תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַהֲוָה כַּד שַׁלַח פַּרְעֹה יָת עַמָא וְלָא דַבָּרִינוּן יְיָ אֹרַח אַרְעָא פְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי קָרִיבָא הוּא אֲרֵי אֲמַר יְיָ דִילְמָא יְזוּעוּן עַמָא בְּמֶחֱזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם:


 רש''י   ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נהגם, כמו (שמות לב לד) לך נחה את העם, (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך: כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה: בראתם מלחמה. כגון מלחמת (במדבר יד מה) וירד העמלקי והכנעני וגו' . אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעקם אמרו (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה: פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:

(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְאַסְחַר יְיָ יָת עַמָא אֹרַח מַדְבְּרָא יַמָא דְסוּף וּמְזָרְזִין סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   ויסב. הסבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה: ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים, כמו (שמות ב ג) ותשם בסוף, (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו: וחמשים. אין חמושים אלא מזינים. לפי שהסבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך ישוב לא היו מחמשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצרך, ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זין שהכום ישראל בחרב. וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמשים. וכן תרגם אנקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד יד) וזריז. דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה:

(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: וְאַסִיק משֶׁה יָת גַרְמֵי יוֹסֵף עִמֵהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַרְמַי מִכָּא עִמְכוֹן:


 רש''י   השבע השביע. השביעם שישביעו לבניהם. ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביעו יעקב, אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והיה ספק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצרים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו: והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לאחיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אתכם:

(כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וּנְטָלוּ מִסֻכּוֹת וּשְׁרוֹ בְאֵתָם בִּסְטַר מַדְבְּרָא:


 רש''י   ויסעו מסכת. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות:

(כא) וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: וַיְיָ מְדַבַּר קָדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאוֹרְחָא וְלֵילְיָא בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא לְאַנְהָרָא לְהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:


 רש''י   לנחתם הדרך. נקוד פת''ח, שהוא כמו להנחותם, כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה, שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם על ידי שליח. ומי הוא השליח עמוד הענן, והקדוש ברוך הוא בכבודו מוליכו לפניהם. ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים, ועמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:

(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: לָא יַעֲדֵי עַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא וְאַף לָא עַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא קֳדָם עַמָא:


 רש''י   לא ימיש. הקדוש ברוך הוא את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:

נביאים - שופטים - פרק ג

(ל) וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה: וְאִתָּבְרוּ מוֹאֲבָאֵי בְּיוֹמָא הַהוּא תְּחוֹת יַד אִנַּשׁ יֻשְּׂרָאֵל וְשַׁדּוֹכַת אַרְעָא דְּיִשְּׂרָאֵל תַּמְנָן שְׁנִין : (לא) וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל: וּבַתְרוֹהִי הֲוָה שַׁמְגַּר בַּר עֲנָת וְקָטַל יָת פְּלִשְׁתָּאֵי שִׁיִת מְאָה גָּבְרִין בְּפֶרֶשׁ תּוּרַיָּא וּפָרַק אַף הוּא יָת יִשְּׂרָאֵל :


 רש''י   מלמד . הוא דרבן , מרדע , אגויילו''ן בלע''ז :

ד (א) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְאֵהוּד מֵת: וְאוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְמֶעְבָּד בִּישׁ קֳדָם יְיָ וְאֵהוּד מִית : (ב) וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וּמָסְרִינוּן יְיָ בְּיַד יָבִין מַלְכָּא דִּכְנַעַן דִּי מְלָךְ בְּחָצוֹר וְרַב חֵילֵיהּ סִיסְרָא וְהוּא יָתִיב בִּתְקוֹף כְּרַכֵּי עַמָּמַיָּא :


 רש''י   בחרושת הגוים . שם עיר , על שם שהיתה חזקה ושולטת :

(ג) וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה: וּצְעִיקוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל קֳדָם יְיָ אֲרֵי תְּשַׁע מְאָה רְתִיכִין דְּבַרְזְלָא לֵיהּ וְהוּא הָדְחָק יָת בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּתוּקְפָּא עֶסְרִין שְׁנִין :


 רש''י   לחץ את בני ישראל בחזקה . דרש רבי תנחומא ( צו ב ) : בגידופין , וכן הוא אומר ( מלאכי ג יג ) : חזקו עלי דבריכם :

(ד) וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וּדְבוֹרָה אִתְּתָא נְבִיאָתָא אִתַּת לַפִּידוֹת הִיא דַּיְנָא יָת יִשְּׂרָאֵל בָּעִדְּנָא הַהוּא :


 רש''י   אשת לפידות . שהיתה עושה פתילות למקדש :
 

כתובים - משלי - פרק יד

(יט) שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק: נְפַלוּ בִישֵׁי קֳדָם טָבֵי וְרַשִׁיעֵי נִתְדוּן בְּתַרְעַיָא דְצַדִיקֵי :


 רש''י   שחו רעים לפני טובים . לעתיד :

(כ) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים: אַף לְחַבְרֵיהּ סְנֵי מִסְכְּנָא וְרָחֲמֵי דְעַתִּירָא סַגִיעִין :


 רש''י   גם לרעהו ישנא רש . אפילו לשושביניו ואוהביו , גם לשון אפילו : ישנא רש . עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה :

(כא) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן (עניים) עֲנָוִים אַשְׁרָיו: חָטְיָא שָׁאֵט לְחַבְרֵיהּ וּמַן דְּיָהֵב לְמִסְכְּנָא טּוּבוֹהִי : (כב) הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב: הֲלָא תָעֲיָן דְּחָשְׁלִין בִּישְׁתָּא וְחִסְדָּא וּקְשוֹט חָשְׁלִין טָבֵי : (כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר: בְּכָל מַן דְּאַצְפָּא לָךְ יֶהֱוֵי לָךְ יוּתְרָנָא וְסִפְוָתָא יַתִּירָתָא לְחוּסְרָנָא :


 רש''י   בכל עצב . בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח אבל דברי הבל אך למחסור :

(כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת: כְּלִילָא דְחַכִּימֵי עוּתְרְהוּן וְשַׁבְהוֹרְהוֹן דְּסַכְלֵי שַׁטְיוּתְהוֹן :


 רש''י   עטרת חכמים עשרם . שהם עשירים בתורה : ואולת כסילים אולת . קלקלתן של כסילים היא האולת שנתעצל מן החכמה :
 

משנה פאה פרק ז

א. כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בִישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לְזֵיתִים:

 ברטנורה  (א) כל זית. כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אף על פי שאינו נוטף בכל שנה, הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה, דכתיב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן: שפכוני. שזיתיו שופכין שמן הרבה: בישני. שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו: שהוא עושה הרבה. זיתים מרובים: שנים שכחה. סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים: רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. לא אמר ר' יוסי אלא בזמן שבא אדריאנוס קיסר והחריב את כל הארץ ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין, מודה ר' יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני, יש להם שכחה:

ב. זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא:

 ברטנורה  (ב) שלש שורות של שני מלבנים. ג' שורות של אילני זיתים, ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית, ושכח אילן אמצעי שבשורה אמצעית אינה שכחה, שהאילנות שסביביו הסתירוה ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל דאינו שכחה: במה דברים אמורים. אמתני', דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהיה בו סאתים: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו, יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן אלא לאחר שלא נשאר לו זיתים תחת האילן: רבי מאיר אומר משתלך המחבא. כלומר, משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אף על פי שאין זיתים תחתיו יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר:

ג. אֵיזֶהוּ פֶרֶט. הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל (מִיָּדוֹ) לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵג גְּבוּל עוֹלִים:

 ברטנורה  (ג) איזהו פרט. האמור בתורה (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט: עקץ. חתך: הוסבך בעלים. נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט: הרי הוא של בעל הבית. שלא נפרט דרך בצירה: המניח כלכלה בשעה שהוא בוצר. נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו: הרי זה גוזל את העניים. דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ: אל תסג גבול עולים. מפורש לעיל בפרק ה':

ד. אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלָלֶת:

 ברטנורה  (ד) איזו היא עוללת. האמורה בתורה (שם) וכרמך לא תעולל: כתף. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מחוברים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף: נטף. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלויים שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטף. ולשון המקרא קורא לאשכול שאין לו כתף ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש: אם ספק. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאלו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו: שבארכובה. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת ארכובה ופעמים יש בה עוללת עם האשכולות: נקרצת. נקצצת ונחתכת ודוגמתו שנינו ביומא (לא:) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. ובמקרא (ירמיה מו) קרץ מצפון בא: גרגר יחידי. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו: רבי יהודה אומר אשכול. דכתיב (ישעיה יז) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים. שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכול: וחכמים אומרים עוללת. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים:

ה. הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים:

 ברטנורה  (ה) המדל בגפנים. כשהגפנים תכופים זה אחר זה, עוקר מאותם שבינתים והאחרים מתוקנים בכך: כן הוא מדל בשל עניים. אף על פי שיש בהם פאה או עוללות של עניים, כך מדל בשלהם כמו בשלו, קסבר עניים דין שותף יש להם, וכשם ששותף כמו שהוא מדל בשלו כך מדל בשל חבירו אף עניים כן: רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי. קסבר עניים דין קונה יש להם בחלקם, וכשם שהמוכר לחבירו עשרה אשכולות אסור ליגע בהן, אף בשל עניים כן והלכה כר' יהודה:

ו. כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת:

 ברטנורה  (ו) כרם רבעי. הנוטע כל עץ מאכל, בשנה הרביעית מעלה הפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים, דכתיב (ויקרא יט) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליה והדר אכליה: בית שמאי אומרים אין לו חומש. אף על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את החומש דלא כתבה תורה בו חומש: ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית: ובית הלל אומרים יש לו. חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר: יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה: והעניים פודין לעצמן. מן הפרט והעוללות שלקטו ואוכלים אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים: ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר, וסברי להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלים הכל לירושלים:

ז. כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (דברים כד), כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלֵלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא (ויקרא יט), וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל. אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קדֶם הַבָּצִיר:

 ברטנורה  (ז) שכולו עוללות. שאין בכל הכרם אשכול שיש לו כתף ונטף: אם אין בציר. וכמה שיעור בציר שלשה אשכולות שעושים רביעית: אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות. ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהם בעל הבית, לכך נאמר וכרמך לא תעולל:

ח. הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבָרוֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה:

 ברטנורה  (ח) משנודעו העוללות. שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול: העוללות לעניים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: יתנו שכר גדוליו להקדש. מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי: בעריס. כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (שיר השירים א): כל שאינו יכול לפשוט. כלומר, לאחר שעבר מעליה אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד): אבל רוגליות. הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל: משיעבור הימנה. הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבה כאומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן:
 

גמרא ברכות דף ח' ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָאי דִּכְתִיב (תהלים ס''ט) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֵימָתַי עֵת רָצוֹן. בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין. רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (ישעיה מ''ט) כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (איוב ל''ו) הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס. וּכְתִיב (תהלים נ''ה) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי רִבִּי נָתָן אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל''ו) הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס וּכְתִיב (תהלים נ''הּ) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי וְגוֹמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי וּלְבָנַי מִבֵּין אוּמוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל נִקְרָא שָׁכֵן רָע. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י''ב) כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנּוֹגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הִנְנִי נוֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם. אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל. תָּמַהּ וְאָמַר (דברים י''א) לְמַעַן ירְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כְּתִיב אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא. כֵּיוָן דַאֲמַרֵי לֵיהּ מְקַדְּמֵי וּמְחַשְּׁכֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא אָמַר הַיְינוּ דְאַהֲנֵי לְהוּ. כִּדְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנָיו קְדִימוּ וַחֲשִׁיכוּ וְעַיְילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא כִּי הֵיכִי דְתוֹרְכוּ חַיֵּי. אָמַר רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא מָאי קְרָאָה (משלי ח') אַשְׁרֵי אָדָם שׁוֹמֵעַ לִי לִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים:

 רש''י  עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון: כביר לא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס: פדה בשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי: כי ברבים היו עמדי. שהתפללו עמי: הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא: מקדמי. שחרית: מחשכי. ערבית כלו' מאריכין בבית הכנסת:
 

זוהר בשלח דף מ''ו ע''א

וַייָ הוֹלֵךְ לִפנֵיהֶם יוֹמָם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים כ''ב) לַמְנַצֵחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד כַּמָּה חֲבִיבָה אוֹרָיְיתָא קָמֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא רְחִים הוּא לְעֵילָא רְחִים הוּא לְתַתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלּוּלוֹי. לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהָאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְאָתֵי. וְאוֹרָיְיתָא בָעֵי לְמִלְעֵי בָהּ בִּיְמָמָא וּבְלֵילְיָא דִּכְתִיב (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה. וּכְתִיב (ירמיה ל''ג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹמֵר. תֵּינַח בִּיְמָמָא בְּלֵילְיָא אֲמָאי. בְּגִין דִּיהֵא שְׁכִיחַ לְגַבֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. כְּמָה דְלֵית יוֹמָם בְּלֹא לֵילְיָא וְלָאו אִיהוּ שְׁלִים אֶלָּא דָא עִם דָא. כַּךְ בָּעֵי אוֹרַיְיתָא לְאִשְׁתַּכְּחָא עִמֵּיהּ דְּבַר נַשׁ יוֹמָם וְלֵילְיָא לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימוּתָא לְגַבֵּי דְבַר נַשׁ יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָא אִתְמַר דְּעִיקָרָא דְלֵילְיָא מִפַּלְגּוּתָא וְאֵילָךְ וְאַף עַל גַּב דְּפַלְגוּ קַדְמִיתָא בִּכְלָלָא דְלֵילְיָא הוּא אֲבָל בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא וּכְדֵין בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְמֵיקָם וּלְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא. וְהָא אִתְמַר דְּקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּיא דִבְגִנְתָא דְעֵדֶן כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְקָלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר ח') הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי וְהָא אוּקְמוּהָ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי מְשַׁבְּחַת לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא בְלֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא וְכַד אָתֵי צַפְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָתַת וּמִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵיהּ בְּקֻדשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוֹשִׁיט לָה לְגַבָּהּ שַׁרְבִיטָא דְחֶסֶד וְלֹא עֲלָהּ בִּלְחוֹדָהָא אֶלָּא עֲלָהּ וְעַל אִינוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ וְהָא אִתְמַר דִּכְתִיב (תלים מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. וְעַל דָּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִקְרֵי:

 תרגום הזוהר  וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם: רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח לַמְנַצֵחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה אֲהוּבָה הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָהוּב הוּא לְמַעְלָה, אָהוּב הוּא לְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לְדִבּוּרָיו, וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהַתּוֹרָה, צְרִיכִים לַעֲסֹק בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁכָּתוּב, וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְכָתוּב, אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה. יִצְדָק בַּיּוֹם, שֶׁהוּא זְמָן עֲבוֹדָה לַכֹּל, אֲבָל בַּלַּיְלָה, שֶׁהוּא זְמָן מְנוּחָה, לָמָּה צְרִיכִים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְצָא אֶצְלוֹ שֵׁם שָׁלֵם, כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין יוֹם בְּלִי לַיְלָה. וְאֵינוֹ שָׁלֵם אֶלָּא זֶה עִם זֶה, כֵּן צְרִיכָה הַתּוֹרָה לְהִמָּצֵא עִם הָאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה, וְיִהְיֶה הַשְּׁלֵמוּת אֵצֶל הָאָדָם יוֹם וָלַיְלָה. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁעִקָּר הַלַּיְלָה הוּא מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲצִי לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּכְלָל הַלַּיְלָה, אֲבָל בַּחֲצוֹת לַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים אֲשֶׁר שָׁם, וְאָז צָרִיךְ הָאָדָם לָקוּם וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי וּכְבָר בֵּאֲרוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה, בַּלַּיְלָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהּ לְשַׁבֵּחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, בָּאָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מוֹשִׁיט לָהּ שַׁרְבִיט הַחֶסֶד, וְלֹא לָהּ בִּלְבָד, אֶלָּא לָהּ, וְכָל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִים עִמָּהּ. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁיֹרה עִמִּי וְגוֹ', אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.
 

הלכה פסוקה

הר''מ ה' איסורי ביאה פרק כ''ב

א. אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת בֵין זְקֵנָה בֵין יַלְדָּה שֶׁדָבָר זֶה גוֹרֵם לְגַלוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. וְחָתָן שֶׁפֵּרְשָׂה אִשְׁתּוֹ נִדָּה קוֹדֶם שֶׁיִבְעוֹל אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהּ אֶלָּא הִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְהוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִם בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאָה מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּה: ב. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זָכָר וְעַל הַבְּהֵמָה לְפִיכָךְ אֵין אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהֶן. וְאִם נִתְרַחֵק אֲפִלּוּ מִיִּיחוּד זָכָר וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מַרְחִיקִין הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַּיחֲדוּ עִמָּהּ. וְאִיסוּר יִחוּד הָעֲרָיוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה:
 

מוסר

מלוקט

כָּל הַגָלִיּוֹת הֵם לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְדוּשָׁה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשׁוֹנָה לְבָרֵר נִיצוֹצֵי קֶרִי שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְיַעַן כִּי יָרְדוּ לַשְׁעָרִים עַם ה' מ''ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה הַגַּם שֶׁעַל יְדֵי תּוֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים הָיוּ מוֹצִיאִים נִיצוּצֵי הַקְּדוּשָּׁה. מִצַד אַחֵר הֵמָּה כָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ עַל יְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג וְכַיּוֹצֵא וְיָרְדּוּ לְמ''ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה וְחַס וְשָׁלוֹם אִם הָיוּ שׁוֹהִים עוֹד רֶגַע הָיוּ נִטְמָעִים בְּשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים. וְלָכֵן נִגְאֲלוּ. וְעַל יְדֵי הָעֵגֶל נִתְחַיְיבוּ בְּגָלְיוֹת וְהַכֹּל לְבַרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה. וְלֹא נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם כִּי אִם בִּזְכוּת שֶׁהָיוּ גְדוּרִים בְּעֶרְוָה. וְאֵיךְ עַתָּה שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים לִתְשׁוּעָה אֵיךְ מֵחָדָשׁ מַכְנִיס נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה בְּסִטְרָא אַחֲרָא וּפוֹגֵם כַּמָּה פְגָמִים בְּכַמָּה מִינֵי חַטָּאוֹת הֲלֹא זֶה גוֹרֵם אוֹרֶךְ הַגָּלוּת. וְאוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. אוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם צַעַר כָּל הָעוֹלָמוֹת. אוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם צַעַר לְכָל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת גּוֹלִים מֵעַל שֻׁלְחָן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲהָהּ עַל נַפְשׁוֹ שֶׁגּוֹרֵם בִּטּוּל הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְחִלּוּל שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בֵּין הַגּוֹיִם. לָכֵן יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם מְאֹד וְיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה. וַה' לֹא יִמְנַע טוֹב כִּי הוּא רוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת הָרְשָׁעִים:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

יד (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיתוּבּוּן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּם חִירָתָא בֵּין מִגְדוֹל וּבֵין יַמָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן לְקִבְלֵהּ תִּשְׁרוּן עַל יַמָא:


 רש''י   וישבו. לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל וגו' : ויחנו לפני פי החירת. הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים וזקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים: לפני בעל צפן. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן. ועליו פרש איוב (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם:

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְיֵימַר פַּרְעֹה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְעַרְבְּלִין אִנוּן בְּאַרְעָא אֲחַד עֲלֵיהוֹן מַדְבְּרָא:


 רש''י   ואמר פרעה. כשישמע שהם שבים לאחוריהם: לבני ישראל. על בני ישראל. וכן (פסוק יד) ה' ילחם לכם. עליכם, (בראשית כ יג) אמרי לי אחי הוא. אמרי עלי: נבכים הם. כלואים ומשקעים ובלעז שירי''ץ , כמו (תהלים פד ז) בעמק הבכא, (איוב כח יא) מבכי נהרות, (שם לח טז) נבכי ים. נבכים הם כלואים הם במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו:

(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: וְאַתְקֵף יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְיִרְדַף בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ וְיִדְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ וַעֲבָדוּ כֵן:


 רש''י   ואכבדה בפרעה. כשהקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד. וכן הוא אומר (יחזקאל לח כב) ונשפטתי אתו וגו' , ואחר כך (שם כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' , ואומר (תהלים עו ד) שמה שבר רשפי קשת, ואחר כך (שם פסוק ב) נודע ביהודה אלהים, ואומר (שם ט יז) נודע ה' משפט עשה: בפרעה ובכל חילו. הוא התחיל בעברה וממנו התחילה הפרענות: ויעשו כן. להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:

נביאים - שופטים - פרק ד

(ה) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וְהִיא יָתְבָא בְּקַרְתָּא בְּעַטְרוֹת דְּבוֹרָה מִתְפַּרְנְסָא מִן דִּילַהּ וְלַהּ דִּיקְלִין בִּירִיחוֹ פַּרְדֵסִין בְּרָמָתָא זֵיתִין עָבְדִין מְשָׁח בְּבִקְעָתָא בֵּית שַׁקְיָא בְּבֵית אֵל עֲפַר חִיוַר בְּטוּר מַלְכָּא וְסָלְקִין לְוָתָהּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְדִינָא :


 רש''י   תחת תומר . תמרים היו לה ביריחו : בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים . לפי תרגומו של יונתן יש ללמוד שאין מקרא זה כמשמעו , ואין אלו סימני מקום ישיבתה , אלא למדנו שאשה עשירה היתה ומן המקומות האלו היתה פרנסתה , והיא יושבת בעירה , עטרות שמה : תחת תומר . תמרים היו לה ביריחו , וכרמים ברמה , וזיתים בבקעת בית אל , שהוא מקום שמן , ועפר חיוור בהר אפרים , ( תרגום : ) 'בטור מלכא' , אומר אני שמוכרין אותה ליוצרי חרש . ויש פותרין : 'עפר חיוור' , שדה זרע , כמו ( שביעית ב א ) : שדה הלבן :

(ו) וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וְשָׁלְחַת וְקָרַת לְבָרָק בַּר אֲבִינֹעַם מִקָּדֵשׁ דְּבֵית נַפְתָּלִי וַאֲמָרַת לֵיהּ הֲלֹא פַּקִּיד יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל אָזִיל וְתִתְנַגִּיד בְּטוּרָא דְּתָבוֹר וּתְדַבַּר עִמָּךְ עֲשָּׂרָא אַלְפִין גָּבְרִין מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבוּלוּן :


 רש''י   הלא צוה . ביד משה ( דברים כ יז ) : כי החרם תחרימם , כך שנויה במכילתא ( בא יב ) :

(ז) וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ: וְאִתְבִּיב עַל יָדָךְ לְנַחֲלָא דְּקִישׁוֹן יָת סִיסְרָא רַב חֵילָא דִּיבִין וְיָת רְתִיכוֹהִי וְיָת מְשַׁרְיָתֵיהּ וְאַמְסְרִינֵיהּ בְּיָדָךְ : (ח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ: וַאֲמַר לָהּ בָּרָק אִם תֵּיזְלִין עִמִּי וְאֵיזִיל וְאִם לָא תֵּיזְלִין עִמִּי לָא אֵיזִיל :
 

כתובים - משלי - פרק יד

(כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה: מַפְצֵא נַפְשָׁא סָהֲדָא דְקוּשְׁטָא וּדְמַלֵל כַּדָבוּתָא רַמָיָא הוּא : (כו) בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה: דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא סִבְרָא דְעֻשְׁנָא וְלִבְנוֹי נֶהֱוֵי תוּכְלָן :


 רש''י   ביראת ה' מבטח עוז . נאמר באברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ( בראשית כו ) והבטיחו כי ברך אברכך וגו' : ולבניו יהיה . הוא : מחסה . שיחסו ויתחבא בצל זכותו :

(כז) יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת: דְּחַלְתָּא דֶאֱלָהָא מַבּוּעַ דְּחַיֵי לִדְמַסְטֵי מִן פַּחָא דְמוֹתָא : (כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן: בְּסוּגְעָא דְעַמָא הַדְרֵיהּ דְּמַלְכָּא וְהֵיךְ דִּבְצִיר עַמָא מִתְתְּבַר פַּרְנָסֵיהּ :


 רש''י   ברב עם . שהצבור זכאים הדרת הקב''ה הוא : ובאפס לאום . כשאינם דבקים בו : מחתת רזון . חסרון רזנותו הוא כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו :
 

משנה שבת פרק טז

א. כָּל כִּתְבֵי הַקּדֶשׁ מַצִילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִים גְּנִיזָה. וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶן. מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מַצִילִין תִּיק הַסֵפֶר עִם הַסֵפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת. וּלְהֵיכָן מַצִילִין אוֹתָן. לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לַמְפֻלָּשׁ:

 ברטנורה  (א) כל כתבי הקודש. אפילו נביאים וכתובים, מצילין אותן מחצר שנפלה בו הדליקה לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שלא עירבו, והוא שיהיו כתובים בכתב אשורית ובלשון הקודש: בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת: בין שאין קורין בהן. כגון כתובים, דאף יחידים אין קורין בהן בשבת מפני ביטול בית המדרש כדלקמן, שהיו דורשים לעם בשבת ומורין להן הלכות איסור והיתר, לפי שכל ימות החול הם עסוקים במלאכתן, ואסרו לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש משום דמשכי ליבא ואתו לאמנועי מלשמוע הדרשה: ואע''פ שכתובים בכל לשון. ואיכא למאן דאמר דלא נתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן, אפילו הכי טעונים גניזה ואסור להניחן במקום הפקר: למבוי שאינו מפולש. שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד ברוח רביעית, זהו מבוי שאינו מפולש האמור כאן. שלש מחיצות בלא לחי, זהו מבוי מפולש. והכי מפרש לה בגמרא. ואין הלכה כבן בתירא:

ב. מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת הָרָאוּי לָאָדָם לָאָדָם, הָרָאוּי לַבְּהֵמָה לַבְּהֵמָה. כֵּיצַד. נָפְלָה דְלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, בַּשַּׁחֲרִית, מַצִילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, בַּמִּנְחָה, מְזוֹן סְעֻדָּה אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת:

 ברטנורה  (ב) מצילין מזון שלש סעודות. ואף על גב דבהיתרא קא טרח, דהא לא שרו ליה לאצולי אלא לחצר המעורבת בלבד, אפילו הכי לא שרי ליה לאצולי טפי, מפני שאדם בהול על ממונו, ואי שרית ליה אתי לכבויי: נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה: שחרית. קודם סעודה: רבי יוסי אומר לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתרא טרח. ואין הלכה כרבי יוסי:

ג. מַצִילִין סַל מָלֵא כִכָּרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת. לְהֵיכָן מַצִילִין אוֹתָן. לֶחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת:

 ברטנורה  (ג) מצילין סל מלא ככרות. הואיל ובבת אחת הוא מציל, מה לי פורתא מה לי טובא: ועיגול של דבלה. אע''פ שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה: ואם היו פקחים. ויודעים שאם ישאלו שכר כפועלים לאו שכר שבת שקלי, כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו, עושין עמו חשבון לאחר שבת. ובירא שמים עסקינן, דאף על גב דמהפקירא קא זכי ומה שהציל דידיה הוי, מכל מקום לא ניחא ליה דלתהני מאחרים, דידע דעל כרחיה אפקריה, ובחנם נמי לא ניחא ליה דלטרח, הלכך שקיל אגריה:

ד. וּלְשָׁם מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵּלִים. וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִילוּ עִמִּי:

 ברטנורה  (ד) ולשם הוא מוציא. לתנא קמא, לחצר המעורבת; ולבן בתירא, אפילו לחצר שאינה מעורבת: כלי תשמישו. שצריכים לו לאותו היום לסעודה: שמונה עשר כלים. שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת, ותו לא. ואלו הן: הסרבל העליון, ומלבוש שממלאין אותו מוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שקורין בערבי מחשי''א, וחגור רחב שחוגר ממעל למדיו, ובגד צר וקצר שקורין בלע''ז גונ''א, וחלוק שלובש על בשרו שקורין קמיז''א, וחגור שחוגרים עליה, וכובע שבראשו, ומצנפת, ושני מנעלים שברגליו, ושני בתי שוקים, ושני בתי ידים שמלבישים אותם על הידים ומכסין בהן הזרועות עד האצילים, ושני רדידים שמתנגב בהן, וטלית קטן שמכסה בו ראשו וכתפו, וסודר שבצוארו ותלויין שני ראשיו לפניו וקורין לו בערבי שי''ד: בואו והצילו עמי. שכשם שהוא מציל כך הם מצילים. אבל לעיל אמר בואו והצילו לכם, שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל, כגון שהוא לא סעד והן סעדו או איפכא:

ה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ. וְעוֹשִׂין מְחִצָה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה:

 ברטנורה  (ה) שידה. העשויה כמין ארון: תיבה. קטנה של שולחני: ומגדל. ארמאריא''ו בלע''ז ובערבי מנשא''ר. ושלשתן של עץ: מפני שהוא מחרך. ואין האור נאחזת בו, ומציל על כלי עץ שלא ישרף: בין מלאים. מים: שאין יכולין לקבל את האור. מפני שחדשים הם. וסבר ר' יוסי גרם כיבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון. ואין הלכה כר' יוסי:

ו. נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן, אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן:

 ברטנורה  (ו) אין אומרים לו כבה. דאמירה לנכרי שבות: ואל תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה, מפני שאין שביתת הנכרי עליהן, דישראל אינו מוזהר על שביתת הנכרי כשאינו עבדו:

ז. כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶאֱחֹז בַּקּוֹרָה, וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִשָּׁךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

 ברטנורה  (ז) כופין קערה. של חרס על גבי הנר, ובלבד שלא יכבה. ואע''פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ושני לה, בצריך למקומו של כלי דשרי לטלטלו לצורך מקומו: ועל צואה של קטן. לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה. אלא הכי קאמר, ועל צואה של תרנגולים מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר, דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא, הלכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך: מעשה בא. כפיית כלי על עקרב: בערב. שם מקום: חושש אני לו מחטאת. דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה, אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכין וממיתין ודאי אלא פעמים ממיתין ופעמים אינן ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי, ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור:

ח. נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָאִין בִּסְפִינָה, וְעָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, וְיָרְדוּ בוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים:

 ברטנורה  (ח) מילא מים. מבור ברשות הרבים: כבש. עושין בספינה גדולה לירד בו מן הספינה ליבשה. ואיצטריך תנא לאשמועינן נר ומים. דאי תנא נר, הוה אמינא נר הוא דשרי, דליכא למגזר שמא ירבה בשביל ישראל דנר לאחד נר למאה, אבל מים דאיכא למגזר, אסור. ואי אשמועינן מים, הוה אמינא מים הוא דבשביל ישראל אסור, אבל נר אע''ג דבשביל ישראל כיון דאיהו נמי צריך ליה שרי דנר לאחד נר למאה, צריכא. וכבש אע''ג דדמי לנר, דכבש לאחד כבש למאה, משום מעשה דרבן גמליאל וזקנים תנא ליה דמעשה רב:
 

גמרא שבת דף קכ''ב ע''א

עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ וְכוּ'. וּצְרִיכָא דְאִי אַשְׁמְעִינָן נֵר מִשּׁוּם דְּנֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה. אֲבָל מַיִם לִיגְזַר דִּילְמָא אָתֵי לַאֲפוּשֵׁי בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֶבֶשׁ לָמָּה לִי. מַעֲשֶׂה דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים קָא מַשְׁמַע לָן. תָּנוּ רַבָּנָן נָכְרִי שֶׁלִּקַּט עֲשָׂבִים מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. מִלָּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מַכִּירוֹ. אֲבָל מַכִּירוֹ אָסוּר. אֵינִי וְהָאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב חֲנִינָא מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת אֲבָל לֹא עַל גַּבֵי מוּקְצֶה בְשַׁבָּת. דְקָאִים לָהּ בְּאַפָּהּ וְאַזְלָא אִיהִי וְאָכְלָה. אָמַר מֹר בַּמֶּה דְּבָרִים אָמוּרִים שֶׁאֵין מַכִּירוֹ אֲבָל מַכִּירוֹ אָסוּר. וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכִּירוֹ הֲוָה. אָמַר אַבַּיֵּי שֶׁלֹּא בְפָנָיו הֲוָה. רָבָא אָמַר אֲפִלּוּ תֵימָא בְּפָנָיו. נֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה. מְתִיבִי אָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל הוֹאִיל וְשֶׁלֹּא בְּפָנֵינוּ עֲשָׂאוֹ נֵרֵד בּוֹ אִימָא הוֹאִיל וַעֲשָׂאוֹ נֵרֵד בּוֹ. תָּא שְׁמַע עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִים בְּתוֹכָהּ. וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת אִם רוֹב נָכְרִים מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ מִיָּד. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵחָמוּ חַמִּין. הָתָם כִּי מְחַמְמֵי אֲדַעְתָּא דְרוּבָּא מְחַמְמֵי. תָּא שְׁמַע נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה אִם רוֹב נָכְרִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אָסוּר. הָתָם נַמֵּי כִּי מַדְלְקֵי אֲדַעְתָּא דְרוּבָּא מַדְלְקֵי. שְׁמוּאֵל אִקְלַע לְבֵי אָבִין תּוֹרָן. אָתָא הַהוּא נָכְרִי אַדְלִיק שְׁרָגָא אֲהַדְרִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְאַפֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְאַיְיתֵי שְׁטַר וְקָא קָרֵי. אָמַר אֲדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ הוּא דְאַדְלִיק. אֲהַדְרִינְהוּ אִיהוּ לְאַפֵּיהּ גַּבֵּי שְׁרָגָא:

 רש''י  נר לאחד נר למאה. כיון דעכו''ם לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש: כבש למה לי. הא דומיא דנר הוא כבש לא' כבש למאה: מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכלהו דעכו''ם לצורך עצמו עביד: אבל מכירו אסור. קא סלקא דעתיך דעביד נמי אדעתה דידיה: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים. מחוברים בשבת לרעות וליכא למגזר שמא יתלוש ויאכיל ואינו מעמיד על גבי מוקצ' שמא יטול בידו ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול היו מחוברין: דקאים לה באפה. שלא תפנה למקום אחר: ואזלא ואכלה. אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל: מכירו הוה. שהרי בספינה היה בא עמו: שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכרין ליה: נר לאחד נר למאה. וכבש לאחד כבש למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו: הואיל ושלא בפנינו וכו'. קשיא לרבא דשמעי' מיניה דבפניו אסור ואף על פי שאין כאן מרבה בשבילו: אימא הואיל ועשאו נרד בו. וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי הוה מעשה: מותר לרחוץ בה מיד. למוצאי שבת: בכדי שיחמו חמין. שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו. והא הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור ואף על גב דשלא בפניו וקשיא בי לאביי בין לרבא: אדעתא דרובא מחממי. ועיקר חילול השבת בשבילם אבל עכו''ם וישראל דעכו''ם אדעתיה דנפשי' הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפילו בפניו: נר הדלוק במסיבה. של בני אדם: אם רוב ישראל אסור. והא הכא דהוי דומיא דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור: אדעתא דרובא. הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל עכו''ם אבל עכו''ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתה דידיה עבד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי: תורן. מקום: דאייתי שטר. ההוא דאדלקה:
 

זוהר בשלח דף ס''א ע''א

דָּבָר אַחֵר אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. כַּמָּה תַקִּיפָא אַגְרָא דְמִסְכְּנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא תָּוַוהְנָא עַל הָאי קְרָא דִּכְתִיב (שם ס''ט) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּגִין דְּאִינוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא דִּכְתִיב (שם נ''א) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא דְאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי כָּל אִינוּן בְּנֵי עָלְמָא אִתְחַזְיָין קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְגוּפָא וְנַפְשָׁא וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחֲזֵי אֶלָּא בְנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. מִסְכְּנָא חָד הֲוָה בִּשְׁבִיבוּתֵיהּ דְּרִבִּי יֵיסָא וְלָא הֲוָה מָאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף וְלָא תַקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא יוֹמָא חָד חָלַשׁ עָאל עָלֵיה רִבִּי יֵיסָא שָׁמַע חָד קָלָא דְּאָמַר טִילְקָא טִילְקָא הָא נַפְשָׁא פָרְחָא גַבָּאי וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי וַוי לִבְנֵי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא שַׁדֵי בְפוּמֵיה מַיָּא דְגַרְגְּרִין אַפוּתָא דְקוּנְטָא (ס''א דְקוּפְתָּא) אִתְבְּזַע זִיעָא בְאַנְפּוֹי וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ. לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיה אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי נַפְשָׁא נַפְקַת מִנָאי וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כוּרְסְיָיא דְמַלְכָּא וּבָעָאת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַמָּן אֶלָּא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ וְאַכְרִיזוּ עֲלָךְ זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע''ט א') יֵיסָא לְסַלְקָא רוּחֵיהּ וּלְאִתְקַשְּׁרָא בְחָד אַדְרָא קַדִּישָׁא דִזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאַתְעָרָא בְאַרְעָא וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כּוּרְסְיָיא דְקַיְימִין לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. תּוּ מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעֲבַר קָמֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק וַהֲוָה בִידֵיהּ פְּלַג מָעָה דְכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק אַשְׁלִים לִי וּלְבָנַי וְלִבְנֹתַי נַפְשָׁאן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ דְהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָאי בַּר פְּלַג מָעָה. אָמַר לֵיהּ. בְּדָא אַשְׁלִימְנָא בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי. אַפְקֵיה וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ דַּהֲוָה אַעֲבַר בִּשְׂפָתָא דְיַמָּא רַבָּא וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. (ויחי רי''ח א') חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן דַּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לְקִבְלֵיהּ וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ וְיַהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְעַר נָפַל בְּפוּמֵיהּ הָאי קְרָא (תהלים מ''א) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי חִיָּא: תְּמֵיהָנִי עַל מִקְרָא הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב, כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה'. וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֵר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם שֶׁהֵם קְרוֹבִים יוֹתֵר אֶל הַמֶּלֶךְ, שֶׁכָּתוּב לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה. וְאֵין לְךְ בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא לֵב שָׁבוּר, כְּמוֹ אֶבְיוֹן. עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בֹּא וּרְאֵה, כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם נִרְאִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגוּף וָנֶפֶשׁ, וְעָנִי אֵינוֹ נִרְאֶה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּנֶפֶשׁ לְבָד, כִּי גּוּפוֹ שָׁבוּר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ יוֹתֵר מִלָּגוּף. עָנִי אֶחָד הָיָה בִּשְׁכֵנוּת שֶׁל רַבִּי יֵסָא. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עָלָיו. וְהוּא הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ, וְלֹא הִפְצִיר בִּבְנֵי אָדָם. יוֹם אֶחָד הָיָה חוֹלֶה, נִכְנָס אֵלָיו רַבִּי יֵסָא, שָׁמַע קוֹל אֶחָד, שֶׁאָמַר צֶדֶק צֶדֶק, הַיְנוּ שֶׁמָּסַר דִּין לַשָּׁמַיִם, הַנֶּפֶשׁ פּוֹרַחַת מִמֶּנִּי וְעוֹד לֹא הִגִּיעַ הַזְּמָן, אוֹי לִבְנֵי הָעִיר, שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם מִי שֶׁיָּשִׁיב נַפְשׁוֹ אֵלָיו. קָם רַבִּי יֵסָא נָתַן בְּפִיו מֵי תְּאֵנִים וּמִדָּה שֶׁל יַיִן מְרֵקָּח. בָּקַע זֵעָה בְּפָנָיו וְשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו. אַחַר כָּךְ בָּא וְשָׁאַל לוֹ. אָמַר, חַיֶּךְ רַבִּי, הַנֶּפֶשׁ יָצְאָה מִמֶּנִּי, וְהִגִּיעָה לִפְנֵי כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ, וְרָצְתָה לְהִשָּׁאֵר שָׁם, אֶלָּא שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹתְךְ, וְהִכְרִיזוּ עָלֶיךְ, עָתִיד הוּא רַבִּי יֵסָא לְהַעֲלוֹת רוּחוֹ, וּלְהִתְקַשֵּׁר בְּאִדְרָא קְדוֹשָׁה אַחַת, הַיְנוּ בְּאִדְרָא רַבָּא, וְלֹא בְּאִדְרָא זוּטָא. שֶׁעֲתִידִים הַחֲבֵרִים לְהָעִיר בָּאָרֶץ, וְהִתְקִּינוּ שְׁל. שָה כִּסָּאוֹת הָעוֹמְדִים לְךְ וְלַחֲבֵרֶיךְ, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי חִזְקִיָּה. שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם בְּאִדְרָא זוֹ, מִיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה, הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו בְּנֵי עִירוֹ. עוֹד, עָנִי אַחֵר עָבַר לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק וְהָיָה בְּיָדוֹ חֲצִי מְעָה כֶּסֶף, אָמַר לוֹ לְרַבִּי יִצְחָק, הַשְּׁלֵם לִי וְלִבְנוֹתָי אֶת נַפְשֵׁנוּ. אָמַר לוֹ וְאֵיךְ אַשְׁלִים אֶת נַפְשְׁכֶם. שֶׁהֲרֵי אֵין אֶצְלִי רַק חֲצִי מְעָה. אָמַר לוֹ, בָּזֶה אַשְׁלִים אֲנִי בַּחֲצִי מְעָה אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ אֶצְלִי. הוֹצִיאָהּ וְנָתַן לוֹ. הֶרְאוּ לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁהָיָה עוֹבֵר בִּשְׂפַת יָם הַגָּדוֹל וְרָצוּ לְהַשְּׁלִיכוֹ בְּתוֹכוֹ. רָאָה אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ כְּנֶגְדוֹ, וּבָא עָנִי הַהוּא, וְהוֹצִיאוֹ וּנְתָנוֹ בְּיָדָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְנִצָל. כְּשֶׁהֵקִיץ, נָפַל בְּפִיו מִקְרָא הַזֶּה, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'.
 

הלכה פסוקה

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''ב

א. כְּשֶׁאִירַע מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר גָּזַר דָּוִד וּבֵית דִּינוֹ עַל יִחוּד פְּנוּיָיה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה עֶרְוָה. בִּכְלַל יִחוּד עֲרָיוֹת הִיא. וְשַׁמָּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ עַל יִחוּד נָכְרִים. נִמְצָא כָּל הַמִּתְיָיחֵד עִם אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיָיחֵד עִמָהּ בֵּין יִשְׂרָאֵלִית בֵּין גּוֹיָה מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶם מַכַּת מַרְדּוּת הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה. וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהִתְיָיחֵד עִמָּהּ אִם נִתְיָיחֵד אֵין לוֹקִין שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עָלֶיהָ שֶׁזִּינְתָה וְנִמְצְאוּ מוֹצִיאִין לַעַז עַל הַבָּנִים שֶׁהֵן מַמְזֵרִים: ב. כָּל אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיָיחֵד עִמָּהּ אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ הֲרֵי זוּ מֻתֶּרֶת לְהִתְיָיחֵד מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרָתוֹ אֲבָל לֹא תִּתְיָיחֵד יִשְׂרְאֵלִית עִם הַנָּכְרִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַנָּכְרִי מְשַׁמְּרָתוֹ וְאֵין לָהֶם בּוּשָׁה:
 

מוסר

מלוקט

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. לְהִתְעוֹרֵר לְתַקֵּן פְּגַם הַבְּרִית בְּשָׁבוּעוֹת אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹבָבִי''ם אֲשֶׁר כָּתוּב בָּהֵן שִׁעְבּוּד יִשְׂרָאֵל וּגְאוּלָתָם וְהַזְּמַן מְסוּגָל לַעֲזוֹר וּלְהוֹעִיל לְהִתְעַנּוֹת בַיָּמִים אֵלּוּ לְהוֹצִיא לָאוֹר נִיצוֹצוֹת קְרִי כְּשֵׁם שֶׁעַל יְדֵי עִנוּי בְּמִצְרָיִם יָצְאוּ לָאוֹר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה. וְעַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁאָז מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּשׁ כֹּחוֹ וְלֹא יוּכַל לְהִתְעַנּוֹת וּלְסַגֵּף עַצְמוֹ. יְמַהֵר לָשׁוּב כְּדִכְתִיב (קהלת י''ב) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחֻרוֹתֶיךָ. וְהָעִיקָר הוּא לַעֲשׂוֹת גְּדָרִים וּסְיָיגִים מִכָּאן וּלְהַבָּא שֶׁלֹּא לָבֹא לִידֵי חֵטְא וְאָז תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה חֲשׁוּבָה וּמְרוּצָה דְּאִי לָאו הָכִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְדוֹמֶה לְנוֹטֵעַ נְטִיעוֹת נָאוֹת וּבְיָדוֹ גַרְזֶן לַעֲקוֹר נָטוּעַ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה מַה יוֹעִיל בִּתְשׁוּבָתוֹ אִם לֹא יִשְׁמוֹר עַצְמוֹ וְשָׁמַר רַגְלוֹ מִלָּכֶד פַּעַם אַחֶרֶת. וְעַל ה' יַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ יָאֵר עֵינָיו לִהְיוֹת תְּשׁוּבָתוֹ תְּשׁוּבָה גְמוּרָה וּרְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וְאִתְחַוָא לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם אֲרֵי אֲזַל עַמָא וְאִתְהֲפִיךְ לִבָּא דְפַרְעֹה וְעַבְדוֹהִי לְעַמָא וַאֲמָרוּ מָא דָא עֲבַדְנָא אֲרֵי שַׁלַחְנָא יָת יִשְׂרָאֵל מִפָּלְחָנָנָא:


 רש''י   ויגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי: ויהפך. נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם (שמות יב לא) קומו צאו מתוך עמי, ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו (שם י ז) עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום: מעבדנו. מעבוד אותנו:

(ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וְטַקִיס יָת רְתִכֵּהּ וְיָת עַמֵהּ דַבַּר עִמֵהּ:


 רש''י   ויאסר את רכבו. הוא בעצמו: ואת עמו לקח עמו. משכם בדברים לקינו ונטלו ממוננו ושלחנום, בואו עמי ואני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים, דרך שאר מלכים עבדיו קודמין לו במלחמה, ואני אקדים לפניכם, שנאמר (פסוק י) ופרעה הקריב, הקריב עצמו ומהר לפני חילותיו. דרך שאר מלכים לטול בזה בראש כמו שיבחר, אני אשוה עמכם בחלק, שנאמר (שמות טו ט) אחלק שלל:

(ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: וּדְבַר שִׁתְּ מְאָה רְתִכִּין בְּחִירָן וְכֹל רְתִכֵּי מִצְרָאֵי וְגִבָּרִין מְמַנָן עַל כֻּלְהוֹן:


 רש''י   בחור. נבחרים, בחור לשון יחיד כל רכב ורכב שבמנין זה היה בחור: וכל רכב מצרים. ועמהם כל שאר הרכב ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר (שמות ט ו) וימת כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר (שם י כו) וגם מקננו ילך עמנו. משל מי היו, מן הירא את דבר ה' (שם ט כ) . מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו: ושלשם על כלו. שרי צבאות כתרגומו:

(ח) וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: וְתַקִיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּרְדַף בָּתַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפָקוּ בְּרֵישׁ גְלִי:


 רש''י   ויחזק ה' את לב פרעה. שהיה תולה אם לרדוף אם לאו. וחזק את לבו לרדוף: ביד רמה. גבורה גבוהה ומפרסמת:

 שני (ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: וּרְדָפוּ מִצְרָאֵי בַּתְרֵיהוֹן וְאַדְבִּיקוּ יָתְהוֹן כַּד שָׁרָן עַל יַמָא כָּל סוּסָוַת רְתִכֵּי פַרְעֹה וּפָרָשׁוֹהִי וּמַשִׁרְיָתֵהּ עַל פּוּם חִירָתָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן:

נביאים - שופטים - פרק ד

(ט) וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה: וַאֲמָרַת מֵיזָל אֵיזָל עִמָּךְ לְחוּד אֲרֵי לָא תְּהִי תּוּשְׁבַּחְתָּךְ עַל אוֹרְחָא דְּאַתְּ אָזִיל אֲרֵי בְּיָד אִתְּתָא יִמְסוֹר יְיָ יָת סִיסְרָא וְקָמַת דְּבוֹרָה וְאָזְלַת עִם בָּרָק לְקָדֵשׁ : (י) וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה: וְכָנַשׁ בָּרָק יָת שִׁבְטָא דִּזְבוּלוּן וְיָת שִׁבְטָא דְּנַפְתָּלִי לְקָדֵשׁ וּסְלִיקוּ עִמֵּיהּ עֲסָרָא אַלְפִין גַּבְרָאן וּסְלִיקַת עִמֵּיהּ דְּבוֹרָה :


 רש''י   ויעל ברגליו . עמו :

(יא) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן (בצענים) בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ: וְחֵבֶר שַׁלְמָאָה אִתְפְּרָשׁ מִשַּׁלְמָאִי מִבְּנֵי חוֹבָב חֲמוֹהִי דְּמֹשֶׁה וּפָרְסֵיהּ לְמִשְׁכְּנֵיהּ עַד מֵישָׁר אֲגָנַיָּא דְּעִם קָדֵשׁ :


 רש''י   אילון בצעננים . ( תרגום : ) מישר אגניא , מקום מישר של בצעים , מריש''ק בלע''ז והוא אגניא גבים , כמין גומות שהמים נקבצים שם , 'אגני דארעא מקרון' ( קידושין סא א ) :

(יב) וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר: וַחֲוִיאוּ לְסִיסְרָא אֲרֵי סָלִיק בָּרָק בַּר אֲבִינֹעַם לְטוּר תָּבוֹר : (יג) וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן: וְכָנַשׁ יָת כָּל רְתִיכֵיהּ תְּשַׁע מְאָה רְתִיכִין דְּפַרְזְלָא וְיָת כָּל עַמָּא דְּעִמֵּיהּ מִתְּקוֹף כְּרַכֵּי עַמָּמַיָּא לְנַחֲלָא דְּקִישׁוֹן :


 רש''י   מחרושת הגוים אל נחל קישון . הזעיקם שילכו אל נחל קישון מחרושת הגוים שהוא יושב שם :
 

כתובים - משלי - פרק יד

(כט) אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת: מַן דִּנְגִידָא רוּחֵיהּ סַגִיעָא בְיוּנֵיהּ וּמַן דְּכַרְיָא רוּחֵיהּ מַסְגֵי שַׁטְיוּתָא :


 רש''י   מרים אולת . מפרישה לחלקו :

(ל) חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה: דְּמַפְלֵיג חֶמְתָּא דְלִבֵּיהּ אָסְיָא הוּא דְבִיסְרֵיהּ וְהֵיךְ מִלְטֵיתָא בְקִיסָא הָכֵן קִנְאֲתָא בְּגַרְמֵיהּ :


 רש''י   חיי בשרים לב מרפא . לב בשר שהוא רופא את הרעה ועובר על מדותיו הוא חיי בריותיו של הקב''ה שהן בשר ודם : ורקב עצמות קנאה . אדם בעל חמה רקבון עצמות הוא לכל :

(לא) עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן: דְּעָשֵׁק לְמִסְכְּנָא חִסוּדָא עָבִיד לְבָרְיֵהּ וְדִמְרַחֵם עֲלִיבָא יְקָרֵיהּ : (לב) בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק: בְּבִישׁוּתֵיהּ מִסְתְּחֵף רַשִׁיעָא וּדְתָכֵל דְּמָאֵת צַדִּיקָא הוּא :


 רש''י   וחסה במותו צדיק . כשימות הוא בטוח שיבא לג''ע :

(לג) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ: בְּלִבָּא דְמִתְבַּיֵן תִּשְׁרֵי חָכְמְתָא וּבְגַוֵיהוֹן דְּסָכְלֵי שַׁטְיוּתָא תִּתְיְדַע :


 רש''י   בלב נבון תנוח חכמה . תשכון ותשקוט בנחת לשון מנוחה ומרגוע : ובקרב כסילים תודע . מעט חכמה שבלבו מכריזה איסתרא בלגינא קיש קיש קריא :
 

משנה יבמות פרק טז

א. הָאִשָׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ, לֹא תִנָּשֵׂא וְלֹא תִתְיַבֵּם, עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעֻבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ. הָיְתָה לָהּ חָמוֹת, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. יָצְתָה מְלֵאָה חוֹשֶׁשֶׁת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת:

 ברטנורה  (א) האשה. לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה: ולא תתיבם. שמא ילדה צרתה. וא''ת תחלוץ ואח''כ תנשא לשוק ממה נפשך. תירצו בגמרא, משום דחלוצה פסולה לכהונה, ואם תחלוץ וימצא אחר כך שילדה צרתה ולד של קיימא וחליצתה אינה כלום, צריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה ולא נפסלה מחמת אותה חליצה. ומי שנמצא בשעת חליצתה ולא נמצא בשעה שהכריזו על החליצה דלאו כלום היא ולא נפסלה לכהונה על ידה כשיראה אותה נשואה אחר כך לכהן יאמר שחלוצה מותרת לכהן: היתה לה חמות. במדינת הים: אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם. אע''ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה, התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להיאך מיבם, אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להיאך אלא א''כ ילדה זכר, איכא למימר שמא הפילה, ואם תמצא לומר לא הפילה שמא נקבה היתה: יצתה מלאה. מעוברת: חוששת. שמא ניתן לה יבם. ואין הלכה כר' יהושע דאמר אינה חוששת:

ב. שְׁתֵּי יְבָמוֹת, זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי, זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ. לָזוֹ עֵדִים וְלָזוֹ אֵין עֵדִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ עֵדִים, אֲסוּרָהּ. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים, מֻתֶּרֶת. לָזוֹ בָנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ בָּנִים, מֻתֶּרֶת. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲסוּרָה. נִתְיַבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְבָמִין, אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְבָמִין, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם:

 ברטנורה  (ב) שתי יבמות. נשי שני אחים: מפני בעלה של זו. שמא הוא חי וזקוקה לו, ואע''פ שאשתו אומרת מת, אינה נאמנת להתיר זו לשוק על פיה, שאין יבמה מעידה לחברתה: לזו עדים. שמת בעלה, ולזו אין לה עדים: זו שיש לה עדים אסורה. לינשא לשוק, מפני יבמה שאין עדים שמת: וזו שאין לה עדים מותרת. שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שהיא נאמנת לומר מת בעלי, ובשביל יבמה נמי לא מתסרא שהרי באו עדים שמת: לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו, את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה: נתיבמו. שהיו להן כאן שני יבמין ונתיבמו ומתו היבמים, אסורות להנשא לשוק, זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו. אע''פ שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן בחזקת שמתו בעליהן, על פי עצמן נישאו. והיו נאמנות שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם, אבל עכשיו שתהיינה נשואות לשוק לא. שאם ינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ועדותה של זו מועיל לזו ואין היבמות מעידות זו לזו: הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהן, הותרו לינשא לשוק, דתו לא חיישינן שמא הם בחיים. ואין הלכה כרבי אלעזר:

ג. אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו, אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ מְגֻיָּד, וְצָלוּב, וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ. אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הָאָדָם וְלֹא כָל הַמָּקוֹם וְלֹא כָל הַשָּׁעוֹת שָׁוִין:

 ברטנורה  (ג) פרצוף פנים עם החוטם. אם לא ראהו בפרצוף פניו, או שניטל חוטמו, אין מעידין להשיא את אשתו, שמא אינו הוא: מגוייד. מנותח. כמו גודו אילנא (דניאל ד' י''א): או חיה אוכלת בו. דוקא במקום שאין נפשו יוצאה, אבל במקום שנפשו יוצאה, מעיד עליו שהוא מת: אין מעידין אלא עד ג' ימים. אם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו, דחיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואינו זה שהם סבורים: ר' יהודה בן בבא אומר לא כל אדם וכו'. יש לך אדם שממהר להנפח, כגון אדם שמן. ויש מקום שאדם ממהר להסריח ולהשתנות בו כגון מקום חמה. ויש לך שעה שהעולם חם ואדם ממהר להסריח ולהשתנות, והכל לפי האדם והמקום והשעה בין לקולא בין לחומרא. ואין הלכה כר' יהודה:

ד. נָפַל לַמַּיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּפַל לְבוֹר הַגָּדוֹל, וְעָלָה לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְסוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל בַּמְּעָרָה, וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁהוּ כְדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם, וְהִשִּׂיאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלֹא עָלָה בְיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים, מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, תִּנָּשֵׂא. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, לֹא תִנָּשֵׂא:

 ברטנורה  (ד) מים שיש להם סוף. שנראים כל ארבע רוחות שסביב המים. ומים שאין להם סוף, שאין אדם יכול לראות כל סביביו. ורבי מאיר לא מפליג בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף. אבל חכמים פליגי בברייתא, ואמרי, מים שיש להם סוף אשתו מותרת אם שהה שם שיעור שאי אפשר שיחיה כשיעור זה בתוך המים, ומים שאין להם סוף אשתו אסורה דשמא לאחר שעלה משם יצא והלך לו, כדאמר רבי יוסי במתניתין. והלכה כחכמים: ועלה לאחר שלשה ימים. דס''ל לר' מאיר אדם חי בתוך המים ימים רבים, ומש''ה אפילו במים שיש להם סוף דאי נפיק הוה חזי ליה, חייש דילמא נפיק בתר ימים רבים ולא חזו ליה. ורבי יוסי פליג עליה ואמר מעשה בסומא שירד לטבול במערה וכו', ומערה מים שיש להם סוף, ושהו עד שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן: מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות, לא תינשא, שמא יצא ולא ראוהו, דמים שאין להם סוף הן:

ה. אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת, מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים, הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי, בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, בְּיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן. וּבַגּוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּן אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת:

 ברטנורה  (ה) אפילו שמע מן הנשים. שאין מתכוונות להעיד, יכול לילך להעיד להשיא את אשתו: הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני. בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני. וצריך נמי שישמע אותם מספרים מעניני ההספד, כך וכך רבנן הוו התם, כך וכך ספדני הוו התם, מפני שדרך תינוקות לשחק ולהעלות שמות ושמא נמלה או חגב קברו ומכנים אותו בשם איש פלוני:

ו. מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה, וּמַשִּׂאִין עַל פִּי בַת קוֹל. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁעָמַד עַל רֹאשׁ הָהָר וְאָמַר, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי מֵת, הָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ שָׁם אָדָם, וְהִשִּׂאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְצַלְמוֹן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר, אֲנִי אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, נְשָׁכַנִי נָחָשׁ, וַהֲרֵי אֲנִי מֵת, וְהָלְכוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ:

 ברטנורה  (ו) ומשיאים על פי בת קול. [אם] שמעו קול צווחת פלוני מת: בצלמון. שם מקום:

ז. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מָצָאתִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, אָמַר לִי, שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְנוּמֵתִי לוֹ, כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמוֹר לָהֶם מִשְּׁמִי, אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת, מְקֵבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁמַּשִּׂאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שָׂמַח לִדְבָרַי, וְאָמַר, מָצָאנוּ חָבֵר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא. מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא, וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל (הַזָּקֵן) נְשׁוֹתֵיהֶם עַל פִּי עֵד אֶחָד (וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂאִין עַל פִּי עֵד אֶחָד). וְהָחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂאִין עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי שִׁפְחָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים, אֵין מַשִּׂאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא עַל פִּי אִשָּׁה (וְלֹא עַל פִּי עֶבֶד וְלֹא עַל פִּי שִׁפְחָה) וְלֹא עַל פִּי קְרוֹבִים. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי לֵוִי שֶׁהָלְכוּ לְצֹעַר עִיר הַתְּמָרִים, וְחָלָה אֶחָד מֵהֶם בַּדֶּרֶךְ, וֶהֱבִיאוּהוּ בַפֻּנְדָּק, וּבַחֲזָרָתָם אָמְרוּ לַפֻּנְדָּקִית אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ, אָמְרָה לָהֶם מֵת וּקְבַרְתִּיו, וְהִשִּׂאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, וְלֹא תְהֵא כֹהֶנֶת כַּפֻּנְדָּקִית. אָמַר לָהֶם, לִכְשֶׁתְּהֵא פֻנְדָּקִית נֶאֱמֶנֶת הַפֻּנְדָּקִית הוֹצִיאָה לָהֶם מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהָיָה בְיָדוֹ:

 ברטנורה  (ז) ונומיתי לו. אמרתי לו: כן הדברים. שכל חביריו חולקים עליו: משובשת בגייסות. ואיני יכול לילך אצליכם להעיד מה ששמעתי אלא אמור להם אתה זה העדות בשמי: ר' אליעזר ור' יהושע אומרים כו' ור''ע אומר כו'. ולית הלכתא כחד מינייהו. אלא הלכה משיאים על פי אשה ועל פי קרובים חוץ מחמש נשים דתנן במתניתין, ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה: לא תהא כהנת כפונדקית. כלומר מיוחסת לא תהא נאמנת כפונדקית גויה, בתמיה, ואם האמינו הפונדקית גויה מסיחה לפי תומה, כל שכן שיאמינו באשה ישראלית: לכשתהא פונדקית נאמנת. כלומר שגם הפונדקית אינה נאמנת:
 

גמרא יבמות דף קכ''ב ע''ב

מָאי גְּרִיעוּתָא דְפוּנְדָקִית אָמַר רַב כַּהֲנָא פּוּנְדָקִית נָכְרִית הָיְתָה וּמַסִּיחַת לְפִי תּוּמָהּ הָיְתָה זֶה מַקְלוֹ וְזֶה תַּרְמִילוֹ וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ. וְכֵן תָּנֵי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מִנְיוּמִי בַּר חִיָּיא פוּנְדָקִית נָכְרִית הָיְתָה וּמַסִּיחַת לְפִי תּוּמָהּ הָיְתָה זֶה מַקְלוֹ וְזֶה תַּרְמִילוֹ וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ. וְהָא אַיֵה חֲבֵרֵנוּ קָאֲמַרֵי לָהּ. כֵּיוָן דַּחֲזִתִינְהוּ בַכְיָא אָמְרוּ לָהּ אַיֶּה חֲבֵרֵנוּ אָמְרָה לָהֶם מֵת וּקְּבַרְתִּיו. תַּנְיָא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רִבִּי טַרְפוֹן לְהָעִיד עֵדוּת אִשָּׁה. אָמַר לוֹ בְּנִי הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ עֵדוּת זוּ אָמַר לוֹ אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ וְרָדַף אַחֲרֵינוּ גַיָּיס וְנִתְלָה בְּיִיחוּר תְּאֵנָה וּפְשָׁחוֹ וְהֶחֱזִיר אֶת הַגַּיָּיס לַאֲחוֹרָיו. אָמַרְתִּי לוֹ יְיַשֵּׁר כֹּחֲךָ אַרְיֵה. אָמַר לִי יָפֶה כִּוַּונְתָּ לִשְׁמִי שֶׁכַּךְ קוֹרִין אוֹתִי בְּעִירִי יוֹחָנָן בֶּן יוֹנָתָן אַרְיֵה דְּמִכְּפַר שִׂיחֲיָא. לְיָמִים חָלָה וּמֵת. אָמַר לוֹ לֹא כַּךְ אָמַרְתָּ לִי יוֹחָנָן בֶּן יוֹנָתָן דְמִכְּפַר שִׂיחֲיָא אַרְיֵה. אָמַר לֵיהּ לָא אֶלָּא כַּךְ אָמַרְתִּי לָךְ יוֹחָנָן בֶּן יוֹנָתָן אַרְיֵה דְּמִכְּפַר שִׂיחֲיָא וְדִקְדֵּק עָלָיו שְׁנַיִם וּשְׁלשָה פְּעָמִים וְכִיוֵן אֶת דְּבָרָיו. וְהִשִּׂיא רִבִּי טַרְפוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ד) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ:

 רש''י  והא איה חברנו קאמרי לה. אלמא לאו לפי תומ' הוה: הוה בכייא. והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה לומר: ונתלה ביחור של תאנה. אחז בגוף של תאנה ופשחו לעשות ממנו מקל: פשחו. נתקו: יישר כחך אריה. גבור חיל ולב אריה יש לך: יפה כוונת את שמי אריה. שכך קורין אותי בעירי: לא כך אמרת לי כו'. דורש וחוקר הי' אולי יהפוך את דבריו לא כך אמרת לי דמכפר שיחיא אריה שהכפר היו קורין אריה ולא אותו:
 

זוהר בשלח דף ס''ג ע''ב

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ וְהָכִי תָאנָא כֹּל מָאן דִּמְצַלֵּי צְלוֹתָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִישָׁא בָּעֵי לְמִבְעֵי בָעוּתֵיהּ וּלְצַלָּאָה (ויקרא ע' א') מֵעִמְקָא דְלִבָּא בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח לִבֵּיהּ שְׁלִים בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וִיכַוֵּין לִבָּא וּרְעוּתָא. וּמִי אָמַר דָּוִד הָכִי וְהָא כְתִיב (תהלים קי''ט) בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךְ וְדָא קְרָא סַגִּי מָאי בָּעֵי מִמַּעֲמַקִּים. אֶלָּא הָכִי תָאנָא כָּל בַּר נַשׁ דְּבָעֵי בָעוּתֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא בָעֵי לְכַוְּונָא דַעְתָּא (נ''א לִבָא) וּרְעוּתָא מֵעִיקָרָא דְכָל עִיקָרִין (נ''א מֵעוּמְקָא דְכָל עוּמְקִין) לְאַמְשְׁכָא בִרְכָאָן מֵעִמְקָא דְבֵירָא (נ''א דְכֹלָּא) בְּגִין דְּיַנְגִיד בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא דְכֹלָּא, וּמָאי הוּא. הַהוּא אֲתַר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ וְאִשְׁתְּכַח מִנֵּיהּ הַהוּא נָהָר דִּכְתִיב (בראשית ב') וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וּכְתִיב (תהלים מ''ו) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים. וְדָא אִקְרֵי מִמַּעֲמַקִּים (ס''ט א') עִמְקָא דְכֹלָּא עִמְקָא (בראשית רל''ד א' ויקרא רפ''הּ א' ב' רצ''ו כ') דְבֵירָא דְמַבּוּעִין נַפְקִין וְנַגְדִּין לְבָרְכָא כֹלָּא וְדָא הוּא שִׁירוּתָא לְאַמְשְׁכָא בִרְכָאן מֵעֵילָא לְתַתָּא. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה כַּד עַתִּיקָא סְתִימָאָה דְכָל סְתִימִין בָּעֵי לְזַמְּנָא בִרְכָאן לְעָלְמִין אַשְׁרֵי כֹלָּא וְאַכְלִיל כֹּלָּא בְּהָאי עֲמִיקָא עִלָּאָה וּמֵהָכָא שָׁאִיב וְאִתְנְגִיד בֵּירָא (נ''א נָהֲרָא) דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין אִתְנְגִידוּ מִנֵּיהּ וּמִשְׁתַּקְיָין מִנֵּיהּ כֻּלְּהוּ. וּמָאן דִּמְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ בָּעֵי לְכַוּוְנָא לִבָּא וּרְעוּתָא לְאַמְשְׁכָא בִּרְכָאן מֵהַהוּא עֲמִיקָא דְכֹלָּא בְּגִין דְּיִתְקַבֵּל צְלוֹתֵיהּ וְיִתְעֲבֵיד רְעוּתֵיהּ:

 תרגום הזוהר  מִמַּעִמַקִּים קְרָאתִיךְ. וְכֵן לָמַדְנוּ כָּל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹתָיו וּלְהִתְפַּלֵּל מֵעוֹמֶק הַלֵּב, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וִיכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ. וְכִי אָמַר דָּוִד כָּךְ. וַהֲרֵי כָּתוּב בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךְ וּמִקְרָא זֶה דַּי, וְלָמָּה צָרִיךְ מִמַּעֲמַקִּים. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ, כָּל אָדָם שֶׁמְּבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְשׁוֹרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים לְהַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת מֵעוֹמֶק הַבּוֹר, כְּדֵי שֶׁיִּמָּשְׁכוּ בְּרָכוֹת מִמַּעְיָן הַכֹּל. וּמַה הוּא. הוּא הַמָּקוֹם שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ הַנָּהָר, שֶׁכָּתוּב ''וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן'', וְכָתוּב ''נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים''. וְזֶהוּ נִקְרָא מִמַּעֲמַקִּים, עוֹמֶק הַכֹּל, עוֹמֶק הַבּוֹר שֶׁמַּעְיָנוֹת יוֹצְאִים וְנִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ לְבָרֵךְ הַכֹּל. וזוֹ הִיא הַהַתְחָלָה לְהַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה. מְפָרֵשׁ דְּבָרָיו, וְאָמַר, כְּשֶׁעַתִּיקָא סְתִימָאָה מִכָּל סְתוּמִים רוֹצֶה לְזַמֵּן בְּרָכוֹת לָעוֹלָם, הִשְׁרָה הַכֹּל וְהִכְלִיל הַכֹּל בְּעֹמֶק הָעֶלְיוֹן הַהוּא, וּמִכָּאן שׁוֹאֵב וְנִמְשָׁךְ נָהָר, שֶׁנְּחָלִים וּמַעְיָנוֹת יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם הַמֹּחִין, וְנִשְׁקִים הַכֹּל מִמֶּנּוּ. וּמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, צָרִיךְ לְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְהַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת מֵעֹמֶק שֶׁל הַכֹּל הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ.
 

הלכה פסוקה

הר''ם ה' אישות פרק ט''ו

א. צִווּ חֲכָמִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וְלֹא תַרְבֶּה שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי בַעְלָהּ וְלֹא תִתְּבַע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה בְּפִיהָ וְלֹא תִהְיֶה מְדַבֶּרֶת בְּעֵסֶק זֶה וְלֹא תִמְנַע מִבַּעְלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ עַד שֶׁיּוֹסִיף בְּאַהֲבָתָה אֶלָּא נִשְׁמַעַת לוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִרְצֶה וְתִזָּהֵר מִקְּרוֹבָיו וּבְּנֵי בֵיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְתִתְרַחֵק מִן הַכֵּעוּר וּמִן הַדוֹמֶה לַכֵּעוּר: ב. וְכֵן צִווּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא אָדָם מְכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְאוֹהֲבָהּ כְּגוּפוֹ. וְאִם יֶשׁ לוֹ מָמוֹן מַרְבֶּה בְּטוֹבָתָהּ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְלֹא יַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה יְתֵירָה וְיִהְיֶה דִבּוּרוֹ עִמָּהּ בְּנַחַת וְלֹא יִהְיֶה עָצֵב וְלֹא רַגְזָן: ג. וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדָּאי וְיִהְיֶה לוֹ עָלֶיהָ מוֹרָא וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ עַל פִּיו וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שָׂר אוֹ מֶלֶךְ. מְהַלֶּכֶת כְּתַאֲוַת לִבּוֹ וּמְרַחֶקֶת כָּל מַה שֶׁיִּשְׂנָא. וְזֶה דֶרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשׁוּבָן נָאֶה וּמְשֻׁבָּח:
 

מוסר

מלוקט

הַבָּא לְתַקֵּן פְּגַם הַבְּרִית אִם לֹא נָשָׂא אִשָּׁה לַשָּׁוְא צָרַף צוֹרֵף וְהַמְאַחֵר לִשָּׂא מֵאֵיזֶה טַעֲנוֹת יֵדַע נֶאֱמָנָה כִּי מְאַבֵּד עוֹלָמוֹ וְנַפְשׁוֹ וּמַה יִסְכּוֹן גֶּבֶר לְהִתְעַנּוֹת בִימֵי הַשׁוֹבָבִים וְהוּא עוֹבֵר עַל דַּת וְכָל יָמָיו בַּעֲבֵירָה וּמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְאֵילַךְ אוֹמְרִים עָלָיו תִּפַחְנָה עַצְמוֹתָיו. וּבֹא וּרְאֵה חִזְקִיָהוּ הַמֶּלֶךְ צַדִּיק וְחָסִיד גָּדוֹל וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּדִיר וְהִשְׁתַּדֵּל מְאֹד שֶׁבְּיָמָיו לֹא הָיָה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת שֶׁלֹּא הָיוּ בְקִיאִים בְּטָהֳרוֹת. וְהוּא לֹא הָיָה חוֹטֵא חַס וְשָׁלוֹם וְגַם הָיָה רוֹצֶה לִשָּׂא רַק שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּנַפְקֵי מִינֵיהּ בָּנֵי דְלָא מַעֲלֵי וְעִם כָּל זֶה בָּא יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּדְבַר ה' וְאָמַר לוֹ כִּי מֵת אַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תִחְיֶה לָעוֹלָם הַבָּא לָכֵן טֶרֶם כֹּל יִשְׁתַּדֵּל לִשָּׂא אִשָּׁה. וְזֶהוּ עִיקָר הַתִּיקוּן וּמִבָּלְעֲדֵי זֶה שָׁוְא עָמַל בְּכָל הַתַּעֲנִיּוֹת וְהַסִּיגוּפִים וּבַעַל שֵׂכֶל יָבִין אֶת זֹאת:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה: וּפַרְעֹה קְרֵיב וּזְקָפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן וְהָא מִצְרָאֵי נַטְלִין בַּתְרֵיהוֹן וּדְחִילוּ לַחֲדָא וּזְעִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:


 רש''י   ופרעה הקריב. היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב, הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם: נסע אחריהם. בלב אחד כאיש אחד. דבר אחר והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים. תנחומא: ויצעקו. תפשו אמנות אבותם. באברהם הוא אומר (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם, ביצחק (שם כד סג) לשוח בשדה, ביעקב (שם כח יא) ויפגע במקום:

(יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה הֲמִדְלֵית קְבָרִין בְּמִצְרַיִם דְבַרְתָּנָא לִמְ מַ ת בְּמַ דְבְּרָא מָא דָא עֲבַדְתָּא לָנָא לְאַפָּקוּתָנָא מִמִצְרָיִם:


 רש''י   המבלי אין קברים. וכי מחמת חסרון קברים שאין קברים במצרים לקבר שם לקחתנו משם. ש''י פו''ר פיילנצ''א ד''י נו''ן פושי''ש בלעז :

(יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: הֲלָא דֵין פִּתְגָמָא דִי מַלֵלְנָא עִמָךְ בְמִצְרַיִם לְמֵימַר שְׁבוֹק מִנָנָא וְנִפְלַח יָת מִצְרָאֵי אֲרֵי טַב לָנָא דְנִפְלַח יָת מִצְרָאֵי מִדִנְמוּת בְּמַדְבְּרָא:


 רש''י   אשר דברנו אליך במצרים. והיכן דברו, (שמות ה כא) ירא ה' עליכם וישפוט: ממתנו. מאשר נמות, ואם היה נקוד מלאפו''ם היה נבאר ממיתתנו, עכשיו שנקוד בשור''ק נבאר מאשר נמות, וכן (להלן טז ג) מי יתן מותנו. שנמות, וכן (שמואל ב' יט א) מי יתן מותי, דאבשלום. שאמות, כמו (צפניה ג ח) ליום קומי לעד, (דברי הימים ב' יח כו) עד שובי בשלום, שאקום שאשוב:

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא לָא תִדְחֲלוּן אִתְעַתָּדוּ וַחֲזוֹ יָת פּוּרְקָנָא דַיְיָ דְיַעְבֵּד לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי כְּמָא דִחֲזֵיתוּן יַת מִצְרָאֵי יוֹמָא דֵין לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵיהוֹן עוֹד עַד עָלְמָא:


 רש''י   כי אשר ראיתם את מצרים וגו' . מה שראיתם אותם אינו אלא היום, היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד:

(יד) יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: יְיָ יְגִיחַ לְכוֹן קְרָב וְאַתּוּן תִּשְׁתְּקוּן:


 רש''י   ה' ילחם לכם. בשבילכם. וכן (פסוק כה) כי ה' נלחם להם, וכן (איוב יג ח) אם לאל תריבון, וכן (בראשית כד ז) ואשר דבר לי וכן (שופטים ו לא) האתם תריבון לבעל:

 שלישי  (טו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְלוּן:


 רש''י   מה תצעק אלי. למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה. דבר אחר מה תצעק אלי עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן (ישעיה מה יא) על בני ועל פעל ידי תצוני: דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם אלא לסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים:

נביאים - שופטים - פרק ד

(יד) וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו: וַאֲמָרַת דְּבוֹרָה לְבָרָק אֲרֵי דֵּין יוֹמָא דִּמְסָר יְיָ יָת סִיסְרָא בְּיָדָךְ הֲלֹא מַלְאָכָא דַּיְיָ נָפַק לְאַצְלָחָא קָדֳמָךְ וְנָחַת בָּרָק מִטּוּרָא דְּתָבוֹר וַעֲסָרָא אַלְפִין גָּבְרִין בַּתְרוֹהִי : (טו) וַיָּהָם יְהוָה אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: וְתָבַר יְיָ יָת סִיסְרָא וְיָת כָּל רְתִיכַיָּא וְיָת כָּל מַשְׁרַיְתָא לְפִתְגָם דְּחָרֶב קֳדָם בָּרָק וְנָחַת סִיסְרָא מֵעַל רְתִיכָא וְאָפַךְ בְּרַגְלוֹהִי : (טז) וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד: וּבָרָק רָדַף בָּתַר רְתִיכָא וּבָתַר מַשְׁרַיְתָא עַד תְּקוֹף כְּרַכֵּי עַמָּמַיָּא וְאִתְקְּטָלָא כָּל מְשָׁרְיַת סִיסְרָא לְפִתְגָם דְּחֶרֶב לָא אִשְׁתְּאָר עַד חָד : (יז) וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי: וְסִיסְרָא אָפַךְ בְּרַגְלוֹהִי לְמִשְׁכְּנָא דְּיָעֵל אִתַּת חֵבֶר שַׁלְמָאָה אֲרֵי שְׁלָמָא בֵּין יָבִין מַלְכָּא דְּחָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר שַׁלְמָאָה : (יח) וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: וְנָפְקָת יָעֵל לְקַדְמַת סִיסְרָא וַאֲמָרַת לֵיהּ זוּר רִבּוֹנִי זוּר לְוָתִי לָא תִּדְחָל וְזָר לְוָתַהּ לְמִשְׁכְּנָא וְכַסִּיתֵיהּ בְּגוּנְכָא :


 רש''י   בשמיכה . תרגם יונתן : בגונכא , ופירש רב האי ( שבת נא א ) : גונכא - גלופקרין , קוט''א בלע''ז :

(יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: וַאֲמַר לָהּ הַשְׁקִינִי כְּעָן זְעֵיר מַיָּא אֲרֵי צָחֵי אֲנָא לְמִשְׁתֵּי וּפָתְחַת יָת נוֹדָא דְּחֶלְבָּא וַאֲשְׁקִיתֵיהּ וְכַסִּיתֵיהּ :


 רש''י   נאד החלב . שהחלב מכביד את הגוף להיות נרדם :
 

כתובים - משלי - פרק יד

(לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת: צִדְקְתָא תְּרוֹרָם אוּמָא וְחִסוּדָא דְעַמֵי חֶטְאֵי :


 רש''י   צדקה תרומם גוי . ישראל : וחסד לאומים חטאת . הם עכו''ם שגוזלים מזה ונותנים לזה :

(לה) רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ: רְעוּתֵיהּ דְּמַלְכָּא בְּעַבְדָא סוּכְלְתָנָא וּבְסוּרְחָנֵיהּ יְבַהֲתוּן :


 רש''י   ועברתו תהיה לעבד מביש :

טו (א) מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף: מִלְּתָא רְכִכְתָּא מְהַפְּכָא חֶמְתָּא וּמִלְּתָא דְעַזִיזָא מַסְּקָא רוּגְזָא : (ב) לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת: לִישָׁנָא דְחַכִּימֵי מַשְׁפַּר יִדִיעֲתָא וּפוּמְהוֹן דְּסַכְלֵי נַבִּיעַ שַׁטְיוּתָא : (ג) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהוָה צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים: בְּכָל אֲתַר עַיְנוֹי דַּייָ חָמְיָן בְּבִישֵׁי וּבְטָבֵי : (ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ: אַסְיוּתָא דְלִישָׁנָא אִילָנָא דְחַיֵּי הוּא וּדְאָכֵל מִן פֵּרוֹהִי נִשְּׂבַּע :


 רש''י   וסלף בה שבר ברוח . כשיסלף בל' סופה להביא עליו שבר הבא ברוח קדים המוכנ' להפרע מן הרשעים כמ''ש ברוח קדים עזה ( שמות יד ) ברוח קדים אפיצם ( ירמיה כ''ח ) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש ( תהלים מ''ח ) :
 

משנה בבא מציעא פרק ו

א. הַשׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין, וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה, אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַרְעֹמֶת. שָׂכַר אֶת הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר לְהָבִיא פִרְיָפָרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת, וּפוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל דָּבָר שֶׁאָבֵד, וְחָזְרוּ בָהֶן, מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן:

 ברטנורה  (א) השוכר. והטעו זה את זה. אחד מן האומנין ששלחו בעה''ב לשכור את חביריו והטעה אותם, כגון שאמר לו בעל הבית לשכור כל א' בארבעה דינרים ליום, והלך הוא ושכרם בשלשה, אין להם עליו אלא תרעומת, דהא סבור וקביל בשלשה, אלא שיכולים לומר לו לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש אחר, הטעו זה את זה, שחזרו בהם ולא רצו ללכת לעשות מלאכתו של בעה''ב כמו ששכרו עמו, או בעה''ב חזר בו כגון שאמר להם אי אפשי בכם בבוקר קודם שילכו אצל המלאכה: ואת הקרר. ברי''ש גרסינן, כלומר בעל הקרון: פרייפרין. עצים משופין לעשות אפריון: חלילים. למת או לחתן: המשרה. מים ששורין בהן פשתן: מקום שאין שם אדם. שהוא אינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד: שוכר עליהם. בני אדם כשיעור שכרן. אבל לא ביותר משיעור שכרן: או מטען. אומר שיתן להם זוז יתר, ואינו נותן אלא מה שהתנה מתחלה:

ב. הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין וְחָזְרוּ בָהֶן, יָדָן עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אִם בַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה כָּל הַמְשַׁנֶה, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה:

 ברטנורה  (ב) השוכר את האומנין. בקבלנות, כך מלאכה בכך וכך מעות: וחזרו בהם. לאחר שעשו מקצתה: ידם על התחתונה. אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות, מעכב משכרם ממה שעשו, כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו. ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות, ישומו להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק, עשו חציה יתן להם חצי שכרן, ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתנו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו חוץ ממה שיטלו אלו: ואם בעה''ב חוזר בו ידו על התחתונה. יתן להם לפי מה שעשו, ואם הוזלה מלאכת הפועלים על כרחו יתן להם כמו שפסק, חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה: כל המשנה ידו על התחתונה. כגון נתן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור, אם השבח יותר על היציאה אין נותן לו שכרו שלם אלא דמי יציאת עצים וסממנים, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח: וכל החוזר בו ידו על התחתונה. לאתויי המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז וחזר בו המוכר, יד לוקח על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותי, רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי. ואם לוקח חוזר בו, יד מוכר על העליונה, רצה אומר לו הילך מעותיך, רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך:

ג. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אֲפִלּוּ זוֹ עֶשֶׂר מִילִין וְזוֹ עֶשֶׂר מִילִין, וָמֵתָה, חַיָּב. [הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה, אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר]. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, אִם הֶחֱלִיקָה פָּטוּר, וְאִם הוּחַמָּה חַיָּב. לְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אִם הֶחֱלִיקָה חַיָּב, וְאִם הוּחַמָּה פָּטוּר. אִם מֵחֲמַת הַמַּעֲלָה, חַיָּב:

 ברטנורה  (ג) בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר. בראש ההר. ואף על פי שהדרך חלק וישר, חייב כשמתה מחמת אוירא שלא הוחלקה ולא הוחמה, דהואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וקשה לה, או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה. ומשום הכי לא מפליג הכא בין הוחלקה להוחמה כמו דמפליג בסיפא: אם החליקה פטור. שבהר היא ראויה להחליק יותר, שראש ההר חד ומשופע לצדדין: ואם הוחמה חייב. שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה, ואם הוחמה מחמת העלותה בהר, חייב, שהמעלה גרמה לה, והוא שינה להוליכה בהר: והבדיקה. נסמית בדוק שבעין. פירוש אחר, התליעו רגליה: או שנעשית אנגריא. שנלקחה לעבודת המלך: אומר לו הרי שלך לפניך. ודוקא כשאמר לו חמור זה, ושכרו למשאוי. אבל אם שכרו לרכוב עליו, אפילו אמר לו חמור זה, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו למשאוי, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ואם אינו מעמיד לו בהמה אחרת, אינו חייב ליתן לו כלום מכל שכר הדרך שהלך עמו: מתה או נשברה חייב. המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור. או ישכור לו אחר בדמי נבילה, שהרי חמור זה שיעבד לו. או יחזור לו שכרו:

ד. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, פָּטוּר. בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, חַיָּב. לָדוּשׁ בַּקִּטְנִית וְדָשׁ בַּתְּבוּאָה, פָּטוּר, לָדוּשׁ בַּתְּבוּאָה וְדָשׁ בַּקִּטְנִית, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחֲלֶקֶת:

 ברטנורה  (ד) השוכר את הפרה לחרוש וכו'. וכל כלי המחרישה לבעל הפרה, ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה: נשבר הקנקן. יתד המחרישה שבו הברזל: חייב. שהרים קשים לחרוש מן הבקעה מפני הסלעים שיש שם: ודש בתבואה. פטור אם הוחלקה:

ה. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּים וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים, חַיָּב. תְּבוּאָה וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶבֶן, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לַמַּשּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּים וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִים, פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ, חַיָּב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּב. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סְאָה לַגָּמָל, שְׁלשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר:

 ברטנורה  (ה) והביא עליה שעורים. שהן קלים מחיטין: חייב. בקלקולה אם הוסיף שלשה קבין. ולא אמרינן הואיל והשעורים קלין יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטין שהוא משא החמור: מפני שהנפח קשה. לבהמה כמשאוי. אע''פ שאין משאו כבד כמשא החטין, הרי נפחן כנפח החטין והנפח כמשאוי: לתך. חצי כור. והכור שלשים סאין: סומכוס אומר וכו'. והלכה כסומכוס. ואם הוסיף פחות משיעור זה, פטור אם הוזק החמור, ונותן שכר התוספת בלבד:

ו. כָּל הָאֻמָּנִין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ טֹל אֶת שֶׁלָּךְ וְהָבֵא מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם. שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ, שׁוֹמֵר שָׂכָר. שְׁמֹר לִי, וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי, שׁוֹמֵר חִנָּם:

 ברטנורה  (ו) כל האומנין. קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהם: שומרי שכר. להתחייב בגנבה ואבידה. דבההיא הנאה דתפס ליה אאגרא הוי עליה שומר שכר: וכולן שאמרו טול את שלך. שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו על שכרי ומאחר שתוליכנו תביא מעות, הרי הוא משם ואילך שומר חנם: שמור לי ואשמור לך. שמור לי היום ואשמור לך למחר. אבל שמור לי אתה זה, ואני שומר והכל בזמן אחד, זו שמירה בבעלים היא ופטור: הנח לפני שומר חנם. אבל הנח לפניך, או הנח סתם, אפילו שומר חנם לא הוי. דלא קביל עליה נטירותא כלל:

ז. הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הִלְוָהוּ מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם. הִלִוָהוּ פֵרוֹת, שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מֻתָּר אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק עָלָיו וְהוֹלֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה:

 ברטנורה  (ז) הלוהו. מעות: על המשכון שומר שכר. בין הלוהו ואח''כ משכנו, בין משכנו ואחר כך הלוהו. ומאי שכר שכר מצוה: הלוהו מעות שומר חנם. דלית ליה לר' יהודה שכר מצוה לענין דינא: הלוהו פירות שומר שכר. דדרך פירות להרקיב. ואין הלכה כר' יהודה: מותר אדם להשכיר. לאחרים: משכונו של עני. שבידו: להיות פוסק עליו. שכר: והולך. תמיד ופוחת מן החוב. ודוקא במשכון דנפיש אגריה וזוטר פחתיה, כגון מרא וקרדום וכיוצא בהן. וכן הלכה:

ח. הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר, יִשָּׁבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וָזֶה לִשָּׁבַע:

 ברטנורה  (ח) בין שומר חנם ובין שומר שכר ישבע. קא סלקא [דעתיה] ישבע שלא פשע ויפטר: רבי אליעזר אומר זה וזה ישבע וכו'. כלומר, אף אני שמעתי מרבותי כר' מאיר דזה וזה ישבע, אבל תמה אני על זה ועל זה היאך נפטרין בשבועה, דשומר שכר היאך פטור בשבועה דלא פשע, הא בלא פשיעה נמי חייב, שאין זה אונס אלא דומיא דגניבה ואבידה שהן קרובים לפשיעה ולאונס. ועוד, אי שלא במקום מדרון נשברה, אפילו שומר חנם היכי מצי משתבע שלא פשע, הא ודאי פשיעה היא. ור''מ סבר, שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים היא, שאם אי אתה פוטר המעביר חבית ממקום למקום מן התשלומין ע''י שבועה זו, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו ממקום למקום לפיכך תקנו שישבע שלא בכוונה שברתיה ויפטר:
 

גמרא בבא מציעא דף ע''ה ע''ב

תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר מִנַיִן לְנוֹשֶׁה בַחֲבֵירוֹ מָנֶה וְאֵינוֹ רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כ''ז) נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ אֲפִלּוּ דִבּוּר אָסוּר: וְאֵלּוּ עוֹבְרִין וְכוּ'. אָמַר אַבַּיֵּי מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכֻלָּן לוֶֹה עוֹבֵר מִשּׁוּם (שם) לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ (ויקרא י''ט) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. הָעֶרֵב וְהָעֵדִים אֵינָן עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם (שמות כ''ב) לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַלְוֵי רִבִּית יוֹתֵר מִמַה שֶׁמַּרְוִיחִין מַפְסִידִין. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמֵּשִׂימִים משֶה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאוֹמְרִים אִילוּ הָיָה יוֹדֵעַ משֶה רַבֵּינוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶוַח בַּדָּבָר לֹא הָיָה כוֹתְבוֹ. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מְנַיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ שֶׁאָסוּר לַעֲבוֹר לְפָנָיו תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי דְאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ כְּאִלּוּ דָנוֹ בִּשְׁנֵי דִּינִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס''ו) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמָּיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא י''ט) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''א) תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב אָשֵׁי קָא מְקַיֵּים רְבִינָא כָּל מַה דְאָמְרוּ רַבָּנָן. שָׁלַח לֵיהּ בַּהֲדֵי פַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא לִישְׁדַר לִי מָר עֲשָׂרָה זוּזֵי דְאִתְרַמֵּי לִי קְטִינָא דְאַרְעָא לְמִזְבַּן. שָׁלַח לֵיהּ נֵיתֵי מָר סַהֲדֵי וְנִכְתַּב כְּתָבָא. שָׁלַח לֵיהּ אֲפִלּוּ אֲנָא נַמֵּי. שָׁלַח לֵיהּ כָּל שֶׁכֵּן מָר דְּטָרִיד בְּגִרְסֵיהּ מִשְׁתְּלֵי וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמִי. תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלשָה צוֹעֲקִים וְאֵינָם נֶעֱנִים וְאֵלּוּ הֵן מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו. קוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ מָאי הִיא אִיכָּא דְאַמְרֵי תּוֹלֶה נְכָסָיו בְּנָכְרִי וְאִיכָּא דְאַמְרֵי הַכוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו וְאִיכָּא דְאַמְרֵי דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהָאי מָתָא וְלָא אָזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתָא:

 רש''י  מלוה עובר בכולן. בכל הני דחשיב במתניתין דהויא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה: מפסידין. כדאמר בפרקין מתמוטטין לעולם: משה חכם. לישנא מעליא נקט: לא תהיה לו כנושה. לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש: לראשנו. לשון נושה כדמתרגמינן כרשיא הרי אנו באים באש ובמים: עובר משום לפני עור. שעולה על רוחו של לוה לכפור: קללה. כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרין שהוא דיבר על צדיק עתק: ומשתלי. ישכח הלואתו ואגרום קללה לעצמי: צועקין. בבית דין של מטה: ואינן נענין. שהרי הרם גרמו לעצמן: קונה אדון לעצמו. מפרש לקמן: תולה מעותיו בעכו''ם. אומר מעות שאני משתמש בהן של פלוני עכו''ם הם שלא להשביע עצמו ופעמים שהעכו''ם שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם:
 

זוהר בשלח דף מ''ז ע''א

יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיה נ''ח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְהוֹן לְאִתְדַּבְּקָא בְהוּ מִכָּל שְׁאָר עַמִּין דְּעָלְמָא. וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִילְהוֹן קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאָר יוֹמֵי וְנַיְיחָא מִכֹּלָּא וְחֶדְוָה דְכֹלָּא וְשָׁקִיל שַׁבָּת לָקֳבֵיל אוֹרַיְיתָא כֻלָּהּ. וּמָאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּאִילוּ נָטִיר אוֹרָיְיתָא כֻּלָּהּ. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג עִנּוּגָא דְכֹלָּא עִנּוּגָא דְנַפְשָׁא וְגוּפָא עִנוּגָא דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת מַהוּ וְקָרָאתָ דְּיַזְמִין לֵיהּ כָּמָּה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ''ג) מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ כְּלוֹמַר זְמִינִין כְּמָה דִמְזַמִּין אוֹשְׁפִּיזָא לְבֵיתֵיה. וְעַל דָּא וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג דְּיַזְמִין לֵיהּ כְמָה דִמְזַמִּין אוֹשְׁפִּיזָא בְפָתוֹרָא מְתַקְּנָא בְבֵיתָא מְתַקְּנָא כִּדְקָא יֵאוֹת בְמִיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָיא כִּדְקָא יֵאוֹת יַתִּיר עַל שְׁאָר יוֹמִין. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת. מִבְּעוֹד יוֹם. אמור קכ''ח לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד דָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים תְּרֵי דְּאִינוּן חָד. וְכִבָדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר וְהָא אִתְמַר בְּגִין דְּהַהִיא מִלָּה סַלְקָא וְאִתְעַר מִלָּה דְחוֹל לְעֵילָא. מָאן דִּמְזַמִּין אוֹשְׁפִּיזָא בֵיהּ בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא וְלָא בְאַחְרָא. תָּא חֲזֵי הַהִיא מִלָּה דְנָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נַשׁ סַלְקָא וְאִתְעַר אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא אִי לְטָב אִי לְבִישׁ. וּמָאן דְיָתִיב בְּעִנּוּגָא דְשַׁבְּתָא אָסִיר לֵיהּ לְאַתְעֲרָא מִלָּה דְחוֹל דְּהָא פָגִים פְּגִימוּ בְיוֹמָא קַדִּישָׁא. מָאן דְּיָתִיב בְּהִלּוּלָא דְמַלְכָּא לָא יִתְחֲזֵי לְמִשְׁבַּק לְמַלְכָּא וְיִתְעֲסֵק בְּאַחֲרָא. וּבְכָל יוֹמֵי בָעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא וּלְאַתְעֲרָא אַתְעֲרוּתָא מִמָּה דְאִצְטְרִיךְ. וּבְשַׁבָּת בְּמִלֵּי דִשְׁמַיָּא וּבִקְדוּשָׁה דְיוֹמָא בָעֵי לְאַתְעֲרָא וְלָא בְמִלָּה אַחֲרָא:

 תרגום הזוהר  ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רַבִּי אַבָּא פָּתַח. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךְ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךְ בְּיוֹם קָדְשִׁי. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּהֶם לְהִתְדַבֵּק בָּהֶם, מִכָּל שְׁאָר אוּמוֹת הָעוֹלָם. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה אֲלֵיהֶם, קֵרַב אוֹתָם אֶצְלוֹ, וְנָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה, וְנָתַן לָהֶם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים, וּבוֹ מְנוּחָה מִכֹּל, וְשִׂמְחַת כֹּל. וְשָׁקוּל שַׁבָּת כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, כְּאִלּוּ שָׁמַר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, הַיְנוּ עֹנֶג לַכֹּל, עֹנֶג שֶׁל הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, עֹנֶג שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת, שׁוֹאֵל, מַהוּ וְקָרָאתָ. וּמֵשִׁיב, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיַּזְמִין אוֹתוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מֻזְמָנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁמְּזַמְּנִים אֹרֵחַ לְבֵיתוֹ. וְעַל זֶה, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, שֶׁיַּזְמִין אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁמַּזְמִינִים אֹרֵחַ, בְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ, בְּבַיִת מְסֻדָּר כָּרָאוּי, בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כָּרָאוּי, יוֹתֵר מִבְּכָל שְׁאָר הַיָּמִים. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת, הַיְנוּ מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁיּוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, זֶהוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהֵם שְׁנַיִם שֶׁהֵם אֶחָד, כִּי יוֹם הַכִּפּוּרִים וְשַׁבָּת הֵם אֶחָד. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר אַחֲרֵיהֶם, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךְ, דְּהַיְנוּ בְּלָשׁוֹן יָחִיד. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר, וְהוּא נִתְבָּאֵר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דִּבּוּרְךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרָךְ שֶׁל חוֹל. מִשּׁוּם שֶׁמִּלָּה הַהוּא שֶׁל חוֹל שֶׁמְּדַבְּרִים בַּשַּׁבָּת, עוֹלָה וּמְעוֹרֶרֶת מִלָּה שֶׁל חוֹל לְמַעְלָה. וְנִפְגָּם הַשַּׁבָּת. מִי שֶׁמַּזְמִין אֹרֵחַ, בּוֹ הוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל, וְלֹא בְּאַחֵר. בֹּא וּרְאֵה, מִלָּה הַהִיא הַיּוֹצֵאת מִפִּי הָאָדָם, עוֹלָה וּמְעוֹרֶרֶת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה, אִם לְטוֹב אִם לְרָע. וּמִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנוּג שַׁבָּת אָסוּר לוֹ לְעוֹרֵר מִלָּה שֶׁל חוֹל. כִּי פּוֹגֵם פְּגָם בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ. מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ רָאוּי שֶׁיַּעֲזֹב אֶת הַמֶּלֶךְ וְיַעֲסֹק בְּאַחֵר. וּבְכָל יוֹם, צְרִיכִים לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה וּלְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה מִמַּה שֶּׁצָרִיךְ לְעוֹרֵר. אֲבָל בַּשַּׁבָּת, רַק בְּדִבְרֵי הַשֵּׁם וּבִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם צְרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר.
 

הלכה פסוקה

הר''ם ה' תשובה פ''ו

א. אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵירוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֵן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֶזֶל וּגְנֵיבָה אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כַּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֶּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מִן הַכֹּל צָרִיךְ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֵן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקַע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרוֹשׁ מֵהֶן וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' נ''ח) יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכוֹ וְגוֹ': ב. וְאַל יְדַמֶּה אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרוּחָק מִמַּעֲלַת הַצַדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאוֹת שֶׁעָשָׂה. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב וְנֶחֱמָד הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְׂכָרוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי טָעַם טַעַם הַחֵטְא וּפֵירֵשׁ מִמֶּנּוּ וְכָבַשׁ יִצְרוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בּוֹ כְּלוֹמַר מַעֲלָתָן
 

מוסר

מלוקט

אַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת וְעַל הַמַּאֲכָלוֹת צִוָּנוּ קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי יָכוֹל הָאָדָם לִיזָהֵר בְּמַאֲכָלוֹ שֶׁיִהְיֶה מִן הַמֻּתָּר וּלְהַרְבּוֹת סְעוּדוֹת וּמִשְׁתְּאוֹת יָמִים וְלֵילוֹת. וְכֵן לִיקַח נָשִׁים הַרְבֵּה בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין וְאִם כֵּן יִהְיֶה נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה לָכֵן צִוָּנוּ קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כְּלוֹמַר קַדֵּשׁ עַצְמָךְ בְּמֻתָּר לָךְ שֶׁצָרִיךְ לְקַדֵשׁ עַצְמוֹ בְּמַאֲכָלוֹ וְגַם בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ לְכוֹנֵן רַעְיוֹנָיו וּלְטַהֵר מַחְשְׁבוֹתָיו וְלִשָּׁמֵר פֶּן יָבֹא לִידֵי אִיסוּר וְכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא קְדוּשָׁה אַתָּה מוֹצֵא גֶדֶר עֶרְוָה. וְאִם כַּךְ אָמְרוּ לַצַדִּיק שֶׁלֹּא חָטָא. הַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר לְשָׁב בִּתְשׁוּבָה שֶׁהוּא צָרִיךְ גְּדָרִים הלכה פסוקה יומף לחוק מוסר גְּדוֹלָה מִמַּעֲלַת אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מֵעוֹלָם וּסְיָיגִים כִּי מִן הַהֶתֵּר יַסִּיתֶנוּ אֶל הָאִיסוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁין יִצְרָם יוֹתֵר מֵהֶם: חָס וְשָׁלוֹם וְכָל מַה שֶׁטָּרַח יְאַבֵּד בְּרֶגַע אֶחָד וְאִם בִּינָה שְׁמָעָה זֹאת: וּסְיָיגִים כִּי מִן הַהֶתֵּר יַסִּיתֶנוּ אֶל הָאִיסוּר חָס וְשָׁלוֹם וְכָל מַה שֶׁטָּרַח יְאַבֵּד בְּרֶגַע אֶחָד וְאִם בִּינָה שְׁמָעָה זֹאת:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה: וְאַתְּ טוֹל יָת חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָא וּבְזָעוֹהִי וְיֵעֲלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא: (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וַאֲנָא הָא אֲנָא מְתַקֵף יָת לִבָּא דְמִצְרָאֵי וְיֵעֲלוּן בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי: (יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ בְּאִתְיַקָרוּתִי בְּפַרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי: (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וּנְטַל מַלְאֲכָא דַיְיָ דִמְדַבַּר קֳדָם מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וַאֲתָא מִבַּתְרֵיהוֹן וּנְטַל עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִן קֳדָמֵיהוֹן וּשְׁרָא מִבַּתְרֵיהוֹן:


 רש''י   וילך מאחריהם. להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים. בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך האלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים: ויסע עמוד הענן. כשחשכה והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, לא נסתלק הענן כמו שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי, אלא נסע והלך לו מאחריהם להחשיך למצרים:

(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וְעַל בֵּין מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי וּבֵין מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה עֲנָנָא וְקַבְלָא לְמִצְרָאֵי וּלְיִשְׂרָאֵל נְהַר כָּל לֵילְיָא וְלָא אִתְקְרִיבוּ דֵין לְוָת דֵין כָּל לֵילְיָא:


 רש''י   ויבא בין מחנה מצרים. משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו. באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, באו זאבים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו, נתנו על זרועו ונלחם בהם, כך (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו: ויהי הענן והחשך. למצרים: ויאר. עמוד האש את הלילה לישראל, והולך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה, והחשך של ערפל לצד מצרים: ולא קרב זה אל זה. מחנה אל מחנה:

נביאים - שופטים - פרק ד

(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: וַאֲמַר לַהּ קוּמִי בִּתְרָע מִשְׁכְּנָא וִיהִי אִם אֱנָשׁ יֵיתֵי וְיִשְׁאִלִינֵיךְ וְיֵימָר הֲאִית כָּא גַּבְרָא וְתָמְרִין לָא :


 רש''י   עמוד פתח האהל . זרזי עצמך בדבר . ויש פותרים : 'עמוד' , כמו לעמוד :

(כא) וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת: וּנְסִיבָּת יָעֵל אִתַּת חֶבֶר יָת סִכַּת מִשְׁכְּנָא וְשַׁוִּיאָת יָת אַרְזַפְתָּא בְּיָדָא וְעָאלַת לְוָתֵיהּ בְּרָז וּנְקִישַׁת יָת סִיכְתָא בְּצִידְעֵיהּ וּנְעָצַת בְּאַרְעָא וְהוּא דְּמוּךְ וְאִישְׁתְּלָהִי וִּמִית :


 רש''י   יתד האהל . קבילי''ל בלע''ז , שתוקעין בארץ עם שיפולי האהל לפושטו : המקבת . ( תרגום : ) ארזפתא , מרטי''ל בלע''ז : בלאט . ( תרגום : ) ברז , חרש : ותצנח בארץ . ( תרגום : ) ונעצת בארעא :

(כב) וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ: וְהָא בָּרָק רָדַף יָת סִיסְרָא וְנָפְקַת יָעֵל לְקָדֳמוּתֵיהּ וַאֲמָרַת לֵיהּ אַיְתָא וְאַחֲזִינָךְ יָת גַּבְרָא דְּאַתְּ בָּעֵי וְעָאל לְוָתַהּ וְהָא סִיסְרָא טָרִיף וּמִית וְסִכְּתָא נְעִיצָא בְּצִידְעֵיהּ :


 רש''י   ברקתו . ( תרגום : ) בצידעיה , ניל''ה טימפי''ה בלע''ז , ותחבה ברקתו ובארץ :

(כג) וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְבַר יְיָ בְיוֹמָא הַהוּא יַת יָבִין מַלְכָּא דִכְנַעַן קֳדָם בְּנֵי יִשְרָאֵל : (כד) וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן: וַאֲזָלַת יַד בְּנֵי יִשְרָאֵל אַזְלָא וְתָקְפַא עַל יָבִין מַלְכָּא דִכְנָעַן עַד דִּי שֵׁיצִיאוּ יַת יָבִין מַלְכָּא דִכְנָעַן :
 

כתובים - משלי - פרק טו

(ה) אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם: שַׁטְיָא מַסְלֵי מַרְדּוּתָא דַאֲבוּי וּדְמִזְדְּהַר בְּמַכְסְנוּתָא עֲרִימָא הוּא : (ו) בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת: בְּבֵיתָא דְצַדִּיקֵי סָגִי חֵילָא וַעֲלַלְתְּהוֹן דְּרָשִׁיעֵי תִּתְעֲכֵר :


 רש''י   בית צדיק חוסן רב . בית המקדש שבנה דוד הצדיק חוסן רב ומגדל עוז לישראל : ובתבואת רשע נעכרת . ובהבאת הצלם שהביא מנשה בה נעכרה :

(ז) שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן: שִּׂפְוָתֵיהּ דְּחַכִּימֵי מוֹדְעִין מַנְדְּעָא וְלִבְּהוֹן דְּסַכְלֵי לָא כֵן :


 רש''י   שפתי חכמים יזרו דעת . יכתירו דעת כמו זר זהב : לא כן . אינו זהב אמת :

(ח) זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְהוָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ: דִּבְחֲהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא וּבִצְלוֹתְהוֹן מִתְרְעֵי :


 רש''י   זבח רשעים . תועבה . בלק ובלעם : ותפלת ישרים . זה משה :

(ט) תּוֹעֲבַת יְהוָה דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב: מְרַחֵק אֱלָהָא אוֹרְחֵיהּ דְּרַשִׁיעָא וּדְרָדֵף צִדְקְתָא נִתְרַחֵם :
 

משנה מנחות פרק ב

א. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שִׁירֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָזֶה שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה:

 ברטנורה  (א) הקומץ את המנחה. מודה ר' יוסי שהוא פגול. משום דבעי למתני סיפא להקטיר לבונתה למחר ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דר' יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר, כלומר שאם חשב לעבוד למחר עבודת חצי מתיר לא פיגל, והך לבונה חצי מתיר הוא, דבין הקטרת קומץ ולבונה מתירים השיריים, ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר היא ופליג ר' יוסי, קמשמע לן דבהא מודה. דטעמא לאו משום הכי הוא, אלא משום דאין מתיר מפגל את המתיר: מה שנה זו מן הזבח. שהשוחטו על מנת להקטיר אימורים למחר פגול: אינה מן המנחה. אינה ממין המנחה כמו הקומץ, ואע''פ שהיא ממתירי המנחה, דקסבר ר' יוסי שאין מתיר מפגל את המתיר, שאין עבודת מתיר זה שהוא קומץ מועלת לפגל מתיר האחר שהיא הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ. ורבנן אמרי ליה, כי אמרינן דאין מתיר מפגל את המתיר היכא דלא אקבע בחד מנא, כגון שני כבשי עצרת דשניהם מתירים את הלחם, ואם שחט אחד מהם על מנת לאכול את חברו למחר שניהם כשרים. אבל היכא דאקבעו בחד מנא, כגון קומץ ולבונה ששניהם בכלי אחד, מועלת מחשבת מתיר זה לפגל מתיר אחר. והלכה כחכמים:

ב. שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכוֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין לֶאֱכוֹל אֶחָד מִן הַסְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵדֶר שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. זֶה וְזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אֶחָד מִן הַסְדָרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל:

 ברטנורה  (ב) שחט שני כבשים. של עצרת דכתיב בהו שני כבשים בני שנה לזבח שלמים, ואותן כבשים מתירין ומקדשים לשתי הלחם, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת שני כבשים הואיל והוזקקו עמו בתנופה. ושאר כבשים של עצרת, דמוספים נינהו: לאכול א' מן החלות למחר. וזמן אכילת החלות אינו אלא ליום ולילה כדין מנחה שנאמר בה כחטאת וכאשם: הקטיר שני בזיכין. לשתי מערכות של לחם הפנים כדכתיב (ויקרא כד) ושמת אותם שתים מערכות, היתה על כל מערכת כף אחת שיש בה לבונה כדכתיב (שם) ונתת על המערכת לבונה זכה. ושתי הכפות הללו שבהם נתונה הלבונה נקראים שני בזיכים. והלבונה נקטרת כדכתיב (שם) והיתה ללחם לאזכרה. והלחם נאכל וזמן אכילתו כל אותו שבת שמסירים אותו מהשלחן בלבד. ואם בשעה שהקטיר שני בזיכים של לבונה חשב על אחת מן המערכות של לחם לאכלו למחר כלומר שלא בזמנו: אותה חלה. של שתי הלחם של עצרת: ואותו הסדר. של לחם הפנים: זה וזה פגול. שכולן נחשבים גוף אחד: נטמאת אחת מן החלות. דוקא כשנטמאה אחת משתי הלחם קודם זריקת דם הכבשים, או אחד מן הסדרים קודם הקטרת הבזיכין, הוא דאפליגו ר' יהודה ורבנן. אבל אם נטמא לאחר זריקת הדם או לאחר הקטרת הבזיכין, דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל: שאין קרבן צבור חלוק. בגמרא מסיק דלא מקרא ולא מסברא אמרה ר' יהודה למלתיה, אלא גמרא ערוך בידו וכך היה מקובל מרבותיו שאין קרבן צבור חלוק ואם נפסל חציו נפסל כולו:

ג. הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין:

 ברטנורה  (ג) התודה מפגלת את הלחם. שהלחם בא בשביל התודה והוא טפל לה, ואין התודה טפילה ללחם. וכן שני כבשים של עצרת, שתי הלחם הבאים עמהם הם טפלים לכבשים, ואין הכבשים טפלים ללחם, והעיקר מפגל הטפל ואין הטפל מפגל העיקר. ואי אשמועינן תנא האי דינא בתודה ולא אשמועינן בכבשים של עצרת הוא אמינא התם הוא דכי מפגל לחם לא מפגלא תודה משום דלא הוזקקו בתנופה עם החלות, אבל כבשים דהוזקקו בתנופה עם החלות דכתיב (ויקרא כג) והניף הכהן אותם על לחם, אימא כי מיפגל לחם ליפגלו נמי כבשים. ואי תנא כבשים, הוה אמינא התם כי מיפגלי כבשים מיפגל לחם משום דהוזקקו זה עם זה בתנופה, אבל תודה דלא הוזקקו אימא כי מפגל בתודה לא מפגל בחלות, צריכא:

ד. הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל:

 ברטנורה  (ד) הזבח מפגל את הנסכים. והשותה מהן ענוש כרת: משקדשו בכלי. לאחר ששמו אותם בכלי שרת, שהכלי מקדשן קדושת עולם דשוב אין להם פדיון: דברי ר' מאיר. דר' מאיר סבר שנסכים מתפגלים, לפי שהדם של הזבח הוא שמכשיר ומתיר אותן למזבח, והואיל ויש להן מתיר, מתפגלים במחשבת חוץ לזמנו. וחכמים פליגי עליה בפרק בית שמאי במסכת זבחים (דף מד) ואמרי שהנסכים אין להם מתיר, לפיכך אין מתפגלין. ואין הלכה כר' מאיר:

ה. פִגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִים לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

 

גמרא מנחות דף כ''ט ע''א

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן מָאי דִּכְתִיב (ויקרא כ''ד) עַל הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טָהֳרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה (שם) עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשָׂיו מִמְּקוֹם טָהוֹר. אֶלָּא טָהוֹר מִכְּלַל שֶׁהוּא טָמֵא. הָכָא נַמֵּי טְהוֹרָה מִכְּלַל שֶׁהִיא טְמֵאָה. בִּשְׁלָמָא הָתָם כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָאי דִּכְתִיב עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנָחַת הוּא וְכָל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵל טֻמְאָה. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים. וּמַרְאִין לָהֶם לֶחֶם הַפָּנִים וְאוֹמְרִים לָהֶם רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מָאי חִבַּתְכֶם כִּדְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א כ''א) לָשׂוּם לֶחֶם חָם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. אֶלָּא הָכָא טְהוֹרָה מִכְּלַל שֶׁהִיא טְמֵאָה פְּשִׁיטָא כְּלִי מַתָּכוֹת נִינְהוּ וּכְלֵי מַתָּכוֹת מְקַבְּלִין טֻמְאָה. אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טָהֲרָה. תַּנְיָא רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אָרוֹן שֶׁל אֵשׁ וְשֻׁלְחָן שֶׁל אֵשׁ וּמְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וְרָאָה משֶה וְעָשָׂה כְּמוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ה) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר. אֶלָּא מֵעַתָּה (שם כ''ו) וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר הָכִי נַמֵּי. הָכָא כְּתִיב כְּמִשְׁפָּטוֹ הָתָם כְּתִיב בְּתַבְנִיתָם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פְּסִיקַיָּא הָיָה וְהֶרְאָה לוֹ לְמשֶה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה דִּכְתִיב (במדבר ח') וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָיוּ קָשִׁין לוֹ לְמשֶה עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבָּעוֹ וְאֵלּוּ הֵן. מְנוֹרָה וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּשְׁרָצִים. מְנוֹרָה דִּכְתִיב וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ דִּכְתִיב (שמות י''ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. שְׁרָצִים דִּכְתִיב (ויקרא יא) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הֲלָכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ט) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ:

 רש''י  ממקום טהרה. מן השמים הראו למשה דמות המנורה: מכלל שהוא טמא. כלו' מקבל טומאה: בשלמא התם. גבי שלחן אצטריך לאשמועינן דמקבל טומאה משום פרכא דריש לקיש: לנחת. שאינו מטלטל: כלי עץ. העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דכתיב גבי שרצים מכל כלי עץ או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן וכו': שמגביהין אותו. הילכך מטלטל מלא וריקן הוא: חם ביום הלקחו. משמע כשמסלקין היה חם: בתבניתם. בארון ושולחן ומנורה כ' וכתיב אשר אתה מראה בהר אלמא הראהו: הכי נמי. דמשכן של אש ירד מן השמים בתמיה: הכא כתיב כמשפטו. משמע הלכותיו נאמרו לו: התם כתיב בתבניתם. משמע דהראהו כמותם: חגור כמין פסיקיא. אזור כדרך אומנים שרוצים לעשות מלאכה נאה חוגרין עצמן שלא יהיו נגררין בבגדיהם: ראש חדש. בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת כדאמרי' בר''ה הכזה ראיתם או כזה ראיתם: שרצים. לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור: הלכות שחיטה. לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת: וזה אשר תעשה על המזבח. ועשייה תחלת זביחה וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע:
 

זוהר בשלח דף ס''ג ע''ב

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה דְהָא כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהִיא בְרָכָה דְקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דְבֵיהּ וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בֹּקֶר. מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּלָא יָהִיב וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָא לְחַבְרֵיהּ אֶלָּא כָל חַד וְחַד שַׁלִּיט בִּלְחוֹדוֹי בְּהַהוּא יוֹמָא דִילֵיהּ. דְּהָא לָא שַׁלִּיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְחַבְרֵיהּ בְּגִינֵי כָךְ כָּל אִינוּן (נ''א אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְבָּרֵךְ מֵהַהוּא יוֹמָא עִילָאָה יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וּמִתְבָּרְכָן כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין כָּל חָד וְחָד בִּלְחוֹדוֹי וְכָל יוֹמָא יָהִיב בְּיוֹמָא דִילֵיהּ מֵהַהוּא בְרָכָה דְקַבִּיל מֵהַהוּא יוֹמָא עִילָאָה וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנוּ עַד בֹּקֶר דְּהָא לָא שַׁלִּיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְלָאו דִּילֵיהּ וְכָל אִינוּן) חֲמִשָּׁה יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְיוֹמַיְיהוּ וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ מַה דְּקַבִילוּ וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אַשְׁכַּח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא כְהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מָאי דִּכְתִיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי וְלָא אִתְמַר הָכִי בְּכָל שְׁאָר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ הַשִּׁשִּׁי דְאִזְדַּוְוגָא (נ''א דְאִזְדַּמְּנָא) בֵיהּ מַטְרוֹנִיתָא לְאַתְקְנָא פָתוֹרָא לְמַלְכָּא וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתְּכָחוּ בֵיהּ תְּרֵין חוּלָקִין חַד לְיוֹמֵיהּ וְחַד לְתִקּוּנָא בְחֶדְוָותָא דְמַלְכָּא בְמַטְרוֹנִיתָא וְהַהוּא לֵילְיָא חֶדְוָותָא דְמַטְרוֹנִיתָא בְמַלְכָּא וְזִוּוּגָא דִילְהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נַשׁ לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְגִין דְּיִשְׁרֵי עֲלֵיהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָיא (וְהַהוּא לֵילְיָא חֶדְוָותָא דְמַטְרוֹנִיתָא בְמַלְכָּא וְזִוּוּגָא דִילְהוֹן) בְּגִין כָּךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָא זִוּוּגָא דִילְהוֹן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְבָּרֵךְ הָעוֹלָם מִיּוֹם הַהוּא הָעֶלְיוֹן, כִּי כָּל שִׁשָּׁה יָמִים מִתְבָּרְכִים מִיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכָל יוֹם נוֹתֵן מִבְּרָכָה הַהִיא שֶׁקִּבֵּל בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁלּוֹ. וְעַל כֵּן אָמַר מֹשֶה, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל יוֹם זֶה לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד שׁוֹלֵט בִּלְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁלּוֹ, כִּי יוֹם אֵינוֹ שׁוֹלֵט בַּיּוֹם שֶׁל חֲבֵרוֹ. מִשּׁוּם זֶה, כָּל אֵלּוּ חֲמִשָּׁה הַיָּמִים שׁוֹלְטִים בְּיוֹמָם, וְנִמְצָא בָּהֶם מַה שֶּׁקִּבְּלוּ, וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי נִמְצָא בּוֹ יוֹתֵר. וְזֶה הוֹלֵךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. מַה שֶּׁכָּתוּב, יוֹם הַשִּׁשִּׁי עִם ה' מַה שֶּׁלֹּא כָּתוּב כֵּן בִּשְׁאָר הַיָּמִים. אֶלָּא כָּךְ הֶעֱמִידוּהוּ, הַשִּׁשִּׁי עִם ה', יוֹרֶה, שֶׁנִּתְחַבְּרָה בּוֹ הַמַּטְרוּנִיתָא, הַנִּקְרֵאת ה' שֶׁהִיא מַלְכוּת, לְתַקֵּן שֻׁלְחָן אֶל הַמֶּלֶךְ, וּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, א' מִיּוֹמוֹ עַצְמוֹ, וְאֶחָד, מִתִּקּוּן שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ בַּמַּטְרוּנִיתָא. וְלַיְלָה הַהוּא, שִׂמְחַת הַמַּטְרוּנִיתָא בַּמֶּלֶךְ וְזִוּוּג שֶׁלָּהֶם, וּמִתְבָּרְכִים כָּל שִׁשָּׁה יָמִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְבַדּוֹ. מִשּׁוּם זֶה, צָרִיךְ הָאָדָם לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו בְּרָכוֹת מִלְּמַעְלָה, וּבְרָכָה אֵינָהּ נִמְצֵאת עַל שֻׁלְחָן רֵיקָן. מִשּׁוּם זֶה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה, זִוּוּגָם הוּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
 

הלכה פסוקה

הר''מ ה' תשובה פרק ז'

א. כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּכְבַר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל') וְהָיָה כִי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ': ב. גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י''ד) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְנֶאֱמַר וְנֶאֱמַר שׁוּבוּ עָדַי נְאֻם ה', וְנֶאֱמַר אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב. כְּלוֹמַר אִם תַּחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה בִּי תִּדְבָּק: ג. הַתְּשׁוּבָה מְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם, מְשֻׁקָּץ וּמְרוֹחָק וְתוֹעֵבָה, וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד, קָרוֹב וְיָדִיד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבַּלָּשׁוֹן שֶהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵק אֶת הַחוֹטְאִים, בָּהּ מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים. שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי, וְנֶאֱמַר בִיכָנְיָהוּ בְּרִשְׁעָתוֹ, כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו. אִם יִהְיֶה יְכָנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי (ירמיהו כב). וְכֵיוָן שֶׁשָּׁב בְּגָלוּתוֹ נֶאֱמַר בִּזְרוּבָּבֶל בְּנוֹ (חגי ב) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרוּבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם:
 

מוסר

מלוקט

בְּרִית הַלָּשׁוֹן וּבְרִית הַמֵּעוֹר הֵם מְכוּוָנִים וְאִם יְדַבֵּר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים כְּמוֹ לָשׁוֹן הָרָע וְשֶׁקֶר וְנִבְלוּת הַפֶּה וְלֵיצָנוּת מִלְּבַד עוֹנְשׁוֹ הָרָאוּי עַל כָּל דִבּוּר וְדִבּוּר. עוֹד זֹאת יְתֵירָה שֶׁמַּטְמְּאִין אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה וּפוֹגֵם גַּם בִּבְרִית הַמֵּעוֹר וְהוּא לֹא יָדַע וְאָשֵׁם. וְאוֹי לוֹ אֲהָהּ עַל נַפְשׁוֹ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָא עַד שֶׁיִּשְׁתָּרֵשׁ בְּחֵטְא וְיוּסַר הַקְּדוּשָׁה מִתּוֹכוֹ וְשָׁם יָנוּחַ הַסִּטְרָא אַחֲרָא. לָכֵן יִתְעוֹרֵר מְאֹד וְיִתְגַּבֵר כָּאֲרִי לָשׁוּב אֶל ה' וְאַף שֶׁהִרְבָּה לַחֲטוֹא. אִם יָשׁוּב אֶל ה' יְמִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵל שָׁבִים אֵלָיו בְּכֹל לֵב. וְיֵדַע כִּי הַדָבָר תָּלוּי בּוֹ וְהַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְיעִין אוֹתוֹ וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יחזקאל י''ח) כִּי לֹא אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אֱלֹהִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ:
 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָּא וְדַבַּר יְיָ יָת יַמָּא בְּרוּחַ קִדוּמָא תַקִיף כָּל לֵילְיָא וְשַׁוִי יָת יַמָּא לְיַבֶּשְׁתָּא וְאִתְבְּזָעוּ מַיָּא:


 רש''י   ברוח קדים עזה. ברוח קדים שהיא עזה שברוחות, היא הרוח שהקדוש ברוך הוא נפרע בה מן הרשעים, שנאמר (ירמיה יח יז) ברוח קדים אפיצם, (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה', (יחזקאל כז כו) רוח הקדים שברך בלב ימים, (ישעיה כז ח) הגה ברוחו הקשה ביום קדים: ויבקעו המים. כל מים שבעולם:

(כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: וְעַלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹ יַמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא וּמַיָּא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַּמִינֵהוֹן וּמִסְמָאלֵהוֹן: (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: וּרְדָפוּ מִצְרָאֵי וְעַלוּ בַתְרֵיהוֹן כֹּל סוּסָוַת פַּרְעֹה רְתִכּוֹהִי וּפָרָשׁוֹהִי לְגוֹ יַמָא:


 רש''י   כל סוס פרעה. וכי סוס אחד היה אלא מגיד שאין כלם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד:

(כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַהֲוָה בְּמַטְרַת צַפְרָא וְאִסְתְּכֵי יְיָ לְמַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא וַעֲנָנָא וְשַׁגִישׁ יָת מַשְׁרִיתָא דְמִצְרָאֵי:


 רש''י   באשמרת הבקר. שלשת חלקי הלילה קרויין אשמורות, ואותה שלפני הבקר קורא אשמורת הבקר. ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת, וזהו שתרגם אנקלוס במטרת: וישקף. ויבט, כלומר פנה אליהם להשחיתם, ותרגומו ואסתכי, אף הוא לשון הבטה, כמו (במדבר כג יד) שדה צופים. חקל סכותא: בעמוד אש וענן. עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו, וטלפי סוסיהם משתמטות: ויהם. לשון מהומה, אישטורדישו''ן בלעז ערבבם, נטל סגניות שלהם. ושנינו בפרקי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי כל מקום שנאמר בו מהומה, הרעמת קול הוא, וזה אב לכלן (שמואל א' ז י) וירעם ה' בקול גדול וגו' על פלשתים ויהמם:

(כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם וְאַעְדִי יָת גַלְגַלֵי רְתִכּוֹהִי וּמְדַבְּרִין לְהוֹן בִּתְקוֹף וַאֲמַר מִצְרָאֵי נֵעִירוֹק מִן קֳדָם יִשְׂרָאֵל אֲרֵי דָא הִיא גְבֻרְתָּא דַיְיָ דַעֲבֵד לְהוֹן קְרָבִין בְּמִצְרָיִם:


 רש''י   ויסר את אפן מרכבתיו. מכח האש נשרפו הגלגלים והמרכבות נגררות, והיושבים בהם נעים ואיבריהן מתפרקין: וינהגהו בכבדת. בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם, במדה שמדדו (שמות ט לד) ויכבד לבו הוא ועבדיו, אף כאן וינהגהו בכבדות: נלחם להם במצרים. במצרים. דבר אחר במצרים, בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים:

 רביעי (כו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל יַמָא וִיתוּבוּן מַיָא עַל מִצְרָאֵי עַל רְתִכֵּיהוֹן וְעַל פָּרָשֵׁיהוֹן:


 רש''י   וישבו המים. שזקופים ועומדים כחומה, ישובו למקומם ויכסו על מצרים:

(כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָא וְתָב יַמָא לְעִדַן צַפְרָא לְתָקְפֵּהּ וּמִצְרָאֵי עָרְקִין לְקַדָמוּתֵהּ וְשַׁנִיק יְיָ יָת מִצְרָאֵי בְּגוֹ יַמָא:


 רש''י   לפנות בקר. לעת שהבקר פונה לבא: לאיתנו. לתקפו הראשון: נסים לקראתו. שהיו מהממים ומטרפים ורצין לקראת המים: וינער ה'. כאדם שמנער את הקדרה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים, ונתן הקדוש ברוך הוא בהם חיות לקבל היסורין: וינער. ושניק, והוא לשון טרוף בלשון ארמי והרבה יש במדרשי אגדה:

(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: וְתָבוּ מַיָא וַחֲפוֹ יָת רְתִכַּיָא וְיָת פָּרָשַׁיָא לְכֹל מַשִׁרְיַת פַּרְעֹה דְעַלוּ בַתְרֵיהוֹן בְּיַמָא לָא אִשְׁתָּאַר בְּהוֹן עַד חָד:


 רש''י   ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה. כך דרך המקראות לכתוב למ''ד יתרה, כמו (להלן כג) לכל כליו תעשה נחשת, וכן (שם יט) לכל כלי המשכן בכל עבודתו, (במדבר ד לב) ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם, ואינה אלא תקון לשון:

(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא וּמַיָא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַמִינֵהוֹן וּמִסְמָאלֵהוֹן: (ל) וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וּפְרַק יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת יִשְׂרָאֵל מִידָא דְמִצְרָאֵי וַחֲזוֹ יִשְׂרָאֵל יָת מִצְרָאֵי מַיְתִין עַל כֵּיף יַמָא:


 רש''י   וירא ישראל את מצרים מת. שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו:

(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת גְבוּרְתָּא יְדָא רַבְּתָא דִי עֲבַד יְיָ בְּמִצְרַיִם וּדְחִילוּ עַמָא מִן קֳדָם יְיָ וְהֵמִינוּ בְּמֵימְרָא דַיְיָ וּבִנְבִיאוּת משֶׁה עַבְדֵהּ:


 רש''י   את היד הגדלה. את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכלן לשון יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור:

טו (א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: בְּכֵן שַׁבַּח משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ וַאֲמָרוּ לְמֵימָר נְשַׁבַּח וְנוֹדֶה קָדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא:


 רש''י   אז ישיר משה. אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה, וכן (יהושע י יב) אז ידבר יהושע, וכן (מלכים א' ז ח) ובית יעשה לבת פרעה, חשב בלבו שיעשה לה, אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה'. וכן ביהושע, כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה (יהושע י יב) ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל, פרש אחריו עלי באר ענו לה. (מלכים יא ז) אז יבנה שלמה במה, פרשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה. למדנו שהיו''ד על שם המחשבה נאמרה, זהו לישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן בכלן חוץ משל שלמה, שפרשוהו, בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר ולישב הלשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון (איוב א ה) ככה יעשה איוב, (במדבר ט כג) על פי ה' יחנו, (שם כ) ויש אשר יהיה הענן, לפי שהן דבר ההוה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול לישבו בלשון הזה: כי גאה גאה. שנתגאה על כל גאה כתרגומו. דבר אחר בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו מפילו מן הסוס וכאן סוס ורוכבו רמה בים וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו (ישעיה יב ה) כי גאות עשה, וכן כל השירה תמצא כפולה (פסוק ב) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (פסוק ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כלם. דבר אחר כי גאה גאה על כל השירות, וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת, ולא כמדת מלך בשר ודם שמקלסין אותו ואין בו: סוס ורכבו. שניהם קשורין זה בזה והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעמק ואינן נפרדין: רמה. השליך וכן (דניאל ג ו) יתרמא לגוא אתון נורא. ומדרש אגדה כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר (פסוק ד) ירה, מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו (איוב לח ו) מי ירה אבן פנתה, מלמעלה למטה:

(ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: תָּקְפִּי וְתִשְׁבַּחְתִּי דְחִילָא יְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ וַהֲוָה לִי לְפָרָק דֵין אֱלָהַי וְאֶבְנֵי לֵהּ מַקְדְשָׁא אֱלָהָא דַאֲבָהָתַי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי:


 רש''י   עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תוקפי ותושבחתי. עזי כמו עזי בשור''ק, וזמרת כמו וזמרתי. ואני תמה על לשון המקרא שאין לך כמוהו בנקדתו במקרא אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור''ק, (ירמיה טז יט) ה' עזי ומעזי, (תהלים נט י) עזו אליך אשמרה. וכן כל תבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו''ם כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשו''א בחטף, הראשונה נקודה בשור''ק כגון עז עזי, רק רקי, חק חקי, על עלו, יסור עלו (ישעיה י כז) , כל כלו ושלישים על כלו (לעיל יד ז) . ואלו שלושה עזי וזמרת של כאן, ושל ישעיה (ישעיה יב ב) ושל תהלים (תהלים קיח יד) נקודים בחטף קמ''ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי אלא וזמרת, וכלם סמוך להם ויהי לי לישועה, לכך אני אומר לישב לשון המקרא, שאין עזי כמו עזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עזי שם דבר הוא, כמו (שם קכג א) היושבי בשמים, (עובדיה א ג) שוכני בחגוי סלע, (דברים לג טז) שוכני סנה. וזהו השבח עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו (שופטים ה כג) לעזרת ה', (ישעיה ט יח) בעברת ה', (קהלת ג יח) על דברת בני האדם. ולשון וזמרת לשון (ויקרא כה ד) לא תזמר, (ישעיה כה ה) זמיר עריצים, לשון כסוח וכריתה. עזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי שלא נאמר היה, שיש לנו כמה מקראות מדברים בלשון זה, וזה דגמתו (מלכים א ו ה) את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב, היה לו לומר עשה צלעות סביב, וכן בדברי הימים (דברי הימים ב' י יז) ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלך עליהם רחבעם, היה לו לומר מלך עליהם רחבעם, (במד' יד טז) מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם, היה לו לומר שחטם, (שם לו. לז) והאנשים אשר שלח משה וגו' וימתו, מתו היה לו לומר, (שמות ט כא) ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב, היה לו לומר עזב: זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים: ואנוהו. אנקלוס תרגם לשון נוה, (ישעיה לג כ) נוה שאנן, (שם סה י) לנוה צאן. דבר אחר ואנוהו לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שיר השירים ה ט. י) מה דודך מדוד דודי צח ואדום, וכל הענין: אלהי אבי. הוא זה וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדשה, אלא מחזקת ועומדת לי הקדשה ואלהותו עלי מימי אבותי:

(ג) יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ: יְיָ מָרֵי נִצְחָן קְרָבַיָא יְיָ שְׁמֵהּ:


 רש''י   ה' איש מלחמה. בעל מלחמות, כמו (רות א ג) איש נעמי, וכל איש ואישך מתרגמין בעל, וכן (מלכים א' ב ב) וחזקת והיית לאיש. לגבור: ה' שמו. מלחמותיו לא בכלי זין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד (שמואל א' יז מה) ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות. דבר אחר ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקיו, ואין בו כח לעשות זו וזו:

(ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף: רְתִכֵּי פַּרְעֹה וּמַשִׁרְיָתֵהּ שְׁדִי בְיַמָא וּשְׁפַר גִבָּרוֹהִי אִטְבָּעוּ בְּיַמָא דְסוּף:


 רש''י   ירה בים. שדי בימא. שדי לשון יריה, וכן הוא אומר (שמות יט יג) או ירה יירה או אשתדאה ישתדי, והתי''ו משמשת באלו במקום יתפעל: ומבחר. שם דבר, כמו (ויקרא טו ט) מרכב, (שם ד) משכב, (שמות יב טז) מקרא קדש: טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו (תהלים סט ג) טבעתי ביון מצולה, (ירמיה לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, מלמד שנעשה הים טיט לגמול להם כמדתם, ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:

(ה) תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן: תְּהוֹמַיָא חֲפוֹ עֲלֵיהוֹן נְחָתוּ לְעוּמְקַיָא כְּאַבְנָא:


 רש''י   יכסימו. כמו יכסום, והיו''ד האמצעית יתרה בו, ודרך המקראות בכך, כמו (דברים ח יג) ובקרך וצאנך ירבין, (תהלים לו ט) ירוין מדשן ביתך, והיו''ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד כך פרשהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יכסימו אין דומה לו במקרא בנקדתו, ודרכו להיות נקוד יכסימו במלאפו''ם: כמו אבן. ובמקום אחר (פסוק י) צללו כעופרת, ובמקום אחר (פסוק ז) יאכלמו כקש, הרשעים כקש הולכים ומטרפין עולין ויורדין, בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:

(ו) יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב: יַמִינָךְ יְיָ אַדִיר בְּחֵילָא יַמִינָךְ יְיָ תְּבָּרַת סָנְאָה:


 רש''י   ימינך ימינך. שתי פעמים, כשישראל עושין את רצונו של מקום השמאל נעשית ימין: ימינך ה' נאדרי בכח. להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דגמתו (תהלים צב י) כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, (תהלים צד ג) עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלזו, (תהלים צג ג) נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, (תהלים קטו א) לא לנו ה' לא לנו, (הושע ב כג) אענה נאם ה' אענה את השמים, (שופטים ה ג) אנכי לה' אנכי אשירה, (תהלים קכד א. ב) לולי ה' וכו' לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, (שופטים ה יב) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, (ישעי' כו ו) תרמסנה רגל רגלי עני, (תהלים קלו כא, כב) ונתן ארצם לנחלה וכו' נחלה לישראל: נאדרי. היו''ד יתרה, כמו (איכה א א) רבתי עם שרתי במדינות, (בראשית לא לט) גנבתי יום: תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו (שופטים י ח) וירעצו וירוצצו את בני ישראל, בשופטים. דבר אחר ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב:

(ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ: וּבִסְגֵי תָקְפָּךְ תְּבַרְתָּנוּן לִדְקָמוּ עַל עַמָךְ שַׁלַחְתָּ רוּגְזָךְ שֵׁיצִנוּן כְּנוּרָא לְקַשָׁא:


 רש''י   וברב גאונך. אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרומם ברוב גאונו, אז יהרס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, קל וחומר כששלח בם חרון אף יאכלמו: תהרס. תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר (תהל' פג ג) כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמיה, (שם ב) על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:

(ח) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם: וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חַכִּימוּ מַיָא קָמוּ כְשׁוּר אֲזָלַיָא קָפוּ תְהוֹמִין בְּלִבָּא דְיַמָא:


 רש''י   וברוח אפיך. היוצא משני נחירים של אף. דבר הכתוב כביכול בשכינה דגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אזן הבריות כפי ההוה שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים יח ט) עלה עשן באפו, וכן (איוב ד ט) ומרוח אפו יכלו, וזהו שאמר (ישעיה מח ט) למען שמי אאריך אפי, כשזעפו נח נשמתו ארכה, וכשהוא כועס, נשמתו קצרה, (שם) ותהלתי אחטם לך, ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו, לך בשבילך. אחטם כמו נאקה בחטם במסכת שבת (דף נא ב) כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, (דברים ז ד) חרה אף, כמו (איוב ל ל) ועצמי חרה מני חרב, לשון שרפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו: נערמו מים. אנקלוס תרגם לשון ערמימות ולשון צחות המקרא, כמו (שיר השירים ז ג) ערמת חטים, ונצבו כמו נד יוכיח. נערמו מים. ממוקד רוח שיצא מאפיך יבשו המים והם נעשו כמין גלים וכריות של ערמה שהם גבוהים: כמו נד. כתרגומו כשור, כחומה: נד. לשון צבור וכנוס, כמו (ישעיה יז יא) נד קציר ביום נחלה, (תהלים לג ז) כונס כנד, לא כתיב כנאד אלא כנד, ואלו היה כנד כמו כנאד. וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכנס כבנאד מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן (יהושע ג טז) קמו נד אחד, (שם יג) ויעמדו נד אחד, ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו''ם, כמו (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך, (שופטים ד יט) את נאד החלב: קפאו. כמו (איוב י י) וכגבנה תקפיאני, שהקשו ונעשו כאבנים והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קושי: בלב ים. בחזק הים, ודרך המקראות לדבר כן (דברים ד יא) עד לב השמים, (שמואל ב' יח יד) בלב האלה, לשון עיקרו ותקפו של דבר:

(ט) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי: דַהֲוָה אֲמַר סָנְאָה אֶרְדוֹף אַדְבֵּק אֲפַלֵג בִּזְתָא תִּשְׂבַּע מִנְהוֹן נַפְשִׁי אֶשְׁלוֹף חַרְבִּי תְּשֵׁיצִינוּן יְדִי:


 רש''י   אמר אויב. לעמו כשפיתם בדברים, ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי: תמלאמו. תתמלא מהם: נפשי. רוחי ורצוני. ואל תתמה על תבה המדברת בשתים. תמלאמו תמלא מהם, יש הרבה כלשון הזה (שופטים א טו) כי ארץ הנגב נתתני, כמו נתת לי. (בראשית לז ד) ולא יכלו דברו לשלום, כמו דבר עמו. (ירמיה י כ) בני יצאוני, כמו יצאו ממני. (איוב לא לז) מספר צעדי אגידנו, כמו אגיד לו, אף כאן תמלאמו. תמלא נפשי מהם: אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק נופל בו לשון הרקה, כמו (בראשית מב לה) מריקים שקיהם, (ירמיה מח יב) וכליו יריקו. ואם תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי, כלשון (בראשית יד יד) וירק את חניכיו. אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא (שיר השירים א ג) שמן תורק, (ירמיה מח יא) ולא הורק מכלי אל כלי, לא הורק הכלי אין כתיב כאן אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין. וכן (יחזקאל כח ז) והריקו חרבותם על יפי חכמתך, דחירם: תורישמו. לשון רישות ודלות, כמו (שמואל א' ב ז) מוריש ומעשיר:

(י) נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים: אֲמַרְתָּ בְּמֵימְרָךְ חֲפָא עֲלֵיהוֹן יַמָא אִשְׁתְּקָעוּ כַּאֲבָרָא בְּמַיִן תַּקִיפִין:


 רש''י   נשפת. לשון הפחה, וכן (ישעיה מ כד) וגם נשף בהם: צללו. שקעו, עמקו, לשון (תהלים סט ג) מצולה: כעופרת. אבר פלו''ם בלעז :

(יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא: לֵית בַּר מִנָךְ דְאַתְּ הוּא אֱלָהָא יְיָ לֵית בַּר מִנָךְ אֱלָהָא אַתְּ אַדִיר בְּקוּדְשָׁא דָחֵל תֻּשְׁבְּחָן עָבֵד פָּרִישָׁן:


 רש''י   באלם. בחזקים, כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח, (תהלים כב כ) אילותי לעזרתי חושה: נורא תהלת. יראוי מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו שכתוב (שם סה ב) לך דמיה תהלה:

(יב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ: אֲרֵמְתָּ יַמִינָךְ בְּלַעְתְּנוּן אַרְעָא:


 רש''י   נטית ימינך. כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו נופלים בהטיתה וכן הוא אומר (ישעיה לא ג) וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר. משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין: תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו (לעיל ט כז) ה' הצדיק:

(יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: דַבַּרְהִי בְטַבְוָתָךְ עַמָא דְנַן דִפְרָקְתָּ סוֹבַרְהִי בְתָקְפָּךְ לְדִירָא דְקֻדְשָׁךְ:


 רש''י   נהלת. לשון מנהל, ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:

(יד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: שְׁמָעוּ עַמְמַיָא וְזָעוּ דַחֲלָא אַחֲדָתְנוּן דַהֲווֹ יָתְבִין בִּפְלָשֶׁת:


 רש''י   ירגזון. מתרגזין: ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים (דברי הימים א' ז כא) והרגום אנשי גת:

(טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: בְּכֵן אִתְבְּהִילוּ רַבְרְבֵי אֱדוֹם תַּקִיפֵי מוֹאָב אֲחַדָתְנוּן רְתֵיתָא אִתְבָּרוּ כֹּל דַהֲווֹ יָתְבִין בִּכְנָעַן:


 רש''י   אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל: נמגו. נמסו, כמו (תהלים סה יא) ברביבים תמגגנה. אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טז) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: תַּפִּיל עֲלֵיהוֹן אֵימְתָא וְדַחַלְתָּא בִּסְגֵי תָקְפָּךְ יִשְׁתְּקוּן כְּאַבְנָא עַד דְיֵעִבַּר עַמָךְ יְיָ יָת אַרְנוֹנָא עַד דְיֵעִבַּר עַמָא דְנַן דִי פְרַקְתָּא יָת יַרְדְנָא:


 רש''י   תפל עליהם אימתה. על הרחוקים: ופחד. על הקרובים, כענין שנאמר (יהושע ב י) כי שמענו את אשר הוביש וגו' : עד יעבר עד יעבר. כתרגומו: קנית. חבבת משאר אמות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם:

(יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: תָּעֵלִנוּן וְתַשְׁרִינוּן בְּטוּרָא דְאַחְסַנְתָּךְ אֲתַר מְתַקֵן לְבֵית שְׁכִנְתָּךְ אַתְקֵנְתָּא יְיָ מַקְדְשָׁא יְיָ אַתְקְנוֹהִי יְדָיךְ:


 רש''י   תבאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו: מכון לשבתך. מקדש של מטה מכון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת: מקדש. הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתבת השם של אחריו המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר (ישע' מח יג) אף ידי יסדה ארץ, ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלך לעלם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:

(יח) יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: יְיָ מַלְכוּתֵהּ קָאֵם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא:


 רש''י   לעלם ועד. לשון עולמות הוא והוי''ו בו יסוד לפיכך היא פתוחה, אבל (ירמיה כט כג) ואנכי היודע ועד, שהוי''ו בו שמוש, קמוצה היא:

(יט) כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם: אֲרֵי עַלוּ סוּסָוַת פַּרְעֹה בִּרְתִכּוֹהִי וּבְפָרָשׁוֹהִי בְּיַמָא וַאֲתֵיב יְיָ עֲלֵיהוֹן יָת מֵי יַמָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא:


 רש''י   כי בא סוס פרעה. כאשר בא:

(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וּנְסֵיבַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא אֲחָתֵהּ דְאַהֲרֹן יָת תֻּפָּא בִּידַהּ וּנְפָקוּ כָל נְשַׁיָא בַּתְרָהָא בְּתֻפִּין וּבְחִנְגִין:


 רש''י   ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קדם שנלד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו' , כדאיתא בסוטה (דף יג א) . דבר אחר אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו: את התף. כלי של מיני זמר: בתפים ובמחלת. מבטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תפים ממצרים:

(כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: וּמְעַנְיָא לְהוֹן מִרְיָם שַׁבָּחוּ וְאוֹדוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא:


 רש''י   ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים:

(כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וְאַטֵּל משֶׁה יָת יִשְׂרָאֵל מִיַמָא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְחַגְרָא וַאֲזָלוּ תְלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא:


 רש''י   ויסע משה. הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה בזת הים מבזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א יא) תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף, לפיכך הצרך להסיען בעל כרחם:

(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַאֲתוֹ לְמָרָה וְלָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִמָרָה אֲרֵי מְרִירִין אִנוּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ מָרָה:


 רש''י   ויבאו מרתה. כמו למרה, ה''א בסוף תבה במקום למ''ד בתחלתה, והתי''ו היא במקום ה''א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה''א, שהוא מוסיף במקום הלמ''ד, תהפך הה''א של שרש לתי''ו, וכן כל ה''א שהיא שרש בתבה, תתהפך לתי''ו בסמיכתה, כמו (ישעיה כז ד) חמה אין לי, (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, הרי ה''א של שרש נהפכת לתי''ו, מפני שנסמכת אל הו''ו הנוספת, וכן (ויקרא כה מד) עבד ואמה, (בראשית ל ג) הנה אמתי בלהה, (שם ב ז) לנפש חיה, (איוב לג כ) וזהמתו חיתו לחם, (שופטים ד ה) בין הרמה, (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה:

(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וְאִתְרָעָמוּ עַמָא עַל משֶׁה לְמֵימַר מָה נִשְׁתֵּי:


 רש''י   וילנו. לשון נפעל הוא וכן התרגום לשון נפעל הוא ואתרעמו. כן דרך לשון תלנה להסב הדבור אל האדם מתלונן מתרועם, ולא אמר, לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דיקומפליינש''ט שי''י , מוסב הדבור אליו באמרו שי''י [עצמו] :

(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וְצַלִי קֳדָם יְיָ וְאַלְפֵהּ יְיָ אָעָא וּרְמָא לְמַיָא וּבַסִימוּ מַיָא תַּמָן גְזַר לֵהּ קְיָם וְדִין וְתַמָן נַסְיֵהּ:


 רש''י   שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדמה ודינין: ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:

(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ: וַאֲמַר אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּדְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי תַעְבֵּד וְתַצֵית לִפִקוּדוֹהִי וְתִטַר כָּל קְיָמוֹהִי כָּל מַרְעִין דִי שַׁוֵיתִי בְמִצְרַיִם לָא אֲשַׁוִנוּן עֲלָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אַסָךְ:


 רש''י   אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם: תעשה. היא עשיה: והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם: כל חקיו. דברים שאינן אלא גזרת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם מה אסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדמה וכיוצא בהם: לא אשים עליך. ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך לידי חולי זה וכן הוא אומר (משלי ג ח) רפאות תהי לשרך:

 חמישי (כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם: וַאֲתוֹ לְאֵילִם וְתַמָן תְּרֵי עֲסַר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשִׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן עַל מַיָא:


 רש''י   שתים עשרה עינת מים. כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם: ושבעים תמרים. כנגד שבעים זקנים:

טז (א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וַאֲתוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְּמַדְבְּרָא דְסִין דִי בֵין אֵילִם וּבֵין סִינָי בְּחַמְשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא תִנְיָנָא לְמִפָּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם:


 רש''י   בחמשה עשר יום. נתפרש היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והצרכו למן, למדנו שאכלו משירי הבצק [משירי המצה] ששים ואחת סעודות, וירד להם מן בששה עשר באיר ויום ראשון בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (דף פז ב) :

(ב) (וילינו) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וְאִתְרָעָמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בְּמַדְבְּרָא:


 רש''י   וילונו. לפי שכלה הלחם:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַאֲמָרוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַי דְמִיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּד הֲוֵינָא יָתְבִין עַל דוּדֵי בִסְרָא כַּד הֲוֵינָא אָכְלִין לַחְמָא וְשָׂבְעִין אֲרֵי אַפֶּקְתּוּן יָתָנָא לְמַדְבְּרָא הָדֵין לְקַטָּלָא יָת כָּל קְהָלָא הָדֵין בְּכַפְנָא:


 רש''י   מי יתן מותנו. שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו. ותרגומו לוי דמיתנא, כמו (במדבר יד ב) לו מתנו, הלואי והיינו מתים:

(ד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מָחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָא וְיִפְקוּן עַמָא וְיִלְקְטוּן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ בְּדִיל דַאֲנַסִנוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרַיְתִי אִם לָא:


 רש''י   דבר יום ביומו. צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר: למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:

(ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה וִיתַקְנוּן יָת דְיַיְתוּן וִיהֵי עַל חַד תְּרֵין עַל דְיִלְקְטוּן יוֹם יוֹם:


 רש''י   והיה משנה. ליום ולמחרת: משנה. על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע. ואומר אני אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימדו יום יום וזהו (להלן פסוק כב) לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו (להלן פסוק כט) על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, נותן לכם ברכה פוישו''ן [שפע] בבית למלאות העמר פעמים ללחם יומים:

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר משֶׁה וְאַהֲרֹן לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרַמְשָׁא וְתִדְעוּן אֲרֵי יְיָ אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   ערב. כמו לערב: וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו:

(ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלֵינוּ: וּבְצַפְרָא וְתֶחֱזוּן יָת יְקָרָא דַיְיָ כַּד שְׁמִיעַ (קֳדָמוֹהִי) יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְנַחְנָא מָא אֲרֵי אַתְרַעַמְתּוּן עֲלָנָא:


 רש''י   ובקר וראיתם. לא על הכבוד שנאמר (להלן פסוק י) והנה כבוד ה' נראה בענן, נאמר, אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו לתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמנח בקפסא: את תלנתיכם על ה'. כמו אשר על ה': ונחנו מה. מה אנחנו חשובין: כי תלינו עלינו. שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב, ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקריתו, שאלו היה רפה הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו (שמות יז ג) וילן העם על משה, או אם היה דגוש ואין בו יו''ד ונקרא תלונו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים (במדבר יד לו) וילינו עליו את כל העדה:

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה: וַאֲמַר משֶׁה בִּדְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בְּרַמְשָׁא בִּסְרָא לְמֵיכַל וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע בְּדִשְׁמִיעַן קֳדָם יְיָ יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן דִי אַתּוּן מִתְרַעֲמִין עֲלוֹהִי וְנַחְנָא מָא לָא עֲלָנָא תֻּרְעֲמוּתְכוֹן אֶלָהֵן עַל מֵימְרָא דַיְיָ:


 רש''י   בשר לאכל. ולא לשבע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טרח, שלא כהוגן: אשר אתם מלינם עליו. את האחרים השומעים אתכם מתלוננים:

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן אֱמַר לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁמִיעַן קֳדָמוֹהִי יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן:


 רש''י   קרבו. למקום שהענן ירד:

(י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן: וַהֲוָה כַּד מַלִיל אַהֲרֹן עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵלּ וְאִתְפְּנִיוּ לְמַדְבְּרָא וְהָא יְקָרָא דַיְיָ אִתְגְלִי בַּעֲנָנָא:  שישי (יא) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מַלֵיל עִמְהוֹן לְמֵימַר בֵּין שִׁמְשַׁיָא תֵּיכְלּוּן בִּסְרָא וּבְצַפְרָא תִּשְׂבְּעוּן לַחְמָא וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּסְלֵיקַת סְלָיו וַחֲפַת יָת מַשְׁרִיתָא וּבְצַפְרָא הֲוַת נְחָתַת טַלָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא:


 רש''י   השלו. מין עוף ושמן מאד: היתה שכבת הטל. הטל שוכב על המן ובמקום אחר הוא אומר (במדבר יא ט) וברדת הטל וגו' הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמנח בקפסא:

(יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וּסְלֵיקַת נְחָתַת טַלָא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַעְדַק מְקַלַף דַעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא:


 רש''י   ותעל שכבת הטל וגו' . כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר וגו' : דק. דבר דק: מחספס. מגלה, ואין דומה לו במקרא. ויש לפרש מחספס לשון חפיסא ודלוסקמא שבלשון משנה. כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מקלף, לשון (בראשית ל לז) מחשוף הלבן: ככפר. כפור ייליד''ה בלע''ז דעדק כגיר (ישעיה כז ט) כאבני גיר והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח ב) הגיר והזרניך. דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מגלד כקרח על הארץ. וכן פרוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחבר כגליד. דק טינבי''ש בלעז , שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. וכגיר שתרגם אנקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תבה בפסוק:

(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה: וַחֲזוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוּהִי מַנָא הוּא אֲרֵי לָא יְדָעוּ מָא הוּא וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִי יְהַב יְיָ לְכוֹן לְמֵיכַל:


 רש''י   מן הוא. הכנת מזון הוא, כמו (דניאל א ה) וימן להם המלך: כי לא ידעו מה הוא. שיקראוהו בשמו:

(טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ לְקוּטוּ מִנֵהּ גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ עֻמְרָא לְגֻלְגַלְתָּא מִנְיַן נַפְשָׁתֵיכוֹן גְבַר לְדִי בְמַשְׁכְּנֵהּ תִּסְבוּן:


 רש''י   עמר. שם מדה: מספר נפשתיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עמר לכל גלגלת:

(יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַעַבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְקָטוּ דְאַסְגֵי וּדְאַזְעֵר:


 רש''י   המרבה והממעיט. יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עמר לגלגלת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגלגלת, וזהו נס גדול שנעשה בו:

(יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וּכְלוֹ בְעוּמְרָא וְלָא אוֹתַר דְאַסְגֵי וּדְאַזְעֵר לָא חַסִיר גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ לְקָטוּ: (יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אֱנַשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא: (כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה וְאַשְׁאָרוּ גֻבְרַיָא מִנֵה עַד צַפְרָא וּרְחֵשׁ רִיחֲשָׁא וּסְרִי וּרְגַז עֲלֵיהוֹן משֶׁה:


 רש''י   ויותרו אנשים. דתן ואבירם: וירם תולעים. לשון רמה: ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, שתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (פסוק כד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים:

(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וּלְקָטוּ יָתֵהּ בִּצְפַר בִּצְפָר גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ וּמָא דְמִשְׁתָּאַר מִנֵהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשָׁר:


 רש''י   וחם השמש ונמס. הנשאר בשדה נמוח (י''ג: נמוח) ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואמות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל. ותרגומו של נמס פשר, לשון פושרין, על ידי השמש מתחמם ומפשיר דישטיפרי''ר ודגמתו בסנהדרין [ סז ] בסוף ארבע מיתות:

(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקָטוּ לַחְמָא עַל חַד תְּרֵין תְּרֵין עֻמְרִין לְחָד וַאֲתוֹ כָּל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא וְחַוִיאוּ לְמשֶׁה:


 רש''י   לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העמר לאחד. ומדרש אגדה לחם משנה משנה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו: ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום הששי והכינו וגו' , עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:

(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר: וַאֲמַר לְהוֹן הוּא דִי מַלִיל יְיָ שְׁבָתָא שְׁבַת קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ מְחָר יָת דִי אַתּוּן עֲתִידִין לְמֵפָא אֲפוֹ וְיָת דִי אַתּוּן עֲתִידִין לְבַשָׁלָא בַּשִׁילוּ וְיָת כָּל מוֹתָרָא אַצְנָעוּ לְכוֹן לְמַטְּרַת עַד צַפְרָא:


 רש''י   את אשר תאפו אפו. מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום, הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפיה נופל בלחם, ולשון בשול בתבשיל: למשמרת. לגניזה:

(כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ: וְאַצְנָעוּ יָתֵהּ עַד צַפְרָא כְּמָא דְפַקִיד משֶׁה וְלָא סְרִי וְרִיחֲשָׁא לָא הֲוָה בֵהּ: (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: וַאֲמַר משֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ יוֹמָא דֵין לָא תַשְׁכְּחֻנֵהּ בְּחַקְלָא:


 רש''י   ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום. שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום. ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאהו. מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאהו אבל מחר תמצאהו:

(כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: שִׁתָּא יוֹמִין תִּלְקְטֻנֵהּ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא לָא יְהֵי בֵהּ:


 רש''י   וביום השביעי שבת. שבת הוא, המן לא יהיה בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים:

(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה נְפָקוּ מִן עַמָא לְמִלְקָטּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ: (כח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי אַתּוּן מְסָרְבִין לְמִטַר פִּקוּדַי וְאוֹרָיָתַי:


 רש''י   עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:

(כט) רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: חֲזוֹ אֲרֵי יְיָ יְהַב לְכוֹן שַׁבְּתָא עַל כֵּן הוּא יָהֵב לְכוֹן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְחֵם תְּרֵין יוֹמִין תִּיבוּ אֲנַשׁ תְּחוֹתוֹהִי לָא יִפּוֹק אֲנַשׁ מֵאַתְרֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה:


 רש''י   ראו. בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים: שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום: אל יצא איש ממקמו. אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:

(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: וְנָחוּ עַמָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה: (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: וּקְרוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵהּ מָן וְהוּא כְּבַר זְרַע גִדָא חִוָר וְטַעְמֵה כְּאִסְקְרֵיטָוָן בִּדְבָשׁ:


 רש''י   והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו אליינדר''א [כוסבר] וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן: כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש וקורין לו אסקריטון בלשון משנה והוא תרגום של אנקלוס:

(לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ מִלֵי עֻמְרָא מִנֵהּ לְמַטְרָא לְדָרֵיכוֹן בְּדִיל דְיֶחְזוּן יָת לַחְמָא דִי אוֹכָלִית יָתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַפָּקוּתִי יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   למשמרת. לגניזה: לדרתיכם. בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיה ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:

(לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב צְלוֹחִית חֲדָא וְהַב תַמָן מְלֵי עֻמְרָא מָן וְאַצְנַע יָתֵהּ קֳדָם יְיָ לְמַטְרָא לְדָרֵיכוֹן:


 רש''י   צנצנת. צלוחית של חרס, כתרגומו: והנח אתו לפני ה'. לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:

(לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמשֶׁה וְאַצְנְעֵהּ אַהֲרֹן קֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטְרָא: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכָלוּ יָת מַנָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְמֵיתֵיהוֹן לְאַרְעָא יָתְבָתָא יָת מַנָא אֲכָלוּ עַד דְאָתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִכְנָעַן:


 רש''י   ארבעים שנה. והלא חסר שלשים יום, שהרי בחמשה עשר באיר ירד להם המן תחלה, ובחמשה עשר בניסן פסק, שנאמר (יהושע ה יב) וישבת המן ממחרת, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן: אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן שאותה שבעבר הירדן מישבת וטובה, שנאמר (דברים ג כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ותרגום של נושבת יתבתא, רצה לומר מישבת: אל קצה ארץ כנען. בתחלת הגבול, קדם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העמר בששה עשר בניסן, שנאמר (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:

(לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: וְעֻמְרָא חַד מִן עַסְרָא בִּתְלָת סְאִין הוּא:


 רש''י   עשרית האיפה. האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה והוא שעור לחלה ולמנחות:

 שביעי  יז (א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַדְבְּרָא דְסִין לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וְלֵית מַיָא לְמִשְׁתֵּי עַמָא: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה: וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ הָבוּ לָנָא מַיָא וְנִשְׁתֵּי וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה מָא אַתּוּן נָצָן עִמִי מָא מְנַסוּן אַתּוּן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   מה תנסון. לומר היוכל לתת מים בארץ ציה:

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וּצְחִי תַמָן עַמָא לְמַיָא וְאִתְרַעַם עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַסֶקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לְקַטָלָא יָתִי וְיָת בָּנַי וְיָת בְּעִירַי בְּצָחוּתָא: (ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָא אֶעְבֵּד לְעַמָא הָדֵין עוֹד זְעֵיר פּוֹן וְיִרְגְמֻנִי:


 רש''י   עוד מעט. אם אמתין עוד מעט וסקלני:

(ה) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִבַּר קֳדָם עַמָא וּדְבַר עִמָךְ מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻטְרָךְ דִי מָחֵיתָא בֵהּ יָת נַהֲרָא סַב בִּידָךְ וְתֵיזִל:


 רש''י   עבר לפני העם. וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני: וקח אתך מזקני ישראל. לעדות שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור, ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם: ומטך אשר הכית בו את היאר. מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפרענות, בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים, לכן נאמר אשר הכית בו את היאר, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:

(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: הָא אֲנָא קָאֵם קֳדָמָךְ תַּמָן עַל טִנָרָא בְּחוֹרֵב וְתִמְחֵי בְטִנָרָא וְיִפְּקוּן מִנֵהּ מַיָא וְיִשְׁתֵּי עַמָא וַעֲבַד כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי סָבֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   והכית בצור. על הצור לא נאמר אלא בצור, מכאן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סנפרינון והצור נבקע מפניו:

(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא נִסֵיתָא וּמַצוּתָא עַל דִנְצוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל דְנַסִיאוּ קֳדָם יְיָ לְמֵימַר הֲאִית שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אִם לָא: (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַאֲתָא עֲמָלֵק וַאֲגַח קְרָבָא עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:


 רש''י   ויבא עמלק וגו' . סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזמן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: וַאֲמַר משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנָא גֻבְרַיָא וּפוּק אֲגַח קְרָבָא בַּעֲמָלֵק מְחָר אֲנָא קָאֵם עַל רֵישׁ רָמָתָא וְחוּטְרָא דְאִתְעֲבִידוּ בֵהּ נִסִין מִן קֳדָם יְיָ בִּידִי:


 רש''י   בחר לנו. לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך, מנין שנאמר (במדבר יב יא) ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא אהרן גדול מאחיו היה ועושה את חברו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר (שם יא כח) אדני משה כלאם, כלם מן העולם, חייבין הם כליה, המורדים בך, כאלו מרדו בהקדוש ברוך הוא: וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו: מחר. בעת המלחמה אנכי נצב: בחר לנו אנשים. גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסיעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו:

(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וַעֲבַד יְהוֹשֻׁעַ כְּמָא דְאֲמַר לֵהּ משֶׁה לְאַגָחָא קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר סְלִיקוּ לְרֵישׁ רָמָתָא:


 רש''י   ומשה אהרן וחור. מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התבה, שבתענית היו שרוים: חור. בנה של מרים היה וכלב בעלה:

(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: וַהֲוִי כַּד יְרִים משֶׁה יְדוֹהִי וּמִתְגַבְּרִין דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכַד מַנַח יְדוֹהִי וּמִתְגַבְּרִין דְבֵית עֲמָלֵק:


 רש''י   כאשר ירים משה ידו. וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' כדאיתא בראש השנה (כט א) :

(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וִידֵי משֶׁה יְקָרָן וּנְסִיבוּ אַבְנָא וְשַׁוִיאוּ תְחוֹתוֹהִי וִיתֵב עֲלַהּ וְאַהֲרֹן וְחוּר סַעְדָן בִּידוֹהִי מִכָּא חַד וּמִכָּא חַד וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְעַל שִׁמְשָׁא:


 רש''י   וידי משה כבדים. בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתיקרו ידיו: ויקחו. אהרן וחור: אבן וישימו תחתיו. ולא ישב לו על כר וכסת. אמר ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער: ויהי ידיו אמונה. ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה: עד בא השמש. שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות:

(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: וְתַבַּר יְהוֹשֻׁעַ יָת עֲמָלֵק וְיָת עַמֵהּ לְפִתְגָם דְחָרֶב:


 רש''י   ויחלש יהושע. חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כלם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה:

 מפטיר (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתָב דָא דוּכְרָנָא בְּסִפְרָא וְשַׁוִי קֳדָם יְהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מִמְחָא אֶמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:


 רש''י   כתב זאת זכרון. שבא עמלק להזדוג לישראל קדם לכל האמות: ושים באזני יהושע. המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו, כאן נרמז לו למשה שיהושע מכניס את ישראל לארץ: כי מחה אמחה. לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו:

(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי: וּבְנָא משֶׁה מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ דַעֲבַד לֵהּ נִסִין:


 רש''י   ויקרא שמו. של מזבח: ה' נסי. הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו:

(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: וַאֲמַר בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָא מִן קֳדָם דְחֵילָא דִשְׁכִנְתֵּהּ עַל כָּרְסֵהּ יְקָרֵהּ דְעָתִיד דְאִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָּ לֵק לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִדָרֵי עָלְמָא: פפפ:


 רש''י   ויאמר. משה: כי יד על כס יה. ידו של הקדוש ברוך הוא הרמה לשבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כלו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט ח) וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם:

הפטרת בשלח - שופטים ד

(כאן מתחילים האשכנזים) (ד) וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: (ה) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: (ו) וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: (ז) וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ: (ח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ: (ט) וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה: (י) וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה: (יא) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן (בצענים) בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ: (יב) וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר: (יג) וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן: (יד) וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו: (טו) וַיָּהָם יְהוָה אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: (טז) וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד: (יז) וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי: (יח) וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: (כא) וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת: (כב) וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ: (כג) וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כד) וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן: ה (א) וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: (כאן מתחילים הספרדים) (ב) בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה: (ג) שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: (ה) הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת: (ז) חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (ח) יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל: (ט) לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְהוָה: (י) רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ: (יא) מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְהוָה: (יב) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם: (יג) אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים: (יד) מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר: (טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב: (טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: (יז) גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן: (יח) זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה: (יט) בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ: (כ) מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא: (כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז: (כב) אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו: (כג) אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים: (כד) תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: (כו) יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ: (כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: (כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: (כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: (ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: (לא) כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 

משנה מסכת פרה פרק ו

א. הַמְקַדֵּשׁ וְנָפַל הַקִּדּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַד וְאַחַר כָּךְ נָפַל עַל הַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. נָפַל מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת לַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. נָטַל מִשְּׁפוֹפֶרֶת וְכִסָה, אוֹ שֶׁהֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת, הַקִּדּוּשׁ כָּשֵׁר, וְהַמַּיִם פְּסוּלִים. זְקָפָהּ בָּאָרֶץ, פָּסוּל. לְתוֹךְ יָדוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר:

 ברטנורה  (א) המקדש. מי חטאת. הבא ליתן מאפר הפרה לתוך המים. והוא קידוש האמור בכל מכלתין: או על הצד. על צדו של הכלי: ואחר כך נפל לשוקת. על המים שבתוך השוקת, פסולים אותן המים להזאה, דכתיב (במדבר יט) ולקחו ונתן, עד שיבוא האפר בתוך המים מכח אדם: נטל מן השפופרת וכיסה. נטל אפר מן השפופרת וכיסה השפופרת קודם שיקדש דהיינו קודם שיתן האפר במים: או שהגיף את הדלת. קודם שיקדש: הקידוש כשר. דהיינו האפר שבידו לפי שמלאכה אינה פוסלת באפר כדאמרן: והמים פסולים. דנעשית מלאכה עם המים, ולעיל פרק פרת חטאת שנינו שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר: זקפה בארץ. לאחר שנטל האפר מן השפופרת הניח השפופרת בארץ קודם שיתן האפר במים: פסול. המילוי דהיינו המים לפי שעשה מלאכה עם המים. ואם הניח השפופרת בידו וכפה ידו עליה כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה ואחר כך נתן האפר על המים, כשר המילוי דהיינו המים, דאין זו חשובה מלאכה: לפי שאי אפשר. לשמור האפר שבתוך השפופרת אם לא יכוף ידו על פיה, שהרי אינו יכול להשיב הפקק על פיה עד שיקדש. פירוש אחר, זקפה בארץ הניח האפר בארץ, פסול האפר, דכתיב למשמרת, [ובארץ אינה למשמרת] ואם נתן האפר לתוך ידו כשר, דאפשר לשמרו ושפיר קרינן ביה למשמרת. ולפי זה גרסינן לפי שאפשר:

ב. הָיָה קִדּוּשׁ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם, אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ. זִלֵּף אֶת הַמַּיִם וְנִמְצָא קִדּוּשׁ מִלְּמַטָּן, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, מְנַגֵּב וּמְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כֹּל שֶׁנָּגַע בַּמַּיִם, אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ:

 ברטנורה  (ב) היה קידוש צף על פני המים. שנתן על המים אפר הרבה. ולאפר עצמו קרי קידוש: נוטל. מאותו אפר: ומקדש. בו מים אחרים, ואפילו באותו שנגע במים מקדש וחוזר ומקדש כמה פעמים, אלא שמנגבו: זלף את המים. הזה מן המים המקודשים על האדם ועל הכלים עד שכלו כל המים, והאפר נשאר בשולי הכלי: וחכמים אומרים וכו'. והלכה כחכמים בתרוייהו:

ג. הַמְקַדֵּשׁ בַּשֹּׁקֶת וְהַטְּפִי בְּתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁפִּיו צַר כָּל שֶׁהוּא, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ מְקֻדָּשִׁין. אִם הָיָה סְפוֹג, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ פְּסוּלִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יְזַלֵּף עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסְפוֹג. נָגַע בַּסְפוֹג, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם צָפִין עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, פְּסוּלִין:

 ברטנורה  (ג) טפי. פך קטן שפיו צר והמים היורדים ממנו יורדים טיף טיף: אע''פ שפיו צר. פחות משפופרת הנוד: המים שבתוכו מקודשים. וכשרים להזות אף על פי שלא נכנס שם מאפר הפרה כלל, דהוו כאילו מחוברים למים שבשוקת: היה ספוג. אם בשעת מילוי היה ספוג בשוקת, המים הבלועים בספוג פסולים, דמים חיים אל כלי בעינן, ואין הספוג כלי: יזלף עד שהוא מגיע לספוג. כשבא ליטול המים וליתנם הצלוחית, שופך כל המים עד שמגיע לספוג, אבל לא ישפוך מן המים שבספוג כלל, כדי שלא יתערבו המים שבספוג שהם פסולים עם המים שבשוקת שהם כשרים ויפסלו כולם:

ד. נָתַן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֲלֵי יְרָקוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ הַמַּיִם לֶחָבִית, פְּסוּלִים. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי אֱגוֹז, כְּשֵׁרִים. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, פָּסוּל. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כָּשֵׁר:

 ברטנורה  (ד) נתן ידו או רגלו. הרי שהיה קילוח יורד מהר מעוקם ואינו יורד לתוך החבית שרוצה למלאותה לקידוש, ונתן ידו למעלה בראש ההר לעשותה כעין צנור כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית של קידוש, וכל עלי ירקות הראויין לאכילה ומקבלין טומאה: פסולים. המים. כדילפינן בפרק ב' דזבחים (דף כה) מדכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא. ואע''ג דהאי קרא במקוה הוא דכתיב, ילפינן מיניה כל הויות. והכי הוי משמעות דקרא, הוייתן של כל המים המטהרים, על ידי טהרה תהא, בין שאתה מהוה אותן להיות מקוה או מילוי, הוי מהוה אותן על ידי דבר שאינו מקבל טומאה:

ה. הַמְפַנֶּה אֶת הַמַּעְיָן לְתוֹךְ הַגַּת אוֹ לְתוֹךְ הַגֵּבִים, פְּסוּלִים לַזָּבִים וְלַמְּצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ בָּהֶן מֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְמַלְאוּ בְכֶלִי:

 ברטנורה  (ה) המפנה את המעין לתוך הגת. שעשה חריץ מן המעין עד הגת כדי שיפנו שם מי המעין, ואחר כך הפסיקן: גת. בור שעושין לפני הגת כדי לקבל את היין, קרוי גת: גבים. לשון עשה את הנחל הזה גבים האמור בספר מלכים (ב ג) והוא רקק של מים: פסולים. לזבים לטבילה, דלאו מים חיים נינהו: ולמצורעים. דבעינן מים חיים להזות עליו עם דם הצפור: ולקדש [בהן מי חטאת. בעינן מים חיים, והני כיון דהפסיקן לאו מים חיים נינהו. והא דקתני מפני שלא נתמלאו בכלי, כדי לפוסלן לקידוש בכל ענין אפילו בא לקדש בתוך הגת או בתוך הגביס עצמן:
 

גמרא נדה דף י''ז ע''א

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי חֲמִשָּׁה דְבָרִים הֵן שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתָן מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וְדָמוֹ בְרֹאשׁוֹ. הָאוֹכֵל שׁוּם קָלוּף וּבָצֵל קָלוּף וּבֵיצָה קְלוּפָה. וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין מְזוּגִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן הַלַּיְלָה. וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְזוֹרְקָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַמַּקִּיז דָּם וּמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. אוֹכֵל שׁוּם קָלוּף וְכוּ'. וְאַף עַל גַּב דְמַנְּחֵי בְסִילְתָּא וּמְצַיְירֵי וַחֲתִימֵי רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶן. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא שִׁיֵּיר בָּהֵן עִיקָרָן אוֹ קְלִיפָּתָן. אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהֵן עִיקָרָן אוֹ קְלִיפָתָן לֵית לָן בָּהּ:

 רש''י  מתחייב בנפשו. כלומר הוא גורם לעצמו: דמו בראשו. נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראיה לדבר ודמו בראשנו דמרגלים חובת דמו יהא מוטל בראשנו: שעבר עליהם הלילה. אכולהו קאי אשום בצל ומשקין: בסילתא. סל: עיקרן. שערו' שבראש השום והבצל:

 

זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב

תָּא חֲזֵי בִּסְעוּדָתֵי אִלֵּין אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן בְּנֵי מַלְכָּא דְאִינוּן מֵהֵיכְלָא דְמַלְכָּא דְּאִינוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא. וּמָאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ אַחְזֵי פְגִימוּתָא לְעֵילָא וְאַחְזֵי גַרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכְלָא דְמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל הוּא וְיַהֲבִין עֲלֵיהּ חֻמְרָא דִתְלַת מִילִין דִּינָא דְגֵיהִנָם וְגוֹמֵר. וְתָא חֲזֵי בְּכֻלְּהוּ שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין בָּעֵי בַר נַשׁ לֶחֱדֶי וּלְמֶחֱדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חָדֵי בִלְחוֹדוֹי וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי. דְּהָא בִלְחוֹדוֹי חָדֵי וְלָא יָהִיב חֵידוּ לְאַחֲרָא. עֲלֵיהּ כְּתִיב (מלאכי ב') וְזֵרִיתִי פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְשַׁבְּתָא חָדֵי אַף עַל גַּב דְּלָא יָהִיב לְאַחֲרָא. לָא יַהֲבִין עֲלֵיהּ עוֹנְשָׁא כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין. דִּכְתִיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב (ישעי' א') חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימְנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבְּתָא יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נַשׁ נִשְׁמָתָא אַחֲרָא נִשְׁמָתָא עִלָּאָה נִשְׁמָתָא דְכָל שְׁלִימוּ בַהּ כְּדוּגְמָא דְעָלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִינֵי כָּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁמָא דְאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי כָּךְ הוּא. וַוי לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּלָא אַשְׁלִים חֶדְוָותָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמָאן חֶדְוָותָא דִילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימְנוּתָא. סְעוּדָתֵי דְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ וְכֻלְּהוּ חֵידוּ עַל חֵידוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימוּתָא מִכָּל סִטְרוֹי:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, בַּסְּעֻדּוֹת הָאֵלּוּ נִכָּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֵם מֵהֵיכָל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֵם בְּנֵי הָאֱמוּנָה. וּמִי שֶׁפּוֹגֵם סְעֻדָּה אַחַת מֵהֶם, מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וּמַרְאֶה עַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הֵיכָל הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע קָדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנוֹתְנִים עָלָיו כֹּבֶד שֶׁל שָׁל. ש דְּבָרִים, דִּין גֵּיהִנֹּם וּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, חֶבְלֵי מָשִׁיחַ. (שַׁכָּת קי''ח). וּבֹא וּרְאֵה, בְּכָל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת הֶעָנִי. וְאִם הוּא שָׂמֵחַ בִּלְבַדּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לַעָנִי, עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּי שָׂמֵחַ בִּלְבַדּוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן שִׂמְחָה לְאַחֵר. עָלָיו כָּתוּב, וְזֵרֵיתִי פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם. וְאִם הוּא שָׂמֵחַ בַּשַּׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לְאַחֵר, אֵין נוֹתְנִים עָלָיו עֹנֶשׁ כִּשְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, שֶׁכָּתוּב, פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם. פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם אוֹמֵר וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וְכָתוּב, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת אֵינוֹ אוֹמֵר. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל הָאֱמוּנָה נִמְצָא בַּשַּׁבָּת, נוֹתְנִים לָאָדָם נְשָׁמָה אַחֶרֶת, נְשָׁמָה עֶלְיוֹנָה, נְשָׁמָה שֶׁכָּל הַשְּׁלֵמוּת בָּהּ כְּמוֹ עוֹלָם הַבָּא. וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. הוּא הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, הַשֵּׁם, שֶׁהוּא שָׁלֵם מִכָּל צְדָדָיו. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַדַּאי כָּךְ הוּא, אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִים הַשִּׂמְחָה שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּמַהוּ הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ. הוּא אֵלּוּ שָׁל. ש הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה, סְעֻדּוֹת שֶׁאַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב כְּלוּלִים בָּהֶן, וְכֻלָּם שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה, אֱמוּנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הַשְּׁלֵמָה מִכָּל צְדָדֶיהָ.
 

הלכה פסוקה

הר''מ ה' שבת פרק ו'

א. אָסוּר לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקּוֹדֶם הַשַּׁבָת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן: ב. גּוֹי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ בְּשַּׁבָּת אִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אוֹתָהּ אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא עַד שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי הוּא נַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת. וְאִם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ בִּלְבַד עָשָׂה מֻתָּר לֵיהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת: ג. כֵּיצַד גּוֹי שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. עֲשָׂה גּוֹי כֶּבֵשׁ לִירֶד בּוֹ מִן הַסְּפִינָה יֵרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וְאִם עֲשָׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. לִקֵּט עֲשָׂבִים לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ מַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בְּהֶמְתּוֹ לֶאֱכוֹל מֵהֶן וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא אוֹתוֹ הַגּוֹי מַכִּיר לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ וְנִמְצָא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְהַרְבּוֹת בּוֹ לֹא יֶהֱנֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַכִּירוֹ:
 

מוסר

מלוקט

מִי שֶׁנָּדְבָה רוּחוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁמִירַת שַׁבָּת צְרִיכָה אֵלָיו בְּיוֹתֵר כִּי הִנֵּה בְּחַטָּאתוֹ נִסְתַּלְּקָה הַקְּדוּשָׁה שֶׁבּוֹ וּבָאָה הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַקָּטֵּיגוֹרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְּחַטֹּאתָיו הֵם חוֹנִים סָבִיב סָבִיב לוֹ. וְהַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ מְקַיֵּים הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְיָבוֹאוּ סַנֵּיגוֹרִים וְיִדְחוּ הַמַּלְאֲכֵי חַבָּלָה וּבִהְיוֹת שֶׁהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה נִמְשַׁךְ עָלָיו בְּשַׁבָּת נִיצוּץ מֵהַשְּׁכִינָה וְדוֹחֶה הַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ. וְנִמְצָא כִּי בִּשְׁמִירַת שַׁבָּת נִתְקְנוּ נַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ. וְצָרִיךְ שֶׁיְכַוֵּין בְּמַה שֶׁאוֹכֵל בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא לְעַנֵג הַשַּׁבָּת לְקַיֵּים מִצְוָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְזֶה שֶׁאָמַר (שמות ל') וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קדֶשׁ הִיא לָכֶם לַהֲנָאַתְכֶם כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהוּא הֲנָאָה וְעוֹנֶג קדֶשׁ הִיא שֶׁצָרִיךְ שֶׁתְּכַוְּנוּ לְקַדֵשׁ לְקַיֵּים מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וְהוּא עִיקָר גָּדוֹל לְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה וְכָכָה יַעֲשֶׂה תָּדִיר בְּכָל שַׁבָּת. וְהִיא סְגוּלָה לְהִתְרַחֵק מִיֵּצֶר הָרָע וְלִדָּבֵק אֶל הַקְּדוּשָׁה הוּא בְרַחֲמָיו יַעַזְרֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ: