חוק לישראל השלם

רק תורה    

 

 
 

פרשת חוקת


יום ראשון    יום שני    יום שלישי    יום רביעי    יום חמישי    ליל שישי    יום שישי


 


 



חוקת יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא:


 רש''י   זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואמות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה: ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה: ויקחו אליך. משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדמה. משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: אדמה. על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה על. כשם שפרקו מעליהם עול שמים:


(ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי:


 רש''י   אלעזר. מצותה בסגן: אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות: ושחט אתה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה: אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשהסניגור:


(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין:


 רש''י   אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו של ירושלים ומתכון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאה הדם: ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל:


(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד: (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא:


 רש''י   עץ ארז ואזוב ושני תולעת. שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכלם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:



נביאים - שופטים - פרק יא

יא (א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: וְיִפְתָּח גִלְעָדָא הֲוָה גִבָּר חֵילָא וְהוּא בַּר אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וְאוֹלִיד גִלְעָד יַת יִפְתָּח : (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: וִילֵידַת אִתַּת גִּלְעָד לֵיהּ בְּנִין וּרְבִיאוּ בְּנֵי אִתְּתָא וְתָרִיכוּ יַת יִפְתָּח וְאָמָרוּ לֵיהּ לָא תַכֲסִן בְּבֵית אֲבוּנָא אֲרֵי בַּר אִתְּתָא אוֹחֲרִי אָתְּ : (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ: וְעָרַק יִפְתָּח מִן קֳדָם אֲחוֹהִי וִיתֵיב בְאַרְעָא טָבָא וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָת יִפְתָּח גַּבְרִין סְרִיקִין וּנְפָקוּ עִמֵיהּ : (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: וַהֲוָה מִזְּמָן יוֹמִין וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי עַמּוֹן עִם יְשְּׂרָאֵל :


 רש''י   וילחמו בני עמון . היא האמורה למעלה ( י ט ) :


(ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: וַהֲוָה כַּד אֲגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְּׂרָאֵל וַאֲזַלוּ סָבֵי גִלְעָד לְמִדְבַּר יַת יִפְתָּח מֵאֲרַע טָב : (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: וַאֲמָרוּ לְיִפְתָּח אִיתָא וּתְהֵי לָנָא לְרַבָּא וּנְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן :
 



כתובים - תהילים - פרק ג

ג (א) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ: תֻּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד בְּמַעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם בְּרֵיהּ :


 רש''י   מזמור לדוד בברחו . הרבה דרשות דרשו בני אגדה בדבר ורבותינו אמרו משאמר לו הנביא ( ש''ב יא ) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה לבו סוער שמא עבד או ממזר יקום עלי שאינו מרחם עלי כיון שידע שבנו הוא שמח ומדרש אגדה על שראה טכסיסו קיימת שהיו עבדיו והכרתי והפלתי שהם סנהדרין מחזיקים אדנותו עליהם כשאמר להם ( שם טו ) קומו ונברחה מפני אבשלום מה כתיב שם כל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך וכשבא מחנים ( שם יז ) ושובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי יצאו לקראתו וכלכלוהו שם :


(ב) יְהוָה מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי: יְיָ כַּמָה סַגִיאִין מְעִיקַי סַגִיאִין דְקַיְמִין עָלַי :


 רש''י   רבים קמים עלי . בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר גדולים בקומה כגון שאול וילידי הרפה דואג ואחיתופל :


(ג) רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה: סַגִיאִין אָמְרִין לְנַפְשִׁי לֵית פּוּרְקָנָא לֵיהּ בֵּאלָהָא לְעָלְמִין :


 רש''י   אומרים לנפשי . על נפשי : אין ישועתה לו באלהים סלה . לפי שבא על אשת איש :


(ד) וְאַתָּה יְהוָה מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי: וְאַנְתְּ יְיָ תְּרִיס עֲלֵי יְקָרִי וּמְרִים רֵישִׁי : (ה) קוֹלִי אֶל יְהוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: קָלִי קֳדָם יְיָ אֲצַלֵי יְקַבֵּל צְלוֹתִי מִן טוּר בֵּית מַקְדְשֵׁיהּ לְעָלְמִין : (ו) אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי: אֲנָא שְׁכִיבֵית וּדְמַכֵית אִתְעֲרֵית מְטוּל דַיְיָ סָמִיךְ יָתִי :


 רש''י   אני שכבתי ואישנה . לבי אטום בדאגה ופחד : הקיצותי . מדאגתי כי בטחתי כי ה' יסמכני :

 



משנה שביעית פרק ו

א. שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:

 ברטנורה  (א) שלש ארצות לשביעית. חלוקות לענין דין שביעית: כל שהחזיקו עולי בבל. עזרא וסייעתו כשעלו מבבל: לא נאכל ולא נעבד. שעבודת הארץ ההיא, אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן גידולים. פירוש אחר ועיקר, לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית: מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח, ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית, ואותה רצועה משוכה כלפי צפון והולכת עד כזיב, ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל: ועד אמנה. הוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי, תתאו לכם הר ההר מתרגמינן בירושלמי, טורי אמנום, והוא בצפון של ארץ ישראל לצד מערב אצל הים הגדול, וגם זו לא כבשו עולי בבל הלכך נאכל לאחר הביעור, ולאידך לישנא אם נעבד בשביעית נאכל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. ולא נעבד, דלענין עבודה החמירו לאסור מדרבנן: מנהר ומאמנה ולפנים. כך כתוב בכל הספרים, וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ, ואפשר לפרש בדוחק מהנהר ולפנים מתחלת הנהר ולפנים לצד הנהר חוצה לארץ. וכן מתחלת טורי אמנום ולפנים לצד ההר קרויה לפנים:

ב. עוֹשִׂין בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בַמְּחֻבָּר. דָּשִׁין וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִין. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:

 ברטנורה  (ב) סוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד, ואינה כארץ ישראל לכל דבר, מפני שכבשה קודם שכבש ארץ ישראל כולה, ובקצת דינים עשאוה כארץ ישראל ובקצתן כחוץ לארץ: עושים בתלוש. אפילו אצל החשודים, ואילו בארץ ישראל תנן לא תבור ולא תטחן עמה: אבל לא במחובר. כגון מסיקה קצירה ובצירה, ודוקא בשמור אבל במופקר אפילו בארץ מותר; דתניא בתורת כהנים מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. וטעמא דגזור בסוריא במחובר כדי שלא יהיו מניחים את ארץ ישראל והולכים ומשתקעים בסוריא, ובתלוש התירו כדי שימצאו העניים שבארץ ישראל קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ: כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל. מדאורייתא, כגון תלוש, אף על גב דמדרבנן אסור בלא שינוי עושים אותו בסוריא כי אורחיה ואינו צריך לשנות. אי נמי הכי קאמר כל שכיוצא בו מותר בארץ במופקר עושים אותו בסוריא אפילו בשמור, אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפילו במופקר:

ג. בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:

 ברטנורה  (ג) בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית וירדו עליהם גשמים וצמחו, אם השחירו העלין בידוע שגדלו והוסיפו, ואתו גידולי שביעית ומבטלים העיקר אף על פי שהוא מרובה. אבל אם הוריקו העלין אז הולכים וכמשין ולאו מארעא קא רבו: אם יכולין ליתלש בעלין. דרך בצלים כשנגמרים יוצאין מעצמן מן הארץ ונוחין ליתלש ואם העלין חזקים וכשאוחז בהן יכול לתלוש הבצלים מן הארץ אז ודאי גדלו בשביעית: וכנגד כן למוצאי שביעית מותרים. לאו בבצלים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית מיירי, דלא מקילים בהו כולי האי שגידולי היתר כל שהוא יעלו את האיסור, אלא סיפא נמי מיירי בבצלים של ששית, שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית, ולאחר שגדלו מעט בשביעית, עקרן וחזר ונטען בשמינית, ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו, וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר ובטל איסור המועט, שגם של ששית מסייע לבטלו אחר שסוף גידולו היתר. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

ד. מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׁה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח ירק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:

 ברטנורה  (ד) משיעשה כיוצא בו. ממה שנזרע במוצאי שביעית יש גידול כיוצא בזה דתלינן ביה. אי נמי מפני שרבה ההיתר על האסור ונתבטל: הבכיר. מקום שממהר לבכר פירותיו יותר משאר מקומות: הותר האפל. דתלינן שממקום הבכיר הביאום: מוצאי שביעית מיד. לפי שהיו מביאים ירק מחוצה לארץ והיה רבה על ירק שבארץ ישראל. ואני שמעתי הטעם לפי שבשנים או שלשה ימים עושה כיוצא בו:

ה. אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ:

 ברטנורה  (ה) שמן שרפה. שמן של תרומה טמאה. מתוך שלשריפה עומד קרי ליה שמן שריפה. ומעלה עשו לשרפה בארץ, כדאשכחן בקדשים פסולים שהן נשרפים במקומן, וכן פירות שביעית צריכים ביעור בארץ דכתיב (ויקרא כה) בארצך תהיה כל תבואתה. ואין הלכה כרבי שמעון:

ו. אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:

 ברטנורה  (ו) אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. לפי שהתרומה כהנים מחזרין אחריה לבית הגרנות, חיישי רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוצה לארץ להביא את התרומה, ואין הלכה כרבי שמעון:
 



גמרא ברכות דף ל''ה ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ הִנָּהֵג בָּהֵן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה. וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה. וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה. וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ. תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סא) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ'. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי עַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשִׂית עַל יָדָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם כח) וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ וְגוֹמֵר אָמַר אַבַּיֵּי הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְיָדָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶן יוֹחָאי וְלֹא עָלְתָה בְיָדָן. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן בְּמָטוּתָא מִנַּיְיכוּ בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרִי לֹא תִּתְחֲזוּ קַמָאי כִּי הֵיכִי דְלָא תִטְרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה בַּר רִבִּי אֶלְעָאי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרָאי זוּ וְזוּ נִתְקַיְּימָה בְיָדָן דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרָאי זוּ וְזוּ לֹא נִתְקַיְּימָה בְיָדָן וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי אֶלְעָאי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִים פֵּירוֹתֵיהֶם דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶם דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת. דֶּרֶךְ קַרְפִּיפוֹת כְּדֵי לְפוֹטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר דְאָמַר רִבִּי יַנַּאי אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו) בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ חָצֵר קוֹבַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

 רש''י  דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבא לידי צורך הבריות סופך לבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה, אפשר כדבריך: ביומי ניסן. ימי הקציר, ביומי תשרי דריכת הגיתות והבדין: דרך טרקסמון. דרך שערי החצר הבית: אין הטבל חייב במעשר. מן התורה: פני הבית. פתח כניסה ויציאה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן:
 



זוהר חקת דף ק''פ ע''ב

וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר. מִצְוָתָהּ בַּסְגַן וְאוּקְמוּהָ. מָאי טַעְמָא לֵיהּ וְלָא לְאַהֲרֹן אֶלָּא אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא וְעוֹד דְּאַהֲרֹן לָא אָתֵי מִסִטְרָא דְטָהוֹר אֶלָּא מִסִטְרָא דְקָדוֹשׁ וּבְגִין דְּדָא אַתְיָיא לְטַהֲרָה לָא אִתְיְהִיב לֵיהּ. כָּל מִלָּה דְהָאי פָרָה הִיא בְּשֶׁבַע שֶׁבַע כִּבּוּסִים וְכוּלִי וְהָא אִתְמַר. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהִיא שֶׁבַע שְׁנֵי שְׁמִטָּה וּבַת שֶׁבַע אִתְקְרֵי וְעַל דָּא כָל עוֹבָדוֹי בְשֶׁבַע. תָּא חֲזֵי כָל מָאי דְאִתְעֲבִיד מֵהָאי פָרָה בְגִין לְדַכְּאָה וְלֹא לְקַדְּשָׁא וְאַף עַל גַּב דְּאִתְיְהִיב לַסְגַן הוּא לָא שָׁחִיט וְלֹא שָׂרִיף בְגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח דִּינָא בְסִטְרוֹי וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן דְּאִיהוּ בְדַרְגָּא שְׁלִים יַתִּיר דְלָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַמָּן וּלְאִזְדַּמְּנָא תַמָּן. הָאי פָרָה כֵיוַן דְּאִתְעֲבִיד אֵפֶר בָעֵי לְמִשְׁדֵי בֵיה עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְהָא אִלֵּין אִתְמָרוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְמָקוֹם טָהוֹר דְּהָא טָהוֹר לָא אִקְרֵי אֶלָּא מִן סִטְרָא דִמְסָאֵב בְּקַדְמִיתָא רָזָא דְכֹלָא הָאי דִכְתִּיב לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא בְגִין דְּכָל דִּינִין תַּתָּאִין וְכָל אִינוּן דְּאָתוּ מִסִטְרָא דִמְסָאֲבָא כַד אִיהִי יַנְקָא מִסִטְרָא אַחֲרָא וְיָתִיבַת בְּדִינָא כְמָה דְּאִתְמַר (ישעיה ל''ד) מָלְאָה דָם הוֹדַשְׁנָה מֵחֶלֶב כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתַעֲרֵי וּמִסְתַּלְּקֵי וְשָׁרָאָן בְּעַלְמָא כֵיוַן דְּעַבְדֵי הָאי עוֹבָדָא דִלְתַתָּא וְכָל הָאי דִינָא בְאָתָר דָּא דְהָאי פָרָה וְרָמָאָן עָלָהּ עֵץ אֶרֶז וְכוּלֵי. כְּדֵין אִתְחֲלָשׁ חֵילָא דִלְהוֹן וּבְכָל אָתָר דְשָׁרָאן אִתְבָּרוּ וְאִתְחֲלָשׁוּ וְעַרְקִין מִנֵּיהּ דְּהָאי חֵילָא דִילְהוֹן אַתְחֲזוּ כְגוֹוָנָא דָא לְגַבַּיְיהוּ כְדֵין לָא שָׁרָאָן בְּבַר נָשׁ וְאִתְדַכֵּי. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי מֵי נִדָּה מַיָּיא לְדַכְּאָה כַד עַלְמָא שָׁאֲרֵי בְדִינָא וְסִטְרָא מִסְאֲבָא אִתְפְּשַׁט בְּעַלְמָא הָכָא אִתְכְּלִילָן כָּל זִינֵי מְסַאֲבוּ וְכָל זִינֵי דַכְיוּ וּבְגִין כַּךְ טוּמְאָה וְטַהֲרָה כְלָלָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא:

 תרגום הזוהר  וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר: הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָתָהּ בִּסְגָן, וְלֹא בְּכֹהֵן גָּדוֹל. וְהֶעֱמִידוּהוּ, מַהוּ הַטַּעַם, לְאֶלְעָזָר וְלֹא לְאַהֲרֹן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אַהֲרֹן הוּא הַשּׁוֹשְׁבִין שֶׁל הַמַּלְכָּה. וְעַל כֵּן אֵינוֹ רָאוּי לְמַעֲשֶׂה הַפָּרָה שֶׁהוּא דִּין. וְעוֹד, שֶׁאַהֲרֹן אֵינוֹ בָּא מִצַד טָהוֹר, אֶלָּא מִצַד קָדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁפָּרָה אֲדֻמָּה בָּאָה לְטָהֳרָה, עַל כֵּן לֹא נִתְּנָה לוֹ. כָּל דָּבָר שֶׁבַּפָּרָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הוּא בְּשֶׁבַע, שֶׁבַע כִּבּוּדִים וְכוּ' וּכְבָר לָמַדְנוּ. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְכוּת הִיא שֶׁבַע שְׁנֵי הַשְּׁמִיטָה, שֶׁכּוֹלֶלֶת שֶׁבַע סְפִירוֹת חג''ת נהי''מ וְנִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע, וְעַל כֵּן כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּשֶׁבַע. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה מֵהַפָּרָה הַזּוֹ הוּא כְּדֵי לְטַהֵר, וְלֹא לְקַדֵּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְּנָה לִסְגָן הַכֹּהֲנִים שֶׁהוּא אֶלְעָזָר, הוּא אֵינוֹ שׁוֹחֵט וְאֵינוֹ שׂוֹרֵף, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא דִּין מִצִדּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה שְׁלֵמָה יוֹתֵר מֵאֶלְעָזָר, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִמָּצֵא שָׁם וּלְהִזְדַּמֵּן שָׁם. פָּרָה זוֹ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר צְרִיכִים לְהַשְּׁלִיךְ בָּהּ, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלָעַת. וְאֵלּוּ כְּבָר לָמַדְנוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר. וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר. כִּי אֵינוֹ נִקְרָא טָהוֹר אֶלָּא מִצַד שֶׁהָיָה תְּחִלָּה טָמֵא. סוֹד הַכֹּל, זֶה שֶׁכָּתוּב, לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא. הוּא מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַדִּינִים הַתַּחְתּוֹנִים וְכָל אֵלּוּ הַבָּאִים מִצַד הַטּוּמְאָה, מְקַבְּלִים כֹּחָם מִן הַמַּלְכוּת, בָּעֵת שֶׁיּוֹנֶקֶת מִצַד הָאַחֵר, דְּהַיְנוּ מִצַד הַשְּׂמֹאל, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְיוֹשֶׁבֶת בַּדִּין. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מְלֵאָה דָּם הֻדַשְׁנָה מֵחֵלֶב. אָז כָּל הַדִּינִים שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, מִתְעוֹרְרִים וּמִתְעַלִּים וְשׁוֹרִים בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂים הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, שֶׁל שְׂרֵפַת הַפָּרָה, לְמַטָּה, וְכָל הַדִּין הַזֶּה נַעֲשֶׂה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בַּפָּרָה הַזּוֹ, וּמַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ עֵץ אֶרֶז וְגוֹ', אָז נֶחֱלָשׁ הַכֹּחַ שֶׁלָּהֶם, שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרִים הֵמָּה נִשְׁבִּים וְנֶחֱלָשִׁים, וּבוֹרְחִים מִשָּׁם, כִּי הַכֹּחַ הַזֶּה שֶׁלָּהֶם נִרְאֶה לָהֶם נִשְׁבָּר וּמְדוּכֶּה כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה, וְאָז אֵינָם שׁוֹרִים בָּאָדָם, וְהוּא נִטְהָר. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים מֵי נִדָּה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, מַיִם לְטַהֵר כְּשֶׁהָעוֹלָם שׁוֹרֶה בְּדִין וְצַד הַטּוּמְאָה נִתְפַּשֵּׁט בַּעוֹלָם, כְּמוֹ בְּטוּמְאַת נִדָּה. כָּאן נִכְלְלוּ כָּל מִינֵי טוּמְאָה וְכָל מִינֵי טָהֳרָה. וּמִשּׁוּם זֶה טוּמְאָה וְטָהֳרָה הֵן כְּלָל עֶלְיוֹן שֶׁל הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות פרה אדומה פרק א'

א. מִצְוַת פָּרָה אֲדוּמָה שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים אוֹ בַּת אַרְבָּע. וְאִם הָיְתָה זְקֵנָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָה שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר וְתִפָּסֵל וְאֵין לוֹקְחִין עֶגְלָה וּמְגַדְּלִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָּרָה וְלֹא עֶגְלָה. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא עֶגְלָה פּוֹסְקִין עָלֶיהָ דָמִים וְתִהְיֶה אֵצֶל בְּעָלֶיהָ עַד שֶׁתַּגְדִיל וְתֵעָשֶׂה פָּרָה. וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה: ב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה תְּמִימָה תְּמִימַת אַדְמִימוּת לֹא תְמִימַת קוֹמָה אֶלָּא אִם הָיְתָה נַנֶּסֶת כְּשֵׁרָה כִּשְׁאַר הַקָּדָשִׁים. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹךְ גוּמָא אֶחָת אוֹ בְתוֹךְ שְׁתֵּי כוֹסוֹת וְהֵן מוּנָחוֹת זוּ עַל זוּ פְסוּלָה: ג. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִיקְרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר עִיקְרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִיקָר וְגוֹזֵז בְּמִסְפְּרַיִים אֶת רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גִּיזָה בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵין כַּוָּונָתוֹ לָגוֹז:

 



מוסר

מספר חסידים סי' צ''ו צ''ז צ''ח

אַל יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים חֲבֵרִים זֶה לָזֶה וְלֹא יַחֲזִיר שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּחֲזִירִין שָׁלוֹם אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו בְּיִרְאָה וְכָבוֹד וְאוֹמֵר שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וּמוֹרִי: מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד שֶׁצִוָּה לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֶהְנֶה יוֹתֵר מִדַּאי מִן הָעוֹלָם וְשֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם בְלֹא תַעֲנִית וּכְשֶׁמֵּת הוֹצִיאוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהִכּוּהוּ וְנִצְטַעֲרוּ מְאֹד עַל הַדָּבָר וּבָא בַחֲלוֹם בַּלַיְלָה לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ מִפְּנֵי כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה סְפָרִים נִמְחָקִים קְרוּעִים עִם דַפֵי סְפָרִים לֹא הָיִיתִי קוֹשְׁרָם יַחַד וּמַצְנִיעָם: אֱהוֹב אֶת הַשֶּׁמֶא וּשְׂנוֹא אֶת מַה בְּכָךְ. פִּירוּשׁ אֱהוֹב לוֹמַר שֶׁמָּא אִם אוֹמַר דָּבָר זֶה אוֹ אֶעֱשֶׂה אוֹ אֵלֵךְ לַעֲשׂוֹת אוֹ לִרְאוֹת דָּבָר זֶה אוֹ אֶשְׁמַע דָּבָר זֶה נְעִימוֹת זְמִירוֹת אוֹ אֵלֶךְ לְטַיֵּיל שֶׁמָּא יָבֹא לִגְרוֹם לִי לִידֵי חֵטְא. וּשְׂנוֹא לוֹמַר כִּי מַה בְכַךְ לְסַפֵּר חִידוּשִׁים וְלִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי הֲבָאי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי וְלֹא אָבֹא לִידֵי חֵטְא:

 



חוקת יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משלח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה:


(ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא:


 רש''י   והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מחלקה, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה לטול ממנו בני העירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין המנו, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו (איכה ג, נג) וידו אבן בי, (זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגוים, לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להאסר בהנאה: bלמשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפרענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי וגו' . וכשם שהעגל טמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו' , כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו' :


(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם:



נביאים - שופטים - פרק יא

(ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד הֲלָא אֲתוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְתָרֵיכְתּוּנִי מִבֵּית אַבָּא וּמָא דֵין אֲתֵיתוּן לְוָתִי כְּעַן כַּד עָקַת לְכוֹן : (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: וְאָמָרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח בְכֵן כְּעַן תַּבְנָא לְוָתָךְ וּתְהַךְ עִמָנָא וּתְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן וּתְהִי לָנָא לְרֵישׁ לְכָל יָתְבֵי גִלְעָד : (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד אִם מְתִיבִין אֲתּוּן יָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן וְיִמְסַר יְיָ יַתְהוֹן קָדָמַי אֲנָא אֶהֱוֵיִ לְכוֹן לְרֵישׁ : (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: וַאֲמָרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח מֵימְרָא דַיְיָ יְהֵי סָהִיד בֵּינָנָא אִם לָא כְּפִתְגָמָךְ כֵּן נַעֲבֵיד :
 



כתובים - תהילים - פרק מג

מג (א) שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי: דוֹן יָתִי יְיָ בְּדִין קְשׁוֹט וַעֲלָךְ לְמִנְצִי מַצוּתִי מִן עַמָא דְלָא זַכַּאי מִן גְבַר נָכִיל וּטְלוּמָא תְּשֵׁזְבִנַנִי :


 רש''י   שפטני . הקמני : מגוי לא חסיד . הוא אדום שגר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם :


(ב) כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: אֲרוּם אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא עוּשְׁנִי לְמָה שְׁבַקְתַּנִי לְמָה חַקִיר אֵיזֵיל בִּדְחוֹק בָּעֵיל דְבָבָא : (ג) שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ: שְׁדַר נְהוֹרָךְ וְהֵמְנוּתָךְ הִנוּן יְדַבְּרוּנַנִי יֵעַלוּן יָתִי לְטוּר בֵּית מוּקְדָשָׁא וּמֶדְרְשֵׁי בֵּית שְׁכִינְתָּךְ :


 רש''י   שלח אורך ואמתך . מלך המשיח שנדמה לאור שנאמר ( לקמן קל''ב ) ערכתי נר למשיחי , ואליהו הנביא שהוא אמיתי נביא נאמן : ינחוני . מינטרו''נט מו''י בלע''ז :


(ד) וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי: וְאֵעוּל לִקְרָבָא קוּרְבָּנֵיהּ לְמַדְבַּח דַיְיָ לֶאֱלָהָא דִי מִנֵיהּ חֶדְוַת בָּעוּתָא וְאוֹדִי קֳדָמָךְ בְּכִנְרָא יְיָ אֱלָהִי :


 רש''י   אל אל . אל הקב''ה שהוא שמחת גילי : ואודך בכנור . על שהוצאתני :

 



משנה פסחים פרק ה

א. תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו:

 ברטנורה  (א) תמיד נשחט. תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמונה ומחצה, דזמן שחיטת התמיד מכי ינטו צללי ערב שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו ומאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבן אחר תמיד של בין הערבים כדכתיב (ויקרא ו) והקטיר עליה חלבי השלמים, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים, ואפילו בשבת שאין קרבים נדרים ונדבות מאחרים זמן שחיטת תמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול. ובערב פסח שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים מקדמינן ליה שעה אחת ועבדינן ליה בשבע ומחצה: חל להיות בערב שבת. דאיכא נמי צליית הפסח דלא דחיא שבת וצריך לצלותו מבעוד יום מקדמינן ליה ומותבינן ליה אדיניה שיהיה נשחט בשש ומחצה: וקרב בשבע ומחצה. גמר הקרבתו בשבע ומחצה, ששוהין שעה אחת בעשייתו:

ב. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח:

 ברטנורה  (ב) ששחטו שלא לשמו. כגון ששחטו לשם שלמים. או קבל הדם במזרק. או הוליך הדם למזבח. או זרק הדם על גבי המזבח. שלא לשמו. שבארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת הזבח: או לשמו ושלא לשמו. כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו: או שלא לשמו. הך סיפא אשמועינן דמחשבים מעבודה לעבודה שאם חשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשות במחשבה פסולה כגון דאמר הריני שוחט לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו, נפסל הזבח מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבה פסולה כמו שחשב. והכי משמעותא דמתני', או שחשב בשעת שחיטה לזרוק הדם שלא לשמו ושחט לשמו פסול. ופסח דפסול שלא לשמו נפקא לן מקרא דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, עד שיהיה הזבח לשם פסח, והוא משמע לעכב:

ג. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:

 ברטנורה  (ג) שחטו שלא לאוכליו. חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר, ואין בו מנויים אחרים אלא הן, פסול, דלפי אכלו כתיב (שם), הראוי לאכול: שלא למנוייו. נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת: לערלים. לישראלים שמתו אחיהם מחמת מילה והני פסולים לאכול פסח דכתיב (שם) וכל ערל לא יאכל בו, וטמאים נמי אסורין בקדשים ובכרת הן על אכילתן: לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ולא דמי ללשמו ושלא לשמו דפסול, דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו היתה בגופו של קרבן, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אין המחשב הפוסלת בגופו של קרבן אלא בדבר שהוא חוץ ממנו: ממרס בדמו. שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה: ואם זרק קודם לתמיד כשר. דאף על גב דפסח מאוחר לתמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים, לא מפסל בהכי:

ד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:

 ברטנורה  (ד) השוחט את הפסח על החמץ. כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה אפילו לא היה החמץ בעזרה: עובר בלא תעשה דלא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד). ואין הזבח נפסל: אף התמיד. של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב עובר בלאו, דדריש זבחי, המיוחד לי והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה: ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר. ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא ושמה שחיטה: שלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה: ושאר כל הזבחים. שנשחטו בארבעה עשר אחר חצות על החמץ: בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ואף על פי שכשרים הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו', אף על פי כן פטור, דכתיב זבחי זבחי שתי פעמים, לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא תזבח על חמץ דם זבחי (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך, בזמן דאיכא זבח דהיינו בארבעה עשר דאיכא פסח לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח כגון בתוך הפסח מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ: ובמועד. בתוך הפסח. אם לשמו שחטו לפסח על החמץ: פטור. מלא תשחט, דפסח שלא קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא: ושאר כל הזבחים. שנזבחו בתוך המועד על חמץ: בין לשמן בין שלא לשמן חייב. דקרא אשאר זבחים נמי אזהר: חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתיב בשחיטת חטאת היא, היא ולא הנשחטה שלא לשמה:

ה. הַפֶסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:

 ברטנורה  (ה) הפסח נשחט בשלש כתות. [בין שהצבור מרובים] בין שהצבור מועטים ויכולים כולן לשחוט בבת אחת, מצוה ליחלק לשלש כתות זו אחר זו: שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל, ועדה, וישראל. הרי שלש כתות: בזיכי. כפות גדולות לקבל בהם הדם: שורה שכולה כסף כסף. דהכי שפיר טפי: ולא היו לבזיכים שולים. רחבים היו מלמעלה ותחתיהם חדים כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע: שמא יניחום. הכהנים לישב על הקרקע עד שיקבל דם אחר מחמת שהם מרובים וישכחום ויקרוש הדם ולא יהיה ראוי ליזרק:

ו. שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד:

 ברטנורה  (ו) שחט ישראל. אם ירצה, שהשחיטה כשרה בזר בכל הקרבנות: וקבל הכהן. הדם בבזך שמקבלה ואילך מצות כהנוה: נותנו לחברו. שהרי כשורה הן עומדים: וחברו לחברו. הא קמשמע לן דברוב עם הדרת מלך: ומקבל את המלא מיד הנותן, תחלה, ואחר כך מחזיר את הריקן. אבל איפכא מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי, דאין מעבירין על המצות: זריקה אחת. בבזך עצמו, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן שטעון אצבע אלא חטאת לבדה דכתיב באצבעו: כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח היסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד. ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כמו שמפורש במסכת מדות לכך הוצרך לומר נגד היסוד:

ז. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלֵּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִיעַ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין:

 ברטנורה  (ז) קראו את ההלל. כל השלש כתות: אם גמרו שנו. כשהיו מתחילים לשחוט היו מתחילים לקרות, ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים לשחוט, חוזרים וקורין שניה. ואם קראו שניה ועדיין לא גמרו שחיטת הפסחים של אותה הכת, חוזרין וקורין שלישית. וכן כת שניה ושלישית: אף על פי שמעולם לא שלשו. שהכהנים היו רבים וזריזין: לא הגיעו לאהבתי. אפילו פעם ראשון:

ח. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזרה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה  (ח) שהכהנים היו מדיחים את העזרה. מפני שהדמים מרובים היו מדיחין אותה בשבת. שאמת המים היתה מהלכת בעזרה וכשהן רוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים פושטין על גדותיה ומדיחין כל העזרה [שהעזרה רצפה של שיש היתה כולה] ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים: מדם התערובות. המוטל על הרצפה ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:

 ברטנורה  (ט) אונקליות. מסמרים שראשיהן כפופים למעלה: ובעמודים. שהיו קבועין בבית המטבחים בעזרה עמודים קטנים נקראים ננסים: חלקים. מפוצלת קליפתן: שחל להיות בשבת. ואין יכול לטלטל המקלות: ידו על כתף חברו. ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו. ואין הלכה כר' אליעזר. שמותר לטלטל אותן המקלות דאין שבות במקדש:

י. קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו, נְתָנוֹ בַמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן:

 ברטנורה  (י) אימוריו. החלבים הקרבים על גבי המזבח: במגיס. בקערה. תרגום קערותיו מגיסוהי: ישבה לה בהר הבית. בשבת קאמר, שאין יכולין להוליך פסחיהן: בחיל. בין הסורג לחומת העזרה של נשים בתחלת עליית הבית: חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:
 



גמרא פסחים דף ס''ד ע''ב

הַפֶּסַח נִשְׁחַט אָמַר רִבִּי יִצְחָק אֵין הַפֶּסַח נִשְׁחַט אֶלָּא בְשָׁלשׁ כִתּוֹת שֶׁל שְׁלשִים שְׁלשִׁים בְּנֵי אָדָם. מָאי טַעְמָא קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל מְסַפְּקָא לָן אִי בְּבַת אָחָת אִי בָּזֶה אַחַר זֶה הִילְכָּךְ בַּעֵינָן שָׁלשׁ כִּתּוֹת שֶׁל שְׁלשִׁים שְׁלשִים בְּנֵי אָדָם. דְּאִי בְּבַת אָחָת הָא אִיכָּא. וְאִי בָזֶה אַחַר זֶה הָא אִיכָּא הִילְכָּךְ בְּחַמְשִׁין נָמֵי סַגְיָיא דְעַיְילֵי תְלָתִין וְעַבְדֵי. עַיְילֵי עֲשָׂרָה וְנַפְקֵי עֲשָׂרָה עַיְילֵי עֲשָׂרָה וְנַפְקֵי עֲשָׂרָה. נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּלֵי. אִיתְמַר אַבַּיֵּי אָמַר נִנְעֲלוּ תְּנַן. רָבָא אָמַר נוֹעֲלִין תְּנַן. מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָא. אַבַּיֵּי אָמַר נִנְעֲלוּ תְּנַן כַּמָּה דְעַיְילוּ מָעֲלוּ וְסַמְכִינָן אַנִּיסָא. רָבָא אָמַר נוֹעֲלִין תְּנַן וְלֹא סַמְכִינָן אַנִּיסָא וְהָא דִתְנַן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדֶּה שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. אַבַּיֵּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבַּיֵּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ אֵין בַּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּנְעֶלֶת עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אֵין בָּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹעֲלִין אוֹתָהּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. תָּנוּ רַבָּנָן מֵעוֹלָם לֹא נִתְמַעָךְ אָדָם בָּעֲזָרָה חוּץ מִפֶּסַח אֶחָד שֶׁהָיָה בִּימֵי הִלֵּל שֶׁנִּתְמַעָךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ פֶּסַח מְעוּכִין. תָּנוּ רַבָּנָן פַּעַם אַחַת בִּיקֵשׁ אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ לִתֵּן עֵינָיו בְּאוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ לְכֹהֵן גָדוֹל תֵּן עֵינֶיךָ בִּפְּסָחִים. נָטַל כּוּלְיָא מִכָּל אַחַת וְנִמְצְאוּ שָׁם שִׁשִׁים רִבּוֹא זוּגֵי כְלָיוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לָךְ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם. וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ פֶסַח מְעוּבִין. נָטַל כּוּלְיָא הָא בָעֵי אַקְטוּרָא. דְּהָדַר מַקְטִיר לְהוּ. וְהָכְּתִיב (ויקרא ג') וְהִקְטִירוּ שֶׁלֹּא יְעַרֵב חֲלָבָיו שֶׁל זֶה בָּזֶה. דְּהָדַר מַקְטִיר לְהוּ חָדָא חָדָא. וְהָתַּנְיָא וְהִקְטִירָם שֶׁיְּהֵא כֻּלּוֹ כְּאֶחָד אֶלָא תְּפִיסָה בְּעַלְמָא דְּשָׁקִיל מִינַיְיהוּ עַד דְּיַהֲבָן לֵיהּ מִידִי אַחֲרִינָא:

 רש''י  שלשים. בכל כת וכת קהל י' ועדה י' וישראל י': מספקא לן. דלמא בב''א צוה לשוחטו ויהיו בה ל': או בזה אחר זה. ג' כתות של י' י': הלכך ג' כתות בעינן. דלמא בזה אחר זה קאמר ושל ל' בעינן דלמא בב''א קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות מל': בג' סגי. עיילי ל' ברישא ושוחטין פסחיהם ונפקו י' מנייהו ועיילי י' חדשים דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי ג' כתות קאמר הא איכא: ננעלין תנן. מאליהם ומעשה נסים: סמכינן אניסא. וכ''ז שאין ננעלין מאליהם מניחים אותם ליכנס ולא חיישינן דלמא עיילו כולהו ואין כאן ג' כתות: חס ושלום וכו'. במסכת עדיות תנן ד' דברים העיד עקביא בן מהללאל וכו' וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה שהיתה בירושלי' והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה דומין לה היו אותן שהשקוה ונדוהו א''ר יהודה ח''ו שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת וכו' כשהיתה ננעלת על כל אדם בע''פ שהקהל גדול ורב ואין בם אחד בחכמה וביראת חטא כעקביא: פסח מעוכין. ע''ש שנתמעך: פסח מעובין. ע''ש שהעם רב: והקטירו. משמע לבדם שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר: שיהא כולו כאחד. כל האימורין של קרבן: תפיסה בעלמא. תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן כנגדם:
 



זוהר חקת דף קפ''ב ע''ב

תָּא חֲזֵי זַכָּאָן לְאִתְקַשְּׁרָא בִצְרוֹרָא דְחַיֵּי אִינוּן זַכָּאָן לְמֵחֶמֵי בִיקָרָא עִלָּאָה דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא כְמָה דְאַתּ אָמַר (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְי וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וְאִינוּן מָדוֹרֵיהוֹן יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכָּל אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְכָל דַּרְגִּין דִילְהוֹן דְּהָא הַהוּא אַתְרָא (ס''א חֶדְוָה) עִלָּאָה לָא זָכָּאן עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵחֱמֵי לֵיהּ הָדָא הוּא דִכְתִּיב (ישעיה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וְגוֹמֵר. וְאִינוּן דְלָא זַכָּאָן כָּל כַּךְ בְּאִינוּן דוּכְתֵּי. אִית לוֹן לְתַתָּא כְפוּם אָרְחַיְיהוּ. וְאִלֵּין לָא זַכָּאָן לְסַלְקָא לְהַהוּא אָתָר וּלְמֵחֱמֵי כְמָה דְחֶמָאן אִינוּן דִּלְעֵילָא וְאִלֵּין קַיְימֵי בְקִיּוּמָא דְעֵדֶן תַּתָּאָה וְלָא יַתִּיר וְאִי תֵימָא מָאן עֵדֶן תַּתָּאָה אֶלָּא דָא עֵדֶן דְּאִקְרֵי חָכְמָ''ה תַתָּאָה וְדָא קַיְימָא עַל גַּן דִּבְאַרְעָא וְאַשְׁגָּחוּתָא דְהָאי עֵדֶן עָלֵיהּ (וְלָא יַתִּיר) וְאִלֵּין קַיְימֵי בְהָאי גַּן. וְאִתְהֲנוּן מֵעֵדֶן דָּא. מָאי בֵין עֵדֶן תַּתָּאָה לְעִלָּאָה כְיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ עֵדֶן תַתָּאָה אִקְרֵי עֶדְנָא נוּקְבָא. עֵדֶן עִלָּאָה אִקְרֵי עֵדֶן דְכַר עָלֵיהּ כְּתִיב עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הָאי עֵדֶן תַּתָּאָה אִקְרֵי גַן לְעֵדֶן דִּלְעֵילָא וְהָאי גַן אִקְרֵי עֵדֶן לְגָן דִּלְתַתָּא. וְאִלֵּין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְגַן תַּתָּאָה אִתְהֲנָן מֵהָאי עֵדֶן דְעָלַיְיהוּ בְכָל שַׁבָּת וְשַׁבָת וּבְכָל יַרְחָא וְיַרְחָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שם ס''ו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְשַׁבַּתּוֹ. וְעַל אִלֵּין אָמַר שְׁלֹמֹה מִן הַחָיִים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה דְהָא אִלֵּין בְדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ. מָאן אִינוּן שֶׁכְּבַר מֵתוּ וְקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא תְרֵי זִמְנֵי וְאִלֵּין אִקְרוּן כֶּסֶף מְזוּקָק דְעָאל לְנוּרָא זִמְנִין וּתְרֵין וְנָפִיק מִנֵּיהּ זוֹהֲמָא וְאִתְבְּרַר וְאִתְנְקֵי. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֶדֶן לֹא הָיָה הַהוּא רוּחָא דְקָאִים לְעֵילָא וְאִתְעַכָּב לְנַחְתָּא לְתַתָּא דְהָא קָאִים בְקִיּוּמֵיהּ וְלֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא וְאִית לֵיהּ מְזוֹנָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה דִלְעֵילָא לְעֵילָא טָב מִכֻּלְּהוּ מָאן דְלָא אִתְפְּרַשׁ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְכָל מִלּוֹי בִּסְתִּימָא אִינוּן דָּא הוּא זַכָּאָה חֲסִידָא דְנָטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְקִיֵּים לוֹן וְאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דָא אִתְאֲחִיד אִתְהֲנֵי בְדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא וְכֻלְּהוּ אִתְאַחֲדָן (ס''א אִתּוֹקְדָן) מֵחֻפָּה דְהָאי:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, צַדִּיקִים הַזּוֹכִים לְהִתְקַשֵּׁר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּז''א, הֵם זוֹכִים לִרְאוֹת בִּכְבוֹד הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְהֵם, הַמָּדוֹר שֶׁלָּהֶם הוּא יוֹתֵר עֶלְיוֹן מִכָּל הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים וְכָל מַדְרְגוֹתֵיהֶם, כִּי מָקוֹם עֶלְיוֹן הַהוּא אֵין הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים זוֹכִים לִרְאוֹתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ וְגוֹ', שׁה''ס עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם זוֹכִים לַעֲלוֹת כָּל כָּךְ כְּמוֹ אֵלּוּ, מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם לְמַטָּה כְּפִי דַּרְכֵּיהֶם, וְאֵלּוּ אֵינָם זוֹכִים לַמָּקוֹם הַהוּא, וְלִרְאוֹת כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים אוֹתָם שֶׁלְּמַעְלָה, אֶלָּא אֵלּוּ עוֹמְדִים בְּמָקוֹם שֶׁל עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְלֹא יוֹתֵר. וְאִם תֹּאמַר מַהוּ עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן. אֶלָּא זֶה הוּא עֵדֶן שֶׁנִּקְרָא חָכְמָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּן שֶׁבָּאָרֶץ וְהָהַשְׁגָּחָה שֶׁל עֵדֶן הַזֶּה עָלָיו, עַל הַגָּן. וְאֵלּוּ הַצַדִּיקִים, עוֹמְדִים בְּגַן עֵדֶן זֶה שֶׁבָּאָרֶץ, וְנֶהֱנִים מֵעֵדֶן הַזֶּה, שֶׁהִיא חָכְמָה תַּתָּאָה. מַה בֵּין עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְעֵדֶן הָעֶלְיוֹן, הוּא כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶךְ. עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן נִקְרָא עֶדְנָה, שֶׁהִיא נְקֵבָה, עֵדֶן הָעֶלְיוֹן נִקְרָא עֵדֶן, שֶׁהוּא זָכָר, עָלָיו כָּתוּב, עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ. עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן זֶה נִקְרָא גָּן כְּלַפֵּי עֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה, וְגָן הַזֶּה נִקְרָא עֵדֶן כְּלַפֵּי הַגָּן שֶׁלְּמַטָּה. וְאֵלּוּ הַנִּמְצָאִים בַּגָּן שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָאָרֶץ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ הָעֵדֶן שֶׁעֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא חָכְמָה תַּתָּאָה, בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּבְכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ וְגוֹ'. וְעַל אֵלּוּ אָמַר שְׁלֹמֹה, מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, כִּי אֵלּוּ הֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר מֵהֶם. מִי הֵם אֵלּוּ. הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְקִבְּלוּ עוֹנְשָׁם שְׁתֵּי פְּעָמִים. וְאֵלּוּ נִקְרָאִים כֶּסֶף מְזוּקָק, שֶׁנִּכְנָס לַתַּנּוּר פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְיָצָא מִמֶּנּוּ הַזּוּהֲמָא, וְנִתְבָּרֵר וְנַעֲשֶׂה נָקִי. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֵדֶן לֹא הָיָה, הַיְנוּ הָרוּחַ הַהוּא הָעוֹמֵד לְמַעְלָה וּמִתְעַכֵּב מִלָּרֶדֶת לְמַטָּה, שֶׁזֶּה עוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, שֶׁעוֹד לֹא חָטָא, וְאֵין לוֹ לְקַבֵּל עוֹנֶשׁ, וְיֵשׁ לוֹ מָזוֹן מֵהַמָּזוֹן הַהוּא הָעֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה לְמַעְלָה. טוֹב מִכֻּלָּם, הוּא מִי שֶׁבָּא לָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִפְרָד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינוֹ בַּגָּלוּי, וְכָל דְּבָרָיו הֵם בְּצִנְעָה. זֶה הוּא זַכָּאי חָסִיד שֶׁשָּׁמַר מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְקִיֵּם אוֹתָן וְעָסַק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, זֶה מִתְאָחֵד וְנֶהֱנֶה בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה עַל כָּל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם, וְכֻלָּם נִשְׂרָפִים מֵהִסְתַּכְּלוּת בְּחוּפָּה שֶׁל זֶה.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פ''א

א. צָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַמַּאְדִּים כְּדֵי שֶׁיִּנָטֵל בְּזוּג שֶׁכָּל שַׂעֲרָה שֶׁאֵינָה נִיטֶלֶת בְּזוּג הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ אֵינָהּ לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת שֶׁאֵינָם נִלְקָטִין בְּזוּג הֲרֵי זוּ כְּשֵׁרָה: ב. הָיוּ קַרְנֶיהָ אוֹ טְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁינַיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין מַרְאֵיהֶן פּוֹסְלִים בַּפָּרָה: ג. הָיְתָה בָּה יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁצִמַח בִּמְקוֹמָהּ שֵׂעָר אָדוֹם פְּסוּלָה:

 



מוסר

מספר חסידים סי' צ''ט ק' ק''א

לֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת כָּתוּב בְּלֹא וָי''ו לֹא תַחְמֹד אַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְיַפּוֹת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשַׁר בְּעֵינֵי אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וְיַכְנִיס אַהֲבָתוֹ וְיוֹפְיוֹ בְלִבָּהּ. לֹא תִהְיֶה חוֹמֵד לְאֶשֶׁת רֵעֶךָ. וְעוֹד קְרִי לֹא תַחְמֹד אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יְשַׁבֵּחַ אִשָּׁה יָפָה בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ שֶׁמָּא יִגְרוֹר אַחֲרֶיהָ. וְהָיָה בְךָ חֵטְא כְּלוֹמָר לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֲךָ לַאֲחֵרִים וְלֹא תֶהֱנֶה מִזִיו פְּנוּיָה כָּל שֶׁכֵּן מֵאֵשֶׁת אִישׁ כְּדֵי שֶׁתֶּהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה: אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה תִּשְׂמַח וְתִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא שֶׁאִינָה אוֹתָהּ לְיָדְךְ לַעֲשׂוֹת: לֹא יְשַׂרְטֵט אָדָם קוּנְטְרִיס אָדָם עַל הַסֵּפֶר מִפְּנֵי שֶׁהַסֵּפֶר יֶשׁ לוֹ קְדוּשָׁה וְלָזֶה אֵין בָּה קְדוּשָׁה וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִסְרוֹק עָלָיו רֹאשׁוֹ אֲפִלּוּ בְּחָלָק שֶׁבּוֹ:

 



חוקת יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָּא יִדְכֵּי:


 רש''י   הוא יתחטא בו. באפר הזה:


(יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: כָּלּ דְיִקְרַבּ בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ:


 רש''י   במת בנפש. ואי זה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה, שאין טמאתה צריכה הזאה. דבר אחר בנפש זו רביעית דם: את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה אפלו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טמאתו בו. אף על פי שטבל:


(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין:


 רש''י   כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:


(טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא:


 רש''י   וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טמאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור: פתיל. לשון מחבר בלשון עברי, וכן (בראשית ל, ח) נפתולי אלהים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי:



נביאים - שופטים - פרק יא

(יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה: וַאֲזַל יִפְתָּח עִם סָבֵי גִלְעָד וּמַנִּיאוּ עַמָא יָתֵיהּ עֲלֵיהוֹן לְרֵישׁ וּלְרַבָּא וּסְדַר יִפְתָּח יַת כָּל פִּתְגָמוֹהִי קֳדָם יְיָ בְּמִצְפַּיָא :


 רש''י   את כל דבריו . התנאי שביניהם : לפני ה' במצפה . למקום שנאספו כולם , שהשכינה שורה על רוב צבור :


(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: וּשְׁלַח יִפְתָּח אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן לְמֵימָר מַה לִי וָלָךְ אֲרֵי אֲתֵיתָא לְוָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעִי : (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: וַאֲמַר מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן לְאִזְגַּדֵּי יִפְתָּח אֲרֵי נְסִיב יִשְּׂרָאֵל יַת אַרְעִי בְמִסְקֵיהּ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹנָא וְעַד יוּבְקָא וְעַד יַרְדְּנָא וּכְעַן אָתֵיב יַתְהֶן בִּשְׁלָם : (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: וְאוֹסִיף עוֹד יִפְתָּח וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן : (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: וַאֲמַר לֵיהּ כִּדְנַן אַמַר יִפְתָּח לָא נְסִיב יִשְּׂרָאֵל יַת אַרְעָא דְּמוֹאָב וְיַת אַרְעָא בְּנֵי עַמּוֹן :
 



כתובים - תהילים - פרק עג

(טז) וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל (היא) הוּא בְעֵינָי: וַחֲשִׁיבֵית לְמִדַע יַת דָא לְעוּת הוּא בְעֵינָי :


 רש''י   ואחשבה . בלבי : לדעת זאת . מה היא מדתו של הקב''ה כן הוא עמל בעיני נראית היתה מדה זאת לי עמל ולא משפט :


(יז) עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם: עַד זְמַן פּוּרְקָנָא דְאֵיתֵי לְוַת מַקְדְשֵׁי אֱלָהָא אֶתְבְּיַן לְסוֹפְהוֹן :


 רש''י   עד . אשר באתי : אל מקדשי אל . אשר בירושלים , וראיתי מה שאירע בסנחרב ואז הבינותי לאחרית הרשעים שהוא לאבדון ואמרתי אך כל הטובה הבאה להם חלקות הם שהקב''ה מחליק להם הדרך שלהם שתהא נוחה וחלקה למען לא יתנו לב לשוב אליו ויאבדו :


(יח) אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת: בְּרַם בְּקִבְלַיָא שַׁוִיתָא לְהוֹן דְמִיתִנוּן לְשַׁהְוָתָא :


 רש''י   אך בחלקות תשית למו . כל הטובה הבאה להם שהרי סופם הפלתם למשואות :


(יט) אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת: הֵכְדֵין הֲווֹ לְצָדוֹ כְשַׁעְתָּא כָּלוּ אִשְׁתֵּיצוּן מִן אִתְרַגַשְׁיָן :


 רש''י   מן בלהות . מן שדים :


(כ) כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה: הֵיךְ חֶלְמָא מִן גְבַר דְמִתְּעָר יְיָ לְיוֹם דִינָא רַבָּא בְּאִתְּעַר יַתְהוֹן מִן בֵּית קְבוּרְתְּהוֹן בִּרְגַז דְמוּתְהוֹן תִּבְסַר :


 רש''י   כחלום מהקיץ . כשינה שאין לה קץ שהוא שינת עולם כן היתה להם ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור ( ישעיה ל''ז ) : אדני בעיר צלמם תבזה . בירושלים שהרעו עליה שם נתבזה צלם דמותם ונשרפו כלם :

 



משנה גיטין פרק ו

א. הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, יַחֲזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, לֹא יַחֲזוֹר. לְפִיכָךְ אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֶן לָהּ, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, יַחֲזוֹר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הָאוֹמֶרֶת טוֹל לִי גִטִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, לֹא יַחֲזוֹר:

 ברטנורה  (א) האומר התקבל. אם רצה לחזור יחזור. דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא מדעתו: לא יחזור. דכיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה: אף האומרת טול לי גיטי. לשון קבלה הוא. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ב. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים. שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ אָמְרָה וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרַע, אֲפִלּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים, אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּטָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאֶחָת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ בִּלְבָד. וְכֹל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּטָּהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ:

 ברטנורה  (ב) צריכה. להביא לפנינו שתי כיתי עדים: שנים שיאמרו בפנינו אמרה. לו לקבלו: ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. ובשעת השמד שנו, שגזרו על המצות והיו קורעים הגט מיד, שלא ייראה: ואפילו הן כו'. שהשנים שאמרה בפניהם הם עצמם ראו כשקבלו: או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד. שלישי, שנעשה עד בזו ובזו, מצטרף עמהם: היא ואביה. או היא או אביה. היא יש לה יד דהא גדולה היא. ואביה נמי זכאי לקבלו: אינה מתגרשת. ואפילו בקבלת אביה, דכתיב (דברים כ''ד) ושלחה מביתו, מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה זו שמשלחה וחוזרת:

ג. קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, אֵינוֹ גֵט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָה. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר, יַחֲזוֹר, שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ, צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִטָּהּ, אִם רָצָה לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר. הָאוֹמֵר תֶּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. הָבֵא לִי גִטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר:

 ברטנורה  (ג) במקום אחר פסול. שהבעל מקפיד שאין רצונו שילעיזו עליו שם: הרי היא במקום פלוני. אינו אלא כמראה מקום, שם תמצאנה: ורבי אליעזר מכשיר. דסבר איהו דמדעתיה מגרש איכא קפידא, איהי דבעל כרחה מתגרשת מראה מקום היא לו. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ד. הָבֵא לִי גִטִּי, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הִתְקַּבֵּל לִי גִטִּי, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה מִיָּד. הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִיָּד:

 ברטנורה  (ד) הבא לי גטי אוכלת בתרומה. אם אשת כהן היא. עד שיגיע גט לידה: לאותו מקום. שכך אמרה לו לא תהא שלוחי אלא שם: ורבי אליעזר אוסר מיד. משפירש מאצלה. ורבי אליעזר לטעמיה דמכשיר כשקבלו במקום אחר, דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשה לה, לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה, שמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו. ואין הלכה כר''א:

ה. הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵט וּתְּנוּ לְאִשְׁתִּי, גָּרְשׁוּהָ, כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיְתֵּנוּ. פִּטְרוּהָ, פַּרְנְסוּהָ, עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס, עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר וְאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן:

 ברטנורה  (ה) כתבו אגרת וכו'. שהגט קרוי אגרת שכך כתוב בו ואגרת שבוקין: פטרוה לא אמר כלום. דלמא לשון פטור וחובה קאמר, להקל מעליה חובות שחייבת: פרנסוה. לשון עשיית צרכיה כמו מוציאים לפרנסה וכו'. הלכך לא ידעינן אי צרכי הגט הוא, שלא תהא זקוקה ליבם, אי צרכי מלבוש וכסות הוא: כנימוס. כחוק. לא ידעינן אי חוק גט אי חוק מזון וכסות. וכן כראוי: היוצא בקולר. ליהרג בדין המלכות: ואמר כתבו. אע''פ שלא אמר תנו: יכתבו ויתנו. דאגב פחדיה טריד ולא פריש: המפרש. לים: והיוצא בשיירא. למדבריות: המסוכן. חולה. והלכה כר''ש שזורי:

ו. מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, רָצָה לְשַׂחֶק בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמְרוּ חֲכָמִים, אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵּט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ, אֵינוֹ גֵט:

 ברטנורה  (ו) ואמר כל השומע את קולו. ופירש שמו ושם עירו: רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו: מעשה בבריא. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם הוכיח סופו על תחלתו, הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו'. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ז. אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אוֹ לִשְׁלשָׁה כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, מְקֵבָּל אָנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ, אַף אָנוּ מְקֵבָּלִין, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב וְכֻלָּם חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:

 ברטנורה  (ז) אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע''ג דלא אמר כתבו ותנו, הרי אלו יכתבו בעצמן. ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב, ולא לעדים לחתום, דלאו ב''ד שוינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו, והן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואם אמר לג' כתבו ותנו גט לאשתי, אע''פ שהן ראוין ליעשות ב''ד, כיון דבהדיא אמר להו כתבו, לאו ב''ד שוינהו אלא עדים: אמר לג' תנו. ולא אמר כתבו: הרי אלו יאמרו. לעדים אחרים, לכתוב ולחתום וליתן, מפני שעשאן ב''ד: מבית האסורים. משמו של ר''ע שהיה חבוש בבית האסורים: נומינו לשליח. אמרנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש: ילמדו. אם אינם יודעים לכתוב. ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו הן בעצמן:
 



גמרא גיטין דף ס''ד ע''ב

וְכָל שֶׁאֵינָה יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן קְטַנָּה הַיּוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת. וְשֶׁאֵינָה יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָהּ אֵינָה מִתְגָרֶשֶׁת. וְאֵיזוּ הִיא קְטַנָה שֶׁיּוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָהּ כָּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת גִּיטָהּ וְדָבָר אַחֵר מָאי קָאָמַר אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָכִי קָאָמַר כָּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת דָּבָר אַחֵר מַחֲמַת גִּיטָהּ. מַתְקִיף לָהּ רַב הוּנָא בַר מָנוֹחַ הָא שׁוֹטָה בְעַלְמָא הִיא. אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בַר מָנוֹחַ מִשְׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְרֵיהּ דְּרַב אִיקָא כָּל שֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּיטָהּ לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רִבִּי אָסֵי צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֶגוֹז וְנוֹטְלוֹ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים חֵפֶץ וּמַחֲזִירוֹ לְאַחַר שָׁעָה זוֹכֶה בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים. כִּי אַמְרִיתָּא קָמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי דָא וְדָא אַחַת הִיא מָאי דָא וְדָא אַחַת הִיא. אָמַר רַב חַסְדָא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. מָתִיב רַב חִינְנָא וַורְדָאן כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי וּמְזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים. הָאי שִׁפְחָה הֵיכִי דָמֵי אִי דְאַתְיָא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת מַאי בַּעְיָא גַבֵּיהּ אֶלָּא לַאו דְּלָא אַתְיָא שְׁתֵּי שַׂעְרוֹת וְקָתָּנֵי זוֹכֶה לַאֲחֵרִים שַׁאנֵי שִׁיתּוּפֵי מְבוּאוֹת דְּרַבָּנָן. אָמַר רַב חַסְדָּא אִישְׁתִּיק וַורְדָאן מָאי הֲוָה לֵיה לְמֵימָר כָּל דְּתִקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן וְאִידַךְ כִּי אַמְרִינָן כָּל דְּתִּקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן בְּמִילְתָא דְאִית לֵיהּ עִיקָר מִן הַתּוֹרָה אֲבָל מִילְתָא דְלֵית לָה עִיקָר מִן הַתּוֹרָה לֹא:

 רש''י  אינה מתגרשת. דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת, הכי דרשי' לה ביבמות בפרק חרש שנשא הלכך אפי' בקבלת אביה אינה מתגרשת: כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה. שאם אבדה גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וסבורה שהיא גיטה: הא שוטה בעלמא היא. ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה דמדלא קתני שמשמרת שטר אחר מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי ליה: צרור וזורקו. קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכשנותנין לו אגוז נוטלו: זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. אם זיכה אדם לחבירו דבר ע''י אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זו לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר: חפץ ומחזירו לאחר שעה. כשתובעו אותו ממנו: זוכה אף לאחרים. ומדרבנן: דא ודא. שתי תקנות אלה דינן שוה: מאי אחת היא. שניהם לזכות או שניהם שלא לזכות: וורדאן. מאנשי וורדניא, מקום: משתתפין במבוי. להיות כל החצרות מוציאין לתוכו ויטלטלו בכולן: את החבית. שהיין בתוכם לשיתוף דסתם שיתוף ביין: מאי בעיא גביה. הרי היא יוצאת בסימנין: שתופי מבואות דרבנן. דמדאורייתא אין איסור להכניס ולהוציא אלא מרשות היחיד לרשות הרבים: אשתיק וורדאן. נאלם שלא השיב תשובה על תירוץ זה:
 



זוהר חקת דף קפ''ג ע''א

וַיַּעשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה וְגוֹמֵר. אֲמָאי לְעֵינֵי כָל הָעֵדָה אֶלָּא בְגִין דְּאַהֲרֹן הֲוָה רְחִימָא דְעַמָּא יַתִּיר מִכֹּלָא וְלָא ייֵמְרוּן דְהָא אִתְנְגִיד עַל יְדָא דְמֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מָשִׁיךְ לְאַהֲרֹן בְּמִלִּין עַד דְסָלִיקוּ לְטוּרָא וְכָל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ חָמָאן בְּשַׁעְתָּא דְּאַפְשִׁיט מֹשֶׁה לְבוּשׁוֹי דְאַהֲרֹן וְאַלְבִּישׁ לוֹן לְאֶלְעָזָר. מָאי טַעְמָא מֹשֶׁה אֶלָּא מֹשֶׁה אַלְבִּישִׁינוּן לְאַהֲרֹן כַּד סָלִיק לְכַהֲנָא (הָדָא הוּא דִכְתִּיב) וַיַּלְבֵּשׁ מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וּכְתִּיב וַיַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל הַשְׁתָּא מֹשֶׁה אַעְדֵי מִנֵּיהּ מַה דְיָהַב לֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַעְדֵּי מִנֵּיהּ מַה דְיָהַב לֵיהּ וְתַרְוַיְיהוּ אַפְשִׁיטוּ לֵיהּ לְאַהֲרֹן מִכֹּלָא וּמֹשֶׁה אַעְדֵי לְבָר. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְגוֹ. וְעַד דְּאַעְדֵּי מֹשֶׁה קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא אַעְדֵּי זַכָּאָה חוּלָקָא דְמֹשֶׁה. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בָעֵי בִיקָרֵיהוֹן אַתְקִין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן עַרְסָא וּמְנַרְתָּא דְדַהֲבָא דְנָהֲרָא. וּמִדִּידֵיהּ נָטִיל מֵהַהוּא מְנַרְתָּא דְהָוָה דָּלִיק בְּכָל יוֹמָא תְרֵי זִמְנֵי וְאַסְתִּים פּוּם מְעַרְתָּא וְנַחְתּוּ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר פּוּם מְעַרְתָּא הֲוָה פְתִיחָא דְכָל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ חָמָאָן לְאַהֲרֹן שְׁכִיב וּבוֹצִינָא דִמְנַרְתָּא דָלִיק קָמֵיהּ וְעַרְסֵיהּ נָפִיק וְעָיִיל וַעֲנָנָא חָד קָאִים עָלֵיהּ וּכְדֵין יַדְעוּ יִשְׂרָאֵל דְּהָא אַהֲרֹן מִית וְחָמוּ דְהָא אִסְתְּלָקוּ עֲנָנֵי כָבוֹד הָדָא הוּא דִכְתִּיב וַיִּרְאוּ כָל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וְגוֹמֵר. וְהָא אוּקְמוּהָ וְעַל דָּא בָכוּ לְאַהֲרֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל גּוּבְרִין וְנָשִׁין וְטַף דְּהָא רְחִימָא מִכֻּלְהוּ הֲוָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הֲנֵי תְלָתָא אָחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין אֲמָאי לָא אִתְקְבָרוּ בְאָתָר חָד וְשַׁיְיפִין אִתְבְּדָרוּ חָד הָכָא וְחָד הָכָא וְחָד בְאָתָר אֲחַרָא. אֶלָּא אִית דְאַמְרֵי בְאַתַר דְבָעַן יִשְׂרָאֵל לְאִסְתַּכְּנָא בֵיהּ מִית כָּל חַד וְחַד בְּגִין לְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ וְאִשְׁתֵּזְבוּן אֲבָל כָּל חַד וְחַד מִית כַּדְקָא חָזֵי עָלַיְיהוּ. מִרְיָם בְּקָּדֶשׁ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם אַהֲרֹן לִסְטַר יְמִינָא מֹשֶׁה כִּדְקָא חָזֵי לֵיהּ אָחִיד הַהוּא טוּרָא לְטוּרָא דְאַהֲרֹן וְכָנִישׁ לִקְבוּרָתָא דְמִרְיָם לְגַבֵּי הַהוּא טוּרָא אָחִיד לִתְרֵי סִטְרֵי. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי הַר הָעֲבָרִים דִתְרֵי סִטְרֵי טוּרָא דִמְעַבְרֵי וְאָחִיד לְסִטְרָא דָא וּלְסִטְרָא דָא. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְצַדִּיקַיָּיא בְעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְאַף עַל גַּב דְאִינוּן בְּאַתַר אַחֲרָא בְעַלְמָא אַחֲרָא עִלָּאָה זְכוּתְהוֹן קַיְימָא בְעַלְמָא דָא לְדָרֵי דָרִין. וּבְשַׁעְתָּא דְיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּגְזֵרָה אִתְגְּזַר עָלַיְיהוּ כְדֵין קָארֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא דְקַיְימֵי קָמֵיהּ לְעֵילָא וְאוֹדַע לוֹן וְאִינוּן מְבַטְּלֵי הַהִיא גְזֵרָה וְחָיִיס קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דַעֲלַיְיהוּ כְתִיב (ישעיה נ''ח) וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  וַיַּעַשׂ מֹשֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה וְגוֹ': שׁוֹאֵל, לָמָּה לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁאַהֲרֹן הָיָה אֲהוּבוֹ שֶׁל הָעָם יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְלֹא יֹאמְרוּ שֶׁמֵּת עַל יְדֵי מֹשֶה. וּמֹשֶׁה מָשַׁךְ אֶת אַהֲרֹן בִּדְבָרִים, עַד שֶׁעָלוּ אֶל הָהָר, וְכָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ רוֹאִים בְּשָׁעָה שֶׁהִפְשִׁיט מֹשֶה לְבוּשֵׁי אַהֲרֹן וְהִלְבִּישָׁם לְאֶלְעָזָר. שׁוֹאֵל, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁמֹּשֶה הִפְשִׁיט אֶת בְּגָדָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מֹשֶה הִלְבִּישָׁם אֶת אַהֲרֹן, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה לִכְהוּנָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּלְבֵּשׁ מֹשֶה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו. וְכָתוּב, וַיַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל. עַל כֵּן עַתָּה, הֵסִיר מֹשֶׁה מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵסִיר מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ, דְּהַיְנוּ נִשְׁמָתוֹ. וּשְׁנֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ אֶת אַהֲרֹן מִכֹּל, וּמֹשֶה הֵסִיר מַה שֶּׁבַּחוּץ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁבִּפְנִים. וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא הֵסִיר מֹשֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הֵסִיר. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּכְבוֹדָם, כִּי הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן, מִטָּה וּמְנוֹרָה שֶׁל זָהָב הַמְּאִירָה, וּמִשֶּׁל עַצְמוֹ לָקְחָה, מֵהַמְּנוֹרָה הַהִיא שֶׁהָיָה מַדְלִיק שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. וְאַחַר זֶה סָתַם פִּי הַמְּעָרָה וְיָרְדוּ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, פִּי הַמְּעָרָה הָיָה פָּתוּחַ, וְכָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ רוֹאִים אֶת אַהֲרֹן מֵת, וְנֵר הַמְּנוֹרָה דּוֹלֵק לְפָנָיו, וּמִטָּתוֹ יוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מֵת, וְעָנָן אֶחָד עוֹמֵד עַל הַמִּטָּה. וְאָז יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל כִּי אַהֲרֹן מֵת. וְרָאוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עֲנָנֵי כָּבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָּוַע אַהֲרֹן וְגוֹ'. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. וְעַל כֵּן בִּכּוּ אֶת אַהֲרֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל גְּבָרִים וְנָשִׁים וְטָף, כִּי אֲהוּבָם שֶׁל כֻּלָּם הָיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אֵלּוּ שָׁל. ש הָאַחִים הָעֶלְיוֹנִים, הַקְּדוֹשִׁים, לָמָּה לֹא נִקְבְּרוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהָאֵבָרִים נִתְפַּזְּרוּ, אֶחָד כָּאן וְאֶחָד כָּאן וְאֶחָד בְּמָקוֹם אַחֵר. אֶלָּא, יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהִסְתַּכֵּן שָׁם, מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי לְהָגֵן עַל יִשְׂרָאֵל. וְנִצְלוּ. אֲבָל, הַפֵּרוּשׁ הוּא, כִּי כָּל אֶחָד מֵת כָּרָאוּי לוֹ. מִרְיָם מֵתָה בְּקָדֵשׁ. וְהָיְתָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. כִּי מִרְיָם הָיְתָה מֶרְכָּבָה לַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בֵּין יָמִין וּשְׂמֹאל דְּז''א הַמְּכוּנִים דָּרוֹם צָפוֹן. אַהֲרֹן, שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה לַחֶסֶד, שֶׁמֵּת בְּהֹר הָהָר, הָיָה לְצַד יָמִין. מֹשֶׁה, שֶׁמֵּת בְּהַר הָעֲבָרִים, הָיָה בְּאֶמְצַע כָּרָאוּי לוֹ, כִּי מֹשֶׁה הָיָה מֶרְכָּבָה לְקָו אֶמְצָעִי, שֶׁהוּא תּ''ת. אָחַז הָהָר הַזֶּה שֶׁל מֹשֶה, בָּהָר שֶׁל אַהֲרֹן, וְאָסַף קִבְרָהּ שֶׁל מִרְיָם לָהָר הַהוּא שֶׁל מֹשֶה, שֶׁהוּא אָחוּז מִשְּׁנֵי צְדָדִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל. כִּי קָו הָאֶמְצָעִי כּוֹלֵל יָמִין שְׂמֹאל. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַר הָעֲבָרִים. עַל שֵׁם הַמַּעֲבָר שֶׁיֵּשׁ בֵּין שְׁנֵי צְדָדֵי הָהָר, הַמַּעֲבָרִים, וְהַמַּעֲבָר אָחוּז בְּצַד זֶה וּבְצַד זֶה, בְּיָמִין וּבִשְׂמֹאל. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּעוֹלָם אַחֵר עֶלְיוֹן, זְכוּתָם עוֹמֶדֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְזֵרָה נִגְזָר עֲלֵיהֶם, אָז קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו לְמַעְלָה, וּמוֹדִיעַ לָהֶם, וְהֵם מְבַטְּלִים הַגְּזֵרָה הַהִיא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁעֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְנִחֲךְ ה' תָּמִיד וְגוֹ'.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּקָדָשִׁים פּוֹסְלִין בְּפָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) אֵין בָּה מוּם. הָיְתָה יוֹצֵא דוֹפֶן אוֹ מְחִיר אוֹ אֶתְנָן אוֹ טְרֵיפָה אוֹ שֶׁנִּרְבְּעָה פְּסוּלָה שֶׁכָּל הַפּוֹסְלִין אֶת הַקָּדָּשִׁים לַמִּזְבֵּחַ פּוֹסֵל אֶת הַפָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הוֹאִיל וְקְרָאָה הַכָתוּב חַטָאת. וּמוּתָּר לִיקַח אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִי וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא רָבְעָה הַנָּכְרִי שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בְּהֶמְתּוֹ. יְתֵירָה פָּרָה עַל הַקָדָשִׁים שֶׁהָעֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה אוֹמֵר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּה אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעוֹל מַה עוֹל הָאָמוּר בְּעֶגְלָה עָשָׂה שְׁאַר עָבוֹדוֹת כְּעוֹל אַף עוֹל הָאָמוּר בְּפָרָה יִפְסוֹל בָּהּ שְׁאַר עֲבוֹדוֹת כְּעוֹל. אֶלָּא שֶׁהָעוֹל פּוֹסֵל בֵּין בְּשַׁעַת עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בְּשַׁעַת עֲבוֹדָה וּשְׁאַר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בְּשָׁעַת עֲבוֹדָה. כֵּיצַד קָשַׁר עָלֶיהָ הָעוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָרַשׁ בָּהּ בּוֹ פְּסוּלָה. הִכְנִיסָה לָדוּשׁ אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה בִזְנָבָהּ. וְעָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר. קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. נָתַן עָלֶיהָ כְסוּת שֶׁל שַׂקִּים פְּסוּלָה. קְשָׁרָה בְּמוֹסֵרָה אִם הָיְתָה מוֹרֶדֶת וּצְרִיכָה שְׁמִירָה כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה. שֶׁכָּל קְשִׁירָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מָשׂוּי הוּא. עָשָׂה בָּהּ סַנְדָל שֶׁלֹּא תַּחֲלִיק. פִּירֵשׂ טַלֵּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִין כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלַל כָּל שֶׁהוּא לְצָרְכָהּ כְּשֵׁרָה לְצוֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה. נַעֲשֵׂית בָּהּ מְלָאכָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁעָלָה עָלֶיהָ עוֹל מֵאֵלָיו. אִם לִרְצוֹנוֹ פְּסוּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ שֶׁאִם עֻבַּד בָּהּ לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעֻבַּד בָּהּ. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַמְּעוּבֶּרֶת פְּסוּלָה. הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה מֵאֵלֶיהָ כְּשֵׁרָה. הִכְנִיסָה כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה לִרְצוֹנוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 



מוסר

מספר חסידים סימן ק''ב ק''ג ק''ד

אָסוּר לַהֲרוֹג כִּינָה עַל שֻׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִים עָלָיו וְהַהוֹרֵג עָלָיו כְּאִלּוּ הוֹרֵג עַל הַמִּזְבֵּחַ כִּי הַשֻּׁלְחָן הוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. וּמִטַּעַם זֶה מְכַסִּים הַסַּכִּינִים בְּשַׁעַת בִּרְכַת הַמָּזוֹן מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַרְבֶּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶיהָ. וְאָסוּר לִכְתּוֹב בְּסֵפֶר שֶׁל תּוֹרָה פְּלוֹנִי חַיָּיב לִי כָּךְ וְכָךְ. (תהלים נ) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם הַצַדִּיקִים אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. לְפִי שֶׁכִּזְבָה שָׂרָה עַל יְדֵי יִצְחָק (בראשית יח) וּתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר וְגוֹמֵר לְפִיכָךְ בָּא סִיבַּת מִיתָתָהּ עַל יְדֵי יִצְחָק כְּשֶׁשָּׁמְעָה שְׁמוּעַת הָעֲקֵידָה פָּרְחָה רוּחָהּ וּמֵתָה עַל יְדֵי יִצְחָק: לְעוֹלָם יָנוּס אָדָם מִנִּיסוֹ כִּי שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס וְאִם עוֹשִׂין מְנַכִּין לוֹ מִזְּכִיּוֹתָיו. וְגָדוֹל זְכוּת יְפֵה תוֹאַר הַמִּתְגַבֵּר עַל יִצְרוֹ יוֹתֵר מִשֶּׁאֵינוֹ יָפֶה. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְקוּבָּל לְנָשִׁים: וְגָדוֹל זְכוּת עָנִי הַמַּחֲזִיר אֲבֵידָה לַבְעָלִים יוֹתֵר מֶעָשִׁיר וְקָשֶׁה עוֹנֶשׁ הֶעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיר יוֹתֵר מֵעָנִי. וְהַכֹּל לְפִי הַטּוֹרַח הוּא הָשָׂכַר וְעַל פִּי הַמַּחֲשָׁבָה הַטּוֹבָה. חָשַׁב לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים וְלֹא יָכוֹל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְזַכֶּה אוֹתָן וִירֵא אֱלֹהִים יֶצֶא אֶת כֻּלָּם:

 



חוקת יום רביעי

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין:


 רש''י   על פני השדה. רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק. ופשוטו על פני השדה, שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:


(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן:  שני  (יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא: (יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב: וְיַדֵי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכִּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבּוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא:


 רש''י   וחטאו ביום השביעי. הוא גמר טהרתו:


(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא: וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָבּ הוּא:


 רש''י   ואיש אשר יטמא וגו' . אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' כדאיתא בשבועות (דף טז ב) :


(כא) וְהָיְתָה לָּהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טמאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שעור הזאה: והנגע וגו' יטמא. ואין טעון כבוס בגדים:



נביאים - שופטים - פרק יא

(טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: אֲרֵי בְּמֵסַקְהוֹן מִמִּצְרַיִם וַאֲזַל יִשְּׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עַד יַמָא דְּסוּף וַאֲתָא לִרְקַם :


 רש''י   עד ים סוף . בדרומה של ארץ אדום , וארץ אדום בדרומה של ארץ כנען :


(יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: וּשְׁלַח יִשְּׂרָאֵל אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דֶּאֱדוֹם לְמֵימָר אֶעְבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ וְלָא שְׁמַע מַלְכָּא דֶּאֱדוֹם וְאַף לְוָת מַלְכָּא דְּמוֹאָב שְׁלַח וְלָא קַבֵּל וִיתֵיב יִשְּׂרָאֵל בִּרְקַם :


 רש''י   אעברה נא בארצך . מדרום לצפון , ליכנס לארץ כנען : וגם אל מלך מואב . שהיתה ארצו בסוף ארץ אדום , במזרחה של אדום ובדרומה של ארץ ישראל : ולא אבה . משה רמזה בתורה ( דברים ב כט ) : כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער , כשם שאדום לא נתנום לעבור , כך מואב לא נתנום לעבור :


(יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: וַאֲזַל בְּמַדְבְּרָא וְאַקִּיף יַת אֲרַע אֱדוֹם וְיַת אֲרַע מוֹאָב וַאֲתוֹ מִמַּדְנַח שִׁמְשָׁא לְאַרְעָא דְּמוֹאָב וּשְׁרוֹ בְּעִבְרָא דְּאַרְנוֹן וְלָא עֲלוּ בִּתְחוּם מוֹאָב אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב :


 רש''י   וילך במדבר . מן המערב למזרח , במיצר דרומי של אדום ומואב : ויסב את ארץ אדום . כל דרומה : ואת ארץ מואב . כל דרומה , וכשהגיע למקצוע דרומית מזרחית , פנה אל הצפון לסבוב את מיצר המזרחי : ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון . לסוף מזרחה של ארץ מואב , ושם התחילה ארץ סיחון ועוג , וכבשו עבר הירדן במזרח ארץ כנען ועברו הירדן , ונכנסו לה לארץ כנען דרך המזרח :


(יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וּשְׁלַח יִשְּׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן וַאֲמַר לֵיהּ יִשְּׂרָאֵל נְעִבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ עַד אַתְרִי : (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: וְלָא הֵימִין סִיחוֹן יַת יִשְּׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יַת כָּל עַמֵיהּ וּשְׁרוֹ בְּיָהְצָה וְאַגִיחַ קְרָבָא עִם יִשְּׂרָאֵל : (כא) וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וּמְסַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל יַת סִיחוֹן וְיַת כָל עַמֵיהּ בִּידָא דְיִשְּׂרָאֵל וּמְחוּנוּן וִירִית יִשְּׂרָאֵל יַת כָל אֲרַע אֱמוֹרָאָה יָתֵיב אַרְעָא הַהִיא :
 



כתובים - תהילים - פרק צא

(ב) אֹמַר לַיהוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: אֲמַר דָוִד אֵימַר לַיְיָ רוּחְצָנִי וּכְרַךְ תּוּקְפִי אֱלָהִי אָכְלֵי בְּמֵימְרֵיהּ :


 רש''י   אומר לה' מחסי . הוא ומצודתי והכל ילמדו ממני ולמה אני אומר כן :


(ג) כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: אֲרוּם הוּא יִפְצִנָךְ שְׁלֹמֹה בְּרִי מִפַּחָא וְתִקְלָא מִמוֹתָא וְאִתְרַגוּשְׁתָּא :


 רש''י   כי הוא יצילך מפח יקוש וגו' . לכל אחד ואחד הוא אומר יושב בסתר עליון :


(ד) בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: בִּטְלַל שְׁכִנְתֵּיהּ יַטְלַל עֲלָךְ וּתְחוֹת טְלַל יְקָרֵיהּ תִּתְרְחֵץ תְּרִיסָא וַעֲגִילָא הֵימְנוּתֵיהּ :


 רש''י   באברתו . כנף : יסך . יסוכך : תחסה . תתכסה : צנה וסחרה . הוא צנה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו , סוחרה לשון סחור סחור :


(ה) לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: לָא תִדְחַל מִן דְלוּחָא דְמַזִיקֵי דְאָזְלִין בְּלֵילְיָא מִן גִרְרָא דְמַלְאָךְ מוֹתָא דְשָׁדֵי בִימָמָא :


 רש''י   לא תירא . אם תבטח בו : מחץ יעוף יומם . שד המעופף כחץ :


(ו) מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: מִן מוּתָא דִי בְקִבְלָא מְהַלֵךְ מִסִיעָת שֵׁידִין דִמְחַבְּלִין בְּטִיהֲרָא :


 רש''י   מדבר , ומקטב . שמות שדים הם , זה מזיק בלילה וזה מזיק בצהרים : ישוד . ישודד :


(ז) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: תַּדְכַּר שְׁמָא דְקוּדְשָׁא יִפְּלוּן מִן סְטַר שְּׂמָאלָךְ אַלְפָא וְרִבְבוּתָא מִן יְמִינָךְ לְוָתָךְ לָא יִקְרְבוּן לְמִנְזָק :


 רש''י   יפול מצדך אלף . לשון חנייה כמו ( בראשית כ''ה ) על פני כל אחיו נפל : מצדך . משמאלך יחנו אלף שדים ואליך לא יגשו להזיק :

 



משנה סנהדרין פרק ט

א. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּה, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ, (חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו). וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים, הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדָּחַת. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָאֶבֶן אוֹ בַבַּרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, חַיָּב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, פָּטוּר. שִׁסָה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

 ברטנורה  (א) ואלו הן הנשרפין. הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה. דהיינו חמותו: ובת כהן. וכן בת כהן שזנתה. היא בשרפה: יש בכלל אשה ובתה. כלומר באשה ובתה כתיבה שריפה בהדיא (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרפו. ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה: בתו. מאנוסתו דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא: בת בתו ובת בנו. שהיו לו מאנוסתו: בת אשתו. בין שהיא בתו. בין שהיא חורגתו: וחמותו. אף על גב דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה. ולא מדרשא אתיא. איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא. תני נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו: כבש עליו. אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המי' שלא יוכל להרים ראשו: שיסה. גירה: השיך. שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף של חבירו: ר' יהודה מחייב. דסבר ארס נחש בשיניו עומד ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב: וחכמים פוטרים. דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ופטור. והלכה כחכמים: ואמדוהו למיתה. אבל אמדוהו תחלה לחיים אפילו לרבנן פטור: והוקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים: שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו:

ב. נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנָּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וָמֵת, פָּטוּר. אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת, חַיָּב. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה, פָּטוּר:

 ברטנורה  (ב) והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור. דתרתי בעינן שיהא מתכוון למכת מיתה וגם שיכנו מכה מיתה: ר''ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה. לאו אסיפא דמלתא דת''ק קאי אהא דקאמר ת''ק נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב דאי אהא קאי ר''ש פוטר מבעי ליה ול''ל למיהדר ולפרושי אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה הא בפירוש אמרו ת''ק ומאי אפילו אלא ר''ש ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוון להרוג את האדם והרג אדם אחר חייב. ועלה קאמר ר''ש אפילו נתכוון להרג את זה והרג את זה פטור. והלכה כר''ש:

ג. רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹנְסִין אוֹתָן לַכִּפָּה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָזֶה, נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה. הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵפָה חֲמוּרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נִדּוֹנִין בִּשְׂרֵפָה, שֶׁהַסְקִילָה חֲמוּרָה. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. אָמְרוּ לוֹ, אִלּוּ לֹא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לַמְגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הַנֶּהֱרָגִין בַּנֶּחֱנָקִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּסַיִף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּחֶנֶק:

 ברטנורה  (ג) רוצח שנתערב באחרים. כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג. שניהם פטורים ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות. ובידוע שהוא לא זרק החץ. אפ''ה לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו: רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים. סוקלים אותם דהא על כרחך כלהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף מפני זה המעורב בהן. הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [רי''א] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן אלא כונסין אותם לחדר. והן מתים ברעב. ואין הלכה כר''י: ר''ש אומר בסייף. שהחנק חמור וחכ''א בחנק. שהסייף חמור:

ד. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בְּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:

 ברטנורה  (ד) מי שנתחייב שתי מיתות. כגון שעבר עבירה קלה. ונגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה. סלקא דעתך אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה. האי גברא קטילא הוא קמ''ל: עבר עבירה שיש בה שתי מיתות. כגון חמותה. והיא אשת איש: נידון בחמורה. בשריפה. מפני שהיא חמותו ולא באשת איש שהיא בחנק: נדון בזיקה הראשונה. באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נדון אבל לא באסור הבא עליו אחרון ואף על פי שהוא חמור דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואפילו חמור על הקל ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה חמותו כשהיתה פנויה ואחר כך נשאת נדון בשריפה ואם היתה אשת איש ואחר כך נעשית חמותו נדון בחנק כמיתה של א''א שהיתה תחלה ואין הלכה כר' יוסי:

ה. מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַכִּפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת. הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ:

 ברטנורה  (ה) מי שלקה ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת שכל חייבי כריתות לוקים כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה פעם שלישית: מכניסין אותו לכיפה. מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו. והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת: שלא בעדים. שלא בעדות שיהיה מחויב עליה מיתה ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. תחלה ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת והיינו רישא ומה שחסר זה גלה זה:

ו. הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:

 ברטנורה  (ו) הגונב את הקסוה. אחד מכלי שרת מלשון קשות הנסך (במדבר ד): והמקלל בקוסם. המברך את השם בשם עבודת כוכבים: והבועל ארמית. עובדת כוכבים: קנאים פוגעים בו. המקנאים קנאתו של מקום הורגים אותו והוא שתהיה העובדת כוכבים בת עו''ג. ובשעת מעשה. ובפני עשרה מישראל ואם חסר אחד מן התנאים האלו. אסור להרגו אבל ענשו מפורש על פי נביא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ד' מלקיות מדברי סופרים משום נדה. משום שפחה משום עובדת כוכבים משום זונה: פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם: בגזירין. בקעיות של עצים: ר''ע אומר בחנק. נאמר כאן (במדבר א) והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים יג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. מה להלן בחנק אף כאן בחנק: וחכ''א בידי שמים. נאמר כאן יומת. ונאמר להלן (במדבר יז) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת. שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי. ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש''י כתב בפ' במה מדליקין (דף כה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים. ואינו הולך ערירי. כרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים. והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן האוכל טבל. וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל תרומה. וזר. וטמא וטבול יום ששמשו. ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים ושלא קדש ידים ורגלים. ושתויי יין ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בג''ש ובהיקש:
 



גמרא סנהדרין דף פ''א ע''א

נִדּוֹן בַחֲמוּרָה. פְּשִׁיטָא אֶלָּא אִיתְגוּרֵי אִיתְגוּר. אָמַר רָבָא הָכָא בְמָאי עַסְקִינָן כְּגוֹן שֶׁעָבַר עֲבֵירָה קַלָּה וְנִגְמַר דִּינוֹ עַל עֲבֵירָה קַלָּה וְחָזַר וְעָבַר עֲבֵירָה חֲמוּרָה. סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כֵּיוָן דְּנִגְמַר דִּינוֹ לַעֲבֵירָה קַלָּה הָאי גַּבְרָא קְטִילָא הוּא קָא מַשְׁמַע לָן. בָּעָא מִינֵיה אַבּוּהָ דְרַב יוֹסֵף בַר חָמָא מֵרַבָּה בַר נָתָן מְנָא הַא מִילְתָא דְאָמוּר רַבָּנָן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְכָל מִיתוֹת בֵּית דִּין נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה דִּכְתִיב (יחזקאל י''ח) וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דַּם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא וְאֶל הַגִּילוּלִים נָשָׂא עֵינָיו. וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דַּם בְּסַיִיף. אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא זוּ אֵשֶׁת אִישׁ בְּחֶנֶק. וְאֶל הַגִּילוּלִים נָשָׂא עֵינָיו זוּ עֲבוֹדָה זָרָה בִּסְקִילָה וּכְתִיב (שם) מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה בִּסְקִילָה. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֵימָא כֻּלְּהוּ בִסְקִילָה וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דַּם זֶה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה דְבִסְקִילָה וְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִימֵא זוּ נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה דְבִסְקִילָה וְאֶל הַגִּילוּלִים נָשָׂא עֵינָיו זוּ עֲבוֹדָה זָרָה דְבִסְקִילָה. אִם כֵּן מָאי קָא מַשְׁמַע לָן יְחֶזְקֵאל דִּילְמָא תּוֹרָה קָא מְהַדָּר אִם כֵּן אִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַדּוּרִי כִי הֵיכִי דְאֲהַדְרָא משֶה רַבֵּינוּ. דָרַשׁ רַב אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא מָאי דִּכְתִיב (שם) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכַל. שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּילוּלֵי בֵית יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָלַךְ בְקוֹמָה זְקוּפָה וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא שֶׁלֹּא יָרַד לְאוּמָנוּת חֲבֵירוֹ וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא קָרָב שֶׁלֹּא נֶהֱנֶה מִקּוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וּכְתִיב (שם) צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַגִיעַ לְמִקְרָא הַזֶּה הָיָה בּוֹכֶה וְאָמַר מַאן דְּעָבִיד לְכֻּלְּהוּ הוּא דְחַיֵי בְחָדָא מִינַיְיהוּ לֹא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא מֵעַתָּה (ויקרא י''ח) אַל תִּטָּמְאוּ בְכָל אֵלֶּה הָכִי נָמֵי בְכוּלְהוּ אִין בְחָדָא מִינַיְיהוּ לֹא. אֶלָּא בְאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה הָכָא נָמֵי בְאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה:

 רש''י  פשיטא. דבחמורה נידון שהרי אף בה נתחייב דהיכי סליק אדעתין לידון בקלה: וכי אתגורי אתגור. במה שעבר שתי עבירות אלו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת נידון בקלה: אמר רבא. ודאי אי מקמי דאתא לקמן עבידינהו לתרוייהו לא אצטריך לאשמעינן כי אצטריך למתנייהו כגון דנגמר דינו תחלה לקלה סד''א וכו': מנא הא מלתא וכו'. ואע''ג דנגמר דינו לקלה: בסקילה. דכל דמיהם בם בסקילה דהיא חמורה ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא אצטריך קרא לאשמעינן: בן סורר ומורה. וקרי ליה שופך דם ע''ש שסופו לשפוך כדאמרינן שעומד בפרשת דרכים וכו': דאהדריה משה. במשנה תורה: אל ההרים לא אכל. סופיה דקרא צדיק הוא חיה יחיה לו' זה צדיק גמור וע''כ משום דלא עבר הני לאו צדיק הוא אם עבר עבירות אחרות אלא לאו כמשמעותיה מדרש: אל ההרים לא אכל. שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד: שלא נהנה מקופה של צדקה. שהוא דבר גנאי לאדם הגון:
 



זוהר חקת דף קפ''ג ע''ב

אֲשֶׁר אָמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֱסוֹף אֶת הָעָם בְּגִין דְּהָאי בְאֵר לָא אַעְדֵּי בְאֵר מִנַּיְיהוּ. וְאִי תֵימָא הֵיךְ יַכְלִין לְשָׁאֲבָא מִנֵּיהּ כֹּלָא אֶלָּא אִיהוּ נָפִיק לִתְרֵיסָר נַחֲלִין וּנְבִיעוּ אִתְמְלֵי וְנָפִיק לְכָל סִטְרִין. וּכְדֵין הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְשָׁאֲרָן וּבַעְיָין מַיָּיא קַיְימִין עָלֵיהּ וְאַמְרֵי שִׁירָתָא וּמַה אַמְרֵי עֲלִי בְאֵר סַלְקֵי מֵימַיִךְ לְאַנְפָּקָא מַיִין לְכֹלָא וּלְאִתְשָׁקָאָה מִנָּךְ וְכֵן אִמְרִי תוּשְׁבַּחְתָּא דְהָאי בְּאֵר בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹמֵר. מִלָּה קְשׁוֹט הֲווֹ אַמְרֵי וְכַךְ הוּא. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא (נ''א תָּא חֲזֵי) כָל מָאן דְּבָעֵי לְאַתְעֲרָא מִלִּין דִּלְעֵילָא בֵין בְּעוֹבָדָא בֵין בְּמִלָּה. אִי הַהוּא עוֹבָדָא אוֹ הַהוּא מִלָּה לָא אִתְעֲבִיד כַדְקָא יֵאוֹת לָא אִתְעַר מִדִי. כָל בְּנֵי עַלְמָא אַזְלִין לְבֵי כְנִשְׁתָּא לְאִתְעַרָא מִלָּה דִלְעֵילָא אֲבָל זְעִירִין אִינוּן דְּיַדְעִין לְאַתְעֲרָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָרִיב לְכֹלָא דְיַדְעֵי לְמִקְרֵי לֵיהּ וּלְאַתְעֲרָא מִלָּה כַדְקָא יֵאוֹת אֲבָל אִי לָא יַדְעֵי לְמִקְרֵי לֵיהּ לָאוּ אִיהוּ קָרוֹב דִּכְתִּיב (תהלים קמ''ה) קָרוֹב יְיָ לְכָל קוֹרְאָיו וְגוֹמֵר. מָאי בֶאֱמֶת דְיַדְעֵי לְאַתְעֲרָא מִלָּה כַּדְקָא יֵאוֹת וְכֵן בְכֹלָא. אוּף הָכָא הֲווֹ אַמְרֵי יִשְׂרָאֵל הֲנֵי מִלִּין דִּקְשׁוֹט בְּגִין לְאַתְעֲרָא לְהָאי בֵּירָא וּלְאַשְׁקָאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְעַד דְּאַמְרֵי הֲנֵי מִלֵּי לָא אַתְעַר. וְכֵן אֲפִילוּ בְאִינוּן חֲרָשֵׁי עַלְמָא דְמִשְׁתַּמְּשֵׁי בְזִינִין בִּישִׁין עַד דְּעַבְדֵי עוֹבָדֵי דִקְשׁוֹט לְגַבַּיְיהוּ אִי לָא אַמְרֵי מִלֵּי דִקְשׁוֹט בְּגִין לְאַמְשְׁכָא לוֹן בְּהָנֵי גּוֹוָנֵי דְבַעְיָין לָא מִתְעֲרִין לְגַבַּיְיהוּ וַאֲפִילוּ דְצַוְוחֵי כָל יוֹמָא בְּמִלִּין אַחֲרָנִין אוֹ בְעוֹבָדָא אַחֲרָא לָא מַשְׁכִין לוֹן לְגַבַּיְיהוּ לְעַלְמִין וְלָא מִתְעָרִין לָקָבְלַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי כְתִיב (מלכים א' י''ח) וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל וְגוֹמֵר מָאי טַעְמָא. חָד דְּלאוֹ רְשׁוּ בְהַהוּא בַעַל בְהָאי. וְעוֹד דְמִלִּין לָא מִתְכַּשְּׁרָן בֵּינַיְיהוּ וְאִנְשֵׁי לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִנְהוֹן הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שם) וְאַתָּה הַסִבּוֹתָ אֶת לִבָּם אֲחוֹרַנִּית. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְיַדְעֵי לְמִקְרֵי לְמָארֵיהוֹן כַּדְקָא יֵאוֹת. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן הָכָא בָעֵינָא לְגַלָּאָה מִלָּה. תָּא חֲזֵי כָל מָאן דְיָדַע לְסַדְּרָא עוֹבָדָא כַדְקָא יֵאוֹת וּלְסַדְּרָא מִלִּין כַּדְקָא יֵאוֹת הָא וַדָאי מִתְעֲרֵי לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַמְשְׁכָא מִלִּין עִלָּאִין דְמִתְכַּשְּׁרָן וְאִי לָא לָא אִתְכְּשַׁר לְגַבַּיְיהוּ אִי הָכִי כָל עַלְמָא יַדְעֵי לְסַדְּרָא עוֹבָדָא וּלְסַדְּרָא מִלִין מָאי חָשִׁיבוּ דִילְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְיַדְעֵי עִקָּרָא דְמִלָה וְעוֹבָדָא וְיַדְעֵי לְכַוְונָא לִבָּא וּרְעוּתָא יַתִּיר מֵאִלֵּין אַחֲרָנִין דְלָא יַדְעֵי כָל כַךְ. אֶלָּא אִלֵּין דְּלָא יַדְעֵי עִקָּרָא דְעוֹבָדָא כוּלֵי הָאי אֶלָא סִדּוּרָא בְעַלְמָא וְלָא יַתִּיר מַשְׁכִין עָלַיְיהוּ מְשִׁיכוּ דְבָתָר כַּתְפוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְלָא טָס בַּאֲוֵירָא דִשְׁגִּיחוּ אִקְרֵי. וְאִלֵּין דְּיַדְעֵי וּמְכַוְּונֵי לִבָא וּרְעוּתָא מַפְקֵי בִּרְכָּאָן מֵאָתָר דְּמַחֲשָׁבָה וְנִפְקֵי בְכָל גִּזְעִין וְשָׁרָשִׁין בְּאֹרַח מֵישַׁר כַּדְקָא יֵאוֹת עַד דְּמִתְבָּרְכָאָן עִלָאִין וְתַתָּאִין וּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָאָה מִתְבְּרַךְ עַל יְדֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָרִיב לְגַבֵּיהוֹן וְזַמִּין לָקָבְלֵיהוֹן בְּשַׁעְתָּא דְקָרְאוּן לֵיהּ הוּא זַמִּין לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְאִינוּן בְּעָאקוּ הוּא לְגַבַּיְיהוּ הוּא אוֹקִיר לוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי הָדָא הוּא דִכְתִּיב (תהים צ''א) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:

 תרגום הזוהר  אֲשֶׁר אָמַר ה' וְגוֹ': כָּתוּב, הוּא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶה אֱסוֹף אֶת הָעָם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּאֵר הַזּוֹ לֹא נֶעֱדְרָה מֵהֶם. וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ הָיוּ יְכוֹלִים כֻּלָּם לִשְׁאוֹב מִמֶּנָּהּ. אֶלָּא שֶׁהִיא יָצְאָה לִשְׁל. שָה עָשָׂר נְחָלִים, שֶׁהַמַּלְכוּת מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁל. שָה עָשָׂר, בְּסוֹד שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁמְּקַבֶּלֶת מִשְּׁנֵים עָשָׂר גְּבוּלִים שֶׁבְּז''א, וְאֶחָד כּוֹלֵל כֻּלָּם. וְהַמַּבּוּעַ שֶׁבַּבְּאֵר מִתְמַלֵּא וְיוֹצֵא לְכָל הַצְדָדִים. וְאָז בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל וְרָצוּ מָיִם, הָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עָלֶיהָ, עַל הַבְּאֵר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמָה אָמְרוּ, עֲלִי בְּאֵר, וְהַעֲלִי מֵימֵךְ לְהוֹצִיא מַיִם לַכֹּל, לְהַשְּׁקוֹת מִמֵךְ. וְכֵן אוֹמְרִים הַשֶּׁבָח שֶׁל בְּאֵר הַזּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹ'. דְּבָר אֱמֶת הָיוּ אוֹמְרִים, וְכָךְ הוּא. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְעוֹרֵר דְּבָרִים שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּדִבּוּר, אִם הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא אוֹ הַדִּבּוּר הַהוּא לֹא נַעֲשֶׂה כָּרָאוּי, אֵין מִתְעוֹרֵר כְּלוּם. כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְעוֹרֵר דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה, אֲבָל מוּעָטִים הֵם שֶׁיּוֹדְעִים לְעוֹרֵר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לְכָל אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים לְקָרְאוֹ וּלְעוֹרֵר דָּבָר כָּרָאוּי, אֲבָל אִם אֵינָם יוֹדְעִים לְקָרְאוֹ, הוּא אֵינוֹ קָרוֹב, שֶׁכָּתוּב קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת. מַהוּ בֶּאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁיּוֹדְעִים לְעוֹרֵר דְּבַר אֱמֶת כָּרָאוּי. וְכֵן בְּכָל דָּבָר. אַף כָּאן, עַל הַבְּאֵר, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם דִּבְרֵי אֱמֶת, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַבְּאֵר הַזּוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּלְהַשְּׁקוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא אָמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ, לֹא נִתְעוֹרְרָה הַבְּאֵר. וְכֵן אֲפִלּוּ בְּאֵלּוּ מְכַשְּׁפֵי עוֹלָם, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בַּמִּינִים הָרָעִים, עַד שֶׁעוֹשִׂים אֲלֵיהֶם מַעֲשִׂים שֶׁל אֱמֶת, וְאִם לֹא הָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי אֱמֶת כְּדֵי לְהַמְּשִׁיכָם בְּאוֹתָם גְּוָונִים שֶׁהֵם רוֹצִים לֹא הָיוּ מִתְעוֹרְרִים אֲלֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ צוֹעֲקִים כָּל הַיּוֹם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים אוֹ מַעֲשִׂים אֲחֵרִים, לֹא הָיוּ מוֹשְׁכִים אִתָּם שֶׁאֲלֵיהֶם לְעוֹלָם, וְלֹא הָיוּ מִתְעוֹרְרִים כְּנֶגְדָם. בֹּא וְּרְאֵה, כָּתוּב וַיִּקְרְאוּ בְּשֵׁם הַבָּעַל וְגוֹ'. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁלֹּא נֶעֱנוּ. וּמֵשִׁיב, אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה רְשׁוּת לַבַּעַל הַהוּא בָּזֶה, לְהוֹרִיד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וְעוֹד, מִשּׁוּם שֶׁהַדְּבָרִים לֹא הָיוּ מְתוּקָנִים בֵּינֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁכִּיחַ אוֹתָם מֵהֶם. זֶ''שׁ וְאַתָּה הֲסֵבּוֹתָ אֶל לִבָּם אֲחוֹרָנִית. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הַיּוֹדְעִים לִקְרוֹא לַאֲדוֹנָם כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּאן אֲנִי רוֹצֶה לְגַלּוֹת דָּבָר. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר מַעֲשֶׂה כָּרָאוּי, וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים כָּרָאוּי, הֲרֵי וַדַּאי שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַמְּשִׁיךְ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים יְשָׁרִים. וְאִם לֹא, אֵינוֹ מִתְרַצֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֵּן, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים לְסַדֵּר מַעֲשֶׂה וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים, מַהוּ הַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁל הַצַדִּיקִים, הַיּוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, וְיוֹדְעִים לְכַוֵּן הַלֵּב וְהָרָצוֹן יוֹתֵר מֵאֵלּוּ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כָּל כָּךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַמַּעֲשֶׂה כָּל כָּךְ, אֶלָּא רַק סִדּוּר בִּלְבָד וְלֹא יוֹתֵר, מוֹשְׁכִים עֲלֵיהֶם מְשִׁיכָה שֶׁלְּאַחַר כְּתֵפָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר, הַנִּקְרָא הַשְׁגָּחָה. כְּלוֹמָר, שֶׁזּוֹ הִיא הַשְׁגָּחָה שֶׁל פָּנִים, וְהֵם אֵינָם רְאוּיִם אֶלָּא לִבְחִינָת מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפַיִם. וְאֵלּוּ הַיּוֹדְעִים וּמְכַוְּנִים הַלֵּב וְהָרָצוֹן, מוֹצִיאִים בְּרָכוֹת מִמָּקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא חָכְמָה, וְיוֹצְאִים בְּכָל הַגְּזָעִים וְהַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה כָּרָאוּי, עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן מִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב אֲלֵיהֶם וּמְזוּמָן כְּנֶגְדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁקּוֹרְאִים אֵלָיו הוּא מוּכָן אֲלֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם בְּצָרָה, הוּא אֶצְלָם, הוּא מְכַבְּדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. זֶ''שׁ כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. פָּרָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ פִּיסוּל תִּפָּדֶה. וְכֵן אִם מֵתָה תִּפָּדֶה מִפְּנֵי עוֹרָהּ. אֲבָל לֹא לְהַאֲכִיל בְּשָׂרָהּ לִכְלָבִים: ב. נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חֻלִּין תִּפָּדֶה וְאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת. נִשְׁחֲטָה עַל גַּב מַעֲרָכָתָהּ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן עוֹלָמִית: ג. לָקְחוּ פָּרָה וּמָצְאוּ אֲחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה הֲרֵי זוּ תִּפָּדֶה שֶׁלֹּא בְּמוּם: ד. אַף כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר לִשְׂרֵיפַת הַפָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וַעֲדַּיִין אַהֲרֹן הָיָה קַיָּים וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוּ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר וּשְׁאַר כָּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט: ה. וְהָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לוֹבֵשׁ ד' כֵּלִים שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל:

 



מוסר

מספר חסידים סימן ק''ה ק''ו

כָּל מִצְוָה שֶׁאֵין לָה דוֹרֵשׁ וְאֵין מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ אוֹתָהּ תִּדְרְשֶׁנָּהּ לְפִי שֶׁהִיא כְמֵת מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁאֵין לָהּ רוֹדְפִים רְדוֹף אַחֲרֶיהָ לַעֲשׂוֹתָה שֶׁהַמִּצְוָה מְקַטְרֶגֶת וְאוֹמֶרֶת כַּמָּה גְרוּעָה אָנֹכִי שֶׁנִּתְעַלַּמְתִּי מִכָּל וְכָל: לֹא יָגוּר אִישׁ יְרֵא ה' בְמָקוֹם שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הַחֲרָמוֹת וְעַל הַשְּׁבוּעוֹת. כִּי כָּל עֲבֵירָה יֵשׁ תַּקָּנָה בִתְשׁוּבָה וּלְחֵרֶם וְלִשְׁבוּעָה לֹא יִנָּקֶה בִּתְשׁוּבָה בָּזֶה הָעוֹלָם. וְלָכֵן אֵין טוֹב לָדוּר אֶצְלָם. כִּי אִי אֶפְשַׁר שֶׁלֹּא יְהֱנֶה מֵהֶם אוֹ הוּא מְהַנֶּה אוֹתָם וְכָל הָעוֹבֵר עַל הַחֵרֶם כְּאִלּוּ עוֹבֵר עַל חָמֵשׁ חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אִם תִּמְנֶה כָּל תֵּיבָה שֶׁבְּסוֹף כָּל סֵפֶר. בְּמִצְרָיִם דְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית. מַסְעֵיהֶם דְּסֵפֶר שְׁמוֹת. סִינַי דְּסֵפֶר וַיִּקְרָא. יְרֵיחוֹ דְּסֵפֶר בַּמִּדְבָּר. יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה. וְתִטּוֹל אוֹת רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה שֶׁל כָּל תֵּיבָה וְתֵיבָה יַעֲלוּ לְמִנְיַן חֵרֶם וְחֵרֶ''ם בְּגִימַטְרִיָּא רְמַ''ח כְּמִנְיַן אֵבְרִים שֶׁל אָדָם:

 



חוקת יום חמישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא במת יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטמאה והנוגע בו אב הטמאה ומטמא אדם, זהו פרושה לפי משמעה והלכותיה: ומדרש אגדה העתקתי מיסודו שלר' משה הדרשן וזהו:


כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן:


 רש''י   כל העדה. עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת: ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח) :


(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:


 רש''י   ולא היה מים לעדה. מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:


(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   ולו גוענו. הלואי שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגנה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:


(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא:



נביאים - שופטים - פרק יא

(כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: וִירִיתוּ יַת כָּל תְּחוּם אֱמוֹרָאָה מֵאַרְנוֹן וְעַד יוּבְקָא וּמִן מַדְבְּרָא וְעַד יַרְדְּנָא :


 רש''י   ויירשו וגו' מארנון ועד היבק . שאתה אומר שהוא שלך ( פסוק יג ) , הם מסיחון לקחו : ומן המדבר ועד הירדן . מדברות היו שם לפני הירדן :


(כג) וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: וּכְעַן יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל תָּרֵיךְ יַת אֱמוֹרָאָה מִן קֳדָם עַמֵיהּ יִשְּׂרָאֵל וְאַתְּ מְדַמֵּי לְמֵירְתֵיהּ : (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: הֲלָא יַת דְּיַחְסְנִנָּךְ כְּמוֹשׁ טַעֲוָתָךְ יָתֵיהּ תַחֲסִין וְיַת כָל דְתָרֵיךְ יְיָ אֱלָהָנָא מִן קֳדָמָנָא יָתֵיהּ נֵירַת : (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: וּכְעַן הֲטָב טָב אַתְּ מִבָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָא דְּמוֹאָב הֲמֵידָן דָן עִם יִשְּׂרָאֵל אִם קְרָבָא אֲגִיחַ בְהוֹן : (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: כַּד יְתִיב יִשְּׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכַפְרָנָהָא וּבְעַרְעוֹר וּבְכַפְרָנָהָא וּבְכָל קִרְוַיָּא דְּעַל תְּחוּמֵי אַרְנוֹן תְּלָת מְאָה שְׁנִין וּמָא דֵין לָא שְׁזֵבְתוּן בְּעִדָנָא הַהוּא :


 רש''י   על ידי ארנון . אצל ארנון , שהיו ממואב , וידעו שלא היה להם לעבור עליהם , שהרי מסיחון כבשום ( במדבר כא כד ) , שלקחם ממלך מואב ( שם שם כו ) : שלש מאות שנה . משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח . מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה , אם שני השעבוד של כל אומה נמנים בתוך ימי השופט אם לאו . שנינו בסדר עולם ( פרק יב ) : יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה , ואין לו מקרא ממי ללמוד . עתניאל ( לעיל ג יא ) , ארבעים שנה , ושני שעבוד של כושן רשעתים ( שם שם ח ) , בכללם . אחריו אהוד ( שם שם ל ) , שמונים שנה , שמונה עשרה שנים , שעבוד של עגלון ( שם שם יד ) בתוכם , הרי מאה ארבעים ושמונה שנה . דבורה ( שם ה לא ) ארבעים שנה , ושני שעבוד יבין ( שם ד ג ) בתוכם , הרי מאה שמונים ושמונה . אחריו , שבע שנים של שעבוד מדין ( שם ו א ) , וארבעים של גדעון ( שם ח כח ) , ושלש של אבימלך ( שם ט כב ) , הרי מאתים שלשים ושמונה שנים . אחריו , עשרים ושלש של תולע ( שם י ב ) , ועשרים ושתים של יאיר ( שם י ג ) , אלא שעלתה שנה אחת לשניהם , ושמונה עשרה של בני עמון ( שם שם ח ) עד שלא בא יפתח , הרי שלש מאות :

 



כתובים - תהילים - פרק קז

(טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: אֲרוּם תְּבַר דָשֵׁי נְחָשָׁא וְעַבְרֵי פַּרְזְלָא קַצֵץ :


 רש''י   כי שבר דלתות נחשת . שהיו נעולים בפניהם :


(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: שַׁטְיָן מֵאוֹרַח מִרְדָיֵהוֹן וּמֵעַוְיָתֵיהוֹן מִסְתַּגְפִין :


 רש''י   אוילים מדרך פשעם . אשר מעונותיהם יתענו ביסורי חלאים אף הם מן הצריכין להודות , יש סמניות בפ' זו ( כלומר כתיבות שש נוני''ן הפוכין ) ובאין לידרש במקום אכין ורקין למעט , לומר צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין אינם נענין :


(יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: כָּל מֵיכְלָא תַּרְחִיק נַפְשֵׁהוֹן וּמָטְיָן עַד מַעֲלָנֵי מוֹתָא : (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיֵק לְהוֹן מִמְעִיקָתְהוֹן יִפְרְקִנוּן : (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יְשַׁדֵר פִּתְגָמֵי אַסוּתֵיהּ וְיַסֵי יַתְהוֹן וִישֵׁיזֵיב מִלְחַבָּלוּתְהוֹן :
 



משנה חולין פרק יב

א. שִׁלוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בְּכִסוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְּזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֵמּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַפַּרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

 ברטנורה  (א) שלוח הקן. אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אחר כך רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה, ואחר כך כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מיחייבי: ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. דכתיב כי יקרא, פרט למזומן: שקננו בפרדס. שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולים לברוח: הרדסיאות. שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:

ב. עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

 ברטנורה  (ב) עוף טמא פטור מלשלח. דכתיב קן צפור, עוף משמע בין טהור בין טמא. צפור, טהור ולא טמא: עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. אע''ג דמינא דאפרוחים בר שלוח הוא, פטור, דקן צפור בעינן, שתהא האם המקננת טהורה: ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור. דאמר קרא ואת הבנים תקח לך, לך ולא לכלביך: קורא. בערבי קורין לו שונא''ר, ובלע''ז פרדי''ז ודרכו שהזכר רובץ על הביצים כמו הנקבה, הלכך ר' אליעזר מחייב לשלח הזכר. אבל בשאר עופות מודה ר''א שזכר פטור, דאם אמר רחמנא, ולא אב. ואין הלכה כר''א:

ג. הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב), קַן, קֵן מִכָּל מָקוֹם. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּמָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. אָמַר הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים, חַיָּב לְשַׁלֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:

 ברטנורה  (ג) בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח. דאמר קרא רובצת, ולא מעופפת. ומדכתב רובצת ולא כתב יושבת, שמע מינה דאם כנפיה נוגעות בקן חייב: שנאמר שלח. לעולם משמע: נטל את [הבנים] וכו'. דכיון דנטל את [הבנים] הוי ליה קן מזומן:

ד. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

 ברטנורה  (ד) לוקה ואינו משלח. אע''ג דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, הכא היינו טעמא, דסבר ר' יהודה שלח מעיקרא משמע והכי קאמר קרא, לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא הקן שלח תשלח את האם, ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה. ואין הלכה כר' יהודה: אין לוקין עליה. אם קיים עשה שבה. אבל אם לא קיים העשה כגון הלוקח אם מעל הבנים ושחטה או מתה תחת ידו, לוקה:

ה. לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

 ברטנורה  (ה) מצוה שהיא כאיסר. שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט:
 



גמרא חולין דף קמ''ב ע''ב

תַּנְיָא רִבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין לָךְ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִידָּהּ שֶׁאֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָהּ. בְּכִבּוּד אַב וָאֵם כְּתִיב (דברים ה') לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ. בְּשִׁילוּחַ הַקֵּן כְּתִיב (שם כ''ב) לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזְלוֹת וַעָלָה וְשִׁלַּח אֶת הָאֵם וְלָקַח אֶת הַבָּנִים. וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וּמֵת הֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה וְהֵיכָן טוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְדִילְמָא לֹא הֲוָה הָכִי רִבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חָזָא וְדִילְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה הֲוָה מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַרְפָה לְמַעֲשֶׂה וְדִילְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הֲוָה דִּכְתִיב (יחזקאל י''ז) לְמַעַן תְפוֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם. וְאָמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב זוּ מַחֲשָׁבַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים הָכִי קָאָמַר אִם אִיתָא דְאִיכָּא שְׂכַר מִצְוֹת בְּהַאי עַלְמָא תֶּהֱנֵי לֵיהּ וְתָגֵן עֲלֵיהּ דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר וְלִיתְזֵק אֶלָּא שְׂכַר מִצְוֹת בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא. וְהָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִים. בַּחֲזָרָתָם שַׁאנֵי. וְהָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִים לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. סוּלָם רָעוּעַ הֲוָה וּמָקוֹם דִקְבִיעַ הֵיזֵיקָא שַׁאנֵי דִּכְתִיב (ש''א ט''ז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. אָמַר רַב יוֹסֵף אִלְמָלֵא דַרְשֵׁיהּ אַחֵר לְהָאי קְרָא כְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר בְּרַתֵּיהּ לֹא חָטָא מָאי חָזָא אִיכָּא דַאֲמָרֵי כִּי הָאי מַעֲשֶׂה חָזָא. וְאִיכָּא דְאֲמָרֵי לִישְׁנָא דְרִבִּי חוּצְפִּית הַמְּתּוּרְגְמָן חָזָא דְהֲוָה מוּטֶלֶת בְּאַשְׁפָּה. אָמַר פֶּה שֶׁהִפִּיק מַרְגָּלִיּוֹת יִלְחוֹךְ עָפָר. וְהוּא לֹא יָדַע לְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וּלְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ:

 רש''י  שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן שלא תוכל להבין מתן שכרם כשעתידים המתים להחיות: לעולם שכלו טוב. שאין בו לא היזק ולא יסורין אלא טובה. ובשילהי פ''ק דקידושין אמרינן דרבי יעקב עובדא חזא באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים וקיים כבוד אם ואם ושלוח הקן ובחזרתו נפל ומת אמר היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו, אלא הוי אומר למען ייטב לך לעולם שכלו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך:
 



זוהר חקת דף קפ''ד ע''א

תָּא חֲזֵי כְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אוֹתוֹ תְרֵין אוֹתוֹ אִינוּן שְׁלֵימִין בְּאוֹרַיְתָא בִתְרֵי וָוִי''ן חָד דָּא וְחָד (שמות כ''א) עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִינוּן אוֹת מַמָּשׁ עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אָחִיךָ מַמָּשׁ אוֹתוֹ דְבָעֵי לְפָרְשָׁא הַהוּא אוֹתוֹ דְּהַהוּא אֲבֵידָה אוּף הָכָא דֵין אוֹתוֹ דָא עוֹג דְּאִתְדְּבַק בְּאַבְרָהָם וּמֵאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ הֲוָה וְכַד אִתְגְּזַר אַבְרָהָם מַה כְתִיב וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְגוֹמֵר דָּא עוֹג דְּאִתְגְּזַר עִמֵּיהּ וְקַבִּיל הָאי אָת קַדִּישָׁא כֵיוַן דְּחָמָא עוֹג דְּיִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין גַּבֵּיהּ אָמַר הָא וַדָאי אֲנָא אַקְדִימְנָא זְכוּתָא דְקָאִים לוֹן וְדָא שַׁוֵּי לָקָבְלֵיהּ. בֵּיהּ שַׁעְתָּא דָחִיל מֹשֶׁה הֵיךְ יְכִיל לְאַעְקְרָא רְשִׁימָא דְרָשִׁים אַבְרָהָם. אָמַר וַדָּאי הָא יְמִינָא דִילִי מִית דְּהָא יְמִינָא בַעְיָא לְהָאי. אִי נֵימָא הָא אֶלְעָזָר יְמִינָא דְסִיהֲרָא הוּא וְלָא דִילִי וְהָאי אָת לִימִינָא הִיא דְאַבְרָהָם לִימִינָא הוּא מִיַּד אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַל תִּירָא אוֹתוֹ וְלֹא תִדְחַל לְהַהוּא אוֹת דִּילֵיהּ וַאֲפִילוּ לִימִינָא לָא אִצְטְרִיךְ. כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי שְׂמָאלָא דִילָךְ יֶעְקַר לֵיהּ מֵעַלְמָא דְהָא הוּא פָגִים רְשִׁימָא דִילֵיהּ וּמָאן דְּפָגִים לְהָאי אָת אִתְחֲזֵי לְאִתְעַקְּרָא מֵעַלְמָא כָל שֶׁכֵּן שְׂמָאלָא דִילָךְ דְּאִיהוּ יְדָךְ יֶעְקַר לֵיה מֵעַלְמָא בְגִינֵי כַךְ אִתְעֲקָר מֵעַלְמָא וַאֲפִילוּ דְאִיהוּ תַקִּיפָא מִבְנֵי גַבְרַיָּיא וּבָעָא לְשֵׁיצָאָה לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפַל בִידֵיהּ דְמֹשֶׁה וְאִשְׁתְּצֵי. בְגִין כַךְ כֹּלָא שֵׁצִיאוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנוֹי וְכָל עַמֵּיהּ וְכָל דִּילֵיהּ כְּמָה דִכְתִּיב. וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ וּכְתִּיב וַנָּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָנָוֹ בְנוֹ כְּתִיב חָסֵר יוּ''ד וְקָרֵינָן בָּנָיו וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה הֲוָה בֵינַיְיהוּ דִבְגִינֵיהּ עָבִיד לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָל הָנֵי אַתְוָון וְאוּקְמוּהָ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא גָזַר קַיְימֵיהּ עִם שְׁאַר עַמָּא לְאִתְקַשְׁרָא בֵּיהּ אֶלָא עִם יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן בְּנוֹי דְאַבְרָהָם דִּכְתִּיב בּוֹ (בראשית י''ז) וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וּכְתִּיב (ישעיה נ''ט) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְגוֹמֵר. לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וְגוֹמֵר. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  וַיֹּאמֶר וְגוֹ' אַל תִּירָא אוֹתוֹ: שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּתּוֹרָה נִמְצָאִים אוֹתוֹ שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בִּשְׁנֵי וָוִין. אֶחָד כָּאן. וְאֶחָד עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךְ אוֹתוֹ. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשָׁם אוֹת מַמָּשׁ, וְאֵינָן נִגְזָרוֹת מֵהַמִּלָּה, אֶת. עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךְ אוֹתוֹ, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁצָרִיךְ לְפָרֵשׁ סִימָן וְאוֹת שֶׁל הָאֲבֵדָה הַהִיא. אַף כָּאן אוֹתוֹ זֶה, הוּא עוֹג שֶׁנִּתְדַבֵּק בְּאַבְרָהָם וּמֵאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ הָיָה, וּכְשֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם, מַה כָּתוּב, וְכָל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְגוֹ', שֶׁזֶּה עוֹג שֶׁנִּמּוֹל עִמּוֹ וְקִבֵּל הָאוֹת הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עוֹג, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְקָרְבִים אֵלָיו, אָמַר הֲרֵי וַדַּאי אֲנִי הִקְדַּמְתִּי הַמִּצְוָה הָעוֹמֶדֶת לָהֶם, כִּי הִקְדִּים לְהִמּוֹל לִפְנֵי יִצְחָק אָבִינוּ. וְזֶה שֵׁם כְּנֶגְדוֹ, לִבְטוֹחַ בּוֹ. בָּהּ בַּשָּׁעָה יָרָא מֹשֶה, אֵיךְ הוּא יָכוֹל לַעֲקֹר הָרוֹשֶׁם שֶׁרָשַׁם אַבְרָהָם. אָמַר, וַדַּאי הֲרֵי הַיָּמִין שֶׁלִּי, שֶׁהוּא אַהֲרֹן, מֵת. כִּי צְרִיכִים יָמִין לְנַצֵחַ אֶת זֶה. וְאִם נֹאמַר שֶׁיֵּשׁ אֶלְעָזָר, הוּא הַיָּמִין שֶׁל הַלְּבָנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, וְלֹא שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ יָמִין דְּז''א שׁה''ס מֹשֶה, כְּמוֹ אַהֲרֹן. וְהָאוֹת הַזֶּה שֶׁל עוֹג, הוּא לִימִין דְּז''א, כִּי אַבְרָהָם הוּא יָמִין דְּז''א. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אוֹתוֹ. אַל תִּירָא מִפְּנֵי הָאוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ לַיָמִין אֵינוֹ צָרִיךְ. כִּי בְּיָדְךְ נָתַתִּי, הַשְּׂמֹאל שֶׁלְּךְ יַעֲקֹר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. כִּי הוּא עוֹג, פָּגַם אֶת רוֹשֶׁם הַבְּרִית שֶׁלּוֹ, וּמִי שֶׁפָּגַם הָאוֹת הַזֶּה רָאוּי לְהֵעָקֵר מִן הָעוֹלָם מֵעַצְמוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַשְּׂמֹאל שֶׁלְּךְ, שֶׁהוּא יָדְךְ, יַעֲקֹר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה נִתְעָקֵר מִן הָעוֹלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גִּבּוֹר מִבְּנֵי הַגִּבּוֹרִים. וּמִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהַשְּׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל נָפַל בִּידֵי מֹשֶׁה וְנִשְׁמָד. מִשּׁוּם זֶה הִשְׁמִידוּ יִשְׂרָאֵל הַכֹּל, בָּנָיו וְכָל עַמּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו אֶת כָּל עַמּוֹ. וְכָתוּב וַנַּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָו. בָּנָו כָּתוּב, חָסֵר י', וְקוֹרְאִים בָּנָיו. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמֹּשֶה הַנָּבִיא הָיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל אֵלּוּ הָאוֹתוֹת. וְהֶעֱמִידוּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּרַת בְּרִיתוֹ עִם שְׁאָר הָעַמִּים לְהִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, אֶלָּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וּבֵין זַרְעֲךְ אַחֲרֶיךְ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וְכָתוּב, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְגוֹ', לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךְ וְגוֹ'. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. כָּל הָעוֹסְקִין בְּפָרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם כְּשֵׁרִים לְמַעֲשֶׂה הַפָּרָה וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזוֹת מֶאֲפָרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּין לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַפָּרָשָׁה אִישׁ טָהוֹר הוּא הַטָּהוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לִתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפָּרָה: ב. הַצָדּוֹקִים הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה הַפָּרָה כָּשֵׁר אֶלָּא בִּמְעוּרָבֵי שֶׁמֶשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בֵּית דִין בְּבַיִת שֵׁנִי מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן הַשׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל וְאַחַר כַּךְ עוֹסֵק בָּהּ. כְּדֵי לְבַטֵּל דִבְרֵי אֵלּוּ הַזֵּדִים שֶׁמּוֹרִים מֵהָעוֹלֶה עַל רוּחָם לֹא מִן הַקַּבָּלָה וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכָן אֵפֶר הַפָּרָהּ כֻּלָּם טְבוּלֵי יוֹם: ג. הַחוֹתֵךְ שֶׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה לְהָנִיחַ בָהּ אֵפֶר חַטָאת יְטַמֵּא אוֹתַה וְיִטְבְלֶנָּה וְאַחַר כַּךְ יַנִיחַ בָּהּ. וְהַחוֹתְכָהּ וְהַמַטְבִילָהּ טָעוּן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂאוּהָ כְּטָמֵא מֵת בְּשִׁבְעָה שֶׁלָּה וּלְפִיכָךְ אֵינָה צְרִיכָה הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא מְטַמְּאָה כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַצָדּוֹקִים וּמַטְבִּילָהּ וְנוֹתֵן בָּהּ:

 



מוסר

מספרי חסידים סי' ק''ו ק''ח ק''ט

כָּל הַמּוֹנֵעַ סֵפֶר תּוֹרָה מִלְּהַכְנִיס לְתוֹךְ אֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ כְּגוֹן הַקּוֹבֵל בְבֵית הַכְּנֶסֶת לִפְנֵי הַהֵיכָל וְכֵן הָרוֹצֶה לְהַכְרִיחַ וְלִדְחוֹק אֶת הַקָּהָל שֶׁיַּעֲשׂוּ חֶפְצוֹ וְהַטּוֹבִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְדִין אַתָּה עוֹשֶׂה עֲתִידָה תוֹרָה שֶׁתִּצְעַק וְתַכְרִיז עַל נִשְׁמָתוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי אַל יָבֹא לִמְקוֹם פְּלוֹנִי בְשָׁלוֹם: וְאִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּפִילָּה וְהַטּוֹבִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְדִין וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֲלֵיהֶם לֶעָתִיד לָבֹא מִתְפַּלְלִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְלֹא יִזְכֶּה לִהְיוֹת עִמָּהֶם: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ תּוֹשִׁיט לִי סֵפֶר יִקָּחֵנוּ בִימִינוֹ וְלֹא בִשְׂמֹאלוֹ לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה נִיתְּנָה בִּימִין שֶׁנֶּאֱמַר מִימִינוֹ אֵת דָּת לָמוֹ:

 



חוקת ליל שישי

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וּלְמָא אַסֶקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָנָא לְאַתְּרָא בִישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע וְאַף לָא תְּאֵנִין וְגוּפְנִין וְרִמוֹנִין וּמַיָא לֵית לְמִשְׁתֵּי: (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם: וְעַאל משֶׁה וְאַהֲרֹן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְהוֹן:  שלישי - במחוברות שני  (ז) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן:


 רש''י   ואת בעירם. מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל:


(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא מִן קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקְדֵיהּ: (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וְאַכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת קְהָלָא לְקֳדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן סַרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין נַפֵּיק לְכוֹן מַיָא:


 רש''י   ויקהלו וגו' . זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה: המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המרים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:


(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַאֲרֵם משֶׁה יָת יְדֵיהּ וּמְחָא יָת כֵּיפָא בְּחוּטְּרֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וּנְפָקוּ מַיָא סַגִיאֵי וּשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירְהוֹן:


 רש''י   פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:


(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חֲלַף דִי לָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן לָא תֵעֲלוּן יָת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לְהוֹן:


 רש''י   יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם: להקדישני. שאלו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקדש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקים דבורו של מקום, קל וחמר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך:


(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן:


 רש''י   המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו: ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקדוש ברוך הוא עושה דין במקדשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:


 רביעי (יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: וּשְׁלַח משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם כִּדְנַן אֲמַר אָחוּךְ יִשְׂרָאֵל אַתְּ יְדַעְתְּ יָת כָּל עָקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתָּנָא:


 רש''י   אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פרש אביכם מעל אבינו (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המטל עליהם והטילו על יעקב:


(טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: וּנְחָתוּ אֲבָהָתָנָא לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְלַאֲבָהָתָנָא:


 רש''י   וירעו לנו. סבלנו צרות רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפרענות באה על ישראל:


(טז) וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתָנָא וּשְׁלַח מַלְאָכָא וְאַפְקָנָא מִמִצְרָיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְבִסְטַר תְּחוּמָךְ:


 רש''י   וישמע קלנו. בברכה שברכנו אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד''ה ב' לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים:


(יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ: נְעִיבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ לָא נְעִיבֵּר בַּחֲקַל וּבִכְרָם וְלָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל לָא נִסְטֵּי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ:


 רש''י   נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירשה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב. עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנוני כדי להנות את אשפיזו: דרך המלך נלך וגו' . אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול:


(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לָקָדָמוּתָךְ:


 רש''י   פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:


(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹרַח כְּבִישָׁא נִסַק וְאִם מֵימַךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירַי וְאֶתֵּן דְמֵיהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בְּרַגְלַי אֵעִיבַּר:


 רש''י   רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך:


(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: וַאֲמַר לָא תְעִבָּר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:


 רש''י   וביד חזקה. בהבטחת זקננו והידים ידי עשו:


(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו: וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ:  חמישי - במחוברות שלישי  (כב) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר: וּנְטָלוּ מֵרְקָם וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְהֹר טוּרָא:


 רש''י   כל העדה. כלם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזרה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כלכם היום: הר ההר. הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן:


(כג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּהוֹר טוּרָא עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר:


 רש''י   על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (דברי הימים ב' כ, לז) כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך:


(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה: יִתְכְּנֵשׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרֵי לָא יֵעוֹל לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דִי סְרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי לְמֵי מַצוּתָא: (כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: דְבַר יָת אַהֲרֹן וְיָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יָתְהוֹן לְהֹר טּוּרָא:


 רש''י   קח את אהרן. בדברי נחומים. אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך:


(כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: וְאַשְׁלַח יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְתַלְבֵּישִׁנוּן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרֹן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן:


 רש''י   את בגדיו. את בגדי כהנה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו. אמר לו הכנס למערה, ונכנס. ראה מטה מצעת ונר דלוק. אמר לו עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאוית לה:


(כז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא:


 רש''י   ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:


(כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וְאַשְׁלַח משֶׁה יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְאַלְבִּישׁ יָתְהוֹן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרֹן תַּמָן בְּרֵישׁ טוּרָא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טוּרָא: (כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: וַחֲזוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא אֲרֵי מִית אַהֲרֹן וּבְכוֹ יָת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ויראו כל העדה וגו' . כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן. אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות. מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג, א) , דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא ויראו ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה של מעלה המנו. למה ויראו, לפי שהרי מת אהרן. אבל על תרגום וחזו כל כנישתא, אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו (איוב כא, ד) ואם מדוע לא תקצר רוחי, והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) אם חרוצים ימיו:


כא (א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד יָתֵיב דָרוֹמָא אֲרֵי אֲתָא יִשְׂרָאֵל אֹרַח מְאַלְלַיָא וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא מִנֵיהּ שִׁבְיָא:


 רש''י   וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' , כדאיתא בראש השנה (דף ג א) . ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזמן בכל עת לפרענות: ישב הנגב. זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב. דבר אחר דרך האתרים דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה: וישב ממנו שבי. אינה אלא שפחה אחת:



חוקת יום שישי

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָת קִרְוֵיהוֹן:


 רש''י   והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:


(ג) וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְסַר יָת כְּנַעֲנָאָה וְגַמַר יָתְהוֹן וְיָת קִרְוֵיהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה:


 רש''י   ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה:


(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וּנְטָלוּ מֵהֹר טוּרָא אֹרַח יַמָא דְסוּף לְאַקָפָא יָת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וַעֲקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא:


 רש''י   דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזרת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך שהקשה להם. אמרו עכשו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך. ובלשון לע''ז אינקרו''ט לו''ר . ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פרש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גדל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פרוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסבלו הוא, שאין הדעת סובלתו:


(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִם משֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָא הָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל:


 רש''י   באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו: למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:


(ו) וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וְגָרֵי יְיָ בְּעַמָא יָת חִיוַן קָלָן וּנְכִיתוּ יָת עַמָא וּמִית עַם סַגִי מִיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   את הנחשים השרפים. ששורפים את האדם בארס שניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:


(ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא:


 רש''י   ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:


(ח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְ קַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָת וִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ וְיִתְקַיָם:


 רש''י   על נס. על כלונס שקורים פירק''א בלע''ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס: כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו' , שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:


(ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי: וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּ עַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵית חִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָא דִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם:


 רש''י   נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון:


 שישי (י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת: וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ: וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִמְגִיזַת עֲבָרָאֵי בְּמַדְבְּרָא דִי עַל אַפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא:


 רש''י   בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים. ועי לשון חרבה הוא דבר הטאוט במטאטא, והעי''ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד: העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:


(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד: מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחֲלָא דְזָרֶד: (יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי: מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מֵעִבְרָא דְאַרְנוֹן דִי בְּמַדְבְּרָא דְנָפֵיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה:


 רש''י   מגבל האמרי. תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבל האמרי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם. ואף על פי שלא פרשה משה, פרשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:


(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: עַל כֵּן יִתְאַמַר בְּסִפְרָא קְרָבִין דַעֲבַד יְיָ עַל יַמָא דְסוּף וּגְבוּרָן דְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן:


 רש''י   על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו' : את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי''ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:


(טו) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב: וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַת וּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב:


 רש''י   ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:


(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵירָא דִי אֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יָת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מַיָא:


 רש''י   ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקדוש ברוך הוא מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:


(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ:


 רש''י   עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה המנו:


(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן:


 רש''י   באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם:


(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא וּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא:


 רש''י   וממתנה נחליאל. כתרגומו:


(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: וּמֵרָמָתָא לְחֵילַיָא דִי בְּחַקְלֵי מוֹאָב רֵישׁ רָמָתָא וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן:


 רש''י   ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חנית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחקק ספון. ולמה לא נזכרמשה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן (תהלים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:


שביעי - במחוברות רביעי (כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר:


 רש''י   וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' , הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:


(כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: אֵעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נִסְטֵי בַּחֲקַל וּבִכְרַם לָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל עַד דִי נְעִבַּר תְּחוּמָךְ:


 רש''י   אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתח להם בשלום בקשו מהם שלום:


(כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יָת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא וַאֲתָא לְיָהַץ וְאַגִיחַ קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ולא נתן סיחן וגו' . לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גיסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אלו היתה חשבון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון. אמר הקדוש ברוך הוא מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העירות ונתקבצו כלם למקום אחד, ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:


(כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵת יָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיף תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן:


 רש''י   כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצרם וגו' :


(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: וּכְבַשׁ יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאָה בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא:


 רש''י   בנתיה. כפרים הסמוכים לה:


(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן: אֲרֵי חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ מִידֵיהּ עַד אַרְנוֹן:


 רש''י   והוא נלחם. למה הצרך להכתב, לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו:


(כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן: עַל כֵּן יֵימְרוּן מְתָלַיָא עוּלוּ לְחֶשְׁבּוֹן תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְסִיחוֹן:


 רש''י   על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המשלים. בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו: המשלים. בלעם ובעור. והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מברך וגו' : תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:


(כח) כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן: אֲרֵי קִידוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מֵחֶשְׁבּוֹן עָבְדֵי קְרָבָא כְּשַׁלְהוֹבִיתָא מִקַרְתָּא דְסִיחוֹן קַטִילוּ עַמָא דִשְׁרוֹ בִּלְחָיַת מוֹאָב כּוּמְרַיָא דְפַלְחִין בֵּית דַחֲלָא רָמָתָא דְאַרְנוֹן:


 רש''י   כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחית בלשון ארמי: ער מואב. ער של מואב:


(כט) אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן: וַי לְכוֹן מוֹאֲבָאֵי אֲבַדְתּוּן עַמָא דְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ מְסַר בְּנוֹהִי צִירִין וּבְנָתֵיהּ בְּשִׁבְיָא לְמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה סִיחוֹן:


 רש''י   אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו' :


(ל) וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא: וּמַלְכוּ פְסָקַת מֵחֶשְׁבּוֹן עֲדָא שׁוּלְטַן מִדִיבוֹן וְצֲדִיאוּ עַד נֹפַח דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא:


 רש''י   ונירם. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבן. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבן. תרגום שלסר, עד. כלומר סר ניר מדיבון. ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי: ונשים. שי''ן דגושה לשון שממה, כך יאמרו המושלים ונשים אותם: עד נפח. השמונום עד נפח:


(לא) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי: וִיתֵב יִשְׂרָאֵל בַּאֲרַע אֱמוֹרָאָה: (לב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ (ויירש) וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם: וּשְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת יַעְזֵר וּכְבָשׁוּ כַּפְרָנָהָא וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָהּ דִי תַמָן:


 רש''י   וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:


(לג) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ לְאֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקֳדָמוּתְהוֹן הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי:  מפטיר (לד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן:


 רש''י   אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:


(לה) וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ: וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָל עַמֵּיהּ עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יָת אַרְעֵיהּ:


 רש''י   ויכו אתו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד, ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו' :


כב (א) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ: וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ: פפפ:

 



הפטרת חוקת - שופטים יא

יא (א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ: (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: (יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה: (יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: (טז) כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: (יז) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: (יח) וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב: (יט) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: (כ) וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: (כא) וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: (כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: (כג) וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: (כז) וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן: (כח) וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: (כט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: (לב) וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ: (לג) וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 



משנה אהלות פרק יג

א. הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה. שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל. אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, חַלּוֹן שֶׁסְתָמָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ. חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף. חִשֵּׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ, שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. לְמָאוֹר, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ. הַסְרִיגוֹת וְהָרְפָפוֹת מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד מְלֹא מַקְדֵּחַ. לְהָבִיא הַטֻּמְאָה, וּלְהוֹצִיא הַטֻמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהָבִיא הַטֻמְאָה, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה  (א) העושה מאור. חלון העשוי לאורה: בתחילה. משום דבעי למתני סיפא שיירי המאור, תנא רישא בתחילה: מקדח גדול של לשכה. הוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר: שיירי המאור. אם נשאר מן החלון שלא נסתם: חררוהו מים. שלא נעשה החור על ידי אדם אלא על ידי מרוצת המים: או שרצים. כגון החולד והעכבר: או שאכלתו מלחת. שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה: מלוא אגרוף. אגרופו של בן אבטיח, אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם: חישב עליו לתשמיש. חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו: למאור. להכניס אורה: הסריגות. מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות: והרפפות. מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר: מצטרפות כמלוא מקדח. אויר שבין הסריגות אע''פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח, מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח: להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי, והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור' שמעון פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר' שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר' שמעון:

ב. חַלּוֹן שֶׁהִיא לָאֲוִיר, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ. בָּנָה בַיִת חוּצָה לָהּ, שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. נָתַן אֶת הַתִּקְרָה בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן, הַתַּחְתּוֹן בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, וְהָעֶלְיוֹן מְלֹא מַקְדֵּחַ:

 ברטנורה  (ב) חלון העשוי לאויר. להכניס בו אויר העולם. והיינו חלון העשוי למאור. ומשום דבעי למתני בנה בית חוצה לה, הדר תנייה: בנה בית חוצה לה. כנגד החלון, ונתבטל אויר של חלון: שיעורה בפותח טפח. כחלון העשוי לתשמיש: נתן את התקרה באמצע החלון. שנמצא החלון חציו למעלה מן התקרה וחציו למטה: (החלון) התחתון בפותח טפח. כדין חלון העשוי לתשמיש, דהא אין כאן אויר: והעליון מלוא מקדח. דלמעלה מן התקרה הוא לאויר:

ג. הַחוֹר שֶׁבַּדֶּלֶת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. שִׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מִלְּמַטָּן אוֹ מִלְמַעְלָן, הֱגִיפָהּ וְלֹא מֵרְקָהּ, אוֹ שֶׁפְּתָחַתּוּ הָרוּחַ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף:

 ברטנורה  (ג) החור שבדלת. באמצע הדלת דאינו עשוי לאויר: שייר בו החרש. האומן שתיקן את הדלת: מלמטן. כגון ששייר בו סמוך לאסקופה: או מלמעלן. סמוך למשקוף: הגיפה. סגרה: ולא מירקה. לא גמרה: או שפתחתו הרוח. כלומר או שמירק את הסגירה אלא שבאתה הרוח ופתחתו: שיעורו מלוא אגרוף. דכיון דנפתח ממילא, הוי כחררוהו מים או שרצים. ובהך סיפא לא פליג ר' טרפון, משום דחור שבאמצע עשה החרש במתכוין ולא מפני שצריך לחור אלא קצרים היו הדפין שנעשה מהן הדלת ועלתה בדעתו להניח הנקב באמצע יותר מלהניח למטה או למעלה, ודמי לעשה במתכוין. אבל כשהניחו מלמטה או מלמעלה, אין זה כעושה בידים אלא מחמת שהנסרים קצרים ולא נתמלא הנקב:

ד. הָעוֹשֶׂה מָקוֹם לַקָּנֶה, וְלָאַסְפְּתִי, וְלַנֵּר, שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. לָזוּן אֶת עֵינָיו, וּלְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, וּלְתַשְׁמִישׁ, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה  (ד) העושה מקום. שנקב נקב מפולש בכותל להניח שם קנה של אורגים: ולאספתי. חרב בלשון יון קורין אספתי, ויש לאורגים כלי כתבנית חרב: שיעורו בכל שהוא. להביא את הטומאה לצד האחר: לזון את עיניו. להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר: ולתשמיש. להצניע שם חפציו:

ה. אֵלּוּ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בָשָׂר מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת, וּפָחוֹת מֵעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה מְמַעֵט עַל יְדֵי כַזַּיִת בָּשָׂר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֳכָלִים, הַתְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹן, וְכָכַי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא חִשֵּׁב עָלֶיהָ, וְנִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְלֹא הִכְשִׁירָהּ, אוֹ הִכְשִׁירָהּ וְלֹא חִשֵּׁב עָלֶיהָ:

 ברטנורה  (ה) אלו ממעטים את הטפח. חלון ששיעורו בפותח טפח והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח, חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר: על ידי רובע עצמות. אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באוהל, ופחות מכזית מבשר המת מונח בחלון, ממעט. ודוקא פחות מכזית, דאילו כזית, הוא עצמו מטמא באוהל. ודוקא על ידי רובע עצמות, אבל אי איכא בבית כזית בשר מן המת, אין פחות מכזית זה ממעט, דאדרבה בשר מצטרף עם בשר. והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט על ידי עצמות ולא עצמות על ידי עצמות, דעצמות אעצמות מצטרפים: פחות מעצם כשעורה. אבל עצם כשעורה לא ממעט, משום דמטמא במגע ובמשא: פחות מכזית מן המת. השתא הדר תנייה אע''ג דתנא ליה רישא, לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאין באוהל, כגון רביעית דם ומלוא תרווד רקב וכל אותן השנויין בפרק ב': פחות מכזית מן הנבלה וכו'. כל הני דחשיב מכאן ואילך ממעטי בין על ידי עצמות בין על ידי בשר: ופחות מכביצה אוכלים. שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה, הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה: והתבואה. שהשרישה רחוק מן הכותל ונתפשטו ענפיה וסגרו את החלון, דמחוברת לקרקע היא: וככיי שיש בהן ממש. קורי עכביש נקראים ככיי. ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה, ופעמים שהוא דק מאד והוא ככיי שאין בו ממש ופעמים שהוא כעין אריגת בגד והוא ככיי שיש בו ממש: ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה. שנבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שיחשב עליה לאכילה ואז מטמאה טומאת אוכלים בכביצה, ואינה צריכה הכשר: נבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הכשירה. דנבלת עוף טמא צריכה מחשבה וצריכה הכשר, כלומר שיבוא עליה מים או אחד משבעה משקין, ואם חסרה מחשבה או הכשר, טהורה, וממעטת וחוצצת בפני הטומאה:

ו. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִים, אֵין הָעֶצֶם מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת, וְלֹא בָשָׂר עַל יְדֵי בָשָׂר, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְלֹא כָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְלֹא כַבֵּיצָה אֳכָלִים, וְלֹא תְבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת, וְלֹא כָכַי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ, וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְהִכְשִׁירָהּ, וְלֹא הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב הַמְנֵגּעִים, וְלֹא לְבֵנָה מִבֵּית הַפֶּרֶס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַלְּבֵנָה מְמַעֶטֶת, מִפְּנֵי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל, הַטָּהוֹר מְמַעֵט, וְהַטָּמֵא אֵינוֹ מְמַעֵט:

 ברטנורה  (ו) ולא תבואה שבחלון. שהשרישה בחלון ממש, משום דדעתו לפנותה שהיא מקלקלת את הכותל, וכל דבר שדעתו לפנותו אינו ממעט בחלון. ולעיל איירי שהשרישה רחוק מן הכותל דהשתא אין דעתו לפנותה: השתי והערב המנוגעים. דשתי וערב מיטמא בנגעים, ודבר טמא אינו ממעט: ולא לבינה מבית הפרס. לבינה העשויה מעפר בית הפרס. ר' מאיר סבר, שהיא טמאה כמו שעפר בית הפרס טמא, הלכך אינה ממעטת בחלון. ורבנן סברי, לא טמאו אלא גוש כברייתו הבא מבית הפרס, ולא העפר (אפילו) לאחר שגבלו. והלכה כחכמים. ושיעור הגוש, כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופין:
 



גמרא נדה דף כ''ג ע''א

בָּעא מִינֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מֵאֲבַּיֵּי לְרִבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה וָלֶד מַעַלְיָא הוּא אָדָם בִּמְעֵי בְהֵמָה מַאי לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ לְאִשְׁתַּרוּיִי בַאֲכִילָה וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְרִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ דְּמוּת יוֹנָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם לֹא פְּרָסוֹת אִיכָּא וְלֹא פַרְסָה אִיכָּא הָכָא נְהִי דִפְרָסוֹת לִיכָּא פַּרְסָה מִיהָא אִיכָּא:

 רש''י  אדם במעי בהמה. שחטה ומצא בה דמות אדם מהו מי אמרינן כי היכי דאזיל ר' מאיר בתר אמיה ה''נ זיל בתר בהמה ושרי באכילה: עוף אין לו פרסה. אבל אדם נהי דפרסות ליכא שאין פרסותיו סדוקות שאין לו שני עקבים כמו לבהמה: פרסה מיהו איכא. וכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דאם נמצא תוך מעי בהמה קלוט כ''ז שלא יצא לאויר העולם אע''ג דאין לו פרסה אוכלו ואפי' לר''ש דאמר קלוט בן פרה אסור מודה הוא דאם נשחטה אמו ונמצא במעיה דמותר והכי מפרש בפרק בהמה המקשה:
 



זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

כַּד עָאל שַׁבַּתָּא אִצְטְרִיכוּ אִינוּן עַמָּא קַדִּישָׁא לְאַסְחָאָה גַרְמַיְיהוּ מִשִּׁמּוּשָׁא דְחוֹל. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דִבְּחוֹל רוּחָא אַחֲרָא אָזְלָא וְשַׁטְיָא וְשָׁרָא עַל עַמָּא. וְכַד בָּעֵי בַר נָשׁ לְנַפְקָא מִן הַהוּא רוּחָא וּלְאָעְלָא בְרוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּעֵי לְאַסְחָאָה גַרְמֵיהּ לְמִשְׁרֵי עָלֵיהּ הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. תָּא חֲזֵי רָזָא עִלָּאָה דְמִלָּה כָּל אִינוּן שִׁית יוֹמִין (קַיְימָא מִלָּה דְכֹלָא) אִתְאַחֲדָן בְּרָזָא דְחַד נְקוּדָה קַדִּישָׁא וְכוּלְהוּ יוֹמִין אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ. וְאִית יוֹמִין אַחֲרָנִין דְּקַיְימִין לְבַר בְּסִטְרָא אַחֲרָא. וְאִית יוֹמִין אַחֲרָנִין דְקַיְימִין לְגוֹ מֵעֲגוּלָא קַדִּישָׁא וְאִתְאַחֲדָן בִּנְקוּדָא קַדִּישָׁא. וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין וְכָל אִינוּן דְּמִתְעַסְקִין בִּקְדוּשָׁה כָּל יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אִתְאַחֲדָן כָּל אִינוּן שִׁית יוֹמִין בְּאִינוּן שִׁית יוֹמִין דִּלְּגָו דְּאִתְאַחֲדָן בְּהַהִיא נְקוּדָה אִתְאַחֲדָן בְּהָאי בְּגִין לְנַטְרָא לוֹן. וְכָל אִינוּן שִׁית יוֹמִין (ד''א בְּאִינוּן שִׁית יוֹמִין דִּלְגָאו) דְּשַׁבַּתָּא הַהִיא נְקוּדָה טְמִירָא אִיהִי כֵּיוַן דְּעָאל שַׁבַּתָּא כְדֵין סַלְקָא הַהִיא נְקוּדָה וְאִתְעַטְרָא וְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא וְכֻלְּהוּ טְמִירִין בְּגַוָּהּ:

 תרגום הזוהר  כְּשֶׁבָּא הַשַּׁבָּת, צְרִיכִים הָעָם הַקָּדוֹשׁ לִרְחוֹץ עַצְמָם מִשִּׁמּוּשׁ שֶׁל חוֹל. מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁבַּחוֹל רוּחַ אַחֵר הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט וְשׁוֹרֶה עַל הָעָם, וּכְשֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לָצֵאת מֵהָרוּחַ הַהוּא, וְלָבֹא בְּרוּחַ אַחֵר קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן, הוּא צָרִיךְ לִרְחוֹץ עַצְמוֹ, שֶׁיִּשְׁרֶה עָלָיו הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה הַסּוֹד הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַדָּבָר. כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, חג''ת נה''י דְּז''א, מִתְאַחֲדִים בְּסוֹד נְקוּדָה אַחַת קְדוֹשָׁה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְכָל הַיָּמִים הִתְאַחֲדוּ בָּהּ. וְיֵשׁ יָמִים אֲחֵרִים הָעוֹמְדִים בַּחוּץ בַּסִּטְרָא אַחֲרָא, דְּהַיְנוּ חג''ת נה''י דִּקְלִיפּוֹת. וְיֵשׁ יָמִים אֲחֵרִים הָעוֹמְדִים בִּפְנִים מֵהָעִגּוּל הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת, וּמִתְאַחֲדִים בִּנְקוּדָה קְדוֹשָׁה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת. וְיִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בִּקְדוּשָׁה, בְּכָל יְמֵי הַשַּׁבָּת, מִתְאַחֲדִים כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁלָּהֶם, בְּאֵלּוּ שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁבִּפְנִים, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת, הַמִתְאַחֲדִים בִּנְקוּדַת הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת, וּמִתְאַחֲדִים בָּהּ כְּדֵי לְשָׁמְרָהּ. וְכָל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, הֵם שֶׁל הַנְּקוּדָה הַנִּסְתֶּרֶת הַהִיא, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשַּׁבָּת עוֹלֶה הַנְּקוּדָה הַהִיא, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת, וּמִתְעַטֶּרֶת וּמִתְאֲחֶדֶת לְמַעְלָה וְכֻלָּם נִסְתָּרִים בָּהּ.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַמְּלַבֵּן אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִמָּה שֶׁדַרְכָּן לְהִתְלַבֵּן חַיָּיב. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֶחָד כִּמְלוֹא רוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל שֶׁהוּא אוֹרֵךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים: ב. הַמְּכַבֵּס בְּגָדִים הֲרֵי הוּא תוֹלְדַת מְלַבֵּן וְחַיָּיב וְהַסּוֹחֵט אֶת הַבֶּגֶד עַד שֶׁיּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁבּוֹ הֲרֵי זֶה מְכַבֵּס וְחַיָּיב. שֶׁהַסְּחִיטָה מִצָרְכֵי כִיבּוּס הִיא כְּמוֹ שֶׁהַהֲגָסָה מִצָרְכֵי הַבִּשּׁוּל. וְאֵין סְחִיטָה בְּשֵׂעָר וְהוּא הַדִּין לְעוֹר שֶׁאֵין חַיָּיבִין עַל סְחִיטָתוֹ:

 



מוסר

מספר חסידים סימן ק''י קי''א

שֵׂער בְאִשָּׁה עֶרְוָה וְכָל הָאָמוּר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים כְּגוֹן בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ וְכוּ' וְכָל שֶׁדֶּרֶךְ לְכַסּוֹת עֶרְוָה לְאִשָּׁה לְגַלּוֹת. בְּשַׁבָּת אַל יְדַבֵּר אָדָם מֵאוֹהֲבָיו שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁהֵן בְּצַעַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָעֵר. וְאָסוּר בְּשַׁבָּת לְדַבֵּר דְּבָרִים בְּטֵלִים דִּכְתִיב (ישעיה נח) מִמְּצֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. וְכֵן מָצִינוּ בִּירוּשָׁלַמִי אִמֵּיה דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הָוָה קָא מִשְׁתַּעְיָא טוּבָא אָמַר לָהּ שְׁתוּקִי דְּמִילֵי אֲסִירֵי. וְאָמַר רִבִּי אָמֵי בְּדוֹחַק הִתִּירוּ שַׁאֲלַת שָׁלוֹם בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּה טָרוּד וְרָגִיל וְלַמוּד לְדַבֵּר: הַצָמֵא לִשְׁתּוֹת מַיִם לֹא יְבָרֵךְ וְאַחַר כּךְ יִשְׁפּוֹךְ מֵהֶם אֶלָּא שׁוֹפֵךְ מֵהֶם וְאַחַר כַּךְ מְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה. וְלֹא יִשְׁתֶּה מֵהֶם וְיִתֵּן לְתַלְמִידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שָׁפַךְ מֵהֶם שֶׁמָא אִסְטְנִיס הוּא וְלֹא יִשְׁתֶּה מֵהֶם וְיָמוּת בַּצָמָא: