תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: מַלֵל עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה: קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז. ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדשים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו. ז) :

(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: גְבַר מִן אִמֵהּ וּמִן אֲבוּהִי תְּהוֹן דָחֲלִין וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים אם כן למה נאמר איש, שהאיש ספק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה: אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים: ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חיבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:

(ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר טַעֲוָן וְדַחֲלָן דְמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   אל תפנו אל האלילם. לעבדם. אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב: ואלהי מסכה. תחלתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם, סופך לעשותן אלהות: לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים:

(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: וַאֲרֵי תִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְסֻנֵהּ:


 רש''י   וכי תזבחו וגו' . לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' : לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני: לרצנכם. אפיימנ''ט [פיוס] . זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג א) , מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכון לשחוט:

(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: בְּיוֹמָא דְיִתְנְכֵס יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר עַד יוֹמָא תְלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד:


 רש''י   ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן שקבעתי לכם כבר:

נביאים - יחזקאל - פרק כ

(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר : (ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: בַּר אָדָם אִתְנַבֵּי לְסָבֵי יִשְּׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הַלְּמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָמַי אַתּוּן אָתָן קַיֵּם אֲנָא אִם אֶשְׁתְּאֵל לְכוֹן בְּמֵימְרִי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים :


 רש''י   אם אדרש לכם . בבקשתכם ובסוף הספר הזה הוא אמר אדרש לבית ישראל זו אחת מן המקומות המלמדים אותנו שהקב''ה חוזר בו על הרעה ועל כיוצא בזה ההוא אמר ולא יעשה ( במדבר כג ) מדרש תנחומא :

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם: הֲתוֹכַח יָתְהוֹן הֲתוֹכַח בַר אָדָם יַת תּוֹעֲבַת אֲבָהַתְהוֹן הוֹדְעִינוּן :


 רש''י   התשפוט אותם . לשון ויכוח :

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים בְּיוֹמָא דְּאִתְרְעֵיתִי בְּיִשְּׂרָאֵל וְקַיְימִית לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְזַרְעָא דְבֵית יַעֲקֹב וְאִתְגְּלֵיתִי לְמִפְרַקְהוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְקַיְימִית לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְמֵימָר אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן :


 רש''י   ביום בחרי בישראל . הרי שהיתה שנאה זו כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה משהיו במצרי' עד יחזקאל והיתה אהבתו מחפ' עליהם ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה ועל זה נאמר שנאה תעורר מדנים וגו' ( משלי י ) :

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: בְּיוֹמָא הַהוּא קָמַת לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִּיהָבִית לְהוֹן עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ תּוּשְׁבְּחָא הִיא לְכָל מְדִינָתָא : (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַאֲמָרִית לְהוֹן גְּבַר יַת שִׁקוּצוֹהִי אַרְחִיקוּ מִ) ּּבֵיל עֵינוֹהִי וּבְפוּלְחַן טַעֲוַת מִצְרָאֵי לָא תִסְתַּאֲבוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן :


 רש''י   ואומר אליהם . אהרן ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקב''ה על משה בסנה וזהו שנאמר ( שמואל א ב ) לעלי הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו' :
 

כתובים - משלי - פרק כו

(יד) הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ: הֵיךְ תַּרְעָא דִמְכָרַךְ עַל צִירְתָּהּ הֵיכְנָא עַטְלָא עַל עַרְסֵיהּ : (טו) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו: עַטְלָא מַטְשֵׁי אַיְדֵיהּ בְּשַׁחֲתָא לָעֵי דְנֶהְפְכֵי לְפוּמֵי :


 רש''י   בצלחת . ביורה חמה נותן ידו מפני הקור :

(טז) חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם: עַטְלָא חַכִּים בְּעַיְנוֹי טָב מִן שׁוּבְעָא יָהֲבֵי טַעֲמָא :


 רש''י   משיבי טעם . חכמים :

(יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ: דְּלָכֵד בְּאֻדְנוֹי דְכַלְבָּא נְצֵי וּמִתְנְצֵי עַל דִּינָא דְלָא דִילֵיהּ :


 רש''י   מחזיק באזני כלב . העובר להתעבר על ריב לא לו הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חנם :

(יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: אֵיךְ הוּא דְמִתַּחַת דְּפָשֵׁט גֵּירֵי שְׁנִינֵי דְמוֹתָא :


 רש''י   כמתלהלה . כמתיגע לירות זיקים של אש כמו ובזיקות בערתם ( ישעי' נ ) מל' זקוקים דינור , ד''א זיקים פרונזולא''ש מלשון אבני קלע ( זכריה ט ) וכן בגמרא זיקתא פסיק לן ויורה חצים ומות :

(יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי: הֵיכְנָא גַבְרָא דִמְרַמֵי בְחַבְרֵיהּ וַאֲמַר מִגְחָךְ גַחֲכֵית :


 רש''י   כן איש רמה . מפתה ומסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מות וכשחבירו מרגיש שהוא מתעה אותו אומר מצחק אני :
 

משנה כלאים פרק ו

א. אֵיזֶהוּ עָרִיס. הַנּוֹטֵע שׁוּרָה שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ בְצַד חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹדְדִין אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקַּר הַגְּפָנִים לַשָּׂדֶה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַגָּדֵר לַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, טוֹעִים כָּל הָאוֹמְרִים כֵּן, אֶלָּא אִם יֶשׁ שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקַּר גְּפָנִים וְלַגָּדֵר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. וְכַמָּה הִיא עֲבוֹדַת הַגֶּפֶן. שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁלשָׁה:

 ברטנורה  (א) איזהו עריס. שנותנים לו עבודתו ד''א כעבודת הכרם אעפ''י שאינה אלא שורה אחת. ועריס הוא שמסרגים קנים כמו ערש כדרך שמסרגים את המטות ומדלין עליה שריגי הגפנים ואליבא דב''ה קבעי דאמרי לעיל בפרק ד' אינו כרם עד שיהיו שם ב' שורות ובעריס מודו דבשורה אחת מי הוי כרם: מן הגדר ולשדה. כגון אם היו הגפנים נטועים למזרחה של גדר והזמורות עולים על הגדר אם בא לזרוע למערבה של גדר אין מונין ד''א מעיקרן של גפנים שהם להלאה מן הגדר אלא צריך להרחיק ד''א מן הגדר ששריגי הגפנים מודלות עליו וזו מקולי ב''ש וחומרי ב''ה: טועים כל האומרים כן. דלעולם לא אמרו ב''ה דעריס של שורה אחת של גפנים כרם להצריכה שירחיקו ממנה לשדה ד''א ולא הוזכר דין ד''א בעריס אלא לענין זה שאם יש ד''א מעיקר גפנים לגדר שהן מודלות עליה נותנין לו את עבודתו ו''ט כמו שנותנין לגפן יחידית: וזורע את המותר. עד הגדר ואם אין ד''א מעיקרי הגפנים עד הגדר לא יביא זרע לשם מידי דהוה אגפן שהיא נטועה בגת או בנקע דאמר רבי יוסי בפרקין דלעיל אם אין שם ד''א לא יביא זרע לשם ורבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי אמרו דבר אחד והכי מפורש בהדיא בירושלמי: ר''ע אומר שלשה. טפחים היא עבודת גפן יחידית. ואין הלכה כר''ע:

ב. עָרִיס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַמַּדְרֵגָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם עוֹמֵד בָּאָרֶץ וּבוֹצֵר אֶת כֻּלּוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר אַרְבַּע אַמּוֹת בַּשָּׂדֶה, וְאִם לָאו, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְנֶגְדּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹטֵעַ אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּמַּדְרֵגָה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ:

 ברטנורה  (ב) מן המדרגה. מתל גבוה עשוי כעין המדרגה: אם. כשהוא עומד למטה בארץ יכול ללקט הענבים התלוין בעריס רואים את כל העריס כאלו הוא מקום עיקר הגפנים ושרשן ואוסר ד''א בשדה לכל רוח משפת העריס ולחוץ ודוקא לכתחלה הוא דאסור לזרוע אבל אינו מקדש אלא ששה טפחים מידי דהוי אמותר פסקי עריס דלקמן בפרק ז': ואם לאו. שאינו יכול ללקט כל ענבים עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד וחוצה לו מותר ואפילו בתוך ד''א של עיקר הגפנים של עריס הואיל ועומדים על המדרגה. וכן הלכה: אף הנוטע. שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה בשתי שורות שצריך כדי שיחשבו כרם והשתא לא מיירי בעריס אלא בב' שורות של גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב: אם. המדרגה גבוה י', אין ב' שורות מצטרפות להיות כרם אלא דין גפן יחידית יש לכל שורה ושורה. ואין הלכה כר''א:

ג. הַמַּדְלֶה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אַפִּיפְיָרוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. אִם הֵבִיא, לֹא קִדֵּשׁ. וְאִם הִלֵּךְ הֶחָדָשׁ, אָסוּר. וְכֵן הַמַּדְלֶה עַל מִקְצָת אִילַן סְרָק:

 ברטנורה  (ג) אפיפירות. עצים או קנים ארוגים שתי וערב ומדלים עליהם שריגי הגפנים ומשכיבים אותן בהן כשהן ארוכות הרבה ואם הדלה הגפן על מקצת האריג אסור לזרוע תחת המותר ואע''פ שאין עליו זמורות ואם זרע לא קדש: אם הלך החדש. שגדל הגפן והוציא שריגים ומלא כל האפיפירות: אסור. הזרע שנזרע תחת המותר אם הוסיף מאתים לאחר שהלך החדש עליהן: וכן המדלה גפן על אילן סרק. דינו כדין אפיפירות לפי שאדם מבטלו ע''ג גפנו והוי כאלו כולו גפן אבל אילן מאכל שאין אדם מבטלו ע''ג גפנו אותו מותר שאין הגפן מודלית עליו חשוב בפני עצמו ולא הוי כגפן ומותר להביא זרע לשם:

ד. הַמַּדְלֶה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אִילַן מַאֲכָל, מֻתָּר לְהָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. וְאִם הִלֵּךְ הֶחָדָשׁ, יַחֲזִירֶנּוּ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִכְפַר עָזִיז, וְהֶרְאָהוּ גֶפֶן מֻדְלָה עַל מִקְצָת תְּאֵנָה. אָמַר לוֹ, מָה אֲנִי לְהָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ, מֻתָּר. וְהֶעֱלָהוּ מִשָּׁם לְבֵית הַמָּגַנְיָה, וְהֶרְאָהוּ גֶפֶן שֶׁהִיא מֻדְלָה עַל מִקְצָת הַקּוֹרָה וְסַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה, וּבוֹ קוֹרוֹת הַרְבֵּה. אָמַר לוֹ, תַּחַת הַקּוֹרָה זוֹ אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:

 ברטנורה  (ד) יחזירנו. למקום שהיה תחלה ויזרע המותר: עזיז. שם מקום: אמר לו מותר. שאין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו: בית המגניה. שם מקום: סדין של שקמה. שורש של אילן שקמה והוא אילן תאנה הגדל ביערים וחותכין ממנו קורות לבנין: תחת קורה זו אסור והשאר מותר. שאני רואה כל קורה וקורה כאילן בפני עצמו:

ה. אֵיזֶהוּ אִילַן סְרָק. כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל אִילַן סְרָק, חוּץ מִן הַזַּיִת וְהַתְּאֵנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ נוֹטְעִין שָׂדוֹת שְׁלֵמוֹת, הֲרֵי זֶה אִילַן סְרָק:

 ברטנורה  (ה) הכל אילן סרק. דסבר ר''מ כל שאר אילנות אדם מבטל אצל גפנו ור''י סבר דכל מין שרגילין ליטע ממנו שדות שלמות חשובים הן ואין אדם מבטלן מפני גפנו. והלכה כת''ק דאילן שאינו עושה פירות הוא דבטל לגבי גפן:

ו. פִסְקֵי עָרִיס, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וָעוֹד. וְכָל מִדּוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּכֶּרֶם, אֵין בָּהֶם וָעוֹד, חוּץ מִפִּסְקֵי עָרִיס. אֵילוּ הֵן פִּסְקֵי עָרִיס. עָרִיס שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ וְנִשְׁתַּיְּרוּ בוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים מִכָּאן וְחָמֵשׁ גְּפָנִים מִכָּאן. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וָעוֹד, נוֹתְנִין לוֹ כְדֵי עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר:

 ברטנורה  (ו) פסקי עריס. מפרש לה ואזיל: שמונה אמות ועוד. כלומר מוסיף עוד על שמונה אמות דבר מועט והיא ששית אמה דהיינו טפח: שחרב מאמצעו. כגון שנטע אחת עשרה גפנים בצד הגדר וחרב גפן האמצעי ונעשו שני עריסין שאין עריס פחות מחמש גפנים: שמונה אמות ועוד נותנין לו עבודתו. לר' יוחנן בן נורי דלא חשיב עריס כרם נותן ששה טפחים לזה וששה טפחים לזה וזורע את המותר ולמאן דחשיב ליה כרם צריך שיתן ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ואינו יכול לזרוע אלא אותו ועוד. מיהו אפילו מאן דחשיב עריס כרם, לאו לכל מילי מדלא בעי בפסקי עריס מששה טפחים ואילך לא מקדש כדלקמן (פ''ז מ''ג):

ז. עָרִיס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַכֹּתֶל מִתּוֹךְ הַקֶּרֶן וְכָלֶה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם אֵין שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם:

 ברטנורה  (ז) עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה. כגון חמש גפנים הנטועות בצד גדר ואין מחזיקות את כל הגדר אלא שלש בראש הקרן מזה ושתים בראש הקרן השניה מזה ובאמצע הכותל אין שם גפנים אלא בשתי זויות הכותל עומדות: נותנים לו עבודתו. ששה טפחים מכאן וששה טפחים מכאן וזורע שאר הכותל ואף על פי שאין אורך הכותל ארבע אמות: ורבי יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות וכו'. רבי יוסי לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל גבי גת ונקע אם אין שם ארבע אמות, והכא קא משמע לן דלא תימא דוקא גת ונקע שסתומים מארבע רוחות הוא דמצריך ר' יוסי ארבע אמות אבל אצל כותל שאינו מוקף מארבע רוחות אימא לא, ואי אשמעינן בהא הוה אמינא בהא מצריך ר' יוסי ארבע אמות משום דיש כאן [חמש] גפנים בין שתי קרנות של כותל אבל גבי גת ונקע שאין שם אלא גפן יחידית אימא לא, צריכא. ולעיל כתבנו דאין הלכה כר' יוסי:

ח. הַקָּנִים הַיּוֹצְאִים מִן הֶעָרִיס וְחָס עֲלֵיהֶן לְפָסְקָן, כְּנֶגְדָּן מֻתָּר. עֲשָׂאָן כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עֲלֵיהֶן הֶחָדָשׁ, אָסוּר:

 ברטנורה  (ח) הקנים היוצאים מן העריס. שבולטין חוץ סדר העריס: וחס עליהן לפסקן. שלא הניחן שם מחמת שדעתו להדלות עליהן הגפן אלא מפני שחס עליהן בלבד: כנגדן מותר. לפי שאינן חשובים מן האפיפירות הלכך מותר לזרוע תחתיהן: כדי שיהלך עליהן החדש. שידלה על גבן שריגי הגפן כשיצמחו ויגדלו:

ט. הַפֶרַח הַיּוֹצֵא מִן הֶעָרִיס, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מְטֻטֶּלֶת תְּלוּיָה בוֹ, כְּנֶגְדּוֹ אָסוּר. וְכֵן בַּדָּלִית. הַמּוֹתֵחַ זְמוֹרָה מֵאִילָן לְאִילָן, תַּחְתֶּיהָ אָסוּר. סִפְּקָהּ בְּחֶבֶל אוֹ בְגֶמִי, תַּחַת הַסִפּוּק מֻתָּר. עֲשָׂאָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עָלָיו הֶחָדָשׁ, אָסוּר:

 ברטנורה  (ט) הפרח היוצא. מלשון הפרחה הגפן (שיר השירים ו) כלומר מה שגדל מן הגפן יוצא ובולט חוץ לעריס: מטוטלת. הוא הברזל שהבונים מורידים בחבל למטה על פני החומה לראות בו את הבנין [אם] החומה ישרה ובו משערים אם הזרעים מכוונים תחת הפרח והכא מיירי כגון שגדלו זמורות העריס יותר מעבודתו ופרח לחוץ דבתוך עבודתו אפילו אין שם פרח אסור: וכן בדלית. וכן משערין בגפן יחידית המודלית על גבי כלונסות שאינה עריס אם פרחה חוץ לששה טפחים שהם עבודתה: תחתיה אסור. תחת הזמורה אבל מן הצדדים מכאן ומכאן מותר: סיפקה בחבל. שלא היתה הזמורה ארוכה שתגיע מאילן לאילן וקשר בראשה חבל או גמי להאריך אותה כדי שתספיק עד האילן, תחת הזמורה אסור, תחת הסיפוק מותר. אבל אם עשה הסיפוק כדי שיהלך עליו החרש, אסור לזרוע תחתיו:
 

גמרא ברכות דף כ''ז ע''א

רַב אִקְלַע לְבֵי גְנִיבָא וְצַלִי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וַהֲוָה מְצַלֵי רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא לַאֲחוֹרֵיהּ דְּרַב וְסִיֵּים רַב וְלָא פַסְקֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת. שְׁמַע מִינָהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת ושְׁמַע מִינָהּ מִתְפַּלֵּל תַּלְמִיד אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וּשְׁמַע מִינָהּ אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. אֵינִי וְהָא רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חַלְפֵי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְחַלְפֵי. וְרִבִּי יִרְמְיָה הֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם לֹא כְּנֶגֶד רַבּוֹ וְלֹא אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וְתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וְהַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְהַמַּחֲזִיר שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְהַחוֹלֵק עַל יְשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְהָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ גוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. שָׁאֲנֵי רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא דְתַלְמִיד חָבֵר הֲוָה וְהַיְינוּ דְקָאָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא לְרַב מִי בָדַלְתְּ אָמַר לֵיהּ אִין בְּדִילְנָא וְלֹא אָמַר מִי בַדִיל מֹר. וּמִי בַדִיל וְהָאָמַר רִבִּי אָבִין פַּעַם אֶחָת הִתְפַּלֵּל רִבִּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנִכְנַס לַמֶּרְחָץ וְיָצָא וְשָׁנָה לָן פִּרְקִין וַעֲדַיִן לֹא חָשְׁכָה אָמַר רָבָא הַהוּא דְנִכְנַס לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵירָה הֲוָה:

 רש''י  של שבת בע''ש. שקבל עליו שבת מבעו''י: ש''מ. כר' יהודה ס''ל דאמר מפלג המנחה אזל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית: ולא פסקיה לצלותיה. כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו אלא עמד על עמדו: כנגד רבו. אצל רבו ומראה כאלו הם שוים: אחורי רבו. נמי יוהרא הוא: שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי: והיינו דקאמר ליה. אותו היום שהתפלל רב של שבת בע''ש א''ל רבי ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך ולא אמר ליה מי בדיל מר ש''מ תלמיד חבר היה לו:
 

זוהר קדושים דף פ' ע''א

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵאמֹר. דַבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהלים ל''ב) אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹמֵר. בְּכַמָּה זִמְנִין אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא כַמָּה זִמְנִין אַרִימַת קַלִּין לְכָל סִטְרִין לְאַתְעֲרָא לְהוּ וְכֻלְּהוּ דְמִיכִין בְּשֵׁינָתָא בְחוֹבֵיהוֹן (ס''א בְחוֹרֵיהוֹן) לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מַשְׁגִיחִין. בְּהֵיךְ אַנְפִּין יְקוּמוּן לְיוֹמָא דְדִינָא עִלָּאָה כַד יִתְבַּע לוֹן מַלְכָּא עִלָּאָה עֶלְבּוֹנָא דְאוֹרַיְיתָא דְצַוְוחַת לָקִבְלֵיהוֹן וְלָא אֲהַדְרוּ אַנְפִּין לָקִבְלָהּ דְכֻלְּהוּ פְגִימִין בְּכֹלָא דְלָא יַדְעוּ מְהֵימְנוּתָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. וָוי לוֹן וָוי לְנַפְשֵׁיהוֹן. דְהָא אוֹרַיְיתָא בְהוּ אַסְהִידַת וְאַמְרַת (משלי ט') מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. דְּלֵית לֵיהּ מְהֵימְנוּתָא דְמָאן דְלָא אִשְׁתַּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לָאו בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא וּפָגִים הוּא מִכֹּלָא. וְאָמְרָה לוֹ. אוֹמְרָה לוֹ מִבְּעֶי לֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים מ''ב) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי. מַהוּ וְאָמְרָה. אֶלָא לְאַכְלָלָא וּלְאִתּוֹסְפָא אוֹרַיְיתָא דִלְעֵילָא דְהִיא קַרְיָא לֵיהּ חֲסַר לֵב פָּגִים מִמְּהֵימְנוּתָא דְהָכִי תָנֵינָן כָּל מָאן דְּלָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא אָסִיר לְמִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְאִשְׁתַּתְּפָא בַהֲדֵיהּ וּלְמֶעְבַּד בֵּיהּ סְחוֹרָתָא וְכָל שֶׁכֵּן לְמֵיהַךְ עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא דְהָא לֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא (וְעַל דָּא) תָנֵינָן כָּל בַּר נַשׁ דְאָזִיל בְּאָרְחָא וְלֵית עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִתְחַיֵּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. כָּל שֶׁכֵּן מָאן דְאִזְדְוַג בְּאָרְחָא עִם מָאן דְלֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא דְלָא חַשִׁיב לִיקָרָא דְמָארֵיהּ וְדִידֵיהּ דְלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר מָאן דְּלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ הֵיךְ יִשְׁלוֹף נַפְשָׁא דְכַשְׁרָא לִבְרֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תַּוַּהְנָא עַל דָּרָא וְהָא אִתְמַר מִלָה וְכוּלֵי. וְעַל דָּא כְתִיב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין אָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמְקַדְּשֵׁי גַרְמַיְיהוּ בִקְדוּשָׁא דְמַלְכָּא וְאִשְׁתְּכָחוּ קַדִּישִׁין בְּכֹלָא. וּבְגִין כָּךְ מְשַׁלְפֶי רוּחָא דִקְדוּשָׁא מִלְּעֵילָא וּבְנַיְיהוּ כֻלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט וְאִקְרוּן בְּנֵי מַלְכָּא בְּנִין קַדִּישִׁין:

 תרגום הזוהר  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר פָתַח. אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹ'. בְּכַמָה פְעָמִים הֵעִידָה הַתּוֹרָה בִּבְנֵי אָדָם, כַּמָה פְעָמִים הֵרִימָה קוֹלָהּ לְכָל הַצְדָדִים לְעוֹרֵר אוֹתָם, וְכֻלָּם יְשֵׁנִים בִּשְׁנָתָם בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בְּאֵיזֶה פָנִים יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין הָעֶלְיוֹן, כְּשֶׁמֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן יִתְבַּע מֵהֶם עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה הַצוֹעֶקֶת כְּנֶגְדָם, וְאֵינָם מַחֲזִירִים פְנֵיהֶם אֵלֶיהָ, כִּי כֻּלָּם פְגוּמִים בַּכֹּל, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים הָאֱמוּנָה שֶׁל הַמֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשֵׁיהֶם. כִּי הַתּוֹרָה מֵעִידָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת, מִי פֶתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. הַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵין בּוֹ אֱמוּנָה, וְהוּא פָגוּם בַּכֹּל, שׁוֹאֵל, אָמְרָה לוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, אוֹמְרָה לוֹ, כְּדִכְתִיב אוֹמְרָה לָאֵל סַלְעִי, מַהוּ אָמְרָה. וּמֵשִׁיב אֶלָּא שֶׁבָּא לִכְלוֹל וּלְהוֹסִיף הַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁגַּם הִיא קוֹרֵאת אוֹתוֹ חֲסַר לֵב, שֶׁפֵרוּשׁוֹ, פָגוּם הָאֱמוּנָה. כִּי כָּךְ לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לִקְרָב אֶצְלוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמוֹ, וְלַעֲשׂוֹת עִמוֹ מִסְחָר. וְכָל שֶׁכֵּן לָלֶכֶת עִמוֹ בַּדֶּרֶךְ. כִּי אֵין בּוֹ אֱמוּנָה, וְלָמַדְנוּ, כָּל אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁמִתְחַבֵּר בַּדֶּרֶךְ עִם מִי שֶׁאֵין בּוֹ אֱמוּנָה. מִפְנֵי שֶׁאֵינוֹ מַחֲשִׁיב כְּבוֹד אֲדוֹנוֹ, וְשֶׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִי שֶׁאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁאֵין בּוֹ אֱמוּנָה, אֵיךְ יִמָשֵׁךְ נֶפֶשׁ כְּשֵׁרָה לִבְנוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, תָּמֵהַ אֲנִי עַל הַדּוֹר. וּכְבָר נֶאֱמַר הַדָּבָר וְכוּ'. וְעַל כֵּן כָּתוּב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים דַּרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְקַדְּשִׁים עַצְמָם בִּקְדֻשַּׁת הַמֶלֶךְ, וְנִמְצָאִים קְדוֹשִׁים בַּכֹּל. וּמִשּׁוּם זֶה מוֹשְׁכִים רוּחַ דִּקְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה. וּבְנֵיהֶם כֻּלָּם צַדִּיקֵי אֱמֶת, וְנִקְרָאִים בְּנֵי הַמֶלֶךְ, בָּנִים קְדוֹשִׁים.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב

א. אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהָאֶחָד טָרוּד בִּשְׁאֵלַת הָרָב וְהַשְּׁנַיִם נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין זֶה עִם זֶה וְאֵין דַּעְתָּם פְּנוּיָה לִשְׁמוֹעַ. וּלְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל עֲרָיוֹת אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ דָבָר שֶׁשָּׁמַע מוֹרֶה לְהָקֵל. לְפִיכָךְ אֵין דּוֹרְשִׁין אֶלָּא לִשְׁנַיִם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מְפַנֶה דַעְתּוֹ וְיוֹדֵעַ מַה שֶׁיִּשְׁמַע מִן הָרָב: ב. אֵין לָךְ דָבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרוֹב הָעָם לִפְרוֹשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוּ בְּתַרְעוּמוֹת וּבִכְיָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ב

צָרִיךְ שֶׁיַּחֲקוֹר וְיֵדַע וְיַכִּיר עוֹנֶשׁ כָּל אֶחָד מֵעֲוֹנוֹתָיו בְּאֵי זֶה מֵהֶן יֶשׁ מַלְקוּת וּבְאֵי זֶה יֶשׁ חַיָיבֵי כְרִיתוּת וּבְאֵי זֶה יֶשׁ חַיָיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לְמַעַן יֵדַע גּוֹדֶל עֲוֹנוֹ בְּהִתְוַּדוּתוֹ וִימָרֵר בְּבֶכִי עַל אֲשֶׁר הִכְעִיס תַּמְרוּרִים וּלְמַעַן יוֹסִיף לְהִכָּנַע וּלְמַעַן יִפְחַד מֵעֲוֹנוֹתָיו כִּי הָעֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת תְּשׁוּבָה תּוֹלָה כַּפָּרָתָן וִיסוּרִין מְמַרְקִין וְכֵן כָּתוּב (ירמי' ב') רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגְיא דְעִי מֶה עָשִׂית. (וְצָרִיךְ) לִהְיוֹת הָעֲבֵירוֹת הַקַּלוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו לְאַרְבָּעָה פָנִים. הָאֶחָד כִּי אֵין לוֹ לְהַבִּיט לְקַטְנוּת הָעֲבֵירָה אֲבָל יַבִּיט לִגְדוּלַת מִי שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ. וְהַשֵּׁנִי כִּי הַיֵּצֶר שׁוֹלֵט בַּעֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת וְאוּלַי תְּהִי זֹאת סִבָּה לְהַתְמִיד בָּהֵן וְאָז יֵחָשְׁבוּ גַם הֵם כַּחֲמוּרוֹת בְּהִצְטָרֵף עוֹנֶשׁ כָּל פַּעַם וּמָשְׁלוּ עַל זֶה מִחוּט שֶׁל מֶשִׁי שֶׁהוּא נִרְפָּה וְחַלָשׁ וְכַאֲשֶׁר יְכַפְּלוּ אוֹתָהּ כְּפָלִים רַבִּים יֵעָשֶׂה עָבוֹת חֲזָקָה. וְהַשְׁלִישִׁי כִּי בְּהַתְמָדָתוֹ עַל הָעֲבֵירָה נַעֲשִׂית לוֹ כְּהֶתֵּיר וְיִפְרוֹק עוּלָהּ מֵעָלָיו וְלֹא יִשְׁתַּמֵר מִמֶּנָּה וְיֵחָשֵׁב עִם פּוֹרְקֵי עוֹל וּמְשׁוּמָדִים לְדָבָר אֶחָד. וְהָרְבִיעִי כִּי אִם נִצְחוֹ הַיֵּצֶר הַיוֹם בְּדָבָר קָטָן יְנַצְחֵהוּ מָחָר בְּדָבָר גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְּשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יְהִי בְּעֵנֶיךָ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כֵּן לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְנֶאֱמַר (בראשית ד') הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת וְגוֹ' פִּירוּשׁ לָמָה נָפְלוּ פָנֶיךָ הֲלֹא אִם תֵּטִיב מַעֲשֶׂיךָ וְתָשׁוּב אֵלַי שְׂאֵת אֶשָּׂא פָנֶיךָ מִלָּשׁוֹן (איוב י''א) כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם. וְיֵשׁ לְפָרְשׁוֹ לָשׁוֹן סְלִיחָה וְאִם לֹא תֵטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ אִם לֹא תָשׁוּב מֵאֲשֶׁר חָטָאתָ לֹא הֶעָוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ לְבַדּוֹ יָלִין אִתָּךְ כִּי הַיֵּצֶר רוֹבֵץ לַפֶּתַח לְהַחֲטִיא אוֹתָךְ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וִינַצֵחַ אוֹתָךְ תָּמִיד אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִצַח אוֹתָךְ וְיָקוּשׁ לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתָּ וְלֹא שַׁבְתָּ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ לְהַדִּיחֲךָ וְאוֹרֵב לָךְ בְּכָל עֵת וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ אִם תִּרְצֶה לְהִתְגַבֵּר עָלָיו עַל כֵּן תֵּעָנֵשׁ עַל הַחֵטְא אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיְכוֹלֶת לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרֵךָ וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי י''ג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֵל לוֹ וְיֵרֵא מִצְוָה הוּא יְשׁוּלָם אָמַר זֶה עַל הַבָּז לַעֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת כִּי יֵחָבֵל לוֹ מִן הַפָּנִים אֲשֶׁר זָכַרְנוּ וִירֵא מִצְוָה שֶׁהוּא יָרֵא לְבַטֵּל מִצְוָה כַּאֲשֶׁר יָרֵא מֵעֲבֵירָה חֲמוּרָה הוּא יְשׁוּלָם הוּא מִתְעַתֵּד אֶל הַגְּמוּל הַשָּׁלֵם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁהַמִּצְוָה גוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵירָה גוֹרֶרֶת עֲבֵירָה שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה וּשְׂכַר עֲבֵירָה עֲבֵירָה:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה מְרָחַק הוּא לָא יְהֵי לְרַעַוָא:


 רש''י   ואם האכל יאכל וגו' . אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' , תנהו ענין לחוץ למקומו. יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר (שם) והנפש האכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחברו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו: פגול. מתועב, כמו (ישעיה סה ד) ומרק פגולים כליהם:

(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: וּדְיֵיכְלִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל אֲרֵי יָת קוּדְשָׁא דַיְיָ אַחֵל וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵהּ:


 רש''י   ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו שכבר מיעטו הכתוב. וזהו בנותר גמור מדבר. ובמסכת כריתות (ה א) למדוהו מגזרה שוה:

(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט:


 רש''י   לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו: ולקט קצירך. שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט:

(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְכַרְמָךְ לָא תְעַלֵל וְנִתְרָא דְכַרְמָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   לא תעולל. לא תטל עוללות שבה והן נכרות. איזהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף: ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה: אני ה' אלהיכם. דין להפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר (משלי כב. כג) אל תגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו' :

נביאים - יחזקאל - פרק כ

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְסָרִיבוּ עַל מֵימְרִי וְלָא אֲבוּ לְקַבָּלָא לִנְבִיֵי גְּבַר יַת שִׁקוּצֵי עֵינֵיהוֹן לָא אַרְחִיקוּ וְיַת פּוּלְחַן טַעֲוַת מִצְרָאֵי לָא שְׁבָקוּ וַאֲמָרִית לְמִשְׁפַּךְ חֵמָתִי עֲלֵיהוֹן דְיָחוּל רוּגְזִי בְּהוֹן בְּגוֹ אַרְעָא דְמִצְרַיִם :


 רש''י   וימרו בי . הם הרשעים רובם של ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה כמו שנאמר וחמושים עלו בני ישראל וגו' ( שמות יד ) אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות :

(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַעֲבָדִית בְּדִיל שְׁמִי בְּדִיל דְּלָא יִתְחַל לְעֵינֵי עַמְמַיָּא דִּי אִינוּן בֵינֵיהוֹן דְּאִתְגְּלֵיתִי לְמִפְרַקְהוֹן לְעֵינֵיהוֹן לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם :


 רש''י   לבלתי החל . שלא יתחלל שמי מאחר שנודעתי להם והבטחתים להוציאם והכירו מצרים שהם עמי אילו הייתי משחיתם היו אומרים אויביהם מבלתי יכולת בידו להוציאם :

(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: וַאֲפֵקְתִּינוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְאָעֵילְתִּינוּן לְמַדְבְּרָא : (יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: וִיהָבִית לְהוֹן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי הוֹדָעִית יַתְהוֹן דְּאִם נַעְבֵּד יַתְהוֹן אֱנָשָׁא וִיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא :
 

כתובים - משלי - פרק כו

(כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: הֵיכְנָא דְלֵית קִיסֵי דָעֲכָא נוּרָא וְהֵיכְנָא דְלֵית שְׁגוּשָׁא יִשְׁתַּק תִּגְרָא :


 רש''י   באפס עצים . כלומר שני דברים אלו שוין כשם שבאפס עצים תכבה אש כך באין נרגן של לה''ר המסכסך בעלי ריב ישתוק מדון :

(כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ (מדונים) מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב: טַרְטְקַל לְגוּמְרֵי וְקִיסֵי לְנוּרָא וְגַבְרָא תִגְרָנָא מְחָרֵה בְהוּתָא :


 רש''י   פחם לגחלים ועצים לאש . פחם של אש עשוי להבעיר גחלים עמומות ועצים עשוין להסיק אש ואיש מדון לחרחב ריב :

(כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן: מִלוֹי דְּשִׁגוּשָׁא מַדְכְנָן לֵיהּ וְהִנוּן נָחֲתָן לְגַוָהּ דִכְרֵסָא :


 רש''י   כמתלהמים . ל' מתלחמים ורז''ל פרשו כמתלהמים כמת להם דברי המרגלים היו להם למיתה : חדרי בטן . היא מיתת הדרוקן :

(כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע: הֵיךְ כַּסְפָּא מְסַלְיָא דִקְרִים עַל חִסְפָּא הֵיכְנָא שִּׂפְוָתָא דְדָלְקָן וְלִיבָּא בִישָׁא :


 רש''י   מצופה על חרש . כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע . הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב ולב רע נראין כאוהבין והם אויבים : דולקים . כמו דלקת אחרי ( בראשית לא ) :
 

משנה עירובין פרק ו

א. הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו (דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:

 ברטנורה  (א) מי שאינו מודה בערוב. כותי: הרי זה אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר: לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים. בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת נכרי לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם הנכרי שלא ילמד ממעשיו, תנא קמא סבר אע''ג דנכרי חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם הנכרי, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום נכרי ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר והנכרי לא ישכיר דחייש לכשפים, ומתוך כך לא יבוא ישראל לדור עם נכרי ולא ילמוד ממעשיו. ורבי אליעזר בן יעקב סבר כיון דנכרי חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהן רבנן. חד, דלא שכיח דדייר שאסור להתיחד עם הנכרי לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואפילו בשבת ואע''פ שאין הנכרי מבטל רשותו עד שישכור ממנו. ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת והוא שיאמר לחבירו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחבירו מותר. ואם ירצו אחר שהשלים חבירו לטלטל מה שצריך לו יכול חבירו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחבירו אסור:

ב. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִצְדוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת (כָּל) הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם:

 ברטנורה  (ב) בצדוקי. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כנכרי רבן גמליאל אומר אינו כנכרי ומעשה בצדוקי אחד כו' ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסור עליכם, שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות, ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר ויחזור ויזכה ברשותו שביטל ויאסר עליכם. אבל אי כנכרי הוא, ואין הנכרי יכול לבטל עד שישכרו, היכי הוי מצי למיסר עלייהו מאחר דאגר להו ושקיל דמי: ורבי יהודה אומר. לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כנכרי סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל, מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם. ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כנכרי ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן הנכרי. והמשמר שבת בפרהסיא אף על פי שפעמים מחלל אותה בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב הרי זה אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות ואין צריך לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עבודת כוכבים:

ג. אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:

 ברטנורה  (ג) ביתו אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שביטל להם רשות חצרו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר ולא ביטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שביטל ביטל ומה שלא ביטל לא ביטל הלכך הוה ליה ביתו רשותא דידיה וחצר רשותא דידיהו: ושלהם. בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע''ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו: נתנו לו. הם רשות חצרן: הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהכל ברשותו: והן אסורין. אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוו אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים: היו שנים. שלא עירבו, ושאר בני חצר ביטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע''ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שביטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה אשתכח דביטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי הדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:

ד. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר. בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:

 ברטנורה  (ד) בית שמאי אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות הוא, ומקנה רשות בשבת אסור: ובית הלל אומרים אף משתחשך. סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות: מי שנתן רשותו והוציא. שחזר ונשתמש ברשות שביטל: אחד שוגג ואחד מזיד. דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כרבי מאיר:

ה. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַשֶּׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:

 ברטנורה  (ה) שהוא שותף עם שכניו. שבמבוי. לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב: אינם צריכים לערב. והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד. ודוקא שתופי מבואות הוו ביין כדתנן בכל מערבין ומשתתפין. אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שתף שתופי מבואות בפת כל שכן דחשיב טפי וסומכין על אותו שתוף של פת במקום עירוב ואינם צריכים לערב עירובי חצרות. אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים צריכין לערב עירובי חצרות ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון:

ו. חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בָעֲלִיוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:

 ברטנורה  (ו) בטרקלין. בית גדול ורחב מושב מלכים וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכים לערב עם שאר בני החצר: בית שמאי אומרים. רשותיהן חלוקים וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר: ובית הלל אומרים. אין מחיצה זו חלוק רשות. ובזמן שחלקו הטרקלין במחיצות גדולות המגיעות לתקרה כולי עלמא לא פליגי דהוי חלוק רשות משום דהוו כשרויים בחדרים ובעליות. כי פליגי, דחלקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, בית שמאי סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות. ובית הלל סברי לא הויא חלוק רשות:

ז. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:

 ברטנורה  (ז) האחין השותפין. הכי קאמר, האחין האוכלין על שלחן אביהם והשותפין האוכלים על שלחן אחד. ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם: וישנים בבתיהם. והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחת: צריכין ערוב לכל אחד ואחד. אם רוצים לערב עם אנשי חצרן: מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו: אימתי בזמן שמוליכין את ערובן. לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת בעירוב הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו: אבל אם היה ערוב כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת: או שאין עמהן דיורין אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב, אינן צריכין לערב דכיחידים דמו:

ח. חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:

 ברטנורה  (ח) פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיימא לן שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי: ערבו החצרות. כל אחת לעצמה: מותרים בחצרות. מותרין כל בני חצר לעצמן: ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף: ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות מותרין כאן וכאן: ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצרו להתיר חצרו, אבל בשיתוף היה לו חלק: מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכים על שיתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב: שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:

ט. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. הַחִיצוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָה וְזוֹ לְעַצְמָה, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ:

 ברטנורה  (ט) זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרשות הרבים: ערבה פנימית. בעצמה לטלטל בחצרה: שתיהן אסורות. דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא ערבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה: זו מותרת לעצמה וכו'. דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת: רבי עקיבא אוסר. דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם: וחכמים אומרים כו'. דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה כגון שלא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת על החיצונה. והלכה כתנא קמא:

י. שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵיהֶן אֲסוּרוֹת. נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:

 ברטנורה  (י) שכח אחד מן הפנימית כו'. דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת: נתנו ערובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי ליה מקום אחד לפי ששתי החצרות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לערובא גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית, ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא: ואם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד. אינם צריכים לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית הוי רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת:
 

גמרא עירובין דף ס''ה ע''א

אָמַר רַב יְהוּדָה לָא אִיבְרֵי לֵילְיָא אֶלָּא לְשִׁינְתָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לָא אִבְרֵי סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא מְחַדְדָן שְׁמַעְתָּךְ. אָמַר לְהוּ דִימָמָא אִינוּן. אָמְרָה לֵיהּ בְרַתֵּיהּ דְּרַב חַסְדָּא לְרַב חַסְדָּא לָא בָעֵי מַר מֵינַם פּוּרְתָּא אָמַר לָהּ הַשְׁתָּא אָתוּ יוֹמֵי דַאֲרִיכֵי וּקְטִינֵי וְנִינוּם טוּבָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲנַן פּוֹעֲלֵי דִימָמֵי אֲנָן. רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב יָזִיף וּפָרַע. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ יֶשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח') וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי חִיָּיא כָּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ יֶשׁ בּוֹ מִדַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים. יַיִן נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיוֹת וְסוֹד נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיוֹת נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. אָמַר רִבִּי חָנִין לֹא נִבְרָא יַיִן אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לִרְשָׁעִים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְגוֹמֵר. אָמַר רַב חָנִין בַּר פַּפָּא כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפַּךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כַּמַּיִם אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ מַה לֶחֶם שֶׁנִּיקַח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אַף מַיִם שֶׁנִּיקַח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמַאי נִיהוּ יַיִן וְקָא קָרֵי לֵיהּ מַיִם. אָמַר רִבִּי אִילְעָאי בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר בְּכוֹסוֹ בְּכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ וַאֲמָרֵי לָהּ אַף בְּשָׂחֲקוֹ:

 רש''י  יומי דאריכי וקטיני. ימים שהוא בקבר אריכי לישן וקטנים לעסוק בתורה ובמצות: ונינום טובא. ונישן הרבה: יזיף ופרע. אם קבע לו לשנות כך וכך פרקים ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה: המתפתה ביין. שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין: ריח הניחוח. ואמרן לעיל דריח דומיא דמשתיא הוא וכתיב ויאמר אל לבו לא אוסיף וגו' דאירצי: המתיישב ביינו. ששותה יין ואין דעתו מטורפת: ניתן בע' אותיות. כך חשבונו בגימ': יצא סוד. וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של שבעים: לשלם בו שכר לרשעים. ששותין ושמחין ומקבלין עולמם בחייהם: לאובד. רשע: אינו בכלל ברכה. לא הגיע לסוף ברכה גמורה ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים: שניקח בכסף מעשר. שמותר ללקחו בכסף מעשר שני בירושלים. דתנן הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח: אדם ניכר. אם הגון הוא: בכוסו. אם דעתו מיושבת עליו ביינו. בכיסו. כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה: בכעסו. שאינו קפדן יותר מדאי:
 

זוהר קדושים ד''פ ע''ב

רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא אָמַר לֵיהּ הָאי דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא דִכְתִיב בְּעֵלִי (שמואל א' ג') וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְדִבְרֵי תוֹרָה אֲמָאי בְּגִין דְּדִבְרֵי תוֹרָה סַלְקִין עַל כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא כְמָה דְאוּקְמוּהָ דִכְתִיב (ויקרא ז') זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים שָׁקִיל אוֹרַיְיתָא לָקָבֵיל כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדָּאי דְכָל מָאן דְאִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא אַף עַל גָּב דְאִתְגְּזַר עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא מִלְּעֵילָא נִחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבְּנִין וְעִלָוָון וְהַהוּא עוֹנְשָׁא אִתְקְרַע (וּבְגִין דְיַלְעֵי בָהּ לִשְׁמָהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוא אִתְפְּיָיס בַּהֲדֵיהּ). וְתָא חֲזֵי לָא אִתְדְכֵי בַר נָשׁ לְעַלְמִין אֶלָּא בְמִלִּין דְאוֹרַיְיתָא בְגִינֵי כַךְ מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא לָא מְקַבְּלִין טוּמְאָה בְגִין דְאִיהִי קַיְימָא לְדַכָּאָה לְאִלֵּין מְסָאֲבֵי. וְאַסְוָותָא בְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח. דִכְתִיב (משלי ג') רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְדַכְיוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא דִכְתִיב (תהלים י''ט) יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מָאי עוֹמֶדֶת לָעַד דְּקַיְימָא תְדִירָא בְהַהוּא דַכְיוּתָא וְלָא אִתְעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעַלְמִין. אָמַר לֵיהּ יִרְאַת יְיָ כְּתִיב וְלֹא תוֹרָה אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדָּאי דְהָא אוֹרַיְיתָא מִסִטְרָא דִגְבוּרָה קָא אַתְייָא אָמַר לֵיהּ וּמֵהָתָם נַפְקָא מֵהָכָא נַפְקָא דִכְתִיב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ וּכְתִיב יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה וְאוֹרַיְיתָא קְדוּשָׁה אִתְקְרֵי דִכְתִיב כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ וְדָא אוֹרַיְיתָא דְהִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְעַל דָא מָאן דְאִשְׁתְּדַל בָּהּ אִתְדְּכֵי וּלְבָתָר אְתְקְדַשׁ דִּכְתִיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים הָיוּ לָא כְּתִיב אֶלָא תִהְיוּ. תִהְיוּ וַדָּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וּמִקְרָא כְתִיב (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹסֵי הָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בּוֹ רַבִּי חִיָּא, אָמַר לוֹ, זֶה שֶׁהֱעֶמִידוּ הַחֲבֵרִים, שֶׁכָּתוּב בְּעֵלִי, לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. לָמָּה. הוּא מִשּׁוּם, שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה עוֹלִים עַל כָּל קָרְבְּנוֹת הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים. מוֹרֶה, שֶׁשְּׁקוּלָה הַתּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזָר עָלָיו עֹנֶשׁ מִלְּמַעְלָה, הוּא יָפֶה לוֹ מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְהָעוֹלוֹת, וְהָעֹנֶשׁ הַהוּא נִקְרָע. וּבֹא וּרְאֵה, אֵין הָאָדָם נִטְהָר לְעוֹלָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם זֶה, דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִים טוּמְאָה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא הַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת לְטַהֵר הַטְּמֵאִים. וּרְפוּאָה נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה. שֶׁכָּתוּב, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךְ וְשִׁקּוּי לַעַצְמוֹתֶיךְ. וְטָהֳרָה נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב, יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מַהוּ, עוֹמֶדֶת לָעַד, הַיְנוּ שֶׁעוֹמֶדֶת תָּמִיד בְּטָהֳרָה זוֹ, וְאֵינָהּ נֶעֱבֶרֶת מִמֶּנָּהּ לְעוֹלָם. אָמַר לוֹ הֲרֵי כָּתוּב יִרְאַת ה', וְלֹא תּוֹרָה. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, כִּי הַתּוֹרָה מִצַד הַגְּבוּרָה בָּאָה. אָמַר לוֹ, וּמִשּׁוּם יוֹצֵא זֶה, מִכָּאן הוּא יוֹצֵא, שֶׁכָּתוּב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'. וְכָתוּב יִרְאַת ה' טְהוֹרָה. וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת, קְדֻשָּׁה. שֶׁכָּתוּב, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וְזוֹ הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן וְעַל כֵּן, מִי שֶׁעוֹסֵק בָּהּ, נִטְהָר, וְאַחַר כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ שֶׁכָּתוּב, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הָיוּ לֹא כָּתוּב אֶלָּא תִּהְיוּ, תִּהְיוּ וַדַּאי שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים. אָמַר לוֹ כָּךְ הוּא וַדַּאי, וּמִקְרָא כָּתוּב, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב

א. אָמְרוּ חֲכָמִים גֶזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאֲוָה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמָן וּזְמָן שֶׁאֵין בָּהֵן פְּרוּצִים בַּעֲרָיוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים רוּבָּן בְּגֶזֶל וּמִיעוּטָן בָּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע: ב. לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לְאָדָם לָכוֹף יִצְרוֹ בְדָבָר זֶה וּלְהַרְגִיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵירָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וְיִזָהֵר מִן הַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹא יִתְבַּיְשׁוּ מִדָּבָר זֶה וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד: ג. וְכֵן יִנְהוֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְּרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גוֹרְמִין גְדוֹלִים וְהֵן מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטַהֲרָה גְדוֹלָה יְתֵירָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יִפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בְּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבְחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְּכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ב

הַבַּעל תְּשׁוּבָה צָרִיךְ וִידוּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ וְיֶשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר עֲוֹנוֹתָיו וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתָיו כִּי הוּא נֶעֱנַשׁ עֲלֵיהֶן בְּאָחְזוֹ מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ וְכֵן כָּתוּב (שם כו) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבוֹתָם. וְצָרִיךְ הַתְּפִלָּה. יִתְפַּלֵּל אֶל הַשֵּׁם וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְכַפֵּר אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' זֶה עִנְיַן הַוִּידוּי. אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב זֶה עִנְיַן הַתְּפִלָּה. וּפֵירוּשׁ וְקַח טוֹב מַעֲשֵׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂינוּ כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה וּבְעֵת הַתְּשׁוּבָה יִתְכַּפְּדוּ הָעֲוֹנוֹת וְתִתְעוֹרֵר זְכוּת הַמִּצְוָה וְיָאִיר נֵרָהּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הִגִּיהַּ אוֹרוֹ לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה וְכֵן כָּתוּב (איוב ח) אִם זַךְ וְיָשָׁר אַתָּה וְגוֹמֵר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִם זַךְ וְיָשָׁר הָיִיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא זַךְ וְיָשָׁר אַתָּה שֶׁעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ עַתָּה אַחֲרֵי הַתְשׁוּבָה יָעִיר עָלֶיךָ כָּל הַצְדָקוֹת שֶׁעָשִׂיתָ מִלְּפָנִים וַאֲשֶׁר הָיָה נָוָךְ פָּתוּחַ לָרְוָחָה וְנָטַעְתָּ אֵשֶׁל אַכְסַנְיָא כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם לא) דְּלָתַי לָאוֹרַח אֶפְתָּח וְקוֹדֶם הַתְּשׁוּבָה לֹא הָיוּ צִדְקוֹתֶיךָ מְגִינוֹת עָלֶיךָ וְאַחֲרֵי שׁוּבָךְ וְסָר עֲוֹנֶךָ יָעִיר זְכוּתָךְ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ וַחֲשׁוֹב וִידוּיֵינוּ כְּחַטַּאת פָּרִים לְרָצוֹן לָנוּ לְפָנֶיךָ וְהִזְכִּיר פָּרִים כִּי חַטָּאת פַּר הָיָה פְּנִימִי וְהָיוּ מַזִּין מִדָּמוֹ עַל הַפָּרוֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. וְעוֹד יִתְפַּלֵּל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אֶל הַשֵּׁם לִמְחוֹת כָּעָב פְּשָׁעָיו וְכֶעָנָן חַטֹּאתָיו וְשֶׁיַּחְפּוֹץ בּוֹ וִירַצֵהוּ וְיֵעָתֶר לוֹ כַּאֲשֶׁר אִם לֹא חָטָא כְּעִנְיַן שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי אֱלִיהוּא עַל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אַחֲרֵי הַיְסוּרִין (שם לג) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ כִּי יִתָּכֵן לִהְיוֹת הֶעָוֹן נִסְלַח וְנִפְדֶה מִן הַיְסוּרִין וּמִכָּל גְּזֵרָה וְאֵין לַשֵּׁם חֵפֶץ בּוֹ וּמִנְחָה לֹא יִרְצֶה מִיָּדוֹ:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: לָא תִּגְנְבוּן וְלָא תְכַדְבוּן וְלָא תְשַׁקְרוּן אֱנַשׁ בְּחַבְרֵהּ:


 רש''י   לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחיבין עליו מיתת בית דין: ולא תכחשו. לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו: ולא תשקרו. לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו: לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר:

(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: וְלָא תִשָׁבְעוּן בִּשְׁמִי לְשִׁקְרָא וְתַחֵל יָת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:


 רש''י   ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול לא יהא חיב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי:

(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לָא תַעֲשׁוֹק יָת חַבְרָךְ וְלָא תְאַנֵס לָא תְבִית אַגְרָא דַאֲגִירָא לְוָתָךְ עַד צַפְרָא:


 רש''י   לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר: לא תלין. לשון נקבה מוסב על הפעלה: עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעלתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:

(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: לָא תְלוּטּ דְלָא שָׁמַע וְקֳדָם דְלָא חָזֵי לָא תְשִׂים תַּקְלָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:


 רש''י   לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים: ולפני עור לא תתן מכשל. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה המנו: ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

 שני (טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִינָא לָא תִסַב אַפֵּי מַסְכֵּנָא וְלָא תֶהְדַר אַפֵּי רַבָּא בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵהּ לְחַבְרָךְ:


 רש''י   לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשקץ, חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה טז) כי תועבת ה' וגו' כל עשה עול, והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו' : לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חיב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות: ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה, היאך אבישנו ואראה בבשתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול: בצדק תשפט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות:

נביאים - יחזקאל - פרק כ

(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם: וְאַף יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי יְהָבִית לְהוֹן לְמֶהֱוֵי לְאָת בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיהוֹן לְמִידַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן :


 רש''י   להיות לאות . אות גדול הוא להם שנתתי את יום מנוחתי להם למנוחה הרי היכר גדול שקדשתים לי :

(יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: וְסָרִיבוּ עַל מֵימְרִי בֵּית יִשְּׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא בִּקְיָימַי לָא הַלִּיכוּ וְיַת דִינַי קָצוּ דְּאִם יַעְבִיד יַתְהוֹן אֱנָשָׁא וְיֵיחֵי בְהוֹן חַיֵּי עַלְמָא וְיָת יוֹמָא שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ לַחֲדָא וַאֲמָרִית לְמִשְׁפַּךְ חֵימְתִי עֲלֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא לְשֵׁצָיוּתְהוֹן :


 רש''י   בחוקותי לא הלכו . נסו אותי בעגל וברפידים מלקבל את התורה והותירו מן המן : ואת שבתותי חללו . יצאו מן העם ללקוט מן :

(יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם: וַעֲבָדִית בְּדִיל שְׁמִי לְבִלְתִּי דְּלָא יִתְחַל לְעֵינֵי עַמְמַיָּא דְאַפֵקְתִּנּוּן לְעֵינֵיהוֹן : (טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וְאַף אֲנָא קַיֵּמִית בְּמֵימְרִי לְהוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּדִיל דְּלָא לְאַעֲלָא יַתְהוֹן לְאַרְעָא דִּי יְהָבִית עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ תּוּשְׁבְּחָא הִיא לְכָל מְדִינָתָא : (טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ: חֲלַף דִּי בְּדִינַי קָצוּ וְיָת קְיָמַי לָא הַלִּיכוּ בְהוֹן וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ אֲרֵי בָּתַר פּוּלְחַן טַעֲוָתְהוֹן לִבְּהוֹן טָעֵי :
 

כתובים - משלי - פרק כו

(כד) (בשפתו) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה: מִן שִּׂפְוָתֵיהּ מִתְיְדַע סָנְאָה וּבְגַוֵיהּ סָאֵם רַמְיוּתָא :


 רש''י   ינכר שונא . בדבורו מתנכר השונא שלא יכירו שהוא שונא , דישקנוייש''ט בלעז :

(כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ: וְאִין מְחַנֵן בְּקָלֵיהּ לָא תְהֵימִין בֵּיהּ מְטוּל דִּשְׁבַע בִּישָׁתָא אִית בְּלִבֵּיהּ : (כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל: דִּמְכַסֶה סְנוּאֲתָא בְּמוּרְסְתָא תִּתְגְלֵי בִּישְׁתֵּיהּ בִּכְנִישְׁתָּא :


 רש''י   תכסה שנאה . העוש' מעשיו במחשך ומכסה במשאון שהוא חושך ( ס''א שואת חשך ) את הדבר השנאוי להקב''ה סוף שהקב''ה מגלה רעתו בקהל שיכירו בו שהוא רשע :

(כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב: דְּחָפֵר גוּמְצָא בֵּיהּ נִפּוּל וְדִמְעַרְגֵל כֵּיפָא עֲלוֹי הָפְכָא :


 רש''י   כורה שחת . כגון בלעם שהשיא עצה לבלק על ישראל והפיל מהם כ''ד אלף ובא למדין לתבוע שכרו ונהרג ביד ישראל : וגולל . כלומר סופו של המעמיד מכשול שיכשל בו : וגולל אבן . מגללו ממקום למקום שיכשלו בו בני אדם , ואגדה פותרו באבימלך שהרג שבעים אחיו על אבן אחת וסוף מת באבן שנאמר ותשלך אשה אחת פלח רכב ותרץ גלגלתו וגו' ( שופטים ט' ) :

(כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה: לִישָׁנָא דְשִׁקְרָא סָנֵי אָרְחֲתָא דְקוּשְׁטָא וּפוּמָא דִפְלִיג עָבֵיד תַּרְכוּנְתָּא :


 רש''י   ישנא דכיו . מי שמקבל לשון הרע שונא את הנדכאים תחתיו שכן על לשון הרע רדף שאול לדוד והרג נוב : ופה חלק . פה של חלקלקות : יעשה מדחה . עושה דיחוי שדוחה את מקבלו מעל הקב''ה :
 

משנה קידושין פרק א

א. הָאִשָׁה נִקְנֵית בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְּאִסָר הָאִיטַלְקִי. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבָּעַל. הַיְבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם:

 ברטנורה  (א) האשה נקנית. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, תנא האשה נקנית ולא תנא האיש קונה. ואיידי דתנא רישא האשה נקנית, תנא סיפא היבמה נקנית, ואע''ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה: נקנית בכסף. דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כ''ד) כי יקח איש אשה, וכתיב התם (בראשית כ''ו) נתתי כסף השדה קח ממני: בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס ואע''פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאנתו, ונתנו לה בפני עדים. וילפינן לה מדכתיב (דברים כ''ד) ויצאה והיתה, מה יציאה בשטר, כדכתיב (שם) וכתב לה ספר כריתות, אף הויה בשטר: ובביאה. בא עליה בפני עדים לשם קדושין, דכתיב (שם) כי יקח איש אשה ובעלה. ואע''פ שאין לך קדושין מפורשים בתורה יותר מקדושי ביאה, אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, שלא יהיו בני ישראל פרוצין: בפרוטה. היא חצי שעורה של כסף: היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר, בביאה. אבל כסף ושטר לא מהנו בה מדאורייתא, אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין, אבל לא לפטרה מן החליצה, ולא להטמא לה:

ב. עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּשָּׁנִים וּבַיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כָּסֶף. יְתֵרָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּסִימָנִין. הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִרְצִיעָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן:

 ברטנורה  (ב) עבד עברי נקנה בכסף. דכתיב (ויקרא כ''ה) מכסף מקנתו, מלמד שהוא נקנה בכסף: ובשטר. שנאמר באמה העבריה (שמות כ''א) אם אחרת יקח לו, הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת בשטר אף האמה בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה העבריה, דכתיב (דברים ט''ו) העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה: בשנים. לסוף ו' שנים יצא חפשי, ואפילו היתה שמטה בתוך שש שנים, עובד, דכתיב (שמות כ''א) שש שנים יעבוד ובשביעית. פעמים שהוא עובד בשביעית: וביובל. אם פגע יובל בתוך שש שנים, מוציאו: ובגרעון כסף. דכתיב באמה העבריה (שם) והפדה, והוקש עברי לעבריה, אם קנאו רבו בשש מנים והוא עתיד לצאת לסוף ו', נמצא קונה עבודת כל שנה במנה, כשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד: יתירה עליו אמה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות, כדילפינן מויצאה חנם, ריבה לה יציאה לזו, שיוצאה בסימנים: ובמיתת האדון. דכתיב ועבדו לעולם, לו ולא לבן. אבל הנמכר ומת האדון בתוך ו', עובד לבן, דכתיב שש שנים יעבוד, בין לו בין לבנו. ודוקא לבן עובד כל שש אם מת האדון, אבל לבת ולאח ולשאר יורשים אינו עובד, דכתיב (דברים ט''ז) ועבדך שש שנים, לך ולא ליורשים. ואמה העבריה קונה עצמה במיתת האדון כנרצע, דכתיב גבי נרצע (שם) ואף לאמתך תעשה כן:

ג. עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים:

 ברטנורה  (ג) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. דכתיב (ויקרא כ''ה) והתנחלתם אותם לבניכם [אחריכם] לרשת אחוזה, הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וחזקת העבד, כגון שהתיר מנעל לרבו, או הנעילו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו או שהגביה הרב את העבד, קנאו: בכסף ע''י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין. אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו ע''מ שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו: ובשטר ע''י עצמו. דסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, שאם עבד כהן הוא, פוסלו מלאכול בתרומה, ואם עבד ישראל הוא, אוסרו בשפחה. ומשום הכי קאמר דאינו יוצא לחירות בשטר ע''י אחרים אלא ע''י עצמו, דכיון דחובה היא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. וכסף דע''י אחרים שאני, שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין לו, אלא קבלת הרב, והרב אינו נעשה שלוחו, אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו: וחכ''א בכסף ע''י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו ע''י עצמו. וכ''ש ע''י אחרים: ובשטר ע''י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו. והלכה כחכמים. והעבד כנעני קונה עצמו אם סימא רבו את עינו או הפיל את שנו או קטע ממנו א' מכ''ד ראשי אברים, שהם [ראשי] אצבעות ידים, ואצבעות רגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הזכרות, וראשי שדים באשה. והוא דלא חשיב להו במתניתין בכלל הדברים שהעבד קונה את עצמו, משום דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור מרבו, והיינו קונה את עצמו בשטר: ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום, דאף מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו. ואם בא להפדות ע''י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו ע''מ שאין לרבו רשות בו:

ד. בְּהֵמָה גַסָה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה:

 ברטנורה  (ד) במסירה. בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה: בהגבהה. ולא במשיכה: נקנית במשיכה. ואע''ג דאפשר בהגבהה, מ''מ נקנית במשיכה, משום דמסרכא, שהיא מתחזקת בצפרניה תמיד ליאחז ע''ג קרקע. ופסק ההלכה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכ''ש בהגבהה. ומשיכה קונה בסימטא שהיא זוית של רשות הרבים, ובחצר של שניהם. ומסירה קונה ברה''ר, ובחצר שאינה של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום. וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה. ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. וכן דבר הנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה:

ה. נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְזוֹקְקִין (נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת) אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:

 ברטנורה  (ה) נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות, שהמלוה את חבירו סומך עליהם לפי שקיימים ועומדים. ופירוש אחריות, חזרה, שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה: נקנין בכסף. דכתיב (ירמיה ל''ב) שדות בכסף יקנו. והני מילי במקום שאין רגילין לכתוב שטר, אבל במקום שרגילין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר: בשטר. שכותב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי קנויה לך ומוסרו לקונה. ודוקא במתנה נקנה הקרקע בשטר. אבל במכירה, עד שיתן את הכסף. אלא א''כ מוכר שדהו מפני רעתה, דבהא קנה בשטר לחודיה. ומנלן דמקרקעי נקנין בשטר, דכתיב (ירמיה ל''ב) וכתוב בספר וחתום: ובחזקה. כגון שחפר בקרקע מעט, או נעל, וגדר, ופרץ כל שהוא בפני המוכר. ואם היה שלא בפניו, צריך שיאמר לו לך חזק וקני. ומנא לן שקרקע נקנה בחזקה, דכתיב (דברים י''א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה: ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. דכתיב (ויקרא כ''ה) או קנה מיד עמיתך, דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד: נקנין עם נכסים כו'. אם מכר מטלטלין עם הקרקע, כיון שקנה לוקח הקרקע באחת מג' קנינים הללו, נקנו מטלטלין עמה. והוא שיאמר לו קנה [הני] אגב קרקע. ונפקא לן מקרא דכתיב בדברי הימים (ב' כ''א ג') ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות: וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות כו'. אע''ג דאין נשבעין על הקרקעות, היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין, זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם ע''י גלגול שבועה. ולמדנו גלגול שבועה מסוטה, דכתיב (במדבר ה') ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה, אמן שלא שטיתי נשואה, שומרת יבם, וכנוסה:

ו. כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו. כֵּיצַד, הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכָסֶף. וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט:

 ברטנורה  (ו) כל הנעשה דמים באחר. מפרש בגמרא כל הנישום דמים באחר, כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו, דהיינו כל מטלטלין בר ממטבע: כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפין בכ''מ שהם, אם מתו או אבדו ואע''פ שלא משך, לפי שבמשיכת המוכר את הסודר או את החפץ, נקנה המקח ללוקח בכ''מ שהוא. ואע''פ שאין בחפץ שקונים בו שוה פרוטה. ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות, שאלו אין קונין בהם. וכל הדברים נקנים בחליפין, מטלטלין עבדים וקרקעות. חוץ מהמטבע שאינו נקנה בחליפין, משום דדעתיה דאינש אצורתא דמטבע לא על גופיה, וצורתא עבידא דבטלה. לפיכך אם לקח אדם מטבע בלא משקל ובלא מנין, ואמר אלו חלופי שדה פלונית, או עבד פלוני, או חפץ פלוני, כיון שמשך זה, נתחייב האחר בחליפיו, דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. ואין שום דרך שיועיל בקניית המטבע היכא דליתיה בעיניה, אלא להקנותו אגב קרקע: רשות הגבוה בכסף. גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש, אפילו היא בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה, כלומר עד שימשוך. ואם נתן ההדיוט דמים על החפץ, כל זמן שלא משך החפץ לא קנה, ומחזיר המוכר את הדמים אם חוזר בו ממכירת החפץ, וצריך לקבל עליו מי שפרע. אבל אם משך הלוקח החפץ, אע''פ שעדיין לא נתן הדמים שהתנה, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא נתן דמים ולא משך החפץ, אלא שנתפשרו על המקח בפני עדים ונתרצה זה שיקנה בכך וכך, ונתרצה חבירו למכור בכך ובכך, אפילו אמר אתם עדי אין באלה הדברים כלום, ואפילו מי שפרע אין כאן: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. האומר שור זה עולה, בית זה הקדש, אפילו בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה, ויחזיק בבית:

ז. כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָא, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָא, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל תִּטַּמֵּא לַמֵּתִים:

 ברטנורה  (ז) כל מצות הבן על האב. כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו. והן ששה דברים, למולו, לפדותו אם הוא בכור, ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיאו אשה, להשיטו בנהר: אנשים חייבים. האב חייב במצות הללו לבנו, והאם פטורה: וכל מצות האב. המוטלות על הבן לעשות לאביו, שהם מורא וכבוד. מורא, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו, ולא יכריע את דבריו. כבוד, מאכיל ומשקה. מלביש ומכסה. מכניס ומוציא: אחד אנשים ואחד נשים חייבים. הבנים והבנות חייבים: וכל מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גרם למצוה שתבא, כגון שופר, סוכה, לולב, וציצית: שלא הזמן גרמא. כגון מזוזה, מעקה, אבדה, ושלוח הקן. והני תרי כללי לאו דוקא, כדקיי''ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, שהרי מצה בליל הפסח, ושמחה במועדים, והקהל בחג הסוכות, כולן מ''ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות. ות''ת, ופריה ורביה, ופדיון הבן, ממ''ע שלא הזמן גרמא הן ונשים פטורות. אבל כללא בתרא דכל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבים, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, כללא דוקא הוא, וילפינן ליה מדכתיב (במדבר ה') איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: חוץ מבל תקיף ובל תשחית. דכתיב (ויקרא י''ט) לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך. כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה. והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנלן דליתנהו בהשחתה, דכתיב פאת זקנך, ולא כתיב פאת זקנכם, מאי זקנך, זקנך ולא זקן אשתך: ובל תטמא למתים. דכתיב (שם כ''א) אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן:

ח. הַסְּמִיכוֹת וְהַתְּנוּפוֹת וְהַהַגָּשׁוֹת וְהַקְּמִיצוֹת וְהַהַקְטָרוֹת וְהַמְּלִיקוֹת וְהַהַזָּאוֹת וְהַקַּבָּלוֹת, נוֹהֲגוֹת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַנָּשִׁים, חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה שֶׁהֵן מְנִיפוֹת:

 ברטנורה  (ח) הסמיכות והתנופות. אינה סומכת, ואינה מניפה, ואינה מגשת מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה, אם היא כהנת, ואינה קומצת ולא מקטרת, ואינה מולקת עוף, ואינה מקבלת דם במזרק, ואינה מזה דם: חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות. מנחתן בעצמן, שמנחתן טעונה תנופה בבעלים:

ט. כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בָאָרֶץ, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָאָרֶץ. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ, נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִן הֶחָדָשׁ:

 ברטנורה  (ט) כל מצוה שאינה תלויה בארץ. כל מצוה שהיא חובת הגוף, מיקרי אינה תלויה בארץ. ושהיא חובת קרקע, מיקרי תלויה בארץ: חוץ מן הערלה. שנוהגת בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. וכלאי הכרם בחוצה לארץ מדרבנן. וכלאי זרעים מותרין לזרעם בחוץ לארץ: ר' אליעזר אומר אף חדש. אסור בחוץ לארץ מן התורה, אע''פ שהוא חובת קרקע. שנאמר (ויקרא כ''ג) בכל מושבותיכם, בכ''מ שאתם יושבים. והלכה כר''א:

י. כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב:

 ברטנורה  (י) כל העושה מצוה אחת. יתירה על זכיותיו, כדי שיהיו זכיותיו מרובין מעונותיו: מטיבין לו ומאריכין את ימיו. לעולם הבא: ונוחל את הארץ. ארץ החיים: וכל שאינו עושה מצוה אחת. שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב, אלא נשארו עונותיו מרובין: ולא בדרך ארץ. שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות: אינו מן הישוב. אינו מועיל לישובו של עולם. והוי מושבו מושב לצים, ופסול לעדות:
 

גמרא קידושין דף כ''ט ע''א

תְּנִינָא לְהָא דְתָנוּ רַבָּנָן הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּמַּיִם רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אוּמָנוּת מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סַלְקָא דַעְתָּךְ אֶלָּא כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לְמוּלוֹ מְנָלָן דִּכְתִיב (בראשית כ''א) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְהֵיכָא דְלָא מַהֲלֵיהּ אַבּוּהָ מִיחַיְיבֵי בֵי דִינָא לְמִימְהֲלֵיהּ דִּכְתִיב (שם י''ז) הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר וְהֵיכָא דְלָא מָהֲלֵיהּ בֵּי דִינָא מִיחַיֵיב אִיהוּ לְמִימְהַל נַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב (שם) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה. לִפְדוֹת מְנָלָן דִּכְתִיב (שמות י''ג) כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהֵיכָא דְלָא פְרָקֵיהּ אֲבוּהָ מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִיפְרְקֵיהּ דִּכְתִיב (במדבר י''ח) פָּדֹה תִפְדֶה. לְלַמְּדוֹ תוֹרָה מְנָלָן דִּכְתִיב (דברים י''א) וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם וְהֵיכָא דְלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהָ מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִגְמַר נַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב (שם ה') וּלְמַדְתֶּם. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מְנָלָן דִּכְתִיב (ירמי' כ''ט) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים. לְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת מְנָלַן אָמַר חִזְקִיָּה דְאָמַר קְרָא (קהלת ט') רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ הִיא כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְהַשִּׂיאוֹ כַּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת. אִי תוֹרָה הִיא כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְלַמְּדוֹ תוֹרָה כַּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהַשִּׁיטוֹ בְנָהָר מַאי טַעְמָא חִיּוּתֵיהּ הוּא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכו'. מַאי בֵּינַיְיהוּ דְאַגְמְרֵיהּ עִיסְקָא:

 רש''י  ולפדותו. בה' סלעים אם בכור הוא: אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט: ליסטות ס''ד. הלא ישב ולא למדו כלום: כאילו מלמדו ליסטות. דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות: מחייב איהו. לכשיגדל לפדות את עצמו כשהוא בכור ולא פדאו אביו: דכתיב ולמדתם. קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:
 

זוהר קדושים דף פ''ב ע''א

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כְּתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ וְגוֹמֵר. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (אִינוּן וְלָא אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה) וּבְגִין דְּאִינוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כֹלָא אִתְדְּבָקוּ כַחֲדָא דָא בְדָא. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ מְקַדֵּשׁ גַרְמֵיהּ לְתַתָּא כְּגוֹן חַבְרַיָיא דִמְקַדְּשֵׁי גַרְמַיְיהוּ מִשָׁבַּת לְשַׁבָּת בְּשַׁעְתָּא דְזִוּוּגָא עִלָּאָה אִשְׁתְּכַח דְהַא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא רַעֲוָא אִשְׁתְּכַח וּבִרְכָתָא אִזְדַּמְּנַת. כְּדֵין מִתְדַבְּקָן כֻּלְּהוּ כְּחָד נַפְשָׁא דְשַׁבָּת וְגוּפָא דְאִזְדְּמַן בְּשַׁבָּת. וְעַל דָא כְתִיב אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ דְאִינוּן זִוּוּגָא חַד בְּגוּפָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא לְאִתְקַדְּשָׁא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ דְשַׁבָּת עִלָּאָה וְשַׁבָּת תַּתָּאָה דְאִינוּן מְזַמְּנֵי נַפְשָׁא בְּהַהוּא גוּפָא מֵהַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה וְעַל דָּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ תְרֵי. וְכֹלָא אִתְדְּבַק דָּא בְדָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ לְאַזְהֲרָא לְאִינוּן דִמְחַכָּאן לְזִוּוּגַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת וְהָא אוֹקִימְנָא כְּמָּה דִכְתִיב (ישעיה נ''ז) לַסָרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מָאן סָרִיסִים אִלֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דִמְסַרְסָן גַּרְמַיְהוּ כָל שְׁאַר יוֹמִין בְּגִין לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא וְאִינוּן מְחַכָּאן מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת. הָדָא הוּא דִּכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ל''ו) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וּבְגִין כַּךְ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ דָא גוּפָא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ דָא נַפְשָׁא וְכֹלָא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל:

 תרגום הזוהר  אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כָּתוּב, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' וְגוֹ'. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם מִתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל מִתְדַבֵּק יַחַד זֶה בָּזֶה. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם מִתְקַדֵּשׁ לְמַטָּה, כְּמוֹ הַחֲבֵרִים שֶׁמְּקַדְּשִׁים עַצְמָם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, בַּשָּׁעָה שֶׁהַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן נִמְצָא, כִּי בַּשָּׁעָה הַהִיא נִמְצָא רָצוֹן, וְהַבְּרָכָה מוּכֶנֶת. אָז מִתְדַבְּקִים הַכֹּל כְּאֶחָד, הַנֶּפֶשׁ שֶׁל שַׁבָּת, וְהַגּוּף הַנּוֹלָד הַמִּזְדַּמֵּן בְּשַׁבָּת. וְעַל כֵּן כָּתוּב, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, שֶׁהֵם זִוּוּג אֶחָד בַּגּוּף, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, זֶה שַׁבָּת עֶלְיוֹן, וְשַׁבָּת תַּחְתוֹן, שֶׁהֵם מַזְמִינִים הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף הַהוּא מִזִּוּוּג הַהוּא הָעֶלְיוֹן, וְעַל כֵּן, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, מוֹרֶה שְׁנַיִם. וְהַכֹּל נִתְדַבֵּק זֶה בָּזֶה, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, הִיא אַזְהָרָה לָאֵלּוּ הַמְּחַכִּים לְזִוּוּגָם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מִי הֵמָּה סָרִיסִים אֵלּוּ. אֵלּוּ הֵם הַחֲבֵרִים שֶׁמְּסָרְסִים עַצְמָם כָּל שְׁאָר הַיָּמִים, כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהֵם מְחַכִּים מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. יִשְׁמְרוּ פֵּרוּשׁוֹ, כְּדִכְתִיב וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, דְּהַיְנוּ הַמְתָּנָה. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, זֶה אָב וָאֵם שֶׁל הַגּוּף וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, זֶה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, וּמַלְכוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַכֹּל מִתְדַבֵּק זֶה בָּזֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' אישות פ' י''ב

א. כְּשֶׁנוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיּוֹרֶת אוֹ הַמְּשׁוּחְרֶרֶת יִתְחַיֵּיב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים וְזוֹכֶה בְאַרְבָּעָה דְבָרִים: ב. וְהָעֲשָׂרָה שְׁלשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ. שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְהַשִּׁבְעָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכֻלָּן תְּנַאי בֵּית דִּין הֵם הָאֶחָד מֵהֶם עִיקָר כְּתוּבָה. וְהַשְּׁאָר הֵם הַנִּקְרָאִין תְּנַאי כְּתוּבָה וְאֵלּוּ הֵן. לְרַפְּאוֹתָהּ אִם חָלְתָה. וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. לְקוֹבְרָהּ אִם מֵתָה. וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מִן נְכָסָיו. וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. וְלִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִתְאָרַסְנָה. וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁין כְּתוּבָתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בִּירוּשָׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם: ג. וְהָאַרְבָּעָה שֶׁזּוֹכֶה בָּהֵן כֻּלָּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵלּוּ הֵם. לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. וְלִהְיוֹת מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל כָּל פֵּירוֹת נְכָסֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירוּשָׁה: ד. וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּפִדְיוֹנָהּ כְּנֶגֶד אֲכִילַת פֵּירוֹת נְכָסֶיהָ. וּקְבוּרָתָהּ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁתוֹ לִכְתוּבָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם אָמְרָה הָאִשָּׁה אֵינִי נִזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה שׁוֹמְעִין לָהּ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיקוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לִמְזוֹנוֹתֶיהָ וּמִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ יֵחָשְׁבוּ הַמְּזוֹנוֹת מִתְּנָאֵי הַכְּתוּבָה: ה. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא נִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתוּבָה וַאֲפִילּוּ לֹא כָתְבוּ כְּתוּבָה אֶלָּא נָשָׂא סְתַם כֵּיוָן שֶׁנְּשָׂאָה זָכָה בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁלּוֹ וְזָכְתָה הָאִשָּׁה בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁלָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְפָרֵשׁ:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ז' ע''א

תַּאֲוַת הַצַדִּיקִים מִן הַהַצְלָחוֹת לְהָפִיק רָצוֹן מֵהַשֵּׁם וְשֶׁיַחְפּוֹץ בָּהֶם וּרְצוֹנוֹ הַחַיִּים הַקַּיָּמִים וְהָאָמִתִּיִים וְהָאוֹר הַגָּדוֹל הַכּוֹלֵל אֶת הַנְעִמוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל) חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וְנֶאֱמַר (שם פז) ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין לָנוּ אֶלָּא הַאָרַת פָּנֶיךָ וְהוּא עִנְיַן הָרָצוֹן וּכְבַר הִקְדַּמְנוּ וּבִיאַרְנוּ זֶה עַל כֵּן תִּרְאֶה בִּתְפִלַּת דָּוִד בְּעֵת הַתְּשׁוּבָה אַחֲרֵי שֶׁאָמַר (שם נא) הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי הִתְפַּלֵּל עוֹד עַל הָרָצוֹן לִהְיוֹת רְצוֹן הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא וְאָמַר (שם) אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי. אַחֲרֵי כֵן הִתְפַּלֵּל וְאָמַר (שם) הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ שֶׁיִּהְיוּ נִסִּי הַשֵׁם וְיִשְׁעוֹ מְצוּיִים אִתּוֹ וְשֶׁתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה. אַחֲרֵי כֵן אָמַר (שם) וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי פִּירוּשׁ הִנֵּה קָטֹנְתִּי מִפְּנֵי פְשָׁעַי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְנִסֶּיךָ ולְהִגָּלוֹת עָלַי זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְאִם נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי אֵינֶנִּי כְדַאי לִהְיוֹת נֶאֱהַב וְרָצוּי כְּיַרְחֵי קֶדֶם אֲבָל בְּרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי כִּי אֵין קֵץ לְנִדְבָתָךְ וְטוֹבָתָךְ וּבָא וְרוּחַ בְּחֶסְרוֹן בי''ת כְּמוֹ וְדָגָן וְתִירוֹשׁ סְמַכְתִּיו וּכְעִנְיַן הַזֶּה אָמַר הוֹשֵׁעַ עָלָיו הַשָׁלוֹם אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה עִנְיַן אוֹהֲבֵם נְדָבָה כְּעִנְיַן מַה שֶׁאָמַר דָּוִד תִּסְמְכֵנִי וְעוֹד יִתְפַּלֵּל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אֶל ה' תָּמִיד שֶׁיַּעַזְרֵהוּ אֶל הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא) הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה: לָא תֵיכוּל קוּרְצִין בְּעַמָךְ לָא תְקוּם עַל דְמָא דְחַבְרָךְ אֲנָא יְיָ:


 רש''י   לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ''ט בלע''ז [רגול] . וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו כח) , ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה מלשני בסתר רעהו (תהלים קא ה) , לשון רמיה (שם קכ ב) , לשון מדברת גדולות (שם יב ד) , לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ''ף נחלפת בגימ''ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי''ת בפ''א ובוי''ו, גימ''ל בכ''ף וקו''ף, נו''ן בלמ''ד, ורי''ש וז''ן בצד''י וכן (ש''ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל במרמה לומר עלי רעה, וכן (תהלים טו ג) לא רגל על לשונו, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לא תיכול קרצין, כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא, אכל ביה קרצא בי מלכא (ברכות נח א) . נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קרצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג) , שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים: לא תעמד על דם רעך. לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו: אני ה'. נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע:

(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לָא תִשְׂנֵי יָת אֲחוּךְ בְּלִבָּךְ אוֹכָחָא תוֹכַח יָת חַבְרָךְ וְלָא תְקַבֵּל עַל דִי לֵהּ חוֹבָא:


 רש''י   ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים:

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה: לָא תִקוֹם וְלָא תִטַר דְבָבוּ לִבְנֵי עַמָךְ וּתְרַחֵם לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ אֲנָא יְיָ:


 רש''י   לא תקם. אמר לו השאילני מגלך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדמך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדמך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני מגלך. אמר לו הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם: ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה:

(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ: יָת קְיָמַי תִּטְרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְכֵּב עֵרוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עֵרוּבִין וּלְבוּשׁ עֵרוּבִין שַׁעַטְנֵזָא לָא יִסַק עֲלָךְ:


 רש''י   את חקתי תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו' , חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר: ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דבר' כב יא) , יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד. מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, מישטי''ר בלע''ז [לערבב] , כמו (מועד קטן יב ב) חזיין לנאזי דאית בהון, שאנו מפרשין לשון כמוש פלישטר''א . ולשון שעטנז פרש מנחם, מחברת צמר ופשתים:

(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה: וּגְבַר אֲרֵי יִשְׁכּוּב עִם אִתְּתָא שִׁכְבַת זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא אֲחִידָא לִגְבַר וְאִתְפְּרָקָא לָא אִתְפְּרִיקַת בְּכַסְפָּא אוֹ חֵרוּתָא לָא אִתְיְהִיבַת לַהּ בִּשְׁטָר בִּקֻּרְתָּא תְהֵי לָא יוּמְתוּן אֲרֵי לָא אִתְחָרָרַת:


 רש''י   נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני ידע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמתר בשפחה, הכתוב מדבר: והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף: או חפשה. בשטר: בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא, יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחיבה (י''ג: לחיבו) מיתה: כי לא חפשה. ואין קדושיה קדושין גמורין. ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח נח, נט) אם לא תשמר לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' : כי לא חפשה. לפיכך אין חיב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חפשה, קדושיה קדושין וחיב מיתה:

(כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם: וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא דְכַר לַאֲשָׁמָא:

נביאים - יחזקאל - פרק כ

(יז) וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: וְחַס מֵימְרִי עֲלֵיהוֹן מִלְחַבָּלוּתְהוֹן וְלָא עֲבָדִית עִמְּהוֹן גְּמִירָא בְּמַדְבְּרָא : (יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ: וַאֲמָרִית לִבְנֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא בִּגְזֵירַת אֲבָהַתְכוֹן לָא תְהָכוּן וְיָת נִמוּסֵיהוֹן לָא תִטְּרוּן בַּפּוּלְחַן טַעֲוָתְהוֹן לָא תִסְתַּאֲבוּן : (יט) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם: אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן בִּקְיָימַי הַלִּיכוּ וְיָת דִינַיִ טַרוּ וַעֲבִידוּ יַתְהוֹן : (כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי קַדִישׁוּ וִיהוֹן לְאָת בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְמִידַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן : (כא) וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר: וְסָרִיבוּ עַל מֵימְרִי בְּנַיָּא בִּקְיָימַי לָא הַלִּיכוּ וְיַת דִינַי לָא נְטַרוּ לְמֶעְבַּד יַתְהוֹן דְּאִם יַעְבֵּד יַתְהוֹן אֱנָשָׁא וִיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ וַאֲמָרִית לְמִשְׁפַּךְ חֵימְתִי עֲלֵיהוֹן דְיֵחוֹל רוּגְזִי בְהוֹן בְּמַדְבְּרָא :


 רש''י   וימרו בי הבנים . שבטו של דן וכן הנצמדים לבעל פעור ( מדבר כה ) לאחר שמתו דור המדבר :

(כב) וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם: וַאֲתֵיב יַת מְחַת גְּבֻרְתִּי וַעֲבָדִית בְּדִיל שְׁמִי דְּלָא יִתְחַל לְעֵינֵי עַמְמַיָּא דִּאַפֵּקְתָּ יָתְהוֹן לְעֵינֵיהוֹן :
 

כתובים - משלי - פרק כז

כז (א) אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם: לָא תִשְׁתַּבְהַר בְּיוֹמָא דְלִמְחָר דְּלָא יָדַעַתְּ מְנָא יְלִיד יוֹמָא :


 רש''י   אל תתהלל . אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר : כי לא תדע מה ילד יום . שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר :

(ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ: נְשַׁבְּחִנָךְ חִילוֹנַי וְלָא פוּמָךְ נוּכְרָאָה וְלָא שִּׂפְוָתָךְ : (ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם: יְקָרָא כֵיפָא וּנְטוּל חָלָא וְרוּגְזֵיהּ דְשַׁטְיָא יַקִיר מִן תַּרְוֵיהוֹן :


 רש''י   ונטל . משא : וכעס אויל . שהאויל מכעיס להקב''ה גורם להביא כעס לעולם :

(ד) אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה: נִכְזְרִיוּתָא הִיא חֵימְתָא וְחֵיפָא הִיא רוּגְזָא וּמַנוּ קָאֵם קֳדָם קִנְאֲתָא :


 רש''י   ושטף אף , ומי יעמוד . לפני קנאתו של קנא ונקם :

(ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת: טָבְתָא מַכְסְנוּתָא דִמְגַלְיָא מִן רַחֲמוּתָא דְמִטַשְׁיָא : (ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא: שַׁפִּירָן אִנוּן פּוּדְעָתֵיהּ דְּרָחֲמָא וּבִישָׁן נוּשְׁקָתָא דְסָנְאָה :


 רש''י   ונעתרות . ל' גודל כמו העתרת' עלי ( יחזקאל לה ) :
 

משנה בבא בתרא פרק י

א. גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. וּמְקֵשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו וּמְקֵשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מְקֵשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

 ברטנורה  (א) גט פשוט. שטר פשוט כעין שלנו שאינן תפורים ומקושרין. וכל שטר קרוי גט: עדיו מתוכו. מבפנים כעין שאנו עושים: מקושר מאחוריו. כותב שטה אחת או שתים. וכורכן על החלק ותופר. ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ. וחוזר וכותב שני שטין או יותר מבפנים וכורכו על החלק. וחותם עד שני על הכרך מבחוץ. וכן עד שלישי. ותקנו רבנן גט מקושר. משום כהנים קפדנים. שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולין להחזירן והתקינו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה שמא בתוך כך יתפייס. וכשם שתקנו מקושר בגט. כך תקנו בשאר שטרות שלא חלקו חכמים: שניהם פסולים. שלא נעשו כתקון חכמים: שניהם פסולים. שלא נעשו כתקון חכמים: שיכול לעשותו פשוט. שאם יקרע התפירות ויפתח השטר יהיה פשוט: רשב''ג אומר הכל כמנהג המדינה. פלוגתא דת''ק ורשב''ג באתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר. ואמר ליה עבד לי מקושר ואזל ועבד לי' פשוט. או פשוט ועבד לי' מקושר ת''ק סבר מקפד קפיד ופסול ורבן שמעון ב''ג סבר הואיל ומנהג המדינה בתרווייהו לא קפיד וכשר והלכה כת''ק:

ב. גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנָיִם. וּמְקֵשָּׁר, בִּשְׁלשָׁה. פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקֵשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. כָּתַב בּוֹ זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן סִלְעִים עֶשְׂרִין, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין. זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן תְּלָתִין סִלְעִין, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. כְסַף זוּזִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם, מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. אִם כֵּן, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן:

 ברטנורה  (ב) פשוט שכתוב בו עד אחד. ה''ק כשם שפשוט שכתוב בו עד אחד פסול מדאורייתא כך מקושר שכתוב בו שני עדים פסול מדאורייתא: אין לו אלא עשרים. ואף על גב דזוזים מאה חמשה ועשרים סלעים הם. יד בעל השטר על התחתונה. והכי מפרשינן ליה לשטר. מאה זוזים גרועים שאינם שוין אלא כ' סלעים: אין לו אלא מנה. כ''ה סלעים דהכי מפרשינן לשטרא. מאה זוזין. דאינון תלתין סלעים קלים וגרועים. שהם כ''ה מן הטובים: ונמחק. שנמחק מנין שנכתב אחריו: ומלמטה מאתים. כשכופל את דבריו בשטר: הכל הולך אחר התחתון. ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה: למה כותבין את העליון. הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל ואחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי:

ג. כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן, וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְלוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לְמַלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לוֶֹה עִמּוֹ, וְהַלּוֶֹה נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. וְאֵין כּוֹתְבִין לְלוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר:

 ברטנורה  (ג) כותבין גט לאיש. וחותמין והוא יגרש מתי שירצה ואף על פי שאין אשתו עמו שהרי היא מתגרשת בעל כרחה: ושובר לאשה. שהיא עושה לבעלה על כתובתה דחוב הוא לה וזכות לבעלה וזכין לאדם שלא בפניו: ובלבד שיהא מכירן. שיהא הסופר והעדים מכירין האיש והאשה בין בגט בין בשובר. שאם אינו מכירן שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו. ותוציא אותו הגט אשה שאינה מגורשת בו וכן בשובר: והלוה נותן שכר. ואפילו היא עסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון אפ''ה מקבל העסקא הוא נותן כל השכר לסופר:

ד. אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין, וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ:

 ברטנורה  (ד) שטרי אריסות. היורד לקרקע לעבדה ולשמרה למחצה לשליש ולרביע: קבלנות. בכך וכך כורין לשנה בין עשתה בין לא עשתה: שטרי בירורין. זה בורר לו אחד שידון לו וזה בורר לו אחד וכותבין בכתב פלוני בירר דיין פלוני וטענותיו כך וכך כדי שלא יהיו חוזרים וטוענים: כותבים שנים. לכל אחד מבעלי דינים שטר בפני עצמו שיהיו טענותיו סדורים בו ואין הלכה כרשב''ג. אלא בשטר א' כותבין טענות של שני בעלי דינים ושפלוני בירר פלוני דיין שידון לו ופלוני בירר פלוני דיין אחר שידון לו:

ה. מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן:

 ברטנורה  (ה) והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרו השטר ביד שליש שטורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש: רבי יוסי אומר יתן. דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים וכשהגיע הזמן אינו יכול לקיים זו קרויה אסמכתא. ולדברי ר' יוסי קניא. ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב''ד חשוב והתפיס זכיותיו באותו ב''ד שמסר שטרותיו וראיותיו. ואמר אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום לבטלן זכיותי. ורבותי מפרשים שכל ב''ד שבקיאים ויודעים בדיני אסמכתא נקראים בית דין חשוב לענין זה. אבל הרמב''ם אומר שאין בית דין חשוב אלא בית דין הסמוך בארץ ישראל:

ו. מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ, מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַחֲלִיף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִכְתּוֹב שׁוֹבָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ יָפֶה לוֹ וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה:

 ברטנורה  (ו) מי שנמחק שטר חובו. ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו. או נטשטש על ידי מים: מעמיד עליו עדים. שיודעים מאימתי נכתב. ומה היה כתוב בו. והן עושין לו קיום בפני ב''ד וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר: יחליף. יקרע אותו שטר ויכתבו לו אחר כפי החשבון הנשאר: נמצא זה. הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים. שאם יאבד יגבה המלוה את כל חובו: א''ר יוסי וכן יפה לו למלוה. שיהא הלוה צריך לשמור שוברו. וימהר לפרוע לו. ולא ירע כחו של מלוה לכתוב שטר אחר שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ולא יוכל לטרוף לקוחות אלא מזמן השטר השני. והלכה כר' יוסי. שכותבין שובר:

ז. שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבוֹא וְעַשֵּׂם בְּבֵית הַבָּד. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשַׁלֵּשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין, יִכְתְּבוּ כֹהֵן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפְּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:

 ברטנורה  (ז) קח לך עבדים. שיחממו לך המרחץ דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם. ואף על גב דאית לן בפ''ק דבמידי דלית בה דין חלוקה. יכול למימר גוד או אגוד כלומר מכור לי חלקך. או אני אמכור לך חלקי. שאני הכא. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות: אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. דכל אחד מהם יוכל לטעון זה השטר שבידך אני החזרתי לך כשפרעת לי המעות שהלויתיך: ולא אחר יכול להוציא עליהן שט''ח. דכל אחד מצי מדחי ליה לגבי חבריה: ישלשו. יכתוב שם אבי אביו: ואם היו משולשים. ששמותן ושמות אבותיהן ואבות אבותיהן שווין: יכתבו סי'. פלוני. שהוא גיחור. או ארוך. או גוץ. ואם הן שווין בסימנין: יכתבו כהן. אם אחד כהן ואחד ישראל: נמצא ללוה אחד. שם שני שטרות משתי הלואות שלוה ממנו: הקטן אינו פרוע. דשטר אחד בין שטרותיו קאמר. ולא שנים: לא יפרע מן הערב. תחלה עד שיתבע את הלוה לדין. ויחייבו אותו בית דין ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב: רשב''ג אומר אם יש נכסים ללוה. לא יפרע מן הערב. לאו מכלל דת''ק סבר אפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הערב. אלא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני. המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. בד''א כשאין נכסים ללוה. אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וקבלן. אף על פי שיש נכסים ללוה. יפרע מן הקבלן: רבן שמעון ב''ג אומר. אחד ערב. ואחד קבלן. אם יש נכסים ללוה. לא יפרע מהן. ואין הלכה כרשב''ג. ערב. הוא שאומר תן לו ואני ערב. קבלן. הוא שאומר תן לו ואני נותן לך: הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים. וצריך הערב לפרוע כתובתה לא יפרע הכתובה עד שידירנה הבעל תחלה הנאה על דעת רבים נדר שאין לו התרה שלא יוכל להחזיר אותה דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבנה מן הערב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד. ואינו חייב לפרוע. ואפילו אין לו נכסים לבעל מאי טעמא דמצוה עבד ולאו מידי חסרה ואי ערב כתובת' דבריה הוא משתעבד. דאבא לגבי בריה שעבודי שעביד נפשיה. וקבלן דכתובה משתעבד ויכולה האשה שתתבע ממנו תחלה. ואפילו יש לו נכסים לבעל. והוא שידירנה הבעל הנאה תחלה על דעת רבים:

ח. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים, גוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. הוֹצִיא עָלָיו כְּתָב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ, לָמָּה. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח לוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס:

 ברטנורה  (ח) המלוה את חברו בשטר. אף על פי שאין כתוב בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר. והרי הוא כאילו כתב: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. ואין שם עדות אחר: גובה מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים. דכיון, דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דלזהרו: אחר חתום שטרות. אחר שחתמו העדים בשטר. כתב אני פלוני בר פלוני ערב: גובה. מן הערב מבני חורין בלבד. דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות הויא לה מלוה על פה: אמר לו בן ננס וכו'. דקסבר כל ערב שאחר מתן מעות לא הוי ערב שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו ואף על פי שקילס ר' ישמעאל את בן ננס הלכה כר' ישמעאל. וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין ואי לא לא משתעבד ושלפני מתן מעות לא בעי קנין:
 

גמרא בבא בתרא דף קס''ד ע''ב

הַהוּא מְקוּשָׁר דְּאָתָא לְקָמֵיהּ דְּרִבִּי וְאָמַר רִבִּי אֵין זְמַן בָּזֶה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רִבִּי לְרִבִּי שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע. פַּלְיֵיה וְחַזְיֵיהּ. הָדָר חָזָא בֵיהּ רִבִּי בְּבִישׁוּת. אָמַר לֵיהּ לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ רִבִּי יְהוּדָה חַיְיטָא כְּתָבֵיהּ. אָמַר לֵיהּ כַּלֵּךָ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה. זִמְנִין הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ וְקָא פָסִיק סִידְרָא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים. אָמַר רִבִּי כַּמָּה מְיוּשָׁר כְּתַב זֶה. אָמַר לֵיהּ לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ יְהוּדָא חַיְיטָא כְּתָבֵיהּ. אָמַר לֵיהּ כַּלֵּךָ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה. בִּשְׁלָמָא הָתָם אִיכָּא לָשׁוֹן הָרָע אֶלָּא הָכָא מַאי לָשׁוֹן הָרָע אִיכָּא. מִשּׁוּם דְּרַב דִּימִי דְתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהָ דְרַב סָפְרָא לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָא לִידֵי רָעָתוֹ. אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִצוֹל מֵהֶם בְּכָל יוֹם. הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרַע סַלְקָא דַעְתָּךְ אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר רַב יְהוּדָא אָמַר רַב רוֹב בְּגָזֵל וּמִיעוּט בָּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרָע. בְּלָשׁוֹן הָרָע סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע:

 רש''י  חזא ביה בבישות. כסבור שהוא כתבו וברצונו לא היו עושין מקושר אלא פשוט לפי שטועים בו א''נ לפי שהיה מובלע בין קשריו יותר מדאי: יהודא חייטא. כך שמו: כלך מלשון הרע הזה. להטיל אשמה עליו לא היה לך לומר אלא אני לא כתבתיו: מאי לשון הרע איכא. והלא בשבחו דיבר כשאמר יהודה חייטא כתביה: לידי רעתו. לידי גנותו: עיון תפלה. שלאחר שמתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכונה: אבק לשון הרע. כגון דאמרי נורא ביה פלניא: רובן בגזל. רוב בני אדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להיתרא במו''מ לעכב איש מריוח שראוי לו לחבירו:
 

זוהר קדושים דף פ''ה ע''א

לֹא תָלִין פְּעוּלַת שָׂכִיר. תָּא חֲזֵי מָאן דְּנָטִיל אַגְרָא דְמִסְכְּנָא כְּאִילוּ נָטִיל נַפְשֵׁיהּ ודְאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ. הוּא אַזְעַר נַפְשַׁיְיהוּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַזְעַר יוֹמוֹי וְאַזְעַר נַפְשֵׁיהּ מֵהַהוּא עַלְמָא. דְהָא כָל אִינוּן הֲבָלִים דְנַפְקֵי מִפּוּמֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא כֻלְּהוּ סַלְקִין קָמֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקַיְימִין קָמֵיהּ לְבָתָר סַלְקָא נַפְשֵׁיהּ וְנַפְשַׁיְיהוּ דְאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ וְקַיְימִין בְּאִינוּן הֲבָלִים דְפוּמֵיהּ. וּכְדֵין אֲפִילוּ אִתְגְּזַר עַל הַהוּא בַר נָשׁ כַּמָּה יוֹמִין וְכַמָּה טָבָאן כֻּלְּהוּ מִתְעַקְּרָאָן מִנֵּיהּ וּמִסְתַּלְּקֵי מִנֵּיהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְנַפְשָׁא דִילֵיהּ לָא סַלְקָא לְעֵילָא וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי אַבָּא רַחֲמָנָא לְשֵׁזְבִינָן מִנַּיְיהוּ וּמֵעֶלְבּוֹנַיְיהוּ וְאוּקְמוּהָ אֲפִילוּ עָשִׁיר הוּא וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ דַיְיקָא אֲפִילוּ מִכָּל בַּר נָשׁ נָמֵי וְכָל שֶׁכֵּן מִסְכְּנָא. וְהַיְינוּ דַהֲוָה רַב הַמְּנוּנָא עָבִיד כַּד הֲוָה הַהוּא אָגִיר מִסְתַּלֵק מֵעִיבַדְתֵּיהּ הֲוָה יָהִיב לֵיהּ אַגְרֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ טוֹל נַפְשָׁךְ דְאַפְקִידַת בִּידָאי טוּל פִקְדוֹנָךְ וַאֲפִילוּ אָמַר יְהֵא בִידָךְ דַּאֲנָא (לָא) בָעֵינָא לְסַלְקָא אַגְרֵי. לָא הֲוָה בָעֵי. אָמַר פִּקְדוֹנָא דְגוּפָךְ לָא אִתְחֲזֵי לְאִתְפָּקְדָא בִידִי. כָּל שֶׁכֵּן פִּקְדוֹנָא דְנַפְשָׁא. דְּהָא פִקְדוֹנָא דְנַפְשָׁא לָא אִתְיְהִיבַת אֶלָּא לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דִכְתִיב (תהלים ל''א) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא וּבִידָא דְאַחֲרָא שָׁאֲרֵי. אָמַר לֵיהּ אֲפִילוּ בִידֵיהּ בָּתָר דְּיָהִיב. כְּתִיב לֹא תָלִין פְּעוּלַת שָׂכִיר וּכְתִיב וְלֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי לֵית לָךְ יוֹמָא וְיוֹמָא דְלָא שַׁלְטָא בֵיהּ יוֹמָא עִלָאָה אַחֲרָא וְאִי אִיהוּ לָא יָהִיב לֵיהּ נַפְשָׁא דִילֵיהּ בְּהַהוּא יוֹמָא כְמָאן דְּפָגִים לְהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה. וּבְגִינֵי כַךְ בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. וְהָא דְּאִתְמַר לֹא תָלִין בְּגִין דְּנַפְשֵׁיהּ לָא סָלִיק וְסָלִיק הַהוּא נַפְשָׁא דְמִסְכְּנָא וּדְאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ כְמָה דְאִתְמַר:

 תרגום הזוהר  לֹא תָלִין פְּעוּלַת שָׂכִיר: בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁלּוֹקֵחַ שְׂכָרוֹ שֶׁל הֶעָנִי, הוּא כְּאִלּוּ לוֹקֵחַ אֶת נַפְשׁוֹ וְנֶפֶשׁ אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. הוּא הִמְעִיט אֶת נַפְשָׁם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַעֵט יָמָיו, וּמְמַעֵט נַפְשׁוֹ מֵעוֹלָם הַהוּא. כִּי כָּל אֵלּוּ הֲבָלִים שֶׁיָּצְאוּ מִפִּיו שֶׁל הֶעָנִי כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, כֻּלָּם עוֹלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה נַפְשׁוֹ וְנַפְשָׁם שֶׁל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְעוֹמְדִים בְּאֵלּוּ הֲבָלִים שֶׁל פִּיו. דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹבְעִים דִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָז אֲפִלּוּ נִגְזָר עַל אוֹתוֹ הָאָדָם, כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה טוֹב, כֻּלָּם נֶעֱקָרִים מִמֶּנּוּ וּמִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנַּפְשׁוֹ אֵינוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּא, הָרַחֲמָן יַצִילֵנוּ מֵהֶם וּמֵעֶלְבּוֹנָם. וְהֶעֱמִידוּהוּ, אֲפִלּוּ עֹשֶר הוּא, אָסוּר לְהָלִין שְׂכָרוֹ. וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, הוּא בְּדִיּוּק, דְּהַיְנוּ אֲפִלּוּ מִכָּל אָדָם. וְכָל שֶׁכֵּן עָנִי. וְהַיְנוּ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רַב הַמְּנוּנָא, כְּשֶׁהַשָּׂכִיר הָיָה מִסְתַּלֵּק מֵעֲבוֹדָתוֹ, הָיָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ וְאָמַר לוֹ, קַח אֶת נַפְשְׁךְ שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּיָדִי, קַח פִּקְדוֹנְךְ. וַאֲפִלּוּ אָמַר הַשָּׂכִיר, יִהְיֶה שְׂכָרִי בְּיָדְךְ, אֵינִי רוֹצֶה לְקַבֵּל שְׂכָרִי, לֹא הָיָה רוֹצֶה, אָמַר, הַפִּקָּדוֹן שֶׁל גּוּפְךְ אֵינוֹ רָאוּי לְהַפְקִיד בְּיָדִי, כָּל שֶׁכֵּן פִּקָּדוֹן שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. כִּי פִּקָּדוֹן שֶׁל הַנֶּפֶשׁ לֹא נִתָּן אֶלָּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, בְּיָדְךְ אַפְקִיד רוּחִי. אָמַר רַבִּי חִיָּא, שׁוֹאֵל, וּבִידֵי אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ בְּעָלָיו, מֻתָּר לְהַפְקִיד שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִלּוּ בִּידֵי בְּעָלָיו מֻתָּר לְהַפְקִיד, אַחַר שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ. שׁוֹאֵל, כָּתוּב לֹא תָלִין פְּעוּלַת שָׂכִיר. וְכָתוּב, וְלֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁמְּחֻיָּב לָתֵת לוֹ שְׂכָרוֹ קוֹדֶם בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּמִקֹּדֶם לָכֵן אוֹמֵר שֶׁרַק לִינַת לַיְלָה אָסוּר. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, אֵין לְךְ יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹלֵט עָלָיו יוֹם עֶלְיוֹן אַחֵר, וְאִם הוּא לֹא נָתַן לוֹ הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שְׂכָרוֹ, בְּאוֹתוֹ יוֹם, הוּא כְּמִי שֶׁפּוֹגֵם לַיּוֹם הַהוּא הָעֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם זֶה בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תָלִין, סוֹבֵב עַל הָעֹנֶשׁ, מִשּׁוּם שֶׁבַּלַּיְלָה, אֵין נַפְשׁוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה, וְנַפְשׁוֹ שֶׁל הֶעָנִי וְשֶׁל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ עוֹלִים אָז, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' אישות פ' י''ב

א. הִתְנָה הַבַּעַל שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּיב בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוא חַיָּיב בָּהֶן אוֹ שֶׁהִתְנֵת הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶן הַתְּנַאי קַיָּם חוּץ מִשְּׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין מוֹעִיל. וְכָל הַמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן תְּנָאוֹ בָּטֵל וְאֵלּוּ הֵן עוֹנָתָהּ וְעִיקָר כְּתוּבָּתָהּ וִירוּשָׁתָהּ: ב. כֵּיצַד הִתְנָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו עוֹנָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּיב בְּעוֹנָתָהּ. שֶׁהֲרֵי הִתְנָה עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ תְּנַאי מָמוֹן: ג. הִתְנָה עִמָּהּ לִפְחוֹת מֵעִיקָר כְּתוּבָּה אוֹ שֶׁכָּתַב לָהּ מָאתַיִם אוֹ מֵאָה עִיקָר כְּתוּבָּה וְכָתְבָה לוֹ שֶׁנִּתְקַבְּלָה מֵהֶן כָּךְ וְכָּךְ וְהִיא לֹא נִתְקַבְּלָה תְּנָאוֹ בָּטֵל. שֶׁכָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמֵּאָה הֲרֵי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת: ד. הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיְּרוּשַׁת הַבַּעַל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה. וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּירֻשָּׁה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז) לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדוֹרוֹתֵיכֶם וּבִשְׁאַר הַדְּבָרִים תְּנָאוֹ קַיָּם כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת עַל מְנַת שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּירוֹת נְכָסֶיהָ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה תְּנָאוֹ קַיָּם:
 

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ז' עמוד ב'

צָרִיךְ תִּקּוּן הַמְעֻוָּת כַּאֲשֶׁר יוּכַל לְתַקֵּן כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ג) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. כִּי בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ כְּמוֹ הַגָּזֵל וְהֶחָמָס לֹא יִתְכַּפֵּר עֲוֹנוֹ עַד אֲשֶׁר יָשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה. וְכֵן אִם צִעֵר אֶת חֲבֵירוֹ וְהִצִיק לוֹ אוֹ הִלְבִּין פָּנָיו אוֹ סִפֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע אֵין לוֹ כַפָּרָה עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנוּ מְחִילָה וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ דְמֵי בָשְׁתּוֹ וּדְמֵי צַעַר הַהַכָּאָה אֵין צַעַר הַבּוֹשֶׁת וְהַהַכָּאָה נִמְחַל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְרָאוּי לְבַעַל הַתְּשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת כֵּן קוֹדֶם הַוִּידוּי כְּדֵי שֶׁיִתְרַצֶה בְּוִידוּי וְדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעֵת הַתְּשׁוּבָה כֵּן עָשָׂה קוֹדֵם הַוִּדּוּי שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ כִּי לְךָ לְבַדְּךָ אֲנִי נֶחְשַׁב חוֹטֵא וְאֵינֶנִּי צָרִיךְ זוּלָתִי לִמְחִילָתֶךָ וְאִם חָטָאתִי לְאִישׁ כְּבַר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ אֲנִי וְכִפַּרְתִּי פָנָיו וְכָמוֹהוּ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים עַל הַחֵטְא הַזֶּה אֵחָשֵׁב חוֹטֵא אֵצֶל אָבִי כָּל הַיָּמִים כִּי לָזֹאת לֹא תִּסְלַח לִי וְתַרְגּוּמוֹ וָאֱהִי חָטֵי לְאַבָּא. אוֹ יִהְיֶה פִּירוּשׁ לְךָ לְבַדְךָ חָטָאתִי לֹא חָטָאתִי לְאִישׁ וְלֹא הֶעְתַּרְתִּי דְבָרַי עָלָיו וְלֹא לָקַחְתִּי מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִמְחִילָתוֹ וּלְהָשִׁיב אֶת גְּזֵלָתוֹ וְאֵין כַּפָּרָתִי תְּלוּיָה אֶלָּא בִּסְלִיחָתֶךָ לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ כְּדֵי לְהַרְאוֹת לָעַמִּים צִדְקָתָךְ וְגוֹדֶל סְלִיחָתָךְ בְּיוֹם דְבָרָךְ וְדִינָךְ בְּעֵת שָׁפְטָךְ אוֹתִי וְלָשׁוֹן לְמַעַן כִּי גוֹדֶל הַחֵטְא סִבָּה לְהוֹדִיעַ גוֹדֶל הַצְדָקָה בִּסְלִיחָתוֹ עַל כֵּן יִמְשׁוֹל הַדָּבָר כְּאִילוּ הָיָה רֵאשִׁית חַטָּאת לְמַעַן יִגָּלֶה חֶסֶד הַשֵּׁם וְצִדְקוֹ בִּסְלִיחָתוֹ בְיוֹם שָׁפְטוֹ וְכָמוֹהוּ (הושע ח) כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת. מִפְּנֵי כִּי עֲשִׂיַּית הָעֲצָבִּים סִבַּת הִכָּרֵת כַּסְפָּם וּזְהָבָם הִמְשִׁיל הַדָּבָר כְּאִלּוּ עָשׂוּ הָעֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת. אוֹ יִהְיֶה פִּירוּשׁ לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ עַל הַפְּקוּדָה וְהַשִּׁילּוּם וְכֵן לְמַעַן יִכָּרֵת לְמַעַן זֶה יִכָּרֵת. וְעַל הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן פִּירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרָשׁ תְּהִלִּים עַל זֶה מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁרָאָה אֶת הַמַּכָּה וְאָמַר כַּמָּה הַמַּכָּה הַזֹּאת מַכָּה רַבָּה מְאֹד אָמַר הַחוֹלֶה וַהֲלֹא אֲשֶׁר הוּכֵּתִי מַכָּה נַחְלָה לֹא הָיְתָה זֹאת כִּי אִם לְבַעֲבוּר הִגָּלוֹת צִדְקַת רְפוּאָתָךְ וּבַעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחֲךָ:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ מְחוֹבְתֵהּ דִי חַב:


 רש''י   ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזיד כשוגג:

 שלישי (כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְבוּן כָּל אִלָן דְמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יַת אִבֵּהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל:


 רש''י   וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו: שלש שנים יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו. יכול אם הצניעו, לאחר שלש שנים יהא מתר, תלמוד לומר יהיה, בהויתו יהא:

(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה: וּבְשַׁתָּא רְבִיעֵתָא יְהֵי כָּל אִבֵּהּ קֹדֶשׁ תּוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני שכתוב בו (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה'. מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים:

(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וּבְשַׁתָּא חֲמִישֵׁתָא תֵּיכְלוּן יָת אִבֵּהּ לְאוֹסָפָא לְכוֹן עֲלַלְתֵּהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פרות הנטיעות. היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו: אני ה'. אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי:

(כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ: לָא תֵיכְלוּן עַל דְמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן:


 רש''י   לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג א) אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חלין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה: לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחלדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך: ולא תעוננו. לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:

נביאים - יחזקאל - פרק כ

(כג) גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: אַף אֲנָא קַיֵּמִית בְּמֵימְרִי לְהוֹן בְּמַדְבְּרָא לְאַגְלָאָה יַתְהוֹן לְבֵינֵי עַמְמַיָּא וּלְבַדָרָא יַתְהוֹן בִּמְדִינָתָא :


 רש''י   להפיץ אותם . מאז הבטחתים להפיצם כי תוליד בנים ובני בנים וגו' ( דברים ד ) :

(כד) יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם: חֲלַף דְדִינַי לָא עֲבָדוּ וּבִקְיָימַי קָצוּ וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ וּבָתַר טַעֲוַת אֲבָהָתְהוֹן הֲוָאָה עֵינֵיהוֹן : (כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם: וְאַף אֲנָא מִדִמְרָדוּ בְּמֵימְרִי וְלָא אֲבוּ לְקַבָּלָא לִנְבִיאַי אַרְחַקְתִּינוּן וּמְסַרְתִּינוּן בְּיַד שָּׂנְאֵיהוֹן וּבָתַר יִצְרֵיהוֹן טִפְּשָׁא אֲזָלוּ וַעֲבָדוּ גְּזִירִין דְּלָא תַקְנָן וְנִמוּסִין דְּלָא אִתְקַיַימְתּוּן בְּהוֹן :


 רש''י   נתתי להם חוקים לא טובים . מסרתם ביד יצרם להכשל בעוונם וכן ת''י ומסרתינון ביד יצרהון טפשא ואזלו ועבדו גזירן דלא תקנן ונמוסין דלא יתקיימו בהון :

(כו) וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי יְהוָה: וְסָאֵיבִית יַתְהוֹן בְּמַתְּנַתְהוֹן בְּאַעֲבָרָא כָּל פָּתַח וַלְדָא בְּדִיל דְאַצְדִינוּן בְּדִיל דְיֵדְעוּן דִּי אֲנָא יְיָ :


 רש''י   ואטמא אותם במתנותם . אותם מתנות שחקקתי להם לקדש לי כל בכור מסרתים ביד יצרם להעבירם לאותם בכורות למולך הרי חוקים לא טובים : למען אשמם . אשימם ואחריב אותם , אשמם לשון שממה והמפרשו לשון אשמה טועה הוא שהאל''ף אינה משרשי התיבה : אשר ידעו . כשאביא עליהם הרעה :

(כז) לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל: בְּכֵן אִתְנַבֵּי לְבֵית יִשְּׂרָאֵל בַר אָדָם וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים עוֹד דָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי אֲבָהַתְכוֹן בִּדְשַׁקְרוּ בְּמֵימְרִי שְׁקָר :


 רש''י   עוד זאת . הוסיפו לעשות כשהביאותים אל הארץ :
 

כתובים - משלי - פרק כז

(ז) נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק: נַפְשָׁא דְשָּׂבְעָא דָיְשָׁא כַבְרִיתָא וְנַפְשָׁא דְכָפְנָא כָּל מֵידַם דִּמְרִיר חֲלִי לַהּ :


 רש''י   תבוס נופת . תרמוס ברגל כמו יבוס קמינו ( תהלים נד ) : כל מר מתוק . כל דבר מר מתוק לה , ויש לפותרו בתלמוד תורה המראה א''ע כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש : תבוס נופת . אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו והמתאוה לה אפי' דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו :

(ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ: הֵיךְ צִפְּרָא דִמְשַׁנָא מִן קִנָהּ הֵיכְנָא הוּא גַבְרָא דִמְשַׁנֵי דוּכְתֵּיהּ :


 רש''י   נודדת מן קנה . שהולכת ומטלטלת כן האיש הנודד ממקומו ת''ח הנודד מן הלמוד מלחזור על גרסתו :

(ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ: מִשְׁחָא וּבוּסְמָא דְמַחְדְיָן לִבָּא הֵיכְנָא גַבְרָא דִמְבַסִים לְחַבְרֵי בְּתַרְעִיתָא דְנַפְשֵׁיהּ :


 רש''י   שמן וקטרת . ריח שמן אפרסמון וריח קטרת משמחין לב : ומתק רעהו מעצת נפש . מי שחברו מקרבו וממתק לו בדבריו הוא טוב ממה שנפשו יועצתו , ד''א ומתק רעהו המכשיר מעשיו שהן מתוקין להקב''ה טוב לו ממה שהוא ממלא תאות לבו :

(י) רֵעֲךָ (ורעה) וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק: חַבְרָךְ וְחַבְרֵיהּ דַּאֲבוּךְ לָא תִשְׁבּוֹק וּבְבֵיתָא דַאֲחוּךְ לָא תֵעוֹל בְּיוֹמָא דְתַבְרָךְ טָב שָׁכְנָא קָרֵיב מֵאַח רָחִיק :


 רש''י   רעך . ורע אביך . הקב''ה שנקרא רע לישראל ורע אביך שחיבב את אבותיך : אל תעזב . אם עזבת יבא עליך פורענות : ובית אחיך . אל תבטח בבני עשו וישמעאל שיקרבוך מצינו כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעא' והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים : מאח רחוק . טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו' :

(יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר: אִתְחַכַּם בְּרִי וְחַדִי לִבִּי וְאַחְזַר מִלְתָא לְאִלֵין דִּמְחַסְדִין לִי :


 רש''י   חכם בני . התחכם בני : ושמח לבי . ותהא לבי שמח בך :
 

משנה חולין פרק ג

א. אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה, נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיַּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגָּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָה. דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה:

 ברטנורה  (א) אלו טריפות. ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום, והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טריפה. וכל נקב במשהו: ופסוקת הגרגרת. לרחבה ברובה. ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי התנוך אינו משלים לרוב. ודוקא כשנפסקה לרחבה הוא דפסולה ברובה. אבל לארכה של קנה, אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה לצד הראש וחוליא אחת למטה סמוך לכנפי ריאה, כשרה, לפי שכל זמן שהבהמה מושכת צוארה יותר, הסדק מתמעט ואינו נראה: ניקב קרום של מוח. ב' קרומים יש למוח, העליון דבוק לעצם הגולגולת, והשני הסמוך למוח. אם ניקב העליון והשני הסמוך למוח קיים, כשרה. ניקב השני הסמוך למוח אע''פ שהעליון קיים, טריפה, ואע''פ שלא ניקב העצם: ניקב הלב לבית חללו. ב' חללים יש ללב, הגדול לצד ימין הבהמה, וחלל הקטן לצד שמאל. אם ניקב הלב במשהו והגיע הנקב לאחד משני אלו החללים, טריפה. וכן אם ניקב בסחוס שבלב העשוי כעין ביב והוא קרוי קנה הלב, טריפה: נשברה השדרה. חוליות השדרה: ונפסק החוט. כמין חוט לבן יוצא מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את החוט. ואם נפסק רוב היקפו של קרום זה ברחבו, היינו נפסק החוט וטריפה, ואפילו לא נשברה השדרה, אלא אורחא דמלתא נקט, דרוב פסיקת החוט על ידי שבירת השדרה היא: ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום. טריפה. עד שישתייר כזית במקום מרה, וכזית במקום שהיא חיה משם, דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות, ואם נשתייר בה פחות משני זיתים בשני מקומות הללו, או אפילו יותר משני זיתים ושלא בשני מקומות הללו, טריפה: הריאה שניקבה. שני קרומים דקים יש לריאה, ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן והרוח יוצא כשנופחים אותה, טריפה. ומטעם ריאה שניקבה נאסרו כל הסירכות שבריאה כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, לפי שאין סירכא בלא נקב, שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וכשהסירכות במקום דלא עבידי לאינתוקי כגון אונא באונא כסדרן, זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה ואין הנקב מתגלה. אבל כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, הקרום מתפרק והנקב מתגלה: או שחסרה. כגון שחסרה אחת מחמש האונות שיש לריאה. ואם נחסרה אחת משלש האונות של צד ימין, יש אומרים שהענוניתא משלמת וכשרה. ואם חסרה הענוניתא עצמה, יש מכשירין, דאין זה חסרון, שהרבה בהמות אין להם ענוניתא. כך מוכח בגמרא: עד שתנקב לבית הסמפונות. קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה כולן שופכין לסמפון הגדול. ולבית הסמפונות דתנן, כלומר לסמפון הגדול שכל הסמפונות שופכים לו. ואין הלכה כרבי שמעון: ניקבה הקיבה. נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא: ניקבה המרה. הכיס שלה. למקום שאין הכבד סותמתה: ניקבו הדקין. בני מעים. למקום שאין דקים אחרים סמוך לנקב להגן עליו. אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה, חבריה מגין עליה: כרס הפנימי. כל הכרס כולו קרוי כרס פנימי. ונקובתו במשהו. כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב על כל החלל מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא תחת צלעות החזה ורובו תחת אותו קרום. ונקרע ברובו דקאמר, היינו שרואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס, ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס, טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום, כשרה: הגדולה טפח. בשור גדול אם נקרע טפח, טריפה, אף על גב דלא הוי רובה. ובעגל קטן מטרפא ברובה, אף על גב דלא הוי טפח. והלכה כרבי יהודה: המסס ובית הכוסות. סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו, וסביב לחבורן כשבאים להבדילן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה. והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס, ומן המסס לקיבה, ומהקיבה לדקין: שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן. לאפוקי אם ניקבו במקום חבורן דכשר, לפי שדופן המסס מגין על נקבי בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקבי המסס: נפלה מן הגג. ושחטה מיד, טריפה, אם לא הלכה ברגליה אחר נפילתה. דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. ואם הלכה מלוא קומתה, כשרה ואינה צריכה בדיקה. ואם עמדה ולא הלכה ושחטה, צריכה בדיקה. וכן אם שהתה מעת לעת אחר שנפלה ושחטה, אע''פ שלא הלכה ולא עמדה, כשרה וצריכה בדיקה, ובדיקה זו בחלל הגוף בפנים לראות אם נתרסקו אבריה. ובית הרחם וכן הסימנים אין בהם משום ריסוק אברים: נשתברו רוב צלעותיה. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לבהמה, אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואת מכאן, זהו נשתברו רוב צלעותיה. והוא שנשברו מחציין כלפי השדרה, לפי ששם חיותה ולא מחציין לצד החזה: ודרוסת הזאב. שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה. ואין דריסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת. ודרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כנגד בני מעים, וכגון ספק דרסה או שראה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה בדיקה גבה וכריסה וצדיה וכל שכנגד בני מעים. ואם האדים שם בשר, טריפה. ואם ודאי דרוסה היא, בודק כנגד מקום הדריסה ורואה, אם האדים הבשר, טריפה. ואם לאו, כשרה: דרוסת הזאב בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה: ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דתנא קמא אתי ולאו לאפלוגי עליה. והלכה כמותו: הנץ. אשפרוי''ר בלע''ז: בעוף הדק. יונים וצפורים: דרוסת הגס. אשטו''ר: בעוף הגס. אווזים ותרנגולים: זה הכלל. לאתויי שבעה מיני טרפות שלא הוזכרו במשנה, ואלו הן, [א'], קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור שבעצם האליה שהוא תחוב בו, והוא דאיעכול ניביה. [ב'], לקתה אפילו בחוליא אחת, וכל שכן בשתיהן, והוא דמטיא לקותא למקום חריץ של כוליא. [ג], טחול שניקב נקב מפולש במקום עבה שבו, ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב, כשר. [ד'], סימנים שנדלדלו ברובן, כלומר שנתלשו בכמה מקומות ומחוברים כאן מעט וכאן מעט. [ה'], נעקרה צלע מעיקרה. דדוקא נשתברו תנן במתניתין דבעינן רובא. אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חולייתה, טריפה. [ו'], וגולגולת שהוכתה מכות רבות על גולגולתה ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, אם רובה נחבסה דהיינו נתרוצצה, טריפה. [ז'], ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, נמי איכא למאן דאמר דתנא מייתי ליה בזה הכלל, ולא הוזכר בפירוש במשנה, לפי שאינם מפרשין הכרס החיצונה ששנוי במשנה שהוא בשר החופה את רוב הכרס כדפרישנא לעיל. וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה, טריפה. וחסרון בשדרה, שם חסרה חוליא אחת, טריפה. וגלודה, שנפל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה, טריפה. וחרותה, שצמקה ריאה שלה ונעשית כחריות של דקל מחמת פחד שהבעיתה אדם, דדוקא בידי שמים תנן לקמן שהיא כשרה משום דהדרא בריאה, אבל לא בידי אדם. וכל הני טרפות רבינהו תנא בזה הכלל: כל שאין כמוה חיה. שלקתה מכה, שאין בהמה לקויה דוגמתה יכולה לחיות:

ב. וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה, נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה. עַד כַּמָּה תֶחְסַר, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד כְּאִסָר הָאִיטַלְקִי. נִפְחֲתָה הַגֻּלְגֹּלֶת וְלֹא נִקַב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיַּר הֵימֶנָּה כַזַּיִת, הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה, נִטַּל הַטְּחוֹל, נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, נִטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, נִטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִידֵי שָׁמָיִם. הַגְּלוּדָה, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

 ברטנורה  (ב) ניקבה הגרגרת. בלא חסרון איסר כדמפרש. ואם ניקבה נקבים הרבה מפולשים ואין בהן חסרון, רואין אם כשיצטרפו יש בכולן רוב שיעור גרגרת, טריפה. ואם יש באותן נקבים חסרון או שחסרו ממנו רצועות ארוכות, אם כשיצטרף כל מה שחסר יעלה יותר משיעור איסר, טריפה. ואם כאיסר או פחות, כשרה. וכן הלכה: או שנסדקה. והוא שישתייר בה בקנה למעלה ולמטה כל שהוא: נפחתה הגולגולת. העצם נפחת ורואים אנו שלא ניקב קרום של מוח: ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. והוא שיהיה כזית במקום מרה, וכזית במקום שהיא מעורה: זה לתוך זה. שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה ובאמצעיתן הן שופכין זה לזה. ואם חזרו וניקבו במקום אדיקת דפנותיהם ואין הנקב נראה במקום עביו ולא נשתייר בו כעובי דינר זהב, טריפה, כדמפרשינן לעיל: ניטלו הכליות. בין שניטלו שתיהן בין שניטלה אחת מהן, כשרה. ולא שנו אלא ניטלו. אבל הכוליא שהקטינה מחמת חולי בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית, טריפה. ואם מלאה מים סרוחים, טריפה. מים זכים, כשרה: ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנים מחוברין בבשר. ולא שנו אלא שיכולה לחיות על ידי הלעטה ששופכים המאכל לתוך פיה. אבל אינה יכולה לחיות על ידי הלעטה, טריפה: ניטלה האם. היא הרחם, מטרי''ץ בלע''ז, שהעובר מונח בה: וחרותה בידי שמים. שצמקה הריאה שלה ויבשה כחריות של דקל מקול רעם וברק [צ''ל וראיית ברק], כשרה. ובידי אדם כגון שהבעיתה אדם או שאר כל הבריות כגון שאגת אריה וקול שחל, טריפה. והיכי ידעינן אם בידי שמים וכשרה, אם בידי אדם וטריפה, בקיץ מביא כלי חרס לבנים וממלאן מים קרים ומניח הריאה בתוכם מעת לעת, אי הדרא בריא, בידי שמים היא וכשרה. ואי לא הדרא בריא, בידי אדם היא וטריפה. ובחורף מביא כלי חרס שחור, שאינו מזיע כמו הלבן ואין המים מצטננים בו, ויש מפרשים שמביא כלי נחושת, וממלאן מים פושרים ומניח הריאה בתוכן מעת לעת, אי הדרא בריא, כשרה. ואם לאו, טריפה: הגלודה. שהופשט עורה מעליה, אם נשאר בה עור כרוחב סלע על פני השדרה כולה שנמצאו חוליות השדרה כולן מחופים, הרי זו כשרה. ואם נפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה, אע''פ שכל שאר עורה קיים, טריפה, וכן פסק הלכה:

ג. וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף, נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, הִכְּתָה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַקֵּרְקְבָן, נִקְּבוּ הַדַּקִּין. נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, אִם יְרֻקִּים, פְּסוּלִין. אִם אֲדֻמִּים, כְּשֵׁרִים. דְּרָסָהּ, וּטְרָפָהּ בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְצַתָּה בְהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת, וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לָעֵת וּשְׁחָטָהּ, כְּשֵׁרָה:

 ברטנורה  (ג) הכתה חולדה על ראשה. שנשכה בשיניה. דאילו ביד, יש דריסה לחולדה בעופות, וכל כנגד החלל מטרפא ביה: מקום שעושה אותה טריפה. שיש לחוש שמא ניקב קרום של מוח. וכיצד היא עושה, מכניס ידו לתוך פי העוף ודוחק אצבעו למעלה. אם המוח מבצבץ ויוצא, בידוע שניקב הקרום וטריפה: ניקב הקורקבן. והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו שהמאכל עובר בו, דהיינו שיהיו נקובים הכיס והבשר זה כנגד זה. אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים, או אפילו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה, כשרה: ונחמרו בני מעיה. כווצו מחמת האור ונהפכו מראיתן. לשון מעי חמרמרו: ירוקים פסולים. הכי קאמר, אברים שדרכן להיות אדומים, כגון הלב והכבד והקורקבן שדרכן להיות אדומים באווזין ותרנגולים ותורים ובני יונה וכיוצא בהן, אם נשתנו ונעשו ירוקים מחמת האור, פסולים. ואם נשארו אדומים כמו שהיו, כשרים. והוא הדין הדקים שדרכן להיות ירוקים, אם נשתנו מברייתן ונהפכו אדומים, פסולים. וכן עופות המים שהלב והכבד והקורקבן שלהם ירוקים, אם נפלו לאור והאדימו, פסולים. שכל שנשתנו מראיתן מחמת האור, פסולים. ושיעור שינוי המראה, במשהו כמו שהנקב במשהו: דרסה. אדם ברגליו: או שטרפה בכותל. שהכה בה בכותל: או שרצצתה בהמה. דאיכא למיחש להני תלתא משום ריסוק איברים. ועדיין מפרכסת: אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. ובעיא בדיקה כדכתבינן לעיל גבי בהמה. שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה, כנגדן בעוף. יתר עליהן העוף, אלו השנויין במשנה:

ד. וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף, נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה, הִכְּתָה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַזֶּפֶק. רַבִּי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִטַּל. יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (ד) ניקבה הגרגרת או שנסדקה. נקובת הגרגרת וסדיקתה בעוף כנקובת הגרגרת וסדיקתה בבהמה. וכבר פירשנו לעיל. ואם ניקבה נקב שיש בה חסרון, אם החסרון הוי כשיעור רוב חלל הקנה של אותו העוף, טריפה. ואם לאו, כשרה: הזפק. הוא סמוך לושט. וכל הנמשך עם הושט כשהעוף מושך צוארו, דינו כושט ונקובתו במשהו. ושאר הזפק אם ניקב כשר: רבי אומר אפילו ניטל. ואין הלכה כרבי: יצאו בני מעיה. לא שנו אלא שבשעה שהכניסן לתוכו לא הפך עליונו לתחתונו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף, זו למעלה וזו למטה. אבל הפך בהן, טריפה, שכיון שנהפך אחד מהם אינו יכול לחיות: נשתברו גפיה. עצמות הכנפים. ודוקא נשתברו. אבל שמוטת גף בעוף, טריפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף: נשתברו רגליה. מן הארכובה ולמטה. או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ. אבל יצא לחוץ, תנן בבהמה המקשה [פרק ד] דהוי טריפה, ושם נפרש: נמרטו כנפיה. היינו נוצה גדולה שעל כל גופה: נוצה. היא הדקה שעל הבשר שאין לה קנים, דחשיב לה כגלודה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְּעֻשֶּׁנֶת, וְהַמְצֻנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנִי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מַיִם הָרָעִים, כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:

 ברטנורה  (ה) אחוזת הדם. שאחזה דם וחלתה: והמעושנת. שנכנס עשן בגופה: והמצוננת. חולי מחמת צינה. ורמב''ם פירש, אחוזת הדם, שגבר עליה הדם. והמעושנת, שגברה עליה הליחה השחורה. והמצוננת, שגברה עליה הליחה הלבנה. ולא הזכיר הליחה הרביעית שהיא האדומה, לפי שאינה מצויה כל כך בבהמות: הרדופני. סם המות דבהמה. וכן צואת התרנגולים, הבהמות האוכלות ממנה מתות: מים הרעים. מים מגולים: סם המות. דבר שהוא סם המות לאדם ואינו סם המות לבהמה:

ו. סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֱמָרוּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא. כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֵרְקְבָנוֹ נִקְלָף, טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא:

 ברטנורה  (ו) הדורס. האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ויש שפירשו, שאינו ממתין לבעל חי עד שימות אלא אוכלו מחיים: אצבע יתירה. זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות: וקורקבנו נקלף. הכיס שבתוך הקורקבן נקלף מבשר הקורקבן. ולא שיהיה כל עוף טהור צריך לכל הסימנים הללו אלא סימן אחד בלבד די ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. והגאונים כתבו שמסורת בידם שאין מכשירים עוף הבא בסימן אחד ואע''ג שידוע לנו בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אע''פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו: החולק את רגליו. כשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתים מכאן: טמא. בידוע שהוא דורס:

ז. וּבֶחָגָבִים, כּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְסֻלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין, הַקְּבוּעִין בּוֹ. וּסְנַפִּירִין, הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן:

 ברטנורה  (ז) ובחגבים. זהו סימן טהרתם: כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרסולים. הם שתי רגלים ארוכין לבד הארבע והם סמוך לצוארו ממעל לרלגיו לנתר בהם, כשהוא רוצה לקפוץ מתחזק בהם: רבי יוסי אומר ושמו חגב. אע''פ שיש בו ארבעה סימנים הללו אינו כשר אלא אם כן ידוע ששמו חגב. וכן הלכה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת. אפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, או שיש לו עכשיו ועתיד להשירן כשיוצא מן המים, מותר: וסנפירין הפורח בהן. ששט בהן על פני המים:
 

גמרא חולין דף פד ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן אֲשֶׁר יָצוּד לִמְדָה תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בְּהַזְמָנָה הַזֹּאת. תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יב) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְבוּלְךָ לִמְדָה תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵיאֲבוֹן יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹאנְךָ יָכוֹל יִזְבַּח כָּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְּקָרְךָ וְלֹא כָּל בְּקָרְךָ מִצֹאנְךָ וְלֹא כָּל צֹאנְךָ מִכַּאן אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָנֶה יִקַּח לְפַסּוֹ לִיטְרָא יְרְק. עֲשָׂרָה מָנֶה יִקַּח לְפַסּוֹ לִיטְרָא דָגִים. חֲמִשִּׁים מָנֶה יִקַּח לְפַסּוֹ לִיטְרָא בָשָׂר. מֵאָה מָנֶה יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵירָה בְּכָל יוֹם. וְאִינָךְ אֵימַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר רַב צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אַבָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הֲוָה אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ כִּיסוֹ יְרִיצֶנָּה לְחֶנְוָנִי. אָמַר רַב נַחְמָן כְּגוֹן אָנוּ לוֹוִין וְאוֹכְלִין (משלי כז) כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהִי מַלְבּוּשָׁךְ. וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים וְאַל יִמְכּוֹר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה. וְדֵי חֲלֵב עִזִּים דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלֵב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ מִכָּאן לָמְדָה תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בְּבָשָׂר וְיַיִן:

 רש''י  אלא בהזמנה הזאת. כאלו הוא צד שאינו מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני: מבקרך. אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקנה בשוק: כל בקרו. אם אין לו אלא שור אחד יזבחנו: לפסו. לקדרתו ל' אילפס משקל ליטרא ירק אבל בשר לא יאכל: דגים. היה בזול במקומו יותר מן הבשר: ישפתו. כשנותנין קדרה על הכירה קרי שפיתה: ואינך אימת. אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה: לחוש. ולהסתפק במזונות קלים: אבא ממשפחת בריאים. ר' יוחנן קרי ליה לרב אבא: כגון אנו. שאין אנו בריאים מי שאין לו אלא פרוטה יריצה לחנוני ולא יסגף עצמו בענוי ויצטרך לבריות יותר: כבשים ללבושך. מקרא הוא בספר משלי קנה לך צאן ויהא לך הגיזין ללבושך: ויקח עתודים. צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש: די לאדם. הכי משמע די חלב עזים די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם: תן חיים לנערותיך. לבני ביתך למדם דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:
 

זוהר דף פ''ה ע''א

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל כְּמַשְׁמָעוֹ וְאוּקְמוּהוּ בְּמָאן דְּגָרִים לְאַחְרָא לְמֶחֱטֵי. וְכֵן מָאן דְּמָחֵי לִבְרֵיהּ רַבָּא. וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן וְגוֹמֵר. בְּמָאן דְּלָא מָטָא לְהוֹרָאָה וְאוֹרֵי (קָאמַר. כְּמָה דְתָנֵינָן) דִכְתִיב (משלי ז') כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. וְהָאי אַעְבַּר מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. בְּגִין דְּאַכְשִׁיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְתָנֵינָן מָאן דְּאָזִיל בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא וּמָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כַּדְקָא יֵאוֹת אִית לֵיהּ חוּלָקָא טָבָא תָדִיר לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְהַהִיא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא דְאַפֵּיק מִפּוּמֵיהּ אַזְלָא וְשָׁאטָא בְעַלְמָא וְסַלְקָא לְעֵילָא. וְכַמָּה עִלָאִין קַדִּישִׁין מִתְחַבְּרָאָן בְּהַהִיא מִלָּה וְסַלְקָא בְאֹרַח מֵישָׁר וְאִתְעֲטָר בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא וְאִסְתְּחֵי בְנַהֲרָא דְעַלְמָא דְאָתֵי דְנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן וְאִתְקַבַּל בֵּיהּ וְאִשְׁתְּאַב בְּגַוֵּיה וְאִתְעֲנָג (ס''א וְאִתְנְטָע) סוֹחֲרָנֵיהּ דְהַהוּא נַהֲרָא אִילָנָא עִלָּאָה וּכְדֵין נָגִיד וְנָפִיק נְהוֹרָא עִלָּאָה וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ בְּהַהוּא בַּר נָשׁ כָּל יוֹמָא כְמָה דְאִתְמַר. וּמָאן דְּלָעֵי (נ''א דְּיָלִיף) בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא אִשְׁתְּדַל בֵּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט (דפ''ה ע''ב) וּבְאֹרַח מֵישָׁר הַהוּא מִלָּה סַלְקָא וְסָטֵי אוֹרְחִין וְלֵית מָאן דְּיִתְחַבַּר בָּהּ וְכֹלָא דַחְיָין לָהּ לְבַר וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא וְלָא יִשְׁכַּח אָתָר. מָאן גָּרִים לֵיהּ הָאי. הַהוּא דְסָאטֵי לֵיהּ מֵאֹרַח מֵישָׁר הָדָא הוּא דִכְתִיב וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. וּבְגִינֵי כַךְ כְּתִיב וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ. וּמָאן דְּתִיאוּבְתֵּיהּ לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּח מָאן דְיוֹלִיף לֵיהּ וְהוּא בִּרְחִימוּתָא דְאוֹרַיְיתָא לָעֵי בָהּ וּמְגַּמְגֵּם בָּהּ בְּגִמְגּוּמָא דְלָא יָדַע. כָּל מִלָּה וּמִלָּה סַלְקָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהִיא מִלָּה וְקַבִּיל לָהּ וְנָטַע לָהּ סַחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא נַחְלָא וְאִתְעַבִידוּ מֵאִלֵן מִלִּין אִילָנִין רַבְרְבִין וְאִקְרוּן עַרְבֵי נַחַל הָדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ה) בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד. וְדָוִד מַלְכָּא אָמַר (תהלים פ''ו) הוֹרֵנִי יְיָ דַרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ וּכְתִיב (שם כ''ו) וּנְחֵנִי בְאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:

 תרגום הזוהר  לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל: הוּא כְּמַשְׁמָעוֹ. וְהֶעֱמִידוּהוּ, בְּמִי שֶׁגּוֹרֵם לְאַחֵר שֶׁיֶּחֱטָא. וְכֵן מִי שֶׁמַּכֶּה לִבְנוֹ הַגָּדוֹל. וְכֵן, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, הַיְנוּ, בְּמִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. שֶׁכָּתוּב, כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. וְזֶה עָבַר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, מִשּׁוּם שֶׁמַּכְשִׁיל אֶת חֲבֵרוֹ, בְּהוֹרָאָתוֹ, לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר בַּתּוֹרָה, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק טוֹב תָּמִיד לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הַדִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים מִתְחַבְּרִים בַּדִּבּוּר הַהוּא, וְעוֹלֶה בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, וּמִתְעַטֵּר בַּעֲטָרָה קְדוֹשָׁה, וּמִתְרָחֶצֶת בַּנָּהָר שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מֵעֵדֶן, וּמִתְקַבֵּל בּוֹ, וּמִשְׁתָּאֵב בְּתוֹכוֹ. וְאִילָן הָעֶלְיוֹן, מִתְעַנֵג מִסָּבִיב נָהָר הַהוּא, וְאָז נִמְשָׁךְ וְיוֹצֵא אוֹר עֶלְיוֹן, וּמִתְעַטֵּר בָּאָדָם הַהוּא כָּל הַיּוֹם. כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, וּבְדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, דִּבּוּר הַהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֶה מִן הַדֶּרֶךְ, וְאֵין מִי שֶׁיִּתְחַבֵּר בָּהּ, וְהַכֹּל דּוֹחִים אוֹתָהּ לַחוּץ, וְהוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם וְאֵינוֹ מוֹצֵא מָקוֹם. מִי גָּרַם לוֹ זֶה. הַיְנוּ אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁנָּטָה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִתֵּן מִכְשׁוֹל לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךְ אֲנִי ה'. וּמִי שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ הוּא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיְּלַמֵּד אוֹתוֹ, וְהוּא בְּאַהֲבַת הַתּוֹרָה, מְדַבֵּר בָּהּ וּמְגַמְגֵם בָּהּ בְּגִמְגוּם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר עוֹלֶה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בַּדִּבּוּר הַהִיא, וּמְקַבְּלָהּ, וְנוֹטֵעַ אוֹתָהּ מִסָּבִיב אוֹתוֹ הַנַּחַל, וְנַעֲשִׂים מֵאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים אִילָנוֹת גְּדוֹלִים, דְּהַיְנוּ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים, וְנִקְרָאִים עַרְבֵי נַחַל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַהֲבָתָהּ תִשְׁגֶה תָּמִיד.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' אישות פ' י''ב

א. כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לֶחֶם שְׁתֵּי סְעוּדוֹת בְּכָל יוֹם סְעוּדָה בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר בְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא חוֹלֶה וְלֹא גַּרְגְּרָן וּמֵאוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים וְכֵן אוֹרֶז וְדוֹחַן אוֹ מִשְּׁאַר מִינִין שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן. וּפוֹסְקִין לָהּ פַּרְפֶּרֶת לֶאֱכוֹל בָּהּ אֶת הַפַּת כְּגוֹן קָטְנִית אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וְשֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר וּפֵירוֹת וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ יַיִן וּפוֹסְקִין לָהּ שָׁלשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת וּבָשָׂר אוֹ דָגִים כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָהֵן: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ. אֲפִילוּ הָיָה מָמוֹנוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָהּ כַּמָּה תַבְשִׁילֵי בָשָׂר בְּכָל יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי בְיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה כְּתוּבָּתָהּ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ וְיִתֵּן: ג. בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ וְהוּא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל לְעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וּבִלְבָד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת: ד. הָאִשָּׁה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהוֹתִירוּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ כָּל מְזוֹנוֹתֶיהָ תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרַח גָּדוֹל הוּא לָהּ לְשָׁמְרָן מִדְּבָרִים הַמְּטַמְּאִין וּלְאָכְלָן בְּטָהֳרָה אֶלָּא נוֹתֵן לָה מֶחְצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ה' ע''א

צָרִיךְ לִרְדוֹף לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט''ז) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע. וְעַתָּה הִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד הַמִּקְרָא הַזֶּה כִּי הַאֻמְנָם אִם הַחוֹטֵא לֹא שָׁב אֶל ה' לֹא יִתְכַּפֵּר עֲוֹנוֹ בְּפוֹעַל הַחֶסֶד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שׂחַד וּפִירְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא יִקַּח שׂחַד מִצְוָה לִמְחוֹל וּלְהַעֲבִיר עַל הָעֲוֹנוֹת. וְעוֹד אָמְרוּ כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא יִוָּתְרוּ חַיָיו. אֲבָל מַאֲרִיךְ אַפַּיִם. וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ יִמַּד פְּעוּלָתָם אֶל חֵיקָם. אָכֵן זֶה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן עַל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה דִבֵּר כִּי יֵשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וִיסוּרִין מְמַרְקִין. וְהִנֵּה הַחֶסֶד יָגֵן בְּעַד הַחוֹטֵא וְיִשְׁמוֹר עָלָיו מִן הַיְסוּרִין בְּשַׁגָּם הַצֵל יַצִיל מִן הַמָּוֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְעוֹד יֵשׁ עָוֹן וְהוּא עֲוֹן חִלּוּל ה' שֶׁהַתְּשׁוּבָה וִיסוּרִין תּוֹלִין וּמִיתָה מְמָרֶקֶת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִשְׁתַּדֵּל לִתְמוֹךְ בְּיַד הָאֱמֶת וְיַעְזוֹר אַחֲרָיו וְיִתְעוֹדֵד בִּדְבָרָיו וְהוֹפִיעַ אוֹרוֹ לְעֵינֵי בְנֵי עַמּוֹ וִיחַזֵּק יְדֵי אַנְשֵׁי הָאֱמֶת וִינַשֵּׂא רֹאשָׁם וְכִתּוֹת הַשֶּׁקֶר יַשְׁפִּילֵם יַגִּיעֵם עַד עָפָר הִנֵּה אֵלֶּה דַרְכֵּי קִדּוּשׁ ה' וְהוֹד וְהָדָר לֶאֱמוּנָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ בָּעוֹלָם וְעוֹזֵר וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדַּשׁ תּוֹרָתוֹ עַל כֵּן בְּהַרְבּוֹת פְּעָלָיו לְקַדֵּשׁ אֶת ה' וּלְעוֹדֵד הָאֱמֶת לְהָכִין אוֹתוֹ וּלְסַעֲדוֹ וְנִסְלַח לוֹ מֵעֲוֹן הַחִלּוּל עִם הַתְּשׁוּבָה בְּשׂוּמוֹ הָאֱמֶת לְעוּמַת אַשְׁמַת הַחִלּוּל מִדַּת תְּשׁוּבָתוֹ כְּנֶגֶד מִדַּת מְשׁוּבָתוֹ זֶה בִּיאוּר בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן:
 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ: לָא תַקְפוּן פָּאתָא דְרֵישְׁכוֹן וְלָא תְחַבֵּל יָת פָּאתָא דְדִקְנָךְ:


 רש''י   לא תקפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגל סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה: פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו. והן חמש שתים בכל לחי ולחי למעלה אצל הראש שהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד:

(כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה: וְחִבּוּל עַל מִית לָא תִתְּנוּן בְּבִסְרְכוֹן וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין לָא תִתְּנוּן בְכוֹן אֲנָא יְיָ:


 רש''י   ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת: וכתבת קעקע. כתב המחקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם: קעקע. לשון (במד' כה ד) והוקע אותם, (שמואל ב כא ו) והוקענום. תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחקין ותחובין בקרקע, פורפויינ''ט בלע''ז [נעוץ] :

(כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה: לָא תַחֵל יָת בְּרַתָּךְ לְאַטְעֲיוּתַהּ וְלָא תִטְעֵי אַרְעָא וְתִתְמְלֵי אַרְעָא עֵצַת חִטְאִין:


 רש''י   אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין: ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם. וכן הוא אומר (ירמיה ג ג) וימנעו רבבים וגו' :

(ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה: יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְשִׁי תְּהוֹן דָחֲלִין אֲנָא יְיָ:


 רש''י   ומקדשי תיראו. לא יכנס בהר הבית לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתותי תשמרו אין בנין בית המקדש דוחה שבת:

(לא) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר בִּדִין וּדְכוּרוּ לָא תִתְבְּעוּן לְאִסְתָּאָבָא בְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   אל תפנו אל האבת. אזהרה לבעל אוב וידעוני. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו. וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר: אל תבקשו. להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מטמאין לפני ואני מתעב אתכם: אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפין במי:

(לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: מִן קֳדָם דְסַבַּר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם וּתְהַדַר אַפֵּי סָבָא וְתִדְחַל מֵאֳלָהָךְ אֲנָא יְיָ:


 רש''י   מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה: והדרת פני זקן. איזהו הדור, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך:

 רביעי - שישי במחוברין (לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא בְּאַרְעֲכוֹן לָא תוֹנוּן יָתֵהּ:


 רש''י   לא תונו. אונאת דברים. לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:

(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כְּיַצִיבָא מִנְכוֹן יְהֵי לְכוֹן גִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיכוֹן וּתְרַחֵם לֵהּ כְּוָתָךְ אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך: אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני:

(לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִין בִּמְשַׁחְתָּא בְּמַתְקְלָא וּבִמְכִלְתָּא:


 רש''י   לא תעשו עול במשפט. אם לדין, הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט (פסוק טו) , ומהו משפט השנוי כאן, הוא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דין, שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם: במדה. זו מדת הארץ: במשקל. כמשמעו: ובמשורה. היא מדת הלח והיבש:

(לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: מֹאזְנָוָן דִקְשׁוֹט מַתְקְלָן דִקְשׁוֹט מְכִילָן דִקְשׁוֹט וְהִינִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אֲפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן: איפת. היא מדת היבש: הין. זו היא מדת הלח: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הנאמן להפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירים בהם:

(לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה: וְתִטְרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ:  חמישי כ (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דִי יִתֵּן מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יִרְגְמֻנֵהּ בְּאַבְנָא:


 רש''י   ואל בני ישראל תאמר. ענשין על האזהרות: מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסיעין אותן: עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו:

(ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וַאֲנָא אֶתֵּן יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַּהוּא וְאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ אֲרֵי מִזַרְעֵהּ יְהַב לְמוֹלֶךְ בְּדִיל לְסָאָבָא יָת מַקְדְשִׁי וּלְאַחַלָא יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי:


 רש''י   אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו: באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין: כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) , בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למלך. זרע פסול מנין, תלמוד לומר בתתו מזרעו למלך: למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל, שהיא מקדשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:

(ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְאִם מִכְבַּשׁ יִכְבְּשׁוּן עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן מִן גַבְרָא הַהוּא בִּדְיָהֵב מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ בְּדִיל דְלָא לְקַטָלָא יָתֵהּ:


 רש''י   ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד, סוף שיעלימו בדברים הרבה. אם העלימו סנהדרי קטנה, סוף שיעלימו סנהדרי גדולה:

(ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם: וֶאֱשַׁוֵי אֲנָא יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַהוּא וּבִסְעָדוֹהִי וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ וְיָת כָּל דְטָעָן בַּתְרוֹהִי לְמִטְעֵי בָּתַר מוֹלֶךְ מִגוֹ עַמְהוֹן:


 רש''י   ובמשפחתו. אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלם מוכסין, שכלם מחפין עליו: והכרתי אתו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת, אלא ביסורין: לזנות אחרי המלך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך, ואפלו אין זו עבודתה:

(ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ: וֶאֱנַשׁ דִי יִתְפְּנֵי בָּתַר בִּדִין וּדְכוּרוּ לְמִטְעֵי בַתְרֵיהוֹן וְאֶתֵּן יָת רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא הַהִיא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ: (ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:


 רש''י   והתקדשתם. זו פרישות עבודה זרה:

 שישי - שביעי במחוברין (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: וְתִטְּרוּן יָת קְיָמַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא:ייָ מַקְדִשְׁכוֹן: (ט) כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ: אֲרֵי גְבַר גְבַר דִי יְלוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵהּ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל אֲבוּהִי וְאִמֵהּ לַטּ קְטָלָא חַיָב:


 רש''י   אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה: דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיהם בם. ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (פסוק כז) . ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו (יהושע ב יט) , אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג:

(י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: וּגְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת גְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת חַבְרֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַיָפָא וְגַיַפְתָּא:


 רש''י   ואיש. פרט לקטן: אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קדושין. ועל איזו אשת איש חיבתי לך: אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת גוי, למדנו שאין קדושין לגוי: מות יומת הנאף והנאפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

(יא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם: וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי עֶרְיְתָא דַאֲבוּהִי גַלִי אִתְקַטָלָא יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן קְטָלָא חַיָבִין: (יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם: וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת כַּלָתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן תִּבְלָא עֲבָדוּ קְטָלָא חַיָבִין:


 רש''י   תבל עשו. גנאי. לשון אחר מבלבלין זרע האב בזרע הבן:

(יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת דְכוּרָא מִשְׁכְּבֵי אִתְּתָא תּוֹעֶבְתָּא עֲבָדוּ תַּרְוֵיהוֹן אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן קְטָלָא חַיָבִין:


 רש''י   משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת:

(יד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם: וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתְּתָא וְיָת אִמַהּ עֵצַת חִטְאִין הִיא בְּנוּרָא יוֹקְדוּן יָתֵהּ וְיָתְהֶן וְלָא תְהֵי עֵצַת חִטְאִין בֵּינֵיכוֹן:


 רש''י   ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן, שתיהן לאסור, שנשא את חמותו ואמה. ויש מרבותינו שאומרים, אין כאן אלא חמותו. ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת:

(טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ: וּגְבַר דִי יִתֵּן שְׁכָבְתֵּהּ בִּבְעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל וְיָת בְּעִירָא תִּקְטְלוּן:


 רש''י   ואת הבהמה תהרגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחמר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עברה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים קל וחמר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת, שרוף וכלה, המטה את חברו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: וְאִתְּתָא דִי תִקְרַב לְכָל בְּעִירָא לְמִשְׁלַט בַּהּ וְתִקְטוֹל יָת אִתְּתָא וְיָת בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן קְטָלָא חַיָבִין: (יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא: וּגְבַר דִי יִסַב יָת אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתַהּ וְהִיא תֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתֵהּ קְלָנָא הוּא וְיִשְׁתֵּיצוּן לְעֵינֵי בְּנֵי עַמְהוֹן עֶרְיַת אֲחָתֵהּ גַלִי חוֹבֵהּ יְקַבֵּל:


 רש''י   חסד הוא. לשון ארמי חרפה (בראשית לד יד) חסודא. ומדרשו אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר (תהלים פט ג) עולם חסד יבנה:

(יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם: וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת אִתְּתָא סוֹאֲבָתָא וִיגַלֵי יָת עֶרְיְתַהּ יָת קְלָנַהּ גַלִי וְהִיא תְגַלֵי יָת סוֹאֲבַת דְמָהָא וְיִשְׁתֵּיצוּן תַּרְוֵיהוֹן מִגוֹ עַמְהוֹן:


 רש''י   הערה. גלה. וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי''ו יורדת בתבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת (אסתר ה ט) ולא קם ולא זע, וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו, יש אומרים זו נשיקת שמש, ויש אומרים זו הכנסת עטרה:

(יט) וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ: וְעֶרְיַת אֲחַת אִמָךְ וַאֲחַת אָבוּךְ לָא תְגַלֵי אֲרֵי יָת קָרִיבֵהּ גַלִי חוֹבְהֶן יְקַבְּלוּן:


 רש''י   וערות אחות אמך וגו' . שנה הכתוב באזהרתן, לומר שהזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:

(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ: וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת אִתַּת אַח אֲבוּהִי עֶרְיַת אַח אֲבוּהִי גַלִי חוֹבְהֶן יְקַבְּלּוּן בְּלָּא וְלָד יְמוּתוּן:


 רש''י   אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בענש הליכת ערירי: ערירים. כתרגומו בלא ולד, ודומה לו (בראשית טו ב) ואנכי הולך ערירי. יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו. ערירים ימותו, אם יהיו לו בשעת עברה, לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עברה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשו:

(כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ: וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתַּת אֲחוּהִי מְרָחָקָא הִיא עֶרְיְתָא דַאֲחוּהִי גַלִי בְּלָא וְלָד יְהוֹן:


 רש''י   נדה הוא. השכיבה הזאת מנדה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה (פסוק יח) את מקורה הערה (לעיל יח) :

(כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: וְתִטְרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תְרוֹקֵן יָתְכוֹן אַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵיל יָתְכוֹן תַּמָן לְמִתַּב בַּהּ:  שביעי (כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוֹסֵי עַמְמַיָא דִי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יָת כָּל אִלֵין עֲבָדוּ וְרָחִיק מֵימְרִי יָתְהוֹן:


 רש''י   ואקץ. לשון מיאוס, כמו (בראשית כז מו) קצתי בחיי, כאדם שהוא קץ במזונו:

(כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּירְתוּן יָת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אֶתְּנִנַהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתַהּ אַרְעָא עַבְדָא חַלָב וּדְבָשׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא:  מפטיר (כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וְתַפְרְשׁוּן בֵּין בְּעִירָא דַכְיָא לִמְסָאָבָא וּבֵין עוֹפָא מְסָאָבָא לִדְכֵי וְלָא תְשַׁקְצוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בִּבְעִירָא וּבְעוֹפָא וּבְכֹל דִי תַרְחֵשׁ אַרְעָא דִי אַפְרֵשִׁית לְכוֹן לְסָאָבָא:


 רש''י   והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מבדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רבו של סימן לנשחט חציו. וכמה בין רבו לחציו, מלא שערה: אשר הבדלתי לכם לטמא. לאסור:

(כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי: וּתְהוֹן קֳדָמַי קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ וְאַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא לְמֶהֱוֵי פָלְחִין קֳדָמַי:


 רש''י   ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מבדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העברה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

(כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בְהוֹן בִּדִין אוֹ דְכוּרוּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַבְנָא יִרְגְמוּן יָתְהוֹן קְטָלָא חַיָבִין: פפפ:


 רש''י   כי יהיה בהם אוב וגו' . כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת. עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חיבי מיתות שנאמר בהם כרת:

הפטרת קדושים כמנהג הספרדים - יחזקאל כ

(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם: (ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: (יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: (יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם: (יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: (יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:
 

הפטרת קדושים כמנהג האשכנזים - יחזקאל כב - א

כב (א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה: (ד) בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת: (ה) הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה: (ו) הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם: (ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ: (ח) קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ: (ט) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ: (י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ: (יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ: (יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (יג) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ: (יד) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: (טו) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ: (טז) וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 

משנה אהלות פרק ד

א. מִגְדָּל שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאֲוִיר, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, כֵּלִים שֶׁבְּעָבְיוֹ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בְעָבְיוֹ, כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. כֵּלִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הָאָרֶץ, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַכֹּתֶל, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. וְאִם לָאו, טְהוֹרִין. טֻמְאָה שָׁם, הַבַּיִת טָמֵא:

 ברטנורה  (א) מגדל שהוא עומד באויר. מגדל עץ שיש לו דפנות והדפנות עצמן יש חלל בעוביין כגון חורין המפולשין פתוחים לפנים ולחוץ אלא שאין בהם פותח טפח, ורגילים להצניע שם מחטין וצינוריות וכלים קטנים: שהוא עומד באויר. תחת אויר השמים, כגון דקאי בחצר: טומאה בתוכו. בחלל המגדל עצמו: כלים שבעוביו. בעובי חלל הדפנות: מחצה למחצה. מחציו של עובי מגדל ולפנים כלפנים, מחציו ולחוץ כלחוץ. בין שהכלים במגדל וטומאה בעוביו, בין שהטומאה במגדל וכלים בעוביו. ואין הלכה כר' יוסי: טומאה בתוכו. בתוך המגדל: הבית טמא. אע''פ שדלתותיו מגופות, כדמפרש טעמא שדרך הטומאה לצאת משם לבית: טומאה בבית מה שבתוך המגדל טהור. והוא שדלתותיו מגופות. דאי פתוחות, לא גרע מחלון שבין שני בתים. וטעמא דמה שבתוך המגדל טהור, דאין דרך לטומאה שבבית להכניסה במגדל: אם יש שם פותח טפח. בין שולי המגדל לארץ, או בין דופן המגדל לכותל, או בין גג המגדל לתקרת הבית: טמאים. מחמת טומאה שבבית. אבל אין שם טפח הוי מגדל כלבוד ואין טומאת הבית נכנסת שם: טומאה שם הבית טמא. אם היתה טומאה בין שולי המגדל לקרקע הבית, או בין גג המגדל לגג הבית, או בין דפנות המגדל לכותלי הבית אע''פ שאין ביניהן פותח טפח: הבית טמא. שאין המגדל מציל על הטומאה שתחתיו בתוך הבית שלא תטמא כל אשר בבית:

ב. תֵּבַת הַמִּגְדָּל, יֶשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתָהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכָהּ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִים אוֹ לְשָׂרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ:

 ברטנורה  (ב) תיבת המגדל. רגילים לעשות תיבות קטנות בתוך מגדל של עץ, כדי להצניע בהם כלים ואוכלין ומשקים: שיש בה פותח טפח. שיש בחללה פותח טפח, דלא הויא טומאה טמונה: ואין ביציאתה. בחור פתחה אין בו טפח: טומאה בתוכה הבית טמא. ואע''פ שפתחה קטן. כדמפרש טעמא מפני שדרך טומאה לצאת, על כרחך סופה לצאת דרך פתח זה, לפיכך מטמאה מיד דרך יציאתה: מה שבתוכה טהור. הואיל ואין ביציאתה פותח טפח, אינו מביא את הטומאה: ואין דרך טומאה ליכנס. שאין סופו להכניס לה מת: ורבי יוסי מטהר. דשמא אין סופו לצאת דרך פתח זה שיהא בה שיעור טומאה שהרי יכול להוציאה לחצאים או לשורפה במקומה. ואין הלכה כר' יוסי:

ג. הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וְנִפְתַּח לַחוּץ, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא, שֶדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. הָיְתָה מוּכְנִי שֶׁלּוֹ מְשׁוּכָה לַאֲחוֹרָיו שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, טֻמְאָה שָׁם כְּנֶגֶד הַקּוֹרוֹת, הַבַּיִת טָהוֹר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁיֶּשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה, וְהַמִּגְדָּל בָּא בַמִּדָּה:

 ברטנורה  (ג) היה. המגדל עומד כולו בתוך הבית אלא שפתח התיבה לחוץ: טומאה בתוכה הבית טהור. דמשום מאי איכא לטמוייה, הא טומאת [אוהל] ליכא דיש בה פותח טפח ולאו טמונה היא, ומשום יציאה של טומאה נמי לא מטמא דהא אין יציאתה לפנים בתוך הבית: טומאה בבית מה שבתוכו טהור. שאין דרך טומאה ליכנס שם: מוכני. גלגל העשוי למגדל להוליכו ממקום למקום: משוכה לאחוריו. מרוחקת מאחורי המגדל לצד הבית, שהמגדל עומד על הפתח, והמוכני משוכה מאחריו לצד הבית בפנים, וטומאה שם בתוך המוכני כנגד קורות הבית, אע''פ שהבית מאהיל עליה: הבית טהור. דנחשב מכוני כמגדל, והרי המגדל עומד בפתח ונפתח לחוץ. ושלש אצבעות דנקט, למעוטי אם היתה משוכה טפי משלש אצבעות, דלא הויא כמגדל, דאין דרך להרחיק המוכני מן המגדל כולי האי: בזמן שיש שם פותח טפח. דחלל המוכני שהטומאה בו פותח טפח, שלא תהא טומאה רצוצה דבוקעת ועולה: ואינה יוצאה. שאין המוכני נשמטת לגמרי מן המגדל: והמגדל בא במדה. שמחזיק ארבעים סאה בלח, שהם כוריים ביבש. שכשהוא במדה זו אינו מקבל טומאה, וחוצץ בפני הטומאה. אבל בפחות ממדה זו הוי כשאר כלים המקבלים טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. וכל מגדל דתנינן בפרקין, במגדל הבא במדה מיירי:
 

גמרא נדה דף ך ע''ב

עוּלָא אִקְלַע לְפוּמְבְּדִיתָא אַיְיתוּ לְקָמֵיהּ דָּמָא וְלָא חָזָא. אָמַר וּמַה רִבִּי אֶלְעָזָר דְמָרָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה כִּי מִקְלַע לְאַתְרָא דְרַב יְהוּדָה לָא חָזֵי דָמָא אֲנָא אֱחֶזֵי. וַאֲמַאי קָרוּ לֵיהּ מָרָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דְהַהִיא אִתְּתָא דְאַיְיתָא דָמָא לְקָמֵיהּ דְרִבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב רִבִּי אָמֵי קָמֵיהּ אַרְחֵיהּ אָמַר לָהּ הַאי דַם חִימוּד הוּא בָּתַר דְּנַפְקָא אִטְפַל לָהּ רִבִּי אָמֵי אָמְרָה לֵיהּ בַּעְלִי הֲוָה בַדֶּרֶךְ וְחִמַּדְתִּיו קָרֵי עָלֵיהּ (תהלים כה) סוֹד ה' לִירֵאָיו:

 רש''י  דמרא דארעא דישראל. בקי במראות דם מכל חכמי א''י כדמפרש לקמן: פומבדיתא. אתריה דר' יהודה בשלהי פ''ק דסנהדרין סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא: לא חזא. משום כבודו דרב יהודה: ארחיה. הריח בו: חימוד. שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה:
 

זוהר תרומה דף קל''ה ע''א

רָזָא דְשַׁבָּת אִיהוּ שַׁבָּת דְאִתְאֲחָדַת בְּרָזָא דְאֶחָ''ד לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ רָזָא דְאֶחָ''ד צְלוֹתָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא דְהָא אִתְאֲחָדַת כּוּרְסַיָא יַקִירָא קַדִּישָׁא בְרָזָא דְאֶחָ''ד וְאִתְתַּקָנַת לְמֵשְׁרֵי עֲלָהּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. כַּד עֲיֵיל שַׁבַּתָּא אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפָּרָשַׁת מִסִטְרָא אַחֲרָא וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִינָהּ וְאִיהִי אִשְׁתָּאָרַת בְּיִחוּדָא דִנְהִירוּ קַדִּישָׁא וְאִתְעֲטָרַת בְּכַמָּה עִטְּרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכָל שׁוּלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְדִינָא כֻלְּהוּ עַרְקִין (דָּבָר אַחֵר וְאִתְעַבָּרוּ מִינָהּ) וְלֵית שׁוּלְטָנוּ אַחֲרָא בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין. כְּדֵין שִׁירוּתָא דִצְלוֹתָא לְבָרְכָא לָהּ בְּחֶדְוָה בִּנְהִירוּ דְאַנְפִּין וְלוֹמַר בָּרְכוּ אֶת יְהוָֹה הַמְּבוֹרָךְ. אֶת יְהוָֹה דַיְיקָא בְּגִין לְמִפְתַּח לְגַּבָּהּ בִּבְרָכָה:

 תרגום הזוהר  רָזָא דְּשַׁבָּת אִיהִי שַׁבָּת וְכוּ': וְזֶה הוּא הַסוֹד שֶׁל שַׁבָּת, הִיא, הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת שַׁבָּת בָּעֵת שֶׁנִתְיַחֲדָה בְּסוֹד אֶחָד, שֶׁיִּשְׁרֶה עָלֶיהָ שֶׁהוּא סוֹד אֶחָד. וְזֶה סוֹד הַתְּפִלָּה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, כִּי אָז נִתְיַחֵד כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, בְּסוֹד אֶחָד, וְנִתְתַּקֶּנֶת שֶׁיִּשְׁרֶה עָלֶיהָ מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן. כַּאֲשֶׁר נִכְנָס הַשַּׁבָּת, הִיא מִתְיַחֶדֶת וּמִתְפָּרֶדֶת מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכָל הַדִּינִים נֶעֱבָרִים מִמֶּנָּהּ, וְהִיא נִשְׁאֶרֶת בְּיִחוּד הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ, וּמִתְעַטֶּרֶת בְּכַמָּה עֲטָרוֹת לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְכָל מֶמְשָׁלוֹת הָרֹגֶז וּבַעֲלֵי הַדִּין בּוֹרְחִים כֻּלָּם, וְאֵין מֶמְשָׁלָה אַחֶרֶת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, חוּץ מִמֶּנָּהּ. וּפָנֶיהָ, מְאִירִים בְּאוֹר הָעֶלְיוֹן וּמִתְעַטֶּרֶת בָּעָם הַקָּדוֹשׁ לְמַטָּה, שֶׁכֻּלָּם מִתְעַטְּרִים מִמֶּנָּהּ בִּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת. אָז תְּחִלַּת הַתְּפִלָּה לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה, בְּהֶאָרַת הַפָּנִים, וְלוֹמָר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבוֹרָךְ, אֶת בְּדִיּוּק, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת אֶת, כְּדֵי לְהַתְחִיל בִּבְרָכָה אֵלֶיהָ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ה

א. כָּל זֶרַע שֶׁקְּצִירָתוֹ מְצַמַחַת אוֹתוֹ וּמְגַדְּלַתּוֹ כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא וְסִלְקָא הַקּוֹצְרוֹ בִּשְׁגָגָה חַיָּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא קוֹצֵר וְאַחַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹטֵעַ. וְכֵן הַזּוֹמֵר וְהוּא צָרִיךְ לָעֵצִים חַיָּיב מִשּׁוּם קוֹצֵר וּמִשּׁוּם נוֹטֵעַ. גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁל עָפָר שֶׁעָלוּ בָּהּ עֲשָׂבִים הִגְבִּיהָהּ מֵעַל הָאָרֶץ וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת חַיָּיב מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ. הָיְתָה עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת וְהִנִּיחָהּ עַל הָאָרֶץ חַיָּיב מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. תְּאֵנִים שֶׁיָּבְשׁוּ בְּאִבֵּיהֶן וְכֵן אִילָן שֶׁיָּבְשׁוּ פֵּירוֹתָיו בּוֹ הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּיב אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כַּעֲקוּרִין לְעִנְיַן טֻמְאָה: ב. הַתּוֹלֵשׁ עוּלְשִׁין הַמְזָרֵד זְרָדִין אִם לַאֲכִילָה שִׁיעוּרוֹ כַּגְּרוֹגֶרֶת. וְאִם לַבְּהֵמָה שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא פִּי גְּדִי וְאִם לְהַסָּקָה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לְבַשֵׁל בֵּיצָה. הַמְעַמֵר אוֹכְלִין אִם לַאֲכִילָה שִׁיעוּרוֹ כַּגְּרוֹגֶרֶת. וְאִם עִמֵּר לַבְּהֵמָה שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא פִי גְּדִי וְאִם לְהַסָּקָה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה וּבֵיצָה הָאֲמוּרָה בְכָל מָקוֹם הִיא בֵיצָה בֵּינוֹנִית שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה הִיא כְּדֵי לְבַשֵׁל כַּגְּרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה וּגְרוֹגֶרֶת אֶחָד מִשְׁלשָׁה בְּבֵיצָה וְאֵין עִמּוּר אֶלָּא בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע: ג. הַמְקַבֵּץ דְבֵילָה וְעָשָׂה מִמֶּנָּה עֲגֻלָּה אוֹ שֶׁנִקֵּב תְּאֵנִים וְהִכְנִיס הַחֶבֶל בָּהֵן עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גוּף אֶחָד הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מְעַמֵּר וְחַיָּיב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ח' ע''ב

צָרִיךְ לִהְיוֹת חַטָּאתוֹ נֶגְדוֹ תָמִיד כִּי רָאוּי לְנֶפֶשׁ הַחוֹטֵאת לִזְכּוֹר עָנְיָהּ תָּמִיד וְאַל תֶּשִׁי אוֹתָם לְקֵץ יָמִים וּמִלְּבָבוֹ לֹא יַחְטְפוּ עַד בֹּא חֲלִיפָתוֹ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ''א) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָאתִי נֶגְדִי תָמִיד. וְצָרִיךְ עֲזִיבַת חֵטְא בְּהִזְדַמֵּן וְהוּא בְּתוֹקֶף תַּאֲוָתוֹ. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵיזֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה אֲשֶׁר תְּשׁוּבָתוֹ מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד כַּאֲשֶׁר נִבְחָן וְיָצָא נָקִי בְּאוֹתוֹ פֶרֶק וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי הִזְדַּמֵּן הַחֵטְא לְיָדוֹ וְהוּא בְּתוֹקֶף יִצְרוֹ וְאוֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִּטְנוֹ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר חָטָא וְכָבַשׁ יִצְרוֹ וְנִמְלַט בְּעוֹז יִרְאַת ה' בִּגְאוֹן פַּחְדוֹ. וּמִי שֶׁלֹּא הִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ כְּעִנְיַן הַזֶּה יוֹסִיף בְּנַפְשׁוֹ יִרְאַת הַשֵּׁם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כָּכָה כָּל הַיָּמִים וְכַאֲשֶׁר יַחֲלִיף כֹּחַ הַיִּרְאָה וְכְבּוֹשׁ בְּכֹחַ הַזֶּה אֶת יִצְרוֹ וּמָשַׁךְ מִמֶּנוּ בְּעוֹצֶם הַתַּאֲוָה הֲלֹא בּוֹחֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנוֹצֵר נַפְשׁוֹ הוּא יֵדַע כִּי אִם יָבֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְיַגִּיעַ לְיָדוֹ כְּעִנְיַן הָרִאשׁוֹן יַצִיל אֶת נַפְשׁוֹ מִיַּד יִצְרוֹ. וְהִנֵּה הוּא לִפְנֵי ה' בַּמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִן הַתְּשׁוּבָה וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי ט''ז) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכוּפָּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע פִּירוּשׁ וּבְיִרְאַת ה' לָסוּר מִן הָרָע אִם יִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ וּמִלַּת סוּר מָקוֹר וְיָעִיד עַל הַפִּירוּשׁ הַזֶּה מַה שֶׁלֹּא אָמַר וְסוּר. וּמַה שֶׁנֶּאֱמַר סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים ל''ד) יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (איוב א) עִנְיָנוֹ שֶׁיָּסוּר מִן הָרָע בְּהִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ כִּי לֹא יֹאמְרוּ אֱמוֹר סוּר מִן הַמַּעֲשֶׂה בִּלְתִּי לַאֲשֶׁר יִקְרַב לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרָשׁ יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁבָּא דְבַר עֲבֵירָה לְיָדוֹ וְנִיצוּל מִמֶּנָּה: