תורה
 
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לב (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי:


 רש''י   האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחיבו, תהיה בהם יד העדים תחלה (לעיל יא, יז) , ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האמות:

(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: יְבַסַם כְּמִטְרָא אוּלְפָּנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא דְנָשְׁבִין עַל דִתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִשְׂבָּא:


 רש''י   יערף כמטר לקחי. זו היא העדות שתעידו שאני אומר בפניכם, תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר זה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו השמים טל ומטר: יערף. לשון נטיפה וכן (לקמן לג, כח) יערפו טל, (תהלים סה, יב) ירעפון דשן: תזל כטל. שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש שהן עצבים, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין: כשעירם. לשון (תהלים קמח, ח) רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא. מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהן ומגדלין אותם: וכרביבים. טפי מטר. ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר (בראשית כא) רובה קשת: דשא. אדברי''ץ עטיפת הארץ מכסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:

(ג) כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: אֲרֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי הָבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא:


 רש''י   כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו (ויקרא כג) כי תבאו אל הארץ, כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גדל לאלהינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש:

(ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: תַּקִיפָא דְשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָּל אֹרְחָתֵהּ דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָה לָא נָפֵק מִן קֳדָם דְזַכַּי וְקַשִׁיט הוּא:


 רש''י   הצור תמים פעלו. אף על פי שהוא חזק, כשמביא פרענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק מפי הבריות. וישר הוא וראוי להצדיקו:

(ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ:


 רש''י   שחת לו וגו' . כתרגומו חבילו להון ולא ליה: בניו מומם. בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה ולא מומו: דור עקש. עקום ומעקל, כמו (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו, ובלשון משנה חלדה ששניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטיליי''ש כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. פתלתל מן התבות הכפולות, כמו (ויקרא יג, מט) ירקרק, אדמדם, (תהלים לח, יא) סחרחר, (מלכים א' ז, כג) סגלגל:

(ו) הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ:


 רש''י   הלי''י תגמלו זאת. לשון תמה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו לפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אמה באמות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס וכן. מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים, כרך שהכל תלוי בו:

 

נביאים - שמואל ב - פרק כב

כב (א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: וְשַׁבַּח דָּוִד בִּנְבוּאָה קֳדָם יְיָ יַת פִּתְגְּמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא עַל כָּל יוֹמַיָּא דְשֵיזִיב יְיָ יַת יִשְּׂרָאֵל מִיַּד כָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְאַף לְדָוִד שֵׁיזְבֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּשָׁאוּל :


 רש''י   ביום הציל ה' אותו . לעת זקנתו , לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם : ומכף שאול . והלא שאול בכלל היה , אלא שהיה אויבו ורודפו מכולם . כיוצא בו ( לעיל ב ל ) : תשעה עשר איש ועשהאל , כיוצא בו ( יהושע ב א ) : לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכיוצא בו ( מלכים-א יא א ) : והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה ( מלכים-א יא א ) :

(ב) וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: וַאֲמַר יְיָ תּוּקְפִי וְרוּחְצָנִי וּמְשֵׁיזִיב יָתִי :


 רש''י   סלעי ומצודתי . לשון חוזק הם , 'סלע' כמשמעו , 'מצודה' היא מצודת יערים , שקורין פליישאי''ן בלע''ז . ועל שם הנס שנעשה לו בסלע המחלוקת ( שמואל-א כג ח ) , והמצדות בחורשה : ומפלטי לי . מפלטי עם צבא ישראל במלחמה , ופעמים שהוא מפלט לי כשאני לבדי , כגון מן ישבי בנוב ( לעיל כא יז ) :

(ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: אֱלָהִי דְאִתְרְעֵי בִי קָרִבְנִי לִדְחַלְתֵּיהּ תּוּקְפִי דְּמִן קֳדָמוֹהִי מִתְיְהַב לִי תְּקוֹף וּפוּרְקָן לְאִתְגַּבָּרָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבִי רוֹחֲצַנִי דְעַל מֵימְרֵיהּ אֲנָא רָחִיץ בְּעִדָּן עָקָא מֵגִין עָלַי מִבַּעֲלֵי דְּבָבִי וַאֲמַר לַאֲרָמָא קַרְנִי בְּפוּרְקָנֵהּ סוּמְכָנִי דַּהֲוָא מֵימְרֵהּ סְמַךְ לִי כַּד הֲוֵיתִי עָרִיק מִן קֳדָם רָדְפַי פּוּרְקָנִי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי וְאַף מִיַּד כָּל חֲטוֹפִין שֵׁיזִיב יָתִי :


 רש''י   צורי . לשון סלע , שהסלע מחסה לעוברי דרך , מן המטר והרוחות , אבריאמ''ש בלע''ז : אחסה . לשון כיסוי , שהייתי מתכסה לעזרה : משגבי . סומכני : ומנוסי . שהייתי נס אליו לעזרה :

(ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: אֲמַר דָּוִד בְּתוּשְׁבְּחָא אֲנָא מְצַלֵי קֳדָם יְיָ דִּבְכָל עִדָּן מִבַּעֲלֵי דְּבָבִי פָּרִיק יָתִי :


 רש''י   מהולל אקרא ה' . כתרגומו ; בקראי לו אהודנו , לפי כי מאויבי אני בוטח שאושע . ויתכן לפתור אקרא ואושע , לשון 'הוה' :

(ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: אֲרֵי אַקֵיפַתְנִי עָקָא כְּאִתָּא דְּיָתְבָא עַל מַתְבְּרָא וְחֵילָא לֵית לָהּ לְמֵילַד וְהִיא מְסַכְּנָא לִמְמָת סִיעַת חַיָּבִין בַּעֲתַת יָתִי :


 רש''י   אפפוני . הקיפוני : משברי מות . כתרגומו : כאתא דיתבא על מתברא , כן שם מושב האבנים שהאשה יולדת שם : נחלי . גייסות שוטפות כנחל :

(ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: מַשִׁרְיַת רַשִּׁיעִין אַקְפוּנִי קַדְמוּנִי דִמְזִיְנִין בְּמָנֵי קְטוֹל :


 רש''י   חבלי . כתרגומו : משרית , כמו ( שמואל-א י ה ) : חבל נביאים : קדמוני . באו לפני . ( ז ) בצר לי אקרא ה' וישמע וגו' . כך דרך לשון הווה , מדבר לשון עבר ולשון עתיד בפעם אחת :

 

כתובים - תהילים - פרק ט

(טו) לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: מִן בִּגְלַל דְאִשְׁתָּעֵי לְכֻלְּהוֹן שִׁבְחָתָךְ בְּמַעֶלָנֵי תַּרְעֵי כְנִישַׁת צִיּוֹן אֵדוּץ בְּפוּרְקָנָךְ : (טז) טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ בְּרֶשֶׁת זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם: טְבָעוּ עַמְמַיָּא בְּשׁוּחֲתָא דַעֲבָדוּ בִּמְצַדְתָּא דְנָא כְמַנוּ אִתְאֲחַדַת רַגְלֵיהוֹן :


 רש''י   טבעו גוים . זו היא התהלה אשר אספר :

(יז) נוֹדַע יְהוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה: גְּלֵי קֳדָם יְיָ דִּין דַּעֶבַד בְּעוֹבָדֵי אַיְדוֹי אִתְּקַל רַשִּׁיעָא יְרַנְּנוּן צַדִּיקַיָּא לְעָלְמִין :


 רש''י   נודע ה' . כל זה מן התהלה נודע ה' לבריות כי שליט הוא ומושל ונוקם לאויביו שהרי משפט עשה בהם יושטיצ''א בלעז : נוקש רשע . נכשל רשע : הגיון . נהגה זאת סלה :

(יח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים: יְתוּבוּן רַשִּׁיעֵי לִשְׁיוֹל כֻּלְּהוֹן עַמְמַיָּא דְאַשְׁלִיוּ דְּחַלְתָּא דַיְיָ :


 רש''י   לשאולה . אמר רבי נחמי' כל תיבה הצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה כגון ( בראשית יב ) מצרימה מדברה התיבון לי' והכתיב ישובו רשעים לשאולה א''ר אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול ומהו ישובו לאחר שיצאו מגיהנם ויעמדו בדין ויתחייבו ישובו למדריגה תחתית של גיהנם :

(יט) כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת (ענוים) עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד: מְטוּל דְּלָא לְעָלְמַיָּא מִשְׁתְּלֵי חֲשׁוֹכָא סוֹבָרָא דְעִנְוְתָנִי לָא תְהוֹבֵד לְעָלְמָא :


 רש''י   כי לא לנצח ישכח . ישראל האביון מלפקוד עליהם מה ששיעבדו בו , ותקות עניים לא תאבד לעד :

(כ) קוּמָה יְהוָה אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ: קוּם יְיָ לָא יִתְעַשַּׁן בַּר נָשָׁא רַשִּׁיעָא יִתְדָנוּן עַמְמַיָּא קֳדָמָךְ :


 רש''י   קומה ה' . דוד הי' מתפלל לפני הקב''ה שיקום וימהר לעשות זאת : אל יעז . עמלק לאורך ימים בגדולתו : על פניך . בשביל הכעס שהכעיסוך במקדשך :

 

משנה תרומות פרק י

א. בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חֲתָכוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טָעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּצַחֲנָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לִטּוֹל אֶת הַזֻּהְמָא:

 ברטנורה  (א) בצל שנתנו לתוך עדשים. [של חולין] וה''ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים: (בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין]. והוא הדין לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה. ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו) ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא דיהיב ובלע טעמא אף כשהוא שלם: בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה, אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא, הכל חולין כשהיה: ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט וכיוצא בהן: מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. תַּפוּחַ שֶׁרִסְקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָה וְחִמְּצָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ [מֵימָיו], מֵימָיו מֻתָּרִין:

 ברטנורה  (ב) תפוח. של תרומה, שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה, וחמצה, הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה, העיסה אסורה לזרים: אף על פי שהבאישו. מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

ג. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי, מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:

 ברטנורה  (ג) הרודה. הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה: ונתנה על פי חבית של יין של תרומה. דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין: ר' מאיר אוסר. דסבר ריחא מילתא היא: ר' יהודה מתיר. דסבר ריחא לאו מילתא היא: מפני שהשעורים שואבות. מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כר' יוסי:

ד. תַּנּוּר שֶׁהִסִיקוֹ בְכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בוֹ, הַפַּת מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן:

 ברטנורה  (ד) אלא ריח כמון. דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה, ואי משום דהוסק התנור בתרומה אין איסורה איסור הנאה:

ה. תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָעֵץ. בַּשְּׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טָעַם:

 ברטנורה  (ה) תלתן. בערבי חילבא, ובלע''ז פינגרי''גו: אבל לא בעץ. אף על פי שטעם עצו ופריו שוה, אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין, נותן טעם לשבח הוא:

ו. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זְרַע יֶשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִיש אֶת הַזְּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיך לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטּוֹל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזְּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

 ברטנורה  (ו) ידלקו. שאף העץ נאסר וכלאי הכרם טעונים שריפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש: ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה ניטלת במחשבה ובאומד הדעת: ואינו צריך להפריש את העץ. ואף על פי שטעם עצו ופריו שוין: ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

ז. זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:

 ברטנורה  (ז) שכבשן עם זיתי תרומה. דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור: אבל שלימי חולין. כשזיתי חולין שלימים אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהם:

ח. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר, כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה סְלָעִים בַּגָּלִיל דָּג טָמֵא, צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּסָאתַיִם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

 ברטנורה  (ח) גרב. חבית: כל גרב שהוא מחזיק סאתים. אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית, והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשרה זוזים של יהודה, שהם חמשה סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן מותר: ר' יהודה אומר רביעית לסאתים. כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל. פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן לכך אמר ר' יהודה דבטל בקרוב למאתים: ורבי יוסי אומר. דבטל בששה עשר. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

ט. חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים, לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָם. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר:

 ברטנורה  (ט) לא פסלו את צירן. דהקילו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא: שהוא טהור. לא מבעיא דאינו אסור את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של ר' צדוק:

י. כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

 ברטנורה  (י) כל הנכבשים זה עם זה. ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה אין התרומה אוסרת את החולין: חוץ מן החסית. שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית. דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן, וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין, ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

יא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטָּעַם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת:

 ברטנורה  (יא) ר' יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים. רבי יוסי פליג אתנא קמא וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן: כרוב של שקיא. הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה שאין צריך להשקותה, אסור, דשל שקיא מחמת יבשותו הוא בולע: רבי עקיבא אומר. כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה והם מין אחד מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי אלא כתנא קמא בלבד, דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסיות, אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים: הכבד אוסרת. כבד של טריפה שבישלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה: ואינה נאסרת. אם נתבשלה עם דבר איסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר ריבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא, כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה ואין לה תקנה בבישול, אלא אם כן הבהבה באור תחילה יפה, וכן נהגו העם:

יב. בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין, אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

 ברטנורה  (יב) בתבלים אסורים. כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם: אפילו חלמון. האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ: מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים:

 

גמרא ברכות דף סג ע''ב

וְעוֹד פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ. (דברים כז) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא. אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: תֵּדַע שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם. הַסְכֵּת עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא: מַאי כְּתִיב (ירמיה ג) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאֲלוּ חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּטַפְּשִׁים. כְּתִיב הָכָא וְנוֹאֲלוּ וּכְתִיב הָתָם (במדבר יב) אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ וְאִי בָּעִית אִימָא מֵהָכָא (ישעיה יט) נוּאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן. דָּבָר אַחֵר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל:

 רש''י  הסכת עשו כתות כתות. דריש הם כמו עשו: כתתו עצמכם. ודרשו נמי הס כמו עשה עשו עצמכם ככתותים להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה:

 

זוהר וילך דף רפד ע''א

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ישעיה כד) מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְגוֹמֵר. וַוי לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִנּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא מִסְתַּכְּלִין בִּקְדֻשָּׁה עִלָּאָה לְאִתְקַדָּשָׁא בְּהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. מִכְּנַף הָאָרֶץ. דָּא כְּסוּתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב לה) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה זְמִירוֹת תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּלַּיְלָה בְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַּמְּנָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס''א אִזְדַוָּגָא דִּשְׁכִיחָא) וּשְׁכִיחָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (כַּלַּיְלָה כְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַוָּגָא) מִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאֵימָתַי מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ וּכְדֵין זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ (כַּלַּיְלָה) תֻּשְׁבְּחָן וּזְמִירוֹת כְּמָה דְּאָמַר (ויקרא כה) לֹא תִזְמוֹר וּכְתִיב (ישעיה כה) זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה אַעֲקְרוּתָא מֵאַתְרַיְהוּ כָּל אִנּוּן תַּקִּיפִין דְּהָא כַּד עַיִּל לֵילְיָא כַּמָּה עָרִיצִים גַּרְדִינֵי נִמּוּסִין שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא אָזְלִין וְשַׁטְיָן בְּעָלְמָא לְקַטְּרְגָא מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ אִתְעָר רוּחָא חָדָא וְאַעֲקַר לְכֻלְּהוּ מֵאַתְרַיְהוּ וְאַעֲבַר לוֹן דְּלָא יִשְׁלְטוּן זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּלַּיְלָה וְכָל דָּא לָמָּה צְבִי לַצַדִּיק לְאִזְדַוָּגָא בְּזִוּוּגָא חָדָא לִקְדֻשָּׁה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְקַדְּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה חָדָא וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי דָּא הוּא רָזָא עִלָּאָה דָּא הוּא רָזָא קַדִּישָׁא אֲבָל אוֹי לִי עַל דָּרָא וְעַל עָלְמָא בּוֹגְדִים בָּגְדוּ דְּכֻלְּהוּ מְשַׁקְּרָן בֵּיהּ. מְשַׁקְּרָן בְּהוּ בְּגַרְמַיְהוּ וְלָא דִּי דִּמְשַׁקְּרָן בְּגַרְמַיְהוּ (מַמָשׁ) אֶלָּא אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ מִתְשַׁקְּרָן בְּהַהוּא שִׁקְרָא דִּלְהוֹן וְאִשְׁתַּכָּחוּ פְּגִימִין לְעֵילָא וְתַתָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יְשַׁעְיָהוּ בְּהַאי כָּנִישׁ לְאִנּוּן דָּחֲלִין חַטָּאָה וְאוֹלִיף לוֹן אוֹרַח קַדִּישָׁא לְאִתְקַדָּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה דְּמַלְכָּא וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בָּנַיְהוּ קַדִּישִׁין כֵּיוָן דְּאִתְקַדְּשׁוּ אִלֵּין אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ אִקְּרוּן עַל שְׁמֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה ח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל דִּפְרִישָׁן מִשְּׁאָר עַמִּין:

 תרגום הזוהר  רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח. מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְאָמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בּוֹגְדִים בָּגָדוּ וְגוֹ'. אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם אֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, לְהִתְקַדֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים בָּעוֹלָם הַבָּא. מִכְּנַף הָאָרֶץ, זֶהוּ כְּסוּת עֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה, דְּהַיְנוּ הַזְּמִירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה, פֵּרוּשׁוֹ, בַּזְּמָן שֶׁהִיא מוּכֶנֶת וְנִמְצֵאת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וּמָתַי, הִיא מוּכֶנֶת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוּא מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה. וְאָז זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ. דְּהַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת. וּזְמִירוֹת, פֵּרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תִזְמוֹר. וְכֵן כָּתוּב, זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, עֲקִירַת כָּל אֵלּוּ הֶעָרִיצִים מִמְּקוֹמָם. כִּי כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִכְנָס כַּמָּה עָרִיצִים חוֹקְרֵי דִּין שְׁכִיחִים בָּעוֹלָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם לְקַטְרֵג. מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה, נִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד וְעוֹקֵר אֶת כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וּמַעֲבִירָם שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, הַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה. וְכָל זֶה לָמָּה, צְבִי לַצַדִּיק, לְהִזְדַוֵּג בְּזִוּוּג אֶחָד עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִתְקַדֵּשׁ עִמּוֹ בִּקְדֻשָּׁה אַחַת. וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי זֶה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן, כִּי רָז פֵּרוּשׁוֹ סוֹד. רָזִי לִי הַב', זֶהוּ לְהַמְּשִׁיךְ רוּחַ קָדוֹשׁ. אֲבָל אוֹי לִי עַל הַדּוֹר וְעַל הָעוֹלָם בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. שֶׁכֻּלָּם מְשַׁקְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁמַּכְּחִישִׁים הַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה מְשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשִׁים בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, וְלֹא דַּי שֶׁמְּשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, אֶלָּא הַבָּנִים שֶׁמּוֹלִידִים יִהְיוּ מְשַׁקְּרִים מֵחֲמַת הַשֶּׁקֶר שֶׁלָּהֶם שֶׁבְּעֵת הַזִּוּוּג, שֶׁהָיָה בְּלִי קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְנִמְצָאִים פְּגוּמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל יְשַׁעְיָהוּ בָּזֶה, קִבֵּץ כָּל יְרֵאֵי חֵטְא, וְלִמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ אֵיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ, בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, כְּדֵי שֶׁבְּנֵיהֶם יִהְיוּ קְדוֹשִׁים. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ, נִקְרְאוּ הַבָּנִים שֶׁהוֹלִידוּ עַל שְׁמוֹ. זֶה שֶׁאָמַר, הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל. דְּהַיְנוּ שֶׁנִּבְדָּלִים מִשְּׁאָר הָעַמִּים.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה אִם יֵשׁ בָּהֶן כְּשִׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִים סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר: ב. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטְּלִין בֵּין בְּחַמֵּי הָאוֹר בֵּין בְּצוֹנֵן. אַחֲרוֹנִים אֵין נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁהָיוּ חַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן, אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:

 

מוסר

שערי תשובה דף לא עב

הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְלֹא דַּיּוֹ אֲשֶׁר לֹא יוֹכִיחֵהוּ בְּשֵׁבֶט פִּיו וְהַרְחֵק לֹא יַרְחִיקֵהוּ, אֲבָל כְּמוֹ חָבֵר יַקְרִיבֵהוּ וְנֶאֱמַר (דה''ב ב) בְּהִתְחַבֶּרְךָ לָרָשָׁע פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וְהַצַדִּיקִים מָאוֹס יִמְאֲסוּ אֶת הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו) נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמַר: כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וּבֶן אָדָם לְדוֹמֶה לוֹ. וְאָמְרוּ: אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב ג) לוּלֵא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֶׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. וְאָמְרוּ: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע עֵינָיו כֵּהוֹת לְעֵת זִקְנָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת עֵשָׂו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּיר מֵעֲבָדָיו כִּי הָיָה עֵשָׂו מַסְתִּיר מַעֲשָׂיו כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְהוֹדִיעֲךָ בָּאֵר הֵיטֵב כִּי רַבּוּ דַרְכֵי מָוֶת הַנִּמְצָאִים אֶל הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ה' יַצִילֵנוּ:

 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

 שני (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: אִדְכַּר יוֹמִין דְמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל בִּשְׁנֵי דַר וְדַר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוִּי לָךְ סָבָיךְ וְיֵימְרוּן לָךְ:


 רש''י   זכר ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דר ודר. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם. דבר אחר לא נתתם לבבכם על שעבר. בינו שנות דר ודר להכיר להבא שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב, יב) אבי אבי רכב ישראל: זקניך. אלו החכמים: ויאמרו לך. הראשונות:

(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּאַחֲסָנָא עִלָאָה עַמְמַיָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיִים תְּחוּמֵי עַמְמַיָא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקדוש ברוך הוא למכעיסיו את חלק נחלתן הציפן ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבלת עמים קימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון:

(ט) כִּי חֵלֶק יְהוָֹה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: אֲרֵי חֳלָקָא דַיְיָ עַמֵהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחֲסַנְתֵּהּ:


 רש''י   כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו, עמו. ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, המשלש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי שלשה, כחבל הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן יצחק:

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: סַפִּיק צָרְכֵּיהוֹן בְּאַרְעָא מַדְבְּרָא וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא אַשְׁרִנוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ אַלֵפִנוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא נְטָרִנוּן כְּבָבַת עֵינֵיהוֹן:


 רש''י   ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועלו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (לקמן לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן: ובתהו ילל ישימן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר: יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האמות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין, שהמאור יוצא המנו. ואונקלוס תרגם ימצאהו יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו (במדבר יא, כב) ומצא להם, (יהושע יז, טז) לא ימצא לנו ההר: יסבבנהו. אשרינון סחור סחור לשכינתיה, אהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות:

 

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: אֲמַר דָּוִד כַּד עָקָא לִי אֲנָא מְצַלֵּי קֳדָם יְיָ וּקְדָם אֱלָהִי אֲנָא מִתְחַנַּן וּמְקַבֵּל מֵהֵיכָלֵהּ צְלוֹתִי וּבָעוּתִי קֳדָמוֹהִי מִתְעַבְּדָא : (ח) (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: וְאִתְרְגִיפַת וְאִתְרְגִישַׁת אַרְעָא שַׁכְלוּלֵי שְׁמַיָּא זָעוּ וְאִתְרְכִינוּ אֲרֵי תְקֵף רוּגְזֵהּ :


 רש''י   ויתגעש ותרעש . לא על נסים שאירעוהו נאמר , אלא על נסים שנעשו לישראל , וראש המקרא מחובר על סופו : כי חרה לו . 'כי' משמש כאן בלשון 'כאשר' , וכן פתרונו , וכשחרה לו מפני מכעיסיו , נתגעשה ונתרעשה הארץ , ומוסדות השמים רגזו ורעשו :

(ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: סְלִיק זְדוֹנֵי דְפַרְעֹה רַשִּׁיעָא כִּתְנָנָא קֳדָמוֹהִי בְּכֵן שְׁלַח רוּגְזֵיהּ כְּאֶשָׁא בָעֲרָא דְמִן קֳדָמוֹהִי מְשֵׁיצָאָה מְזוֹפִיתֵיהּ כְּגוּמְרִין דְּנוּר דָּלְקָא מֵימְרֵהּ :


 רש''י   עלה עשן באפו . כן דרך הכועס , יוצא עשן מנחיריו , וכן ( תהלים יח ט ) : עלה עשן באפו . וזהו כל לשון חרון אף , שהאף נוחר ומעלה הבל : ואש מפיו תאכל . מגזרת דבר פיו , תאכל אש ברשעים :

(י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: וְאַרְכִּין שְׁמַיָּא וְאִתְגְּלֵי יְקָרֵיהּ וַעֲנַן אֲמִיטְתָא כְּבַשׁ קֳדָמוֹהִי :


 רש''י   ויט שמים . להנקם מאויביו , ממצרים ומפרעה :

 

כתובים - תהילים - פרק מו

(ז) הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ: בְּמִתַּן אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ אִתְרְגַשׁוּ עַמַיָא אִזְדַעְזְעוּ מַלְכְּוָתָא כַּד אֲרִים קָלֵיהּ וְכַד יְהַב אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ אִתְמוֹגַגוּ יָתְבֵי אַרְעָא :


 רש''י   המו גוים . לשון הומה : תמוג . תמס , כן פתר מנחם ( שמות טו ) נמוגו כל יושבי כנען , וכן למוג לב ( יחזקאל כא ) , אבל דונש פתר אותם לשון הנעה וכן ( שמואל א י''ד ) ההמון נמוג וילך והלום וכן כלם :

(ח) יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מֵימְרָא דַיְיָ צְבָאוֹת בְּסַעֲדָנָא תְּקוֹף לָנָא אֱלָהָא דְיַעֲקֹב לְעָלְמִין : (ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: אֱזִילוּן חֲמוֹן עוֹבָדַיָא דַיְיָ דְשַׁוֵי צַדְיָן בְרִשְׁעֵי אַרְעָא :


 רש''י   אשר שם שמות . אשר שם ארצות הגוים שממה :

(י) מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ: מְבַטֵל קְרָבָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא קַשְׁתָּא יְתַבַּר וְיִתְרַע מוּרְנִיתָא תְּרֵיסַיָא עֲגִילִין יוֹקִיד בְּנוּרָא :


 רש''י   משבית מלחמות . מעלינו עד קצה הארץ שכל ארצו' הגוים יהיו עמנו בשלום . עגלות ישרף באש . רכבי מלחמות :

 

משנה מועד קטן פרק א

א. מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בַּתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:

 ברטנורה  (א) משקין בית השלחין. ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי: משקין במועד. דדבר האבד מותר במועד. ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתניתין [ג], זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהיא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בין השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה: שיצא בתחלה. שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא: שלא יצא בתחלה. שהוא ישן: אבל לא ממי גשמים. גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות: עוגיות. חריצים שעושים בעיקרי הזיתים ובעיקרי הגפנים כדי שימלאו מים:

ב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקֵלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוֹטְטִין אוֹתָן. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוָאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין (אַף) עַל הַכִּלְאַיִם:

 ברטנורה  (ב) האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה, קרויין אמה, לפי שהן רוחב אמה ברום אמה: בתחילה. אם לא היתה מעולם אין עושין אותה בתחלה במועד, משום טרחא: ובשביעית. מפני שנראה כחופר בקרקע בשביעית: ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנים אותה, אבל אין עושים אותה בתחלה במועד. והלכה כחמכים: ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן: וחוטטין. מנקין ומנקרין ומוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן: ומציינין. עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה: ויוצאין. שלוחי בית דין במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה, ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים:

ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:

 ברטנורה  (ג) מושכים את המים. שתחת אילן זה, לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא כשמשקין אותו הוי הרווחה טפי: שלא שתו. דלא פסדי: בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כר' אליעזר בן יעקב, דסתם מתניתין משקין בית השלחים דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

ד. צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, (שֶׁלֹּא) כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ:

 ברטנורה  (ד) האישות. תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ומפסדת את השדות: ומשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות: בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה: שלא כדרכו. נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאיליה. אבל לא על ידי חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות: ומקרין את הפרצה. מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפירצה של גינה מיירי. אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים:

ה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הִיא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם:

 ברטנורה  (ה) רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא, אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו: אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה: לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק, ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל: מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון: ששמחה היא לו. כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר מאיר בשתיהן: לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב, ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו: ולא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה: קודם לרגל ל' יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא, שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל שלשים יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן, וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי, שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שלשים יום אחר הספדו:

ו. אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים:

 ברטנורה  (ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות לאחר המועד. כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות, בבנין: אבל מחנכין. שאם היה ארוך, מקצרו. ואם היה קצר, מאריך ומרחיב בו: נברכת. של כובסין מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי: וארון עם המת בחצר. שמת שם, מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה. ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם: רבי יהודה אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אלא אם כן מונסרות קודם יום טוב. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:

 ברטנורה  (ז) מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך: אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם: ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פני מטה, וכן כלי כיוצא בזה: שניוול הוא לה. צער הוא לה. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאֻמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף) מְמַתְּחִין:

 ברטנורה  (ח) ההדיוט תופר כדרכו. הדיוט מקרי כל שאינו יודע לכוין שפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר: מכליב. עושה תפירות כעין שיני הכלב, שאינן שוין זו כנגד זו, אלא אחת למעלה ואחת למטה: ומסרגין את המטות. אורגין אותן בחבלים שתי וערב: ממתחין. אם היה ארוג זה ימים רבים ורפו החבלים, ממתחין. אבל לא מסרגין. ואין הלכה כר' דּוסי:

ט. מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם (וְרֵחַיִם) בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה:

 ברטנורה  (ט) מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנים תנור שצריך לו במועד. ולפי שתנורים שלהם מיטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין: אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הרחים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנות יפה. ואין הלכה כר' יהודה:

י. עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. שָׁפִין אֶת הַסְדָקִין וּמַעְגִּילִין אוֹתָן בַּמַּעְגִּילָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַּמַּחְלְצַיִם. הַצִיר וְהַצִנּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְכָל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן:

 ברטנורה  (י) ולמרפסת. הילוך שלפני עליה שבני העליה הולכין בו ויורדים דרך סולם לחצר: ושפין את הסדקין. גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט. וכשיש סדקים בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא. שפין, טחין: מעגילה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות: במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד: הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח: צינור. החור שבאסקופה: והקורה. קורת הבית ממש, שנשברה אפילו קודם יום טוב: ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה את זאת: כבשים. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ: שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:


 

גמרא מועד קטן דף ו ע''ב

צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת. מַאי אִישׁוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּרְיָה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. אָמַר רָבָא בַּר יִשְׁמָעֵאל וְאִיתֵימָא רַב יֵימַר בַּר שְׁלֵמְיָא מַאי קְרָא (תהילים נח) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנָן: צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וּמִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמַחֲרִיבִין חוֹרֵי נְמָלִים. כֵּיצַד מַחֲרִיבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא עָפָר מֵחוֹר זֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חוֹר זֶה וְהֵן חוֹנְקִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רִבִּי יֵימָר בַּר שְׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי וְהוּא דְּקָאִי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא וְהוּא דְּלֵיכָּא גִּשְׁרָא וְהוּא דְּלִיכָּא גַּמְלָא וְהוּא דְּלִיכָּא מַצְרָא עַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ. חוֹפֵר גּוּמֶא וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. כֵּיצַד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. נוֹעֵץ שְׁפוּד וּמַכֶּה בְּקוֹרְדוֹם וּמְרַדֶּה הָאֲדָמָה מִתַּחְתֶּיהָ. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֶׁאָמְרוּ מִשְּׂדֵה לָבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לָעִיר, אֲבָל בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֲפִלּוּ כְּדַרְכּוֹ. שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וְיַחֲרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת:

 רש''י  בריה שאין לה עינים. וחופר בקרקע: מאי קרא. דאישות בריה שאין לה עינים דכתיב כמו שבלול תמס יהלך. שבלול שקורין לימצין תמס יהלוך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס: נפל אשת בל חזו שמש. כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו: וחונקים זו את זו. מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר: והוא דקאי בתרי עברי נהרא. דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירין הני בעפר דהני: גושרא. גשר: גמלא. שאין לו גשר אלא מנסר אחד: ומצרא. עדיין קטן מגמל' אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשני יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני: ועד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני: עד פרסה. אי ליכא פרסה בינייהו אף על גב דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני: נועץ שפוד. במקום שהן מצויין ומרדה האדמה וממעך אותן:

 

זוהר וילך דף רפה ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וּבוֹזַי יֵקָלוּ מַאן דְּלָא יָדַע לְאוֹקִיר לְמָארֵיהּ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן דְּתָנֵינָן גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ וְהָא אוֹקִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמֵן מָשִׁיךְ בִּרְכָאָן מִמַּבּוּעָא לְמַלְכָּא וּמִמַּלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא (דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וּבְאַתְוָן גַּלִּיפָן דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מֵאָלֶ''ף לְמֵ''ם וּמִמֵּ''ם לְנוּ''ן כֵּיוָן דְּמָטוּ בִּרְכָאָן לְנוּ''ן מִתַּמָּן נָגְדִין וְנָפְקִין בִּרְכָאן לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּמִתְפַּשְּׁטֵי בְּכֹלָּא וְקָלָא נָפִיק אִתְשַׁקְּיוּ מִשַּׁקְּיוּתָא דְּבִרְכָן דְּאַפִּיק פְּלַנְיָא עַבְדָּא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכַד יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְשַׁמְּרִין לַאֲתָבָא אָמֵן וּלְכַוְּנָא לִבַּיְהוּ כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ כַּמָּה פִּתְחִין דְּבִרְכָאן פְּתִיחָן לֵיהּ לְעֵילָא כַּמָּה טָבָאן מִשְׁתַּכְּחִין בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כַּמָּה חִידוּ בְּכֹלָּא מַאי אֲגַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל דְּגָרְמִין הַאי אֲגַר לְהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דֵּין בְּשַׁעְתָּא דְּעָאקִין לְהוּ (לְיִשְׂרָאֵל) וּמַצְלָן צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן קָלָא מַכְרְזָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (ישעיה כ''ז) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבוֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים פִּתְחוּ שְׁעָרִים כְּמָה דְּיִשְׂרָאֵל פָּתְחִין לְהוּ תַּרְעִין דְּבִרְכָאן כָּךְ הַשְׁתָּא פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְתִתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן מֵאִנּוּן דְּעָאקִין לְהוּ. הַאי בְּעָלְמָא דֵּין. בְּעָלְמָא דְּאָתֵי מַאי אֲגְרַיְהוּ דְּכַד יִפּוֹק בַּר נַשׁ מֵהַאי עָלְמָא דַּהֲוָה שׁוֹמֵר לַאֲתָבָא אָמֵן מַאי שׁוֹמֵר כְּלוֹמָר נוֹטֵר הַהִיא בְּרָכָה דְּאָמַר הַהוּא דִּמְבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לֵיהּ לַאֲתָבָא אָמֵן כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ נִשְׁמָתָא סָלְקָא וּמַכְרְזֵי קַמֵּיהּ פִּתְחוּ שְׁעָרִים קַמֵּיהּ כְּמָה דְּאִיהוּ הֲוָה פָּתַח תַּרְעִין כָּל יוֹמָא כַּד הֲוָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי אָמֵן אָמַר רַבִּי אַבָּא הָא אוֹקְמוּהָ כֹּלָּא אָמֵן אִקְּרֵי מַבּוּעָא דְּהַהוּא נַחֲלָא דְּנָגִיד אָמֵן אִקְּרֵי דִּכְתִיב (משלי ג') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוּן אַל תִּקְרֵי אָמוּן אֶלָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ הַהוּא נַחֲלָא (ס''א טַלָּא) דְּנָגִיד וְנָפִיק אָמֵן אִקְּרֵי. דְּתַנְיָא (תהלים מ''א) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם עוֹלָם דִּלְעֵילָא עוֹלָם דִּלְתַתָּא אוֹף הָכָא אָמֵן וְאָמֵן אָמֵן דִּלְעֵילָא אָמֵן דִּלְתַתָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ וְהָא אוֹקִימְנָא אָמֵן בְּאִנּוּן אַתְוָן:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וּבוֹזַי יֵקַלּוּ, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּאָמֵן, שֶׁלָּמַדְנוּ, גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ. וְהִנֵּה הֶעֱמַדְנוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר, שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן, מוֹשֵׁךְ בְּרָכוֹת מִמַּבּוּעַ, שֶׁהוּא בִּינָה, אֶל הַמֶּלֶךְ, וּמִמֶּלֶךְ אֶל הַמַּלְכָּה. וּבָאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, אוֹמֵר, מִן אָלֶף, דְּאָמֵן, אֶל הַמּ' דְּאָמֵן וּמִמ' דְּאָמֵן לְן', כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת הַבְּרָכוֹת לְן' נִמְשָׁכוֹת וְיוֹצְאוֹת מִשָּׁם בְּרָכוֹת לָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמִתְפַּשְּׁטוֹת בַּכֹּל. וְהַקּוֹל יוֹצֵא, שְׁתוּ מִשִּׁקּוּי הַבְּרָכוֹת שֶׁהוֹצִיא פְּלוֹנִי, עֶבֶד מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה שׁוֹמְרִים עַצְמָם לַעֲנוֹת אָמֵן וּלְכַוֵּן לִבָּם כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, כַּמָּה פִּתְחֵי בְּרָכוֹת פְּתוּחִים לְמַעְלָה, כַּמָּה טוֹב נִמְצָא בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כַּמָּה שִׂמְחָה הִיא בַּכֹּל. וּמַהוּ שְׂכָרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְמוּ לָזֶה. שְׂכָרָם הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁמֵּצִירִים לָהֶם, וּמִתְפַּלְּלִים תְּפִלָּתָם לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הַקּוֹל מַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים. דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמְרִים לַעֲנוֹת אָמֵן. פִּתְחוּ שְׁעָרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל פָּתְחוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי הַבְּרָכוֹת, כָּךְ עַתָּה פִּתְחוּ שְׁעָרִים, וְתִתְקַבֵּל תְּפִלָּתָם עַל אֵלּוּ שֶׁמְּצִירִים לָהֶם. זֶה שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. בָּעוֹלָם הַבָּא מַהוּ שְׂכָרָם. כִּי כְּשֶׁיֵּצֶא הָאָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר לַעֲנוֹת אָמֵן. מַהוּ שׁוֹמֵר, כְּלוֹמָר, שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁאוֹמֵר הַמְּבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לוֹ לַעֲנוֹת אַחֲרֶיהָ אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ. אָז נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו פִּתְחוּ שְׁעָרִים לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא הָיָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים כָּל יוֹם, כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, דְּהַיְנוּ אָמֵנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ אָמֵן. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַכֹּל. אָמֵן נִקְרָא, הַמַּבּוּעַ שֶׁל נַחַל הַהוּא הַנִּמְשָׁךְ, שֶׁהוּא בִּינָה, וְנִקְרָא אָמֵן, כִּי כָּתוּב, וָאֶהֱיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אָמֵן. קִיּוּם כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, דְּהַיְנוּ אוֹתוֹ נַחַל הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא נִקְרָא אָמֵן. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם פֵּרוּשׁוֹ מֵעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה לְעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה, אַף כָּאן, אָמֵן וְאָמֵן, אָמֵן שֶׁל מַעְלָה אָמֵן שֶׁל מַטָּה אָמֵן, פֵּרוּשׁוֹ קִיּוּם שֶׁל כֻּלָּם. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ אָמֵן בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבּוֹ.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכֶל עֵת שֶׁצָרִיךְ נְטִילָה: ב. לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּמַאֲכָל וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

 

מוסר

שערי תשובה דף לא עג

אִישׁ כִּי יַאֲמִינוּ בְּנֵי אָדָם בִּדְבָרָיו וְסָמְכוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים עַל מַאֲמָרָיו וְיִתְכַּוֵּן לְנַשֵּׂא אַחַד הָעָם אוֹ גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ וְיֹאמַר עָלָיו כִּי הוּא אִישׁ חָכָם וְהוּא בֵּן לֹא חָכָם וְהָיָה לְפוּקָה וְצוּר מִכְשׁוֹל כִּי יִסְמְכוּ עַל הוֹרָאוֹתָיו וְעַל פִּיו יִהְיֶה כָּל רִיב וִיעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאֶת הָעוֹלָם יַחֲרִיב. וְכֵן כִּי יֹאמַר עַל אִישׁ כִּי הוּא נֶאֱמַן רוּחַ וְלֹא הִכִּירוֹ אִם הוּא אִישׁ אֱמוּנִים אוֹ בֵּן לֹא אֵמוּן בּוֹ. וְאוּלַי יִשְׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְיַפְקִידֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֵשׁ לוֹ יִתֵּן בְּיָדוֹ וְכִחֵשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה וּבִמְקוֹם תַּלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ וְהָיָה מִי שֶׁהֵקִים לְרֹאשׁ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹרוֹת וְקָרְאוּ עָלָיו מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (חבקוק ב) הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְהִפָּרַע מִמַּעֲמָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: כְּנִשְׁרָא דִמְחִישׁ לְקִנֵהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחוֹפֵף פָּרִיס גַדְפּוֹהִי מְקַבֶּלְהוֹן מְנַטֶלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֵבָרוֹהִי:


 רש''י   כנשר יעיר קנו. ניהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקדוש ברוך הוא (איוב לז, כג) שדי לא מצאנהו שגיא כח, כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (לקמן לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, (חבקוק ג, ג) . אלוה מתימן יבא, זו רוח רביעית: יפרש כנפיו יקחהו. כשבא לטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקדוש ברוך הוא (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט. כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' :

(יב) יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר: יְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי עֲתִיד לְאַשְׁרָיוּתְהוֹן בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא וְלָא יִתְקַיַם קֳדָמוֹהִי פָּלְחַן טַּעֲוָן:


 רש''י   ה' בדד ינחנו. ניהגם במדבר בטח ובדד: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אנקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד שסופן לבגד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם, ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך לישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על (פסוק ז) זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, כן עשה להם, וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור:

 שלישי (יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: אַשְׁרִנוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְאוֹכָלִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן וִיהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כְּרַכִּין תַּקִיפִין:


 רש''י   ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא כתרגומו: ירכבהו וגו' . על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלה פרות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פרות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו זו של דבש היא. אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה: ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גוש חלב: במותי ארץ. לשון גבוה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתבה של אחריו, נקוד חלמיש, (תהלים קיד, ח) וכשהוא דבוק, נקוד חלמיש:

(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר: יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִבָּרֵיהוֹן יִתָּשַׁד כְּמַיָא:


 רש''י   חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ג) עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן: עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו, ד) ואוכלים כרים מצאן: חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ב) ויהי לחם שלמה וגו' : ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים, (עמוס ו, ו) השתים במזרקי יין: חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב כמו (שמות כג, יט) בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים. כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא: ודם ענב. היה שותה יין טוב וטועם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משבח בטעם אינו''ש בלע''ז . ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אנקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו' :

(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: וְעַתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ:


 רש''י   עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל: כשית. יש לשון קל בלשון כסוי, כמו (משלי יב, טז) וכסה קלון ערום ואם כתב כשית דגוש היה נשמע כסית את אחרים, כמו (איוב טו, כז) כי כסה פניו: וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' וגו' , אין לך נבול גדול מזה:

 

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: וְאִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ עַל כְּרוּבִין קַלִילִין וְדַבֵּר בִּתְקֵיף עַל כַּנְפֵי רוּחָא : (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּהּ בַּעֲרָפֵילָא וַעֲנַן יְקַר סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ מָחִית מַיִן תַּקִּיפִין מֵרִכְפַּת עֲנָנִין קַלִילִין בְּרוּם עָלְמָא :


 רש''י   וישת חשך סביבותיו . לסוכה , כענין שנאמר ( שמות יד כ ) : ויהי הענן והחשך , מפסיק בין מצרים לישראל : חשרת מים עבי שחקים . מאין היה החשך , עבי שחקים היו , שהן חושרין מים על הארץ : חשרת . לשון כברה הוא , שהוא נופל על הארץ דק דק ( תענית ט ב ) . וכן הוא אומר באגדות הרבה : חושרין אותו בכברה . ויש לפתור 'חשרת' , לשון 'קשר' , שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים , כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה ( מלכים-א ז לג ) , שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד :

(יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: מִזִּיו יְקָרֵיהּ מַבְהִיקִין שְׁמֵי שְׁמַיָּא מְזוֹפִיתֵיהּ כְּגוּמְרִין דְּנוּר דַּלְקָא מֵימְרֵיהּ :


 רש''י   מנגה נגדו . שלא תאמר בחשך הוא שרוי , אלא הנוגה לפנים מן המחיצה , ומאותו נוגה אשר לפניו , בערו גחלי אש , שנשתלחו חצים על מצרים :

(יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: אַכְלֵי מִן שְׁמַיָּא יְיָ וְעִלָּאָה אֲרִים מֵימְרֵיהּ : (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם: וּשְׁלַח מָחָתֶיהּ כְּגִירִין וּבַדְרִינוּן בַּרְקִין וְשַׁגְשִׁינוּן :

 

כתובים - תהילים - פרק עז

(יא) וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן: וַאֲמַרֵית מַרְעוּתִי הוּא אִשְׁתְּנִיו גְבוּרַת יְמִין עִלָאָה (וַאֲמַרֵית בָּעוּתִי הוּא שְׁנִין דְקֵץ מִיָמִין) :


 רש''י   ואמר חלותי היא . מחשבתי אומרת כי אין זאת אלא להחלותי וליראני לשוב אליו , חלותי כמו לחלותי לשון חולי וחיל : שנות ימין עליון . את אשר נשתנית ימין עליון שהיתה נאדרי בכח רועצת אויב ועכשיו השיב אחור ימינו :

(יב) (אזכיר) אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ: אֶדְכַּר עוֹבָדֵי אֱלָהָא אֲרוּם אֶדְכַּר מִן לְקַדְמִין פְּרִישְׁוָתָךְ : (יג) וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה: וּרְנַנֵית בְּכָל עוֹבָדָךְ טָבַיָא וּבְתַסְקוֹפֵי נִסָךְ אֲמַלֵל :


 רש''י   והגיתי בכל פעלך . שעשית לנו כבר :

(יד) אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים: אֱלָהָא דְקַדִישִׁין אוֹרְחָתָךְ מַן אֱלָהָא רַבָּא כֵּאלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל :


 רש''י   בקדש דרכך . דרך מדתך לקדש את שמך בעולם לעשות דין ברשעי' :

(טו) אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ: אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא עָבֵיד פְּרִישָׁן הוֹדַעְתָּ בְעַמַיָא עוּשְׁנָךְ :

 

משנה נדרים פרק ב

א. וְאֵלּוּ מֻתָּרִין, חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, כִּבְשַׂר חֲזִיר כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין, כַּנְּבֵלוֹת, כַּטְּרֵפוֹת, כַּשְּׁקָצִים, כָּרְמָשִׂים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר (לְאִשְׁתּוֹ), קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְּלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר:

 ברטנורה  (א) ואלו מותרין. חולין שאוכל לך. לסימן בעלמא נקטיה, כשם שחולין שאוכל לך אין צריך שאלה לחכם, כך כל הני דאמרינן במתניתין ברישא אין צריכין שאלת חכם: כעורות לבובין. היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע''ז, ותקרובת ע''ז אסור בהנאה: כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים. ולא הוי דבר הנדור, שאין חלה ותרומה באין בנדר ונדבה: הרי זה מותר. דאמר קרא (במדבר ל) איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור. וחטאת שאיני אוכל לך דאמרינן בפרק קמא דאסור ואף על פי שאינו דבר הנדור, הוי טעמא, דאפשר שיביא חטאת על ידי נדר, כגון שנדר בנזיר ומתחייב להביא חטאת: הרי את עלי כאמא. אע''ג דלאו דבר הנדור הוא, חמור מכל הני דלעיל, דצריך התירא מדרבנן אם הוא עם הארץ, ופותחין לו פתח ממקום אחר, כלומר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו. ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך. וכל זה שלא יקל ראשו ולא ירגיל לאסור אשתו עליו: קונם שאיני ישן כו'. הרי זה בבל יחל מדרבנן אבל מן התורה אין הנדר חל, דנדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש: קונם שאיני משמשך. בגמרא מקשה, והא משועבד לה והיאך יכול להפקיע שעבודה בנדרו והא הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. ומשני, כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם, שאסר ההנאה עליו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו: שבועה שאיני ישן וכו'. אסור מן התורה, דשבועות חלין בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש. ואם נשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום, לוקה ויישן מיד, מפני שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו:

ב. קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת:

 ברטנורה  (ב) קרבן לא אוכל לך כו'. מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר: שבועה לא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא ולא שייך לומר בה בחיי שבועה: שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך: זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו', דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש: תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה הויא מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין, חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין: חייב על כל אחת ואחת. ויהיה נזיר שלשים יום אם אמר הריני נזיר סתם ויביא קרבן נזיר ויחזור להיות נזיר כמספר הפעמים שאמר שיהיה נזיר. ובשבועה אינו חייב אלא אחת, שאינו לוקה אלא מלקות אחת. אבל אם נשאל על השבועה הראשונה, חלה השבועה השניה. וכן אם נשאל על השניה, חלה השלישית. ואסור לאכול עד שיותרו כולם, מדלא תנן הרי זו שבועה אחת, אלא אינו חייב אלא אחת:

ג. יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת: ד. סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָּׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כָּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּמַּעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים:

 ברטנורה  (ד) ופירושם להקל. אע''ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו, כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר, דסתם נודר דעתו לאסור: כבשר מליח. היינו קרבן, דכתיב (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח: כחרם של כהנים מותר. אע''ג דחרמי כהנים מועלים בהם עד שיבואו לידי כהנים והוי דבר הנדור, מ''מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן: אם כמעשר בהמה אסור. דהוי דבר הנדור, שצריך להקדישו, ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו שמעשר דגן אוסר הגורן: שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים: שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית והלכה כרבי יהודה:

ה. נָדַר בַּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בַּקָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶן. וְאִם נִשְׁאָלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים:

 ברטנורה  (ה) בחרמו של ים. לשון מצודה, כמו אשר היא מצודים וחרמים (קהלת ז): הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו: אין נשאלים עליהם. אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים: ואם נשאלין. ואם עם הארץ הוא זה שנדר כהאי גוונא ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו: פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה:



 

גמרא נדרים דף כ ע''א

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח וְכוּלֵי. תַּנְיָא לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בַּנְּדָרִים שֶׁסּוֹפָךְ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם הָאָרֶץ שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה. וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשּׁה שֶׁסּוֹפָךְ לָבֹא לִידֵי נִיאוּף. רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כָּל הַצוֹפֶה בְּנָשִׁים סוֹפוֹ בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָה שֶׁל אִשָּׁה הַוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהֻגָּנִים. אָמַר רַב יוֹסֵף וּבְאִשְׁתּוֹ נִדָּה. תַּנְיָא (שמות כ) בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם זוֹ בּוּשָׁה. לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה בָּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּשֶת פָּנִים בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: חִגְּרִין מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִין עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהִי שָׁאֲלוּ אֶת אִמָּא שָׁלוֹם: מִפְּנֵי מָה בָּנַיִךְ יָפְיָפִין בְּיוֹתֵר. אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מַה טַּעַם. וְאָמַר לִי כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֶת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ בָּנַי בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת. לָא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵי תַּשְׁמִישׁ הָא בְּמִילֵי אַחֲרָנַיְיתָא (במדבר טו) וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם. מִכָּאן אָמַר רִבִּי: אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. אָמַר רַבִינָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו (יחזקאל כא) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי. אָמַר רִבִּי לֵוִי: אֵלּוּ בְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת בְּנֵי אסנ''ת משגע''ח בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִדּוּי, בְּנֵי תְּמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עֵרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה. אֵינִי וְהָאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן: כָּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ הַוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶה רַבֵּנוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. וּכְתִיב וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם. וְלֹא כְּתִיב נְבוֹנִים. וּכְתִיב (בראשית מט) יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם. וּכְתִיב (דה''א יב) מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים הַהִיא דִּמְרַצְיָא אַרְצוּיֵי:

 רש''י  שסופך למעול בנדרים. אם תרבה לנדור: שהופכין שלחנם. היא למעלה והוא למטה: אינו מספר. אינו משמש: מגלה טפח. מבגדה ומכסה אותו טפח מבגדו וכן עושה עד שיבא עליה ודומה כמו שכפאו שד שבא עליה בכח ודומה כמו ששד כפאו: בני אימה. לשון יראה שמטיל אימה על אשתו להזקק לה שלא ברצונה: בני שנואה. של בועל אחרת בשעת תשמיש: בני נידוי. שהבעל בנידוי ובא עליה ומתעברת הימנו: בני תמורה. שיש לו שתי נשים וכסבור בא על זו והוא בא על אחרת: בני מריבה. שמשמש במריבה: בני שכרות. שמשמש בשכרות: בני ערבוביא. שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזה מהן בא. ל''א בני ערבוביא ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון: יששכר חמור גרם. ליששכר שנולד שפנה לאהל לאה: דמרצי ארצויי. אינה תובעת בפה אלא דמרצי קמיה ומראה לו חבה:

 

זוהר וילך דף רפה ע''ב

תָּנָא כָּל מַאן דְּשָׁמַע בְּרָכָה מֵהַהוּא דִּמְבָרֵךְ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן עֲלֵיהּ נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקָלוּ כְּמָה דְּאָמַר (מלאכי א') לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי מַאי עוֹנָשֵׁיהּ כְּמָה דְּלָא פָּתַח בִּרְכָאָן לְעֵילָא כָּךְ לָא פָּתְחִין לֵיהּ וְלָא עוֹד אֶלָּא כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא מַכְרְזֵי קַמֵּיהּ וְאָמְרֵי טְרוֹקוּ גַּלֵּי קַמֵּיהּ דִּפְלַנְיָא וְלָא לֵיעוּל וְלָא תְּקַבְּלוּן לֵיהּ, וַוי לֵיהּ וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ. תָּאנָא חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם כֻּלְּהוּ סָלְקֵי בְּמָדוֹרִין יְדִיעָן וְכַמָּה פִּתְחִין אִית לֵיהּ לְגֵיהִנָּם וְכֻלְּהוּ פִּתְחִין לָקֳבֵל פִּתְחִין דְּגַן עֵדֶן וּבְשַׁעְתָּא דְּאַפְקֵי לְאִנּוּן חַיָּבַיָּא דְּקַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְהוּ אִנּוּן פָּתְחֵי פִּתְחִין וְשַׁוְיָן (ס''א וְשָׁאֲבִין) לוֹן לְבָר. וְכֻלְּהוּ פָּתְחִין בִּשְׁמָהָן אִקְּרוּן לְקִבְלֵיהוֹן דְּפִתְחִין דְּגַן עֵדֶן וְכָל פִּתְחָא וּפִתְחָא אִקְּרֵי שְׁמָא לְקִבְלֵי הַהוּא פִּתְחָא דְּגֵיהִנָּם וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן פִּתְחִין לְקִבְלֵיהוֹן פִּתְחִין אִנּוּן פִּתְחִין דְּגַן עֵדֶן. בְּגֵיהִנָּם אִית מָדוֹרָא בַּתְרָאָה תַּתָּאָה דְּכֻלְּהוּ. וְהַהוּא מָדוֹרָא הֲוֵי מָדוֹרָא עַל מָדוֹרָא וְאִקְּרֵי אֶרֶץ עֵיפָתָה מַהוּ עֵיפָתָה כְּמָה דְּאָמַר רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל וּמִתַּרְגְּמִינָן מְרוּבָּע יְהֵא עֵיֵף אוֹף הָכָא עֵיפָתָה כְּלוֹמָר כְּפוּלָה וְהַהוּא אִקְּרֵי שְׁאוֹל תַּחְתִּית שְׁאוֹל הוּא מָדוֹרָא חַד תַּחְתִּית הוּא מָדוֹרָא תַּתָּאָה וּבְגִין כָּךְ אִקְּרֵי אֶרֶץ עֵיפָתָה תַּחְתִּית וְאִקְּרֵי אַבֲדוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב שְׁאוֹל וַאַבֲדוֹן וְכֻלְּהוּ מָדוֹרָן לָא אִכְפְּלוּ וְכֻלְּהוּ לֹא עָיְפִין בַּר מֵהַאי. וְתָאנָא מַאן דְּנָחִית לַאַבֲדוֹן דְּאִקְּרֵי תַּחְתִּית לָא סָלִיק לְעָלְמִין וְהַהוּא אִקְּרֵי גֶּבֶר דְּאִשְׁתֵּצֵי וְאִתְאֲבִיד מִכֻּלְּהוּ עָלְמִין וְתָנָא לְהַהוּא אֲתַר נָחֲתִין לְהַנְּהוּ גַּבְרֵי דִּמְבַזֵּי לַאֲתָבָא אָמֵן וְעַל אָמֵן סַגִּיאִין דְּאִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ דַּיְּנִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם וְנָחֲתִין לֵיהּ בְּהַהוּא מָדוֹרָא תַּתָּאָה דְּלֵית בָּהּ פִּתְחָא וְאִתְאֲבִיד וְלָא סָלִיק מִנַּהּ לְעָלְמִין וְעַל דָּא כְּתִיב (איוב ז') כָּלָה עָנָן וַיֵּלֶךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה וְלָא וְהָא כְּתִיב (יונה ב') מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹמֵר. וּכְתִיב (שמואל א' ב') מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל אֶלָּא הָכָא שְׁאוֹל הָתָם תַּחְתִּית וְאוֹקִימְנָא הָא דְּאַהֲדַר בֵּיהּ הָא דְּלָא אַהֲדַר בֵּיהּ:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁשָּׁמַע בְּרָכָה מֵאוֹתוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ, וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּאָמֵן, עָלָיו נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקַלּוּ. כְּשׁ''א לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. מַה עָנְשׁוֹ. הוּא, כְּמוֹ שֶׁלֹּא פָּתַח בְּרָכוֹת לְמַעְלָה כָּךְ אֵין פּוֹתְחִים לוֹ בְּרָכוֹת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵעוֹלָם הַזֶּה, מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, סִגְרוּ הַפְּתָחִים לִפְנֵי פְּלוֹנִי, וְלֹא יִכָּנֵס, וְלֹא תְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ. אוֹי לוֹ, אוֹי לְנִשְׁמָתוֹ. לָמַדְנוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, כֻּלָּם עוֹלִים בְּמָדוֹרִים יְדוּעִים. וְכַמָּה פְּתָחִים יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹּם, וְכָל הַפְּתָחִים הֵם כְּנֶגֶד הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיאִים מִשָּׁם אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם, הֵם פּוֹתְחִים הַפְּתָחִים וּמֵשִׂימִים אוֹתָם לַחוּץ. וְכָל הַפְּתָחִים נִקְרָאִים בְּשֵׁמוֹת כְּנֶגֶד הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, וְכָל פֶּתַח וּפֶתַח שֶׁבְּגַן עֵדֶן נִקְרָא בְּשֵׁם, כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַפֶּתַח מֵהַבְּחִינָה שֶׁכֶּנְגְדוֹ בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵלּוּ הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, נוֹדָעִים, פְּתָחִים כְּנֶגֶד פְּתָחִים. בַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ מָדוֹר אַחֲרוֹן, הַתַּחְתּוֹן שֶׁל כֻּלָּם. וּמָדוֹר הַהוּא הוּא כָּפוּל, מָדוֹר עַל מָדוֹר, וְנִקְרָא אֶרֶץ עֵיפָתָה, מַהוּ עֵיפָתָה. הוּא כְּשׁ''א רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, וּמִתַּרְגְּמִינָן מְרֻבָּע יִהְיֶה עֵיף. אַף כָּאן עֵיפָתָה, כְּלוֹמָר כְּפוּלָה. וּמָדוֹר הַהוּא נִקְרָא שְׁאוֹל תַּחְתִּית הוּא מָדוֹר הַתַּחְתּוֹן, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא, אֶרֶץ עֵיפָתָה תַּחְתִּית, וְנִקְרָא גַּם כֵּן אֲבַדּוֹן. וְעַל כֵּן כָּתוּב, שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. שֶׁהֵם, מָדוֹרִים הַכְּפוּלִים זֶה עַל זֶה. כָּל הַמָּדוֹרִים לֹא נִכְפְּלוּ, וְכֻלָּם אֵינָם עֲיֵפִים, חוּץ מִזֶּה. וְלָמַדְנוּ, מִי שֶׁיוֹרֵד לַאֲבָדוֹן, שֶׁנִּקְרָא תַּחְתִּית, אֵינוֹ עוֹלֶה לְעוֹלָם, וְאָדָם הַהוּא נִקְרָא אִישׁ שֶׁכָּלֶה וְנֶאֱבָד מִכָּל הָעוֹלָמוֹת. וְלָמַדְנוּ, לַמָקוֹם הַהוּא מוֹרִידִים לְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים הַמְּבַזִּים לַעֲנוֹת אָמֵן. וְדָנִים אוֹתוֹ בַּגֵּיהִנֹּם עַל אָמֵנִים רַבִּים שֶׁנֶּאֱבְדוּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא הֶחֱשִׁיב אוֹתָם, וּמוֹרִידִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ מָדוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין בּוֹ פֶּתַח, וְנֶאֱבָד וְאֵינוֹ עוֹלֶה מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. וְשׁוֹאֵל, וְלֹא. וַהֲרֵי כָּתוּב מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹ', וְהוּא עָלָה מִשָּׁם. וְכָתוּב, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. וּמֵשִׁיב אֶלָּא כָּאן שְׁאוֹל. שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹלִים, וְשָׁם תַּחְתִּית. שֶׁמִּשָּׁם אֵינוֹ עוֹלֶה. וְהֶעֱמַדְנוּ, כָּאן שֶׁחָזַר בּוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. שָׁם שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. אָסוּר לְהַאֲכִיל מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאָסוּר לְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְצִוּוּיִים הַרְבֵּה צִוּוּ חֲכָמִים וְהִזְהִירוּ עַל הַדָּבָר אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַיִם אֶלָּא כְּדֵי שְׁתִיָּה נוֹטֵל יָדָיו בְּמִקְּצָתָן וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִקְּצָתָן: ב. צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ וְתֵכֶף לִנְטִילַת יְדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

 

מוסר

שערי תשובה דף לא עג

מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה וְאֵין בְּפִיו תּוֹכַחַת וְעַל מַעֲשֵׂה הַחֲטָאִים לֹא יִלְטֹשׁ עַיִן וְלֹא יַשְׁגִּיחַ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ. וְהִנֵּה נִצְטַוִּינוּ לְבַעַר הָרָע מִקֶּרֶב עַמֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה, נִתְפַּשׂ עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפָּשׂ עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּכָל הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפַּשׂ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְנֶאֱמַר (ויקרא כו) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו. וְדָרְשׁוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו וְאָמְרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה:

 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ: אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפָלְחַן טַעֲוָן בְּתוֹעֶבְתָּא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהי:


 רש''י   יקנאהו. הבעירו חמתו וקנאתו: בתועבת. במעשים תעובים, כגון משכב זכור (ויקרא יח, כב) וכשפים (ויקרא יח, יב) , שנאמר בהם תועבה:

(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: דבָּחוּ לשֵׁדין דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַחֲלָן דְלָא יְדָעֻנוּן חַדְתִּין דִי מִקָרִיב אִתְעֲבִידוּ לָא אִתְעַסְקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן:


 רש''י   לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, אלו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפלו האמות לא היו רגילים בהם. גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם. דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד שערום לשון (ישעיה יג, כא) ושעירים ירקדו שם, שעירים הם שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

(יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ: דַחֲלַת תַקִיפָא דִבְרָאָךְ אִתְנְשֵׁתָא שְׁבַקְתָּא פָלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדָךְ:


 רש''י   תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם: אל מחללך. מוציאך מרחם, לשון (תהלים כט, ט) יחולל אילות, (שם מח, ז) חיל כיולדה:

 רביעי (יט) וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רָגְזֵהּ מִדְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן: (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: וַאֲמַר אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן גְלֵי קֳדָמַי מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֲרֵי דָרָא דְאַשְׁנִיוּ אִנוּן בְנַיָא דִלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ:


 רש''י   מה אחריתם. מה תעלה בהם בסופם: כי דור תהפכת המה. מהפכין רצוני לכעס: לא אמן בם. אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמן. לשון (אסתר ב, ז) ויהי אמן נורריטור''ה בלע''ז . דבר אחר אמן לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל:

(כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: אִנוּן אַקְנִיאוּ קֳדָמַי בְּלָא דַחֲלָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי בְּפָלְחַן טַעֲוָן וַאֲנָא אַקְנִנוּן בְּלָא עַם בְּעַמָא טַּפְּשָׁא אַרְגֵזִנוּן:


 רש''י   קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באמה שאין לה שם, שנאמר (ישעיה כג, יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, ובעשו הוא אומר (עובדיה א, ב) בזוי אתה מאד: בגוי נבל אכעיסם. אלו המינים, וכן הוא אומר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים:

 

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: וְאִתְחַזִיאוּ עוּמְקֵי יַמָּא אִתְגְּלִיאוּ שַׁכְלוּלֵי תֵבֵל בִּמְזוֹפִיתָא מִן קֳדָם יְיָ מִמֵּימַר תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ :


 רש''י   יגלו מוסדות תבל . שנבקע התהום , כשנבקע ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם ( ילקוט שמעוני רמז קסא ) : מנשמת . מכח נשיבת רוח אפו :

(יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: שְׁלַח נְבִיוֹהִי מֶלֶךְ תַּקִּיף דְּיָתֵיב בִּתְקוֹף רוּמָא דַבַּרְנִי : (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: שֵׁיזְבַנִי מִסַּנְאַי אֲרֵי תַקְפַנִי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי אֲרֵי אִתְגַּבָּרוּ עֲלָי :


 רש''י   כי אמצו . כאשר אמצו :

(יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי: יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם טִלְטוּלִי וַהֲוָה מֵימְרָא דַייָ סְמַךְ לִי : (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: וְאַפֵּיק לִרְוָחָא יָתִי שֵׁיזְבַנִי אֲרֵי אִתְרְעֵי בִי : (כא) יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: אֲמַר דָּוִד יְשַׁלְמִינַנִי יְיָ בִּזְכוּתִי כִּבְרִירוּת יְדַי יְתִיב לִי :


 רש''י   כצדקתי . כשיצאו אחריו למדבר וסמכו על הבטחתו . ( כו ) עם חסיד תמים נבר . כנגד שלשה אבות , ששלם הקב''ה גמול צדקתם לבניהם :

 

כתובים - תהילים - פרק צז

(ב) עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ: עֲנָנֵי יְקָרָא וַאֲמִטְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר דִי לֵיהּ צִדְקְתָא וְדִינָא אֲתַר דִי מְכַוָן כּוּרְסֵיהּ : (ג) אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו: אֶשָׁא קֳדָמוֹי תְּהַלֵךְ וּמְצַלְהֲבָא חֲזוֹר חֲזוֹר מְעִיקוֹי :


 רש''י   אש לפניו תלך . במלחמת גוג ומגוג דכתיב במלחמתו ( שם לח ) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית :

(ד) הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ: מִנַהֲרִין בְּרָקֵי תֵּבֵל חֲמָת וְאִתְחַלְחַלַת אַרְעָא :


 רש''י   ברקיו . זהרוריו , לשון למען היה לה ברק מורטה ( יחזקאל כא ) : ותחל . ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפניו דגי הים : ותחל . לשון חיל כיולדה ( מיכה ד ) :

(ה) הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְהוָה מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: טוּרַיָא הֵיךְ שַׁעֲוָא יִתְמְסוּן מִן קֳדָם יְיָ מִן קֳדָם (רִבּוֹן) כָל אַרְעָא :


 רש''י   כדונג נמסו . דכתיב ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות : כדונג . כשעוה :

(ו) הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ: יְתַנוּן אַנְגְלֵי מְרוֹמָא צִדְקְתֵיהּ וְיֶחְמוּן כָּל עַמַיָא אַיְקָרֵיהּ : (ז) יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים: יִבְהֲתוּן כָּל פָּלְחֵי פִּסְלָא דְמִשְׁתַּבְּחִין בְּטַעֲוָתָא וְיִסְגְדוּן קֳדָמוֹי כָּל עַמַיָא פַּלְחֵי טַעֲוָתָא :


 רש''י   יבשו כל עובדי פסל . דכתיב ( ישעיה ב ) והאלילים כליל יחלוף : המתהללים . המתפארים לע''ג :

 

משנה עדיות פרק א

א. שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָּן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה. אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בָּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:

 ברטנורה  (א) שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. כל הנשים הרואות דם דיין שעתן. לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם שאם אתה אומר כן. לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה: מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה. חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סלוק ידיה ראתה. וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה. ולא לבעלה. ושמאי אומר אי מטמאת לה לטהרות לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש: לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סיג לדבריו. ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם: מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ב' זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע והלך אחר הקל שבשניהן אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה ערבית ומצאה טמאה לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך והלכה כחכמים: על יד. אחר כמו ועל ידו החזיק בספר עזרא ב' ג' ד' שהוא כמו ואחריו החזיק: וסת. קבוע שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה דיה שעתה ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה דודאי אורח בזמנו בא: והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. תרתי קתני וה''ק ומשמשת בעדים כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש: הרי זה כפקידה. העד שלאחר תשמיש ה''ה כפקידה. וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ושתחפנה ש''ז ולא להוי כפקידה קמ''ל מתני' דעד של אחר תשמיש הוה כפקידה אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה שמתוך שהיא מהומה לביתה כלומר בהולה לשמש אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין:

ב. שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לַחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבַּיִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וְעוֹד, חַיָּבִין:

 ברטנורה  (ב) מקב לחלה. עיסה שיש בה קב חייבת בחלה: קב ומחצה חייבין בחלה. שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה למדה מדברית והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה כדכתיב ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר והוסיפו שתות בירושלמית ונמצאו שש מדבריות נכנסים בחמש ירושלמיות ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים תתנם בחמשה ביצים גדולים נמצא הלוג חסר ביצה גדולה תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה נמצאו ששה ביצים גדולים שהן לוג גדול הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה: משהגדילו המדות. זו היא מדה צפורית שהוסיפו שתות על של ירושלמי נמצאו השש לוגין חמש שהן חמשת רבעי קב שהקב ד' לוגין: חמשה ועוד חייבים. דקסבר רבי יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה והלכה כחכמים דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות הן שעור חלה והן מ''ג ביצים וחומש ביצה. ורמב''ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל ה' מאות ועשרים דרה''ם מקמח חטים הוא שעור הקמח החייב בחלה ומשקל הדרה''ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל שהוא משקל ס''א גרגירי שעורות בקרוב:

ג. הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, (אֶלָּא) שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:

 ברטנורה  (ג) הין. שנים עשר לוגין: פוסלים את המקוה. אם נפלו בתוכה קודם שנשלם שעורו. אבל לאחר שנשלם. אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים: שחייב אדם לומר בל' רבו. כלו' הין אין לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב''ם קבל מאביו ז''ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין והיו אומרים אין במקום הין. כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות (אחה''ע) והיה הלל גם הוא אומר אין כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים: גרדיים. אורגים: משער האשפו'. הזכיר התנא שם אומנתן. ושם שכונתן. לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כה''ג ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות. והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל:

ד. וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:

 ברטנורה  (ד) שלא יהא אדם עומד על דבריו. שלא יהא סרבן לעמוד קיים בסברתו: אבות העולם. הלל ושמאי:

ה. וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין, שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן:

 ברטנורה  (ה) ויסמוך עליו. כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים: אין בית דין אחר. שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי בית דין הראשון שעשה כדברי היחיד עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה היינו שראש הישיבה של בית דין האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון ובמנין שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון:

ו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה, שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֵבָּל, יֹאמַר לוֹ כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ:

 ברטנורה  (ו) למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין. כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום ב''ד כדבריו. והן דחויים ובטלין למה מזכירין אותן כלל ומשני שאם יאמר אדם כך אני מקובל. ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלשָׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה, מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד:

 ברטנורה  (ז) רובע עצמות. רובע קב של עצמות המת מטמאים באהל. ופחות [מרובע] אין מטמאין אלא במגע ובמשא. אבל לא באהל. וסברי ב''ש דרובע קב מטמאים ואפילו הן ממתים הרבה: ובה''א רובע עצמות מן הגויה. כלומר מגוף אחד של מת אחד ולא ממתים הרבה. ואפילו של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין דהיינו רוב גודל הגוף. או רוב מנין עצמותיו של אדם רמ''ח: אפילו מעצם אחד. אם עצם אחד של מת ממלא רובע קב מטמא באהל והלכה כבית הלל:

ח. כַּרְשִּׁינֵי תְרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטֻמְאָה:

 ברטנורה  (ח) כרשיני תרומה. בערבי קורין לה כרשנ''א. והם מאכל לגמלים ואין בני אדם אוכלים מהם אלא מדוחק בשנת רעבון. ומפרישין מהן תרומה. הואיל ונאכלים לאדם בפרקים ע''י הדחק. ואינה קדושה כשאר תרומות: שורין. אותן במים: ושפין. על בשרן: בטהרה. בנטילת ידים כדין כל שאר אוכלים של תרומה. שסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה: ומאכילין. לבהמה בטומאה. ואינו חושש אם מטמא אותן בידים בשעה שמאכילן לבהמה אבל כל זמן שאינו מאכילן לבהמה אסור לטמאן בידים: שורין בטהרה. ששרייתן במים מכשירתן לקבל טומאה. ואם שורה אותן בטומאה נמצא הכשרן וטומאתן באים כאחד וזה בלבד אוסרים ב''ה משום היכר כדי שידעו שהן תרומה: יאכלנו צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות שהיא מקום של מנחות שלא הגיע שם שמן. אף כאן יאכלו יבשים שלא יהא עליהן משקה בשעת אכילה. כדי שלא יהא ניכר שהוכשרו לקבל טומאה: כל מעשיהם בטומאה. ואפילו השרייה. והלכה כבית הלל:

ט. הַפוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּכָל הַסֶלַע מָעוֹת, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת. (רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר) אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵרוֹת עַל הַכֶּסֶף. וַחֲכָמִים מַתִּירִין:

 ברטנורה  (ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני. מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך: בש''א בכל הסלע מעות. אם בא לפרטן יכול הוא לפרוט כלו. נותן מעות בשביל כל הסלע: ובית הלל אומרים. לא יפרוט אלא חציין. שכשיבא לירושלים. יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה. ואם ירוצו הכל אצל שלחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט. שקל הוא חצי סלע: אין מחללין כסף ופירות על כסף. מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר. ופירות של מעשר שוים חצי דינר לא יצרפם יחד לחללם על דינר: וחכמים מתירין. בכה''ג ע''י צירוף פירות. כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף ופירות שוין דינר על חצי סלע שהוא שני דינרין מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים:

י. הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּכָל הַסֶלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף ובְשֶׁקֶל מָעוֹת. הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּשְׁלשָׁה דִינָרִים כֶּסֶף וּבְדִינָר מָעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בִּשְׁלשָׁה דִינָרִים כֶּסֶף וּבִרְבִיעִית (כֶּסֶף בִּרְבִיעִית) מָעוֹת. וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כָסֶף. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ:

 ברטנורה  (י) הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. שהיה מחליף סלע שבידו. ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודת מעשר: בש''א. אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף: בה''א לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כלן. ויפקידם בעיר עד רגל אחר. והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שלחני משתכר ב' פעמים. ומעשר שני נפסד: הדנים לפני חכמים. שמעון בן עזאי. ושמעון בן זומא. וחנן המצרי: בשלש דינרים כסף ובדינר מעות. הסלע הוא ד' דינרים וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר א' פרוטות וג' דינרים יהיו כסף: וברביעית כסף ברביעית מעות. בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעתו מעות של נחשת. ושלשה חלקים כסף. שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד: ארבעה אספרי כסף. הדינר חמשה אספר''י. ומטבע הוא בארץ יו''ן שעד היום קורין לו אספר''ו. נמצא הסלע עשרים אספר''ו כשהוא מחלל בדינר יחללנו על ארבעה אספר''ו כסף. ואספר''ו א' נחשת נמצא לוקח נחשת א' מעשרים בסלע בלבד: יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. לא יחלל כלל על הפרוטות שמא ישכח ויעשה אותו חולין. אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. והלכה כדברי ב''ה בלבד:

יא. כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵא, טָמֵא. כִּסֵא שֶׁקְּבָעוֹ בָּעֲרֵבָה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:

 ברטנורה  (יא) שנטלו חפויו. רבותי פירשו מלשון חפי פותחת (שבת דף פ''א) שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן. ורמב''ם פי' חפוייו פתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה: ב''ש מטמאים. דאכתי חזי לישיבה: וב''ה מטהרין. דלא חזי לכלה והוי כנשבר: אף מלבן הכסא טמא. כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא כ''ש שהכסא בלא חפויו טמא: מלבן. צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו: כסא שקבעו בעריבה. הביא כסא ממקום אחר. וקבעו בעריבה דרך ישיבתו ועריבה אינה טמאה מדרס דחזיא ללישה ולא לישב עליה: ב''ש מטמאין. דלא בטל כסא לגבי עריבה: וב''ה מטהרין. ממדרס דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה. מודו בית שמאי ובית הלל דטהור: שמאי אומר. אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:

יב. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, לֹא דִבְּרוּ בַקָּצִיר אֶלָּא בַּהוֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה  (יב) אלא בבאה מן הקציר. כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת. ובאה והודיעה בב''ד שלחו ומצאו כדבריה ולא התירו אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב. אבל ממדינת הים אינה נאמנת: אלא בהווה. מעשה שהיה כך היה. וה''ה לשאר מקומות: שאין האחין נכנסין. לנחלת בעלה. דרחמנא אמר ע''פ שני עדים. וגבי נשואין דידה הוא דאקילו משום עגונה: מספר כתובתה. מנוסח שהתקינו לכתוב בשטר כתובה: כשתנשאי לאחר. והרי היא נשאת וא''כ תטול כתובתה:

יג. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה, אֵינוֹ יָכוֹל. בַּת חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל. לִבָּטֵל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה  (יג) מי שחציו עבד וחציו ב''ח. כגון עבד של ב' שותפים ושחררו אחד מהן. א''נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו. ושחרר חציו באותן הדמים: תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו: בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו: כופין את רבו ועושהו ב''ח. וה''ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו. שכופין את כלם לשחררו:

יד. כְּלִי חֶרֶס מַצִיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַצִיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלִי חָרֶס. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מִפְּנֵי מָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה  (יד) כלי חרס מציל על הכל. כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו לא שנא כלים. ולא שנא אוכלים ומשקין ובכלי חרס הכתוב מדבר דכתיב וכל כלי פתוח במי שמטמא דרך פתחו ואינו מטמא דרך גבו: אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס. אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל: מפני מה. מפני שהוא טמא על גב ע''ה. שכל הנמצא אצל ע''ה בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. וחושבין על טמא שהוא טהור: ואין כלי טמא חוצץ. אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו וכלים של ע''ה הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין: לעצמו טהרנו. לע''ה לבדו טהרנו. ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו שהרי הם בדלי' ממגעם. ובלא''ה נמי כל מאכלם טמא. הלכך אוכלים ומשקין וכ''ח שאין להם טהרה במקוה כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי ע''ה אמרי' להו טהורים הן. וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים. ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן שהרי הן אצלו בחזקת טמאין ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף. דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באוהל המת. וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילם מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ. והיינו דתנן טהרת לך ולו. דאתי חבר לאשתמושי בהו. הלכך עשו דין שוה לכל. ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר. ולא בשל ע''ה. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ. לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל לא היו עמי הארצות מקבלין מהם. לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהן מצילין:


 

גמרא עבודה זרה דף נה ע''א

שָׁאַל אַגְרִיפָס שַׂר צָבָא אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (דברים ד) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. כְּלוּם מִתְקַנֵּא. אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם וְגִבּוֹר בְּגִבּוֹר וְעָשִׁיר בְּעָשִׁיר. אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה. לְאָדָם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ חֲשׁוּבָה מִמֶּנָּה אֵין מִתְקַנְּאָה בָּהּ פְחוּתָה מִמֶּנָּה מִתְקַנְּאָה בָּהּ. אָמַר לוֹ זוּנִין לְרִבִּי עֲקִיבָא: לִבִּי וְלִבָּךְ יַדְעֵי דַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים לֵית בָּהּ מַשָּׁשָּׁא וְהָא קָחֲזִינָן גַּבְרֵי דְּאָזְלֵי כִּי מְתַבְּרֵי וְאָתוּ כִּי מְצַמְּדֵי מַאי טַעֲמָא. אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁהָיָה בָּעִיר וְכָל בְּנֵי עִירוֹ הָיוּ מַפְקִידִין אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וּבָא אָדָם אֶחָד וְהִפְקִיד לוֹ בְּעֵדִים. פַּעַם אַחַת שָׁכַח וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים דְּאָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בֹּא וְנִכְפְּרֶנּוּ. אָמַר לָהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן אָנוּ נְאַבֵּד אֶת אֱמוּנָתֵנוּ. אַף כָּךְ יִסּוּרִין בְּשָׁעָה שֶׁמְּשַׁגְּרִין אוֹתָן עַל הָאָדָם מַשְׁבִּיעִין אוֹתָן שֶׁלֹּא תֵּלְכוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּבְשָׁעָה פְּלוֹנִי וְעַל יַד פְּלוֹנִי וְעַל יַד סַם פְּלוֹנִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת הָלַךְ זֶה לְבֵית עֲבוֹדַת אֱלִילִים אָמְרוּ: יִסּוּרִין דִּין הוּא שֶׁלֹּא נֵצֵא וְחוֹזְרִין וְאוֹמְרִים: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן אָנוּ נְאַבֵּד שְׁבוּעָתֵנוּ וְהַיְנוּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב (דברים כו) וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים רָעִים בִּשְׁלִיחוּתָן וְנֶאֱמָנִים בִּשְׁבוּעָתָן. אָמַר לֵהּ רָבָא בַּר יִצְחָק לְרַב יְהוּדָה: הָאִיכָּא בֵּית עֲבוֹדַת אֱלִילִים בְּאַתְרִין דְּכִי מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא מִתְחֲזֵי לְהוּ בְּחֶלְמָא וְאוֹמֵר לְהוּ שַׁחֲטוּ לִי גַּבְרָא וְאַיְיתִי מִטְרָא שַׁחֲטֵי לָהּ גַּבְרָא וְאָתֵי מִטְרָא אָמַר לֵהּ הַשְׁתָּא אִי הֲוָה שְׁכִיבְנָא לֹא אַמְרִית לְכוּ הָא מִלְּתָא דְּאָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב (שם ד) אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹתָם לְכָל הָעַמִּים. מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱלִיקָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְטָרְדָן מִן הָעוֹלָם. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב (משלי ג) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ:

 רש''י  אגריפס שר צבא. נכרי היה ממונה על ראשי גייסות ובימי אגריפס המלך היה: אין מתקנא בה. אשתו הראשונה אינה מקפדת לשנא את בעלה: זונן. ישראל היה: דאזלי כי מתברי. פסחים ההולכין לע''א שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באברין מצומדין: בשליחותן. שמייסרין את הגוף: שהחליקן בדברי'. מביאן לטעות:

 

זוהר וילך דף רפו ע''א

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי דִּכְתִיב (ירמיה ב) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת וְגוֹמֵר. אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים דָּא הוּא דְּלָא בָּעִי לְקַדְּשָׁא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאָמֵן מַאי עוֹנָשֵׁיהּ כְּתִיב לַחְצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים דְּנָחֲתִין לְגֵיהִנָּם דַּרְגָא בָּתַר דַּרְגָא עַד דְּנָחֲתִין לַאֲבַדוֹן דְּאִקְּרֵי תַּחְתִּית וְאִי אִיהוּ קַדִּישׁ שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכַוָּנָא בְּאָמֵן כִּדְקָא יָאוּת סָלִיק דַּרְגָא בָּתַר דַּרְגָא לְאִתְעַדְּנָא מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי דְּנָגִיד תָּדִיר וְלָא פָּסִיק הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לא) אֱמוּנִים נוֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עוֹשֵׂי גַּאֲוָה. תָּאָנא שִׁירָה מָשִׁיךְ בִּרְכָאָן מֵעֵילָא לְתַתָּא עַד דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (אָמַר רַבִּי יוֹסֵי זַמִּינִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר שִׁירָתָא שְׁלֵימָתָא שִׁירָה דְּכָלִיל כָּל שְׁאָר שִׁירִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַמִּינִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר שִׁירָתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא וּמֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּכְתִיב (במדבר כא) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָז יָשִׁיר וְכֵן כֻּלְּהוּ כְּהַאי גַּוְנָא אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת מִתַּתָּא לְעֵילָא. עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ עֲלִי בְאֵר כְּלוֹמָר סָק לְאַתְרִיךְ לְאִתְאַחֲדָא בְּבַעֲלֵיךְ דָּא הוּא מִתַּתָּא לְעֵילָא וּלְבָתַר מֵעֵילָא לְתַתָּא (דְּהָא עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמָּנָא) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים דְּאוֹלִידוּ לָהּ אַבָּא וְאִימָא (לְעֵילָא) כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם אִלֵּין אֲבָהָן דְּאִקְּרוּן נְדִיבֵי עַמִּים כָּרוּהָ אֲתַר לְאִזְדַוָּגָא בָּהּ מַלְכָּא בְּבִרְכָן וּבַמֶּה הוּא זִוּוּגָא בִּמְחוֹקֵק דָּא יְסוֹד בְּמִשְׁעֲנוֹתָם דָּא נֵצַח וָהוֹד הָא מֵעֵילָא לְתַתָּא וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת הָא קִשּׁוּרָא שְׁלֵימָא קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימָנוּתָא קִשּׁוּרָא קַיָּמָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי זַמִּינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר שִׁירָתָא שְׁלֵימָתָא שִׁירָתָא דְּכָלִיל כָּל שְׁאָר שִׁירִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב (זכריה י''ד) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד וּכְתִיב (תהלים קכ''ו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַהוּ שֶּׁכָּתוּב, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת וְגוֹ'. אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים זֶה הוּא שֶׁלֹּא רָצוּ לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאָמֵן. מַהוּ עוֹנְשׁוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב, לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים, שֶׁיּוֹרְדִים לַגֵּיהִנֹּם מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁיּוֹרְדִים לַאֲבַדּוֹן, שֶׁנִּקְרָא תַּחְתִּית. וְאִם הוּא מְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַוֵּן בְּאָמֵן כָּרָאוּי, עוֹלֶה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה לְהִתְעַדֵּן מֵעוֹלָם הַבָּא הַהוּא, שֶׁנִּמְשָׁךְ תָּמִיד וְאֵינוֹ נִפְסָק. זֶה שֶׁאָמַר אֱמוּנִים נוֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עוֹשֶׂה גַּאֲוָה. לָמַדְנוּ שִׁירָה, מוֹשֶׁכֶת בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה עַד שֶׁתִּמְצֶאנָה בְּרָכוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, עֲתִידִים הֵם יִשְׂרָאֵל לוֹמָר שִׁירָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה וּמִמַּעְלָה לְמַטָּה, וּלְקַשֵּׁר קֶשֶׁר שֶׁל אֱמוּנָה שֶׁכָּתוּב, אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. אָז שָׁר, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר, דְּהַיְנוּ לְעָתִיד. וְכֵן כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ זֶה, שֶׁנֶּאֱמְרוּ בְּלָשׁוֹן עָתִיד. אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, עֲלִי בְּאֵר, כְּלוֹמָר, שֶׁאָמְרוּ לַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת בְּאֵר, עֲלִי לִמְקוֹמֵךְ לְהִתְאָחֵד בְּבַעֲלֵךְ, זֶה הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה. וְאַחַר כָּךְ מַמְשִׁיכִים מִמַּעְלָה לְמַטָּה, בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, בְּאֵר, הִיא מַלְכוּת, חֲפָרוּהָ שָׂרִים, שֶׁהוֹלִידוּ אוֹתָהּ אַבָּא וְאִמָּא. כָּרוּהָ נְדִיבֵי עָם, אֵלֶּה הֵם הָאָבוֹת, שֶׁנִּקְרָאִים נְדִיבֵי עַמִּים. כָּרוּהָ, שֶׁיִּזְדַוֵּג בָּהּ הַמֶּלֶךְ בִּבְרָכוֹת. וּבַמֶּה. הוּא עַל יְדֵי זִוּוּג. בִּמְחוֹקֵק זֶה יְסוֹד. בְּמִשְׁעֲנוֹתָם זֶה נֵצַח וָהוֹד. עַד כָּאן מִמַּעְלָה לְמַטָּה. מִמִּדְבָּר, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת דִּבּוּר, מַתָּנָה, עוֹלֶה לִיסוֹד הַנִּקְרָא מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה עוֹלֶה נַחֲלִיאֵל, שֶׁהוּא ת''ת. וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, שֶׁהוּא או''א. זֶה הוּא קֶשֶׁר הַשָּׁלֵם קֶשֶׁר שֶׁל אֱמוּנָה, קֶשֶׁר שֶׁקִּיּוּם הַכֹּל בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמָר שִׁירָה שְׁלֵמָה, שִׁירָה הַכּוֹלֶלֶת כָּל שְׁאָר שִׁירִים. זֶה שֶׁאָמַר, וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. בָּעֵת הַהִיא כָּתוּב, וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְכָתוּב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. מִנְהָגוֹת רַבּוֹת נָהֲגוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בִּסְעֻדָּה וְכֻלָּן דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְאֵלּוּ הֵן כְּשֶׁנִּכְנָסִין לִסְעֻדָּה הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן נוֹטֵל אֶת יָדָיו תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין וְיוֹשְׁבִין מְסֻבִּין וְגָדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה מִטּוֹת גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ וּשְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ: ב. בַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמַשְׁלִים הַבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ וְהָאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן בּוֹצֵעַ וְהוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

 

מוסר

שערי תשובה דף לא עד

הָרוֹאֶה אֶת אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ עַם קְשֵׁה עֹרֶף וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ אוּלַי לֹא יַקְשִׁיבוּ אִם אֲדַבֵּר לָהֶם נְכוֹחוֹת וּפִי אֲמַלֵּא תּוֹכָחוֹת. עַל כֵּן יַחֲשׂךְ פִּיו. הִנֵּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי לֹא נִסָּה לְהוֹכִיחַ וּלְהַזְהִיר אוּלַי אִם רוּחָם הֵעִיר יֵעוֹרוּ מִשְּׁנַת אִוַּלְתָּם וְלֹא תָּלִין אִתָּם מְשׁוּגָתָם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן מַה שֶּׁכָּתוּב (יחזקאל ס) וְהִתְוֵיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים וְגוֹ'. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְקִיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם הָיוּ מוֹחִים לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶן. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי הֵם לֹא יָדְעוּ אִם יִשְׁמְעוּ הָעָם לְקוֹלָם וְאִם יֶחְדְּלוּ. וְצִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי כֵן (שם) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ. וְהֵם וְהֵם הַצַדִּיקִים הַמְקֻדָּשִׁים כִּי נֶעֶנְשׁוּ עַל דְּבַר שֶׁלֹּא מִחוּ וְנֶאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עַמִּיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְאִם הַדָּבָר גָּלוּי לַכֹּל וְיָדוּעַ וְנִבְחָן וְנֶחְקָר כִּי הַחוֹטֵא שָׂנֵא מוּסָר וְלֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מוֹרָיו וּמְלַמְּדָיו לֹא יַטֶּה אָזְנוֹ עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי ט) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָ. וְאָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה לוֹמַר שֶׁלֹא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. וְאָמְרוּ מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: אֲרֵי קִדוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מִקָדָמַי בִּרְגַז וְשֵׁצֵי עַד שְׁאוֹל אֲרָעִית וְאָסֵף אַרְעָא וַעֲלַלְתַּהּ וְשֵׁצְיַת עַד סְיָפֵי טוּרַיָא:


 רש''י   קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד היסוד: ותאכל ארץ ויבלה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיסדת על ההרים, שנאמר (שם קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה:

(כג) אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: אָסֵף עֲלֵיהוֹן בִּישִׁין מַכְתָּשַׁי אֱשֵׁצֵי בְהוֹן:


 רש''י   אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה לשון (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (לעיל כט, יח) ספות הרוה, (ירמיה ז, כא) עלותיכם ספו על זבחיכם. דבר אחר, אספה אכלה, כמו (בראשית יט, טו) פן תספה: חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם. וקללה זו לפי הפרענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים:

(כד) מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר: נְפִיחֵי כָפָן וַאֲכוּלֵי עוּף וּכְתִישֵׁי רוּחִין בִּישָׁן וְשֵׁן חֵיוַת בָּרָא אֱגָרֵי בְהוֹן עִם חֲמַת תַּנִינַיָא דְזָחֲלִין בְּעַפְרָא:


 רש''י   מזי רעב. אנקלוס תרגם, נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו. ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה מהפך במזיא: ולחמי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי. קטב, כריתה, כמו (הושע יג, יד) אהי קטבך שאול: ושן בהמת. מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין: חמת זחלי עפר. ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, כמים הזוחלים על הארץ. זחילה לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:

(כה) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה: מִבָּרָא תְּתַכֵּל חַרְבָּא וּמִתְּוָנַיָא חַרְגַת מוֹתָא אַף עוּלֵמֵיהוֹן אַף עוּלֵמָתְהוֹן יָנְקֵיהוֹן עִם אֱנַשׁ סָבֵיהוֹן:


 רש''י   מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גיסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבבו נקופים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, וכן תרגם אנקלוס. דבר אחר, מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוצות, שנאמר (ירמיה יא, יג) ומספר חצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר (יחזק' ח, יב) אשר זקני בית ישראל עושים בחטף איש בחדרי משכיתו:

(כו) אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: אֲמָרִית יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וֶאֱשֵׁצִנוּן אֱבַטַל מִבְּנֵי אֲנָשָׁא דוּכְרָנֵיהוֹן:


 רש''י   אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם. ויש לפרש אפאיהם, אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר. ודגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט, כב) ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה, להפקר. וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו יחול רגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו (ישעיה מה, ה) אאזרך, (איוב טז, ה) אאמצכם במו פי, והאל''ף התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הבריתא השנויה בספרי, החולקת תיבה זו לשלש תיבות. אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאלו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:

 

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: אֲרֵי נְטָרִית אוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ וְלָא הַלִיכִית בִּרְשַׁע קֳדָם אֱלָהַי : (כג) כִּי כָל (משפטו) מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: אֲרֵי כָּל דִינוֹהִי גְלָן לְקִבְּלִי לְמֶעְבַּדְהוֹן וּקְיָמוֹהִי לָא עֲדִית מִנְהוֹן : (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: וַהֲוֵית שְׁלִים בִּדְחַלְתֵּיהּ וַהֲוֵית נָטַר נַפְשִׁי מֵחוֹבִין : (כה) וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: וַאֲתֵיב יְיָ לִי כִּזְכוּתִי כִּבְרִירוּתִי קֳדָם מֵימְרֵיהּ : (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם אַבְרָהָם דְּאִשְׁתְּכַח חֲסִיד קֳדָמָךְ בְּכֵן אַסְגֵיתָא לְמֶעְבַּד חִסְדָּא עִם זַרְעֵיהּ יִצְחָק דַּהֲוָה שְׁלִים בִּדְחַלְתָּךְ בְּכֵן אַשְׁלֵמְתָּא מֵימַר רְעוּתָךְ לְמֶעְבַּד עִמֵּהּ :

 

כתובים - תהילים - פרק קט

(כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם: יִלְבְּשׁוּן סָטְנַי כִּסוּפָא וִיעַטְפוּן הֵיךְ מְעִילָא בַהַתְהוֹן :


 רש''י   ויעטו כמעיל . העוטה ועוטף כל הגוף לכל לבוש :

(ל) אוֹדֶה יְהוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ: אוֹדֵי יְיָ לַחֲדָא בְּפוּמִי וּבִמְצַע חַכִּימַיָא אֲשַׁבְּחִנֵיהּ : (לא) כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ: אֲרוּם יְקוּם מִן יְמִינָא דַחֲשִׁיכָא לְמִפְרַק מִמְדַיְנֵי נַפְשֵׁיהּ : קי (א) לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: עַל יַד דָוִד תּוּשְׁבְּחָא אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לְשַׁוָאָה יָתִי רִבּוֹן עַל כָּל יִשְּׂרָאֵל בְּרַם אֲמַר לִי תּוּב וְאוֹרֵךְ לְשָׁאוּל דְמִן שִׁבְטָא דְבִנְיָמִין עַד דִימוּת אֲרוּם לֵית מַלְכוּתָא מְקָרְבָא אֲחַבֶרְתָּהּ וּבָתַר כֵּן אֲשַׁוֵי בַּעֲלֵי דְבָבָךְ כְּבִישׁ לְרִגְלָךְ. (ת''א) אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתַּן לִי רַבָּנוּתָא חֲלַף דִיתֵיבֵית לְאוּלְפָן אוֹרַיְתָא דִימִינִי אוֹרֵךְ עַד דַאֲשַׁוֵי בְּעֵל דְבָבָךְ כְּבִישׁ לְרִגְלָךְ :


 רש''י   נאם ה' לאדני . רבותינו דרשוהו באברהם אבינו ואני אפרשנו כדבריהם נאם ה' לאברהם שקראוהו העולם אדוני שמעני אדוני ( בראשית כ''ג ) : שב לימיני . התעכב לתשועתי והתחולל לה' אין ישיבה אלא עכבה וכן הוא אומר ותשבו בקדש ( דברים א ) . לימיני . לתשועת ימיני : עד אשית אויביך . אמרפל וחביריו :

(ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהוָה מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: חוּטְרָא דְעוּשְׁנָךְ יְשַׁדַר יְיָ מִצִיוֹן וּתְהֵי רָדֵי בִּמְצַע בַּעֲלֵי דְבָבָךְ :


 רש''י   מטה . לשון משען כמו ( לעיל ק''ה ) כל מטה לחם : מטה עוזך ישלח ה' מציון . כשתשוב מן המלחמה ואנשיך עייפים ורודפים ישלח לך ה' את מלכי צדק מלך שלם להוציא לחם ויין ( בראשית י''ד ) : רדה . במלחמה : בקרב אויביך . לבטח :

 

משנה ערכין פרק ה

א. הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלַי, רַבִּי יְהודָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל:

 ברטנורה  (א) האומר משקלי עלי אם כסף כסף. אם פירש כסף, נותן משקלו כסף. ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר: ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא אף על גב דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה אשה ששמה כך שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב לפי שהיתה אמודה בעושר: משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל: ומכניסה עד מרפקו. קוד''ו בלע''ז משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר. ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה. דהשתא איכא נפוח כשיעור ידו. ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו: היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כר' יוסי:

ב. דְּמֵי יָדִי עָלַי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בַּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים כֵּיצַד, הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, דָּמִי עָלַי וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

 ברטנורה  (ב) וכמה הוא שוה בלא יד. מפרש בגמרא שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה בשתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחלה אין שמין אותו אלא בזול לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו, לכך מפרש כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום, וכמה שוה פחות אם שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש: זה חומר בנדרים מבערכים. דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו: ערכי עלי ומת, יתנו היורשים. דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כז) והעמידו לפני הכהן אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אע''פ שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים: נותן ערך כולו. דערך נפשות כתיב: זה הכלל. לאתויי שאר אברים שהנשמה תלויה בהם:

ג. חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי, נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. חֲצִי דָמִי עָלַי, נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו. דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי, נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

 ברטנורה  (ג) חציי עלי. הוי כערך ראשי וערך כבדי, דהוי דבר שהנשמה תלויה בו: דמי חציי עלי, נותן דמי כולו. דכתיב (ויקרא כז) נדר בערכך נפשות, הקיש נדר לערך, מה ערך אמר ערך חציי עלי נותן ערך כולו, אף נדר אמר דמי חציי עלי נותן דמי כולו: זה הכלל. לאתויי כל האברים שהנשמה תלויה בהם, שאם אמר דמי חצי אותו אבר עלי כגון שאמר דמי חצי לבי עלי או דמי חצי כבדי עלי, נותן דמי כולו:

ד. הָאוֹמֵר עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:

 ברטנורה  (ד) מת הנודר והנידר, יתנו היורשים. והוא שעמד בדין קודם שמת, כדפרישנא לעיל וסיפא אצטריכא ליה: דמיו של פלוני עלי, מת הנודר יתנו היורשים. דמהו דתימא אע''ג דעמד בדין הואיל ומת הנודר קודם שישומו הנידר, לא אשתעבוד נכסיה, קמשמע לן אומדנא גילוי מילתא בעלמא הוא, והואיל ונידר קיים אמדינן ליה:

ה. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. (דְּמֵי) שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה, אוֹ (דְּמֵי) בַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 ברטנורה  (ה) בית זה קרבן. לבדק הבית: ונפל הבית. קודם שהחזיק בו גזבר: מת השור חייב לשלם. ולא אמרינן אין דמים למתים אלא באדם בלבד:

ו. חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אָנִי:

 ברטנורה  (ו) ממשכנין אותן. גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם: חייבי חטאות ואשמות. כיון דלכפרה אתו, לא משהי להו: אין ממשכנין אותן. וחטאת נזיר, הואיל ולאו לכפרה אתיא ואינה מעכבתו מלשתות יין שכיון שנזרק הדם של אחד מן הקרבנות, הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים, זמנין דפשע ומשהי לה, הלכך ממשכנין אותו על חטאתו: חייבי עולות ושלמים. אע''ג דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, הואיל ולאו חובה היא לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי, הלכך ממשכנין אותן. ויש מחייבי עולות שאין ממשכנים אותן, כגון עולת מצורע, לפי שהיא מעכבת טהרתו, לא אתי לשהוייה: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היכא דבית דין ממשכנים אותו צריך שיאמר רוצה אני: וכן אתה אומר בגטי נשים. כן מי שדינו שכופין אותו לגרש ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונותן הגט והוא כשר:


 

גמרא ערכין דף טו ע''ב

תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֶאל: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא (תהילים יב) לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה (שמות לב) אָנָא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה. בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב (בראשית לט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב (שם ד) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. גְּדוֹלוֹת אִימָא תַּרְתֵּי הֵי מִינַיְיהוּ מַפְקָת בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי לָשׁוֹן תְּלִיתָאִי קָטִיל תָּלִיתָאִי הוֹרֵג לִמְסַפְּרוֹ וְלִמְקַבְּלוֹ וּלְאָמְרוֹ. אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב (משלי יח) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. וְכִי יֵשׁ יָד לְלָשׁוֹן אֶלָא לוֹמַר לָךְ מַה יָּד מְמִיתָה אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה אִי מַה יָּד אֵין מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר (ירמיה ט) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם. אִי מַה חֵץ שָׁחוּט עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה תַּלְמוּד לוֹמַר (תהילים עג) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנוֹ. לָמָּה לִי הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּקָטִיל כַּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. לָמָּה לִי לְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא דְּבָעֵי חַיִּים בְּלִישָׁנֵהּ דְּבָעֵי מִיתָה בְּלִישָׁנֵהּ. הֵיכִי דָּמֵי לִישְׁנָא בִּישָׁא רָבָא אָמַר כְּגוֹן דְּאָמַר אִיכָּא נוּרָא בֵּי פְּלַנְיָא אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי מַאי קָא עָבִיד גִּלּוּיֵי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא אֶלָּא דְּמַפִּיק כְּלִישְׁנָא בִּישָׁא דְּאָמַר הֵיכָא מִשְׁתַּכְּחָא נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא. אָמַר רָבָא: כָּל מִלְּתָא דְּמִיתְאַמְרָה בְּאַפֵּי מָרָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא. אָמַר לֵהּ: כָּל שֶׁכֵּן חוּצְפָּא וְלִישְׁנָא בִּישָׁא אָמַר לֵהּ אֲנָא כְּרִבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לִי דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרָי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל מִלְּתָא דְּמִיתְאַמְּרָא בְּאַפֵּי תְּלָתָא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא מַאי טַעֲמָא חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מַאי כְּתִיב (משלי כז) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ. כְּגוֹן דְּמִיקְלַע לְאוּשְׁפִּיזָא וְטָרְחוּ קָמֵיהּ שַׁפִּיר לְמָחָר נָפִיק יָתִיב בְּשׁוּקָא וְאָמַר רַחֲמָנָא נִיבָרְכֵיהּ לִפְלַנְיָא דְּהָכִי טָרַח קַמָּאי וְשַׁמְעֵי אִינְשֵׁי וְאָזְלִין וְאַנְסִין לֵהּ. תָּנֵי רַב דִּימִי אָחוּהָ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ אִיכָּא דְאַמְרֵי רַב דִּימִי אַחוּהָ דְרַב סַפְרָא חָלַשׁ עָאל רַב סַפְרָא לְשִׁיּוּלִי בֵּיהּ אָמַר לְהוּ תֵּיתִי לִי דְקַיְימִית כָּל דְאָמוּר רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ הָא מִי קַיַימְתְּ לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָא לִידֵי גְנוּתוֹ אָמַר לְהוּ לֹא שְׁמִיעָה לִי דְאִי הֲוָה שְׁמִיעָה לִי קַיֵימְתָּא:

 רש''י  הי מנייהו מפקת. הא בכלהו כתיב גדולות הלכך כלהו אתי: לישנא תליתאי. זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד: למספרו. לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים והורגין זה את זה הורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו: דבעי חיי בלישניה. יעסוק בתורה: דבעי מיית בלישניה. עסוק בדברי שטות ונבלה: נורא בי פלניא. דמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי יש בביתו לבשל תבשילין: גלוי מלתא בעלמא. הואיל ואינו אומרו בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אומר לכו לבית פלוני: מברך רעהו בקול גדול וגו': קללה תחשב לו. אותה ברכה קללה היא לחבירו: ושמעו אינשי. אלמים שהוא עשיר ואזלי אנסי ליה שמתאכסנין אצלו אורחים עד שמכלין ממונו: בא לידי רעתו. שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו או אחרים שומעין שזה משבחו ואומרי' הלא מדת כך וכך בידו:

 

זוהר האזינו דף רצז ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ויקרא כו) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ' זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל עַל כָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּאַף עַל גַּב דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּי מָארֵיהוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעֵי לְשַׁבְקָא לוֹן. וּבְכָל אֲתַר דְּגָלוּ בֵּינֵי עַמְּמַיָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ' רַבִּי אַבָּא אָמַר וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם. תָּא חֲזֵי כַּמָּה חֲבִיבוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאַף עַל גַּב דְּגָרְמִין לְמִגְלֵי בֵּינֵי עַמְּמַיָא שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדִיאָת מִנְּהוֹן לְעָלְמִין דְּלָא תֵּימָא דְּאִנּוּן בִּלְחוֹדַיְהוּ בְּגָלוּתָא מִשְׁתַּכְּחִין אֶלָּא וְאַף גַּם זֹאת עִמְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ' לְמַלְכָּא דְּאַרְגִּיז עַל בְּרֵיהּ וְגָזַר עֲלֵיהּ עוֹנָשָׁא לְאִתְרַחֲקָא מִנֵּיהּ וּלְמֵיזָל לְאַרְעָא רְחִיקָא שָׁמְעָה מַטְּרוֹנִיתָא וְאָמְרָה הוֹאִיל וּבְרִי אָזִיל לְאַרְעָא רְחִיקָא וְשָׁדֵי לֵיהּ מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ אֲנָא לָא אֶשְׁבּוֹק לֵיהּ אוֹ תַּרְוַנָּא כַּחֲדָא נֵיתוּב לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא אוֹ תַּרְוַנָּא כַּחֲדָא נֵתִיב בְּאַרְעָא אָחֳרָא לְזִמְנִין פָּקִיד מַלְכָּא עַל מַטְּרוֹנִיתָא לָא אַשְׁכַּחָהּ. דַּהֲוָת אָזְלַת עִם בְּרֵיהּ אָמַר הוֹאִיל וּמַטְּרוֹנִיתָא תַּמָּן תַּרְוַיְהוּ יְתוּבוּן. וּבְזִמְנָא דְּפָקִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַטְּרוּנִיתָא פָּקִיד לָהּ בְּקַדְּמִיתָא וּבְגִנַּהּ פָּקִיד לִבְנוֹי הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות ו) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' מַאן גָּרִים דַּאֲנָא שַׁמַּעְנָא עָקַתְהוֹן כִּבְיָכוֹל מַטְּרוֹנִיתָא דִּדְכַרְנָא לָהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי וּכְתִיב (שם ב) וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וְכַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְהַדֵּר לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא מַה כְּתִיב (דברים ל) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ דָּא מַטְּרוֹנִיתָא וְעוֹד כְּתִיב (תהלים פה) רָצִיתָ ה' אַרְצְךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב:

 תרגום הזוהר  רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתָם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ בֵּין הָעַמִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם בַּגָּלוּת. זֶה שֶׁאָמַר, וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה הִיא אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגָּרְמוּ לִהְיוֹת בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים, הַשְּׁכִינָה אֵינָהּ סָרָה מֵהֶם לְעוֹלָם. וְאַל תֹּאמַר, שֶׁהֵם בִּלְבַדָּם נִמְצָאִים בַּגָּלוּת, אֶלָּא, וְאַף גַּם זֹאת, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה הַנִּקְרֵאת זֹאת, נִמְצֵאת עִמָּהֶם. זֶה שֶׁאָמַר, אַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְגָזַר עָלָיו עֹנֶשׁ שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְיֵלֶךְ לְאֶרֶץ רְחוֹקָה, שָׁמְעָה הַמַּלְכָּה וְאָמְרָה, כֵּיוָן שֶׁבְּנִי הוֹלֵךְ לְאֶרֶץ רְחוֹקָה, וְהַמֶּלֶךְ הִשְׁלִיכוֹ מֵהֵיכָלוֹ, אֲנִי לֹא אֶעֱזְבֶנּוּ, אוֹ שְׁנֵינוּ יַחַד נַחֲזוֹר לְהֵיכָל הַמֶּלֶךְ, אוֹ שְׁנֵינוּ יַחַד נֵשֶׁב בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. לְיָמִים, פָּקַד הַמֶּלֶךְ אֶת הַמַּלְכָּה, וְלֹא מְצָאָהּ, כִּי הָלְכָה עִם בְּנוֹ. אָמַר, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכָּה שָׁם, שְׁנֵיהֶם יָשׁוּבוּ. כָּךְ הוּא בִּזְמָן שֶׁיִּפְקוֹד הַקָבָּ''ה אֶת הַשְּׁכִינָה, יִפְקֹד אוֹתָהּ תְּחִלָּה, וּבִשְׁבִילָהּ יִפְקֹד לְבָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. מִי גָּרַם שֶׁאֲנִי שָׁמַעְתִּי נַאֲקָתָם, כִּבְיָכוֹל הַשְּׁכִינָה גָּרְמָה, שֶׁזָּכַרְתִּי אוֹתָהּ. זֶה שֶׁאָמַר וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי. דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה הַנִּקְרֵאת בְּרִית. וְכָתוּב, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ. וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, מַה כָּתוּב, וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ, זוֹ הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר, וְשָׁב וְגוֹ' אֶת שְׁבוּתְךְ. וְעוֹד כָּתוּב, רָצִיתָ ה' אַרְצֶךְ שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב. דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה הַנִּקְרֵאת אֶרֶץ.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִיפְתָּן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה. וְאֵינוֹ בּוֹצֵעַ לֹא פְּרוּסָה קְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּצַר עַיִן וְלֹא פְּרוּסָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעְבְתָן. וּבְשַׁבָּת יֵשׁ לוֹ לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה. וְאֵינוֹ בּוֹצֵעַ אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל יָפֶה יָפֶה: ב. מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִבְצֹעַ מִכִּכָּר שְׁלֵמָה. אִם הָיְתָה שָׁם שְׁלֵמָה שֶׁל שְׂעוֹרִים וּפְרוּסָה שֶׁל חִטִּים מַנִּיחַ שְׁלֵמָה בְּתוֹךְ פְּרוּסָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע מֵחִטִּים וּמִשְּׁלֵמָה. בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים חַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת נוֹטֵל שְׁתֵּיהֶן בְּיָדוֹ וּבוֹצֵעַ אַחַת מֵהֶן:

 

מוסר

שערי תשובה דף לא עד

אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע אוֹ יִשְׁמַע כָּל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה אוֹ יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים בּוֹזִים תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְיָדוּעַ כִּי הֵם סָרָבִים וְסַלּוֹנִים וְאִם יוֹכִיחֵם אַל יַקְשִׁיבוּ אֶל דְּבָרָיו. עַל כֵּן יָשִׂים יָד עַל פֶּה גַּם זֶה יֵעָנֵשׁ כִּי לֹא יַעֲנֶה כְּסִילִים כְּאִוַּלְתָּם פֶּן יֹאמְרוּ לוֹ כִּי הוּא כְּמוֹהֶם וְכִי הוֹדָה עַל דִּבְרֵיהֶם אַף כִּי יִתְחַיֵּב לַעֲנוֹת וְלִגְעֹר בָּהֶם לָתֶת גֹּדֶל לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת אֲשֶׁר בִּזּוּ לָעֲגוּ לָהֶם וּלְקַנֵּא לִכְבוֹד נָקִי וְצַדִּיק אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בּוֹ וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב הָאָדָם לַעֲזֹב בַּעֲבוּרָם חֶבְרַת הָרָשָׁע כִּי יֵעָנֵשׁ בִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם הָרָעִים תָּמִיד וְיַלְאֶה לַעֲנוֹתָם זֶה הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כד) אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי חָמָס וְאַל תִּתְאַו לִהְיוֹת אִתָּם כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה. רוֹצֶה לוֹמַר כִּי תִּשָּׂא עָוֹן בְּחַטָּאתָם כִּי תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם הָרָעִים תָּמִיד וּתְהִי כְּמַחֲרִישׁ:

 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת: אִלוּלָפוֹן רָגְזָא דְסָנְאָה כְּנִישׁ דִילְמָא יִתְרַבְרַב בְּעֵל דְבָבָא דִילְמָא יֵימְרוּן יְדָנָא תְקִיפַת לָנָא וְלָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת כָּל דָא:


 רש''י   לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנכרי, שאין הגדלה שלו: פן יאמרו ידנו רמה וגו' . כי אותו גוי אבד עצות המה:

(כח) כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵצָה אִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ:


 רש''י   ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, ישכילו זאת, איכה ירדף וגו' :

 חמישי (כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אִלוּ חַכִּימוּ אִסְתַּכָּלוּ בְדָא סְבָרוּ מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן:


 רש''י   יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פרענותם של ישראל:

(ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם: אֶכְדֵין יִרְדוֹף חַד אַלְפָא וּתְרֵין יֶעֶרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֶלָהֵן (אֲרֵי) תַּקִיפְהוֹן מְסָרִנוּן וַייָ אַשְׁלֵמִנוּן:


 רש''י   איכה ירדף אחד. ממנו אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידינו. דילבר''ר בלע''ז :

(לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: אֲרֵי לָא כְתָקְפָּנָא תָּקְפְהוֹן וּבַעֲלֵי דְבָבָנָא הֲווֹ דַיָנָנָא:


 רש''י   כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם. כל צור שבמקרא לשון סלע: ואיבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם:

(לב) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ: אֲרֵי כְפֻרְעֲנוּת עַמָא דִסְדוֹם פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמֹרָה מָחָתְהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חֶוְיָן וְתֻשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן:


 רש''י   כי מגפן סדם גפנם. מוסב למעלה. אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמת. שדה תבואה, כמו (חבקוק ג, יז) ושדמות לא עשה אכל, (מלכים ב' כג, ד) בשדמות קדרון: ענבי רוש. עשב מר: אשכלת מררת למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פרענותם. וכן תרגם אנקלוס ותשלמת עובדיהון כמררותהון:

(לג) חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר: הָא כְמָרַת תַּנִינַיָא כַּס פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פְּתָנֵי חֶוְיָן אַכְזְרָאִין:


 רש''י   חמת תנינם יינם. כתרגומו. הא כמרת תניניא כס פרענותהון, הנה כמרירות נחשים כוס משתה פרענותם: וראש פתנים. כוסם, שהוא אכזר לנשוך. אויב אכזרי יבא ויפרע מהם:

(לד) הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי: הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלָן קֳדָמַי גְנִיזִין לְיוֹם דִינָא בְּאוֹצְרָי:


 רש''י   הלא הוא כמס עמדי. כתרגומו. כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כלם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי:

(לה) לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: קֳדָמַי פֻּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵם לְעִדָן דְיִגְלוּן מֵאַרְעֲהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דְעָתִיד לְהוֹן:


 רש''י   לי נקם ושלם. עמי נכון ומזמן פרענות נקם וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, והיא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג) , כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם. כשתתום זכות אבותם שהן סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. משארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזמן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבואו העתידות להם: וחש. כמו (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה. עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפרענות, ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואלך העיד עליהם דברי תנחומין שיבואו עליהם ככלות הפרענות ככל אשר אמר למעלה (ל, א ג) והיה כי יבאו עליך וגו' כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' :

(לו) כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: אֲרֵי יְדִין יְיָ דִינָא דְעַמֵהּ וּפֻרְעֲנוּת עֲבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְרַע אֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי דִבְעִדָן דְתִתְקֵף עֲלֵיהוֹן מָחַת סָנְאָה יְהוֹן מִטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין:


 רש''י   כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב לו, לא) כי בם ידין, ייסר עמים. כי, זה, אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו (ויקרא כה, ב) כי תבאו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. על ידי עוזב. עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפזרים בצאתם לצבא על האויב. בלשון לע''ז מיינטינדו''ר . עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחזק, כמו (נחמיה ג, ח) ויעזבו את ירושלים עד החומה, (ירמיה מט, כה) איך לא עזבה עיר תהלה. עצור מיינטינו''ד [נשלט] . עזוב אינפורצדו''ר [מבצר] :

(לז) וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: וְיֵימַר אָן דַחֲלָתְהוֹן תַּקִיפָא דַהֲווֹ רְחִיצִין בֵּהּ:


 רש''י   ואמר. הקדוש ברוך הוא עליהם: אי אלהימו. עבודה זרה שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה:

(לח) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: דִי תְרַב נִכְסָתְהוֹן הֲווֹ אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִסְכֵּיהוֹן יְקוּמוּן כְּעַן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהוֹן עֲלֵיכוֹן מָגֵן:


 רש''י   אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהי לכם מחסה ומסתור:

(לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: חֲזוֹ כְּעַן אֲרֵי אֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנִי אֲנָא מֵמִית וּמְחַיֵה מָחֵינָא וְאַף מַסֵינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁזֵב:


 רש''י   ראו עתה. הבינו מן הפרענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי:

 שישי (מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם: אֲרֵי אַתְקֵנִית בִּשְׁמַיָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין:


 רש''י   כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה היא, אני נשבע חי אנכי:

(מא) אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלִי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְּדִינָא יְדִי אָתֵב פֻּרְעֲנוּתָא לְסָנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֱשַׁלֵם:


 רש''י   אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב חרבי, כמו (יחזקאל כא, טו) למען היה לה ברק שפלנדו''ר : ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, (זכריה א, טו) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו' . למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא, שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקדוש ברוך הוא זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, ונאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פרענות הוא. בלע''ז יושטיצי''א :

(מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב: אֱרַוֵי גִירַי מִדְמָא וְחַרְבִּי תִּקְטוֹל בְּעַמְמַיָא מִדַם קְטִילָן וְשִׁבְיָן לְאַעְדָאָה כִתְרִין מֵרֵישׁ סָנְאָה וּבְעַל דְבָבָא:


 רש''י   אשכיר חצי מדם. האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האמות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל:

(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: שַׁבָּחוּ עַמְמַיָא עַמֵהּ אֲרֵי פֻּרְעֲנוּת עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְּרַע וּפֻרְעֲנוּת יָתֵיב לְסָנְאוֹהִי וִיכַפֵּר עַל אַרְעֵהּ וְעַל עַמֵהּ:


 רש''י   הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האמות את ישראל ראו מה שבחה של אמה זו שדבקו בהקדוש ברוך הוא בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד, יט) מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב וגו' : וכפר אדמתו עמו. ויפיס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו, אניחניה לרגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב: בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה דורש כלה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כלה כנגד האמות. רבי יהודה דורשה כלפי ישראל. אמרתי אפאיהם, כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אבד עצות המה. אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה. להתבונן. איכה ירדף אחד מן האמות אלף מהם אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפרשתי עד תכליתו. ור' נחמיה דורשה כלפי האמות. כי גוי אבד עצות המה, כמו שפרשתי תחלה עד ואויבינו פלילים. כי מגפן סדום גפנם. של אמות. ומשדמת עמורה וגו' . ולא ישימו לבם לתלות הגדלה בי. ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מררת למו להלעיט אותם על מה שעשו לבני. חמת תנינם יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם. כמוס עמדי. אותו הכוס, שנאמר (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' וגו' . לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר (ישעיה כו, ו) תרמסנה רגל. כי ידין ה' עמו. בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו' . ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרכת, כענין שנאמר (מיכה ז, י) ותרא אויבתי ותכסה בושה האמרה אלי איו ה' אלהיך. ראו עתה כי אני וגו' . אז יגלה הקדוש ברוך הוא ישועתו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא עליהם הטובה. ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם. כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו אפלו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש מלמטה. ידי. מקום שכינתי, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו, והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע, לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים. מלך בשר ודם שהוא הולך למות, ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם. אם שנותי ברק חרבי. הרבה ''אם'' יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו' , כמו שפרשתי למעלה:

 שביעי (מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תֻשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן:


 רש''י   הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתרגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש. ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:

(מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וְשֵׁצִי מֹשֶׁה לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּ לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מַסְהֵד בְּכוֹן יוֹמָא דֵין דִי תְפַקְדִנוּן יָת בְּנֵיכוֹן לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:


 רש''י   שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו' , הרי דברים קל וחמר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה:

(מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: אֲרֵי לָא פִתְגָם רֵקָא הוּא מִנְכוֹן אֲרֵי הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמָא הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ:


 רש''י   כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע, (שם לו, יב) ותמנע היתה פלגש וגו' לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו:

 מפטיר(מח) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר:


 רש''י   וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח (שם ז, יג) בעצם היום הזה בא נח וגו' , במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו לכנס בתבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדמות ומבקעין את התבה. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר (שמות יב, נא) בעצם היום הזה הוציא ה', לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות וכלי זין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן, במיתתו של משה, נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו' :

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין טוּרָא דִנְבוֹ דִי בְּאַרְעָא דְמוֹאָב דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וּמוּת בְּטוּרָא דִי אַתְּ סָלֵק לְתַמָן וְתִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ כְּמָא דְמִית אַהֲרֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ:


 רש''י   כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו. אמר לו משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. פשוט רגליך, ופשט. עצום עיניך, ועצם. קמוץ פיך, וקמץ. והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו:

(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עַל דִי שַׁקַרְתּוּן בְּמֵי:מרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִין עַל דִי לָא קַדִשְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   על אשר מעלתם בי. גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע, והם הכוהו, והצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפרענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקים מצות בוראו, אנו לא כל שכן:

(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲרֵי מִקֳבֵל תֶּחֱזֵי יָת אַרְעָא וּלְתַמָן לָא תֵעוּל לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פפפ:


 רש''י   כי מנגד. מרחוק: תראה וגו' . כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

 

הפטרת האזינו - שמואל ב כב

(כשקורין פרשת האזינו בין ר"ה ליוה"כ, מפטירין "שובה ישראל" שהיא הפטרת פרשת וילך דלעיל)

כב (א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: (ב) וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: (ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: (ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: (ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: (ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: (ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: (ח) (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: (ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: (י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: (יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: (יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: (יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם: (טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: (יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: (יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי: (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: (כא) יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: (כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: (כג) כִּי כָל (משפטו) מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: (כה) וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: (כז) עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (כח) וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל: (כט) כִּי אַתָּה נֵירִי יְהוָה וַיהוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: (ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: (לב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: (לג) הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דרכו) דַּרְכִּי: (לד) מְשַׁוֶּה (רגליו) רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: (לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: (לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי: (לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: (לח) אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (לט) וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: (מ) וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: (מא) וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: (מב) יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל יְהוָה וְלֹא עָנָם: (מג) וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: (מד) וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: (מה) בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: (מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: (מז) חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: (מח) הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: (מט) וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: (נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ יְהוָה בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר: (נא) (מגדיל) מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

 

האזינו יום שישי

משנה נגעים פרק ט

א. הַשְׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין, לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה, נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:

 ברטנורה  (א) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש שער לבן או פשיון מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה: בגפת. פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור: כל שאינו מחמת האש זהו שחין. לאתויי אבר מעיקרו: רמץ. אפר כירה, וחם מחמת האור: כל שהוא מחמת האש. לאתויי חמי האור:

ב. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

 ברטנורה  (ב) אין מצטרפין. חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס: ואין פושין מזה לזה. דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון: היו מורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב (ויקרא יג) שחין ונרפא, ובמכוה כתיב (שם) והיתה מחית המכוה: אע''פ שנעשה מקומו צלקת. שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אע''פ כן נידון כעור הבשר מאחר שנעשה קרום חזק:

ג. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין. אָמַר לָהֶם, יַסְגִּיר. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה, לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. אָמַר לָהֶן, שֶׁמָּא תִכְנוֹס וְתִפְשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵין. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִבְרֵי חֲכָמִים:

 ברטנורה  (ג) אמרו לו למה. יסוגר הא אי אפשר להוולד לו סימן טומאה: לגדל שער אין בו ראויה. דכף היד אינו מגדל שער לעולם: לפשיון אינו פושה. דשחין ומכוה אין פושין לעור הבשר: למחיה אינה מטמא. דהא תנן בשני סימנים בשער לבן ובפשיון, ולא במחיה: שמא תכנוס. (ל) כגריס, וכשיראנה הכהן בסוף שבוע יפטור אותו, ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין שמקומו כסלע, ויחליט: אמרו לו הרי מקומה כגריס. כלומר, ואם היה מקום הצרבת כגריס בלבד והבהרת בתוכה, למה יסגיר והלא אין שייך לומר כאן שמא תכנוס ותפשה: אמר להן לא שמעתי. כלומר גם זה יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם: אלמד בו. תרשני שאלמד בדין זה דבר: אם לקיים דברי חכמים הן. אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור, אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלת מרבותי ושומע ממך: שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. ששחין פושה לשחין. וכן הלכה:


 

גמרא נדה דף לא ע''ב

תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה. מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לְחֻפָּה. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו שֶׁל רִבִּי דּוּסְתָּאי בְּרִבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אִישׁ מְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וְאֵין אִשָּׁה מְחַזְּרְת עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה מִי מְחַזֵּר עַל מִי. בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ. וּמִפְּנֵי מָה אִישׁ פָּנָיו לְמַטָּה וְאִשָּׁה פָּנֶיהָ לְמַעְלָה כְּלַפֵּי הָאִישׁ. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאָה. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מְקַבֵּל פִּיּוּס וְאֵין אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת פִּיּוּס. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאָה. מִפְּנֵי מָה אִשָּׁה קוֹלָהּ עָרֵב וְאֵין אִישׁ קוֹלוֹ עָרֵב. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ב) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה:

 רש''י  נדה. שבעה לאו ביולדת קאי: מפני שאדם רגיל באשתו. כל שעה שירצה: קץ בה. מאוסה עליו אמרה תורה כל שעה שתראה תהא טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו: מחזר על האשה. אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא: פניו למטה. בשעת תשמיש: זה ממקום שנברא. ומסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה הימנו: מקבל פיוס. נוח לרצות: זה ממקום שנברא. אדמת עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין. עצם כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע:

 

זוהר ויקהל דף רז ע''א

כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא לְאִתְעַכָּבָא דְּהָא יוֹמָא רַבָּא עִלָּאָה אִיהוּ (וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַכָּבָא עֲלֵיהּ) וּבְהַאי יוֹמָא אוּשְׁפִּיזָא רַבָּא וְיַקִּירָא קָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ בְּגִין כָּךְ בָּעִי לְאִתְעַכָּבָא לְאִתְחַזָּאָה דְּלָא דָּחֲקִין בְּאוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. כְּדֵין פָּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרֵי וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְכוּ' דְּתִקּוּנָא שַׁפִּירָא אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְהַדַּר לְאַתְרֵיהּ מַה דְּלָא חָזֵי כַּד עַיִל שַׁבַּתָּא דְּדִינָא אִסְתַּלַּק וְלָא אִשְׁתַּכַּח. בְּשַׁעְתָּא דְּפָתְחֵי יִשְׂרָאֵל וִיהִי נֹעַם וּקְדֻשְׁתָּא דְּסִדְרָא כָּל אִנּוּן חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם פָּתְחִין וַאֲמָרִין זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּנָטְרֵי פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא. וַוי לוֹן לְחַיָּבַיָּא דְּלָא זָכוּ לְמִיטָר אוֹרַיְתָא כְּדֵין דּוּמָ''ה קָדִים וְכָרוֹזָא אִתְעָר וְאָמַר (תהלים ט') יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים. וְכָל אִנּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין טָרְדֵי לוֹן בְּגֵיהִנָּם וְלֵית מָאן דִּמְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן כָּל נָטְרֵי שַׁבַּתָּא בְּהַאי עָלְמָא דְּקָא מְעַנְּגֵי לְהַהוּא עֹנֶג דְּשַׁרְיָא מִלְּעֵילָא כִּדְקָאֲמָרָן:

 תרגום הזוהר  כְּשֶׁיָּצָא הַשַּׁבָּת צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה לְהִתְעַכֵּב, דְּהַיְנוּ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, כִּי יוֹם גָּדוֹל עֶלְיוֹן הוּא, וּבַיּוֹם הַזֶּה אוֹרֵחַ גָּדוֹל וְיָקָר שׁוֹרֶה עָלָיו, שֶׁהוּא נְשָׁמָה הַיְתֵרָה, מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְהִתְעַכֵּב וּלְהַרְאוֹת שֶׁאֵין דּוֹחֲקִים הָאוֹרֵחַ הַקָּדוֹשׁ לְהוֹצִיאוֹ. אָז פּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ'. שֶׁהוּא תִּקּוּן יָפֶה בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁהַדִּין חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה נִרְאֶה בְּבִיאַת הַשַּׁבָּת, שֶׁהַדִּין הָיָה אָז מִסְתַּלֵּק וְלֹא נִמְצָא. בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם, וּקְדֻשָּׁא דְּסִדְרָא, דְּהַיְנוּ וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְכוּ', כָּל אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, אַשְׁרֵיכֶם צַדִּיקִים הַשּׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה. אָז מַקְדִּים דּוּמָה, וְכָרוֹז מִתְעוֹרֵר, יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקִים. וְכָל אֵלּוּ גְּדוּדִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְעַנִּים אוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵין מִי שֶׁיְרַחֵם עֲלֵיהֶם, אַשְׁרֵיהֶם כָּל שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמְעַנְּגִים עֹנֶג הַהוּא הַשּׁוֹרֶה מִלְּמַעְלָה, דְּהַיְנוּ רוּחַ הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

 

הלכה פסוקה

רמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַצַד דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ מִינוֹ לָצוּד אוֹתוֹ חַיָּב, כְּגוֹן חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים. וְהוּא שֶׁיָּצוּד אוֹתָן לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צֵדָה. כֵּיצַדִ כְּגוֹן שֶׁרָדַף אַחֲרֵי צְבִי עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת אוֹ לְגִנָּה אוֹ לְחָצֵר וְנָעַל בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁהִפְרִיחַ אֶת הָעוֹף עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לַמִּגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁשָׁלָה דָּגִים מִן הַיָּם בְּתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֲבָל אִם הִפְרִיחַ צִפּוֹר לְבַיִת וְנָעַל לְפָנָיו אוֹ שֶׁהִבְרִיחַ דָּג וַעֲקָרוֹ מִן הַיָּם לִבְרֵכָה שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁרָדַף אַחַר צְבִי עַד שֶׁנִּכְנַס לִטְרַקְלִין רָחָב וְנָעַל בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין זוּ צֵדָה גְּמוּרָה שֶׁאִם יָבוֹא לְקַחְתּוֹ צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרָיו וְלָצוּד אוֹתוֹ מִשָּׁם, לְפִיכָךְ הַצָד אֲרִי אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לַכִּפָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱסָר בָּהּ: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁאִם יָרוּץ בּוֹ יַגִּיעַ לְחַיָּה בִּשְׂחִיָּה אַחַת אוֹ שֶׁהָיוּ הַכְּתָלִים קְרוֹבִים זֶה לָזֶה עַד שֶׁיִּפֹּל צֵל שְׁנֵיהֶם לָאֶמְצַע כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מָקוֹם קָטָן. וְאִם הִבְרִיחַ הַצְבִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְתוֹכוֹ חַיָּב. וּמָקוֹם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה הַמַּבְרִיחַ חַיָּה וְעוֹף לְתוֹכוֹ פָּטוּר: ג. אֶחָד שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה וְאֶחָד שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָם צֵדָה הַצָד אֶחָד מִכֻּלָּן בֵּין לְצֹרֶךְ בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אוֹ לְשַׂחֵק בָּהֶן חַיָּב, הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לָצוּד וְצָד שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ הַצָד אֶת הַיָּשֵׁן וְאֶת הַסּוֹמֵא חַיָּב:

 

מוסר

שערי תשובה דף לב עא

הַמְכַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים מִדֶּרֶךְ שָׁלוֹם, אָמְנָם לֹא יְדַבֵּר טוֹב עַל הָרָשָׁע וְלֹא יִתְנַהֵג בִּכְבוֹדוֹ עַל דֶּרֶךְ אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ בְּנֵי אָדָם כִּי יְכַבְּדֶנּוּ מֵאֲשֶׁר יָקָר בְּעֵינָיו נִכְבָּד כִּי לֹא יַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד זוּלָתִי כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם אֶת הָעֲשִׁירִים מִדֶּרֶךְ סִלְסוּל וּלְתִקְוַת הַתּוֹעֶלֶת בַּעֲבוּר כִּי צָלְחָה דַּרְכָּם וְלֹא מִפְּנֵי חֵן עֶרְכָּם וְאַף גַּם זֹאת יֵשׁ חֵטְא וְאַשְׁמָה בַּדָּבָר הַזֶּה כִּי אִם הֻתַּר לְכַבֵּד הָעֲשִׁירִים לֹא כֵן הָרְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ) רְאֵה כָּל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדוֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם. אַךְ הַחֵלֶק הַזֶּה מוּתָר מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יַזִּיק הָרָשָׁע וְיִגְרֹם הֶפְסֵד בִּזְמַן שֶׁיַּד הָרָשָׁע תַּקִּיפָה וּשְׁעָתוֹ חֲצוּפָה וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַכְנִיעוֹ וּבְחָלְיוֹ לְהַנִיעוֹ, עַל כֵּן הֻתַּר לְכַבְּדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם אַנְשֵׁי זְרוֹעַ רָמָה מִפַּחַד וְאֵימָה בְּקִימָה וְהִדּוּר וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אַךְ לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יְדַבֵּר טוֹב עָלָיו לִבְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מֻתָּר לְהַחֲנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה: