תורה
 
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא:


 רש''י   בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו) , שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו: בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו' , שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' , כמו בראשית ברא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו' . ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פרש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פרש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריאת המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא למד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום: ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:

(ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וְאַרְעָא הֲוַת צָדְיָא וְרֵיקַנְיָא וַחֲשׁוֹכָא פָּרַשׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא:


 רש''י   תהו ובהו. תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: תהו. אישטורדישו''ן בלע''ז [מבוכה]: בהו. לשון רקות וצדו: על פני תהום. על פני המים שעל הארץ. ורוח אלהים מרחפת. כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן אקוביטי''ר בלע''ז [לכסות]:

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא: (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵשׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא:


 רש''י   וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: וּקְרָא יְיָ לִנְהוֹרָא יְמָמָא וְלַחֲשׁוֹכָא קְרָא לֵילְיָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹמָא חָד:


 רש''י   יום אחד. לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח) :

(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַאֲמַר יְיָ יְהִי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָּא וִיהִי מַפְרִישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא:


 רש''י   יהי רקיע. יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש ברוך הוא באמרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון. ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו: בתוך המים. באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך:

 

נביאים - ישעיה - פרק מב

(ה) כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ: כִּדְנַן אֲמַר אֱלָהּ עַלְמָא יְיָ דִּי בְּרָא שְׁמַיָּא וּתְלָנוּן שִׁכְלֵיל אַרְעָא וְדַיְרָהָא יָהֵיב נִשְׁמָתָא לְעַמָּא דִי עֲלָהּ וְרוּחַ לְדִמְהַלְכִין בַּהּ :


 רש''י   האל ה' . בעל הדין ובעל הרחמי' : בורא השמים . תחילה כמין פקיע של שתי ואח''כ נטה אותם כדאיתא במס' חגיגה : וצאצאיה . בורא את היוצא ממנה : נותן נשמה . נשמת חיים : לעם עליה . לכולם בשוה : ורוח . קדושה : להולכים בה . למתהלכים לפניו :

(ו) אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: אֲנָא יְיָ רַבִּיתָךְ בִּקְשׁוֹט וְאַתְקִיפִית בִּידָךְ וְאֶתְקְּנִנָךְ וְאֶתְּנִנָךְ לִקְיָם עָם [נ''י עָלַם] לְנָהוֹר עַמְמִין :


 רש''י   קראתיך . לישעיה הוא אומר : ואצרך . כשיצרתיך זאת היתה מחשבתי שתשי' את עמי לבריתי ולהאיר להם : לאור גוים . כל שבט קרוי גוי לעצמו כענין שנא' גוי וקהל גוים :

(ז) לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ: לְפַתָּחָא עֵינֵי בֵית יִשְּׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְסָמָן מִן אוֹרַיְתָא לְאַפָקָא גַלְוָתְהוֹן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא דְּאִנּוּן דָּמָן לַאֲסִירַן וּלְמִפְרַקְהוֹן מִשִּׁעְבּוּד גַּלְווּתָא דְּאִנוּן עֲגִינִין כַּאֲסִירֵי קְבָל :


 רש''י   לפקוח עינים עורות . שאינ' רואין את גבורתו לתת לב לשוב אלי : להוציא ממסגר אסיר . וע''י שיתפקחו עיניהם יצאו אסירים ממסגר ד''א לבשרם על גלות בבל העתיד' לבא עליהן שסופן לצאת ממנה :

(ח) אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים: אֲנָא יְיָ הוּא שְׁמִי וִיקָרִי דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלֵיכוֹן לְעַם אָחֳרָן לָא אֶתֵּין וְתֻשְׁבַּחְתִּי לְפַלְחֵי כּוֹכְבַיָּא :


 רש''י   הוא שמי . הוא מפור' בל' אדנות וכח ועלי להראות שאדון אני לפיכך כבודי לאחר לא אתן :

(ט) הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם: קַדְמַיָתָא הָא אֲתָאָה וַחֲדַתָּן הָא אֲנָא מַחֲוֵּי עַד לָא אַתְייָן אֲבַסַּר יָתְכוֹן :


 רש''י   הראשונות . שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים ( בראש' טו ) וגם את הגוי וגו' . הנה באו . שמרתי הבטחתי ועת' חדשות אני מגיד לעמי להבטיח על גלות שנייה :

(י) שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם: שַׁבָּחוּ קֳדָם יְיָ תֻּשְׁבַּחְתָּא חֲדַתָּא אִמְרוּ תוּשְׁבַּחְתֵּיהּ מִסְּיָפֵי אַרְעָא נָחֲתֵי יַמָּא וּמְלָאָהּ נַגְוָן וְיָתְבֵיהוֹן :


 רש''י   תהלתו מקצה הארץ . על כרחם כשיראו את גבורתי לישראל יודו כל העכו''ם כי אלהים אני : יורדי הים . פורשי בספינות : ומלואו . הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי''א :

 

כתובים - משלי - פרק א

א (א) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַתְלוֹי דִּשְׁלֹמֹה בַר דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל :


 רש''י   משלי . כל דבריו דוגמות ומשלים משל התורה באשה טובה ומשל העובדי גלולים באשה זונה :

(ב) לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה: לְמִדַּע חָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא לְאִתְבַּיֵּן אִמְרֵי בְיוּנְתָּא :


 רש''י   לדעת חכמה ומוסר . המשלים האלו אמר להודיע לבריות ( חכמה ומוסר ) שיהיו עמלים בתורה שהיא חכמה ומוסר ובינה :

(ג) לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים: לִמְקַבָּלָא מַרְדּוּתָא דְשּׂוּכְלָא וְצִדְקְתָא וְדִינָא וּתְרִיצוּתָא :


 רש''י   צדק ומשפט ומשרים . צדק , צדקה מממונו : ומשפט . לשפוט אמת : ומשרים . היא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ולזה :

(ד) לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה: לְמִתַּן לְשַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְלִטְלָאֵי יְדִיעֲתָא וְתַרְעֵיתָא :


 רש''י   לתת לפתאים ערמה . משלים אלו אמר קהלת לקנות בהם הפתאים ערמה , לנער דעת , וגם לנער המנוער מכל למוד שלא למד עדיין כלום : מזימה . מחשבת עצה :

(ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה: יִשְׁמַע חַכִּימָא וְיוֹסִיף מַדָּעָא וְסוּכְלְתָנוּתָא מַדְבְּרָנוּתָא יִקְנֵי :


 רש''י   ישמע חכם . המשלים הללו : ויוסף . על חכמתו : לקח . למוד : חכם . זה בעל השמועה : ונבון . מוסיף על ידיעת חכם שיודע להבין דבר מתוך דבר ומוסיף על שמועתו :

(ו) לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם: לְמִתְבְּיָינָא מַתְלָאָה וּפִלְאֲתָא וּמִילֵי דְחַכִּימֵי וְאוֹחֲדָתְהוֹן :


 רש''י   להבין משל ומליצה . שיתנו לב להבין במקראות שני הדרכים המשל והמליצה שיבינו את מה המשיל למליצה ואף מן המליצה לא יסורו לבם שגם היא צריכים להבין כשאמר להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים נאמר הרי המשל ואף המליצה שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה ( ס''א זונה ) : דברי חכמים וחידותם . דורשי רשימות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה :

 

משנה ברכות פרק א

א. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:

 ברטנורה  (א) מאימתי קורין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו אין יכולים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן, דהיינו צאת הכוכבים. והא דלא תני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן, כגון זב ומצורע, אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה, דכתיב (ויקרא כב): ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הראשון של לילה שהלילה נחלק לשלשה משמרות, ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה, דאמר לקמן בפרק תפלת השחר, תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה, וקיימא לן דעבד כרבי יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית: עד שיעלה עמוד השחר. דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו. ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת ק''ש של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא ק''ש ויתפלל: מעשה שבאו בניו מבית המשתה. בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות, והכי קאמרי ליה הא דפליגי רבנן עלך, דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואמר להו, רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, וחייבים אתם לקרות: ולא זו בלבד. כולה מילתא דרבן גמליאל היא דאמר לבניו: הקטר חלבים. של קרבנות: ואברים. של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום, מצוה להעלות הנתחים כל הלילה, דכתיב (ויקרא ו):, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר: וכל הנאכלין ליום אחד. כגון תודה, וחטאת ואשם וכיוצא בהם, שהם נאכלים ליום ולילה, זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר והוא המביא לידי נותר: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בק''ש ובאכילת קדשים, אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע שכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה: כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שלא יבוא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת. וכן בקריאת שמע שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור עונתה:

ב. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי. (וְגוֹמְרָהּ) עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:

 ברטנורה  (ב) בין תכלת ללבן. בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית. פירוש אחר, גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא נקלט הצבע יפה ונשאר לבן: בין תכלת לכרתי. צבע התכלת קרוב לגוון של כרתי, כרישין שקורין פורו''ש בלע''ז: עד שלש שעות ביום. עד סוף שעה שלישית, שהוא רביע היום בזמן שהימים והלילות שוים. ולעולם זמן ק''ש הוא עד רביע היום, בין שהימים ארוכים בין קצרים. וכן הא דתנן לקמן תפלת השחר עד ד' שעות ביום, היינו עד שליש היום. וד' שעות דנקט, לפי ששליש היום הוא ד' שעות בזמן שהימים והלילות שוין. וכל מקום שנזכר במשנה כך וכך שעות ביום, על דרך זה אתה צריך לחשוב ולדון. זו הבנתי מפירושי הרמב''ם ונתקבל לי. וטעמא דר''י דאמר עד שלש שעות ביום, שכן דרך בני מלכים שאין עומדים ממטתן עד סוף שעה שלישית, ורחמנא דאמר ובקומך, עד שעה שכל בני אדם עומדים ממטתן קאמר, והלכה כרבי יהושע. ומיהו לכתחילה צריך לכוין לקרות ק''ש עם הנץ החמה כמו שהיו הוותיקים עושים: לא הפסיד. כלומר לא הפסיד מלברך לפניה ולאחריה, אלא אע''פ שעברה עונתה קורא ומברך לפניה ולאחריה: כאדם הקורא בתורה. אע''פ שלא יצא ידי חובת ק''ש בעונתה, יש לו קבול שכר כקורא בתורה:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעֲמֹדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:

 ברטנורה  (ג) יטו. על צדיהם. דכתיב בשכבך, דרך שכיבה: יעמדו. דכתיב ובקומך, דרך קימה: כדרכו. בין בקימה, בין בישיבה, בין בשכיבה, בין בהליכה: כדי היית. ראוי היית ליהרג, ואם היית מת, היית מתחייב בנפשך:

ד. בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵר. לְקַצֵר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:

 ברטנורה  (ד) שתים לפניה. יוצר אור ואהבה: ואחת לאחריה. אמת ויציב: ובערב. מברך: שתים לפניה. מעריב ערבים ואהבת עולם: ושתים לאחריה. אמת ואמונה והשכיבנו: אחת ארוכה ואחת קצרה. אשתים שלפניה קאי, יוצר אור ארוכה, שפותחת בברוך וחותמת בברוך, וכן מעריב ערבים. אהבה קצרה, שחותמת בברוך ואינה פותחת בברוך: לחתום. בברוך: שלא לחתום. כגון ברכת הפירות וברכת המצוות:

ה. מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיִךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל (יְמֵי חַיֶּיךָ), לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

 ברטנורה  (ה) מזכירין יציאת מצרים בלילות. פרשת ציצית אומרים אותה בקריאת שמע של ערבית ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים שנה. הייתי נראה זקן. ולא זקן ממש, אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא, כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה: ולא זכיתי. לא נצחתי לחכמים. ודומה לו בש''ס בפרק בנות כותים (דף לח:), בהא זכנהו רבי אליעזר לרבנן, כלומר נצחם:


 

גמרא ברכות דף י''ב ע''ב

תַּנְיָא אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ירמי' כ''ג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם. אָמְרוּ לוֹ לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת עִקָּר וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר (בראשית ל''ה) לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר וְיַעְקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' מ''ג) אַל תִּזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ. אַל תִּזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת זוּ שִׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ זוּ יְצִיאַת מִצְרַיִם (שם) הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח. תָּנֵי רַב יוֹסֵף זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִיצַל מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִיצַל מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִיצַל מִמֶּנּוּ שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת:

 רש''י  לא שיעקר יעקב ממקומו. שהרי מצינו שקראו הקב''ה יעקב אחרי זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני: הנני עושה חדשה. בתר אל תזכרו ראשונות כתיב:

 

זוהר הקדמה דף ד ע''ב

בְּרֵאשִׁית רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (יְשַׁעְיָה נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ כְּמָה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיִּת לְקָלְהוֹן דְּאִנּוּן דְּמִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא וּבְכָל מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְתָא עַל יְדָא דְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא עֲבַד רְקִיעָא חָדָא, תְּנָן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְתָא אִתְחַדָּשַׁת מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נַשׁ הַהִיא מִלָּה סָלְקָא וְאִתְעַתְּדָת קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְנָשִׁיק לָהּ וַעֲטַר לָהּ בְּשַׁבְעִין עִטְּרִין גַּלִּיפִין וּמְחָקְקָן, וּמִלָּה דְּחָכְמָתָא דְּאִתְחַדְּשָׁא סָלְקָא וְיָתְבָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חֵי עָלְמִין וְטָסָא מִתַּמָּן וְשָׁטָא בְּשַׁבְעִין אֶלֶף עָלְמִין וְסָלֵיקָת לְגַבֵּי עַתִּיק יוֹמִין, וְכָל מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין מִלִּין דְּחָכְמְתָא אִנּוּן בְּרָזִין סְתִימִין עִלָּאִין, וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא דְּחָכְמָתָא דְּאִתְחַדְּשָׁת הָכָא כַּד סָלְקָא אִתְחַבְּרָת בְּאִנּוּן מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בַּהֲדַיְהוּ וְעָאלַת בִּתְמְנֵיסָר עָלְמִין גְּנִיזִין (שָׁם ס''ד) דְּעַיִן לָא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ, נַפְקִי מִתַּמָּן וְשָׁטָאן וְאַתְיָן מְלֵיאָן וּשְׁלֵמִין וְאִתְעַתְּדוּ קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אָרַח עַתִּיק יוֹמִין בְּהַאי מִלָּה וְנִיחָא קַמֵּיהּ מִכֹּלָּא, נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְאַעַטַּר לָהּ (שְׁמוֹת י''ד) בִּתְלָת מֵאָה וְשִׁבְעִין אֶלֶף עִטְּרִין, הַהִיא מִלָּה טָסַת וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וְאִתְעֲבִידָא רְקִיעָא חָדָא, וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּחָכְמָתָא אִתְעֲבָדִין (ס''א) רְקִיעִין קַיְּמִין בְּקִיּוּמָא שְׁלִים קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין וְהוּא קָרֵי לוֹן שָׁמַיִם חֲדָשִׁים מְחוּדָשִׁים סְתִימִין דְּרָזִין דְּחָכְמָתָא עִלָּאָה וְכָל אִנּוּן שְׁאָר מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא דְּמִתְחַדְּשִׁין קַיְּמִין קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלְקִין וְאִתְעֲבִידוּ אַרְצוֹת הַחַיִּים וְנָחֲתִין וּמִתְעַטְּרִין לְגַבֵּי אֶרֶץ חַד וְאִתְחַדָּשׁ וְאִתְעֲבִיד כֹּלָא אֶרֶץ חֲדָשָׁה מֵהַהִיא מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְעַל דָּא כְּתִיב (יְשַׁעְיָה ס''ו) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ', עָשִׂיתִי לֹא כְּתִיב אֶלָּא עוֹשֶׂה דְּעָבִיד תָּדִיר מֵאִנּוּן חִדּוּשִׁין וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא וְעַל דָּא כְּתִיב (שָׁם נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ, הַשָּׁמַיִם לֹא כְּתִיב אֶלָּא שָׁמַיִם:

 תרגום הזוהר  בְּרֵאשִׁית, רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ישעיה נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לְבֶן אָדָם לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לְקוֹל הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וּבְכָל מִלָּה הַמִּתְחַדֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי הָאָדָם הַהוּא הֶעָמֵל בַּתוֹרָה, עוֹשֶׂה רָקִיעַ אֶחָד. לָמַדְנוּ. בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁדְּבַר תּוֹרָה מִתְחַדֵּשׁ מִפִּי הָאָדָם, הַדָּבָר הַהוּא עוֹלֶה וְנוֹעֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַדָּבָר וְנוֹשֵׁק אוֹתוֹ, וְעוֹטֵר אוֹתוֹ בְּשִׁבְעִים עֲטָרוֹת מְפוּתָחוֹת וּמְחוּקָקוֹת. וּדְבַר הַחָכְמָה שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ, עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב עַל רֹאשׁ צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, וּמִשָּׁם עָף וְשָׁט בְּשִׁבְעִים אֶלֶף עוֹלָמוֹת, וְעוֹלֶה לְעַתִּיק יוֹמִין, וְכָל דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין, הֵם דִּבְרֵי חָכְמָה בְּסוֹדוֹת הַסְתוּמִים הָעֶלְיוֹנִים. וְאוֹתוֹ דְּבַר הַחָכְמָה הַסָּתוּם שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כָּאן, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה, הוּא מִתְחַבֵּר בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל עַתִּיק יוֹמִין, וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד עִמָּהֶם, וְנִכְנָס בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר עוֹלָמוֹת צְפוּנִים, אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ. וְיוֹצְאִים מִשָּׁם וּמְשׁוֹטְטִים, וּבָאִים מְלֵאִים וּשְׁלֵמִים וְנוֹעָדִים לִפְנֵי עַתִּיק יוֹמִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עַתִּיק יוֹמִין מֵרִיחַ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר, וְרָצוּי לְפָנָיו מִכֹּל. אָז, לוֹקֵחַ אֶת הַדָּבָר הַהוּא, וּמְעַטֵּר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף עֲטָרוֹת. וְדָבָר הַהוּא מְשׁוֹטֵט וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ רָקִיעַ אֶחָד. וְכֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל חָכְמָה נַעֲשִׂים רְקִיעִים עוֹמְדִים בְּקִיּוּם שָׁלֵם לִפְנֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְהוּא קוֹרֵא אוֹתָם, שָׁמַיִם חֲדָשִׁים. שָׁמַיִם מְחוּדָשִׁים, סְתוּמִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. וְכָל שְׁאָר דִּבְרֵי תּוֹרָה הַמִּתְחַדְּשִׁים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹלִים וְנַעֲשִׂים אַרְצוֹת הַחַיִּים, וְיוֹרְדִים וּמִתְעַטְּרִים אֶל אֶרֶץ אַחַת. וְנִתְחַדֵּשׁ וְנַעֲשֶׂה הַכֹּל אֶרֶץ חֲדָשָׁה, דָּבָר הַהוּא שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (ישעיה ס''ו) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ'. עָשִׂיתִי לֹא כָּתוּב, אֶלָּא עוֹשֶׂה, שֶׁעוֹשֶׂה תָּמִיד, מֵאֵלּוּ הַחִדּוּשִׁים וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (שם נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִסִּיתִיךְ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ. הַשָּׁמַיִם לֹא כָּתוּב, אֶלָּא שָׁמַיִם.

 

הלכה פסוקה

שו''ע או''ח סימן א' ומסימן כ''ד ואילך

א. יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲמוֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַׁחַר: ב. רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: ג. טוֹב מְעַט תַחֲנוּנִים בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַוָּנָה: ד. טוֹב לְהִסְתַּכֵּל בְּצִצִית בִּשְׁעַת עֲטִיפָה: ה. גָּדוֹל עֹנֶשׁ הַמְּבַטֵּל מִצְוַת צִיצִית וְעָלָיו נֶאֱמַר (איוב ל''ח) לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ' וְהַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה: ו. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו תְּפִלִּין בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: ז. חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין בְּכָל שָׁעָה שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וִימַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה וּכְשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְשֶׁל יָד וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ: ח. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ חוֹלֵץ תְּחִלָה מִשּׁוּם דִכְתִיב וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמָן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם. צָרִיךְ לַחֲלוֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵעוֹמֵד. יַנִיחַ בְתִיק שֶׁל רֹאשׁ וְעָלָיו שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לְהַנִּיחָם יִפְגַע בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה: ט. מִנְהָג הַחֲכָמִים לְנַשֵּׁק הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת הַנָחָתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן: י. הַמַּנִיחַ תְפִלִּין צָרִיךְ לִזָהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת אִשָּׁה: יא. כָּל זְמָן שֶׁהַתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אָסוּר לִישָׁן בָּהֶם אֲפִילוּ שֵׁינַת עֲרַאי:

 

מוסר

מרגניתא דר' מאיר

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא יוֹעִילוּ בָּכֶם לֹא הַיִּסּוּרִין וְלֹא הַתּוֹכָחוֹת וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא הַבְטָחָה וְלֹא טִלְטוּל וְלֹא אֲרִיכוּת יָמִים וְלֹא אֲרִיכוּת רוּחַ וְלֹא שָׁלִיחַ וְלֹא צִוּוּי וְלֹא קְלָלוֹת וְלֹא חֲרָמוֹת וְלֹא נֶחָמוֹת וְלֹא בוּשָׁה וְלֹא פַחַד וְלֹא אֵימַת הָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא אֵימַת חֶשְׁבּוֹן וְלֹא אֵימַת דִּין גֵּיהִנָם וְלֹא שְׁמִי הַמִּתְחַלֵּל בַּגוֹיִם עַל יְדֵיכֶם. וּמִי שֶׁלֹּא יָשִׂים אֶל לִבּוֹ בְּכָל אֵלֶּה הוּא מְאַבֵּד זְכוּתוֹ וּמוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה וּשְׁנוֹתָיו מִתְקַצְרִין וְקוֹנֶה שֵׁם רָע וְנִזְכָּרִין לוֹ מַעֲשָׂיו וַעֲוֹנוֹתָיו וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתָיו וּתְפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְכָל מַעֲשָׂיו מְפֻרְסָמִין וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וְכָל שִׂמְחָה שֶׁשָׂמַח בְּיִצְרוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ אֵבֶל וְהֵם נִתְבָעִין מִמֶּנּוּ בְדִינִים מְשׁוּנִים וּבוּשָׁה מְרֻבָּה וּמַלְאָכִים אַכְזָרִים בָּעוֹלָם אָרוּךְ לָכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' י') וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָה וגו' וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם. וְעוֹד אָדָם חוֹטֵא בְּעֵינָיו עֵינָיו כֵּהוֹת. חוֹטֵא בְּאָזְנָיו שׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ. חוֹטֵא בְפִיו אֵין דְבָרָיו נִשְׁמָעִים. חוֹטֵא בְּעֵצָה פַּרְנָסָתוֹ מִתְמַעֶטֶת. חוֹטֵא בְמַחֲשָׁבָה זִיו פָּנָיו מִשְׁתַנֶה. חוֹטֵא בִּלְשׁוֹנוֹ יִסּוּרִין בָאִים עָלָיו. חוֹטֵא בְּיָדוֹ יוֹרֵד מִכְּבוֹדוֹ. חוֹטֵא בְּלִבּוֹ מֵת בִּדְאָגָה. חוֹטֵא בְּרַגְלָיו שְׁנוֹתָיו מִתְקַצְרִים חוֹטֵא בְּיִצְרוֹ יִצְרוֹ מְקַטְרְגוֹ. חוֹטֵא וּמַחֲטִיא קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. חוֹטֵא בְּלֵיְצָנוּת גְּזָר דִּינוֹ נֶחְתַם. הַמָּקוֹם בְּרַחֲמָיו יְזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִתְשׁוּבָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו תָּמִיד כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַעֲבַד יְיָ יָת רְקִיעָא וְאַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא דִּי מִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵין מַיָּא דִּי מֵעַל לִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן:


 רש''י   ויעש אלהים את הרקיע. תקנו על עמדו והיא עשיתו, כמו (דברים כא יב) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע. לפי שהן תלויים באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:

(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: וּקְרָא יְיָ לִרְקִיעָא שְׁמַיָּא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תִּנְיָן:


 רש''י   ויקרא אלהים לרקיע שמים. שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לַאֲתַר חָד וְתִתְחֲזֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן:


 רש''י   יקוו המים. [שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקום באוקינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים:

(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וּקְרָא יְיָ לְיַבֶּשְׁתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְּנִישׁוּת מַיָּא קְרָא יַמְמֵי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָּב:


 רש''י   קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא:

 

נביאים - ישעיה - פרק מב

(יא) יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ: יְשַׁבַּח מַדְבְּרָא וְקִרְוִין דְּיַתְבִין בֵּיהּ פְּצִחִין יַתְבִין מִדְבָּר עַרָבָאֵי יְשַׁבְּחוּן מֵיתַיָּא כַּד יִפְּקוּן מִבָּתֵּי עָלְמֵיהוֹן מֵרֵישֵׁי טוּרַיָּא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן :


 רש''י   ישאו מדבר . קול בשיר : חצרים תשב קדר . ( מוסב על ישאו ) מדבר קדר שהם דרים עתה באוהלים ישאו קול וירונו ( כמו והחצרים אשר תשב קדר ) , במדבר קדר שהם דרים עתה באהליהם יהיו ערים וחצרים קבועים : יושבי סלע . המתים שיחיו כן ת''י : מראש הרים יצווחו . מריש טוריא ירימון קליהון :

(יב) יָשִׂימוּ לַיהוָה כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ: יְשַׁווּן קָדָם יְיָ יְקָרָא וְתֻשְׁבַּחְתֵּיהּ בְּנַגְוָן יְחַווּן : (יג) יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר: יְיָ לְמֱעְבַּד גְּבוּרָן אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד גְּבוּרָא מִתְגְּלֵי בִרְגָז בְּמִלּוּל אַף בְּזִיַע עַל בַּעֲלֵי דְּבָבוֹהִן מִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ : (יד) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד: יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מֵעַלְמָא דְּאִם יְתוּבוּן לְאוֹרַיְתָא וְלָא תָבוּ כְּחֶבְלִין עַל יְלִידְתָּא יִתְגְּלֵי דִּינִי עֲלֵיהוֹן יִצְדוּן וִיסוּפוּן כַּחֲדָּא :


 רש''י   החשיתי מעולם . זה ימים רבים החשיתי על חרבן ביתי ותמיד אחריש : אתאפק . לשון הווה עד עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה : אשום . אתבהל : ואשאף . ואתאוה להשמיד הכל יחד כל אויבי :

 

כתובים - משלי - פרק א

(ז) יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ: רֵישׁ חָכְמְתָא דַחְלְתָּא דַּייָ וְחָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא סִיכְלֵי שָׁיְטִין :


 רש''י   יראת ה' ראשית דעת . ע''כ פי' לצורך מה עשה שלמה הספר הזה ועתה מתחיל הספר יראת ה' ראשית דעת , היא תרומת עיקר הדעת והיא תהיה לך הראשונה לדעת לפני חכמתך הקדם ליראה אם יוצרך והיא תתן בלבך לעשות בחכמה ובדעת כי האוילים אשר אינם יראים את ה' הם בוזים את החכמה ואת המוסר :

(ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: שְׁמַע בְּרִי מַרְדּוּתָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוֹסָא דְּאִמָּךְ :


 רש''י   שמע בני מוסר אביך . מה שנתן הקב''ה למשה בכתב ועל פה : אמך . אומתך כנסת ישראל כמו ( יחזקאל יט ) מה אמך לביאה והם דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה :

(ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ: מְטוּל דְּיֵאוּתָא וְחִסְדָּא אִנּוּן לְרֵישָׁיךְ וְהַמְנִיכָא לְצַוְרָךְ :


 רש''י   לוית חן . חבור של חן הם לראשך כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן וכענקים של עדי זהב יהיו : לגרגרותיך . לצוארך ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים :

(י) בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא: בְּרִי אִין נְשַׁדְּלוּ לָךְ חַטָּאֵי לָא תִתְפַּיֵס :


 רש''י   חטאים . חוטאים : אל תבא . אל תאבה להם :

 

משנה שבת פרק א

א. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

 ברטנורה  (א) יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת. והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות לישנא דקרא נקט, דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן: שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לבעל הבית העומד בפנים, ברשות היחיד. ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה כמו בכל שאר מלאכות של שבת: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה היכא שהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה. וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים: ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לעני העומד בחוץ, ברשות הרבים: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה כשזה עוקר וזה מניח: פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמשמע לן דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה: ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד: או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה: העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואף על גב דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה וליכא, דיד העני ובעל הבית אין בה מקום שיהיה ארבעה על ארבעה, אמרינן בגמרא דידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה: ובעל הבית פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד: פשט בעל הבית וכו' בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים: פשט העני וכו'. דעביד העני עקירה מרשות הרבים: ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד: או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד: והוציא. העני והניח ברשות הרבים: שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן, שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעל הבית בפנים. והא דלא חשיב שתים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחילת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:

ב. לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין (לִקְרוֹת) לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:

 ברטנורה  (ב) לא ישב אדם לפני הספר. ואפילו בחול. ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזירה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא. ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן: סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית. ואע''פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר ותעבור עונת התפילה קודם שיתקננו וישלים התספורת: ולא יכנס למרחץ. סמוך למנחה, שמא יתעלף: ולא לבורסקי. מקום עיבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפילה: ולא לאכול. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה: ולא לדין. אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחילת הדין: ואם התחילו. בחד מכל הני דאמרינן: אין מפסיקין. אלא יגמור ואחר כך יתפלל. והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפילה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו, ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם: מפסיקין לקריאת שמע. מלתא אחריתא נקט והכי קאמר, חברים העוסקים בתורה מפסיקים תורתם לקריאת שמע דזמנה קבוע דכתיב (דברים ו) בשכבך ובקומך: ואין מפסיקין לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקים תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפילה:

ג. לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֵלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:

 ברטנורה  (ג) לא יצא החייט במחטו. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנותו חייב, שדרך האומנין לתחבן בבגדיהן כשיוצאין לשוק: שמא ישכח ויצא. משתחשך: הלבלר. הסופר: בקולמוסו. התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים: ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש, פליתי: ולא יקרא לאור הנר. בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת. ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר: החזן. מלמד תינוקות: מהיכן התינוקות קורין. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קורין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם: אבל הוא לא יקרא. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה שאין אימתה עליו: כיוצא בו. לעשות הרחקה מן העבירה אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה ואע''פ ששניהם טמאים: מפני הרגל עבירה. שמתוך שהם מתיחדים יבוא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה אפילו הכי לא יאכלו זה עם זו:

ד. וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:

 ברטנורה  (ד) [ואלו מהלכות. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין: בעליית חנניה בן חזקיה. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים דברי תורה, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מד), כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מה) היכן נרמז קרבן זה בתורה, ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל: ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום. שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו בית שמאי ופסקו כמותם כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י''ח דבר מייתי להו בגמרא, ואלו הן: האוכֵל אֹכֶל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה. הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון ואוכל שני. והשותה משקין טמאים נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה, הרי שלש. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום במים שאובין, ועל טהור גמור שנפלו על ראשו שלשה לוגין מים שאובין. הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין, והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובין מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית, שיהיו הספרים של כתבי הקודש פוסלין את התרומה במגע. שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידים את הספרים, גזרו שיהיו הספרים דהיינו תורה נביאים וכתובים במגען פוסלין את התרומה. והגזירה השביעית, גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטינופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה השמינית, האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלין את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחילה, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא. והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחילה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה התשיעית, כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ, שאע''פ שהם ראשון לטומאה, דאורייתא אין יכולים לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו, שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה העשירית, שיהיו בנות כותים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדו, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה, וכי חזיין לא מפרשי להו, הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה האחת עשרה, שיהו כל המיטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מַלמַד הבקר, ויש בהקפו טפח אבל אין בעביו טפח. ואע''פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המיטלטלין שיש בהקפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה השתים עשרה, הבוצר ענבים לדרכן בגת המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה ואע''פ שהולך לאיבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאיבוד ומכשיר מן התורה. והגזירה השלש עשרה, שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הארבע עשרה, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. והגזירה החמש עשרה והשש עשרה, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה השבע עשרה, גזרו על פתן של עובדי כוכבים ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן. וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה השמונה עשרה, גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

 ברטנורה  (ה) אין שורין דיו. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה: וסממנים. לצבע: וכרשינים. מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ''ה, ובלע''ז ויצ''ש. וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום אע''פ שהן נישורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעָיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

 ברטנורה  (ו) אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים: שיהבילו. שיתחממו, שיעלה בהם ההבל: ליורה. של צבעים: אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום: ובית הלל מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת וחייב משום מבשל:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

 ברטנורה  (ז) ולא טוענין עמו. על החמור: ולא מגביהים עליו. משאוי על כתפו. דמחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת: אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום: ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום:

ח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ:

 ברטנורה  (ח) לעבדן. מעבד העורות: מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע:

ט. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת:

 ברטנורה  (ט) כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך שלשה ימים. ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש: ושוין. בית שמאי ובית הלל שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד. לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת: ועגולי הגת. הנך דגת קרי עיגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול. ובהא מודו בית שמאי לבית הלל משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת, דאין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:

י. אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:

 ברטנורה  (י) כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: חררה. עוגת רצפים: שיקרמו. תחילת אפיה עושין כמו קרום: פניה. שהם כלפי אויר התנור: כדי שיקרום התחתון. המדובק לחרס התנור, דהוא נאפה תחילה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כר' אליעזר:

יא. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא:

 ברטנורה  (יא) משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין: עם חשיכה. ואע''ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור. מעט בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך, דכהנים זריזין הן: בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש: ובגבולין. צריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה. וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ואינה צריכה לקיסמין דקין תחתיה להבעירה: אף בפחמין כל שהן. כי היכי דמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם ואין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כרבי יהודה, דליכא מאן דפליג עליה:


 

גמרא שבת דף י''ג ע''א

לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה כו' אִיבַּעְיָא לְהוּ נִדָּה מַה שֶׁתִּישַׁן עִם בַּעְלָהּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ תָּא שְׁמַע (יחזקאל י''ח) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב מַקִּישׁ אִשָּׁה נִדָּה לְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ מַה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר אַף אִשָּׁה נִדָּה הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר: תָּנֵי דְבֵי אֵלִיָּהוּ מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ''חֲ הַרְבֵּה וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָיו וּמַחֲזִירָתָן בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאָמְרָה לָהֶם כְּתִיב בַּתּוֹרָה (דברים ל') כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ בַּעְלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ''חֲ הַרְבֵּה מִפְּנֵי מַה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְלֹא הָיָה אָדָם מַחֲזִירָהּ דָּבָר פַּעַם אַחַת נִתְאַרַחְתִּי אֶצְלָהּ וְהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי כָּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי בִּימֵי נִדּוּתַיִךְ מַה הוּא אֶצְלִיךְ אָמְרָה לִי חַ''וְ אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָה לֹא נָגַע בִּי בִּימֵי לִיבּוּנַיִךְ מַהוּ אֶצְלִיךְ אָכַל וְשָׁתָה עִמִּי וְיָשַׁן עִמִּי בְּקִרוּב בָּשָׂר וְלֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ עַל דָּבָר אַחֵר אָמַרְתִּי לָהּ בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא נָשָׂא פָנִים לַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא י''ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מִטָּה חַדָא הַוַאי, בְּמַעֲרָבָא אַמְרִי אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סִינָר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

 רש''י  שתישן עם בעלה. כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא הכירא מדכר דכיר: אל ההרים לא אכל. בפ' אלו הן הנשרפין מפר' ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהיה צדיק: מה אשת רעהו כו'. דאסר לן יחוד מן התורה בקדושין מאחיך בן אמך: ושימש ת''ח. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה וצריכה להיות לובש' לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירותיה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהויתה תהא עד שתבא במים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורצייל''ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:

 

זוהר הקדמה דף י ע''א

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שִׁיר ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ' מִי זֹאת כְּלָלָא דִּתְרֵין קִדּוּשִׁין דִּתְרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא, עוֹלָה מַמָּשׁ לְמֶהֱוֵי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין דִּיהֵא קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין מִ''י וְאִתְחַבָּרָא בְּזֹא''ת בְּגִין לְמֶהֱוֵי עוֹלָה דְּאִיהִי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, מִן הַמִּדְבָּר דְּהָא מִן הַמִּדְבָּר יָרְתָא לְמֶהֱוֵי כַּלָּה וּלְמֵיעָל לְחוּפָּה, תּוּ מִן הַמִּדְבָּר אִיהִי עוֹלָה כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר (שָׁם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה בְּהַהוּא מִדְבָּר דִּלְחִישׁוּ בְּשִׂפְוָן אִיהִי עוֹלָה, וְתָנֵינָן מַאי דִּכְתִיב (שְׁמוּאֵל א' ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר וְכִי כָּל דְּעָבַד לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמִּדְבָּר הַוָּה וְהָא בְּיִשּׁוּבָא הַוָּה אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּרָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שִׁיר ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה וּכְתִיב (תְּהִלִּים ע''ה) מִמִּדְבַּר הָרִים אוֹף הָכִי עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי בְּהַהִיא מִלָּה דְּפוּמָא אִיהִי סָלְקָא וְעָאלַת בֵּין גַּדְּפֵי דְּאִמָּא וּלְבָתַר בְּדִבּוּרָא נָחֲתָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישַׁיְהוּ דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, הֵיךְ סָלְקָא בְּדִבּוּרָא דְּהָא בְּשֵׁירוּתָא כַּד בַּר נַשׁ קָאִים בְּצַפְרָא אִית לֵיהּ לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּפָקַח עֵינוֹי הֵיךְ מְבָרֵךְ, הָכִי הֲווּ עָבְדֵי חֲסִידֵי קַדְּמָאֵי נָטְלָא דְּמַיָּא הֲווּ יַהֲבֵי קַמַּיְהוּ וּבְזִמְּנָא דְּאִתְעָרוּ בְּלֵילְיָא אַסְחָן יָדַיְהוּ וְקַיְּמֵי וּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא וּמְבָרְכֵי עַל קְרִיאָתָהּ. וְכַד תַּרְנְגּוֹלָא קָרֵי כְדֵין פַּלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ וּכְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּיָדֵין מְסוֹאֲבוֹת וּמְזוּהֲמוֹת, (וּמְבָרְכִין), וְכֵן כָּל שַׁעְתָּא, בְּגִין דִּבְשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ נָאִים רוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ וּבְשַׁעְתָּא דְּרוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא זַמִּין וְשַׁרְיָא עַל יְדוֹי וּמְסָאַב לוֹן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּהוּ בְּלָא נְטִילָה, וְאִי תֵּימָא אִי הָכִי הָא בִּימָמָא דְּלָא נָאִים וְלָא פָּרַח רוּחֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא וְכַד עָאל לְבֵית הַכִּסֵא לֹא יְבָרֵךְ וְלָא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה חָדָא עַד דְּיִסְחֵי יְדוֹי, וְאִי תֵּימָא בְּגִין דִּמְלוּכְלָכִים אִנּוּן לָאו הָכִי הוּא בַּמֶּה אִתְלַכְלָכוּ, אֶלָּא וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יַדְּעִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא יַדְּעֵי עַל מָה קַיְּמָא עָלְמָא, רוּחָא חָדָא אִית בְּכָל בֵּית הַכִּסֵא דְּעָלְמָא דְּשַׁרְיָא תַּמָּן וְאִתְהַנִּי מֵהַהוּא לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא וּמִיָּד שָׁרִי עַל אִנּוּן אֶצְבָּעָן דִּידוֹי דְּבַר נַשׁ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (שיה''ש ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ'. מִי זֹאת, הוּא כְּלָל שֶׁל שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, שֶׁל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בְּחִבּוּר אֶחָד וְקֶשֶׁר אֶחָד. עוֹלָה, שֶׁעוֹלָה מַמָּשׁ לִהְיוֹת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כִּי מִי, הִיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְנִתְחַבְּרָה בְּזֹאת, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. מִן הַמִּדְבָּר, כִּי מִן הַמִּדְבָּר יָרְשָׁה לִהְיוֹת כַּלָּה וּלְהִכָּנֵס לַחוּפָּה. עוֹד. מִן הַמִּדְבָּר הִיא עוֹלָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. דְּהַיְנוּ בַּמִּדְבָּר הַהוּא שֶׁל לַחַשׁ הַשְּׂפָתַיִם, הִיא עוֹלָה. וְלָמַדְנוּ. מַהוּ שֶׁכָּתוּב, (שמו''א ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר, וְכִי כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בַּמִּדְבָּר, הֲלֹא בַּיִּשּׁוּב הָיָה. אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּר. כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, וְכָתוּב (תהלים ע''ה) מִמִּדְבַּר הָרִים. אַף עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כָּךְ, מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁל הַפֶּה, הִיא, עוֹלָה, וְנִכְנֶסֶת בֵּין כְּנָפַיִם שֶׁל הָאֵם, וּלְאַחַר כָּךְ, עַל יְדֵי דִּבּוּר הִיא יוֹרֶדֶת וְשׁוֹרָה עַל רָאשֵׁי הָעָם הַקָדוֹשׁ. אֵיךְ עוֹלָה בַּדִּבּוּר. כִּי בַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁאָדָם קָם בַּבֹּקֶר, יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲדוֹנוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו. אֵיךְ הוּא מְבָרֵךְ. כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂים הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים. כְּלִי עִם מַיִם הָיוּ נוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מִתְעוֹרְרִים בַּלַּיְלָה, הָיוּ רוֹחֲצִים אֶת יְדֵיהֶם, וְעוֹמְדִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּמְבָרְכִים עַל קְרִיאָתָהּ. הַתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא, וְאָז חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, נִמְצָא אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וְאָסוּר לְבָרֵךְ עִם יָדַיִם טְמֵאוֹת וּמְזוּהֲמוֹת. וְכֵן בְּכָל שָׁעָה. מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, רוּחוֹ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ רוּחַ הַטוּמְאָה מוּכָן וְשׁוֹרֶה עַל יָדָיו, וּמְטַמֵּא אוֹתָם. וְאָסוּר לְבָרֵךְ בָּהֶן בְּלֹא נְטִילָה, וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן, הִנֵּה בַּיּוֹם שֶׁאֵינוֹ יָשֵׁן, וְאֵין הָרוּחַ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה אֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, כְּשֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, לֹא יְבָרֵךְ וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת, עַד שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו. וְאִם תֹּאמַר מִשּׁוּם שֶׁהֵן מְלוּכְלָכוֹת, אֵין הוּא כֵּן, כִּי בַּמֶּה נִתְלַכְלְכוּ. אֶלָּא אוֹי לָהֶם לִבְנֵי הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶת כְּבוֹד רִבּוֹנָם, וְאֵינָם יוֹדְעִים עַל מַה הָעוֹלָם עוֹמֵד. הִנֵּה רוּחַ אֶחָד יֵשׁ בְּכָל בֵּית כִּסֵּא שֶׁבָּעוֹלָם, הַשּׁוֹרֶה שָׁם וְנֶהֱנֶה מֵאוֹתוֹ הַגּוֹעַל וְהַצוֹאָה, וּמִיָּד הוּא שׁוֹרֶה עַל אוֹתָן אֶצְבְּעוֹת יָדָיו שֶׁל הָאָדָם.

 

הלכה פסוקה

ש''ע או''ח מסי' ס''א ואילך

א. יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וְזִיעַ: ב. צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּטַעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: ג. מִי שֶׁיֶשּׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנַס בּוֹ לְהִתְפַּלֵל נִקְרָא שָׁכֵן רָע וְגוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו: ד. הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פִּירוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו וְיַחֲשׁוֹב כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדוֹ וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטוֹרְדוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁתִּשָׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ וְיַחֲשׁוֹב כִּי אִלוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּין בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל קַל וָחוֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא חוֹקֵר כָּל הַמַחֲשָׁבוֹת וְאִם תָּבֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתּוֹק עַד שֶׁתִּתְבַּטֵל הַמַחֲשָׁבָה וְצָרִיךְ שֶׁיַחֲשׁוֹב בִּדְבָרִים הַמַכְנִיעִים הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אוֹתוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָׁמַיִם וְלֹא יַחֲשׁוֹב בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ: ה. הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם הַקָרְבָּן וּלְכַךְ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא דוּגְמַת הַקָּרְבָּן בְּכַוָּנָה וְלֹא יְעָרֵב בָּהּ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת כְּמוֹ מַחֲשָׁבָה שֶׁפּוֹסֶלֶת בְּקָדָשִׁים וּמְעוּמָד דּוּמְיָא דַעֲבוֹדָה וּקְבִיעוּת מָקוֹם כְּמוֹ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל אֶחָד קָבוּעַ מְקוֹמוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ וּמַתַּן דָמָיו וְשֶׁלֹּא יָחוֹץ דָבָר בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר דוּמְיָא דְקָרְבָּן שֶׁחֲצִיצָה פּוֹסֶלֶת בֵּינוֹ לְבֵין הַקִיר וְרָאוּי שֶׁיִהְיוּ לוֹ מַלְבּוּשִׁים נָאִים מְיוּחָדִים לִתְפִלָּה כְּגוֹן בִּגְדֵי כְהוּנָה אֶלָא שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְבַזְבֵּז עַל זֶה וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב הוּא שֶׁיִהְיֶה לוֹ מִכְנָסַיִם מְיוּחָדִים לִתְפִלָּה מִשׁוּם נְקִיּוּת: ו. לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת חוּלִין בְּשָׁעָה שֶׁשָׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה וְאִם שָׂח הוּא חוֹטֵא וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְגּוֹעֲרִין בּוֹ: טוֹב לְכַוֵּין רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדוּשָׁה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר:

 

מוסר

מרגניתא דר' מאיר

מַה הַנָּאָה לָאָדָם וְסוֹפוֹ לִפְרוֹשׁ מֵעוֹלָם לָעוֹלָם. מֵחַיִים לַמָּוֶת. מֵאוֹרָה לַחֲשֵׁיכָה. מִשֵּׁינָה מְתוּקָה לְשֵׁינָה דְחוּקָה וּמָרָה. מֵאוֹר מָתוֹק לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. מִמַּטְעַמִּים מְתוּקִים לְטַעַם עָפָר. מֵחִבּוּק נָאֶה לְחִבּוּק עָפָר. כַּמָה עֲשִׁירִים יָצְאוּ מֵהָעוֹלָם בְּפַחֵי נָפֶשׁ. כַּמָה חֲכָמִים הָיְתָה חָכְמָתָם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָה גִבּוֹרִים הָיְתָה גְבוּרָתָם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָה מְגַדְּלֵי בָנִים לֹא שָׂמְחוּ בִּבְנֵיהֶם. כַּמָה נָאִים הָיָה נוֹיֵיהֶם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָּה זְקֵנִים לֹא רָאוּ כָּבוֹד. כַּמָּה בַּחוּרִים נִקְצְצוּ בְּחֻפָּתָן. וְכִי מַה הֲנָאָה לֶאֱכוֹל מִמַּאֲכָל שֶׁהוּא מְבִיאוֹ לְדִינִים מְרֻבִּים. מִשִּׂמְחָה שֶׁמְּבִיאָה לְאָדָם לְדַאֲגוֹת הַרְבֵּה. מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁהוּא גוֹרֵם לִפְגִיעוֹת מְרֻבּוֹת. מֵהִרְהוּר שֶׁגּוֹרֵם לְמַכְאוֹבִים מְרֻבִּים. מִשֵּׁנָה מְתוּקָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לְמִיתָה מְשׁוּנָה. מֵחֵטְא שֶׁהוּא מְאַבֵּד זָכִיּוֹת הַרְבֵּה. מִתַּרְעוּמוֹת שֶׁמְּקַפְּחוֹת פַּרְנָסוֹת הַרְבֵּה. אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הַמִּתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירוֹת וּמֵהִרְהוּר וּמִלֵּצָנוּת וּמִלָּשׁוֹן הָרַע וּמֵהַכִּיעוּר וְהַדוֹמִים וְהַמְקַיֵים מִצְוֹת וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מִצְוֹת עַל אֲמִתָּתָהּ וּמִתְרַחֵק מִן הַחֵטְא וְשׁוֹמֵר עִיּוּן תְּפִלָּה וּמִתְוַדֶה עַל עֲוֹנוֹתָיו. לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַאֲמַר יְיָ תַּדְאֵית אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע אִילַן פֵּירִין עָבַד פֵּירִין לִזְנֵהּ דִּי בַר זַרְעֵהּ בֵּהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן:


 רש''י   תדשא הארץ דשא עשב. לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחלקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי''ץ [מכלול העשבים] כלן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע. שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר: עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עשה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה: אשר זרעו בו. הן גרעני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:

(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וְאַפֵּקַת אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילַן עָבֵד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵהּ בֵּהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:


 רש''י   ותוצא הארץ וגו' . אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחמר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חלין (חולין ס.) :

(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תְּלִיתָאִי: (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִימְנֵי בְהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין:


 רש''י   יהי מארת וגו' . מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה: יהי מארת. חסר וי''ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפל בתינוקות: להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה: והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) מאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא אין אתם צריכין לדאג מן הפרענות: ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה: ולימים. שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם: ושנים. לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון) :

(טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וִיהוֹן לִנְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן:


 רש''י   והיו למאורות. עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:

 

נביאים - ישעיה - פרק מב

(טו) אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ: אַחְרֵיב טוּרִין וְרָמָן וְכָל עִסְבֵּיהוֹן אֲיַבֵּשׁ וַאֲשַׁוֵּי נַהֲרִין לְנַגְוָן וַאֲגַמִּין אֲיַבֵּשׁ :


 רש''י   אחריב הרים וגבעות . אהרוג מלכים ושלטונים של עכו''ם : וכל עשבם . כל הנלוים עליהם : אוביש . ל' יובש הוא לענין דבר לח כגון עשב ונהרות :

(טז) וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים: וָאֲדְבַּר לְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְרָמִין כְּסָמָן בְּאוֹרַח דְּלָא יְדָעוּ בִּשְׁבִילִין דְּלָא אֵילַפוּ אַדְרֵיכִנּוּן אֲשַׁוֵּי קְבַל קֳדָמֵיהוֹן לִנְהוֹר וְכַפְלָא לְמֵישְׁרָא אִלֵּין פִּתְגָמַיָּא אַעֲבְּדִנּוּן וְלָא אֲרְחֵקִנּוּן :


 רש''י   והולכתי . ישראל שהיו עורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה : עשיתים . אעשה כן ל' נבואה לדבר על העתיד כאילו עשוי :

(יז) נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ: יִסְתַּחֲרוּן לַאֲחוֹרָא יִבַּהֲתוּן בַּהֲתָא פָּלְחֵי כּוֹכְבַיָא דְאָמְרִין לִצְלַם מַתְּכָא אַתּוּן טַעֲוָתָנָא : (יח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת: רְשִׁיעַיָּא דְּאִנּוּן כְּחֵרְשִׁין הֲלָא אוּדְנִין לְכוֹן שְׁמַעוּ וְחַיָבַיָא דְּאִנּוּן כְּסָמָן הֲלָא עַיְנִין לְכוֹן אִסְתַּכַּלוּ וַחֲזוֹ :


 רש''י   החרשים . והעורים . על ישראל הוא אומר :

(יט) מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה: הֲלָא אִם יְתוּבוּן רְשִׁיעַיָּא יִתְקְרוּן עַבְדַי וְחַיָבַיָא דִנְבִיַי שְׁלַחֵית עֲלֵיהוֹן אֶלָּא רְשִׁיעַיָּא עֲתִידִין לְאִשְׁתַּלָמָא פּוּרְעֲנוּת חוֹבֵיהוֹן בְּרַם אִם יְתוּבוּן יִתְקְרוּן עַבְדַיָא דַיְיָ :


 רש''י   מי עור . בכם אין אחד כי אם עבדי הוא העור שבכלכם , וחרש שבכם הרי הוא כמלאכי אשר אני שולח להנבא נבואות : מי עור כמשולם . מי היה עור בכם כבר קבל יסוריו והרי הוא כמשולם כל תגמוליו ויוצא נקי :

 

כתובים - משלי - פרק א

(יא) אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם: אִין יֵימְרוּן אֱתָא עִמָנָא נִכְמוֹן לִדְמָא נִטְשֵׁי לְזַכַּי מַגָּן :


 רש''י   נארבה לדם . לשפוך דם : נצפנה . ל' מארב : נצפנה לנקי חנם . הכתוב אומר שצפינתם לנקי חנם הוא :

(יב) נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר: נִבְלָעִנוּן כִּשְׁיוֹל לְחַיֵּי וְלִדְלָא מוּם הֵיךְ נָחֲתֵי גוּבָא :


 רש''י   נבלעם . לנקיים כשהם חיים : כשאול . הבולע כל גוף שלם : ותמימים . אינו לשון צדיקים אלא מלשון שלמים נבלעם כשהם שלמים כאדם היורד בתוך הבור כשהוא שלם כלומר בעודם בעשרם נהרגם ונירש נכסיהם :

(יג) כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל: כָּל עוּתְרָא וִיקָרָא נִשְׁכַּח וּנְמַלֵי בָתָּנָא בִּזְתָא : (יד) גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ: פַּיְסָךְ אַרְמֵי בֵּינָתָנָא כִּיסָא חַד יֶהֱוֵי לְכוּלָנָא :


 רש''י   גורלך תפיל בתוכנו . אם תרצה תחלוק או אם תרצה יהיה בשותפות : כיס אחד יהיה לכולנו . ביחד :

(טו) בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם: בְּרִי לָא תֵיזִיל בְּאָרְחָא עִמְהוּן מְנַע רַגְלָךְ מִן שְׁבִילֵיהוֹן :

 

משנה יבמות פרק א

א. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּה, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:

 ברטנורה  (א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו שתי נשים ומת בלא בנים, שתיהן פטורות, שנאמר (ויקרא י''ח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה, שאין תלמוד לומר עליה, אלא ללמדך שאפילו יבמתו שנאמר בה (דברים כ''ה) יבמה יבא עליה, אם היא אשה אל אחותה, לא תקח. והוא הדין לשאר עריות שיש בהן כרת. ואין לי אלא היא, צרתה מנין, ת''ל לצור. צרת צרתה מנין, ת''ל לצרור. דמשמע לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה: בתו ובת בתו וכו'. בבתו מאנוסתו, וכן בת בתו ובת בנו, דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו. דכיון דכתיב (ויקרא י''ח) ערות אשה ובתה, לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר. אבל בתו מאנוסתו לא נפיק מהאי קרא, דאשה על ידי קדושין משמע, אלא נפקא מערות בת בנך או בת בתך (שם:): חמותו ואם חמות ואם חמיו. כל אלו אסורות לו, משום ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו: אחותו מאמו. שנישאת לאחיו מאביו ומת. וכן אחות אמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן מן האב אף על פי שאין מן האם הכא נמי לא שנא: ואשת אחיו מאמו. שמת ונישאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו, ומת בלא בנים ונפלה לפניו ליבום. ואסורה לו לפי שהיתה תחלה אשת אחיו מאמו ואסורה לו עולמית, דכתיב (שם) ערות אשת אחיך, ודרשינן אחיך בין מן האב בין מן האם: ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי, ויבם שמעון את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנישאת לשמעון אסורה ללוי בכרת, לפי שמיעטה הכתוב מיבום לוי, שנאמר (דברים כ''ה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. הלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים. ואע''פ שעתה נפלה מכח נישואי שמעון שהיה בעולמו, אסורה לו מחמת ראובן. וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה: וכלתו. שמת בנו, ונשאה אחיו. וכלתו אסורה עליו איסור עולם ואפילו אחר שמת בנו: וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנה בו. ואע''פ שאין מיאון אלא ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, משכחת לה שמיאנה בחיי אביה, כגון שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה בעודה קטנה, ששוב אין לאביה רשות בה, ונישאת לאחי אביה בעודה קטנה, אז יוצאה במיאון, דקרינן לה לקמן יתומה בחיי האב. ואם מיאנה באחיו או נתגרשה ממנו, או נמצאה אילונית שמקחה מקח טעות וכאילו לא היתה אשת אחיו מעולם, צרתה מתיבמת: אילונית. לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים ואין לה סימנים וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערות שאר הנשים: ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו אילוניות נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי גדולות הן, ואין ממאנת אלא קטנה. ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן, סבר לה כמ''ד שאין אדם נושא אנוסת אביו ומפותת אביו. אבל לדברי האומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, והיא הלכה, אפשר שתנשא אמו לאחיו מאביו, וכשימות בלא בנים נמצאת אמו נופלת לפני בנה ליבום. ונמצאו ט''ז נשים פוטרות צרותיהן, ואמו אחת מהן. וכן הלכה:

ב. כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה. הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁצָרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָיְתָה בִתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, מֵתָה בִתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו, צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת. וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 ברטנורה  (ב) כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו, ואין שם אח אלא הוא. כך צרתה פטורה: הלכה צרת בתו ונישאת לאחיו השני. היכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו, ואינן פטורות, שהרי יש כאן מצות יבום, ומתיבמת האחת והשניה פטורה, דכתיב (דברים כ''ה) את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים. ואם יבם אחיו השני את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו: כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון. כך צרת צרתה, אשת אחיו השני האחרת, פטורה, שזו פוטרתה, שצרת ערוה פוטרת צרתה: ואפילו הם מאה. אחים, והלכה צרת צרתה של בתו ונתיבמה לאחיו השלישי, ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, שתיהן אסורות על זה. וכן לעולם: צרתה מותרת. להתיבם. שהרי בשעת זיקת יבום אינה צרתה: וכל היכולה למאן. שהיא קטנה הערוה, ויכולה למאן ולא מיאנה, ומת אחיו, הואיל וקידושיה אינן אלא מדרבנן וזיקה שלה אינה אלא מדרבנן, אינה פוטרת צרתה מן החליצה, ולהתיבם אסורה, שנראית כצרת ערוה:

ג. שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנְּשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. אִמוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו:

 ברטנורה  (ג) שש עריות חמורות מאלו. ומה היא חומרא שלהן, שנשואות לאחרים. ואינן יכולות להנשא לאחיו של זה מאביו, ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה, צרותיהן מותרות לינשא לזה, שאין צרת ערוה אסורה אלא בנופלת לפניו ליבום מאחיו. ורבינו משה בר מימון פירש, אם נישאו בעבירה לאחיו, ומת בלא בנים ונפלו ליבום לפניו, צרותיהן מותרות, שאין אלו צרות ערוה, הואיל ולא היו קדושין תופסין לאחיו באותן עריות: אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו מאביו, שהרי היא לו אשת האב, לדברי האומר שאנוסת אביו אסורה. ולעיל פירשתי שאין כן הלכה, אלא אמו פוטרת צרתה, שהיא יכולה להנשא לאחיו מאביו: אשת אביו, אשת אחיו מאביו. [שהיה לו בנים]: ואחות אביו. כולן אסורות לאחיו כמו שאסורות עליו, ואין בהם צד יבום על זה לעולם. ואם נשאום אחרים ולהם נשים אחרות ומתו, צרותיהן מותרות לינשא לזה. וכן אם נשא אותם אחיו בעבירה ומת בלא בנים צרותיהן מותרות:

ד. בֵּית שַׁמַּאי מַתִּרִין הַצָרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ (אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ) פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ:

 ברטנורה  (ד) בית שמאי מתירין. צרת ערוה להתיבם לאחיו. דלית להו הך דרשה דלצרור: חלצו. הצרות מן האחים: בית שמאי פוסלין. הצרות מן הכהונה, שחליצתן חליצה: ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן נכרי: נתיבמו. לאחין: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהם: ובית הלל פוסלים. שנבעלו לאסור להם, והנבעלה לאסור לה עשאה זונה וזונה אסורה לכהן: לא נמנעו. ואע''פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לב''ה, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם ואשת אח בכרת, ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ''כ לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש, לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשין מהן: אלו על גבי אלו. משאילים כליהם אלו לאלו. ובגמרא פריך אהא דתנן בית שמאי מתירין את הצרות לאחים ובית הלל אוסרים, קרי כאן לא תתגודדו, לא תיעשו אגודות אגודות. ומשני, כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג מורים כבית הלל. אבל שני בתי דינים בעיר אחת, וכ''ש שני בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה:


 

גמרא יבמות דף ט''ז ע''א

שָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַאי וּבֵית הִלֵּל. גּוּפָא בִּימֵי רִבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס הִתִּירוּ צָרַת הַבַּת לָאַחִין וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הָיָה וְעֵינָיו קָמוּ מִלָּבֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אָמְרוּ מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי אֵלֵךְ וְאַחֲרָיו מִי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאַחֲרָיו מִי רִבִּי עֲקִיבָא הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ אָמְרָה לוֹ רַבִּי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִין אֶצְלָךְ אָמַר לָהּ יִכָּנְסוּ וְנִכְנְסוּ תָּפְסוֹ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹשִׁיבָהוּ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב אָמַר לוֹ רַבִּי אֱמוֹר לְתַלְמִידָךְ אַחֵר וְיֵשֵׁב אָמַר לוֹ מִי הוּא רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תהלים ל''ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב אָמַר לוֹ רַבִּי אֱמוֹר לְתַלְמִידָךְ אַחֵר וְיֵשֵׁב אָמַר לוֹ וּמִי הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ שֵׁב בְּנִי שֵׁב כְּמוֹתָךְ יִרְבּוּ בְיִשְׂרָאֵל הִתְחִילוּ מְסַבְּבִים אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְצָרַת הַבַּת אָמְרוּ לוֹ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי אָמַר לָהֶם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא מִשְׁמָךְ אָמְרוּ הֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי אָמַר לָהֶם דּוֹסָא שְׁמַעְתֶּם אוֹ בֶן הָרְכִּינַס שְׁמַעְתֶּם אָמְרוּ לוֹ חַיֶּיךָ רַבִּי סְתָם שָׁמַעְנוּ אָמַר לָהֶם אַח קָטָן יֶשׁ לִי בְּכוֹר שָׂטָן הוּא. וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַאי וְהִזָהֲרוּ שֶׁלֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת לְפִי שֶׁיֵשׁ עִמּוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁעַל מְדוּכָה זוּ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא וְאָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים. צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה עַמוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית וּמְקַבְּלִים גֵּרִים מִן הַקַרְדּוּיִים וּמִן הַתַּרְמוּדִיִים:

 רש''י  בימי ר' דוסא התירו. אחיו של ר' דוסא שהיה מתלמידי שמאי התירן כדתנן לקמן ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה. וסבורין חכמים שהוא התירן: קמו. עמדו מלראות: אמר לו. ר' יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא התירו. שמעתם אומרים: או בן הרכינס. בלא דוסא: סתם שמענו. בן הרכינס סתם שמענו ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא. חריף ועומד על שמועתו ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א''י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להם מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפ' לקמן מפני פרנסת עניים שבא''י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שביטל לקט שכחה ופאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויים וכו'. ולא אמרי' ממזרים הם מבנות ישראל שבאו עליהן עכו''ם דאיכא רבנן דפסלי:

 

זוהר הקדמה דף י''א ע''א

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַאי דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ל''ח) וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' תָּא חֲזִי כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְּאוֹרַיְתָא וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא דָּחִיל מֵעִלָּאֵי וּמִתַּתָּאֵי וְלָא דָּחִיל מִמַּרְעִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְיָלִיף מִנֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא דְּהָא אוֹרַיְתָא תּוֹלִיף לְבַר נַשׁ לְמֵיזָל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, תּוֹלִיף לֵיהּ עֵיטָא הֵיךְ יְתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ לְבַטָּלָא הַהִיא גְּזֵרָה דַּאֲפִלּוּ אִתְגְּזָר עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּטַּל הַאי גְּזֵרָה מִיָּד אִתְבַּטַּל וְאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרָיא עֲלֵיהּ דְּבָר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי וְלָא יִתְעֲדֵי מִנַּהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יְהוֹשֻׁעַ א') וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה, וְאִי אִתְעֲדֵי מִנַּהּ דְּאוֹרַיְתָא אוֹ אִתְפָּרַשׁ מִנַּהּ כְּאִלּוּ אִתְפָּרַשׁ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, תָּא חֲזִי עֵיטָא לְבַר נַשׁ כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילָא עַל עֲרְסֵיהּ בָּעֵי לְקַבָּלָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִּלְעֵילָא בְּלִבָּא שְׁלִים וּלְאַקְדָּמָא לְמִמְסָר קַמֵּיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ (כְּרֵאשִׁית י''ט עַמוּד ב') אִשְׁתֵּזִיב מִכָּל מַרְעִין בִּישִׁין וּמִכָּל רוּחִין בִּישִׁין וְלָא שָׁלְטִין עֲלֵיהּ, וּבְצַפְרָא כַד קָם מֵעֲרְסֵיהּ בָּעִי לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ וּלְמֵיעָל לְבֵיתֵיהּ וּלְמִסְגָד קַמֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּדְחִילוּ סַגְיָא וּבָתַר כֵּן יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ וְיִסָב עֵיטָא מֵאִנּוּן אֲבָהָן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (תְּהִלִּים ה') וַאֲנִי בְרוֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, מַה שֶּׁכָּתוּב, (ישעיה ל''ח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חָזָק כֹּחַ הַתּוֹרָה, וְכַמָּה הִיא עֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ יָרֵא מֵעֶלְיוֹנִים וּמִתַּחְתּוֹנִים, וְאֵינוֹ יָרֵא מֵחֳלָאִים רָעִים שֶׁבָּעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים, וְלוֹמֵד מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם. כִּי הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, מְלַמֶּדֶת לוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה. כִּי אֲפִלּוּ נִגְזָר עָלָיו שֶׁהַגְּזֵרָה לֹא תִּתְבַּטֵּל, הִיא מִתְבַּטֶּלֶת מִיָּד וְנֶעֱבֶרֶת מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ שׁוֹרָה עַל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשּׁוּם זֶה, צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וְלֹא יָסוּר מִמֶּנָּהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב (יהושע א') וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִם הוּא סָר מִן הַתּוֹרָה, אוֹ נִפְרָד מִמֶּנָּהּ, הוּא כְּאִלּוּ נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. בֹּא וּרְאֵה, עֵצָה לָאָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שֶׁל מַעְלָה בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַקְדִּים לִמְסוֹר אֵלָיו פִּקָּדוֹן נַפְשׁוֹ, וּמִיָּד הוּא נִצָל מִכָּל חֳלָאִים רָעִים וּמִכָּל הָרוּחוֹת הָרָעוֹת, שֶׁאֵינָן שׁוֹלְטוֹת עָלָיו. וּבַבֹּקֶר כְּשֶׁהוּא קָם מִמִּטָּתוֹ, הוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ לַאֲדוֹנוֹ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי הֵיכָלוֹ בְּיִרְאָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. וְיִקַּח עֵצָה מִן הָאָבוֹת הַקְדוֹשִׁים שֶׁכָּתוּב, (תהלים ה') וַאֲנִי בְרוֹב חַסְדְּךְ אָבֹא בֵיתֶךְ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךְ בְּיִרְאָתֶךְ.

 

הלכה פסוקה

שלחן ערוך א''ח מסי' ש''ז ואילך

א. וְדַבֵּר דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרָךְ שֶׁל חוֹל הִלְכַךְ אָסוּר לוֹמַר דָּבָר פְּלוֹנִי אֶעֱשֶׂה לְמָחָר אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר אֲפִילוּ בְּשִׂיחַת דְּבָרִים בְּטֵלִים אָסוּר לְהַרְבּוֹת: ב. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִהְיֶה שָׁם מִקְצַת חוֹלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לִדְבַר צוֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה כֵּיצַד אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי לַעֲלוֹת בְּאִילָן לְהָבִיא שׁוֹפָר לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה וְכוּ': ג. הַבּוֹרֵר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַנִּיחוֹ אֲפִילוּ לְבוֹ בַיּוֹם נַעֲשֶׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּיב: ד. הַבּוֹרֵר פְּסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל אֲפִילוּ בְיָדוֹ אַחַת חַיָּיב: ה. זֵיתִים וַעֲנָבִים אָסוּר לְסָחְטָן: ו. מֻתָּר לִסְחוֹט לִימוּנִי''ם: ז. לִתֵּן כַּרְכּוֹם בְּתַבְשִּׁיל מֻתָּר וְאֵין לָחוֹשׁ לוֹ מִשּׁוּם צוֹבֵעַ דְּאֵין צְבִיעָה בְּאוֹכְלִים: ח. הַמְחַתֵּךְ יֶרֶק דַּק דַק חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן: ט. פֵּירוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּשַׁבָּת אֲסוּרִים בּוֹ בַיּוֹם וְלָעָרֶב מֻתָּרִים מִיָּד:

 

מוסר

מרגניתא דרבי מאיר

הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע טוֹרֵד עַצְמוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא וְהַמַּסְבִּיר פָּנִים לָרָשָׁע הֲרֵי זֶה מִמַרְגִּיזֵי אֵל וְהַמְרַמֶּה בִּדְרָכָיו מִתְאַבֵּל בְּסוֹפוֹ וְהַמַטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם. וְהַמַּלְעִיג עַל עֲנִיּוּתָן שֶׁל עֲנִיִּים סוֹף סוֹף הוּא יָגֵעַ וַאֲחֵרִים אוֹכְלִים יְגִיעוֹ. וְכָל הַמַרְגִּיל לְהַאְדִּים פְּנֵי חֲבֵירוֹ פִּנְקָסוֹ פְתוּחָה בּוֹ בַיּוֹם וְאֵין לָךְ קָשֶׁה אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּדִבְרֵי הֲבַאי. אוֹי לְמִי שֶׁהָעוֹלָם מָטְעֶה בוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁהַשָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁנַעֲשֶׂה סַנֵיגוּרוֹ קַטֵּיגוּרוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁיִצְרוֹ מְנַצְחוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁנֶהְפַּךְ עָלָיו הַגַּלְגַּל. אוֹי לְמִי שֶׁמְאַבֵּד אֶת עֲמָלוֹ. ה' בְּרַחֲמָיו יַצִילֵנוּ מִכָּל גְּזֵירוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת בִּכְלַל וּפְרַט. יַצִילֵנוּ מִיֵצֶר הָרָע וּמִכָּל צָרָה וִיזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַעֲבַד יְיָ יָת תְּרֵין נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא יָת נְהוֹרָא רַבָּא לְמִשְׁלַט בִּימָמָא וְיָת נְהוֹרָא זְעֵרָא לְמִשְׁלַט בְּלֵילְיָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא:


 רש''י   המארת הגדלים וגו' . שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים. על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה:

(יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וִיהַב יָתְהוֹן יְיָ בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא: (יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וּלְמִשְׁלַט בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב: (יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם רְבִיעָאִי: (כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם: וַאֲמַר יְיָ יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵשׁ נַפְשָׁא חַיְתָא וְעוֹפָא יְפָרַח עַל אַרְעָא עַל אַפֵּי רְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא:


 רש''י   נפש חיה. שיש בה חיות: שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים:

(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּרְחִשָׁא דִּי אַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:


 רש''י   התנינם. דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקים העולם בפניהם: נפש החיה. שיש בה חיות:

 

נביאים - ישעיה - פרק מב

(כ) (ראית) רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע: חֲזֵיתוּן סַגִיאָן וְלָא נְטַרְתּוּן אִתְפַּתָּחָה אוּדְנֵיכוֹן וְלָא קַבֵּלְתּוּן אוּלְפַן :


 רש''י   ראות רבות . ראיות הרבה לפניכם ואינכם שומרים להביט במעשי ולשוב אלי : פקוח אזנים . אני עסוק לפקוח אזניכם ע''י נביאי ולא ישמע איש מכם את דברי ולשון הוה הוא :

(כא) יְהוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: יְיָ רָעֵי בְּדִיל לְזַכָּאוּתֵהּ יִשְּׂרָאֵל יְרַבֵּי לְעָבְדֵי אוֹרַיתֵיהּ וְיַתְקֵף יַתְהוֹן :


 רש''י   ה' חפץ . להראותכם ולפקוח אזניכם למען צדק ולכך הוא מגדיל ומאדיר לכם תורה :

(כב) וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: וְהוּא עַם בָּזִּיז וַאֲנֵיס אִתְחַפִּיאוּ בַּהֲתָא עוּלְמֵין כּוּלְהוֹן וּבְבָתֵּי יְסוּרִין עֲגִינִין הֲווֹ לַעֲדִי וְלֵית דִמְשֵׁזִיב לְבִיזָא וְלֵית דַּאֲמַר אֲתִיב :


 רש''י   והוא . העם הזה בזוי ושסוי וסוף הענין ולא ישים על לב כל זה לומר למה קראתנו זאת מי נתן למשיסה יעקב : הפח בחורים כולם . בחוריהם פחי נפש כולם , תו' ד''א הפח בחורים כולם ישימו את עצמם בפחי האדמה ובחורים ובבתי כלאים החבאו יוכיח שכן הוא : ואין אומר השב . כמו השב לפיכך הוא רפי אבל השב באמתחתינו הוא דגש :

(כג) מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר: מַן בְּכוֹן יָצִית דָּא יְקַבֵּל וִיסַבֵּר לְסוֹפָא :


 רש''י   יאזין . לתת לב לזאת מי נתן למשיסה יעקב : לאחור . יקשיב וישמע דבר שיעמוד לו באחרונה וכן ת''י לאחור לסופ' וכן כל לאחור שבמקררא עתיד להיות הוא :

(כד) מִי נָתַן (למשוסה) לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: מַן מְסַר לַעֲדִי יַעֲקֹב וְיִשְּׂרָאֵל לִבְזוּזִין הֲלָא יְיָ מִן קֳדָם דְּחָבוּ קֳדָמוֹהִי וְלָא אָבוּ לִמְהַך בְּאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וְלָא קַבִּילוּ אוּלְפָן אוֹרַיְיתֵיהּ :


 רש''י   זו חטאנו לו . זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו : ולא אבו . אבותינו בדרכיו הלוך :

(כה) וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב: וּשְׁפַּךְ עֲלֵיהוֹן חֵימַת רוּגְזֵיהּ וּתְקוֹף עָבְדֵי קְרָבֵיהּ אַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן וּקְטָלוּ בְהוֹן מִסְּחוֹר סְחוֹר וְלָא יְדַעוּ וְשַׁלִיטוּ בְהוֹן וְלָא שַׁוִיאוּ דַחֲלְתֵּיהּ עַל לִבָּא :


 רש''י   ותלהטהו מסביב . כדי שיראו ויקחו מוסר כענין שנאמ' ( צפניה ג ו ) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי וגו' : ולא ידע . יודע הוא אלא שדש בעקב לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו : ותבער בו . אחר פורענו' העכו''ם שמסביב בערה בעצמו :

 

כתובים - משלי - פרק א

(טז) כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם: מְטוּל דְרִגְלֵיהוֹן לְבִישְׁתָּא רָהֲטָן וּמִסְתַּרְהֲבִין לְמִשְׁפַּךְ דְּמָא :


 רש''י   לרע ירוצו . לרעת עצמם הם רצים ואינם יודעים לתת לב לדבר :

(יז) כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף: מְטוּל דְּמַגָּן פְּרִיסָא מְצוּדְתָּא עַל פִּרְחֲתָא דְגַפָּא :


 רש''י   כי חנם מזורה הרשת . כי העופות הרואות חטים וקטניות מזורים על הרשת חנם הוא בעיניהם שאינם מכירים על מה היא נזרת ויורדין בה ואוכלין :

(יח) וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם: וְהִנוּן לִדְמָהוֹן כָּמְנִין וּמִטְשִׁין לְנַפְשָׁתְהוֹן :


 רש''י   והם לדמם יארובו . והציידים יארובו לדמם של עופות :

(יט) כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח: הֵיכְדֵין אִנוּן אָרְחָתָא דְכָל דְּעָבְדִין עִילָא נַפְשָׁתָא דְמָרֵיהוֹן נָסְבִין :


 רש''י   כן ארחות כל בוצע בצע . גוזל גזילה נאה ונחמדת היא לו וחנם היא לו . וסופו את נפש בעליו יקח . נפש עצמו שנעשה עכשיו בעל הממון שגזל מחבירו :

(כ) חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ: חָכְמְתָא בְשׁוּקָא מִשְׁתַּבְּחָא וּמִשְׁקָקֵי יָהֲבָה קָלָהּ :


 רש''י   חכמות בחוץ תרונה . הרי חכמותיה של תורה בחוצותיה תזעקנה להזהירכם לסור עליהם ומה הן חוצותיה בתי מדרשות : ברחובות . במקום שמרחיבין אותה כך דרש רבי תנחומא :

(כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר: בְּרֵישׁ בִּירָתָא מַכְרְזָא וּבְמַעֲלָנָא דְתַרְעֵי בִּכְרַכֵּי מִלָהָא אָמְרָה :


 רש''י   בראש הומיות תקרא . במקום שהיא נשמעת ונכרזת שם היא קוראת ואומרת ענין שלמטה עד מתי פתאים וגו' : בפתחי שערים . הם מקום ישיבת הזקנים :

 

משנה בבא קמא פרק א

א. אַרְבָּעה אֲבוֹת נְזִיקִים, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

 ברטנורה  (א) ארבעה אבות נזיקין. משום דאיכא לכל חד מינייהו תולדות, קרי להו אבות: השור. הוא הרגל, דהיינו מה שהבהמה מזקת ברגלים דרך הלוכה כדכתיב (שמות כב) ושלח את בעירה. ותניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר (ישעיה לב) משלחי רגל השור והחמור. ותולדה דרגל היא כשהזיקה בגופה דרך הלוכה, או בשערה דרך הלוכה שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. או בשליף שעליה, והוא משאוי שבאמתחות ובמרצופין שעליה. או בזוג שבצוארה: והבור. הפותח בור ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת אם הבור עמוק עשרה טפחים, או הוזק אם הוא פחות מי' טפחים. דכתיב (שמות כא) כי יפתח איש בור וגו'. ותולדה דבור, כגון כיחו וניעו לאחר שנחו ברה''ר והזיקו: והמבעה. זה השן, שאכלה בהמתו בשדה חבירו כדכתיב (שם כב) וביער בשדה אחר. ונקרא השן מבעה מפני שהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה, מלשון נבעו מצפוניו (עובדיה א) דמתרגמינן אגליין מטמרוהי. ותולדה דשן היא, כשנתחככה בכותל להנאתה כדרך הבהמות שמתחככות ושברה את הכותל, או טנפה פירות כשנתחככה בהן להנאתה: וההבער. זו הדליקה שיצאה והזיקה כדכתיב (שמות כב) כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש או הקמה או השדה. ותולדה דאש, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דומיא דאש שהרוח מוליכה. והא דלא חשיב תנא דידן קרן בכלל אבות נזיקין, משום דלא מיירי אלא בנזיקין שהם מועדים מתחלתן כלומר שמשלמין נזק שלם מתחלתן, אבל בתמין ואחר כך מועדים לא קא מיירי: לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר, אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה. דהוה אמינא רגל דהזיקה מצוי חייביה רחמנא, שן דאין הזיקה מצוי לא חייביה רחמנא. ואי כתב רחמנא שן, הוה אמינא שן דיש הנאה להזיקה חייב, רגל דאין הנאה להזיקה אינו חייב. ואי כתב רחמנא שן ורגל ולא כתב אש, הוה אמינא שן ורגל שיש בהן רוח חיים כלומר, שבאים מכח בעלי חיים, חייב, אבל אש שאין בה רוח חיים לא לחייב. ואם נכתבו שלשתן ולא כתב רחמנא בור, הוה אמינא הני לחייבי שדרכן לילך ולהזיק, אבל בור שאין דרכו לילך ולהזיק לא לחייב עליה. משום הכי איצטריכו כולהו. ובגמרא מסיק, דאי כתב בור וחד מהנך אתו כולהו שאר, לבד מקרן, בהצד השוה שבהן שדרכן להזיק. ולא הוצרכו כולן אלא מפני שהן חלוקים בהלכותיהן, שיש בזה מה שאין בזה. שן ורגל פטורים ברשות הרבים, מה שאין כן בבור ואש. בור פטר ביה קרא אדם וכלים דכתיב (שמות כא) ונפל שמה שור או חמור, דדרשינן שור ולא אדם, חמור ולא כלים, מה שאין כן בשאר אבות נזיקים. אש פטר בו את הטמון, שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר, דכתיב (שם כב) או הקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. ובשאר אבות נזיקים לא פטר את הטמון: הצד השוה שבהן וכו'. אף אני אביא כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, שאם הזיק נתחייב המזיק לשלם תשלומי הנזק שהזיק: במיטב הארץ. מעידית שבנכסיו, מן המשובח שבהם, אם בא ליתן לו קרקע בתשלומי נזקו. דכתיב (שם) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. אבל אם בא ליתן לו מטלטלין קיי''ל כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, ויהיב ליה כל מאי דבעי ואפילו סובין. והני מילי לנזקין. אבל לבעל חוב אי אית ליה זוזי מחייבינן ליה למיתן זוזי, ואי לית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי מאי דבעי, ואי מגבי ליה ארעא יהיב ליה בבינונית. ושכיר, אפילו לית ליה זוזי למשכיר לא מצי יהיב ליה באגריה אלא זוזי, ומחייבינן ליה לזבוני מנכסיה עד דמשכח זוזי ויהיב ליה:

ב. כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית, נְכָסִים הַמְּיֵחדִים, (וּבְכָל מָקוֹם) חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֱדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

 ברטנורה  (ב) כל שחבתי בשמירתו וכו'. כל דבר שנתחייבתי לשמרו: הכשרתי את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי והזיק, אני הוא שהכשרתי וזמנתי אותו היזק, ואני חייב עליו. כגון המוסר שורו לחרש שוטה וקטן חייב, שעליו היה מוטל שמירת שורו והרי לא שמרו כראוי לו: הכשרתי במקצת נזקו וכו'. ואם תקנתי וזמנתי מקצת הנזק אף על פי שלא זמנתי ותקנתי את כולו, נתחייבתי עליו כאילו זמנתיו כולו. כגון החופר בור תשעה ברה''ר ובא אחר והשלימו לעשרה, ונפל שמה שור או חמור ומת, האחרון חייב. אע''פ שלא תקן אלא מקצת הנזק, כאילו עשה כל הנזק, כיון דבתשעה ליכא מיתה: נכסים שאין בהם מעילה. ועל איזה נכסים אני חייב לשלם אם הזקתי, על נכסים שאין בהם מעילה. כגון נכסים שאינן הקדש. שאם הזקתי נכסים של הקדש איני חייב לשלם, דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש. והוא הדין לכל שאר נזקים: נכסים שהם של בני ברית. שאם הזיק נכסים של נכרי, פטור: נכסים המיוחדים. שיש להם בעלים מיוחדים, שאם הזיק נכסים של הפקר, פטור: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חבירו חייב המזיק, חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק ברשות המזיק והזיקו שור המזיק, פטור, דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי. ודוקא כשהזיקו נכסיו, אבל המזיק עצמו שחבל בחברו, אף על פי שהוא עומד ברשותו, חייב, דאמר ליה הנחבל נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא: ורשות הניזק והמזיק. ורשות המיוחדת לניזק ולמזיק, כגון חצר של שניהם, והזיק שורו של אחד מהם באותה חצר בשן ורגל, פטור. והוא שתהיה אותה חצר מיוחדת לשוורים גם כן. אבל אם היתה מיוחדת לפירות ולא לשורים, והזיק בשן ורגל, חייב. ואם הזיק בקרן, בכל ענין חייב:

ג. שׁוּם כֶּסֶף, וְשָׁוֶה כֶסֶף, בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק. וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין:

 ברטנורה  (ג) שום כסף. שום זה של נזקים לא יהא אלא בכסף. שיהו בית דין שמין כמה שוה הנזק וכך ישלם לו. ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו, ואח''כ אירע שנשברה רגלה של פרה זו של ראובן בטליתו של שמעון ברה''ר דהוי נמי בור ברה''ר, אין אומרים הואיל וזה הזיק וזה הזיק יצא הזיקו של זה בהזיקו של זה, אלא שמין שני הנזקים בדמים, ומי שהזיק לחבירו יותר, ישלם: שוה כסף. וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים, לא יפרעו אלא מן הקרקעות שהם שוה כסף, ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. דכל מידי דמיטלטל חשוב כאילו הוא כסף, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי: בפני ב''ד. והשומא והתשלומין של נזקים לא יהיו אלא בפני ב''ד מומחין, ולא בפני ב''ד של הדיוטות: ועל פי עדים בני חורין ובני ברית. לאפוקי עבדים ונכרים שאינם כשרים לעדות של נזקין: והנשים בכלל הנזק. בין שהזיקה היא את אחרים, בין שאחרים הזיקוה, דין האיש ודין האשה שוין בנזקין: הניזק והמזיק בתשלומין. פעמים שהניזק שייך עם המזיק בתשלומין של ניזק. כגון אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, שפחת נבלה דניזק הוא, בין בתם בין במועד, ונמצא שאין המזיק משלם לו אפילו אותו חצי נזק שזכתה לו תורה אם הוא תם. או נזק שלם אם הוא מועד, הרי שהניזק הוא מפסיד ושייך בתשלומין הללו עם המזיק:

ד. חֲמִשָּׁה תַמִין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִגַּח וְלֹא לִגּוֹף וְלֹא לִשּׁוֹךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט. הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה:

 ברטנורה  (ד) חמשה תמין. שאינם רגילים להזיק, ואם הזיקו משלמין חצי נזק: וחמשה מועדין. שהם רגילין להזיק, ומשלמין נזק שלם: לא ליגח. בקרן: ולא ליגוף. דחיפת כל הגוף. וכולהו הוו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק. הרי חמשה תמין: ושור המועד. שלש פעמים ליגח או ליגוף או לרבוץ או לבעוט או לישוך. הרי הן חמשה מועדים לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד: ושור המזיק ברשות הניזק. אפילו קרן תמה. הוי מועד לשלם נזק שלם. ומתניתין אתיא כמאן דאמר משונה קרן בחצר הניזק שמשלמת נזק שלם ואפילו היא תמה. ואין כן הלכה: והאדם. הוי מועד מתחלתו נמי, ומשלם נזק שלם אם הזיק: הזאב והארי וכו'. מועדים מתחלתן. והא דלא חשיב להו בכלל חמשה מועדים דלעיל וליהוו אחד עשר מועדים, משום דהני לא שכיחי בישוב: ברדלס. חיה שקורין לה בערבי אלצב''ע: רבי אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כר' אליעזר: מן העליה. מעידית שבנכסיו. ואפילו אין הנוגח שוה שיעור הנזק. דבמועד כתיב (שמות כ''א) ישלם שור תחת השור, ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע:

 

גמרא ב''ק דף ט''ז ע''ב

מַאי עֲלִיָּה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּמְעוֹלֶה שֶׁבִּנְכָסָיו וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דה''ב ל''ב) וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבוֹתָיו וַיִּקְבְּרוּהוּ בְמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִד. וְאָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲלֵה אֵצֶל מְעוּלִים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה וּמָאן נִינְהוּ דָוִד וּשְׁלֹמֹה. (שם ט''ז) וַיִּקְבְּרוּהוּ בְקִבְרוֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָוִד וְגוֹ' וַיַּשְׁכִּיבוּהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מָאי בְּשָׂמִים וּזְנִים רִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זִינֵי זִינֵי רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמַנִי אָמַר בְּשָׂמִים שֶׁכָּל הַמֵּרִיחַ בָּהֶם בָּא לִידֵי זִימָה (שם דף י''ז) אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָאי דִּכְתִיב (ישעי' ל''ב) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מַיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִלּוּת חֲסָדִים זוֹכֶה לְנַחֲלַת ב' שְׁבָטִים שֶׁנֶאֱמַר אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי וְאֵין זְרִיעָה אֶלָא צְדָקָה שֶׁנֶאֱמַר (הושע י') זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד וְאֵין מַיִם אֶלָא תוֹרָה שֶׁנֶאֱמַר (ישעי' נ''ה) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַיִם וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים זוֹכֶה לְכִילָה כְּיוֹסֵף דִּכְתִיב (בראשית מ''ט) בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף וְגוֹ' בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת יִשָׂשׂכָר דִּכְתִיב (שם) יִשָׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם אִית דְּאַמְרֵי אוֹיְבָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו כְּיוֹסֵף דִּכְתִיב (דברים ל''ג) בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָו אַפְסֵי אָרֶץ וְזוֹכֶה לְבִינָה כְּיִשָׂשׂכָר דִכְתִיב (רה''א י''ב) וּמִבְּנֵי יִשָׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ':

 רש''י  ויקברוהו במעלה וכו'. בחזקיהו כתיב בספר דברי הימים: וישכבוהו במשכב. באסא מלך יהודה: זיני זיני. מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי: זורעי. היינו צדקה כדמפרש לקמיה: לנחלת שני שבטים. דהכי משמע רגליהם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר: בנות צעדה עלי שור. היינו כילה: חמור גרם. מתרגמינן עתיר בנכסין. יוסף איקרי שור דכתיב בכור שורו הדר לו (דברים ל''ב):

 

זוהר בראשית מ''ז ע''א

וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תְּהִלִּים ל''א) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, תָּא חֲזִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לְבַר נַשׁ בְּעָלְמָא וְאַתְקִּין לֵיהּ לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּפוּלְחָנֵיהּ וּלְאִתְתַּקָּנָא אָרְחוֹי בְּגִין דְּיִזְכֵּי לִנְהוֹרָא עִלָּאָה דְּגָנִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַדִּיקַיָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (יְשַׁעְיָה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ יֵעָשֶׂה לַמְּחַכֶּה לוֹ וּבַמֶּה יִזְכֵּי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְהַהוּא נְהוֹרָא בְּאוֹרַיְתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא בְּכָל יוֹמָא יִזְכֵּי לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְיִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ בָּאנֵי עָלְמִין דְּהָא בְּאוֹרַיְתָא אִתְבְּנֵי עָלְמָא וְאִשְׁתְּכְלָל הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ג') יְיָ' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה וּכְתִיב (שָׁם ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהֱיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם דְּכֹל דְּאִשְׁתַּדַּל בָּהּ שַׁכְלִיל עָלְמִין וְקַיִּם לֵיהּ, וְתָא חֲזִי בְּרוּחָא עָבִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא וּבְרוּחָא מִתְקַיְּמָא רוּחָא דְּאִנּוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא וְכָל שֶׁכֵּן רוּחָא דְּהָבָל דְּרַבְיֵי דְּבֵי רַב, מָה רַב טוּבְךָ דָּא טוּבָא דְּאִתְגְּנִיז לִירֵאֶיךָ לְאִנּוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, מַאי פָּעַלְתָּ דָּא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, רַבִּי אַבָּא אָמַר דָּא גַּן עֵדֶן דְּהָא בְּאוּמָנוּתָא עָבִיד לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְּנָא דִּלְעֵילָא לְאִתְתַּקָּפָא בֵּיהּ צַדִּיקַיָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תְּהִלִּים ל''א) פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם דְּהָא הוּא נֶגֶד (בְּנֵי) אָדָם, וְאַחֲרָא נֶגֶד עִלָּאִין קַדִּישִׁין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן גַּן עֵדֶן לְעֵילָא וְנֶגֶד בְּנֵי אָדָם הֲוֵי (וַאֲפִלּוּ אָחֳרָא נֶגֶד בְּנֵי אָדָם הֲוֵי) לְאִתְכַּנָּשָׁא בֵּיהּ צַדִּיקַיָּא דְּעָבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, וַיְּכֻלּוּ דְּכָלוּ עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא וְעוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לְעֵילָא וְתַתָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּאוֹרַיְתָא שֶׁבִּכְתָב וְעוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכָל צְבָאָם אִלֵּין פְּרָטֵי דְּאוֹרַיְתָא אַפִּין דְּאוֹרַיְתָא שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, וַיּכֻלּוּ דְּאִתְקַיְּמוּ וְאִשְׁתַּכְלָלוּ דָּא בְּדָא, שָׁמַיִם וָאָרֶץ פְּרָט וּכְלָל, וְכָל צְבָאָם רָזֵי דְּאוֹרַיְתָא דַּכְיָאן דְּאוֹרַיְתָא מְסָאֲבָן דְּאוֹרַיְתָא:

 תרגום הזוהר  וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהלים ל''א) מָה רַב טוּבְךְ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם, וְתִקֵּן אוֹתָם שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְשֶׁיְּתַקֵּן דְּרָכָיו, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לְאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה וְגוֹ'. עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ, הַיְנוּ אוֹר הַגָּנוּז. יַעֲשֶׂה לַמְּחַכֶּה לוֹ, הַיְנוּ הַצַדִּיקִים. וּבַמֶּה יִזְכֶּה הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַגָּנוּז עַל יְדֵי הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם, יִזְכֶּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְיִהְיֶה נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָמוֹת, כִּי עִם הַתּוֹרָה נִבְנֶה הָעוֹלָם וְנִשְׁתַּכְלֵל, וְזֶה שֶׁכָּתוּב, (משלי ג') יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. וְהַיְנוּ בְּחָכְמָה וּתְבוּנָה שֶׁל הַתּוֹרָה. וְכֵן כָּתוּב, (שם ט') וָאֶהֱיֶה אֶצְלוֹ וְגוֹ', דְּהַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הָיְתָה אוּמָנוּתוֹ לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם. וּבֹא וּרְאֵה, בְּרוּחַ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם. וּבְרוּחַ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְהַיְנוּ בְּרוּחַ פִּיהֶם שֶׁל אוֹתָם לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן, הָרוּחַ מֵהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת בֵּית רַבָּן, שֶׁעָלָיו עוֹמֵד וּמִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. מָה רַב טוּבְךְ, יוֹרֶה עַל הַטּוֹב שֶׁנִּגְנָז, דְּהַיְנוּ עַל הָאוֹר הַגָּנוּז. פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ יוֹרֶה כָּל פְּעֻלּוֹת מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית לֹא נַעֲשֶׂה וְאֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה, הַמַּמְשִׁיכִים בִּזְכוּת תּוֹרָתָם אֶת אוֹר הַגָּנוּז כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. פָּעַלְתָּ קָאִי עַל גַּן עֵדֶן כִּי בְּאוּמָנוּת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת גַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָרֶץ, בְּשָׁוֶה לְמַעֲלַת גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁיִּתְחַזְּקוּ שָׁם הַצַדִּיקִים. וְזֶה שֶׁאָמַר פָּעַלְתָּ וְגוֹ' כִּי גַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן הוּא נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, וְהָאַחֵר שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים, וְלֹא בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שֶׁהַכָּתוּב פָּעַלְתָּ קָאִי עַל גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וּמִכָּל מָקוֹם נֶגֶד בְּנֵי אָדָם נֶחֱשָׁב, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְאַסְּפִים שָׁם הַצַדִּיקִים הָעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל רִבּוֹנָם, כְּלוֹמָר אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן אֵינָם בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם, מִכָּל מָקוֹם הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן עוֹלִים בַּאֲוִירָא לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם שֶׁהַצַדִּיקִים עוֹלִים וּמִתְאַסְּפִים שָׁמָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּכְרָחִין לַחֲזוֹר וְלֵילֶךְ לִמְקוֹמָם מִכָּל מָקוֹם נֶחֱשָׁב מִשּׁוּם זֶה, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. וַיְּכֻלּוּ, שֶׁכָּלוּ וְנִגְמְרוּ הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מַעְלָה וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁל מַטָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, שֶׁנִּגְמְרוּ הַפְּעֻלּוֹת וְהָאוּמָנוּת שֶׁבְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וָאָרֶץ, שֶׁנִּגְמְרוּ הַפְּעֻלּוֹת וְהָאוּמָנוּת שֶׁבְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכָל צְבָאָם, פֵּרוּשׁוֹ פְּרָטֵי הַתּוֹרָה, הַפָּנִים שֶׁבַּתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁבַּתּוֹרָה. וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְאָרֶץ, יוֹרֶה שֶׁשְּׁנֵיהֶם, (ז''א וְנוּקְבֵיהּ) הַמְּכוּנִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, נִתְקַיְּמוּ וְנִשְׁתָּכְלְלוּ זֶה מִזֶּה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, פְּרָט וּכְלָל. וְכָל צְבָאָם, הַיְנוּ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהַטָּהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהַטּוּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּלוֹמָר דִּינֵי טָהָרָה וְטוּמְאָה הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה.

 

הלכה פסוקה

ש''ע א''ח סי' של''ט ש''מ

א. אֵין מְטַפְּחִין לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף וְלֹא מְסַפְּקִין לְהַכּוֹת כַּף עַל יָרֵךְ וְלֹא מְּרַקְדִין גְזֵרָה שֶׁמָא יְתַקֵן כְּלִי שִׁיר וַאֲפִילוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַלּוּחַ אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז לְתִינוֹק אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹק כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר גְזֵרָה שֶׁמָא יְתַקֵן כְּלִי שִׁיר וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יַד מֻתָּר: ב. אָסוּר לִיטוֹל שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו בֵּין בְּיַד בֵּין בִּכְלִי בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים וְחַיָיב עַל שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת וּמְלַקֵט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת אֲפִילוּ בְאַחַת חַיָיב וְדָבָר זֶה אֲפִילוּ בְחוֹל אָסוּר מִשּׁוּם לֹא יִלְבַּשׁ גֶבֶר שִׂמְלַת אִשָׁה: ג. הַמּוֹחֵק דְּיוֹ שֶׁעַל הַקְּלַף אוֹ שַׁעֲוָה שֶׁעַל הַפִּנְקָס אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיוֹת חַיָיב: ד. יִזָהֵר שֶׁלֹּא לִכְתּוֹב בְּאֶצְבָּעוֹ בְּמַשְׁקִין עַל הַשֻׁלְחָן אוֹ בָאֵפֶר: ה. חוּט שֶׁל תְּפִירָה שֶׁנִפְתַּח אָסוּר לְמָתְחוֹ מִשׁוּם תּוֹפֵר:

 

מוסר

מרגניתא דרבי מאיר

יֵשׁ פֻּרְעָנוּת מִיַד וְיֵשׁ פֻּרְעָנוּת לְאַחַר זְמָן. וְיֵשׁ אַחַת אַחַר אַחַת וְיֵשׁ כֻּלָן כְּאֶחָת. וְיֵשׁ מֵהֶן בָּאוֹת עַל הָאָדָם וְהוּא עֵר. וְיֵשׁ בָאוֹת וְהוּא יָשֵׁן. וְיֵשׁ מֵהֶן כְּבֵדוֹת וְיֵשׁ מֵהֶן בִמְרוּצַת נֶפֶשׁ וְיֵשׁ בְּדַעְתּוֹ וְיֵשׁ שֶׁלֹּא בְּדַעְתּוֹ. וְיֵשׁ בְּזִקְנוּתוֹ וְיֵשׁ בְּנַעֲרוּתוֹ. וְיֵשׁ בְּסֵתֶר וְיֵשׁ בְגָלוּי. וְיֵשׁ בַּבַּיִת וְיֵשׁ בְּאַכְסַנְיָא. כָּל צָרָה וְצוּקָה וְקִנְאָה וּפִרְצָה וְתַקָּלָה מְמַעֲטִין אֶת הַחֵטְא. וְיֵשׁ שֶׁעוֹבֵד אֶת הַמָּקוֹם מִתּוֹךְ יִרְאָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַפֵּחַ פַּרְנָסָתוֹ. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ אַהֲבָה. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ בּוּשָׁה. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ תְּמִימוּת. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ לְהַרְאוֹת. וְיֵשׁ בְשִׂמְחָה שֶׁשָׂמֵחַ שֶׁיִהְיֶה הַמִצְוָה עַל יָדוֹ. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ הַיִסּוּרִין שֶׁנֶאֱמַר (הושע ה') בַּצַר לָהֶם יְשַׁחֲרוּנְנִי וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו. בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר הָאָדָם הַמַלְאָךְ הַמְמוּנֶה עַל הַדִין עוֹמֵד כְּנֶגְדוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אוֹי עַל זֶה הַגּוּף שֶׁיָצָא מִן הָעוֹלָם רֵיקָם מִזָּכִיוֹת וּמָלֵא עֲוֹנוֹת. מַבִּיט בְּרַגְלָיו וְאוֹמֵר אוֹי לָהֶם לְרַגְלַיִם שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּיוֹשֶׁר. אוֹי לָיָדַיִם שֶׁנִתְעַסְקוּ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר אוֹי לַמֵעַיִם שֶׁנֶהֱנוּ מִן הַגֶזֶל. אוֹי לָעֵינַיִם שֶׁלֹּא הָלְכוּ בֶּאֱמוּנָה. אוֹי לַאָזְנַיִם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ תּוֹכָחָה. אוֹי לַפֶּה שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה. אוֹי לוֹ לַבָּשָׂר שֶׁלֹּא נִתְיָגַע בְיִרְאָה. אוֹי לוֹ לַיֵצֶר שֶׁלֹּא נִכְנַע מִפְּנֵי בוֹרְאוֹ. אוֹי לוֹ לַלֵּב שֶׁלֹּא עָבַד אֶת בּוֹרְאוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲמוֹד בִּנְזִיפָה וְאוֹמְרִים לוֹ עֲמוֹד בַּדִּין וְהַכֵּר מַעֲשֶׂיךָ וְדַע מֵהֵיכָן בָאתָ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין וְאִם אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהָשִׁיב מִי יוּכַל לְהָשִׁיב. וּמִי יוּכַל לִסְבּוֹל עֲוֹנוֹתֶיךָ שֶׁהֵן כָּאֵשׁ לְבֶגֶד. וְכַחֶרֶב לְצַוָאר. וְכַחֵץ לְלֵב. וְכִכְבָלִים לְרַגְלַיִם. כַּחשֶׁךְ לָעֵינַיִם. כְּמָרָה לַפֶּה. כְּשׁוּחָה לְרֶגֶל. כַּחֲרִישָׁה לְאָזְנַיִם. כַּמַכְשֵׁלָה לַכֹּחַ. כְּיָמִים רָעִים לְזִקְנָה. כְּיִסוּרִין לַגוּף. כְּגְדִיעָה לְקֶרֶן. כְּמָרָה לְמִיתָה. כְּעֲבֵירָה לְיוֹם הַדִּין. יֵשׁ שֶׁהוּא מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם בִּתְמִימוּת. ה' שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְרֵנוּ מִכָּל רָע כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא:


 רש''י   ויברך אתם. לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל: פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו. אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:

(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי: וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם חֲמִישָׁאִי: (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵשׁ וְחֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן:


 רש''י   תוצא הארץ. הוא שפרשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הצרכו אלא להוציאם: נפש חיה. שיש בה חיות: ורמש. הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן נכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר''יש בלע''ז [רוחשים]:

(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַעֲבַד יְיָ יָת חֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וְיָת בְּעִירָא לִזְנַהּ וְיָת כָּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:


 רש''י   ויעש. תקנם בצביונם ובקומתן:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַאֲמַר יְיָ נַעֲבִיד אֶינָשָׁא בְּצַלְמֵנָא כִּדְמוּתָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:


 רש''י   נעשה אדם. ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט) ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית: נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו: בצלמנו. בדפוס שלנו: כדמותנו. להבין ולהשכיל: וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:

 

נביאים - ישעיה - פרק מג

מג (א) וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה: וּכְעַן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דִבְרָאָךְ יַעֲקֹב וּדְאַתְקָנָךְ יִשְּׂרָאֵל לָא תִדְחַל אֲרֵי פָּרִיקְתָּךְ רַבִּיתָךְ בִּשְׁמָךְ דִילִי אָתְּ :


 רש''י   ועתה . אף כל זאת כה אמר ה' אל תירא :

(ב) כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ: אֲרֵי בְּקַדְמֵיְתָא כַּד עֲבַרְתּוּן בְּיַּמָּא דְּסוּף מֵימְרִי הוּא בְּסַעַדְכוֹן פַּרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְסַגִּיאִין כְּמֵי נַהֲרָא לָא יָכִילוּ לְכוֹן וְאַף בְּתִנְיָינֵיתָא כַּד תַּהֲכוּן לְבֵינֵי עַמְמַיָא דְּתַקִּיפִין כְּאֶשָׁתָא לָא יִכְלוּן לְכוֹן וּמַלְכְּוַן דַחֲסִינָן כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לָא יְשֵׁיצוּן יַתְכוֹן :


 רש''י   כי תעבר במים . כשעברת בים סוף אתך הייתי : ובנהרות לא ישטפוך . גרתה בין המצרים והאומות המרובין כמי נהר ולא יכלו לך לכלות : כי תלך במו אש . לעתיד לבא כי הנה היום בא בוער כתנור ( מלאכי ג ) שאקדיר חמה על הרשעים וליהט אותם היום הבא ( שם ) גם שם לא תכוה :

(ג) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ: אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ קַדִּישָׁא דְיִשְּׂרָאֵל פַּרְקָךְ יְהָבִית חֲלִיפָךְ מִצְרָאֵי כּוּשׁ וּסְבָא תְּחוֹתָךְ :


 רש''י   נתתי כפרך מצרים . והם היו לך לפדיון שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי נצלת והייתם חייבים כליה כמו שנאמר ( ביחזקאל כ ) ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים :

(ד) מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ: מִדְאַתּ חֲבִיב קֳדָמַי אִתְיַקַּרְתָּא וַאֲנָא רְחִימָךְ וּמְסַרִית עַמְמַיָא תְּחוֹתָךְ וּמַלְכְּוָתָא חֲלַף נַפְשָׁךְ :


 רש''י   ואתן אדם תחתיך . תמיד אני רגיל בכך :

(ה) אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ: לָא תִדְחַל אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי מִמַדִינְחָא אַיְיתֵי בְנָךְ וּמִמַּעֲרְבָא אֶקָרֵב גַלְוָתָךְ :

 

כתובים - משלי - פרק א

(כב) עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת: עַד אֵימַת שַׁבְרֵי רָחֲמִין שַׁבְרוּתָא וּמְמִקְנֵי מְמִקְנוּתָא רְגִיגוּ לְהוֹן וְסַכְלֵי סָנִין יְדִיעֲתָא :


 רש''י   פתים . המתפתים ע''י מסיתים ומינים : תאהבו פתי . הסתה שם דבר לפתיות כמו כלי קרי ( שני סא''א ) שפי :

(כג) תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם: תִּתְפְּנוּן לְמַכְסְנוּתִי אַבַּע לְכוֹן רוּחִי וְאוֹדְעִינוּן מִלָי : (כד) יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב: עַל דְּקָרִית וְלָא הֵימַנְתּוּן אֲרֵימִית אַיְדַי לָא אֲצִיתוּן :


 רש''י   נטיתי ידי . לרמוז להם לסור אלי כאדם המרמז לחבירו בידו ונוטה ידו אליו לסור אליו :

(כה) וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם: וְשַׁנֵתוּן כָּל תַּרְעִיתִי וּמַכְסְנוּתָא לָא אֲבִיתוּן :


 רש''י   ותפרעו . ותבטלו : כל עצתי . שיעצתי לגדל אתכם בעולם :

(כו) גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם: אַף אֲנָא בְתַבְרְכוֹן אֶגְחַךְ וְאֶדְחַךְ כַּד יֵיתֵי דְלוּחְיָא עֲלֵיכוֹן :

 

משנה זבחים פרק א

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנוֹ, וחַטָּאת בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ:

 ברטנורה  (א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. כגון שנשחטה עולה לשם שלמים: כשרים. ויזרוק דמן ויקטיר אמוריהן לשמן. דבקדושתייהו קיימו ואסור לשנויי בהו: אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לא, שלא נשחט הזבח לשם בעלים, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה: חוץ מן הפסח. דבפסח כתיב (שם טז) ועשית פסח, עד שהיו כל עשיותיו לשם פסח, ועד כתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, והנהו תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים: וחטאת. דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי, כתיב (ויקרא ד) ושחט אותה לחטאת, שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב (שם) ולקח הכהן מדם החטאת, עד שתבא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת, וכפר עליו הכהן, עליו ולא על חברו, דהיינו שתהא לשם בעלים. מחטאתו אשר חטא, שתהא לשם אותו החטא. ולא אמרן דחטאת שלא לשמו פסול, אלא כששחטו לשם קדשים אחרים. אבל שחט לשם חולין, כשר, ולא עלה לבעלים לשם חובה, דכתיב (שם כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים: הפסח בזמנו. פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו, דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב. אבל קודם לכן ואחר מכן, קיימא לן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, וכל דינו כשלמים: אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל, החטאת באה על החטא וכו' וכתיב כחטאת כאשם. ורבנן סברי, חטאת דכתיב ביה מיעוטא, פסול. אשם דלא כתיב ביה מיעוטא, כשר. ואם תאמר, אשם נמי כתיב ביה אשם הוא, האי לא נאמר אלא לאחר הקטרת אימורין, ואם בא למעט שלא לשמו דפסול, קודם הקטרת אימורין היה צריך לכתבו. ואין הלכה כר' אליעזר:

ב. יוֹסֵי בֶן חוֹנִי אוֹמֵר, הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלִים. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן, כְּשֵׁרִין. לְשֵׁם נָמוֹךְ מֵהֶן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, פְּסוּלִין. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים, כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, פְּסוּלִין:

 ברטנורה  (ב) הנשחטים לשם פסח. כל שאר זבחים שנזבחו בארבעה עשר בניסן לשם פסח, פסולים. וכן שנזבחו לשם חטאת בכל זמן, פסולים. כי היכי דאינהו פסולים לשם אחרים. ופליג אתנא קמא דמתניתין דאמר כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. ואמר איהו, ובלבד שלא ישחטם לשם פסח ולא לשם חטאת: שמעון אחי עזריה. נקרא כן על שם שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון: שחטן. לשאר זבחים: לשם גבוה מהן. כדמפרש ואזיל. כשרים: לשם נמוך מהן. לשם זבח שהוא פחות מהן בקדושה: פסולין. דכתיב (ויקרא כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', במורם מהם אין מתחללים, בנמוך מהם מתחללים. ואין הלכה כרבי יוסי בן חוני ולא כשמעון אחי עזריה: בכור ומעשר בהמה. נמוכין משלמים, מפני שהשלמים טעונים מתן ארבע כלומר שתי מתנות שהן ארבע, וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק. מה שאין כן בבכור ובמעשר דדמן טעון מתנה אחת, ואין סמיכה ונסכים נוהגת בהן, ולא תנופת חזה ושוק:

ג. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פוֹסֵל כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֵבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה  (ג) ר' יהושע מכשיר. דחשיב ליה כפסח בשאר ימות השנה. הואיל ואין זמנו עד בין הערבים: בן בתירא פוסל. הואיל ומקצת היום ראוי, הוי ליה כפסח בזמנו. והלכה כבן בתירא: שבעים ושנים זקן. להודיעך שבישיבה אחת היו יושבין וכולן הורו כאיש אחד, לכך תני זקן ולא תנא זקנים: כל הזבחים הנאכלים. אבל עולה לא: ולא הוסיף בן עזאי. על דברי חכמים לפסול חוץ מפסח וחטאת, אלא עולה:

ד. הַפֶסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַזְּרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַהִלּוּךְ שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת:

 ברטנורה  (ד) קבל והלך וזרק. או או קתני. ששחטו שלא לשמן, או קבל הדם במזרק, או הוליך הדם למזבח, או זרק. כל אחת מארבע עבודות הללו שעשה שלא לשמן, בפסח ובחטאת, פסל. ובשאר זבחים, לא עלו לבעלים לשם חובה. ואפילו עשה אחת מארבע עבודות הללו לשמן ושלא לשמן יחד, בין שהקדים מחשבת לשמן למחשבת שלא לשמן, בין שהקדים מחשבת שלא לשמן למחשבת לשמן, בכל ענין פסול: אבל אפשר שלא בהלוך. הלכך לא חשיבא למפסל. וחכמים אומרים, אע''ג דאפשר שלא בהלוך, מחשבה פוסלת בה, דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה, והולכת הדם עבודה היא, שהרי פסולה בזר, דכתיב ושחט והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה: המהלך במקום שהוא צריך להלך. הולכה זו, מחשבה פוסלת בה. כיצד, קבלו בחוץ להלן מן המזבח והכניסו בפנים, שקירבו לצד המזבח, זהו הלוך שצריך להלך, ומחשבה פוסלת בו. קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ, זהו הלוך שאינו צריך, ואין מחשבה פוסלת בו. חזר והכניסו, זהו הלוך הצריך. ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר' שמעון:


 

גמרא זבחים דף ד' ע''א

מְנָא לָן דְבָעֵינָן זְבִיחָה לִשְׁמָהּ. אָמַר קְרָא (ויקרא ג') וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים (מִמַאי) וְדִלְמָא הַיְינוּ שְׁמַיְיהוּ מִדִּכְתִיב (שם ז') הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים. הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְׁלָמִים. וְלֹא כְתִיב זֶבַח וְהָכָא כְּתִיב זֶבַח שְׁמַע מִינָהּ שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן זְבִיחָה שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַיִן. אָמַר קְרָא הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים שֶׁתְּהֵא קַבָּלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה. זְרִיקָה מְנָלָן. אָמַר קְרָא הַזוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים שֶׁתְּהֵא זְרִיקָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן כּוּלְהוּ הוֹלָכָה מְנָלָן אָמַר קְרָא (שם) וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל הַמִזְבֵּחָה וְאָמַר מָר זוּ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. וְתַנְיָא וְהִקְרִיבוּ זוּ קַבָּלַת הַדָם וְאַפִּיק רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה לְמֵימְרָא דְהוֹלָכָה לֹא תַפִּיק מִכְּלַל קַבָּלָה:

 רש''י  מנא לן דבעינן זביחה לשמה. לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות לשמו: ממאי. דלענין שחיטה קרוי זבח דילמא היינו שמייהו זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה: זו קבלת הדם. דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקמיה בהולכה ואע''ג דל' הולכה הוא מדחזינן בהולכת איברים דכתיב ביה הקרבה דל' הולכה הוא. הכי גרסינן ואפיקה רחמנא קבלה בלשון הולכה למימר' דהולכה לא נפקא מכלל קבלה:

 

זוהר הקדמה דף י''ג ע''ב

פִּקּוֹדָא תְּשִׁיעָאָה לְמֵיחָן לְמַסְכְּנֵי וּלְמֵיהַב לוֹן טַרְפָּא דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, נַעֲשֶׂה אָדָ''ם מִשּׁוּתָּפָא כְּלָל דְּכָר וְנוּקְבָא בְּצַלְמֵנוּ עֲתִירֵי, כִּדְמוּתֵנוּ מַסְכְּנֵי, דְּהָא מִסִטְרָא דִּדְכוּרָא עֲתִירֵי וּמִסִטְרָא דְּנוּקְבָא מַסְכְּנֵי כְּמָה דְּאִנּוּן בְּשׁוּתָּפָא חָדָא וְחָס דָּא עַל דָּא וְיָהִיב דָּא לְדָא וְגָמִיל לֵיהּ טִיבוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְתַתָּא לְמֶהֱוֵי עֲתִירָא וּמַסְכְּנָא בְּחִבּוּרָא חָדָא וּלְמֵיהַב דָּא לְדָא וּלְגָמְלָאָה טוּבָא דָּא לְדָא, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ' רָזָא דְּנָן חֲמֵינָן בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּכָל מַאן דְּחָס עַל מַסְכְּנֵי בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא לָא מִשְׁתַּנֵּי דְּיוּקָנֵיהּ לְעָלָם מִדְּיוּקָנָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכֵיוָן דִּדְיוּקָנָא דְּאָדָ''ם אִתְרַשִּׁים בֵּיהּ שַׁלִּיט עַל כָּל בְּרִיָּן דְּעָלְמָא בְּהַהוּא דְּיוּקָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (כְּרֵאשִׁית ט') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ' כֻּלְּהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מֵהַהוּא דִּיּוּקָנָא דְּאִתְרַשִּׁים בֵּיהּ בְּגִין דְּדָא הוּא פִּקּוֹדָא מַעֲלְיָא לְאִסְתַּלַּק בַּר נַשׁ בְּדִיּוּקָנֵיהּ דְּאָדָם עַל כָּל שְׁאָר פִּקּוֹדִין, מְנָּא לָן מִנְּבוּכַדְנֶצָר אַף עַל גַּב דְּחָלַם הַהוּא חֶלְמָא כָּל זִמְנָא דַּהֲוָה מֵיחָן לְמַסְכְּנֵי לָא שָׁרָא עֲלֵיהּ חֶלְמֵיהּ כֵּיוָן דְּאַטִּיל עֵינָא בִּישָׁא דְּלָא לְמֵיחָן לְמַסְכְּנֵי מַה כְּתִיב (דְּנִיֵּאל ד') עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגוֹ' מִיָּד אִשְׁתַּנֵּי דִּיּוּקָנֵיהּ וְאִטְרִיד מִן בְּנֵי נְשָׁא, וּבְגִין כָּךְ נַעֲשֶׂה אָדָם כְּתִיב הָכָא עֲשִׂיָּה וּכְתִיב הָתָם (רוּת ב') שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז:

 תרגום הזוהר  הַמִּצְוָה הַתְּשִׁיעִית הִיא. לָחוֹן אֶת הָעֲנִיִּים, וְלָתֵת לָהֶם טֶרֶף. שֶׁכָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. נַעֲשֶׂה אָדָם הוּא בְּשִׁתּוּף, כּוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה. בְּצַלְמֵנוּ, עֲשִׁירִים. כִּדְמוּתֵנוּ הָעֲנִיִּים. כִּי מִצַד הַזָּכָר הֵם הָעֲשִׁירִים. וּמִצַד הַנְּקֵבָה הֵם הָעֲנִיִּים. וּכְמוֹ שֶׁהֵם בְּחִבוּר אֶחָד, וְחָסִים זֶה עַל זֶה, וְנוֹתְנִים זֶה לָזֶה, וְגוֹמְלִים לוֹ חֶסֶד. כָּךְ הָאָדָם לְמַטָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת, הֶעָשִׁיר וְהֶעָנִי בְּחִבּוּר אֶחָד, שֶׁיִתְּנוּ זֶה לָזֶה וְיִגְמְלוּ חֶסֶד זֶה עִם זֶה. וְיִרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ'. סוֹד זֶה רָאִינוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ. שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּרַחֵם עַל הֶעָנִי בְּחֵפֶץ לֵב, אֵין צוּרָתוֹ מִשְׁתַּנָּה מִצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁנִּרְשְׁמָה בּוֹ צוּרַת אָדָם, הוּא שׁוֹלֵט עַל כָּל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי צוּרָה הַהִיא. זֶה שֶׁכָּתוּב (בראשית ט') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ'. כֻּלָּם זָעִים וּמְפַחֲדִים מֵאוֹתָהּ הַצוּרָה שֶׁנִּרְשְׁמָה בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּצְוָה זוֹ מְשׁוּבַּחַת עַל כָּל שְׁאָר הַמִּצְוֹת, לְהִתְעַלּוֹת בֶּן הָאָדָם, בְּצוּרָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִנְּבוּכַדְּנֶצָר, אַף עַל פִּי שֶׁחָלַם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם כָּל זְמָן שֶׁהָיָה חוֹנֵן עֲנִיִּים לֹא נִתְקַיֵּים בּוֹ הַחֲלוֹם. כֵּיוָן שֶׁהִטִּיל עַיִן רָעָה שֶׁלֹּא לָחוֹן אֶת הָעֲנִיִּים, מַה כָּתוּב, (דניאל ד') עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגוֹ'. מִיָּד נִשְׁתַּנְּתָה צוּרָתוֹ, וְנִרְחָק מִן בְּנֵי אָדָם. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם. כָּתוּב כָּאן עֲשִׂיָּה, וְכָתוּב שָׁם שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז.

 

הלכה פסוקה

ש''ע או''ח סי' ר''ו

א. כָּל אֵלוּ הַבְּרָכוֹת צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק בֵין בְרָכָה לַאֲכִילָה וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו יָצָא וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו וְנֶאֱמָרִים בְכָל לָשׁוֹן: ב. כָּל דָבָר שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו לְאָכְלוֹ אוֹ לְהָרִיחַ בוֹ צָרִיךְ לְאוֹחֲזוֹ בִימִינוֹ כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ: ג. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל אוֹכֶל וְלֹא עַל מַשְׁקֶה עַד שֶׁיְבִיאוּהוּ לְפָנָיו בֵּירַךְ וְאַחַר כַּךְ הֳבִיאוּהוּ לְפָנָיו צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת אֲבָל מִי שֶׁבֵירַךְ עַל פֵּירוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין אוֹ מִמִּין אַחֵר שֶׁבִּרְכָתוֹ כְּבִרְכַת הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ: ד. נָטַל בְּיָדוֹ פְּרִי לְאָכְלוֹ וּבֵירַךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנֶאֱבַד אוֹ נִמְאַס צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין לְפָנָיו יוֹתֵר כְּשֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד עַל שֶׁהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה וְאִם אָמַר כְּשֶׁנָפַל בָּרוּךְ אַתָּה ה' וְלֹא אָמַר אֱלֹהֵינוּ יְסַיֵּים וְיֹאמַר לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ שֶׁיְּהֵא נִרְאָה כְּקוֹרֵא פָסוּק:

 

מוסר

מספר הישר והוא לרבי זרחיה מיוני ולא לר''ת

לִבִּי לִבִּי הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי לֹא נִבְרֵאתִי כִּי אִם לָשׁוּב לֶעָפָר מִיוֹם הֱיוֹתָךְ מַדוּעַ לֹא זָכַרְתָּ אַחֲרִיתָךְ הֲלֹא תֵדַע כִּי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה חַי עַל הָאֲדָמָה כְּצֵל עוֹבֵר וְכַמּוֹץ יְסוֹעֵר מִגוֹרֶן וְכֶעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה יָמֶיךָ חֲרוּצִים וְחַיֶיךָ קְצוּצִים וְכֹל אֲשֶׁר יַעְבוֹר עָלֶיךָ יוֹם אוֹ לַיְלָה תֶּחֱסָר חֵלֶק מֵחֶלְקֵי חַיֶיךָ וּבְכָל יוֹם תִּקְרַב אֶל הַקֶבֶר וְתָעוּף בְלִי אֵבֶר וּמַדוּעַ לֹא זְכַרְתָנִּי עָפָר אַתָּה וְלֹא יָדַעְתָּ כִּי מִן הָאֲדָמָה נוֹצַרְתָּ וְעַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ וּמַדוּעַ אַתָּה נִמְהַר וְלֹא תַעֲבוֹר אֶל לִבְּךָ יוֹם הַמַּר. יוֹם אֲשֶׁר תֹּאבַד עֲצָתָךְ וְנִסְרְחָה חָכְמָתָךְ. יוֹם יִדְבַּק לְשׁוֹנְךָ לְחִכֶּיךָ. יוֹם יִשָׂאוּךָ עַל כָּתֵף יִסְבְּלוּךָ וְעַל אֶרֶץ תַּחְתִית יַשְׁלִיכוּךָ וְעַל כָּל מַעֲשֶׂה יַחְשְׁבוּךָ וְכֶאָבָק תִּדְכֶּה וְאִשָּׁךְ לֹא תִכְבֶּה. יוֹם תִּרְאֶה הַחֶשְׁבּוֹן עָרוּךְ וְהַסֵּפֶר פָּתוּחַ וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט וְכוֹס תַּרְעֵלָה בְּיַד ה' שָׁם תְּמַצֶה שְׁמָרֶיהָ וְתֶהֱמֶה נַפְשְׁךָ בְּצִירֶיהָ וּמַה תָּשִׁיב עַל זְדוֹנוֹתֶךָ הֲלֹא אָז תִּרְאֶה פְּרִי מַעֲלָלֶיךָ וְתִמְצָא גְמוּלֶךָ וְאִלּוּ תָּמוּת כְּמוֹת הַבְּהֵמָה וְלֹא תִהְיֶה עָתִיד לָתֵת חֶשְׁבּוֹן הָיָה לָךְ לִשְׂמוֹחַ בְּמוֹתָךְ אַךְ תֵּלֵךְ לְמַר מִמָּוֶת וְלִמְקוֹם אוֹפֶל אֶרֶץ חוֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת שָׁם תִּפּוֹל עָלֶיךָ אֵימָה וּתְכַסְךָ כְּלִימָה וּלְבושָׁךְ גּוּשׁ רִמָּה וִיזוֹרֶה עַל גּוּפָךְ גָּפְרִית לְבִלְתִּי הַשְׁאִיר לָךְ שָׂרִיד הֲלֹא הַיּוֹם הַהוּא נוֹרָא וְאָיוֹם. יוֹם אֲשֶׁר אֵין לוֹ פִּדְיוֹם. יוֹם תַּמְרוּר בִּבְכִיָה תַּאֲנִיָה וַאֲנִיָה יוֹם חֲרָדָה וּצְעָקָה. יוֹם שׁוֹאָה וּנְאָקָה. יוֹם מִסְפֵּד מַר. יוֹם תַּעֲרוֹךְ אֵבֶל מִשְׁמָר מוּל מִשְׁמָר. יוֹם יֶחֱרֶה אַף הָאֵל וְקִנְאָתוֹ וְנִתְּכָה כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ. יוֹם יִרְבּוּ הַמַּעֲצָבִים וְהַמַּכְאוֹבִים. יוֹם יֶהֱמֶה כָּל אִישׁ יָדָיו עַל חֲלָצָיו. יוֹם יֹאבְדוּ כָּל חֲפָצָיו יוֹם תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה וְיִשָׁאֵר הַגּוּף כִּכְלִי מָלֵא כְלִימָה מוּשְּׁלָךְ כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאַתָּה בֶּן אָדָם עַל מִי תָנוּס לְעֶזְרָה אוֹ מִי יִהְיֶה עָלֶיךָ סִתְרָה הֲלֹא אָז תֹּאמַר אוֹי לִי מֶה עָשִׂיתִי מַדּוּעַ דְּבַר ה' בָּזִיתִי וְאַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבִּי פָּנִיתִי וּבַמֶּה אֶתְכַּסֶה כִּי עֵרוֹם אָנֹכִי הִתְקוֹשֵׁשׁ וְהִתְבּוֹשֵׁשׁ וְהִכָּלֵם מֵחַטֹּאתֶיךָ וְתֵן תּוֹדָה לֵאלֹהֶיךָ בְּעוֹד נַפְשְׁךָ בְּגוּפָךְ וּבְטֶרֶם יֶחְשְׁכוּ כֹּכְבֵי נֶשְׁפָּךְ שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ:

 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵהּ בְּצַלְמָא דַיְיָ בְּרָא יָתֵהּ דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָא יָתְהוֹן:


 רש''י   ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי''ן בלע''ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחמר חותם: בצלם אלהים ברא אתו. פרש לך שאותו צלם המתקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא: זכר ונקבה ברא אתם. ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעתיו וגו' , מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פרש לך כיצד בריתן ופרש לך במקום אחר:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלַהּ וּשְׁלוּטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרָחֵשָׁא עַל אַרְעָא:


 רש''י   וכבשה. חסר וי''ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצוה על פריה ורביה ולא האשה:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יָת כָּל עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע דִּי עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְיָת כָּל אִילָנָא דִּי בֵהּ פֵּירֵי אִילָנָא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרָע לְכוֹן יְהֵא לְמֵיכָל:


 רש''י   לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ. השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכל בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: וּלְכָל חֵוַת אַרְעָא וּלְכָל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכֹל דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא דִּי בֵהּ נַפְשָׁא חַיְתָא יָת כָּל יְרוֹק עִסְבָּא לְמֵיכָל וַהֲוָה כֵן: (לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: וַחֲזָא יְיָ יָת כָּל דִּי עֲבַד וְהָא תַקִּין לַחֲדָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם שְׁתִיתָאִי:


 רש''י   יום הששי. הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר יום הששי כלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה:

ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וְאִשְׁתַּכְלָלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן: (ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וְשֵׁיצֵי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִדְתֵּהּ דִּי עֲבָד וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִדְתֵּהּ דִּי עֲבָד:


 רש''י   ויכל אלהים ביום השביעי. רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:

(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: וּבָרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדִּישׁ יָתֵהּ אֲרֵי בֵהּ נַח מִכָּל עֲבִדְתֵּהּ דִּי בְרָא יְיָ לְמֶעְבַּד:


 רש''י   ויברך ויקדש. ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עמר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל והמקרא כתוב על שם העתיד: אשר ברא אלהים לעשות. המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא י) :

 שני(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: אִלֵּין תּוּלְדַת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא:


 רש''י   אלה. האמורים למעלה: תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. למדך שכלם נבראו ביום ראשון. דבר אחר בהבראם, בה' בראם שנאמר (ישעיה כו ד) ביה ה' צור עולמים בשתי אותיות הללו של שם יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה''א (רמז כמו שה''א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו''ד לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים כמו י' שהיא קטנה באותיות) . רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת כה''א זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם:

(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווּ בְאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְחַקְלָא עד לָא צְמָח אֲרֵי לָא אָחִית מִטְרָא יְיָ אֱלֹהִים עַל אַרְעָא וְאֱנַשׁ לֵית לְמִפְלַח יָת אַדְמְתָא:


 רש''י   טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר (שמות ט ל) כי טרם תיראון, עדין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם: וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי: כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צרך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים: ה' אלהים. ה' הוא שמו, אלהים שהוא שופט ושליט על כל, וכן פרוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים:

(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא וְאַשְׁקֵי יָת כָּל אַפֵּי אַדְמְתָא:


 רש''י   ואד יעלה. לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר:

(ז) וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:


 רש''י   וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי''ן: עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד: ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק הששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד: לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכלן, שנתוסף בו דעה ודבור:

(ח) וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וּנְצִיב יְיָ אֱלֹהִים גִּינְתָא בְעֵדֶן מִלְּקַדְמִין וְאַשְׁוֵי תַמָּן יָת אָדָם דִּי בְרָא:


 רש''י   מקדם. במזרחו של עדן נטע את הגן. ואם תאמר הרי כבר כתב (לעיל א כז) ויברא אלהים את האדם וגו' . ראיתי בברייתא של ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי משלושים ושתים מדות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו' , ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה (ב יט) , כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:

(ט) וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילַן דִּמְרַגֵּג לְמֶחֱזֵי וְטַב לְמֵיכַל וְאִילַן חַיָּא בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא וְאִילַן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ:


 רש''י   ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר: בתוך הגן. באמצע:

(י) וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: וְנַהֲרָא הֲוָה נָפִיק מֵעֵדֶן לְאַשְׁקָאָה יָת גִּינְתָא וּמִתַּמָּן יִתְפָּרִשׁ וַהֲוֵי לְאַרְבְּעָה רֵישֵׁי נַהֲרִין: (יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: שׁוּם חָד פִּישׁוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אֲרַע דַּחֲוִילָה דִּי תַמָּן דַּהֲבָא:


 רש''י   פישון. הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר על מצרים (ישעיה יט ט) ובשו עובדי פשתים:

(יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְדַהֲבָא דְאַרְעָא הַהִיא טָב תַּמָן בְּדָלְחָא וְאַבְנֵי בוּרְלָא: (יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשׁוּם נַהֲרָא תִנְיָנָא גִּיחוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אַרְעָא דְכוּשׁ:


 רש''י   גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו (שמות כא כח) כי יגח, שמנגח והולך והומה:

(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: וְשׁוּם נַהֲרָא תְּלִיתָאָה דִּיגְלַת הוּא מְהַלֵּךְ לְמַדִּינְחָא דְאַתּוּר וְנַהֲרָא רְבִיעָאָה הוּא פְרָת:


 רש''י   חדקל. שמימיו חדין וקלין: פרת. שמימיו פרין ורבין ומברין את האדם. כוש ואשור. עדיין לא היו, וכתב המקרא על שם העתיד: קדמת אשור. למזרחה של אשור: הוא פרת. החשוב על כלם, הנזכר על שם ארץ ישראל:

(טו) וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרֵיהּ בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְרַהּ:


 רש''י   ויקח. לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס:

(טז) וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּפַקִּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא מֵיכַל תֵּיכוּל: (יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: וּמֵאִילָן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֵיכוּל מִנֵּהּ מֵימַת תְּמוּת: (יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תַקִּין לְמֶהֱוֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵד לֵהּ סְמַךְ לְקִבְלֵהּ:


 רש''י   לא טוב היות וגו' . שלא יאמרו שתי רשויות הן הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג: עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם:

(יט) וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חֵוַת בְּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְתֵהּ לְוַת אָדָם לְמֶחֱזֵי מַה יִּקְרֵי לֵהּ וְכֹל דִּי הֲוָה קָרֵי לֵהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵהּ:


 רש''י   ויצר וגו' מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה (לעיל א כה) ויעש אלהים את חית הארץ וגו' , אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו וכאן אמר מן הארץ נבראו. ועוד למדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם. ובדברי אגדה יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו (דברים כ יט) כי תצור אל עיר, שכבשן תחת ידו של אדם: וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו' . סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם:

 שלישי (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכָל חֵוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סָמֵךְ לְקִבְלֵהּ:


 רש''י   , כא ולאדם לא מצא עזר ויפל ה' אלהים תרדמה. כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל: מצלעותיו. מסטריו, כמו (שמות כו כ) ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופים נבראו: ויסגר. מקום החתך: וישן ויקח. שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו:

(כא) וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וּרְמָא יְיָ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם וּדְמֵךְ וּנְסִיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמְלֵי בִשְׂרָא תְּחוֹתַהּ:

 

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כב) וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יָת עִלְעָא דִּנְסִיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא וְאַיְתַהּ לְוַת אָדָם:


 רש''י   ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו: ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה. להיות אשה, כמו (שופטים ח כז) ויעש אותו גדעון לאפוד, להיות אפוד:

(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: וַאֲמַר הָאָדָם הֲדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלָא נְסִיבָא דָא:


 רש''י   זאת הפעם. מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה: לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' . לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש:

(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: עַל כֵּן יִשְׁבּוֹק גְּבַר בֵּית מִשְׁכְּבֵי אַבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיִדְבַּק בְּאִתְּתֵהּ וִיהוֹן לְבִסְרָא חָדּ:


 רש''י   על כן יעזב איש. רוח הקדש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות: לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:

(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: וַהֲווֹ תַרְוֵיהוֹן עַרְטִילָאִין אָדָם וְאִתְּתֵהּ וְלָא מִתְכַּלְמִין:


 רש''י   ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע:

ג (א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים מִכֹּל חֵוַת בְּרָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא בְּקוּשְׁטָא אֲרֵי אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא:


 רש''י   והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך (פסוק כא) ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אלא למדך מאיזו עלה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה: ערום מכל. לפי ערמתו וגדלתו היתה מפלתו, ערום מכל, ארור מכל: אף כי אמר וגו' . שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו' . ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פרות, הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ:

(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וַאֲמָרַת אִתְּתָא לְחִוְיָא מִפֵּירֵי אִילַן גִּינְתָא נֵיכוּל: (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: וּמִפֵּירֵי אִילָנָא דִּי בִמְצִיעוּת גִּינְתָא אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִנֵּהּ וְלָא תְקַרְבוּן בֵּהּ דִּילְמָא תְּמוּתוּן:


 רש''י   ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: וַאֲמַר חִוְיָא לְאִיתְּתָא לָא מוּת תְּמוּתוּן:


 רש''י   לא מות תמתון. דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:

(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: אֲרֵי גַּלֵּי קֳדָם יְיָ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכְלוּן מִנֵּהּ וְיִתְפַּתְּחַן עֵינֵיכוֹן וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ:


 רש''י   כי יודע. כל אמן שונא את בני אמנותו, מן העץ אכל וברא את העולם: והייתם כאלהים. יוצרי עולמות:

(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַחֲזַת אִתְּתָא אֲרֵי טַב אִילַן לְמֵיכָל וַאֲרֵי אַסֵּי הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּהּ וַאֲכָלַת וִיהָבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמַּהּ וַאֲכָל:


 רש''י   ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו: כי טוב העץ. להיות כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה עמה. שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת: גם. לרבות כל בהמה וחיה:

(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וְאִתְפַּתָּחָא עֵינֵי תַרְוֵיהוֹן וִידָעוּ אֲרֵי עַרְטִילָאִין אִינוּן וְחַטִּיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תְאֵנִין וַעֲבָדוּ לְהוֹן זְרָזִין:


 רש''י   ותפקחנה עיני שניהם. לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח: וידעו כי עירמם הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו המנה: עלה תאנה. הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מלטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא (וירא יד) :

(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וּשְׁמָעוּ יָת קַל מֵימְרָא דַּיְיָ אֱלֹהִים מְהַלֵּךְ בְּגִינְתָא לִמְנַח יוֹמָא וְאִיטַמַּר אָדָם וְאִתְּתֵהּ מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים בְּגוֹ אִילַן גִּינְתָא:


 רש''י   וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה (יט ו) ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו. ומשמעו, שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן: לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב, והם סרחו בעשירית:

(ט) וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וּקְרָא יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וַאֲמַר לֵהּ אָן אָתְּ:


 רש''י   איכה. יודע היה היכן הוא, אלא לכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין (בראשית ד ט) אמר לו אי הבל אחיך, וכן בבלעם (במדבר כב ט) מי האנשים האלה עמך, לכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיה בשלוחי (אויל) מרודך בלאדן (ישעיה לט א) :

(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַאֲמַר יָת קַל מֵימְרָךְ שַׁמְעִית בְּגִינְתָא וּדְהֵילִית אֲרֵי עַרְטִילַאי אֲנָא וְאִיטַמָּרִית: (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַאֲמַר מָן חַוֵי לָךְ אֲרֵי עַרְטִילַאי אָתְּ הֲמִן אִילָנָא דִּפַקֶּדְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל מִנֵּהּ אֲכָלְתְּ:


 רש''י   מי הגיד לך. מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום: המן העץ. בתמיהה:

(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: וַאֲמַר הָאָדָם אִתְּתָא דִּיהַבְתָּ עִמִּי הִיא יַהֲבַת לִי מִן אִילָנָא וַאֲכָלִית:


 רש''י   אשר נתת עמדי. כאן כפר בטובה:

(יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְאִתְּתָא מַה דָּא עַבְדָת וַאֲמָרַת אִתְּתָא חִוְיָא אַטְעַיָנִי וַאֲכָלִית:


 רש''י   השיאני. הטעני כמו (דה''י ב' לב טו) אל ישיא אתכם חזקיהו:

(יד) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדְתָּ דָּא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חֵוַת בָּרָא עַל מְעָךְ תֵּיזִילּ וְעַפְרָא תֵיכוּל כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ:


 רש''י   כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאלו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (דף ח א) ללמד שימי עבורו של נחש שבע שנים: על גחונך תלך. רגלים היו לו ונקצצו טו ואיבה אשית. אתה לא נתכונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית: ישופך. יכתתך, כמו (דברים ט כא) ואכת אתו, ותרגומו ושפית יתיה: ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו כמו (ישעיה מ כד) נשף בהם, כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם:

(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: וּדְבָבוּ אֱשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבֵין אִתְּתָא וּבֵין בְּנָךְ וּבֵין בְּנָהַהּ הוּא יְהֵי דְּכִיר לָךְ מַה דִּעֲבַדְתָּ לֵהּ מִלְּקַדְמִין וְאַתְּ תְּהֵא נָטִיר לֵהּ לְסוֹפָא: (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: לְאִתְּתָא אֲמַר אַסְגָּאָה אַסְגֵּי צַעֲרַיְכִי וְעִדּוּיַיְכִי בְּצְעַר תֵּלְדִי בְנִין וּלְוַת בַּעְלִךְ תְּהֵא תִּאוּבְתִּיךְ וְהוּא יִשְׁלַט בִּךְ:


 רש''י   עצבונך. זה צער גדול בנים: והרנך. זה צער העבור: בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה: ואל אישך תשוקתך. לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך: תשוקתך. תאותך, כמו (ישעיה כט ח) ונפשו שוקקה:

(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּלְאָדָם אֲמַר אֲרֵי קַבֵּילְתָּ לְמֵימַר אִתְּתָךְ וַאֲכַלְתָּ מִן אִילָנָא דִּי פַקֵּידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ לִיטָא אַרְעָא בְּדִילָךְ בַּעֲמַל תִּיכְלִינַהּ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ:


 רש''י   ארורה האדמה בעבורך. מעלה לך דברים ארורים כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם:

(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: וְכוּבִין וְאַטְדִּין תַּצְמַח לָךְ וְתֵיכוּל יָת עִסְבָּא דְחַקְלָא:


 רש''י   וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידי תקון: ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו (לעיל א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' . אלא מה אמור כאן בראש הענין (פסוק יז) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם:

(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: בְּזִעֲתָא דְאַפָּךְ תֵּיכוּל לַחְמָא עַד דְּתִיתוּב לְאַרְעָא דְּמִנַּהּ אִתְבְּרֵיתָא אֲרֵי עַפְרָא אַתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב:


 רש''י   בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה:

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִתְּתֵהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוַת אִמָּא דְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא:


 רש''י   ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדוגה לו חוה, כמו שכתוב (לעיל ב כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב (שם פסוק כה) ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך שמתוך שראה ערותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה: חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם, (קהלת ב כב) בלשון היה:

(כא) וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: וַעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִתְּתֵהּ לְבוּשִׁין דִּיקָר עַל מְשַׁךְ בִּשְׂרֵיהוֹן וְאַלְבִּישִׁינוּן:


 רש''י   כתנות עור. יש דברי אגדה אומרים חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבים שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו:

 רביעי (כב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעַלְמָא מִנֵּהּ לְמִידַע טַב וּבִישׁ וּכְעַן דִּילְמָא יוֹשִׁיט יְדֵהּ וְיִסַב אַף מֵאִילָן חַיָּיא וְיֵכוּל וִיחֵי לְעָלָם:


 רש''י   היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידותו, לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה: ועתה פן ישלח ידו. ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מישבין על פשוטו:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וְשַׁלְּחֵהּ יְיָ אֱלֹהִים מִגִּינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלַח יַת אַדְמְתָא דְּאִתְבְּרִי מִתַּמָּן: (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: וְתָרִךְ יָת אָדָם וְאַשְׁרֵי מִלְּקַדְמִין לְגִינְתָא דְעֵדֶן יָת כְּרוּבַיָּא וְיָת שְׁנַן חַרְבָּא דְּמִתְהַפְּכָא לְמִיטַר יָת אוֹרַח אִילַן חַיָּיא:


 רש''י   מקדם לגן עדן. במזרחו של גן עדן, חוץ לגן: את הכרובים. מלאכי חבלה: החרב המתהפכת. ולה להט לאים עליו מלכנס עוד לגן. תרגום של להט שנן, והוא כמו שלף שננא, [להב]. ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו:

ד (א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה: וְאָדָם יְדַע יָת חַוָּה אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילִידַת יָת קַיִן וַאֲמֶרֶת קָנִיתִי גַּבְרָא (מִן) קֳדָם יְיָ:


 רש''י   והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים: קין. על שם קניתי איש: את ה'. כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו: את קין' את אחיו את הבל. שלש אתים ריבוים הם, מלמד שתאומה נלדה עם קין, ועם הבל נלדו שתים, לכך נאמר ותוסף:

(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוֹהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה פָלַח בְּאַרְעָא:


 רש''י   רעה צאן. לפי שנתקללה האדמה, פרש לו מעבודתה:

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה: וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְאַרְעָא תִּקְרוּבְתָּא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   מפרי האדמה. מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה:

(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְהֶבֶל אַיְתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנֵהּ וּמִשַׁמִּנְהוֹן וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְּקוּרְבָּנֵהּ:


 רש''י   וישע. ויפן, וכן (פסוק ה) לא שעה אל מנחתו, לא פנה, וכן (שמות ה ט) ואל ישעו, אל יפנו. וכן (איוב יד ו) שעה מעליו, פנה מעליו: וישע. ירדה אש וליחכה מנחתו:

(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: וּבְּקַיִן וּבְּקוּרְבָּנֵהּ לָא הֲוַת רַעֲוָא וּתְקֵף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי: (ו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: וַאֲמַר יְיָ לְקָיִן לְמָא תְּקִיף לָךְ וּלְמָא אִתְכְּבִישׁוּ אַפָּיךְ: (ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ: הֲלָא אִם תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵק לָךְ וְאִם לָא תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר דִיעֲתִיד לְאִתְפָּרְעָא מִנָּךְ אִם לָא תְתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵק לָךְ:


 רש''י   הלא אם תיטיב. כתרגומו פרושו: לפתח חטאת רבץ. לפתח קברך חטאך שמור: ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו:

(ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: וַאֲמַר קַיִן לְהֶבֶל אַחוֹהִי וַהֲוָה בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּחַקְלָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אַחוֹהִי וְקַטְלֵהּ:


 רש''י   ויאמר קין אל הבל. נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו להרגו, ויש בזה מדרשי אגדה אך זה ישובו של מקרא:

(ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעֲנָא הֲנָטֵר אָחִי אֲנָא:


 רש''י   אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי. נעשה כגונב דעת העליונה: השומר אחי. לשון תמה הוא, וכן כל ה, א הנקודה בחטף פתח:

(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וַאֲמַר מֶה עֲבַדְתָּא קַל דַם זַרְעִין דִעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קַבְלִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא:


 רש''י   דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה:

(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: וּכְעַן לִיט אָתְּ מִן אַרְעָא דִּפְתָחַת יָת פּוּמַהּ וְקַבִּילַת יָת דְּמֵהּ דְּאָחוּךְ מִן יְדָךְ:


 רש''י   ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' . והנני מוסיף לה קללה לא תסף תת כחה:

(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: אֲרֵי תִפְלַח בְאַרְעָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חֵילַהּ לָךְ מִטַלְטֵּל וְגָלֵי תְּהֵא בְאַרְעָא:


 רש''י   נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד:

(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבָּק:


 רש''י   גדול עוני מנשא. בתמיהה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון:

(יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: הָא תָרִיכְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵּין מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא וּמִן קֳדָמָךְ לֵית אֶפְשָׁר לְאִטַּמָּרָא וָאֱהִי מְטַלְטֵל וְגָלֵי בְּאַרְעָא וִיהֵי כָל דְּיִשְׁכְּחִנַנִי יִקְטְּלִינַנִי: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ בְּכֵן כָּלּ קָטִיל קַיִן לְשַׁבְעָא דָּרִין יִתְפְּרַע מִנֵּהּ וְשַׁוִּי יְיָ לְקַיִן אָתָא בְּדִיל דְּלָא לְמִקְטַל יָתֵהּ כָּל דִיִשְׁכְּחֻנֵהּ:


 רש''י   לכן כל הרג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פרשו. לכן כל הרג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך ענשו, ולא פרש ענשו: שבעתים יקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, הא למדנו שתחלת מקרא לשון גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו (שמואל ב' ה ח) ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פרש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ויקרב אל השער ויכבשנו, ואת העורים וגו' , וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא דוד אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו ובדברי הימים (א יא ו) פרש יהיה לראש ולשר: וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמו במצחו (כל מוצאי יהרגני הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו. אלא אמר עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמו שנאמר ומוראכם וגו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל) :

(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן: וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא גָּלֵי וּמִטַּלְטַל דַּהֲוָה עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְּקַדְמִין דְּגִינְתָא דְעֵדֶן:


 רש''י   ויצא קין. יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה: בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם: קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר (לעיל ג כד) וישכן מקדם לגן עדן, את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם. ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר (דברים ד מא) אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש. דבר אחר בארץ נוד, כל מקום [שהיה הולך] היתה הארץ מזדעזעה תחתיו והבריות אומרות סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו:

(יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ: וִידַע קַיִן יָת אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילֵידַת יָת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵהּ חֲנוֹךְ:


 רש''י   ויהי. קין בנה עיר ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך:

(יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ: וְאִתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יָת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יָת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל אוֹלִיד יָת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יָת לָמֶךְ:


 רש''י   ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה ניישטר''א בלע''ז [ללדת], וזריעת תולדות האיש איניינדרי''ר בלע''ז [להוליד] כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד מדבר בזריעת האיש:

 חמישי (יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה: וּנְסִיב לֵהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָּה:


 רש''י   ויקח לו למך. לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקים הקדוש ברוך הוא הבטחתו שאמר שבעתים יקם קין, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי והרג את קין, זהו שאמר (פסוק כג) כי איש הרגתי לפצעי וגו' : שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפרש איוב (איוב כד כא) רעה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, כמו שמפורש באגדת חלק: עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג ב) :

(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: וִילֵידַת עָדָה יָת יָבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר:


 רש''י   אבי ישב אהל ומקנה. הוא היה הראשון לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום הזה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר (יחזקאל ח ג) סמל הקנאה המקנה, וכן (פסוק כא) אחיו תופש כנור ועוגב לזמר לעבודה זרה:

(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב: וְשׁוּם אֲחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּכָל דִּמְנַגֵּן עַל פּוּם נִבְלָא יָדְעֵי זְמַר כִּנּוֹרָא וְאַבּוּבָא: (כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה: וְצִלָּה אַף הִיא יְלֵידַת יָת תּוּבַל קַיִן רַבְּהוֹן דְכָל דְּיָדְעֵי עִיבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וַאֲחָתֵהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה:


 רש''י   תובל קין. תבל אמנתו של קין. תובל לשון תבלין, תבל והתקין אמנתו של קין לעשות כלי זין לרוצחים: לטש כל חרש נחשת וברזל. מחדד אמנות נחשת וברזל, כמו (איוב טז ט) ילטוש עיניו לי. חרש אינו לשון פעל אלא לשון פועל שהרי נקוד קמץ קטן. וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אמנות נחשת וברזל: נעמה. היא אשתו של נח:

 שישי (כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹהִי עָדָה וְצִלָּה שִׁמְעַן קָלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ אֲצֵיתָא לְמֵמְרִי לָא גַּבְרָא קְטָלִית דִּבְדִילֵהּ אֲנָא סָבִיל חוֹבִין וְאַף לָא עוּלֵימָא חַבָּלִית דִּבְדִילֵהּ יִשְׁתֵּיצֵי זַרְעִי:


 רש''י   שמען קולי. שהיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת, והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפיסן: שמען קולי. להשמע לי (לתשמיש) , וכי איש אשר הרגתיו לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי, בתמיהה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי: פצע, מכת חרב או חץ נברידור''א בלע''ז [פצע]:

(כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה: אֲרֵי שַׁבְעָא דָּרִין אִיתְלִאוּ לְקָיִן הֲלָא לְלֶמֶךְ בְּרֵהּ שַׁבְעִין וְשַׁבְעָא:


 רש''י   כי שבעתים יוקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה: שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו. כך דרש רבי תנחומא (אות יא) . ומדרש בראשית רבה (כג ד) לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל. והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה. וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקים את דברו:

(כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן: וִידַע אָדָם עוֹד יָת אִתְּתֵהּ וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁת אֲרֵי אַמָרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דִּקַטְלֵהּ קָיִן:


 רש''י   וידע אדם וגו' . בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להן וכי עליכם לדקדק על גזרתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו. אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם עוד וגו' . מהו עוד, ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו:

(כו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה: וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיְלִיד בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ אֱנוֹשׁ בְּכֵן בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּיְיָ:


 רש''י   אז הוחל. (לשון חלין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות:

ה (א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: דֵּין סְפַר תּוּלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִּבְרָא יְיָ אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָבַד יָתֵהּ:


 רש''י   זה ספר תולדת אדם. זו היא ספירת תולדות אדם, ומדרשי אגדה יש רבים: ביום ברא וגו' . מגיד שביום שנברא הוליד:

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָאנוּן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן וּקְרָא יָת שְׁמָהוֹן אָדָם בְּיוֹמָא דְאִתְבְּרִיאוּ: (ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בִּדְמוּתֵהּ דְּדָמֵי לֵהּ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ שֵׁת:


 רש''י   שלשים ומאת שנה. עד כאן פרש מן האשה:

(ד) וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַהֲווֹ יוֹמֵי אָדָם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֵׁת תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (ה) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אָדָם דַחֲיָא תְּשַׁע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וּמִית: (ו) וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ: וַחֲיָא שֵׁת מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ: (ז) וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא שֵׁת בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ תַּמְנֵי מְאָה וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (ח) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי שֵׁת תְּשַׁע מְאָה וְתַרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין וּמִית: (ט) וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן: וַחֲיָא אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת קֵינָן: (י) וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא אֱנוֹשׁ בָּתַר דְאוֹלִיד יָת קֵינָן תַּמְנֵי מְאָה וַחֲמֵשׁ עַשְׂרֵי שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יא) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אֱנוֹשׁ תְּשַׁע מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: (יב) וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל: וַחֲיָא קֵינָן שַׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל: (יג) וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא קֵינָן בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְאַרְבְּעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יד) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי קֵינָן תְּשַׁע מְאָה וַעֲשַׂר שְׁנִין וּמִית: (טו) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד: וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת יָרֶד: (טז) וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת יֶרֶד תַּמְנֵי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: (יח) וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ: וַחֲיָא יֶרֶד מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ: (יט) וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא יֶרֶד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כ) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי יֶרֶד תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּמִית: (כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח: וַחֲיָא חֲנוֹךְ שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מְתוּשָׁלַח: (כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מְתוּשֶׁלַח תְּלַת מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כג) וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה: וַהֲוָה כָּל יוֹמֵי חֲנוֹךְ תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין: (כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים: וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ וְלַיְתוֹהִי אֲרֵי (לָא) אֲמֵית יָתֵהּ יְיָ:


 רש''י   ויתהלך חנוך. צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסלקו והמיתו קודם זמנו [וזהו ששנה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו: כי לקח אתו. לפני זמנו] כמו (יחזקאל כד טז) הנני לקח ממך את מחמד עיניך:

 שביעי (כה) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ: וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח מְאָה וְתַמְנִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת לָמֶךְ: (כו) וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כז) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וּתְשַׁע שְׁנִין וּמִית: (כח) וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן: וַחֲיָא לֶמֶךְ מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בָּר:


 רש''י   ויולד בן. שממנו נבנה העולם:

(כט) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה: וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ נֹחַ לְמֵימָר דֵּין יְנַחֲמִנָּנָא מֵעוֹבָדָנָא וּמִלֵּאוּת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִּי לַטְטַהּ יְיָ:


 רש''י   זה ינחמנו. ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:

(ל) וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַחֲיָא לֶמֶךְ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נֹחַ חֲמֵשׁ מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (לא) וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וּשְׁבַע שְׁנִין וּמִית: (לב) וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: וַהֲוָה נֹחַ בַּר חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד נֹחַ יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת:


 רש''י   בן חמש מאות שנה. אמר רבי יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול דכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, וראוי לענש לעתיד, וכן לפני מתן תורה: את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש את שם שהוא צדיק, ונלד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו' :

ו (א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן: (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנוּן וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ:


 רש''י   בני האלהים. בני השרים והשופטים. (דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם) . כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד טז) ואתה תהיה לו לאלהים, (שם ז א) ראה נתתיך אלהים: כי טבת הנה. אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין אותה מקשטת לכנס לחפה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה: מכל אשר בחרו. אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה:

(ג) וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן:


 רש''י   לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעלם. לאורך ימים, הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר. כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: והיו ימיו וגו' . עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנלד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מקדם ומאחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כח) . יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:

(ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידָן לְהוֹן אִנוּן גִּבָּרַיָּא דִּמֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא:


 רש''י   הנפלים. על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין: וגם אחרי כן. אף על פי שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם: אשר יבאו. היו יולדות ענקים כמותם: הגבורים. למרוד במקום: אנשי השם. אותן שנקבו בשמות עירד, מחויאל, מתושאל, שנקראו על שם אבדן שנמוחו והותשו. דבר אחר אנשי שממון, ששממו את העולם:

 מפטיר (ה) וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא: (ו) וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵהּ:


 רש''י   וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן: ויתעצב. האדם: אל לבו. של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אנקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון נחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות (במדבר כג ט) ובן אדם ויתנחם, (דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם, (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, (שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי, כלם לשון מחשבה אחרת הם: ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש''ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנלד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נלד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:

(ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן:


 רש''י   ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו: כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות להם על אשר עש י ת י ם:

(ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה: וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ: פפפ:

 

הפטרת בראשית - ישעיה מב

(ה) כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ: (ו) אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: (ז) לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ: (ח) אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים: (ט) הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם: (י) שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם: (יא) יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ: (יב) יָשִׂימוּ לַיהוָה כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ: (יג) יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר: (יד) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד: (טו) אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ: (טז) וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים: (יז) נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ: (יח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת: (יט) מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה: (כ) (ראית) רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע: (כא) יְהוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: (כאן מסיימים הספרדים) (כב) וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: (כג) מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר: (כד) מִי נָתַן (למשוסה) לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: (כה) וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב: מג (א) וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה: (ב) כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ: (ג) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ: (ד) מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ: (ה) אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ: (ו) אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ: (ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו: (ח) הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ: (ט) כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת: (י) אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

 

משנה מקואות פרק א

א. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזוֹ. מֵי גְבָאִים, שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִּכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:

 ברטנורה  (א) שש מעלות במקואות. מקומות של כינוס מים יש בהן שש מעלות, כל אחת מהן גדולה מחברתה: מי גבים. חפירה שבקרקע המכונסין בה מים שאינן שאובין והן פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה: גבים. לשון מים מגבא (ישעיה ל): שתה טמא ושתה טהור טמא. אם שתה מאותן המים טמא תחלה, ואחר כך שתה מהן הטהור, נטמא הטהור, לפי שנפלה טפה מפיו של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע''ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. ועל ידי נגיעת הטמא אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא: מילא בכלי טהור. מן המים שבגבא לאחר ששתה בו הטמא. דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי שהכלים מיטמאין בנגיעת משקין טמאין: אם הדיח. את הככר, טמא. ואם לאו, טהור, מפני שאין מי גבאין עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, הלכך, אם לא הדיח, טהור. ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה, שנתבטלה הטפה במים הטהורים אבל כשהדיח, הוחשבו והוכשרו מים שבידיו לקבל טומאה מן הטפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטימאו את הככר:

ב. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:

 ברטנורה  (ב) מילא בכלי טמא. לעיל אשמעינן כשהטומאה באה למים מחמת אדם טמא, והכא אשמעינן כשהטומאה באה מחמת כלי (טמא):

ג. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, טָמֵא:

 ברטנורה  (ג) נפלו מים טמאים. הכא אשמעינן שמי גבאים הללו מקבלין טומאה על ידי משקין טמאין שנפלו בהן: ר''ש אומר בין שהדיח בין שלא הדיח. אכולהו קאי ר' שמעון, בין אטומאה שבאה מחמת אדם, בין מחמת כלי, בין מחמת משקין, בכולהו סבירא ליה בין הדיח בין שלא הדיח טמא הככר. וטעמא דר' שמעון, שאני אומר שטפת המים טמאים שנפלו מפי הטמא או מן הכלי או מן המשקין טמאין, לבסוף כשנפלו כל המים נשתיירה הטפה ההיא על הככר וטמאתו. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. אֶחָד מֵי גְבָאִים, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִין, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכּל טָהוֹר. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִין, עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב בְּנֵי אָדָם:

 ברטנורה  (ד) או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור. שאין מי גבאים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, כדאמרן לעיל: אחד מי גבאים מי בורות מי שיחין. כולהו שוין לכל הדינים דתנינן במתניתין עד המעלה השנית. בורות, הן עשויין עגולין. שיחין, ארוכין וקצרים. מערות, מרובעות מכוסות בקירוי אלא שיש להן פה: מי תמציות שפסקו. גשמים היורדים על ההרים ומתמצין המים ומבעבעין מן ההרים לאחר שפסקו הגשמים ופסקו ההרים מזחילתן, אותן המים הנשארים הן כמי גבאים, ואם שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא או נפלו בהן משקין טמאין, אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן אבל כל זמן שלא פסקו ההרים מזחילתן, אע''פ שפסקו הגשמים, אין נחשבין כמי גבאים, ומי הגשמים הנזחלין אחר כך מן ההרים מבטלים הטפה הטמאה אף על פי שהמים הראשונים לא בטלוה. והכי תנן בפרק ב' דמכשירין (משנה ב) מי שפיכות שירדו עליהם מי גשמים אם רוב מן הטהור, טהור. אימתי, בזמן שקדמו מי שפיכות. אבל קדמו מי גשמים, אפילו כל שהוא, מי שפיכות טמא: הקרובים לעיר ולדרך טמאים. דחיישינן שמא שתה (מהן) טמא או מילא בכלי טמא: עד שיהלכו רוב בני אדם. השיירות ההולכות בדרך רחוקה. דאז טמאים שמא שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא:

ה. מֵאֵימָתַי טָהֳרָתָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבּוּ וְיִשְׁטוֹפוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רַבּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. שָׁטְפוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ. כְּשֵׁרִין לַחַלָּה וְלִטּוֹל מֵהֶן לַיָּדָיִם:

 ברטנורה  (ה) מאימתי טהרתן. של קרובים ורחוקין: משירבו וישטופו. משירדו גשמים וירבו מי הגשמים על המים שהיו בהם כבר קודם ששתה (מהם) הטמא או שמילא מהם בכלי טמא, וגם שיהו שוטפין ויעברו על שפת הגבא ויצאו לחוץ. ושיעור השטיפה כל שהוא: רבו. לא כבית שמאי דבעו תרווייהו שירבו וישטופו, אלא כיון שרבו מי גשמים שבאו אחר כך על המים שהיו בהן בשעת טומאתן, נטהרו, אע''פ שלא שטפו ויצאו לחוץ: ר' שמעון אומר מששטפו. מי גשמים על גדותיו של גבא ויצאו לחוץ, נטהר הגבא: אע''פ שלא רבו. מי הגשמים שבאו אחרי כן על המים שהיו בגבא בשעת טומאתן: כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתניתין, כשרים להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה: וליטול מהן לידים. לכל דבר שצריך נטילת ידים:

ו. לְמַעְלָה מֵהֶן, מֵי תַמְצִיּוֹת שׁלֹּא פָסְקוּ. שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. כְּשֵׁרִים לַתְּרוּמָה וְלִטּוֹל מֵהֶם לַיָּדָיִם:

 ברטנורה  (ו) מי תמצית שלא פסקו. ההרים מזחילתן ועדיין הן מבצבצין מימי הגשמים שירדו עליהן אלו מבטלים הטפה הראשונה הטמאה שהיתה בגבא, לפיכך שתה טמא ושתה טהור כל זמן שלא פסקו: טהור. דמים טמאים שנפלו שם, נטהרו. וזו היא המעלה, דהני דלעיל לא עלתה טבילה למים הטמאים, ואילו הכא עלתה. אבל אין כשרים לטבילת אדם וכלים וידים:

ז. לְמַעְלָה מֵהֶן, מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, שֶׁבּוֹ טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו מֻעָטִין וְרַבּוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין, שָׁוֶה לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבֹּרֶן, וְלַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא:

 ברטנורה  (ז) טובלין. בני אדם כל גופו: ומטבילין. הכלים, והידים למידי דבעי טבילת ידים ולא סגי בנטילה, כגון לקדש: מעין. שמימיו נובעים, והמים הנובעים מעטים מן המים שאובין ששפכו בתוכו: שוה למקוה לטהר באשבורן. ולא בזוחלין. דקיימא לן מעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן, והאי משום מים שאובים מרובים שבו שוה למקוה לטהר באשבורן ולא בזוחלין: ולמעין להטביל בו בכל שהוא. ולא בעי ארבעים סאה כמקוה, דאין מקוה מטהר בפחות מארבעים סאה, והאי מטהר בכל שהוא כמעין:

ח. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַיִם מֻכִּין, שֶׁהֵן מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַיִם חַיִּים, שֶׁבָּהֶן טְבִילָה לַזָּבִים, וְהַזָּיָה לַמְּצוֹרָעִים, וּכְשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת:

 ברטנורה  (ח) מים מוכין. מים נובעים שהן מלוחים או חמים: שהן מטהרים בזוחלין. ואילו מעין שמימיו מועטים דלעיל אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן: מים חיים מטהרים בזוחלין. ואילו מעין שמימיו מועטים דלעיל אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן: מים חיים. נובעים שאינן מוכין: שבהן טבילה לזבים. דכתיב (ויקרא טו) ורחץ את בשרו במים חיים: והזיה למצורעים. דכתיב בהו (שם יד) אל כלי חרש על מים חיים: וכשרים לקדש בהן מי חטאת. דכתיב בהו (במדבר יט) מים חיים אל כלי:


 

גמרא נדה דף ז' ע''ב

תַּנְיָא אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרִ' יְהוֹשֻׁעַ אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ אֲנִי שָׁמַעְתִּי אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָא אַחַת וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה אֵין אוֹמְרִים לְמִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַחוֹדֶשׁ יָבוֹא וְיָעִד אֶלָא לְמִי שֶׁרָאָהוּ. כָּל יָמָיו שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ עוֹשִׂים כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הֶחֱזִיר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּבְחַיָּיו מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם דְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמוּתִּי הוּא וְסָבַר אִי עַבְדִינָן כַּוָתֵיהּ בְּחָדָא עַבְדִינָן כַּוָתֵיהּ בְּאֲחְרִינִיתָא וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא מָצִינָן מָחִינָן בְּהוּ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמָצִינָן מָחִינָן בְּהוּ הֶחֱזִיר אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ:

 רש''י  אין אומרים. למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד שראה: שמותי. ל' שמת' שהרי ברכוהו כדאמרינן בהזהב הלכך לא עבדינן כותיה באחרניתא: דמצינן מחינן בהו. אי עבדי כותיה באחרניתא:

 

זוהר הקדמה דף יד ע''ב

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תְּלָתָא אִנּוּן גָּרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְהוּ חָד מַאן דְּלַיִּט גַּרְמֵיהּ תִּנְיָנָא מַאן דְּזָרַק נַהֲמָא אוֹ פֵּרוּרִין דְּאִית בְּהוּ כַּזַּיִת תְּלִיתָאָה מַאן דְּאוֹקִיד שַׁרְגָא בְּמַפְקָא דְּשַׁבַּתָּא עַד לָא מָטוּ יִשְׂרָאֵל לְקִדּוּשָׁא דְּסִדְרָא דְּגָרִים לְנוּרָא דְּגֵיהִנָּם לְאַדְּלָקָא בְּהַאי נוּרָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְּהוּ דְּחַד דּוּכְתָּא אִית בְּגֵיהִנָּם לְאִנּוּן דְּקָא מְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת וְאִנּוּן דַּעֲנוּשִׁין בַּגֵּיהִנָם לַיְּטִין לֵיהּ לְהַהוּא דְּאוֹקִיד שַׁרְגָא עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ וְאָמְרֵי לֵיהּ (יְשַׁעְיָה כ''ב) הִנֵּה יְיָ מְטַלְטְּלֶךָ טַלְטָלָה גָּבֶר וְגוֹ' (שָׁם) צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם בְּגִין דְּלָאו יָאוּת הוּא לַאֲדְלָקָא נוּרָא כַּד נָפִיק שַׁבַּתָּא עַד דְּמַבְדְּלֵי יִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתָא וּמַבְדְּלֵי עַל כַּסָא בְּגִין דְּעַד הַהוּא זִמְנָא שַׁבָּת הוּא וּקְדֻשָּׁה דְּשַׁבָּת שַׁלִּיט עֲלָנָא, וּבְשַׁעְתָּא דְּמַבְדִּילִין עַל כַּסָא כָּל אִנּוּן חַיָּלִין וְכָל אִנּוּן מְשַׁרְיָן דְּאִתְמַנָּן עַל יוֹמֵי דְּחוֹל, כָּל חַד וְחַד יָתִיב לְאַתְרֵיהּ וּפוּלְחָנֵיהּ דְּאִתְמְנֵי עֲלֵיהּ בְּגִין דְּכַד עָאל שַׁבַּתָּא וְאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא קֹדֶשׁ אִתְעָר וְשַׁלִּיט בְּעָלְמָא וְחוֹל אִתְעֲדִי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ עַד שַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא לָא תָּיְבִין לְאַתְרַיְהוּ וְאַף עַל גַּב דְּנָפַק שַׁבַּתָּא לָא תַּיְּבִין לְאַתְרַיְהוּ עַד זִמְנָא דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, כְּדֵין קֹדֶשׁ אִסְתַּלַּק וּמְשַׁרְיָן דְּאִתְמְנִיאוּ עַל יוֹמֵי דְּחוֹל מִתְעָרִין וְתָיְבִין לְאַתְרַיְהוּ כָּל חַד וְחַד עַל מִטְרֵיהּ דְּאִתְפַּקִּיד עֲלֵיהּ:

 תרגום הזוהר  אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שְׁלֹשָה הֵם הַגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם: אֶחָד מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ, הַשֵּׁנִי, מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵּרוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת. הַשְּׁלִישִׁי, מִי שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִטֶּרֶם שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁא דְּסִדְרָא, בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ הוּא גּוֹרֵם לְהַדְלִיק אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּם. כִּי בְּמָקוֹם אֶחָד יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹם מְקַלְּלִים לְמִי שֶׁהִדְלִיק הַנֵּר מִטֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, (ישעיה כ''ב) הִנֵּה ה' מְטַלְטְלֶךְ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְגוֹ' צָנוֹף יִצְנָפְךְ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם. מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר כְּשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, מִטֶּרֶם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַבְדִּילִים בִּתְפִלָּה, וּמַבְדִּילִים עַל הַכּוֹס, כִּי עַד הַזְּמָן הַהוּא, שַׁבָּת הוּא, וּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת שׁוֹלֶטֶת עָלֵינוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁמַּבְדִּילִים עַל הַכּוֹס, כָּל אֵלּוּ הַצְבָאוֹת וְכָל אֵלּוּ הַמַּחֲנוֹת הַמְמוּנִים עַל יְמֵי הַחוֹל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁב לִמְקוֹמוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁהוּא מְמוּנֶה עָלֶיהָ. כִּי כְּשֶׁנִּכְנְסָה הַשַּׁבָּת וְנִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, נִתְעוֹרֵר הַקֹּדֶשׁ וְשׁוֹלֵט בָּעוֹלָם, וְהַחוֹל הוּסָר מִשְּׁלִיטָתוֹ, וְעַד הַשָּׁעָה שֶׁהַשַּׁבָּת יוֹצֵא אֵינָם שָׁבִים לִמְקוֹמָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, אֵינָם חוֹזְרִים לִמְקוֹמָם, עַד הַשָּׁעָה שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. אָז הַקֹּדֶשׁ מִסְתַּלֵּק, וְהַמַּחֲנוֹת שֶׁנִּתְמַנּוּ עַל יְמֵי הַחוֹל, מִתְעוֹרְרִים וְחוֹזְרִים לִמְקוֹמָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ אֲשֶׁר הָפְקַד עָלָיו.

 

הלכה פסוקה

שלחן ערוך א''ח סי' ר''ן

א. יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בְּיוֹם שִׁשִׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת וַאֲפִילוּ יֶשׁ לוֹ כַּמָה עֲבָדִים לְשַׁמְשׁוֹ יִשְׁתַּדֵל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ כִּי רַב חִסְדָא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶרֶק דַק דַק וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְעִין עֵצִים וְרִבִּי זֵירָא הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְרִיכִים לַשַׁבָּת וּמְפַנֶה כְּלֵי הַחוֹל וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם וְלֹא יֹאמַר לֹא אָפְגוֹם כְּבוֹדִי כִּי זֶה הוּא כְבוֹדוֹ שֶׁמְכַבֵּד הַשַּׁבָּת וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה ב. יַרְבֶּה בְּבָּשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ:

 

מוסר

מרגניתא דרבי מאיר

אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִרְאָתוֹ עַל פָּנָיו. אַשְׁרֵי הַנִּשְׁמָר מֵעֲוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא עָנָיו. אַשְׁרֵי הַמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ הֲמוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא שָׁפָל בְּעֵינָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַטֶה אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. אַשְׁרֵי הַשׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי תוֹרָה בְכָל יוֹם. תּוֹרַת ה' תְּמִימָה עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִשְׁנָתוֹ וְאוֹמֶרֶת ה' עִמְּךָ גִבּוֹר הֶחָיִל הִנֵה בָּאתִי לְלַמְדָךְ עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתָךְ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךּ אַשְׁרֶיךָ אִם תִּזְכְּרֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם בִּלְבָבְךָ תִּצְפְּנֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תְּקַיְימֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תַּשְׁמִיעֵנִי. וּבְכָל יוֹם בִּי יִהְיוּ זְמָמֶיךָ כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ. הִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירָה וְהִדָּבֵק בַּתּוֹרָה וּבְרַח מִן הַשְׂרָרָה וְתִהְיֶה תָמִיד בְהַכְנָעָה וּקְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ תָמִיד כִּי הוּא יַרְגִיעֶךָ וְיַשְׂבִּיעֶךָ וְיָנִיחַ לָךְ. וּזְכוֹר שְׁאַתָּה טִפָּה סְרוּחָה מְזוּמָן לֶעָפָר וְשׁוּחָה לָכֵן הִתְרַחֵק מִן הַמְנוּחָה וַעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְחֻמָלָה כִּי הַדֶּרֶךְ שְׁחוּחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְמַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶה תַּעֲשֶׂה לָךְ יָאִיר כַּנוֹגְהִים וְצִוְּךָ אֱלֹהִים כִּי אִם תַּעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּאַהֲבָה וְחִבָּה אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא: