותל זה וקצת מכותל זה ואין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה, אבל אם התקרה פרושה על מקום הפרצה אין הפרצה אוסרת בבית דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: מותרין לאותה שבת. הואיל והותר מקצתו: לעתיד לבא. לשבת הבאה: רבי יוסי אומר אם מותרין כו'. כלומר כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת. והלכה כר' יוסי, ולא אמרינן הותרה מקצת שבת הותרה כולה אלא לענין עירוב, שדבר שהותר על ידי עירוב למקצת שבת, ונולד באותה שבת דבר שהיה ראוי שעל ידו יתבטל העירוב, אין העירוב בטל, שכיון שהותרה מקצת שבת הותרה כולה. אבל מקום שהיו בו מחיצות קודם השבת ונפרצו מחיצותיו בשבת לא אמרינן ביה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה:

ד. הַבּוֹנֶה עֲלִיָה עַל גַּבֵּי שְׁנֵי בָתִּים, וְכֵן גְּשָׁרִים הַמְפֻלָּשִׁים, מְטַלְטְלִין תַּחְתֵּיהֶן בַּשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מְעָרְבִין לְמָבוֹי הַמְפֻלָּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

 ברטנורה  (ד) על גבי שני בתים. והם בשני צדי רשות הרבים: מטלטלין. תחת העליה, דפי תקרה מכאן ומכאן יורד וסותם: וכן גשרים המפולשים. ויש להם מחיצות מלמטה בשני הצדדים: מערבין למבוי המפולש. הואיל ואיכא שתי מחיצות, דקסבר מבוי שיש לו שתי מחיצות מדאורייתא הוי רשות היחיד. ואין הלכה כרבי יהודה:
 

גמרא עירובין דף ק' ע''ב

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב אָסֵי אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י''ט) וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. תָּנִי חֲדָא מוּתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת. וְתַנְיָא אִידָךְ אָסוּר לָא קַשְׁיָא הָא בְלַחִים הָא בִיבֵשִׁים. וְאָמַר רָמֵי בַר חָמָא אָמַר רַב אָסֵי אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּכּוֹף אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה הַוְיַין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָנִים. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינְנָא מַאי קְרָאָה (שם) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מַאי דִּכְתִיב (איוב ל''ה) מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת זוֹ פִּרְדָה שֶׁכּוֹרַעַת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ זֶה תַרְנְגוֹל שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כַּךְ בּוֹעֵל. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תוֹרָה הָיִינוּ לְמֵדִין צְנִיעוּת מֵחָתוּל. וְגָזֵל מִנְּמָלָה. וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה. דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כַּךְ בּוֹעֵל. וּמַאי מְפַיֵּיס לָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הָכִי קָאָמַר לָהּ זַבִּינְנָא לִיךְ זִיגָא דְמָטוּ לִיךְ עַד כְּרָעָיִךְ לְבָתַר הָכִי אָמַר לָהּ לִישַׁמִּטְּתֵיהּ לְכַרְבַּלְתֵּיהּ דְהַהוּא תַּרְנְגוֹלָא אִי אִית לֵיהּ וְלָא זַבִּינְנָא לִיךְ:

 רש''י  ואץ ברגלים חוטא. אלמא הילוך נמי חטא קרי ליה והכא חטא שתולש עשבים: לחים. דהוי תולש: יבשים. כתלושין דמי: לדבר מצוה. תשמיש: ברגלים. ל' תשמיש דכתיב בין רגליה כרע נפל שכב: גם בלא דעת. רישא דהאי קרא אץ ברגלים חוטא: נפש לא טוב. לא טובים הבנים הנעשים בלא דעת האשה שהיה בעלה אץ ברגלים: מלפנו. מלמדנו: מבהמות ארץ. שנתן בהם חכמה להורות לנו: שמפייס. הולך ופושט כנפיו והוא פיוס כדאמר לקמן שאומר לה שיקנה לה מלבוש שמגיע לארץ: צניעות מחתול. שאינה מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו: וגזל מנמלה. דכתיב אגרה בקציר מאכלה ואין אחת גוזלת את חברתה: ועריות מיונה. שאינו נזקק אלא לבת זוגו: זוגא. מלבוש שקורין קוטא: לבתר הכי. לאחר בעילה שמנענע וכופך ראשו לארץ: אי אית ליה. במה ליקח:
 

זוהר בחקותי דף ק''ד ע''א

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְגוֹמֵר. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים ד') רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ וְגוֹמֵר. רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ דְבָעֵי בַר נָשׁ לְאַרְגְזָא יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וְשַׁפִּיר. אֲבָל בְּשַׁעְתָּא דְרָמַשׁ לֵילְיָא וּבַר נָשׁ שָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ כַּמָּה גַרְדִּינֵי נִמּוּסִין מִתְעָרִין בְּעַלְמָא וְאַזְלִין וְשָׁאטִין וּבְנֵי נָשָׁא בָעָאן לְאִתְרַגְּזָא מִקָּמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּלְדַחֲלָא מִנֵּיהּ בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח נַפְשֵׁיהּ בְּגַוַּויְיהוּ וְיִשְׁתֵּזִיב מִנַּיְיהוּ. וְיִבְעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא יַפִּיק מִּנַּיְיהוּ מִלָּה בְּפּוּמֵיהּ בְּגִין דְּלָא יִתְעַר לְהוּ לְגַבֵּיהּ וְלָא יִשְׁתַּכְּחוּן בַּהַדֵיהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב אִמְרוּ בִּלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמוּ סֶלָה דְלָא יַפִּיק מִנַּיְיהוּ מִילָה מִפוּמֵיהּ תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְאִשְׁתְּכָחוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מַה כְתִיב וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ הָאי לְעֵילָא דְאָתֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְחַבְּרָא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּדֵין וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד מָאי טַעְמָא בְּגִין וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ (דקי''ד ע''א) דָּא חַיָּה דְזִינָא בִישָׁא לְתַתָּא וּמָאי אִיהִי אַגְּרַ''ת בַּת מַחֲלָת הִיא וְכָל סִיעֲתָא דִילָהּ. הָאי בְּלֵילְיָא בִימָמָא בְנֵי נָשָׁא דְאָתוּ מִסִטְרָהָא דָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כ''ו) וְחֶרֶב לֹא תַעֲבוֹר בְּאַרְצְכֶם. רִבִּי אַבָּא אָמַר הָא אוּקְמוּהָ דַאֲפִילוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם כְּגוֹן פַּרְעֹה נְכֹה. אֲבָל וְחֶרֶב לֹא תַעֲבוֹר דָּא סִיעֲתָא דִילָהּ וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה דְלָא תִשְׁלוֹט בְּאַרְעָא וַאֲפִילוּ הַעֲבָרָה בְעַלְמָא לֹא תַעֲבוֹר עָלַיְיכוּ וַאֲפִילוּ חֶרֶב דִּשְׁאַר עַמִּין וַאֲפִילוּ בַר נַשׁ מִזְיָינָא לֹא יַעֲבוֹר עָלַיְיכוּ:

 תרגום הזוהר  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְגוֹ': רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ וְגוֹ'. רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְהַרְגִּיז יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, וְיָפֶה הוּא. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁהֱחֶשִׁיךְ הַלַּיְלָה, וְאָדָם שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ, כַּמָּה חוֹקְרֵי דִּין, דְּהַיְנוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים, וּבְנֵי אָדָם צְרִיכִים לְהִתְרַגֵּז מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִירָא מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּצֵא נַפְשׁוֹ בֵּינֵיהֶם, וְיִנָּצֵל מֵהֶם. וְאָדָם צָרִיךְ, שֶׁלֹּא יוֹצִיא מִלָּה בְּפִיו מֵהֶם, כְּלוֹמָר, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר מִמְצִיאוּתָם כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעוֹרֵר אוֹתָם אֵלָיו, וְלֹא יִמָּצְאוּ עִמוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמוּ סֶלָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יוֹצִיא מִלָּה בְּפִיו מֵהֶם. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים זַכָּאִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַה כָּתוּב, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ. זֶה הוּא לְמַעְלָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְהִתְחַבֵּר עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אָז, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, זוֹ הִיא חַיָּה שֶׁל מִין רָע שֶׁלְּמַטָּה, וּמִי הִיא. הִיא אַגְּרַ''ת בַּת מָחֳלַת, שֶׁהִיא קְלִפָּה רָעָה, וְכָל הַחֶבְרָה שֶׁלָּהּ זֶהוּ בַּלַּיְלָה. בַּיּוֹם, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, הֵם בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים מִן הַצַד שֶׁלָּהּ, שֶׁהֵם מַזִּיקֵי עוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. רַבִּי אַבָּא אָמַר וְכוּ': הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁאֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם, לֹא תַּעֲבוֹר בְּאַרְצְכֶם כְּגוֹן פַּרְעֹה נְכֹה, שֶׁרָצָה לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא עֲזָבוֹ יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' ל''ה). אֲבָל הַפֵּרוּשׁ הוּא, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבוֹר, הַיְנוּ הַחֶבְרָה שֶׁלָּהּ, הַבָּאִים מִצַד הַקְּלִפָּה הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, הַיְנוּ הַקְּלִפָּה בְּעַצְמָהּ לֹא תִּשְׁלוֹט בָּאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ הַעֲבָרָה בְּעָלְמָא לֹא תַעֲבֹר עֲלֵיכֶם, וַאֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים, וַאֲפִלּוּ אָדָם אֶחָד מְזוּיָן, לֹא יַעֲבֹר עֲלֵיכֶם.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ה

א. תִּקּוּן הַגּוּף כֵּיצַד כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּין אֶת רַגְלָיו זוֹ בְּצַד זוֹ וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה כְּאִלּוּ הוּא מַבִּיט לָאָרֶץ וְיִהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בַּשָּׁמַיִם וּמַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין. הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ בְּאֵימָה בְּיִרְאָה וָפַחַד וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל חֲלָצָיו: ב. תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּין עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט) הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קדֶשׁ וְלֹא יַעֲמוֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ וְלֹא בְרֹאשׁ מְגוּלֶה וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגוּלוֹת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ בִּפְנֵי הַגְדוֹלִים אֶלָּא בְּבָתֵּי הָרַגְּלַיִם. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יֶאֱחוֹז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁלִבּוֹ טָרוּד בָּהֵן. וְלֹא יֶאֱחוֹז כֵּלִים וּמָעוֹת בְּיָדוֹ. אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא וְלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הַחַג מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת הַיּוֹם. הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה אִם הָיָה פָּחוּת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה בּוֹ אַרְבָּעָה קַבִּין מַנִּיחוֹ עַל גַבֵּי קַרְקַע וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. דֶּרֶךְ כָּל הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵם עֲטוּפִים: ג. תִּקּוּן הַמָּקוֹם כֵּיצַד. יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיַחֲזִיר פָּנָיו לְכוֹתֶל. וְצָרִיךְ לִפְתּוֹחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו) וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ בְּעִלִּתֵיהּ וכו'. וקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד וְאֵין מִתְפַּלֵּל בְּחוּרְבָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה אוֹ לַעֲבוֹר לְפָנָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:
 

מוסר

מספר חסידים סי' מ''א מ''ב

אִלְמָלֵא בּוֹשֶׁת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה אָדָם נָקִי מֵעֲבֵירָה תֵּדַע לָךְ שֶׁהֲרֵי לַהֲרוֹג אָדָם בְּגָלוּי מָצוּי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה בְּגָלוּי אֲפִילוּ עִם אִשְׁתּוֹ. כִּי הַכַּעַס מָצוּי לְכָל אָדָם בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְקֵנִים. וְיֵצֶר הָרָע אֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא בְּבַחוּרִים אֲבָל לֹא בִּקְטַנִּים וּזְקֵנִים אוֹ חֲלָשִׁים. וְאוֹתָן הַבַּחוּרִים אֲשֶׁר יִצְרָם תַּקִּיף עֲלֵיהֶם אֵינָם מַנִּיחִים אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹשֶׁת לְפִיכָךְ אֵין אָדָם יָכוֹל לְהַחֲזִיק טוֹבָה אִם עָשָׂה טוֹב וְלֹא עָשָׂה חֵטְא כִּי אִם בִּנְעוּרָיו שָׁב מִפְּנֵי הַבּוֹשֶׁת וְשֶׁלֹא יַנִּיחוּ יוֹלְדָיו נִמְצָא גַּם בְּהִתְאַפְּקוֹ מִן הָעֲבֵירָה אֵין לוֹ לְהַחֲזִיק טוֹבָה כִּי נִמְנַע מִפְּנֵי הַבּוֹשֶׁת: הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ אַרְבָּעָה דְבָרִים. הָאֶחָד שֶׁיִּתְנַחֵם עַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא עָוֹן וְאַשְׁמָה. הַשֵּׁנִי שֶׁיַּעֲזוֹב אוֹתָם. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיִּתְוַדֶּה בְלִבּוֹ. הָרְבִיעִי שֶׁיְקַבֵּל עָלָיו בְּלֵב שָׁלֵם וְיִגְמוֹר בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹת עוֹד פֶּן יִדְמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַתְּשׁוּבָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ מִיָּדוֹ. וְצָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדוֹלָה וַיַעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְכֵן יִתְוַדֶּה אָנָּא ה' חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ. וְעָשִׂיתִי כַךְ וְכַךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבוֹשְׁתִּי מִמַּעֲשַׂי וַאֲנִי מֵעִיד עָלַי יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת שֶׁאֲנִי גוֹמֵר בְּלִבִּי שֶׁלֹּא אָשׁוּב עוֹד לַעֲשׂוֹת. וְכֵן כָּתוּב (איכה ה) הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (ירמיה לא) כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בּוֹשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יג) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִלְמֶהֱוֵי לְהוֹן עַבְדִין וְתַבָּרִית נִיר עַמְמַיָא מִנְכוֹן וְדַבָּרִית יָתְכוֹן לְחֵרוּתָא:


 רש''י   אני ה' אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים: מטת. כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו (ירמיה כז ב) עשה לך מוסרות ומוטות קוניונגל''א בלע''ז [רצועת העול] : קוממיות. בקומה זקופה:

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא הָאִלֵין:


 רש''י   ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו' , הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכון למרוד בו, וכן בנמרוד (בראשית י ט) גבור ציד לפני ה', שמכירו ומתכון למרוד בו, וכן באנשי סדום (שם יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, מכירים את רבונם ומתכונים למרוד בו: ולא תעשו. משלא תלמדו לא תעשו הרי שתי עברות:

(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: וְאִם בִּקְיָמַי תְּקוֹצוּן וְאִם יָת דִינַי תְּרַחֵק נַפְשְׁכוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוֹדַי לְאַשְׁנָיוּתְכוֹן יָת קְיָמִי:


 רש''י   ואם בחקתי תמאסו. מואס באחרים העושים: משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים: לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות: את כל מצותי. כופר [במצוות] שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות: להפרכם את בריתי. כופר בעיקר הרי שבע עברות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מאס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:

(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: אַף אֲנָא אֶעְבֶּד דָא לְכוֹן וְאַסְעַר עֲלֵיכוֹן בַּהֶלְתָּא יָת שַׁחֶפְתָּא וְיָת קַדַחְתָּא מְחַשְׁכָן עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ וְתִזְרְעוּן לְרֵקָנוּן זַרְעֲכוֹן וְיֵיכְלֻנֵהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:


 רש''י   והפקדתי עליכם. וצויתי עליכם: שחפת. חולי שמשחף את הבשר, אנפולי''ש בלע''ז [בועות] , דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה: קדחת. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו (דברים לב כב) כי אש קדחה באפי: מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממשכה קרויה כליון עינים: וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח ואכלוהו אויביכם:

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: וְאֶתֵּן רוּגְזִי בְּכוֹן וְתִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִרְדוּן בְּכוֹן סַנְאֵכוֹן וְתֵעִירְקוּן וְלֵית דְרָדִיף יָתְכוֹן:


 רש''י   ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם: ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו ישלטו בכם: אגדת תורת כהנים מפרשה זו, אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף, וכן והלכתי אף אני עמכם בקרי (פסוק כד) : והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ואסמכנה לה: בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואיזו, זו מכת מותן: את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר שחפת, שהוא נשחף. או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח, תלמוד לומר ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה, תלמוד לומר מכלות עינים. או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש: וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, ומה תלמוד לומר ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב, שלא לקטו תבואה אשתקד. דבר אחר וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר (איכה ב כב) אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם: ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני. משלו משל, למלך שאמר לעבדו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם [לרעה] : ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ: ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאמות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר (שופטים ו ג. ד) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ, אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר (מיכה ג ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו' : ונסתם. מפני אימה: ואין רדף אתכם. מבלי כח:

נביאים - ירמיה - פרק יז

(ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (ירא) יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי: וִיהֵי כְּאִילָן דְשָׁתִיל עַל מַבּוּעַ דְּמַיִּין וְעַל נְגִידִין יְשַׁלַּח שָׁרְשׁוֹהִי וְלָא יֶחֱזֵי אֲרֵי יֵיתֵי חוּמָא וִיהוֹן טַרְפוֹהִי עַבּוֹף וּבִשְׁנַת בְּצוּרְתָּא לָא יִתַּר וְלָא יִפְסוֹק מִלְּמֶעְבַּד פֵּירִין :


 רש''י   ולא יראה . העץ כי יבא חום : בצורת . ל' רעב פאמצ''א בלעז , ל''א בצורת ל' מבצר וכן חברו מנחם : לא ידאג . לא יפחד :

(ט) עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: נָכִיל לִבָּא מְכּוֹלָא וְתַקִיף הוּא מָן יַדְעִינֵיהּ :


 רש''י   עקוב הלב . מלא תואנה ועקובה מכל רעה : ואנוש . לשון חולי וחליו הוא זה : מי ידענו . הוא סבור מי ידענו אני ה' חוקרו :

(י) אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ (כדרכו) כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו: אֲנָא יְיָ חֲקָר לִבָּא בְּחַר כּוּלְיָתָא וּלְמִתַּן לֶאֱנַשׁ כְּאוֹרְחֵיהּ כִּפְרִי עוֹבָדוֹהִי : (יא) קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי (ימו) יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל: הָא כְּקוֹרָאָה דִמְכַנֵישׁ בֵּיעִין דְּלָא דִּילֵיהּ וּמְשַׁחֵן אֶפְרוֹחִין דְבַתְרוֹהִי לָא יְהָכוּן כֵן כָּל גְּבַר רְשִׁיעַ דְּקָנֵי נִכְסִין דְּלָא בְּדִינָא בְּפַלְגּוּת יוֹמוֹהִי שָׁבִיק לְהוֹן וּבְסוֹפֵיהּ מִתְקְרֵי רַשִׁיעָא :


 רש''י   קורא דגר . קוק''ו גלונצנ''ט בלעז : ולא ילד . הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד . דגר . ציפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו שאינם מינו כך עושה עושר ולא במשפט : יהיה נבל . מתקרי רשיעא :

(יב) כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ: פּוּרְעָנוּתָא תִּתְעֲבֵיד מִנֵּיהּ מִן קֳדָם דִשְׁכִנְתֵּיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא בִשְׁמִי מְרוֹמָא עֵיל מִן אַוְלָא מִ) ּּבֵיל אֲתַר בֵּית מַקְדְשָׁנָא :


 רש''י   כסא כבוד וגו' . לפי שבא לומר כל עוזביך יבושו מתחיל בקילוסו של מקום ומדבר לפניו אתה שכסא כבוד ומרום מראשית בריאת עולם ומכוון כנגד מקדשנו :
 

כתובים - משלי - פרק כט

(יט) בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה: בְּמִלֵי לָא מִתְרְדֵי עַבְדָא דְיָדַע גִיר וְלָא בְלִיע :


 רש''י   כי יבין ואין מענה . כיון שרואהו שמוכיחו שותק והוא חוזר ומקלקל לכך צריך ליסרו במכות ועונשין ולא דבר עם עבד ממש אלא על כל הממרי' דברי השופטים :

(כ) חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ: אִין חֲזַיְתָא גַבְרָא דִמְעַרְקְלִין מִלוֹי סִכּוּיָא דְטָב הוּא סַכְלָא מִנֵיהּ :


 רש''י   אץ בדבריו . ממהר ונבהל להשיב : תקוה לכסיל ממנו . יש לכסיל תקוה יותר ממנו :

(כא) מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן: מִתְפְּנֵק מִן טַלְיוּתֵיהּ לְעַבְדָא נֶהֱוֵי וּבְאַחֲרַיְתֵיהּ יְהֵי מִנַסָח :


 רש''י   מפנק מנער עבדו . יצר הרע : מנון . שליט וכן לפני שמש ינון שמו ( תהלים עב ) וכן כל נין שבמקרא שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו :

(כב) אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע: גַּבְרָא רַגְזָנָא מְגָרֵג תִּיגְרִי וְגַבְרָא חֶמְתָּנָא סָגִעִין חוֹבוֹי :


 רש''י   איש אף יגרה מדון . כמשמעו מדון מדת הדין :

(כג) גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד: רָמוּתָא דְבַר נָשָׁא תַשְׁפְּלִנֵיהּ וּמַן דְּמַכִּיכָא רוּחֵיהּ נִפְלֵג יְקָרָא :


 רש''י   יתמוך כבוד . יקרב אל הכבוד ותומך בו תמיד :
 

משנה קידושין פרק ד

א. עֲשָׂרָה יוֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל, כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כַּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. גֵרֵי וַחֲרוּרֵי מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָזֶה:

 ברטנורה  (א) עשרה יוחסין עלו מבבל. שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם ב''ד: חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה חללה זונה לכהן הדיוט: חרורי. עבדים משוחררים: נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל: שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל: גיורי וחרורי ממזרין כו' כולם מותרין לבא זה בזה. דקהל גרים לא אקרי קהל, ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא:

ב. וְאֵלּוּ הֵם שְׁתוּקֵי, כּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו. וַאֲסוּפֵי, כֹּל שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לִשְׁתוּקֵי, בְּדוּקֵי:

 ברטנורה  (ב) שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו. שקורא אבא, ואמו משתקתו: בדוקי. שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר. והלכה כאבא שאול:

ג. כָּל הָאֲסוּרִים לָבוֹא בַקָּהָל, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וַדָּאָן בְּוַדָּאָן, מֻתָּר. וַדָּאָן בִּסְפֵקָן, וּסְפֵקָן [בְּוַדָּאָן, וּסְפֵקָן] בִּסְפֵקָן, אָסוּר. וְאֵלּוּ הֵן הַסְפֵקוֹת, שְׁתוּקִי, אֲסוּפִי, וְכוּתִי:

 ברטנורה  (ג) כל האסורים לבא בקהל. אע''ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו' מותרים לבא זה בזה, הא קמ''ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי: ר''י אוסר. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אפילו ר' יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה דס''ל קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת: ודאן בודאן מותר. כגון ממזרי בנתיני: ודאן בספיקן. ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי: ספיקן בספיקן. שתוקי בשתוקית, ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע''פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול. והלכה כרבי אליעזר: כותי. הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין. והאידנא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:

ד. הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה כֹהֶנֶת, צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמוֹנֶה, אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אִמָּה וְאִמָּהּ, וְאֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ וִאִמָּהּ. לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָת:

 ברטנורה  (ד) ארבע אמהות. ב' מצד האב וב' מצד האם: שהם שמנה. ארבע מן האב. וארבע מן האם. ואלו הן, אמה, אם אמה, אם אבי אמה, אם אם אבי אמה, אם אביה, אם אם אביה, אם אבי אביה, אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות: ואם היתה לויה וישראלית. וכהן בא לכנסה: מוסיפין עליהן עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליה קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערער, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. והאיש בלבד הוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינה צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחלה להנשא לגר ולחלל, וכ''ש לויה וישראלית:

ה. אֵין בּוֹדְקִין לֹא מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן סַנְהֶדְרִין וּלְמָעְלָה. וְכֹל שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה, מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בְּעַרְכֵי הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה מֻכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ:

 ברטנורה  (ה) אין בודקין מן המזבח ולמעלה. התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח א''צ לבדוק אחר אם אבי אביה, דכיון דבנה שמש ע''ג המזבח בידוע שמיוחס היה: ולא מן הדוכן ולמעלה. אם מצא שהיה משורר על הדוכן: ולא מן הסנהדרין ולמעלה. ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר י''א) והתיצבו שם עמך, בדומין לך ביחס ובחכמה: וגבאי צדקה. כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו: בערכי ישנה של צפורי. בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי: ערכי. סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין: אסטרטיא של מלך. בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין, שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן:

ו. בַּת חָלָל זָכָר, פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר:

 ברטנורה  (ו) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. בת בנו או בת בן בנו, עד סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה: בת גר זכר. אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר:

ז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. וְגֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה:

 ברטנורה  (ז) ר''א בן יעקב אומר כו'. מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כר''א ב''י שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כר' יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר:

ח. הָאוֹמֵר בְּנִי זֶה מַמְזֵר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא, אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִים:

 ברטנורה  (ח) האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד: ואפילו שניהם. הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מהימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת: אפילו על עובר שבמעיה. שלא היה לעולם בחזקת כשרות: ר' יהודה אומר נאמנים. טעמא דר' יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והלכה כר' יהודה:

ט. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְהָלַךְ הוּא וְקִדְשָׁה, אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁה, וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ, אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

 ברטנורה  (ט) וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה. אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, ה''א אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליח, אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע''ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא:

י. מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָם וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר, אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל הַבָּנִים. מֵתָה וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה:

 ברטנורה  (י) אינו צריך להביא ראיה לא על האשה. שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה: ולא על הבנים. בבנים קטנים שכרוכים אחרי אמן:

יא. אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. מֵתָה וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים: יב. לֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בַּפֻּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרַתּוּ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ:

 ברטנורה  (יב) לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות: אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. שהאחד בוש מחברו. ופסק ההלכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכ''ש איש אחד עם ב' נשים. אלא א''כ היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה, ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה: הגדילו זו ישנה בכסותה וכו'. והוא שתהיה הבת מי''ב שנה ויום א', והבן מי''ג שנה ויום א'. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה:

יג. לֹא יִלְמַד אָדָם רַוָּק סוֹפְרִים, וְלֹא תִלְמַד אִשָּׁה סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, לֹא יִלְמַד סוֹפְרִים:

 ברטנורה  (יג) רווק. פנוי בלא אשה: לא ילמד סופרים. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות. מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר: אף מי שאין לו אשה. אע''פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו לא ילמד סופרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

יד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה (וְקַלָּה), וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר, וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר, אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִשׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִים, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנָּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמְּרַתּוּ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

 ברטנורה  (יד) וחכמים מתירין. והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור: כל שאומנתו בין הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו: לא יתיחד עם הנשים. ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וד' שפיר דמי. ורמב''ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן: חמר גמל וספן. כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם: רועה. [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים: חנוני. מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה:
 

גמרא קדושין דף פ''א ע''א וע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן כָּל שֶׁעֲסָקוֹ עִם הַנָּשִׁים סוּרוֹ רָע. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לִבְנוֹ אוּמָנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין עֲנִיּוֹת מִן הָאוּמָנוּת. וְאֵין עֲשִׁירוֹת מִן הָאוּמָנוּת. אֶלָּא לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (חגי ב) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּיץ וַאֲרִי סַבָּל וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְצַעַר וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָא לְשַׁמְשֵׁנִי וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי. וּמַה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרָאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְצַעַר וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֱת קוֹנִי אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ה) עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה. תַּנְיָא רִבִּי נְהוֹרָאי אוֹמֵר מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אוּמָנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה שֶׁכָּל אוּמָנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמְדוֹת לוֹ אֶלָּא בִימֵי יַלְדּוּתוֹ. אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָל בָּרָעָב אֲבָל תּוֹרָה אֵינָה כֵּן. עוֹמֶדֶת לוֹ לְאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ. וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. בְּעֵת יַלְדוּתוֹ מָהוּ אוֹמֵר (ישעי' מ) וְקוֹיֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְשָׁרִים. בְּזִקְנוּתוֹ מָהוּ אוֹמֵר (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ:

 רש''י  סורו רע. מנהגן רע קרבתו רע להשתדל עמו שיהא סר אליו ובא לביתו: צבי קיץ. מיבש קציעות בשדה: סבל. נושא משאות: כל אומניות. אין להם מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן: אבל תורה. מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאין יכול לעסוק בא עכשיו אוכל מן הקודמות: שנאמר עוד ינובון בשיבה. יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו':
 

זוהר בחקתי דף קי''ג ע''ב

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר (שיר השירים ב) דוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה וְגוֹמֵר. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּזָכוּ דְמַשְׁכּוֹנָא דָא לְמֵהֱוֵי גַבַּיְיהוּ מִן מַלְכָּא עִלָּאָה דְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּגָלוּתָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָתֵי בְכָל רֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי וזְמַנֵּי לְאַשְׁגָּחָא עֲלַיְיהוּ וּלְאִסְתַּכָּלָא בְהַהוּא מַשְׁכּוֹנָא דְאִית לֵיהּ גַּבַּיְיהוּ דְאִיהוּ כִסוּפָא דִילֵיהּ. לְמַלְכָּא דְסַרְחַת מַטְרוֹנִיתָא אַפְקָהּ מֵהֵכָלֵיהּ מַה עַבְדַת נַטְלַת בְּרָהּ דִּילֵיהּ כִּסוּפָא דְמַלְכָּא רְחִימָא דִילֵיהּ וּבְגִין דְּדַעְתָּא דְמַלְכָּא עָלָהּ שַׁבְקֵיהּ בִּידָהָא. בְשַׁעְתָּא דְסָלִיק רְעוּתָא דְמַלְכָּא עַל מַטְרוֹנִיתָא וְעַל בְּרֵיהּ הוּא סָלִיק אַגְרִין וְנָחִית דַּרְגִּין וְסָלִיק כּוֹתְלִין לְאִסְתַּכְּלָא וּלְאַשְׁגָּחָא בֵין נוֹקְבֵי כוֹתָלָא עָלַיְיהוּ כֵיוַן דְּחָמֵי לוּן שָׁארֵי בָכֵי מֵאֲחוֹרֵי קוּסְטֵי כוֹתָלָא וּלְבָתָר אָזִיל לֵיהּ כַּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְאִינוּן נַפְקוּ מֵהֵיכְלֵיהּ דְּמַלְכָּא הַהוּא מַשְׁכּוֹנָא לָא שַׁבְקוּ וּבְגִין דִרְעוּתָא דְמַלְכָּא עָלַיְיהוּ שַׁבְקֵיהּ עִמְּהוֹן. בְּשַׁעְתָּא דְסָלִיק רְעוּתָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עַל מַטְרוֹנִיתָא וְעַל יִשְׂרָאֵל סָלִיק אַגְרִין (מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת) נָחִית דַּרְגִּין וְסָלִיק כּוֹתְלִין לְאִסְתַּכְּלָא וּלְאַשְׁגָּחָא בֵּין קוּסְטֵי כוֹתָלָא עָלַיְיהוּ כֵיוַן דְּחָמֵי לוֹן שָׁאֲרֵי וּבָכֵי הָדָא הוּא דִכְתִיב דוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים לְדַלְגָא מִכּוֹתָלָא לְאִיגְרָא וּמֵאִיגָרָא לְכוֹתָלָא הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כּוֹתְלֵנוּ בְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת (דְּוַדַּאי בֵי כְנִשְׁתָּא בַעְיָיא חַלּוֹנוֹת) מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים לְאִסְתַּכָּלָא וּלְאַשְׁגָּחָא עָלַיְיהוּ. וּבְגִין כַּךְ יִשְׂרָאֵל בָּעוּ לְמֵחֱדֵי בְהַהוּא יוֹמָא דְאִינְהוּ יַדְעֵי דָא וְאַמְרֵי (תהלים קיח) זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יִצְחָק וְאָמַר דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה וְגוֹ'. אַשְׁרֵי הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּכוּ שֶׁהַמַּשְׁכּוֹן הַזֶּה מִמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן יִהְיֶה אֶצְלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת, בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם וּלְהִסְתַּכֵּל בַּמַּשְׁכּוֹן הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם שֶׁהוּא חֲמוּדוֹ. בַּדּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁמָּרְדָה בּוֹ הַמַּטְרוּנִיתָא. הוֹצִיאָהּ מֵהֵיכָלוֹ. מֶה עָשְׂתָה. לָקְחָה עִמָּהּ בְּנָהּ שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא חֶמְדַת הַמֶּלֶךְ וְאָהוּב שֶׁלּוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עָלֶיהָ, עֲזָבוֹ בְּיָדֶיהָ. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עַל הַמַּטְרוּנִיתָא וְעַל בְּנָהּ, הָיָה עוֹלֶה בַּעֲלִיּוֹת, וְיוֹרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת, וְעוֹלֶה עַל כְּתָלִים, לְהִסְתַּכֵּל וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם מִבֵּין חֲרַכֵּי הַכֹּתֶל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, הִתְחִיל לִבְכּוֹת מֵאֲחוֹרֵי חֲרַכֵּי הַכֹּתֶל, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ לוֹ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם יָצְאוּ מֵהֵיכָל הַמֶּלֶךְ, וּבָאוּ בַּגָּלוּת, מַשְׁכּוֹן הַהוּא לֹא עֲזָבוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁרָצוֹן הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם עֲזָבוֹ עִמָּהֶם. בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה רָצוֹן הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ עַל הַמַּטְרוּנִיתָא וְעַל יִשְׂרָאֵל, עָלָה בַּעֲלִיּוֹת וְיָרַד בַּמַּדְרֵגוֹת וְעָלָה עַל כְּתָלִים, לְהִסְתַּכֵּל וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם מִבֵּין חֲרַכֵּי הַכֹּתֶל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר דּוֹמֶה דּוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים, לְקַפֵּץ מִן הַכֹּתֶל אֶל הָעֲלִיָּה, וּמִן הָעֲלִיָּה אֶל הַכֹּתֶל. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, הַיְנוּ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלוֹנוֹת, כִּי וַדַּאי שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת צָרִיךְ חֲלוֹנוֹת. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים לְהִסְתַּכֵּל וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹחַ בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁהֵם יוֹדְעִים זֶה, וְאוֹמְרִים, זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ה

א. לֹא יַעֲמוֹד בִּמְקוֹם גָּבוֹהַּ שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִסֵּא. הָיָה בִּנְיָן גָבוֹהַּ אִם יֶשׁ בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל דַ' אַמּוֹת שֶׁהוּא שִׁיעוּר הַבַּיִת הֲרֵי הוּא כַעֲלִיָּה וּמוּתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה מוּקָף מְחִיצוֹת מִכָּל רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת מוּתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין גּוֹבְהוֹ נִיכָּר שֶׁהֲרֵי חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ: ב. הָאוּמְנִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ אוֹ בְּרֹאשׁ הַכּוֹתֵל וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְלִין וְחוֹזְרִין לִמְלַאכְתָּן. וְאִם הָיוּ בְרֹאשׁ הַזַיִּת אוֹ בְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מִתְפַּלְּלִין בִּמְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁטָּרְחָן מְרֻבָּה. וּמַה הֵן מִתְפַּלְּלִין אִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן בִּלְבַד מִתְפַּלְּלִין שָׁלשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁל תֵּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הָיוּ עוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן מִתְפַּלְּלִין הֲבִינֵנוּ וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן: ג. הַשְׁוָיַית הַקּוֹל כֵּיצַד לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ. וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ אֶלָא אִם כֵּן הָיָה חוֹלֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ עַד שֶׁיַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ הֲרֵי זֶה מוּתָּר. וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְהֵא בְצִבּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַּעְתָּן מִקּוֹלוֹ:
 

מוסר

מספר חסידים סי' מ''ה מ''ו

לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁלֹּא תָבֹא תַּקָלָה עַל יָדוֹ כְּגוֹן הַמֶּלֶךְ אָסָא עָשָׂה בּוֹר בָּרָמָה. מִלְּאָהוּ יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה חֲלָלִים לְפִי שֶׁחָטָא עַל שֶׁנִּשְׁעַן עַל בֶּן הֲדַד מֶלךְ אֲרָם גִּלְגְּלוּ זֶה עַל יָדוֹ שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכָּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּיב. צֵא וּלְמַד מִדָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה תוֹרָה אִם בָּא לְהוֹרְגָךְ הַשְׁכֵּם לְהוֹרְגוֹ לֹא אָבָה לַהֲרוֹג אֶת שָׁאוּל שֶׁמָּצְאוֹ יָשֵׁן שׁוֹכֵב בַּמַּעֲגָּל. אָמַר אִם אַהֲרְגֶּנּוּ מִפְּנֵי תַּקָּנָתִי יְהֵא תַּקָּלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּאָסְפוּ עֲלֵיהֶם גּוֹיִם וְיִלָּחֲמוּ בָּם. מוּטַב שֶׁאֵהָרֵג וְאַל יָבֹא תַּקָּלָה עַל יָדִי. וְכֵן מָצִינוּ בְּמָרְדְּכַי וּמָרְדְּכַי לֹא קָם וְלֹא זָע. אָמַר אִם אָקוּם מִפָּנָיו יִשְׁתַּחֲווּ הַכֹּל לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים מוּטַב שֶׁיַּהַרְגוּנִי וְאַל תָּבֹא תַּקָּלָה עַל יָדִי: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. לֹא יִהְיֶה אָדָם הוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל אוֹ לִישָׁן וְכַוָּונָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא וְשָׁמֵן לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְלִהְיוֹת רוֹדֵף אַחַר הַמָּמוֹן אֶלָא יֹאמַר אִישָׁן וְאוֹכַל כְּדֵי שֶׁאוּכַל לַעֲמוֹד בְּיִרְאַת בּוֹרְאִי וְלַעֲסוֹק בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו. וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו אוֹ כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַפֵּירוֹת אוֹ עַל הַמִּצְוֹת הַשְׁגוּרוֹת בְּפִי כָל הָאָדָם יְכַוֵּין לִבּוֹ לְבָרֵךְ לְשֵׁם בּוֹרְאוֹ אֲשֶׁר הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמּוֹ וְנָתַן לוֹ הַפֵּירוֹת אוֹ הַלֶּחֶם לֵיהָנוֹת מֵהֶם וְצִוָּהוּ אֶת הַמִּצְוֹת:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְאִם עַד אִלֵין לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְאוֹסֵף לְמִרְדֵי יָתְכוֹן שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן:


 רש''י   ואם עד אלה. ואם בעוד אלה המכות עמכם לא תשמעו: ויספתי. עוד יסורין אחרים: שבע על חטאתיכם. שבע פרעניות על שבע העברות האמורות למעלה:

(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְאֶתְבַּר יָת יְקַר תָּקְפְּכוֹן וְאֶתֵּן יָת שְׁמַיָא דִי עִלָוֵיכוֹן תַּקִיפִין כְּפַרְזְלָא מִלַאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִתְחוֹתֵיכוֹן חֲסִינָא כִּנְחָשָׁא מִלְמֶעְבַּד פֵּירִין:


 רש''י   ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר (יחזקאל כד כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם: ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה, ששם הוא אומר (דברים כח כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגו' , שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה והיא מאבדת פירותיה:

(כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ: וִיסוּפוּן לְרֵיקָנוּ חֵילֵיכוֹן וְלָא תִתֵּן אַרְעֲכוֹן יָת עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן אַרְעָא לָא יִתֵּן אִבֵּהּ:


 רש''י   ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו, אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אתו, הרי שניו של זה קהות: ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע: ועץ הארץ. אפלו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה: לא יתן. משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי: לא יתן פריו. כשהוא מפרה משיר פירותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פרעניות:

(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם: וְאִם תְּהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ וְלָא תֵיבוּן לְקַבָּלָא לְמֵימְרִי וְאוֹסֵף לֶאֱתָאָה עֲלֵיכוֹן מָחָא שְׁבַע כְּחוֹבֵיכוֹן:


 רש''י   ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות. ומנחם פרש לשון מניעה, וכן (משלי כה יז) הקר רגלך, וכן יקר רוח (משלי יז כז) , וקרוב לשון זה לתרגומו של אנקלוס לשון קושי, שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי: שבע כחטאתיכם. שבע פרעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם:

(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם: וֶאֶגָרֵי בְכוֹן יָת חֵוַת בָּרָא וּתְתַכֵּל יָתְכוֹן וּתְשֵׁיצֵי יָת בְּעִירְכוֹן וְתַזְעֵר יָתְכוֹן וִיצַדְיָן אוֹרְחָתְכוֹן:


 רש''י   והשלחתי. לשון גרוי: ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח בם, הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר (שם) עם חמת זחלי עפר. מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית: ושכלה אתכם. אלו הקטנים: והכריתה את בהמתכם. מבחוץ: והמעיטה אתכם. מבפנים: ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים, הרי שבע פרעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:

(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: וְאִם בְּאִלֵין לָא תִתְרְדוּן לְמֵימְרִי וּתְהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ:


 רש''י   לא תוסרו לי. לשוב אלי:

נביאים - ירמיה - פרק יז

(יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יסורי) וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהוָה: סִבּוּר יִשְּׂרָאֵל יְיָ כָּל דִשְׁבָקוּ פּוּלְחָנָךְ יְבַהֲתוּן וְרַשִׁיעַיָא דַּעֲבַרוּ עַל מֵימְרָךְ בְּגֵיהִנָם אִינוּן עֲתִידִין לְמִפַּל אֲרֵי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנָךְ יְיָ דִּבְדִילֵיהּ אָתְּ מִיֵּיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא כְּמַבּוּעַ דְּמַיִּין דְּלָא פַּסְקִין מוֹהִי :


 רש''י   מקוה ישראל . ה' יושב עליו לפיכך כל עוזביך יבושו : וסורי בארץ יכתבו . אותם שסרים מדברי שאינם שומעים שליחותי בקברות תחתיות ארץ יכתבו :

(יד) רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: אַסֵינִי יְיָ וְאִתַּסִי פְּרוֹקְנִי וְאִתְפְּרַק אֲרֵי תּוּשְׁבַּחְתִּי אָתְּ :


 רש''י   כי תהלתי אתה . בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה מושיעי : תהלתי . וונטנצ''א בלעז :

(טו) הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר יְהוָה יָבוֹא נָא: הָא אִינוּן אָמְרִין לִי אָן דְאִתְנַבֵּיתָא בִּשְׁמָא דַיְיָ יִתְקַיַּם כְּעַן :


 רש''י   איה דבר ה' . הפורעניות שאתה מתנבא :

(טז) וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה: וַאֲנָא לָא עַכֵּיבִית עַל מֵימְרָךְ מִלְּאִתְנַבָּאָה עֲלֵיהוֹן לְאוֹתָבוּתְהוֹן לְדַחַלְתָּךְ וּלְיוֹם בִּישׁ דְּאַתְּ מַיְתֵי עֲלֵיהוֹן לָא חֲמֵידִית אָתְּ גְּלֵי קֳדָמָךְ אַפָּקוּת שִּׂפְוָתִי גְּלֵי קֳדָמָךְ הֲוָה :


 רש''י   ואני לא אצתי . לא מהרתי לזרזך להביאם מהיות רועה טוב מחזר אחריך לבקש עליהם רחמים : ויום אנוש . חולי של פורענות לא התאויתי וי''ת ואנא לא ענבית על מימרך מלהתנבאה עליהון לאתבותהון לדחלתך ולפי התרגום יהיה אצתי ל' עכוב כלומר לא עכבתי מלומר להם שליחותיך ולהשיבם אליך אם היו שומעים אלי : מוצא שפתי נוכח פניך היה . להשיב את חמתך מהם :

(יז) אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה: לָא יְהֵא מֵימְרָךְ לִי כַּדְבִין רוּחֲצָנִי אָתְּ בְּעִדַּן עָקָא :


 רש''י   אל תהיה לי למחתה . אל יהי שליחותיך למחתה :

(יח) יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם: יְבַהֲתוּן רָדְפַי וְלָא אֶבָּהֵית אֲנָא יִתְכַּלְמוּן אִינוּן וְלָא אִתְכְּלִים אֲנָא אַיְתִי עֲלֵיהוֹן יוֹם בִּישׁ וְעַל חָד תְּרֵין תַּבְרָא תַּבְרִינוּן :


 רש''י   יבושו רודפי . אנשי ענתות לבדם :
 

כתובים - משלי - פרק כט

(כד) חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד: דְּפָלֵג עִם גַּנָבָא סָגֵי נַפְשֵׁיהּ נִפְסַק מוֹמְתָא וְלָא מוֹדֶה :


 רש''י   אלה ישמע . שמשביעין אותו אם ראית פלוני שגנב לי כך וכך ומתוך שהוא חולק עמו אינו מגיד :

(כה) חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה יְשֻׂגָּב: טְלוֹמְיָא דְבַר נָשָׁא עָבְדָא לֵיהּ תְּקוּלְתָּא וּדְמַסְבֵּר בֵּאלָהָא נֶעֱשָׁן :


 רש''י   חרדת אדם יתן מוקש . מסורס הוא מוקש עבירה יתן חרדה לאדם ד''א כמשמעו מתוך שאדם צר עין וחרד אם יעשה צדקה יצטרך אל הבריות חרדה זו תתן לו מוקש , והראשון נוח לי :

(כו) רַבִּים מְבַקְשִׁים פְּנֵי מוֹשֵׁל וּמֵיְהוָה מִשְׁפַּט אִישׁ: סַגִיעֵי דְבָעְיָן אַפֵּי דְשַׁלִיטָא וּמִן קֳדָם אֱלָהָא דִינֵיהּ דְּגַבְרָא :


 רש''י   פני מושל . לדון לפניו : ומה' משפט איש . אם יזכה או אם יתחייב ובמושלים דבר הכתוב :

(כז) תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ: מְרַחַקְתָּא דְצַדִיקֵי גַבְרָא עֲוָלָא וּמְרַחַקְתָּא דְרַשִׁיעֵי גַבְרָא דִתְרִיצֵי אָרְחָתֵיהּ :


 רש''י   ישר דרך . אדם שהוא ישר בדרכיו :

ל (א) דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל: מִלוֹי דְּאָגוּר בַּר יָקֶה דְקַבֵּל נְבִיוּתָא וְאָמַר גַּבְרָא לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאוּכָל :


 רש''י   אגור בן יקה . דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה כך פירשוהו חכמי' : המשא . נבואה זו אמר על כן : נאם הגבר לאיתיאל . אמר הגבר זה שלמה המשא הזה על עצמו בשביל איתיאל על שסמך על חכמתו להרבות זהב וסוסים ונשים שהוזהר מלהרבות וכן אמר איתיאל ואוכל ארבה נשים ולא יסורו את לבבי ארבה זהב ולא אסור ארבה סוסים ולא אשוב את העם מצרימה : לאיתיאל ואוכל . בשביל שאמר אתי אל ואוכל לעשות ולא אכשל , לאיתיאל , על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל , על בני ישראל :

(ב) כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי: מְטוּל דְּבוּרָא דִבְנֵי נָשָׁא אֲנָא דְלָא אִית בִּי בְיוּנָא דִבְנֵי נָשָׁא :


 רש''י   כי בער אנכי . על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב''ה דאג שמא יבוא לידי עבירה :
 

משנה סנהדרין פרק ג

א. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁנֵי הַדַּיָּנִים בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. זֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְסוּלִין, אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים אוֹ מֻמְחִין, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן. זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים. אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן:

 ברטנורה  (א) זה בורר לו אחד. אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפך בזכותו. וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי ומתוך כך יצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן דסבר החייב הרי אני בעצמי בררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך. והדיין הג' בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהם. מפני ששניהם ביררו אותו: וחכ''א שני הדיינים בוררים להם אחד. בלא דעת הבעלי דינים כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. והלכה כחכמים: זה פוסל דיינו של זה. יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין שבררת: בזמן שמביא עליהן ראיה. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה. לפוסלו: אבל אם הם כשרים ומומחים. ה''ק אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים. אף על פי שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין. ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה כשקבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רבים. ופסק עליהם את הדין דינו דין. ואין סותרין דינו. ואף על פי שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה. אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא. מחזירים הדבר כשהיה. ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים. פטור הדיין מלשלם מאחר שקבלוהו עליהם. שאף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשקול הדעת והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו. אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין. ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו ואם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ודיין שלא קבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מנה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו. אם אינו מומחה לרבים אף על פי שנטל רשות מראש הגולה אין דיניו דין. בין טעה בין לא טעה. ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני בית דין. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין. ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק. ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקבלו אותו בעלי דינים. או שנטל רשות מראש גולה אף על פי שלא קבלו אותו בעלי דינים. הואיל והוא מומחה אם טעה בין בדבר משנה בין בשקול הדעת. ואי אפשר להחזיר הדין פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו. בין רצו בין לא רצו. בין בארץ בין בח''ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בארץ ישראל בלבד. ומומחה הוא. מי שלמד בתורה שבכתב ושבעל פה ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה) וכשהוא ניכר וידוע. ויצא טבעו אל אנשי דורו. נקרא מומחה לרבים והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה: זה פוסל עדיו של זה. פלוגתייהו דר''מ ורבנן מוקי לה בגמרא כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן. ר' מאיר אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן ולאו נוגע בעדות הוא. שהרי אמר יש לי כת אחרת ואם בקש ולא מצא יפסיד ורבנן סברי אף על גב דאמר תחלה יש לי שני כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא ולא מפסלי אפומיה והלכה כחכמים:

ב. אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְחַיִּיִ רֹאשְׁךָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ:

 ברטנורה  (ב) נאמן עלי אבא. להיות דיין. אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה. כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים: נאמנים עלי שלשה רועי בקר. לדון. דאילו לעדות רועי בקר כשרים הן: ר' מאיר אומר יכול לחזור בו. אפילו לאחר גמר דין. לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי: אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר''מ. דאילו קודם גמר דין מודים חכמים לר' מאיר דיכול לחזור בו ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה: דור לי בחיי ראשך. נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע. ואין צריך לומר ומחול לך מה שיש לי אצלך ונדר לו או קנו מידו אף על פי שעדיין לא נדר אינו יכול לחזור בו. כדברי חכמים. וכן הלכה:

ג. וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בַּקֵּבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בָרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בַתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית. מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא, כְּשֵׁרִין:

 ברטנורה  (ג) ואלו הן הפסולים. לדון ולהעיד: המשחק בקוביא. פסול לעדות לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם. ואסור לאדם שיתעסקו בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים. או בסחורה. ואומנות. ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם: מלוה בריבית. אחד הלוה ואחד המלוה שניהם פסולין דקי''ל המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה: ומפריחי יונים. אית דמפרשי מין ממיני השחוק. אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעלה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא גזל גמור: וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ולא לסחורה: רש''א וכו'. בגמרא מפרש מלתי' דר''ש הכי. בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות. כמו סוחרי פירות שביעית: משרבו האנסין. השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד. הם פסולים. אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות. כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת בית דין. או כרת. או מלקות. פסול לעדות. דמחוייב מיתה נקרא רשע. דכתיב (במדבר לה) אשר הוא רשע למות. ובחייבי מלקות כתיב (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע. והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו דכתיב ונקלה אחיך לעיתך כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין אף על פי שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות. פסול לעדות. כגון גנב וגזלן ומלוה בריבית. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן. פסול לעדות מדרבנן. כגון מפריחי יונים. וחמסן דיהיב סמי ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו. והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן ומקבלי צדקה מן העו''ג בפרהסיא אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן. ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות. בין של תורה בין של דבריהם. אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סיג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד. הרי אלו חזרו להכשירן. ומשחקי בקוביא אף על פי שאין בזה גזל אפילו מדבריהם. הם פסולים לעדות לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם. ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא הוא. כדברי ר' יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:

ד. וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין, (אָבִיו וְ) אָחִיו וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, דּוֹדוֹ וּבֶן דוֹדוֹ. וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב:

 ברטנורה  (ד) ובעל אחותו וכו'. משום דבעל כאשתו: וגיסו. בעל אחות אשתו: הם ובניהן וחתניהן. ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים ובנות מאשה אחרת. או חתנים נשואים לבנות שי שלו מאשה אחרת אינן חשובין קרובין: וחורגו. בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב אבל בן חורגו. וחתן חורגו לא. ואשתו חורגו לא יעיד לה דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה בין מן האב בין מן האם הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה. שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. וא''צ לומר שלישי בשני. אבל שני בשני וא''צ לומר שני בראשון. שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים. כך אתה מונה בנקבות וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה. וכל איש שאתה פסול לו. כך אתה פסול לאשתו: אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו. ואין הלכה כמשנה ראשונה: וכל הראוי ליורשו. תשלום משנתו שלר''ע היא ולא ממשנה ראשונה. וכל הראוי ליורשו' דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו. כשר לו. שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו לפיכך הוא פסול להעיד לו: היה קרוב. כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו: ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו: ר''י אומר וכו'. ואין הלכה כר''י:

ה. הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ. שׂוֹנֵא, כֹּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:

 ברטנורה  (ה) שושבינו. רעהו בימי חופתו. פסול לו כל ימי החופה: לא נחשדו ישראל על כך. להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הל'. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדיין מודו רבנן דפסול לו לדון דאי רחים ליה. אינו רואה לו חובה. ואי סני ליה. לא מצי לאפוכי בזכותיה:

ו. כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן (לַחֶדֶר) וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמוֹצִיאִין (אֶת כָּל הָאָדָם) לַחוּץ וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֶמוֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים:

 ברטנורה  (ו) מאיימין עליהם. מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר. הן עצמן מבזין אותן וקוראים להם רשעים דכתיב (במלכים א כא) בנבות. והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו שיועצי המלך שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל: הוא אמר לי. הלוה אמר לי: לא אמר כלום. דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי. כדי שלא יחזיקוהו עשיר: הודה לו. שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין להיות לו עדים בדבר: אפילו שנים מזכים או מחייבים. ואחד אומר איני יודע. יוסיפו דיינים. ואע''ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במעוטו. כי אמר איני יודע. הוי כמו שלא ישב בדין. נמצא הדין בשנים. ואנן שלש בעינן:

ז. גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים לֹא יֹאמַר אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְיבִין אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי, עַל זֶה נֶאֱמַר [(ויקרא יט) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, וְאוֹמֵר] (משלי יא) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד:

 ברטנורה  (ז) היו מכניסין אותן. לבעלי דינין שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינים מי מחייב ומי מזכה:

ח. כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר אֶת הַדִּין. אָמְרוּ לוֹ, כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֶּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם. מָצָא בְתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, סוֹתֵר. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְתוֹךְ שְׁלשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלשִׁים. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים וְאָמַר אֵין לִי עֵדִים, אָמְרוּ הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ עֵדִים וּמָצָא עֵדִים, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְאָיָה וּמָצָא רְאָיָה. (אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים, אָמַר אֵין לִי עֵדִים, הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה), רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין וְאָמַר קִרְבוּ פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם:

 ברטנורה  (ח) הבא ראיה. שטר זכות: ה''ז אינו כלום. שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדי שקר: אמר רשב''ג וכו'. ואין הלכה כרשב''ג: קרבו פלוני ופלוני והעידוני. בהא אפילו רשב''ג מודה דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי. ודאי שקרן הוא. אבל הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין. וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא: אפונדתו. חגורתו. ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו:
 

גמרא סנהדרין דף כ''ד ע''א

אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי דִּכְתִיב (זכרי' י''א) וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאֶחָד קָרָאתִי נוֹעַם וּלְאֶחָד קָרָאתִי חוֹבְלִים. נוֹעַם אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בָּהֲלָכָה. חוֹבְלִים אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה. (שם ד') וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה בְּנֵי הַיִּצְהָר הָעוֹמְדִים וְגוֹמֵר וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ. יִצְהָר אָמַר רִבִּי יִצְחָק אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂראֵל. שֶׁנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה כְּשֶׁמֶן זַיִת. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. שֶׁמֵּרִירִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה כְּזַיִת (שם ה') וָאֶשָׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָה כְּנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וָאוֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי אָנָּה הֵמָּה מוֹלִיכוֹת אֶת הָאֵיפָה וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. זוֹ חֲנוּפָה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל. וְגַסּוּת הָרוּחַ לְבָבֶל נָחִית. וְהָאָמַר מַר עֲשָׂרָה קַבִּין גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ. אִין לְבָבֶל נָחִית וְאִישְׁתַּרְבּוּבֵי דְאִישְׁתַּרְבֵּב לְעֵילָם. דֵּיקָא נָמֵי דִּכְתִיב לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר שְׁמַע מִינָהּ. וְגַסּוּת לְבָבֶל לֹא וְהָאָמַר מַר סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ עֲנִיּוּת. וַעֲנִיּוּת לְבָבֶל נָחִית מַאי עֲנִיּוּת עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה. דִּכְתִיב (שיר השירים ח') אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוֹ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד. מַאי בָּבֶל. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּלוּלָה בְמִקְרָא בְּלוּלָה בְמִשְׁנָה בְּלוּלָה בְּתַלְמוּד:

 רש''י  מחבלים. בלשון עז וחמה מקשים זה לזה ובני א''י נוחין יחד ומתקן זה את דבר זה והשמועה יוצאה לאור: משמנין. נוחין כשמן: איפה. זה יצר הרע: שתים נשים. חנופה וגסות הרוח: ורוח בכנפיהם. לשון גסות הרוח: ככנפי החסידה. זו חנופה שמראים עצמן חסידים: לבנות לה בית. ולא כתיב להם אלמא האחת לבדה נתיישבה שם: עניות דתורה. בעילם הוא. דניאל בעילם היה דכתיב ואני הייתי בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ולא רבץ תורה: עזרא. היה בבבל ולמד חוק ומשפט בישראל:
 

זוהר בחקותי דף ק''ד ע''א

תָּא חֲזֵי רְחִימוּתָא עִלָּאָה דְקֻדְשָׁא ברִיךְ הוּא בְיִשְׂרָאֵל לְמַלְכָּא דְהָוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאי וַהֲוָה חָטֵי קָמֵי מַלְכָּא יוֹמָא חָד סָרַח קָמֵי מַלְכָּא אָמַר מַלְכָּא כָּל הָנֵי יוֹמִין אַלְקֵינָא לָךְ וְלָא קַבְלַת מִכָּאן וְאִילָךְ מָאי אַעְבִיד לָךְ אִי אַתְרִיךְ לָךְ מִן אַרְעָא וְאַפִּיק לָךְ מִמַּלְכוּתָא דִילְמָא יְקוּמוּן עֲלָךְ דוּבֵי חַקְלָא אוֹ זְאֵבֵי חַקְלָא אוֹ לִסְטִין וְיַעְבְּרוּן לָךְ מֵעַלְמָא מַה אַעְבִיד אֶלָּא אֲנָא וְאַנְתְּ נִיפּוּק מֵאַרְעָא כַךְ אַף אָנִי אֲנָא וְאַנְתְּ נִיפּוּק מֵאַרְעָא אַף אֲנָא וְאַנְתְּ נֵהַךְ בְּגָלוּתָא וְנִיפּוּק כַּחֲדָא כַּךְ אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מַה אַעְבִיד לְכוּ הָא אַלְקֵינָא לְכוּ וְלָא אַרְכִיתוּ אוּדְנַיְיכוּ הָא אַיְיתֵינָא עָלַיְיכוּ מָארֵי תְרִיסִין מָארֵי טִפְסִין לְאַלְקָאָה לְכוֹן וְלָא שְׁמַעְתּוּן. אִי אַפִּיק לְכוּ מֵאַרְעָא לְחוֹדְכוֹן דָּחִילְנָא עָלַיְיכוּ מִכַּמָּה דוּבִין מִכַּמָּה זְאֵבִין דִּיְקוּמוּן עָלַיְיכוּ וְיָעַבְרוּן לְכוּ מֵעַלְמָא אֲבָל מַה אַעְבִיד לְכוּ אֶלָּא אֲנָא וְאַתּוּן נִפּוּק מֵאַרְעָא וְנֵהַךְ בְּגָלוּתָא הָדָא הוּא דִכְתִיב וְיִסַרְתִּי אֶתְכֶם לְמֵיהַךְ בְּגָלוּתָא וְאִי תִימְרוּן דְּאֶשְׁבּוֹק לְכוֹן אַף אֲנִי עִמְּכוֹן. שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם הָא שֶׁבַע דְּאִיתְרָךְ עִמְּכוֹן וַאֲמָאי עַל חַטֹּאתֵיכֶם הָדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ג') ובְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דַּאֲנָא וְאַתּוּן לָא נִידוּר בְּאַרְעָא (נ''א וְנִיטְרוֹד מֵאַרְעָא) הָא מַטְרוֹנִיתָא נַפְקַת מֵהֵיכְלֵי עִמְּכוֹן הָא אִתְחָרֵב כֹּלָא הֵיכְלָא דִילִי וְדִידְכוֹן אִתְחָרֵב דְּהָא לְמַלְכָּא לָא אִתְחֲזֵי הֵיכָלָא אֶלָּא כַד אִיהוּ עָיֵיל עִם מַטְרוֹנִיתָא. וְחֶדְוָה דְמַלְכָּא לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָא בְשַׁעְתָּא דְעָאל בְּהֵיכְלָא דְמַטְרוֹנִיתָא וְאִשְׁתְּכַח בְּרָתָא עִמָּהּ בְּהֵיכְלָא חַדָּאָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא הַשְׁתָּא דְלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְרָא וּמַטְרוֹנִיתָא הָא הֵיכְלָא חֲרִיבָא מִכֹּלָא אֶלָא אֲנָא מַה אַעְבִיד אַף אֲנָא עִמְּכוֹן. וְהַשְׁתָּא אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל אִינְהוּ בְגָלוּתָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן דְּכַד יִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יֵתוּב עִמְּהוֹן דִּכְתִיב (דברים ל') וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ וַדָּאי וְהָאי אִתְמַר:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, אַהֲבָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד, וְהָיָה חוֹטֵא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יוֹם אֶחָד חָטָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל אֵלּוּ הַיָּמִים הִכֵּיתִי אוֹתְךְ, וְלֹא קִבַּלְתָּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, רְאֵה מַה שֶּׁאֱעֶשֶׂה לְךְ. אִם אֲגָרֵשׁ אוֹתְךְ מִן הָאָרֶץ, וְאוֹצִיאֲךְ מִן הַמַּלְכוּת, אוּלָי יָקוּמוּ עָלֶיךְ דֻּבִּים שֶׁבַּשָׁדֶה, אוֹ זְאֵבֵי הַשָׁדֶה, אוֹ רוֹצְחִים, וְיַעֲבִירוּ אוֹתְךְ מִן הָעוֹלָם. מָה אֶעֱשֶׂה. אֶלָּא אֲנִי וְאַתָּה נֵצֵא מִן הָאָרֶץ. כָּךְ, אַף אֲנִי שֶׁכָּתוּב, פֵּרוּשׁוֹ, אֲנִי וְאַתֶּם נֵצֵא מִן הָאָרֶץ. דְּהַיְנוּ שֶׁנֵּלֶךְ בַּגָּלוּת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הֲרֵי הִכֵּיתִי אֶתְכֶם וְלֹא הִטֵּיתֶם אָזְנְכֶם הֲרֵי הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בַּעֲלֵי מִלְחָמָה וּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, לְהַכּוֹתְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, אִם אוֹצִיאֲכֶם מִן הָאָרֶץ לְבַדְּכֶם, אֲנִי מְפַחֵד עֲלֵיכֶם מִכַּמָּה דֻּבִּים וּמִכַּמָּה זְאֵבִים שֶׁיָּקוּמוּ עֲלֵיכֶם וְיַעֲבִירוּ אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, אֶלָּא אֲנִי וְאַתֶּם נֵצֶא מִן הָאָרֶץ וְנֵלֶךְ בַּגָּלוּת. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם, לָלֶכֶת בַּגָּלוּת. וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאֱעֶזֹב אֶתְכֶם, אַף אֲנִי, עִמָּכֶם. שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם, הַיְנוּ שֶׁבַע, שֶׁהִיא מַלְכוּת, שֶׁתִּתְגָרֵשׁ עִמָּכֶם, וְלָמָּה, עַל חַטֹּאתֵיכֶם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְפִשְׁעֲכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם גְּרַמְתֶּם שֶׁאֲנִי וְאַתֶּם לֹא נָדוּר בָּאָרֶץ, הֲרֵי הַמַּטְרוּנִיתָא יוֹצֵאת מִן הָהֵיכָל עִמָּכֶם, הֲרֵי נֶחֱרָב הַכֹּל, הָהֵיכָל שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם נֶחֱרָב. כִּי הֵיכָל אֵינוֹ רָאוּי לַמֶּלֶךְ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נִכְנָס בּוֹ עִם הַמַּטְרוּנִיתָא, וְשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ אֵינָהּ נִמְצֵאת, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בְּהֵיכָלָה שֶׁל הַמַּטְרוּנִיתָא, וּבְנָהּ נִמְצָא עִמָּהּ בָּהֵיכָל, שְׂמֵחִים כֻּלָּם יַחַד. עַתָּה שֶׁהַבֵּן וְהַמַּטְרוּנִיתָא אֵינָם נִמְצָאִים, הֲרֵי הָהֵיכָל שֶׁלִּי חָרוּב מִכֹּל. אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה, אֲנִי. אַף אֲנִי עִמָּכֶם. וְעַתָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם, וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתָם. וּכְשֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשׁוּב עִמָּהֶם. שֶׁכָּתוּב וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ וַדַּאי. דְּהַיְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשׁוּב. וּכְבָר לָמַדְנוּ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ה

א. כְּרִיעה כֵּיצַד הַמִּתְפַּלֵּל כּוֹרֵעַ חֲמִשָּׁה כְרִיעוֹת בְּכָל תְפִלָּה וּתְפִלָּה בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בַתְחִלָּה וּבְסוֹף. וּבְהוֹדָיָה בִתְחִלָּה וּבְסוֹף וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה כּוֹרֵעַ וּפוֹסֵעַ ג' פְסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וּכְשֶׁהוּא כוֹרֵעַ נוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל עַצְמוֹ וְאַחַר כַּךְ מִיְמִין עַצְמוֹ וְאַחַר כַּךְ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִן הַכְּרִיעָה וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ בְּאַרְבַּע הַכְּרִיעוֹת כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בְּשֵׁם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּהֶדְיוֹט אֲבָל כֹּהֵן גָדוֹל כּוֹרֵעַ בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁשָּׁחָה בָרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל תְּפִלָּתוֹ: ב. וְלָמָה נוֹתֵן שָׁלוֹם לִשְׂמֹאלוֹ תְחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֹאלוֹ הוּא יְמִין שֶׁכְּנֶגֶד פָּנָיו כְּלוֹמַר כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן שָׁלוֹם לִימִין הַמֶּלֶךְ וְאַחַר כַּךְ לִשְׂמֹאל הַמֶּלֶךְ וְקָבְעוּ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הַתְּפִלָה כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ: ג. כָּל הַכְּרִיעוֹת הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע בָּהֵן עַד שֶׁיִּתְפָּקְקוּ כָּל חוּלְיוֹת שֶׁבְּשֶׁדְרָה וְיַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְקֶשֶׁת וְאִם שָׁחָה מְעַט וְצִיעֵר עַצְמוֹ וְנִרְאֶה כְּכוֹרֵעַ בְּכָל כֹּחוֹ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
 

מוסר

מספר חסידים סי' מ''ו

לֹא יַעֲשֶׂה כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה דָבָר בְּמִנְהָג וּמוֹצִיא דְבָרִים מִפִּיו בְּלֹא הֶגְיוֹן הַלֵּב וְעַל דָּבָר זֶה חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וְשָׁלַח לָנוּ אֶת עַבְדוֹ יְשַׁעְיָהוּ וְאָמַר (ישעיה כ''ט) יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רָחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אוֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוּמָדָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיְשַׁעְיָהוּ יְשַׁעְיָהוּ רְאֵה מַעֲשֵׂה בָנַי כִּי אֵינוֹ אֶלָּא לִפְנִים וּמַחֲזִיקִים בִּי כְּאָדָם שֶׁמַּחֲזִיק וְנוֹהֵג מִנְהַג אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ בָאִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִתְפַּלְּלִים לְפָנַי תְּפִלּוֹת הַקְּבוּעוֹת כְּמִנְהַג אֲבוֹתָיו לֹא בְּלֵב שָׁלֵם. הֵם מְנַקִּין אֶת יְדֵיהֶם וּמְבָרְכִין עַל נְטִילַת יְדֵיהֶם וּבוֹצְעִים וּמְבָרְכִין בִּרְכַת הַמּוֹצִיא שׁוֹתִים וּמְבָרְכִים כְּמוֹ שֶׁהַדָּבָר שָׁגוּר בְּפִיהֶם אַךְ בְּעֵת שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֵינָן מִתְכַּוְונִים לְבָרְכֵנִי לָכֵן עַל כֵּן חָרָה אַפּוֹ וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל לְאַבֵּד חָכְמַת הַחֲכָמִים הַיּוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמְבָרְכִים אוֹתוֹ כְּמִנְהָג וְלֹא בְכַוָּונָה. דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ לָכֵן הִנְנִי יוֹסִיף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר. לְפִיכָךְ הִזְהִירוּ חֲכָמִים עַל הַדָּבָר וְאָמְרוּ וַעֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פּוֹעֲלָם כִּי כָל אֲשֶׁר בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָעוֹלָמוֹ לִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְאֵהַךְ אַף אֲנָא עִמְכוֹן בְּקַשְׁיוּ וְאַלְקֵי יָתְכוֹן אַף אֲנָא שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן: (כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב: וְאַיְתִי עֲלֵיכוֹן דְקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִתְפָּרְעוּן מִנְכוֹן פּוּרְעֲנוּתָא עַל דַעֲבַרְתּוּן עַל פִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וְתִתְכַּנְשׁוּן לְקִרְוֵיכוֹן וֶאֱגָרֵי מוֹתָנָא בֵּינֵיכוֹן וְתִתְמַסְרוּן בִּידָא דְסָנְאָה:


 רש''י   נקם ברית. ויש נקם שאינו בברית כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו של צדקיהו. דבר אחר נקם ברית נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חילות אויבים: ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור: ושלחתי דבר בתוככם. ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב:

(כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: בִּדְאִתְּבַר לְכוֹן סָעִיד מֵיכְלָא וְיָפְיָן עֲסַר נְשִׁין לַחְמְכוֹן בְּתַנוּרָא חַד וִיתִיבוּן לַחְמְכוֹן בְּמַתְקְלָא וְתוֹכְלוּן וְלָא תִשְׂבְּעוּ ן:


 רש''י   מטה לחם. לשון משען, כמו (ירמיה מח יז) מטה עז: בשברי לכם מטה לחם. אשבור לכם כל מסעד אוכל, והם חצי רעב: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסר עצים: והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם: ואכלתם ולא תשבעו. זו מארה בתוך המעים. הרי שבע פרעניות חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעים. ונתתם (פסוק כה) אינה מן המנין, שהיא החרב:

(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: וְאִם בְּדָא לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וּתְהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ: (כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְאֵהַךְ עִמְכוֹן בִּתְקוֹף רְגַז וְאִרְדֵי יָתְכוֹן אַף אֲנָא שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן:

נביאים - ירמיה - פרק יז

(יט) כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי (עם) הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ לִי אֱזֵיל וּתְקוּם בִּתְרַע בְּנֵי עַמָּא דְיַעֲלּוּן בֵּיהּ מַלְכַיָּא דְבֵית יְהוּדָה וּדְיִפְקוּן בֵּיהּ וּבְכָל תַּרְעֵי יְרֻשְׁלֵם : (כ) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה: וְתֵימַר לְהוֹן קַבִּילוּ פִתְגָּמָא דַיְיָ מַלְכַיָּא דְבֵית יְהוּדָה וְכָל דְבֵית יְהוּדָה וְכָל יַתְבֵי יְרֻשְׁלֵם דְעָלִין בְּתַרְעַיָא הָאִלֵּין : (כא) כֹּה אָמַר יְהוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אִסְתַּמָּרוּ בַּנַּפְשָׁתֵיכוֹן וְלָא תִטְלוּן מְטוּל בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְתֵעֲלוּן בְּתַרְעֵי יְרֻשְׁלֵם : (כב) וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: וְלָא תִפְּקוּן מְטוּל מִבָּתֵּיכוֹן בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא וְכָל עֲבִידְתָא לָא תַּעְבְּדוּן וּתְקַדְשׁוּן יַת יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא כְּמָא דְפַקֵּדִית יַת אֲבָהַתְכוֹן : (כג) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי (שומע) שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר: וְלָא קַבִּילוּ וְלָא אַרְכִּינוּ יַת אוּדְנֵיהוֹן וְאַקְשִׁיאוּ יַת קְדָלְהוֹן בְּדִיל דְּלָא לְמִשְׁמַע וּבְדִיל דְּלָא לְקַבָּלָא אוּלְפַן :


 רש''י   ולא שמעו . אבותיכם למה שצויתים :
 

כתובים - משלי - פרק ל

(ג) וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע: וְלָא יְלִיפֵית חָכְמְתָא וְלָא יְדַעֵית יְדִיעֲתָא דְקַדִּישִׁי :


 רש''י   ולא למדתי חכמה . ולא דעת קדושים ידעתי , שגרעתי או הוספתי על דברי משה :

(ד) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע: מַן סְלֵק לִשְׁמַיָא וּנְחֵת מַן אֲחַד רוּחָא בְּחָפְנוֹי וּמַן צַר מַיָא בְּשׁוּשִׁיפָא וּמַן אֲקִים בַּרְיָתָא דְאַרְעָא מַן שְׁמֵיהּ וּמַן שׁוּם בְּרֵיהּ אִין יְדַעְתּ :


 רש''י   מי עלה שמים . כמשה : מי אסף רוח . פיח הכבשן : מי צרר מים . קפאו תהומות ( שמות טו ) נצבו כמו נד ( שם ) בתפלתו של משה : מי הקים . את המשכן שבהקמתו נתבססו כל אפסי ארץ כך נדרש בפסיקתא : מה שמו ומה שם בנו . אם תאמר כבר היה דוגמתו אמור מה שם בנו איזו משפחה יצאה ממנו ונדע מי הוא : כי תדע . אם תדע מי הוא ואיך לא יראת לעבור על דבריו :

(ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ: כּוּלְהוֹן מֵימְרוֹי דֶּאֱלָהָא צְרִיפָן וּמְסַיֵעַ לְאִלֵין דְּמִתְרַחֲצִין בֵּיה :


 רש''י   כל אמרת אלוה צרופה . מזוקקה ולא כתב דבר שלא לצורך והיה לי ליזהר :

(ו) אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ: לָא תוֹסֵף עַל מִלוֹי דְּלָא יַכְּסִנָךְ וְתִתְכַּדֵב :


 רש''י   פן יוכיח בך ונכזבת . יוכיח על פניך שע''י תוספתך אתה בא לידי עבירה וכ''ש אם תגרע :

(ז) שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת: תַּרְתֵּין שְׁאֵילַת מִנָךְ לָא תִכְלֵי מִנִי עַד לָא אֱמוּת :


 רש''י   שתים שאלתי מאתך . עכשיו מדבר לפני הקב''ה :
 

משנה חולין פרק ו

א. כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְּזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְנוֹהֵג בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב. וְאִם שָׁחֲטוּ, אֵין מְכַסִין אֶת דָּמוֹ:

 ברטנורה  (א) כיסוי הדם כו'. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, נקט לכולהו: במוקדשין. חטאת העוף ועולת העוף. וכן קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אין טעונים כיסוי: ונוהג בחיה ובעוף. למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים טו) על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינן טעונין כיסוי, אף דם בהמה אינו טעון כיסוי: במזומן. עוף הגדל בבית: ונוהג בכוי. בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא וטעונה כיסוי, אם בהמה ואינה טעונה כיסוי: ואין שוחטים אותו ביום טוב. משום דילמא (לא) בעי כיסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב: ואם שחטו ביום טוב אין מכסין את דמו. ואפילו היה לו עפר מוכן או אפר. שמא יאמר הרואה, חיה ודאי הוא ולפיכך כיסה דמו ביום טוב, ויבוא להתיר חלבו:

ב. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וְעוֹף הַנִּסְקָלִים, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת:

 ברטנורה  (ב) ר' מאיר מחייב. דסבר, שחיטה שאינה ראויה, שמה שחיטה: וחכמים פוטרים. דסברי, לאו שמה שחיטה. והלכה כחכמים:

ג. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, חַיָּב לְכַסוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים:

 ברטנורה  (ג) ואחרים רואין אותן. דבכהאי גוונא שחיטתן כשרה: חייבין לכסות. אותן אחרים שרואים, חייבים לכסות, כדתנן לקמן שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות: פטור מלכסות. ר' מאיר קאמר לה, דסבר שחיטת חרש שוטה וקטן בינן לבין עצמן נבילה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. ורבנן פליגי עליה דר' מאיר בין ארישא בין אסיפא, אלא דנטרי ליה עד דאסיק למלתיה והדר פליגי עליה, וסברי רבען דספק נבילה היא, לא נבילה ודאית, הלכך, לענין כיסוי חייבים לכסות, ואין שוחטין אחריהן אותו ואת בנו, דשמא שחיטה מעלייתא היא, והלכה כרבי מאיר:

ד. שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסוּי אֶחָד לְכֻלָּן. מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסוּי אֶחָד לְכֻלָּן. חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף. שָׁחַט וְלֹא כִסָה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסוֹת. כִּסָהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת. כִּסָהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסוֹת:

 ברטנורה  (ד) שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף. דכתיב (ויקרא יז) חיה או עוף, הפסיק זה מזה, להטעין כיסוי לכל אחד ואחד. ורבנן סברי, האי או מבעי ליה לחלק, דאי לאו או, הוה אמינא אין צריך כיסוי אלא אם כן שחט שניהם. והכל מודים דלענין ברכה אינו מברך ברכה אחת. ואין הלכה כר' יהודה: וראהו אחר חייב לכסות. דכתיב בפרשת כיסוי הדם, ואומר לבני ישראל, מצוה זו תהא על כל בני ישראל: כסהו הרוח חייב לכסות. ולא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה, פטור מלכסות:

ה. דָּם שֶׁנִּתְעָרַב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָב לְכַסוֹת. נִתְעָרַב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרַב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְדַם הַחַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:

 ברטנורה  (ה) נתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו: רואין אותו. יין: כאילו הוא מים. ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור זה, חייב לכסות: נתערב בדם בהמה. דלאו בר כיסוי הוא. ורובו דם בהמה: או בדם החיה. בדם היקז של חיה: רואין אותו. שאינו טעון כיסוי: כאילו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה ועוף ניכר בו, חייב לכסות: אין דם מבטל דם. ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה, אין דם החיה בטל. דקסבר ר' יהודה מין במינו לא בטיל. ואין הלכה כר' יהודה:

ו. דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַכִּין, חַיָּב לְכַסוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֶשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת:

 ברטנורה  (ו) דם הניתז. על גבי הכותל: אימתי. לפרושי קא אתי ולא לאפלוגי:

ז. בַּמֶּה מְכַסִין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִין. מְכַסִין בֶּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן. אֲבָל אֵין מְכַסִין לֹא בְזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל (בּוֹ) צְמָחִין, מְכַסִין בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין, אֵין מְכַסִין בּוֹ:

 ברטנורה  (ז) ובחול הדק. כל שאין היוצר צריך לכתשו: חרסית. שחיקת חרסין: ובמגופה. כיסוי של חרס שעל פי החבית: דבר שאין מגדל בו צמחים אין מכסים בו. וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן דתנן לעיל שמכסין בהן, אע''ג שאין מגדלים צמחין, הואיל ומעיקרא קודם שנעשית בהן מלאכה היו מגדלים צמחים, מכסין בהן. והאי כללא דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא. דהא נסורת של חרשים דקה, ונעורת של פשתן, אמרינן בברייתא דמכסין בהן אע''ג דאינן מגדלין צמחין. ואפר מכסים בו משום דאקרי עפר דכתיב (במדבר יט) מעפר שריפת החטאת, וכן מכסים בשחיקת הזהב דכתיב (איוב כח) ועפרות זהב לו:
 

גמרא חולין דף פ''ט ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְבָרָיו שֶׁל רִבִּי אֶלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בָאֲגָדָה. עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַאֲפַרְכֶסֶת. (דברים ז') לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וְגוֹמֵר. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. חוֹשַׁקְנִי בָכֶם. שֶׁאֲפִילוּ בְשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָה. אַתֶּם מְמַעֲטִים עַצְמְכֶם לְפָנָי. נָתַתִּי גְדוּלָה לְאַבְרָהָם. אָמַר לְפָנַי (בראשית י''ח) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. לְמשֶׁה וְאַהֲרֹן אָמַר (שמו' י''ז) וְנַחְנוּ מָה. לְדָוִד אָמַר (תהלי' כ''ב) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ. אֲבָל אוּמוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן. נָתַתִּי גְדוּלָה לְנִמְרוֹד אָמַר (בראשית י''א) הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר. לְפַרְעֹה אָמַר (שמות ה') מִי ה'. לְסַנְחֵרִיב אָמַר (מ''ב י''ח) מִי בְכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגו'. לִנְבוּכַדְנֶצַר אָמַר (ישעי' י''ד) אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב. לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר אָמַר (יחזקאל כ''ח) מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְלֵב יַמִּים. אָמַר רִבִּי עִילְאָה אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ''ו) תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה. רִ' אַבְהוּ אָמַר בִּשְׁבִיל מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ג) וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִיב (תהלים כ''ח) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְנֵי אָדָם. מַה אוּמָנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. יָשִׂים עַצְמוֹ כְאִלֵּם. יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה. תַּלְמוּד לוֹמַר צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן. יָכוֹל יַגִּיס דַעְתּוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר. מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְנֵי אָדָם:

 רש''י  אפרכסת. טרמויי''א: לא מרובכם. לפי שאין אתם מרבים עצמכם אלא ממעטים לפיכך חשק בכם כי אתם המעט ממעיטין עצמכם בענוה: נמרוד. מלך בדור הפלגה היה. ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם כולו במלכותו על הקב''ה: מושב אלהים ישבתי. שבנה לו ז' רקיעים של נחשת ועלה וישב עליהן: תולה ארץ. על זכות אותן שנחשבו לבלימה: שבולם את עצמו. סוגר את פיו ודומה לו בבכורות פיו בלום ורגליו מבולמות: ומתחת. מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם: האמנם אלם. אומנות יפה היא האלם אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון: מישרים. במישור ארץ חלקה שנוחה לידרס:
 

זוהר בחקתי דף קט''ו ע''ב

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹמֵר. וְאַף גַּם זֹאת וְאַף כְּמָה דְאַתְּ אָמַר אַף אֲנִי גַּם לְרַבּוֹת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִקְרֵי זֹאת דְּלָא שַׁבְּקַת לוֹן לְעָלְמִין. בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם בִּהְיוֹתָם כֹּלָא כַחֲדָא. לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים בְּגִין דְּלָא אִתְחַבֵּר בְּהוּ. לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם. דְּאִי לָא אֶפְרוֹק לְהוּ הָאי בְרִיתִי פָלִיג וּבְגִין כַּךְ לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא אֲנָא שְׁמַעְנָא מִלָּה חַדְתָּא דְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לֹא הִכִּיתִים וְלֹא הָרַגְתִּים לְכַלֹתָם מִבְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים מָאן דְּסָאנֵי לְאַחֲרָא מָאִיס הוּא לָקָבְלֵיהּ וּגְעָלָא הוּא בְגִיעוּלָא קָמֵיהּ. אֲבָל הָכָא לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּחֲבִיבוּתָא דְנַפְשָׁאי בֵינַיְיהוּ וּבְגִינָהּ כֻּלְּהוּ חֲבִיבִין גַּבָּאי הָדָא הוּא דִכְתִיב לְכַלֹּתָם לְכַלֹּתָם כְּתִיב חָסֵר ו''ו בְגִינָהּ לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים בְּגִין דְּאִיהִי רְחִימָא דְנַפְשָׁאי רְחִימוּתָא דִילִי גַּבָּהּ. לְבַר נָשׁ דְּרָחִים אִתְּתָא וַהֲוַות דַּיְירָא בְשׁוּקָא דְבוּרְסְקֵי אִי לָא הֲוַות הִיא תַמָּן לָא עָיִיל בָּהּ לְעָלְמִין כֵּיוַן דְהִיא תַמָּן דָּמֵי בְעֵינוֹי כְשׁוּקָא דְרוֹכְלֵי דְכָל רֵיחִין דְּעַלְמָא טָבִין אִשְׁתְּכָחוּ תַמָּן. אוּף הָכָא וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם דְאִיהוּ שׁוּקָא דְבוּרְסָקֵי לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים. וַאֲמָאי לְכַלֹּתָם בְּגִין כַּלֹּתָם דַּאֲנָא רְחִימְנָא לָהּ דְאִיהִי רְחִימְתָא דְנַפְשָׁאי דְשַׁרְיָיא תַמָּן וְדָמֵי עָלַי כְּכָל רֵיחִין טָבָאן דְעַלְמָא בְגִין הַהִיא כַלָּה דִבְגַוַּויְיהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אִילוּ לָא אָתֵינָא הָכָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלָּה דָא דַי. פָּתַח וְאָמַר (מלאכי א') בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד אָב כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות כ') כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְאוּקְמוֹהָ בְמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָיא וּבְכֹלָא. הָאי בְחַיּוֹי דְאִתְחַיֵּיב בֵּיהּ בָּתַר דְּמִית אִי תֵּימָא הָא פָטוּר מִנֵּיהּ הוּא לָאו הָכִי. דְאַף עַל גַּב דְּמִית אִתְחַיֵּיב בִּיקָרֵיהּ יַתִּיר דִּכְתִיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ דְּאִי הַהוּא בְרָא אָזִיל בְאֹרַח תְּקָלָא וַדָּאי מְבַזֶּה לַאֲבוֹי הוּא וַדָּאי עָבִיד לֵיהּ קְלָנָא וְאִי הַהוּא בְרָא אָזִיל בְּאֹרַח מֵישַׁר וְתַקִּין עוֹבָדוֹי וַדָּאי דָא אוֹקִיר לַאֲבוֹי אוֹקִיר לֵיהּ בְּהָאי עַלְמָא גַבֵּי בְנֵי נָשָׁא אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא גַבֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חָיִיס עָלֵיהּ וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּכֻרְסְיָיא דִיקָרֵיהּ וַדָּאי בֵּן יְכַבֵּד אָב כְּגוֹן רִבִּי אֶלְעָזָר דְּאִיהוּ אוֹקִיר לֵיהּ לַאֲבוֹי בְּהָאי עַלְמָא וּבְהַהוּא עַלְמָא הַשְׁתָּא אַסְגֵּי שְׁבָחָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בִּתְרֵין עַלְמִין בְּהָאי עַלְמָא וּבְהַהוּא עַלְמָא יַתִּיר מֵחַיּוֹי דְזָכָה לִבְנִין קַדִּישִׁין וּלְגִזְעִין קַדִּישִׁין זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְּזַכָּאן לִבְנִין קַדִּישִׁין לְגִזְעִין קַדִּישִׁין עָלַיְיהוּ אִתְקְרֵי כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ אָמֵן:

 תרגום הזוהר  וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. וְאַף גַּם זֹאת, הִנֵּה, וְאַף, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, אַף אֲנִי, גַּם, הוּא לְרַבּוֹת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרֵאת זֹאת, שֶׁאֵינָהּ עוֹזֶבֶת אוֹתָם לְעוֹלָם. בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם, הַיְנוּ בִּהְיוֹתָם הַכֹּל יַחַד. לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי מִתְחַבֵּר בָּהֶם. לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָם, כִּי אִם אֵינִי גּוֹאֵל אוֹתָם הֲרֵי בְּרִיתִי נֶחֱלָק, וּמִשּׁוּם זֶה אוֹמֵר הַכָּתוּב, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם. אָמַר רַבִּי חִיָּא אֲנִי שָׁמַעְתִּי דָּבָר חָדָשׁ. שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם, לֹא הִכֵּיתִים וְלֹא הֲרַגְתִּים לְכַלּוֹתָם, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים, פֵּרוּשׁוֹ, כִּי מִי שֶׁשׁוֹנֵא לְאַחֵר, הוּא מָאוּס לְפָנָיו, וּמְגֹעָל הוּא בְּגִעוּל לְפָנָיו אֲבָל כָּאן, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים, מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֲהוּבַת נַפְשִׁי בֵּינֵיהֶם, דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ כֻּלָּם אֲהוּבִים אֶצְלִי. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר לְכַלֹּתָם. לְכַלֹּתָם כָּתוּב חָסֵר ו', לְרַמֵּז עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנִּקְרֵאת כַּלָּה, וּלְכַלּוֹתָם, כְּמוֹ בִּשְׁבִיל הַכַּלָּה, שֶׁבִּשְׁבִיל הַכַּלָּה, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֲהוּבַת נַפְשִׁי, וַאֲהוּבָה שֶׁלִּי אֶצְלָם. בְּדוֹמֶה לָאָדָם שֶׁאוֹהֵב אִשָּׁה, וְהָיְתָה דָּרָה בְּשׁוּק שֶׁל בֻּרְסְקִי. דְּהַיְנוּ שֶׁל מְעַבְּדֵי עוֹרוֹת, שֶׁרֵיחָם רָע. אִם הִיא לֹא הָיְתָה שָׁם, לֹא הָיָה נִכְנָס שָׁם לְעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁהִיא שָׁם, הַשּׁוּק שֶׁל בֻּרְסְקִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כַּשּׁוּק שֶׁל מוֹכְרֵי בְּשָׂמִים, שֶׁכָל הָרֵיחוֹת הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם נִמְצָאִים שָׁמָּה. אַף כָּאן, וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם, שֶׁהוּא שׁוּק שֶׁל בֻּרְסְקִי שֶׁרֵיחוֹ רָע, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְּעַלְתִּים. וְלָמָּה. לְכַלֹתָם, הַיְנוּ בִּשְׁבִיל הַכַּלָּה שֶׁלָּהֶם, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ וְהִיא אֲהוּבַת נַפְשִׁי, הַשּׁוֹרָה שָׁם, וְעַל כֵּן דּוֹמֶה עָלַי כְּכָל רֵיחוֹת הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם, בִּשְׁבִיל כַּלָּה הַהִיא הַשּׁוֹרָה בְּתוֹכָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִלּוּ לֹא בָּאתִי כָּאן אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר הַזֶּה, דַּי. פָּתַח וְאָמַר, בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד אָב, הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, וְהֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁיְּכַבֵּד פֵּרוּשׁוֹ, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבַכֹּל. זֶהוּ שֶׁמְּחֻיָּב בְּחַיָּיו. אַחַר שֶׁמֵּת, אִם תֹּאמַר שֶׁפָּטוּר מִכִּבּוּד, אֵינוֹ כֵּן, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הוּא עוֹד מְחוּיָב בִּכְבוֹדוֹ יוֹתֵר, שֶׁכָּתוּב, כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, גַּם לְאַחַר מוֹתוֹ. וְאִם אוֹתוֹ הַבֵּן הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ מְעַקְּשִׁים, וַדַּאי שֶׁמְּבַזֶּה אֶת אָבִיו, וַדַּאי שֶׁעוֹשֶׂה לוֹ בִּזָּיוֹן, וְאִם אוֹתוֹ הַבֵּן הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וּמְתַקֵּן מַעֲשָׂיו, וַדַּאי שֶׁזֶּה מְכַבֵּד אֶת אָבִיו, מְכַבֵּד אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין אֲנָשִׁים, וּמְכַבְּדוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלָיו וּמוֹשִׁיבוֹ בְּכִסֵּא כְּבוֹדוֹ. וַדַּאי בֵּן יְכַבֵּד אָב. כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר, שֶׁהוּא כִּבֵּד אֶת אָבִיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַהוּא עַתָּה הִגְדִּיל שִׁבְחוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא עוֹד יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו. שֶׁזָּכָה לְבָנִים קְדוֹשִׁים וְלִגְזָעִים קְדוֹשִׁים. אַשְׁרֵי הֵם הַצַדִּיקִים הַזּוֹכִים לְבָנִים קְדוֹשִׁים לִגְזָעִים קְדוֹשִׁים, עֲלֵיהֶם נִקְרָא, כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. אָמֵן.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ה

א. הִשְׁתַּחֲוָיָה כֵיצַד אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית יֵשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה וּמִתְחַנֵּן בְּכָל הַתַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְכָל מָקוֹם עַל בִּרְכַּיִם. קִידָה עַל אַפַּיִם. הִשְׁתַּחֲוָיָה זֶה פִּישׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַד שֶׁנִּמְצָא מוּטָל עַל פָּנָיו אָרְצָה: ב. כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה נְפִילַת אַפַּיִם אַחַר תְּפִלָּה יֶשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קִידָה וְיֶשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּיאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עַכּוּ''ם. וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשָׁאי לִפּוֹל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק כִּיהוֹשֻׁעַ אֲבָל מַטֶּה פָּנָיו מְעַט וְאֵינוֹ כוֹבֵשׁ אוֹתָן בְּקַרְקַע. וּמוּתָּר לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹם זֶה וְלִיפּוֹל עַל פָּנָיו בִּמְקוֹם אַחֵר: ג. מִנְהַג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נְפִילַת אַפַּיִם בְּשַׁבָּת וּבְמוֹעֲדִים וְלֹא בְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא בְּרָאשֵׁי חָדָשִׁים וּבְחֲנוּכָּה וּבְפּוּרִים וְגַם בְּמִנְחָה שֶׁל עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְלֹא בְעַרְבִית שֶׁבְּכָל יוֹם. וְיֶשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּלְבַד נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְתַעֲנִית:
 

מוסר

מספר חסידים סי' מ''ו

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְעַטֵּר בָּהֶם בַּעֲשׂוֹתְךָ הַמִּצְוֹת בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת לְהִתְהַלֵּל בָּהֶם כִּי לֹא נַגִּיעַ אֶל רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ לְפִי שֶׁאָנוּ עוֹבְדִים לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם וְיֵצֵא שְׂכָרֵנוּ לַאֲשֶׁר נִתְכַּוַּנּוּ לוֹ לְחִנָּם שֶׁלֹּא נְקַבֵּל שָׂכָר בְּכַךְ. וְכָל הָעוֹשֶׂה בַּסֵּתֶר זוֹכֶה לְיוֹתֵר שָׂכָר וְּלִבְסוֹף מִתְגַּלִּין עִנְיָינָיו וּמִתְעַלֶּה. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי כָּל דְּאִתְעֲבֵיד בְּעַלְמָא הָדֵין עָתִיד לְאִתְפַּרְסְמָא לְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא. וּמַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁמֵּת לִפְנֵי זְמַנּוֹ כַמָּה שָׁנִים לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הַרְבֵּה נִתְגַּלָּה לָהֶם בַּחֲלוֹם לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שָׁאַל לוֹ אֵיךְ אַתָּה נוֹהֵג בָּעוֹלָם שָׁאַתָּה שָׁם. אָמַר לוֹ בְּכָל יוֹם דָּנִין אוֹתִי עַל שֶׁלֹּא הָיִיתִי מְדַקְדֵּק לְבָרֵךְ בִּרְכַת הַמּוֹצִיא וּבִרְכַת הַפֵּירוֹת וּבִרְכַת הַמָּזוֹן בְּכַוָּנַת הַלֵּב וְאוֹמְרִים לִי לְהַנָּאָתָךְ נִתְכַּוַּנְתָּ. שְׁאָלוֹ וַהֲלֹא אֵין מִשְׁפָּט לָרְשָׁעִים אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים בִּלְבַד וּכְבַר עָבְרוּ עָלֶיךָ יוֹתֵר מִשְּׁנֵים עָשָׂר וַעֲדַיִּן דָּנִין אוֹתָךְ. אָמַר לֵיהּ אֵין דָּנִין אוֹתִי פוּרְעָנִיּוֹת חֲזָקִים כְּמוֹ הַשְּׁנֵים עָשָׂר רִאשׁוֹנִים:
 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ: וְתֵיכְלוּן בְּשַׂר בְּנֵיכוֹן וּבְשַׂר בְּנָתֵיכוֹן תֵּיכְלוּן: (ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וֶאֱשֵׁיצֵי יָת בָּמָתֵיכוֹן וֶאֱקַצֵץ יָת חֲנִיסְנְסֵיכוֹן וְאֶתֵּן יָת פִּגְרֵיכוֹן עַל פִּגוּר טַעֲוָתְכוֹן וִירַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן:


 רש''י   במתיכם. מגדלים ובירניות: חמניכם. מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות. ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים: ונתתי את פגריכם. תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה: וגעלה נפשי אתכם. זה סלוק שכינה:

(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וְאֶתֵּן יָת קִרְוֵיכוֹן צָדָא וְאֶצְדֵי יָת מַקְדְשֵׁיכוֹן וְלָא אֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֻרְבַּן כְּנִשָׁתְכוֹן:


 רש''י   ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשמותי אני את הארץ (פסוק לב) הרי אדם אמור, הא מה אני מקים חרבה מעובר ושב: והשמותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקים והשמותי את מקדשיכם, מן הגדודיות, שירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פרעניות אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות, הרי שתים. כריתת חמנים אין כאן פרענות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו. ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלש. סלוק שכינה ארבע. חרבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע:

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶצְדֵי אֲנָא יָת אַרְעָא וִיצָרְיוּן עֲלַהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְיָתְבוּן בַּהּ:


 רש''י   והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:

(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: וְיָתְכוֹן אֲבַדַר בֵּינֵי עַמְמַיָא וֶאֱגָרֵי בַתְרֵיכוֹן דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וּתְהֵי אַרְעֲכוֹן צָדְיָא וְקִרְוֵיכוֹן יְהוֹן חָרְבָּא:


 רש''י   ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה: והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן. ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור: והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כהנים:

(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: בְּכֵן תַּרְעֵי אַרְעָא יָת שְׁמִטָהָא כֹּל יוֹמִין דִי צְדִיאַת וְאַתּוּן בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּכֵן תַּשְׁמֵט אַרְעָא וְתִרְעֵי יָת שְׁמִטָּהָא:


 רש''י   אז תרצה. תפייס את כעס המקום שכעס על שמטותיה: והרצת. למלך את שבתותיה:

(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: כָּל יוֹמִין דִי צְדִיאַת תַּשְׁמֵט יָת דִי לָא שְׁמֵטַת בִּשְׁמִטֵיכוֹן כַּד הֲוֵיתוּן יָתְבִין עֲלַהּ:


 רש''י   כל ימי השמה. לשון העשות ומ''ם דגש במקום כפל שממה: את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד ד. ו) ואתה שכב על צדך השמאלי וגו' וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין. ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר, שנות מנשה חמשים וחמש היו, מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה, דכתיב ויעש אשרה כאשר עשה אחאב (מלכים ב' כא ג) ואחאב מלך עשרים ושתים שנה, כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קג א) ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה, ארבע עשרה שמיטין ושני יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע. לשלשים ושש שנה חמש שמטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתרה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים. וכן הוא אומר בדברי הימים (דה''ב לו כא) עד רצתה הארץ את שבתותיה למלאת שבעים שנה:

(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן וְאָעֵל תַּבְרָא בְּלִבְּהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיהוֹן וְיִרְדוֹף יָתְהוֹן קַל טַרְפָּא דְשַׁקִיף וְיֵעַרְקֻן כְּמֵעִירוֹק מִן קֳדָם דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִפְּלוּן וְלֵית דְרָדִיף:


 רש''י   והבאתי מרך. פחד ורך לבב. מ''ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ''ם של מועד ושל מוקש: ונסו מנסת חרב. כאלו רודפים הורגים אותם: עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, שדופות קדים (בראשית מא ו) שקיפן קדום, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת, וכן תרגומו של חבורה (שמות כא כה) משקופי:

(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: וְיִתַּקְלוּן גְבַר בְּאָחוּהִי כְּמִקֳדָם דְקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְרָדִיף לָיִת וְלָא תְהֵי לְכוֹן תְּקוּמָה קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:


 רש''י   וכשלו איש באחיו. כשירוצו לנוס, יכשלו זה בזה, כי יבהלו לרוץ: כמפני חרב. כאלו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה:

(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם: וְתֵבְדוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא וּתְגַמַר יָתְכוֹן אֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:


 רש''י   ואבדתם בגוים. כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה: ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה:

(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ: וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן יִתִּמְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעֲתָא בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְאַף בְּחוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן בִּישַׁיָא דַאֲחִידִין בִּידֵיהוֹן יִתִּמְסוּן:


 רש''י   בעונת אבתם אתם. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם: ימקו. לשון המסה, כמו ימסו, וכמו (זכריה יד יב) תמקנה בחוריהן, (תהלי' לח ו) נמקו חבורתי:

(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן וְיָת חוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן בְּשִׁקְרְהוֹן דְשַׁקָרוּ קֳדָמַי וְאַף דִי הַלִיכוּ קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ: (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: אַף אֲנָא אֱהַךְ עִמְהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְאָעֵיל יָתְהוֹן בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן אוֹ בְּכֵן יִתָּבַר לִבְּהוֹן טַפְשָׁא וּבְכֵן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן:


 רש''י   והבאתי אתם. אני בעצמי אביאם, זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האמות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר (יחזקאל כ לב. לג) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו' : או אז יכנע. כמו (שמות כא לו) או נודע כי שור נגח הוא, אם אז יכנע. לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם וגו' : ואז ירצו את עונם. יכפרו על עונם ביסוריהם:

(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי דְעִם יַעֲקוֹב וְאַף יָת קְיָמִי דְעִם יִצְחָק וְאַף יָת קְיָמִי דְעִם אַבְרָהָם אֲנָא דָכִיר וְאַרְעָא אֲנָא דָכִיר:


 רש''י   וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאלת בניו: וזכרתי את בריתי יעקוב. למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומנח על המזבח:

(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַרְעָא תִתְרְטֵשׁ מִנְהוֹן וְתַרְעֵי יָת שְׁמִיטָהָא בְּדִצְדִיאַת מִנְהוֹן וְאִנוּן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן לְוָטִין חֳלַף בִּרְכָן אַיְתִי עֲלֵיהוֹן בְּדִיל דִבְדִינַי קָצוּ וְיָת קְיָמַי רְחֵקַת נַפְשְׁהוֹן:


 רש''י   יען וביען. גמול ובגמול אשר במשפטי מאסו:

(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: וְאַף בְּרַם דָא בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן לָא אַרְטֵשִׁנוּן וְלָא אַרְחֵקִנוּן לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן לְאַשְׁנָאָה קְיָמִי עִמְהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן:


 רש''י   ואף גם זאת. ואף אפלו אני עושה עמהם זאת הפרענות אשר אמרתי בהיותם בארץ אויביהם, לא אמאסם לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם:

(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה: וְדָכִירְנָא לְהוֹן קְיַם קַדְמָאֵי דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְעֵינֵי עַמְמַיָא לְמֶהֱוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא אֲנָא יְיָ:


 רש''י   ברית ראשנים. של שבטים:

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא וְאוֹרָיָתָא דִי יְהַב יְיָ בֵּין מֵימְרֵהּ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי בִּידָא דְמֹשֶׁה:


 רש''י   והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכלם נתנו למשה בסיני:

 רביעי - שישי במחוברין כז (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אֲרֵי יַפְרֵשׁ נְדַר בְּפֻרְסַן נַפְשָׁתָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   כי יפלא. יפריש בפיו: בערכך נפשת. לתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי:

(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וְעַד בַּר שִׁתִּין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:


 רש''י   והיה ערכך וגו' . אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו: ערכך. כמו ערך. וכפל הכפי''ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא:

(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל: וְאִם נְקוּבְתָא הִיא וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ תְּלָתִין סִלְעִין: (ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים: וְאִם מִבַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וְעַד בַּר עֶסְרִין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא עֶסְרִין סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין:


 רש''י   ואם מבן חמש שנים. לא שיהא הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה, שהוא בן חמש שנים, עלי:

(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף: וְאִם מִבַּר יַרְחָא וְעַד בַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא חֲמֵשׁ סִלְעִין דִכְסָף וְלִנְקוּבְתָא פֻרְסָנֵהּ תְּלַת סִלְעִין דִכְסָף: (ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים: וְאִם מִבַּר שִׁתִּין שְׁנִין וּלְעֵלָא אִם דְכוּרָא וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ חֲמֵשׁ עֶסְרֵי סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין:


 רש''י   ואם מבן ששים שנה וגו' . כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אנשי, סבא בביתא, פחא בביתא. סבתא בביתא, סימא בביתא וסימנא טבא בביתא:

(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן: וְאִם מִסְכֵּן הוּא מִפֻּרְסָנֵהּ וִיקִימִנֵהּ קֳדָם כַּהֲנָא וְיִפְרוֹס יָתֵהּ כַּהֲנָא עַל מֵימַר דִי תַדְבֵּק יְדָא דְנוֹדֵרָא יִפְרְסִנֵהּ כַּהֲנָא:


 רש''י   ואם מך הוא. שאין ידו משגת לתן הערך הזה: והעמידו. לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך: על פי אשר תשיג. לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אמנות, אם היה חמר, משאיר לו חמורו:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָה יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: וְאִם בְּעִירָא דִי יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כָּל דִי יִתֵּן מִנֵהּ קֳדָם יְיָ יְהֵי קוּדְשָׁא:


 רש''י   כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של זו עולה, דבריו קימין, ותמכר לצרכי עולה ודמיה חלין, חוץ מדמי אותו האבר:

(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: לָא יְחַלְפִנֵהּ וְלָא יְעִבַּר יָתֵהּ טַּב בְּבִישׁ אוֹ בִישׁ בְּטָב וְאִם חַלָפָא יְחַלֵף בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵי יְהֵי קַדִישׁ:


 רש''י   טוב ברע. תם בבעל מום: או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָה וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן: וְאִם כָּל בְּעִירָא מְסָאָבָא דִי לָא יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקִים יָת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא:


 רש''י   ואם כל בהמה טמאה. בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחלין בפדיון אלא אם כן הממו:

(יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה: וְיִפְרוֹס כַּהֲנָא יָתַהּ בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּפֻרְסָנָא דְכַהֲנָא כֵּן יְהֵי:


 רש''י   כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש:

(יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ: וְאִם מִפְרַק יִפְרְקֻנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁה עַל פֻּרְסָנֵהּ:


 רש''י   ואם גאל יגאלנה. בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חמש, וכן במקדיש בית וכן במקדיש את השדה וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חמש, ולא שאר כל אדם:

(יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם: וּגְבַר אֲרֵי יַקְדֵשׁ יָת בֵּיתֵהּ קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וְיִפְרְסִנֵהּ כַּהֲנָא בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּמָא דִי יִפְרוֹס יָתֵהּ כַּהֲנָא כֵּן יְקוּם: (טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ: וְאִם דְאַקְדֵשׁ יִפְרוֹק יָת בֵּיתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי לֵהּ:             חמישי - שביעי במחוברין   (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף: וְאִם מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדִישׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ לְפוּם זַרְעֵהּ בַּר זְרַע כּוֹר שְׂעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסָף:


 רש''י   והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שויה. אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שוה, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזרת הכתוב. והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:

(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם: אִם מִשַּׁתָּא דְיוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ כְּפֻרְסָנֵהּ יְקוּם:


 רש''י   אם משנת היבל יקדיש וגו' . אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד: כערכך יקום. כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:

(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ: וְאִם בָּתַר יוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ וִיחַשֵׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת כַּסְפָּא עַל מֵימַר שְׁנַיָא דְאִשְׁתָּאָרָן עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתִּמְנַע מִפֻּרְסָנֵהּ:


 רש''י   ואם אחר היבל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת. כפי חשבון. כיצד, הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כלן, והשקל ארבעים ושמנה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכלן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל: ונגרע מערכך. מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון:

(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ: וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק יָת חַקְלָא דְאַקְדֵשׁ יָתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיקוּם לֵהּ:


 רש''י   ואם גאל יגאל. המקדיש אתו, יוסיף חמש על הקצבה הזאת:

(כ) וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד: וְאִם לָא יִפְרוֹק יָת חַקְלָא וְאִם זַבִּין יָת חַקְלָא לִגְבַר אָחֳרָן לָּא יִתְפָּרַק עוֹד:


 רש''י   ואם לא יגאל את השדה. המקדיש: ואם מכר. הגזבר: את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשוב ליד המקדיש:

(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ: וִיהֵי חַקְלָא בְּמִפְּקֵהּ בְּיוֹבֵלָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כַּחֲקַל חֶרְמָא לְכַהֲנָא תְּהֵי אַחֲסַנְתֵּהּ:


 רש''י   והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל: קדש לה'. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכהנים, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, אף זו תתחלק ביובל לכהנים של אותו משמר, שיום הכפורים של יובל פוגע בו:

 שישי (כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהוָה: וְאִם יָת חֲקַל זְבִינוֹהִי דִי לָא מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ:


 רש''י   ואם את שדה מקנתו וגו' . חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחזה. ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הצרך לומר לאשר לו אחזת הארץ (פסוק כד) , מירשת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:

(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהוָה: וִיחַשֶׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת מִנְיַן פֻּרְסָנֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתֵּן יָת פֻרְסָנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ: (כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ: בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יְתוּב חַקְלָא לִדְזַבְנֵהּ מִנֵהּ לִדְדִילֵהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא: (כה) וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל: וְכָל פֻּרְסָנֵּה יְהֵי בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין יְהֵי סִלְעָא:


 רש''י   וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש: עשרים גרה. עשרים מעות. כך היו מתחלה ולאחר מכאן הוסיפו שתות. ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע:

(כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהוָה בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיהוָה הוּא: בְּרַם בּוּכְרָא דִי יִתְבַּכַּר קֳדָם יְיָ בִּבְעִירָא לָא יַקְדֵשׁ גְבַר יָתֵהּ אִם תּוֹר אִם אִמַר דַיְיָ הוּא:


 רש''י   לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:

(כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ: וְאִם בִּבְעִירָא מְסָאָבָא וְיִפְרוֹק בְּפֻרְסָנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁהּ עֲלוֹהִי וְאִם לָא יִתְפָּרַק וְיִזְדַבַּן בְּפֻרְסָנֵהּ:


 רש''י   ואם בבהמה הטמאה וגו' . אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך. וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב של מעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית: ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן: ואם לא יגאל. על ידי בעלים: ונמכר בערכך. לאחרים:

(כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה: בְּרַם כָּל חֶרְמָא דִי יַחְרֵם גְבַר קֳדָם יְיָ מִכָּל דִי לֵהּ מֵאֲנָשָׁא וּבְעִירָא וּמֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ לָא יִזְדַבַּן וְלָא יִתְפָּרָק כָּל חֶרְמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   אך כל חרם וגו' . נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקים (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, בחרמי כהנים שפרש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים: לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים. והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים: כל חרם קדש קדשים הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן, כמו ששנינו במסכת ערכין (כח ב) אם נדר נותן דמיהם, ואם נדבה נותן את טובתה: מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:

 שביעי (כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת: כָּל חֶרְמָא דִי יִתַּחְרַם מִן אֱנָשָׁא לָא יִתְפָּרָק אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:


 רש''י   כל חרם אשר יחרם וגו' . היוצא להרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום: מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:

(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהוָה: וְכָל מַעְשְׂרָא דְאַרְעָא מִזַרְעָא דְאַרְעָא מִפֵּירֵי אִילָנָא דַיְיָ הוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   וכל מעשר הארץ. במעשר שני הכתוב מדבר: מזרע הארץ. דגן: מפרי העץ. תירוש ויצהר: לה' הוא. קנאו השם ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכלו בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך וגו' :

(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו: וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק גְבַר מִמַעַשְׂרֵהּ חֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי:


 רש''י   ממעשרו. ולא ממעשר חברו, הפודה מעשר של חברו אין מוסיף חומש. ומה היא גאלתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום. והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כד) ונתת בכסף וגו' :

 מפטיר (לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהוָה: וְכָל מַעֲשַׂר תּוֹרִין וְעָן כֹּל דְיֵעִבַּר תְּחוֹת חֻטְרָא עֲשִׂירָאָה יְהֵי קַדִישׁ קֳדָם יְיָ:


 רש''י   תחת השבט. כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא להיות נכר שהוא מעשר, כן עושה [לגדיים] לטלאים ולעגלים של כל שנה ושנה: יהיה קדש. לקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהנה, ולא מצינו שיהא נתן לכהנים:

(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל: לָא יְבַקַר בֵּין טַב לְבִישׁ וְלָא יְחַלְפִנֵהּ וְאִם חַלָפָא יְחַלְפִנֵהּ וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵהּ יְהֵי קוּדְשָׁא לָא יִתְפָּרָק:


 רש''י   לא יבקר וגו' . לפי שנאמר (שם יב יא) וכל מבחר נדריכם, יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום חלה עליו קדשה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר ואסור לגזז ולעבד:

(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי: אִלֵין פִּקוֹדַיָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינָי: חזק:    

הפטרת בחוקותי - ירמיה טז

(יט) יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: (כ) הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים: (כא) לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהוָה: יז (א) חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: (ב) כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת: (ג) הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל גְּבוּלֶיךָ: (ד) וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד: (ה) כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ: (ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: (ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ: (ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (ירא) יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי: (ט) עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: (י) אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ (כדרכו) כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו: (יא) קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי (ימו) יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל: (יב) כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ: (יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יסורי) וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְהוָה: (יד) רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 

משנה אהלות פרק ז

א. הַטֻּמְאָה בַכֹּתֶל, וּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, כָּל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ, אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר, טְמֵאוֹת. הָיְתָה עֲלִיָּה אַחַת עַל גַּבֵּי שְׁנֵי בָתִּים, הִיא טְמֵאָה, וְכָל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ, טְהוֹרוֹת. כֹּתֶל שׁוֹנִית, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. נֶפֶשׁ אֲטוּמָה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִן הַצְדָדִין, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. אִם הָיָה מְקוֹם הַטֻּמְאָה טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְקֶבֶר סָתוּם. סָמַךְ לָהּ סֻכּוֹת, טְמֵאוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר:

 ברטנורה  (א) הטומאה שעל גבה. שעל גבי הכותל: טמאות. שהכותל משמש להן וראשי קורות העלייה תחובות בכותל והכותל גבוה והוי מחיצה לכל העליות שזו למעלה מזו. ודוקא כשמקום הטומאה טפח על טפח, דנחשב כל הכותל כקבר סתום ומביא את הטומאה לכל העליות. אבל אין שם טפח על טפח, בוקעת כנגדה, והצדדים טהורים. ואין הכותל נדון מחצה על מחצה כיון דאפילו סדק ליכא לצד העליות: עלייה אחת בנויה על גבי שני בתים. [שכותל זה מפסיק ביו שני הבתים] ועלייה בנויה על גבי שניהם: היא טמאה. עלייה הראשונה שהכותל ההוא מגיע עד המעזיבה והטומאה בוקעת בה: וכל העליות שעל גבה טהורות. דמעזיבה שעליה חוצצת: כותל השונית. כותל הבנוי במקום שהים מגיע שם בעת שהולך וסוער: טומאה בוקעת ועולה. אם יש טומאה תחתיו אין הכותל ההוא מטמא כל סביביו, לפי שאין שם חלל טפח: נפש אטומה. ציון שבונים על הקבר והוא אטום שבנוי על הטומאה עצמה ואין המת קבור בארון כדי שיהיה בו חלל טפח: כקבר סתום. דמטמא כל סביביו במגע: סמך לה סוכות. אנפש אטומה דלעיל קאי, דאמרינן הנוגע בה מן הצדדים טהור, ואם עשה לציון זה האטום סוכות כעין משקוף, הסוכה הזו טמאה, לפי שהיא דומה לאוהל המת: ורבי יהודה מטהר. כיון שהוא מן הצדדים. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִין, כָּאֹהָלִין. אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד, וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע, טֻמְאָה בָאֹהֶל, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ טְמֵאִים. טֻמְאָה תַּחַת הַשִּׁפּוּעַ, כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל טְמֵאִין. טֻמְאָה מִתּוֹכוֹ, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וּמֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ, טֻמְאָה תַחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. אֹהֶל שֶׁהוא נָטוּי בָּעֲלִיָּה, מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מַצִיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מַצִיל, עַד שֶׁיְּהֵא נָטוּי כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל:

 ברטנורה  (ב) כל שיפועי אוהלים כאוהלים. שאם היתה טומאה תחת השיפוע אע''פ שאינה תחת הגג של האוהל, טמא, כאילו היתה מונחת תחת הגג: וכלה עד כאצבע. מלמעלה לצד הגג, דלא חיישינן באוהל של טומאה אלא שיהא בתוכו אויר כשיעור טפח על טפח ברום טפח מרובע: טומאה באוהל. רוחב הגג שאינו משופע קרוי אוהל: הנוגע בו מתוכו כו'. וטעמא, דצד הפנימי של האוהל וצד החיצון שלו כשני כלים חשיב להו, וצד שכלפי הטומאה ככלי הנוגע במת עצמו, וצד השני ככלים הנוגעים בכלים, הלכך טומאה בתוכו הנוגע מתוכו טמא טומאת שבעה, דהוי ליה אדם שנגע בכלים שנגעו במת דתנן בריש פרק קמא דטמא טומאת שבעה: אבל הנוגע מאחוריו טמא טומאת ערב. כדתנן כלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם וכלים טמאים טומאת ערב. ובטומאה מאחוריו הוי איפכא, דצד חיצון ככלים הנוגעים במת, וצד פנימי ככלים בכלים. וטעמא דצד פנימי וצד חיצון נחשבים כשני כלים, דכשהטומאה בתוכו כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ועולה אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ טומאת שבעה, וכשהטומאה בחוץ כיון דמציל מלהיות הטומאה בוקעת ויורדת אין לו כח לפנימי לטמא הנוגע בו טומאת שבעה. ומכל מקום האוהל עצמו בין בפנים בין בחוץ טמא טומאת שבעה, דהוי ליה כלים בכלים. וכולה מתניתין מיירי לאחר שיצא המת מן האוהל: כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. האוהל טמא ממה נפשך טומאת שבעה, שמצטרף חצי זית שבתוכו עם החצי זית שבאחוריו. אבל הנוגע בין מתוכו בין מאחוריו אין בו אלא טומאת ערב, דכיון דליכא כזית במקום אחד אי אפשר לכל צד ליחשב אלא ככלים בכלים, הלכך הנוגע טמא טומאת ערב: מקצתו מרודד על הארץ. לאחר שפירשו האוהל, סרח העודף ביריעות האוהל פירשו אותם בארץ: מרודד. תרגום וירקעו את פחי הזהב (שמות לט) ורדידו: טומאה תחתיו. תחת אותו רידוד: או על גביו. על גבי הרידוד: בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ונטמא האוהל. אבל הנכנס לתוכו טהור אם לא נגע בו: מקצתו. של אוהל: מרודד על ארובה שבין בית לעליה. וטומאה בבית: ר' יוסי אומר מציל. על העלייה: כנטיית האוהל. שהארובה באויר האוהל אז מציל על כל העלייה שחוץ לאוהל:

ג. הַמֵּת בַּבַּיִת וּבוֹ פְתָחִים הַרְבֵּה, כֻּלָּן טְמֵאִין. נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן, הוּא טָמֵא וְכֻלָן טְהוֹרִין. חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, אוֹ בְחַלּוֹן שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, הִצִיל עַל כָּל הַפְּתָחִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲשׁוֹב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מִשֶּׁמֵּת. הָיָה סָתוּם וְנִמְלַךְ לְפָתְחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּשֶׁיַּתְחִיל. וּמוֹדִים בְפוֹתֵחַ בַּתְּחִלָּה, שֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים:

 ברטנורה  (ג) כולן טמאים. כל הכלים המונחים תחת המשקוף של פתח בחלל הפתחים מבחוץ כולן טמאים, אע''פ שהפתחים נעולים, דגזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאת טומאה שסופו של מת לצאת דרך שם: חשב להוציאו באחד מהן. אע''פ שלא נפתח, או בחלון שיש בו ארבעה, דבהכי שיערו חכמים שראוי להוצאת המת: הציל על כל הפתחים. הנעולים: יחשוב עד שלא ימות המת. דמשירדה תורת טומאה לפתחים במיתת המת, שוב אינה עולה מהן במחשבה, אלא על ידי מעשה כגון נפתח: ובית הלל אומרים אף משמת. דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים שהיו בפתחים קודם מחשבה, מודו בית הלל שהם טמאים: היה. אחד מן הפתחים: סתום. באבנים: כשיפתח ארבעה טפחים. הוצלו שאר פתחים: כשיתחיל. לפתוח, מיד הוצלו שאר פתחים: בפותח בתחלה. כגון כותל שאין בו פתח ובא לעשות פתח חדש, לא הוצלו הפתחים עד שיפתח ארבעה על ארבעה:

ד. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת, הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְסָפֵק, וְהַשֵּׁנִי בְּוַדָּאי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בְּגַפָּיִם. אֲבָל אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר, שֶׁמִּשֶּׁנִּפְתַּח הַקֶּבֶר אֵין פְּנַאי לְהַלֵּךְ. אֵין לַנְּפָלִים פְּתִיחַת הַקֶּבֶר, עַד שֶׁיַּעְגִּילוּ רֹאשׁ כַפִּיקָה:

 ברטנורה  (ד) והוציאוה מבית לבית. ובבית שני ילדה ולד מת, ומספקא לן אם [יצא הולד מת מן הבית] הראשון: בזמן שהיא ניטלת בגפיים. שחברותיה נוטלות אותה בזרועותיה, שאינה יכולה לילך, חיישינן שמא יצא הולד מת מן הבית הראשון: הקבר. רחם האשה שנפתח כשהולד יוצא: אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. סיומא דמלתא דר' יהודה היא, והכי קאמר, הא דאמרן שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, לא אמרן אלא בנפל שעיגל ראש כפיקה, כלומר שיש לו עיגול ראש גדול כפלך הזה שהנשים טוות בו החוט של שתי, אבל אם לא היה לנפל עיגול ראש כפיקה אלא קטן מזה, אע''פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ, יש לה פנאי להלך וחיישינן שמא יצא ראשו מן הבית הראשון. והלכה כר' יהודה:

ה. יָצָא הָרִאשׁוֹן מֵת וְהַשֵּׁנִי חַי, טָהוֹר. הָרִאשׁוֹן חַי וְהַשֵׁנִי מֵת, טָמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשָׁפִיר אֶחָד, טָמֵא. בִּשְׁנֵי שְׁפִירִים, טָהוֹר:

 ברטנורה  (ה) יצא הראשון מת. הולד הראשון יצא מת והולד השני יצא חי: טהור. השני החי מטומאת מת, אם הוציאו המת מן הבית קודם לידת השני, דבעודו במעי אמו לא נטמא אף על פי שנפתח הקבר, דטהרה בלועה אינה מיטמאה: הראשון חי והשני מת טמא. ואע''פ שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת, דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד, דסוף טומאה לצאת: בשפיר אחד טמא. כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בבת אחת, טמא. שפיר, שליא שהולד נתון בה: בשני שפירין. כלומר כעין שני שפירין זה אחר זה, אפילו ראשון חי ושני מת: טהור. דסבר ר' מאיר, אע''פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. ואין הלכה כר' מאיר:

ו. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלֶד בְּמֵעֶיהָ וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁחַיְּיִהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו. יָצָא רֻבּוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ:

 ברטנורה  (ו) יצא רובו. של ולד. ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו: אין נוגעים בו שאין דוחים נפש. הולד מפני נפש האשה:
 

גמרא נדה דף כ' ע''ב

רִבִּי רָאָה דָם בַּלַּיְלָה וְטִימֵא. רָאָה בַיּוֹם וְטִיהֵר. הִמְתִּין שָׁעָה אֶחָת. חָזַר וְטִימֵא. אָמַר. אוֹי לִי שֶׁמֶּא טָעִיתִי. שֶׁמֶּא טָעִיתִי. וַדָּאי טָעָה. דְּתַנְיָא לֹא יֹאמַר חָכָם אִילוּ הָיָה לַח הָיָה וַדָּאי טָמֵא. אֶלָּא אַמְרֵינָן אֵין לוֹ לְדַיָּין אֶלָּא מַה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת. מֵעִיקָרָא אַחְזְקֵיהּ בְּטָמֵא. כֵּיוָן דְּחָזָא לְצַפְרָא דְאִשְׁתַּנֵּי אָמַר לָהּ וַדָּאי טָהוֹר הֲוָה וּבַלַּיְלָה הוּא דְלָא אִתְחֲזֵי שַׁפִּיר כֵּיוָן דְּחָזָא דְהָדָר אִשְׁתַּנֵּי. אָמַר הַאי טָמֵא הוּא וּמְפַכַּח הוּא דְקָמְפַכַּח וְאָזִיל:

 רש''י  ראה ביום. לאותו דם עצמו: חזר וטימא. קא סלקא דעתיה דלא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא דסבר שמא אמש טמא הוא ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ממה שהיה לו אמש ואלו היה לח כמתחלתו היה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר: שמא טעיתי. במה שחזרתי וטמאתי הואיל ומראהו עכשיו טהור: מעיקרא אחזקיה בטומאה. כלומר אמש לא מספק טימא אלא שפיר חזייה ואחזקיה בטומאה דאמרינן לקמן רבי בדק לאור הנר: דאשתני. הלבין: דהדר אשתני. עוד יותר: מפכח. מראה אדמימותו עוברת הלכך הדר למילתיה קמייתא וטימא והא דאמרינן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות היכא דלא אחזיה כשהוא לח ולא אידמי ליה בטמא:
 

זוהר תרומה דף קל''ח ע''א

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת (תהלים צ''ב). תּוּשְׁבַּחְתָּא דָא אָדָם הָרִאשׁוֹן קָאָמַר לָהּ בְּשַׁעְתָּא דְאִתְתְּרַךְ מִגִּנְתָּא דְעֵדֶן וְאָתָא שַׁבָּת וְאָגִין עָלֵיהּ וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. תּוּשְׁבַּחְתָּא דָּא עַלְמָא תַתָּאָה קָא מְשַׁבַּח לְגַבֵּי עַלְמָא עִלָּאָה. יוֹמָא (דְכֹלָא בֵיהּ) אִיהוּ כֻלּוֹ שַׁבָּת מַלְכָּא דִשְׁלָמָא דִילֵיהּ וְדָא אִיהוּ מִזְמוֹר שִׁיר וְלָא כְתִיב מָאן קָאָמַר לֵיהּ כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. לְיוֹם הַשַׁבָּת יוֹמָא עִלָּאָה שַׁבָּת עִלָּאָה. דָא שַׁבָּת וְדָא שַׁבָּת מַה בֵין הָאי לְהָאי. אֶלָּא שַׁבָּת סְתָם דָּא שַׁבָּת דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא יוֹם הַשַׁבָּת דָּא שַׁבָּת דִּלְעֵילָא. דָא יוֹם וְדָא לַיְלָה. (שמות ל''א) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת הָא לַיְלָה רָזָא דְנוּקְבָא. (שם כ') זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת הָא יוֹם רָזָא דִדְכוּרָא וּבְגִין כַּךְ מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:

 תרגום הזוהר  מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: שֶׁבָח הַזֶּה אָמַר אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְגָרֵשׁ מִגַּן עֵדֶן, וּבָא הַשַּׁבָּת וְהֵגֵן עָלָיו. וְהֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. שֶׁבָח הַזֶּה, עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, מְשַׁבֵּחַ לְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, וְזֶה הוּא מִזְמוֹר שִׁיר, וְלֹא כָּתוּב מִי אָמַר אוֹתוֹ. לְיוֹם הַשַּׁבָּת: הַיְנוּ יוֹם הָעֶלְיוֹן, שַׁבָּת הָעֶלְיוֹן, זֶה שַׁבָּת וְזֶה שַׁבָּת מַה בֵּין זֶה לָזֶה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא שַׁבָּת סְתָם זֶהוּ שַׁבָּת שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, יוֹם הַשַּׁבָּת, זֶהוּ שַׁבָּת שֶׁל מַעְלָה, זֶה יוֹם, וְזֶה לָיְלָה, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, זֶה לַיְלָה, סוֹד הַנּוּקְבָא. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, זֶהוּ יוֹם, סוֹד הַזָּכָר, וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ה

א. הַבּוֹרֵר פְּסוֹלֶת מִתּוֹךְ הָאוֹכֶל וַאֲפִילוּ בְיָדוֹ אֶחָת חַיָּיב וְהַבּוֹרֵר תּוֹרְמִיסִין מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסוֹלֶת שֶׁלָּהֶן מְמַתֶּקֶת אוֹתָן כְּשֶׁיִּשְׁלְקוּ אוֹתָן עִמָּהֶם וְנִמְצָא כְּבוֹרֵר פְּסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל וְחַיָּיב. הַבּוֹרֵר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַנִּיחוֹ אֲפִילוּ לְבוֹ בַיּוֹם נַעֲשָׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּיב. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אוֹכְלִין מְעוּרָבִין בּוֹרֵר אֶחָד מֵאֶחָד וּמַנִּיחַ לֶאֱכוֹל מִיַּד. וְאִם בֵּירֵר וְהִנִּיחַ לְאַחַר זְמַן אֲפִילוּ לְבוֹ בַיּוֹם כְּגוֹן שֶׁבֵּירֵר בְּשַׁחֲרִית לֶאֱכוֹל בֵּין הָעַרְבָּיִם חַיָּיב: ב. הַמְּשַׁמֵּר יַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ מַיִם וְכֵן שְׁאָר הַמַּשְׁקִין בִּמְשַׁמֶּרֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּיב וְהוּא שֶׁיְּשַׁמֵּר כַּגְרוֹגֶרֶת. אֲבָל מְסַנְנִים יַיִן שֶׁאֵין בּוֹ שְׁמָרִים אוֹ מַיִם צְלוּלִין בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא צָלוּל בְּיוֹתֵר. וְנוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי שְׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצָלוּ. וְנוֹתְנִין בֵּיצָה טְרוּפָה לִמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָל כְּדֵי שֶׁיִּצָלֵל. חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְמָחָר מְמַחֶה וְשׁוֹתֶה בֵּין בְּיַד בֵּין בַּכֶּלִי. וְכֵן יַיִן מִגִּתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהוּא תוֹסֵס טוֹרֵף חָבִית בִּשְׁמָרֶיהָ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסּוּדְרִין שֶׁעֲדַיִין לֹא נִפְרְשׁוּ הַשְּׁמָרִים מִן הַיַּיִן יָפֶה יָפֶה וְכָל הַיַּיִן כְּגוּף אֶחָד הוּא וְכֵן הַחַרְדָּל וְכָל כַּיוֹצֵא בוֹ:
 

מוסר

מספר חסידים סי' מ''ז

מַלְפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב לה). מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת נֶאֱמָן מִכֶּלֶב שֶׁהוּא נֶאֱמָן לַאַדוֹנָיו. וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ יִלְמוֹד אָדָם מִדּוּכִיפַת זֶה תַרְנְגוֹל הַבַּר שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הִשְׁלִים אֱמוּנָתוֹ לְשַׂר שֶׁל יַם בִּימֵי שְׁלֹמֹה עֲבוּר הַשָּׁמִיר שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ חָנַק אֶת עַצְמוֹ. וּלְכַךְ כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יִשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן בְּלָקְחוֹ מָשָׁל מִן הַדּוּכִיפַת אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל שָׂכָר בְּשָׁמְרוֹ אֱמוּנָתוֹ וְאִם לֹא יִשְׁמוֹר לֹא יְקַבֵּל פּוּרְעָנוּת אַתֶּם שֶׁאִם תְּכַּזְבוּ תְּקַבְּלוּ פוּרְעָנוּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תַעֲשׂוּ עַוְלָה וְשֶׁלֹּא תְדַבְּרוּ כָזָב וְשֶׁלֹּא יִמָּצֵא בְּפִיכֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית אֶחָד בְּפֶה וְאֶחָד בְּלֵב כִּי אִם הַכֹּל אֱמֶת וְזֶהוּ חוֹתְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים הִין צֶדֶק הִין שֶׁלָּךְ צֶדֶק וְלַאו שֶׁלָּךְ צֶדֶק וּקְרִיצוֹתָיו וּרְמִיזוֹתָיו שֶׁל אָדָם צֶדֶק וְאַף נַעֲנוּעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהוּא כוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר לַאו מְנַעֲנֵעַ רֹאשׁוֹ לִצְדָדִים וְאַף הָאֵיבָרִים כּוּלָם אֲמִיתִּיִּים. מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ אָמַר רַב טָבוּת אִי יַהֲבִין לִי כָּל חֲלָלֵי דְעַלְמָא לֹא אֲשַׁנֶּה בְדִיבּוּרִי. כָּל הַמְּשַׁנֶּה מִדִּיבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו) וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וּכְתִיב (ירמיהו י) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים. וְכֵן עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדָּאי אֲפִילוּ כְּשֶׁאוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל כָּל הַדּוֹבֵר אֱמֶת וְאֵינוֹ דוֹבֵר שֶׁקֶר אַף לְהַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ כָּל דְּבָרָיו מִתְקַיְּמִין וְגוֹזֵר גְזֵירָה מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיְימָהּ לְמַעְלָה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (איוב כב) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ: