תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

 

נביאים - ירמיה - פרק ב

(ד) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַיְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל זַרְעִית בֵּית יִשְּׂרָאֵל : (ה) כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: כִּדְנַן אַמַר יְיָ מָה אַשְׁכַּחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּמֵימְרִי שְׁקַר אֲרֵיִ אִתְרַחַקוּ מִדַּחְלְתִי וְטָעוּ בָּתַר טָעֲוָתָא וַהֲווֹ לִלְמָא : (ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: וְלָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ דְּאַסֵּיק יָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדַבֵּר יָתָנָא בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישַׁר וְחָרוּב בַּאַרַע צַדְיָא וְטוּלֵימוֹתָא בַּאַרַע דְלָא עֲדָא בָהּ אֱנַשׁ וְלָא אִתּוֹתַב אֱנָשָׁא תַמָן :


 רש''י   ולא אמרו איה ה' . כי נלך אחרי אלהים אחרי' : ערבה . פלנור''א בלעז : ושוחה . נטויה אינפוושיא''ה בלעז : ציה . דישגאט''ה בלעז : וצלמות . לשון חשך ( ז ) אל ארץ הכרמל . לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא , פירש נטועה כיער :

(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: וְאַעֵילִית יַתְכוֹן לַאֲרַע דְיִשְּׂרָאֵל דַהֲוַת מְנַצְבָא כְּכַרְמְלָא לְמֵיכַל אִבָּהּ וְטוּבָהּ וְעַלְתּוּן וְסָאֵיבְתּוּן יַת אֲרַע בֵּיִת שְׁכִנְתִּי וְאַחֲסָנְתִּי שַׁוֵּיתוֹן לְפוּלְחַן טַעֲוָתָא : (ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: כַּהֲנַיָא לָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְּפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֵילִיפוּ לְמִידַע דַחֲלְתִי וּמַלְכַיָּא מְרַדוּ בְּמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבָּן בְּשׁוּם טָעֲוָתָא וּבָתַר דְּלָא יִהְנוֹן לְהוֹן אֲזַלוּ :


 רש''י   תופשי התורה . סנהדרין : והרועים . המלכים : נבאו בבעל . בשם הבעל :

(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: בְּכֵן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנְכוֹן אַמַר יְיָ וּמִן בְּנֵי בְּנֵיכוֹן דְּאִם יַעְבְּדוּן כְּעוֹבָדֵיכוֹן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא :


 רש''י   עוד אריב . טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד ע''י נביאי אע''פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים :
 

כתובים - תהילים - פרק ה

(ז) תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה: תְּאַבֵּד מְמַלְלֵי כַדְבוּתָא אֱנָשׁ שָׁדֵי דַם זַכַּי וְנִכְלָא יְרַחֵק יְיָ :


 רש''י   איש דמים ומרמה . זה עמלק וזרעו :

(ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ: וַאֲנָא בִּסְגִיאֵי טוּבָךְ אֵעוּל לְבֵיתָךְ אֶסְגוֹד לְהֵיכְלָא דְקוּדְשָׁךְ בִּדְחַלְתָּךְ :


 רש''י   ואני . אבא ביתך להודות לך ברב חסדך שהפלאת עלינו להראותינו נקמה מהם :

(ט) יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי (הושר) הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ: יְיָ דַבֵּר יָתִי בְּצִדְקְתָךְ מִן בִּגְלַל תּוּשְׁבְּחִי תַּקִין קֳדָמַי אוֹרְחֲתָּךְ :


 רש''י   שוררי . עויני המצפים שאבגוד בך ותעזבני , שוררי כמו ( במדבר כד ) אשורנו ולא קרוב :

(י) כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן: מְטוּל דְלֵית בְּפוּמְהוֹן דְרַשִׁיעֵי כֵיוַנְתָּא גוּפֵיהוֹן מַלְיָן אִתְרְגוּשְׁתָּא הֵיךְ שְׁיוֹל פְתִיחַ גְרוֹנְהוֹן לִישַׁנְהוֹן מְשָׁעֲעִין :


 רש''י   כי אין בפיהו נכונה . נראים כאוהבים והם אויבים : קרבם הוות . מחשבותם מרמה : קבר פתוח גרונם . לבלוע יגיע אחרים כקבר הבולע את הגוף : יחליקון . דברי חלקלקו' :

(יא) הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ: חַיֵב לְהוֹן אֱלָהָא יִתְבַּטְלוּן מִמִלְכָּתְהוֹן בְּסִגְעָא מְרָדֵהוֹן אַתְקַל לְהוֹן אֲרוּם מְרַדוּ בְמֵימְרָךְ :


 רש''י   ממועצותיהם . שהם יועצים על ישראל , ואז ישמחו כל חוסי בך :

(יב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: וְיֶחְדוּן כָּל מְסַבְּרוּן בְמֵימְרָךְ לַעֲלַם יְשַׁבְּחוּן וְתַטֵל עֲלַוֵיוֹן וְיִבְדְחוּן בָךְ רַחֲמֵי שְׁמָךְ :


 רש''י   ותסך עלימו . תגונן ותסוכך עלימו : ויעלצו בך . כשיראו שאתה תברך רעיך ואוהביך :
 

משנה שביעית פרק י

א. שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:

 ברטנורה  (א) שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו, דכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים, ושעבד קרקעות על המלוה, דמחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו: הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה: אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה: ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה: הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת, ולא השניה. חזר ולקח שלישית ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן, ולא השלישית, וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן מעות הראשונה קודם שיקח השניה בהקפה ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה וכן לעולם. ואין הלכה כר' יהודה: כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית כלומר, ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה ושביעית משמטתו. ואם לא, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטתו. ואין הלכה כר' יוסי:

ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

 ברטנורה  (ב) השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר, נמצא דיום ראשון שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (שם) מקץ שבע שנים תעשה שמטה: האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל: והמוציא שם רע. שנותן מאה: וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו: אין משמטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו: המלוה על המשכון. דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך: והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:

ג. פְרוּזְבּוֹל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוֹל:

 ברטנורה  (ג) פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה, תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם. והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, דכתיב (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמיטת כספים בזמן הזה, ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמיטה, הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:

ד. זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוֹל: מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:

 ברטנורה  (ד) זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו: והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:

ה. פְרוּזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים. וִהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לוֶֹה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוּזְבּוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לוִֹין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוּזְבּוֹל אֶחָד לְכֻלָּם:

 ברטנורה  (ה) פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כוחו של מלוה בכך דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות, נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים וכשמוציא פרוזבול זה ורואים בית דין הזמן, סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול, ונמצא גובה שלא כדין: שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן, וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו: והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר: כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מַלוה ומַלוה צריך שימסור שטרותיו לבית דין ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד, שאין כאן אלא מַלוה אחד, ואף על פי שהלוין מרובין, כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:

ו. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וִלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין:

 ברטנורה  (ו) אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש: אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראויה לגבות בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו: היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר בין שאחרים משכנו אותה לו, בין שמשכן הוא לאחרים, כותבים פרוזבול: כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

ז. כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר:

 ברטנורה  (ז) כוורת דבורים וכו'. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא כמטלטלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גב קרקע ואינה מחוברת בטיט: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע: ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה: והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הלכה כר' אליעזר:

ח. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:

 ברטנורה  (ח) המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים: אמר לו אף על פי כן. אמר לו הלוה אף על פי כן אני רוצה לפרוע לך: יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני: שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דיבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדיבור ראשון שאמר משמט אני סגי, ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דיבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:

ט. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלּוֶֹה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

 ברטנורה  (ט) המחזיר חוב בשביעית. לוה שאמר למלוה אף על פי כן ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו: לא יחזיר לבניו, אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר: אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו, משום דנכרי יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו נכרים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם, אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה, ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו: כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואף על פי שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואף על פי כן המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך, רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא, איפת צדק והין צדק (ויקרא יט) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:
 

גמרא ברכות דף מ''ו ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתִיב רַב סַפְרָא וְקָאָמַר לִטְעוֹם אִיתְמַר. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַר בַּר חָנָה הֲוָה עָסִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קְטִינָא קָדִים וְיָתִיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשָּׁאִי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חַסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לֵיהּ רָמֵי בַר חָמָא מַאי שְׁנָא רוּבָּא דַאֲכַּתִּי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. מִיעוּטָא נָמֵי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה יִהְיוּ בָניו יְתוֹמִים חֲטוּפָה יִתְחַטְפוּ יָמָיו. קְטוּפָה יִתְקַטְפוּ יָמָיו וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו:

 רש''י  לטעום איתמר. אין חילוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והוא מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת. עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האל''ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. והא דאמרינן בפרק החליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אמן אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעין את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:
 

זוהר בשלח דף נ''ח ע''א

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י') לָמָה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה בְּשַׁעָתָא דְחוֹבֵי עַלְמָא גָרְמוּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְחִין וְנַחֲתִין דִּמְעִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַח עֲלַיְיהוּ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּתְשׁוּבָה אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ כְּדֵין כְּתִיב (שמות טו) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר הַאי קְרָא בְּשַׁעְתָּא דְיִתְלַבֵּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עַל עַמְּמַיָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן עָלֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (תהלים ב') וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינוּן שַׁבְעִין קַסְטוּרִין מִכָּל עִיבַר (נ''א עַמִּין) לְאִתְכְּנָשָׁא בְהַהוּא זִמְנָא בְּאוּכְלוּסִין דְּכָל עָלְמָא וּלְמֶעֱבַד קְרָבָא עַל יְרוּשְׁלֶם קַרְתָּא קַדִּישָׁא וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עֲלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וּמָאי אַמְרֵי נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עַל עַמֵּיהּ וְעַל הֵיכָלֵיהּ כְּדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְחַיָּיכָא עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב (שם) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עֲלַיְיהוּ וִישֵׁצִינוּן מִן עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב (זכריה י''ד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יֵיסָא סָבָא וְהָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינוּן מְלָכִין דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשְׁלֶם לְאַנְדְרִיָאנוֹס לְלוּפִינוּס וּנְבוּכַדְנֶצָר וּלְסַנְחֵרִיב וּלְכָל שְׁאָר מַלְכֵי עַמִּין דַּחֲרִיבוּ בֵּיתֵיהּ וּלְשַׁלְטָאָה לוֹן כְּקַדְמֵיתָא וְיִתְכַּנְשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאָר עַמִּין וְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאִתְפְּרָעָא מִנַּיְיהוּ בְאִתְגַלְיָיא סָחֳרָנֵי יְרוּשְׁלֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ כְדֵין כְּתִיב (שמות ט''ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ וְדָא לְזִמְנָא דְאָתֵי מְשִׁיחָא כְתִיב וְשִׁירָתָא דָא שִׁירָתָא דְעַלְמִין הִיא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם גּוֹרְמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּבְנֵי הָאָדָם צוֹעֲקִים וּמוֹרִידִים דְּמָעוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְנִמְנְעָה מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרוֹס קָמֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִקְרָא זֶה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְלַבֵּשׁ בְּגֵאוּת עַל הָעַמִּים שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל הַ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְלָמַדְנוּ, עֲתִידִים שִׁבְעִים שָׂרֵי צְבָאוֹת לְהִתְאַסֵּף מִכָּל צַד בָּעֵת הַהִיא עִם הַצְבָאוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְטַכֵּס עֵצוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אוֹמְרִים, נָקוּם עַל הַפַּטְרוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עַל עַמּוֹ וְעַל הֵיכָלוֹ. אָז עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִצְחוֹק עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בַּזְּמָן הַהוּא, יִלְבּוֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֵּאוּת עֲלֵיהֶם, וִיכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא סָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת כָּל אֵלּוּ הַמְּלָכִים שֶׁהֵצִירוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, דְּהַיְנוּ אֶת אֲנְדִיאָנוּס, אֶת לוֹפִינוּס, וּנְבוּכַדְּנֶצָר, וְאֶת סַנְחֵרִיב, וְאֶת כָּל שְׁאָר מַלְכֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֱחֶרִיבוּ בֵּיתוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מֶמְשָׁלָה כְּמִתְּחִלָּה, וְיַאֲסְפוּ עִמָּהֶם שְׁאָר הָעַמִּים וְיִלָּחֲמוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵהֶם בַּגָּלוּי סָבִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ, לָשׁוֹן עָבַר, כִּי סוֹבֵב עַל נְבוּכַדְּנֶצָר וְכוּ' שֶׁכְּבָר צָבְאוּ. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרֹס קָמֶיךְ. וְזֶה כָּתוּב, לִזְמָן שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְשִׁירָה זוֹ, שִׁירַת עוֹלָם הִיא. וּבְרוּחַ אַפֶּיךְ נֶעֱרְמוּ מָיִם: הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן. וְעַל כָּךְ, יָשִׁירוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, וּבִזְמָן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּבִזְמָן שֶׁל גּוֹג וּמָגוֹג. נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד, הוּא לִזְמָן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא שִׂמְחַת כָּל הָעוֹלָמוֹת:
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר לִקְרוֹת וַאֲפִלּוּ חַזָן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמוֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִין: ב. הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיַן אֶחָד כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֶמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתַב אֲפִלּוּ תֵיבָה אָחָת וְלֹא יִשְּׁהֶא בְדִילוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְּתוֹרְגָמָן תַּרְגוּם הַפָּסוּק:
 

מוסר

מספר חסידים סי' קמ''ו קמ''ז

אִם הֵבִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חְשַׁד יִמְחוֹל לְכָל הַחוֹשְׁדִים כִּי הוּא גוֹרֵם לְעַצְמוֹ: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חוּקֶיךָ דָּוִד מַנִּיחַ כָּל זְמִירוֹת וְשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהָיָה קוֹרֵא אֶת הַטְּעָמִים בִּנְעִימוֹתָיו וּבְטַעֲמוֹתָיו וּבִזְמִירוֹת אֲבָל אוֹתָם הַהוֹלְכִים וְאוֹמְרִים הַמִּקְרָאוֹת דֶּרֶךְ לֵצִים וְהֵם בְּפִיהֶם כְּשִׁיר שֶׁל עֲגָבִים עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּצְעַק עֲלֵיהֶם וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ עֲשָׂאוּנִי כְּכִנּוֹר וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים בִּי בִּמְרוּצָתָם אוֹ אֵינָם קוֹרְאִים בְּמִזְמוֹרִים הַטְּעָמִים וְגַם הַמַּפְסִיקִים הַמִּקְרָאוֹת בִּדְבָרִים עֲלֵיהֶם הִיא צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שְׁמוֹנָת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פְּסוּקִים פְּסַקְתָּנִי וְהֵם פִּסְקוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא וְעוֹד הֵם עוֹשִׂים בִּי אַף מַה שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בְּשִׂיחַת חוּלִין. אָדָם מְדַבֵּר חוֹלִין אֵינוֹ פּוֹסֵק מִדָּבָר לְדָבָר אַחֵר וְהֵם מַפְסִיקִים דְּבָרַי לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל: וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל: (ח) וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה: (ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן: (י) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: אֲרֵי עִיבָּרוּ לְנַגְוַת כִּתָּאֵי וַחֲזוֹ וְלִמְדִינַת עַרְבָאֵי שְׁלָחוּ וְאִסְתְּכָּלוּ לַחֲדָא וַחֲזוֹ עַמְמַיָא דִגְלַן מִכְּרַךְ לִכְּרַךְ וּמִמְדִינָה לִמְדִינָה נַטְלִין יַת טַעֲוַתְהוֹן וּמוֹבְלִין לְהוֹן עִמְּהוֹן וּבַאֲתַר דְּאִינּוּן שָׁרַן פַּרְסִין יַת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּמְקִימִין יַת טַעֲוַותְהוֹן וְסָגְדִין לְהוֹן אֵידָא הִיא אוּמָּא וְלִישָׁן דְעָבָדַת כְּוַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל :


 רש''י   איי כתיים . לאיי כתיים : איי . אישל''ש בלעז : וקדר שלחו . ולקדר שלחו לראות מנהגם : והתבוננו מאד . ושימו לב להסתכל בדבר יפה : הן . כמו אם , אם המיר גוי מהם את אלהיו ואע''פ שהמה לא אלהים ועמי המיר את כבודו אשר בו היה נכבד וכתיים וקדריים יושבי אוהלים ורועי מקנה ונוסעים והולכים ומטלטלין ממרעה למרעה וממדבר למדבר ונושאים את אלהיהם עמהם למקום שחונים שם ואני נשאתי אתכם עד אשר קבעתי אתכם והנחתם אותי כך ת''י ורבותינו אמרו כתיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש ואע''פ שיודעים שהמים מכבין את האש לא הניחו את אלהיהם :

(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: הָא עַמְמַיָא לָא שְׁבָקוּ פוּלְחַן טַעֲוָתָא וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַמִּי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא וַאֲזַלוּ בָּתַר דְלָא יִהַנוּן לְהוֹן :


 רש''י   בלא יועיל . בעכו''ם שאין בה תועלת :

(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה: אִתְאַבָּלוּ שְׁמַיָא עַל כְּדֵין עַל אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּעֲתִידָא לְמִחְרַב וְעַל בֵּית מַקְדְשָׁא דַּעֲתִיד לְאִצְטַדָּאָה וְעַל דְּעָבְדִין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי לַחֲדָא אַמַר יְיָ :


 רש''י   שמו שמים . ל' תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו ( שמואל א יד ) : ושערו . לשון סער : חרבו מאד . כאילו אתם נחרבים על בית המקדש שעתיד ליחרב :

(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: אֲרֵי תַּרְתֵּין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי פוּלְחָנִי שְׁבָקוּ דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא כְּמַבּוּעַ דְּמַיִין דְלָא פְסִיק וְשָׁעוּ בָּתַר טַעֲוָתָא דְּאִינּוּן לְהוֹן כְּגוּבִין תְּבִירִין דְלָא יָכְלִין לְקַיָּימָא מַיָּא :


 רש''י   שתים רעות . אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת ועכשיו שאותי עזבו שאני מקור מים חיים ללכת אחרי העכו''ם שהם כבורות של מים מכונסין ונשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם הרי שתים רעות : לחצוב . לחפור : אשר לא יכילו . טינדרונ''ט בלעז את מימיהם שהמים מטשטשין את שפתם וכותליהם והם נופלין :
 

כתובים - תהילים - פרק מד

(יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: מְסַרְתָּנָא הֵיךְ עָנָא לְמֵיכְלָא וּבֵינֵי עַמְמַיָא בַדַרְתָּא יָתָנָא :


 רש''י   זריתנו . אפנדישנו''ש בלע''ז :

(יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: זַבַּנְתָא עַמָךְ מַגָן דְלָא מָמוֹנָא וְלָא אַסְגֵיתָא קִנְיָנָא בְּפֵרוּנֵיהוֹן : (יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: שַׁוִיתָנָא קְלָנָא לְשֵׁיבָבָנָא מְמִקְנוּתָא וְתוּרְפִּיתָא לְחַזְרָנוּתָנָא : (טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים: שַׁוִיתָנָא לְמִתְלָא בְעַמְמַיָא טִלְטוּל רֵישָׁא בְּאוּמַיָא :
 

משנה פסחים פרק ט

א. מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:

 ברטנורה  (א) מי שהיה טמא. שאלו פטורים מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת: ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שארעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:

ב. אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:

 ברטנורה  (ב) מן המודיעים. שם מקום רחוק מירושלים מהלך חמש עשרה מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן: חוץ לאסקופת העזרה. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה. ורבי עקיבא סבר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר' עקיבא: לפיכך נקוד על ה'. של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:

ג. מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:

 ברטנורה  (ג) והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט) כל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח: הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. דכתיב (ישעיה ל) השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל: זה וזה טעונים הלל בעשייתן. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:

ד. הַפֶסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

 ברטנורה  (ד) לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, [אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]: ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין טמאין חייבין עליו משום טומאה: אף על ביאת מקדש. פוטר הזבין והזבות, אם נכנסו למקדש פטורים כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעים משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבים ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר' אליעזר:

ה. מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:

 ברטנורה  (ה) לילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דפסח מצרים כתיב (שמות יג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

ו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:

 ברטנורה  (ו) שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי על אי זו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב: הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים: עד שיסתאב. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן: וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן: לאחר הפסח. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים: וכן תמורתו. והוא הדין דמצי ר' יהושע למתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:

ז. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

 ברטנורה  (ז) ויפלו דמיו לנדבה. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

ח. הַפֶסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמִי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:

 ברטנורה  (ח) הפסח שנתערב. שלשה טלאים, אחד של פסח, ואחד של אשם, ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו: ויביא בדמי היפה שבהן. עולה דשמא יפה שבהן עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא שלש סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנה עולה. ונוטל הסלע השניה ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בה אשם. וכן לשלמים: נתערב הפסח בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה: ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כולן בו בלילה. שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן. ואע''פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאים קדשים לבית הפסול, ר' שמעון סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול. ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים ואין הלכה כר' שמעון:

ט. חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטו. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:

 ברטנורה  (ט) צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו: אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים, ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלים כולם משלו: ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהם מזה: ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואינן נמנין על השני: ופטורים מפסח שני. דממה נפשך [בראשון] [באחד] נמנו, ואכילה לא מעכבא: אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו: הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף, כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו: ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [מבשלו, שהרי] עשאן שלוחיו: ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת: אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי: ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו: יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו: ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני: אין חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן:

י. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:

 ברטנורה  (י) אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד: אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו: וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם: אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו: אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולימנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם. שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, חמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה [מתחלקין] לחמשה פסחים, אם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו: וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מארבעה פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומרין לשני, וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:

יא. שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:

 ברטנורה  (יא) שנים שנתערבו פסחיהם. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך, נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חברו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד ואין זה מנוייו:
 

גמרא פסחים דף ק''ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן אֵין לִי אֶלָּא בַיּוֹם בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּלַּיְלָה מְנַיִן אַדְרַבָּה עִיקָר קְדוּשָׁה בַלַּיְלָה הוּא קָדִישׁ דְּכִי קָדִישׁ תְּחִילַת יוֹמָא בָּעֵי לְקַדּוּשֵׁי וְתוּ בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם תַּנָא מִיהֲדָר אַלַּיְלָה וְקָא נָסִיב לֵיהּ קְרָא דִימָמָא. הָכִי קָאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ אֵין לִי אֶלָּא בַלַּיְלָה בַּיּוֹם מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בַּיּוֹם מָאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. רַב אָשֵׁי אִיקְלַע לִמְחוֹזָא אָמְרוּ לֵיהּ לִיקְדִישׁ לָן מָר קִידוּשָׁא רַבָּא. הֲבוּ לֵיהּ סָבַר מָאי נִיהוּ קִידוּשָׁא רַבָּא אָמַר מִכְדִי כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן בּוֹרֵא פְּרֵי הַגֶּפֶן אֲמְרֵי בְּרֵישָׁא אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאָגִיד בֵּיהּ חַזְיֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְגָחִין וְשָׁתֵי קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. אֲמָרֵי בְּנֵי רִבִּי חִיָּיא מִי שֶׁלֹּא הִבְדִיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ בְּכָל הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ וְעַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי זֵירָא עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת כִּי הָא דָיָתִיב רִבִּי זֵירָא קָמֵיהּ דְרַב אָסֵי וַאֲמָרֵי לָהּ רַב אָסֵי קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב וְקָאָמַר לְעִנְיַן גִּיטִין חֲדָא בְּשַׁבַּתָּא תְּרֵי וּתְלָתָא בָּתַר שַׁבַּתָּא. אַרְבַּע וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי יוֹמָא קָמֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אֲבָל לֹא עַל הָאוֹר. אָמַר רִבִּי בְּרוֹנָא אָמַר רַב הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אָמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרָתָא אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שַׁכַּחְתִּינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּרַב זִימְנִין דַחֲבִיבָא עָלֵיה רִיפְתָּא מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא זִמְנִין דַחֲבִיבָא לֵיה חַמְרָא מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא:

 רש''י  לקדשו. משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. לקמיה פריך אדרבא עיקר קדושה בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו: קידושא רבא. בפה''ג ואהכי קרי ליה קידוש' רבא דאכלהו קידושא אמרי לה: ואגיד ביה. האריך בו: עד רביעי בשבת. אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב: לענין גיטין. אמר לה ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי: אבל לא על האור. אם לא בירך מאורי האש במ''ש שוב אינו מברך: הנוטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא עליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא:
 

זוהר תרומה דף קנ''ז ע''א

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים ח') הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בְהַהוּא מַדְבְּרָא שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא וּבְעַל כָּרְחֵיהּ אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל עָלֵיהּ וְתָבְרוּ חֵילֵיהּ אַרְבָּעִין שְׁנִין וְאִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְאִינוּן אַרְבָּעִין שְׁנִין הֲוָה מִתְעַבְּרָא הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מֵעָלְמָא וּמִדְּקָא אַרְגִיזוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָּל אִינוּן זִמְנִין אִתְתַּקַּף הַהוּא סִטְרָא וְנָפְלוּ כֻלְּהוּ תַמָּן תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ וְשׁוּלְטָנוּתֵיהּ דְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא גוֹ אֶמְצָעִיתָא דִנְקוּדָה דְכָל (עָלְמָא) אַרְעָא קַדִּישָׁא בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְאַף עַל גַּב דְהַשְׁתָּא לָאו אִיהוּ בְקִיוּמָא בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עָלְמָא אִתְזָן וּמְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מִתַּמָּן נַפְקָא לְכֹלָא בְּכָל אָתַר סִתְרָא דְיִשּׁוּבָא וּבְגִין כַּךְ אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם כָּל דָּא מֵחֵילָא וּזְכוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל עָלְמָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם) וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה דְהָא וַדַּאי בְגִינָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אִשְׁתְּכַח בְעָלְמָא מָאן דְּאִתְעֲדֵן עַל פְּתוֹרֵיהּ וּמִתְעַנֵּג בְּאִינוּן מֵיכְלִין אִית לֵיהּ לְאַדְכָּרָא וּלְדַאֲגָא עַל קְדוּשָׁה דְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעַל הֵיכָלָא דְמַלְכָּא דְקָא אִתְחֲרִיב וּבְגִין הַהוּא עֲצִיבוּ דְאִיהוּ קָא מִתְעַצֵב עַל פְּתוֹרֵיהּ בְהַהוּא חֶדְוָה וּמִשְׁתְּיָא דְתַמָּן קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חָשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילוּ בָנָה בֵיתֵיהּ וּבָנָה כָל אִינוּן חַרְבֵי דְבֵי מַקְדְּשָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: הַמּוֹלִיכֲךְ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בַּמִּדְבָּר הַהוּא שׁוֹלֵט הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּבְעַל כָּרְחָם, הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו וְשָׁבְרוּ כֹּחוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּאַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הָאֵלּוּ, הָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִכְעִיסוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, נִתְחַזֵּק הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא, וְנָפְלוּ כֻּלָּם שָׁם תַּחַת רְשׁוּתוֹ. מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה הִיא תּוֹךְ הַנְּקוּדָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל כָּל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, עִם כָּל זֶה, בִּזְכוּתוֹ נִזּוֹן כָּל הָעוֹלָם, וּמָזוֹן וְכַלְכָּלָה יוֹצְאִים מִשָּׁם לַכֹּל, בְּכָל מָקוֹם צַד הַיִּשּׁוּב. וּמִשּׁוּם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עִם כָּל זֶה, מֵהַכֹּחַ וְהַזְּכוּת שֶׁל הָאָרֶץ נִמְצָאִים מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּבֵרַכְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, כִּי בִּזְכוּתָהּ נִמְצָא מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. מִי שֶׁמִּתְעַדֵּן עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים, יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹר וְלִדְאוֹג עַל הַקְּדוּשָׁה שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל הֵיכָל הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּחֱרָב. וּבִזְכוּת הָעֶצֶב הַהוּא שֶׁנֶּעֱצָב עַל שֻׁלְחָנוֹ שָׁם, בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, חוֹשֵׁב עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּיתוֹ, וּבָנָה כָּל אֵלּוּ הַחוּרְבוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פי''ב

א. כֵּיוַן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹמְעִין וְשׁוֹתְקִין וּמֵשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶׁהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְאָסוּר לָצֵאת מִן בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּמוּתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אוּמְנָתוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲסוֹק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה: ב. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תּוּרְגְמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵם אוֹתוֹ הַתּוּרְגְמָן וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת לִמְתוּרְגְמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד:
 

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ח

שְׁלשָֹׁה דְבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ. עֵינַיִם לִרְאוֹת. לָשׁוֹן לְדַבֵּר. וְהֵם הַדְּבָרִים שֶׁמַעֲשֶׂה הָאָדָם נַעֲשָׂה עַל יְדֵיהֶם אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ אָזְנַיִם לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי הֲבָאי וְכַמָּה עֲבֵירוֹת אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁמִיעָתָם וְהוּא הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר. שָׁמַע שֶׁיֶּשׁ לְשָׁם אִשָּׁה אוֹ מָמוֹן אֲשֶׁר יוּכַל לִגְנוֹב אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ עֵינַיִם לֹא הָיָה צוֹפֶה בְּעֶרְוָה וּמִתְאַוֶּה לָהּ וְכַמָּה דְּבָרִים אִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ לָשׁוֹן לֹא הָיָה מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַמָּה חַטָאִים שֶׁל הֲבָאי עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד גֶּדֶר וְחוֹמָה. לְהַבְדִּיל בָּאָדָם וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
יא)  שני   וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין: וּנְטָּלוּ מִיַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין: (יב) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה: (יג) וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ: וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ: (יד) וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת: וּנְטָלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִם וְלָא הֲוָה תַמָן מַיָא לְעַמָא לְמִשְׁתֵּי: (טו) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי: וּנְטָלוּ מֵרְפִידִם וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז: הַכְעַבְדָּא הֲוָה יִשְּׂרָאֵל אִם יְלִיד בֵּיתָא הוּא מַדֵין אִתְמְסַר לְבָזוּזִין :


 רש''י   יליד בית . בן האמה :

(טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו (נצתה) נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב: עֲלוֹהִי יָכְלִין מַלְכַיָא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן וְשַׁווֹ אַרְעֵיהּ לְצָדוּ קִרְווֹהִי יְצַדְיַן מִבְּלִי יְתִיב :


 רש''י   ישאגו . שואגים ל' הווה : כפירים . מלכים : נצתו . נצתו באש :

(טז) גַּם בְּנֵי נֹף (ותחפנס) וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד: אַף בְּנֵי מַפֵּיס וְתַחְפַּנְחֵס יְקְטְלוּן גִּבָּרָךְ וְיִבְזוּן נִכְסָךְ :


 רש''י   גם בני נוף . ותחפנחס . הם מצרים שאתם בוטחים עליהם לעזרה : ירעוך קדקוד . ל' רציצה כדמתרגמינן ורצוץ ורעעו :

(יז) הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ: הֲלָא דָא פּוּרְעָנוּתָא תִּתְעֲבֵיד מִנִיךְ עַל דִשְׁבַקְתָּ יַת פֻּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דְּאַחֲזִיךְ אוֹרְחָא תַקְנָא וְלָא הֲלִיכְתָּא בָּהּ :


 רש''י   הלא זאת תעשה לך . הלא את הרעה ואת הפורענות הזאת תגרום לך האשמה והעון אשר עזבת את ה' אלהיך : בעת מוליכך בדרך . שהיה מלמד אותך דרך הטובה והישרה :

(יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר: וּכְעַן מַה לְכוֹן לְאִתְחַבָּרָא לְפַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמִרְמֵי דְּכוּרֵיכוֹן בְּנַהֲרָא וּמַה לְכוֹן לְמִגְזַר קְיָים עִם אַתּוּרָאָה לְאַגְלָאָה יַתְכוֹן לְהַלְאָה מֵעֵבֶר פְּרָת :


 רש''י   מה לך לדרך מצרים . למה תעזבי אותי ותבטחי על מצרים : לשתות מי שיחור . שטבעו זכוריכם בנילוס שיחור הוא נילוס כמה שנאמר מן השיחור אשר על פני מצרים בספר ( יהושע יג ) : ומה לך . למרוד בי למען תגלי לדרך אשור למעבר נהר פרת :
 

כתובים - תהילים - פרק עד

(ח) אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ: אֲמַרוּ בְּלִבְּהוֹן בְּנֵיהוֹן כַּחֲדָא אוֹקִידוּ אֲבָהָתְהוֹן כָּל מְעַרְעַיָא אֱלָהָא בְּאַרְעָא :


 רש''י   אמרו בלבם נינם יחד . נינם מושליהם וכן ( לעיל ע''ב ) ינון שמו , ואחריתו יהיה מנון ( משלי כ''ט ) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח''כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו , פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני :

(ט) אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה: אָתְוָנָא דִיהֲבוּ לָנָא נְבִיַיָא לָא חֲמֵינָא לֵית תּוּב נְבִיָא וְלֵית עִמָנָא דְיָדַע עַד אֵימָתַי :


 רש''י   אותותינו . שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה נתנבא אסף על ימי הגלות : עד מה . עד מתי נהיה בצרה זו :

(י) עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח: עַד אֵימָתַי אֱלָהָא יְחַסֵד מְעִיקָא יַרְחִיק בְּעֵיל דְבָבָא שְׁמָךְ לְעָלְמָא : (יא) לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב (חוקך) חֵיקְךָ כַלֵּה: לְמָא תְּתִיב יְדָךְ וִימִינָךְ לְמִפְרוֹק מִן גוֹ עִטְפָךְ אַפִּיק וְשֵׁיצֵי עָקְתָא :


 רש''י   מקרב חיקך כלה . השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך , כלה לשון גרש כמו ( שמות י''א ) כלה גרש יגרש :

(יב) וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וֵאלָהָא מַלְכָּא דִשְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ מִלְקַדְמִין עָבֵיד פּוּרְקָנָא בְּגוֹ אַרְעָא :


 רש''י   ואלהים מלכי מקדם . והרי אתה תשועתנו מקדם :
 

משנה סוטה פרק א

א. הַמְקַנֵא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם:

 ברטנורה  (א) המקנא לאשתו. אע''ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא, ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו אם היא צריכה לכך. ולקמן מפרש כיצד מקנא: מקנא לה על פי שנים. אם בא להשקותה מי המרים, צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני. ואם לא קנא לה בפני שנים, אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה: על פי עד אחד או ע''פ עצמו. אפילו אין עדים שנסתרה אלא עד אחד, או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרה בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק: ר' יהושע אומר כו'. צריך ב' עדים אף לסתירה. והלכה כרבי יהושע. ואעפ''כ אמרינן בגמרא דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, שיש לחוש לדברי ר''י ברבי יהודה דאמר מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו. ואם נסתרה אחר שקנא לה בינו לבינה, נאסרה עליו איסור עולם בזמן הזה שאין שם מי המרים:

ב. כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ. אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 ברטנורה  (ב) כיצד הוא מקנא לה אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני כו'. בגמרא מפרש למתניתין הכי, אמר לה בפני שנים אל תדברי ודברה, אל תדברי ונסתרה, ולא כלום הוא ואינה אסורה לא לבעלה ולא לתרומה. אמר לה אל תסתרי ודברה עמו שלא בסתר, עדיין מותרת לבעלה ומותרת לאכול בתרומה אם אשת כהן היא: נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ושיעור כדי טומאה, כדי לצלות ביצת תרנגולת ולגמעה: ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ואם מת בעלה קודם שישקנה, חולצת ולא מתיבמת. דכתיב באשה שמצא בה ערות דבר (דברים כ''ד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם. ואעפ''כ אינה מותרת לזר בלא חליצה, שכשם שאם היה בעלה חי לא היתה מותרת בלא גט, כך אינה מותרת מן היבם בלא חליצה:

ג. וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:

 ברטנורה  (ג) ואלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם. ואפילו היא בת כהן. ואילו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות: ושבאו עדים שהיא טמאה. ואפילו לאחר ששתתה ולא בדקוה המים, אסורה איסור עולם. לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת, שנאמר (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים, אבל איכא דידע בה, אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים: ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקים אותה, דכתיב (במדבר ה') ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון, שלא בא עליה לאחר סתירה, אז והאשה ההיא תשא את עונה. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקים את אשתו: שני תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו: ר''י אומר בעלה נאמן עליה. אם הבעל נאמן על אשתו באיסור חמור של נדה, לא יהא נאמן באיסור קל של לאו גרידא. וטעמייהו דרבנן, מתוך שאיסור קל הוא תקיף עליה יצריה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשָׁמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:

 ברטנורה  (ד) היו מעלין אותה לב''ד הגדול. דכתיב בסוטה (שם) ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם (דברים י''ז) ע''פ התורה אשר יורוך, מה להלן בב''ד הגדול אף כאן בב''ד הגדול: ומאיימין עליה. כדי שתודה: הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול: דברים שאינן כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים, כגון יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה:

ה. אִם אָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, שׁוֹבֶרֶת כְתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת. וְאִם אָמְרָה טְהוֹרָה אָנִי, מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצוֹרָעִים. וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה, לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ:

 ברטנורה  (ה) שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה, זניתי ואבדתי כתובתי כדי שלא תוכל לחזור ולתבוע כתובתה ממנו. ובמקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב''ד הוא שכותבת שובר, אבל במקום שכותבים כתובה, מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר: מעלין אותה לשער המזרח. מעלין ומורידין אותה, כדי ליגעה אולי תטרוף דעתה ותודה: שעל פתח שער נקנור. אדם ששמו נקנור שהביא דלתות לאותו פתח מאלכסנדריא של מצרים ונעשו לו נסים ונקרא שער נקנור על שמו כדאמרינן ביומא (לח.): ששם משקין את הסוטות. דבעינן לפני ה': ומטהרין את היולדות. כדי שיעמדו על גבי קרבנן. וה''ה זבין וזבות הטעונים קרבן: ומטהרין את המצורעים. כדכתיב (ויקרא י''ד) והעמיד הכהן המטהר וכו' לפני ה': אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלהן: אם נקרעו. אינו חושש, ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרע לקרעים הרבה. לשון אחר, פרימה מן הצדדין קריעה באורך: עד שמגלה את לבה. דכתיב (במדבר ה') ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופה מנין ת''ל האשה, א''כ מה ת''ל את ראש, מלמד שסותר את שערה: רבי יהודה אומר כו'. שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה שראו לבה נאה ושערה נאה. ואין הלכה כר''י:

ו. הָיְתָה מִתְכַּסָה בִלְבָנִים, מְכַסָהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג) וְנִוַּסְרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה:

 ברטנורה  (ו) היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. ואם היו שחורים יפין לה, מכסה בבגדים מכוערים: קטליות. ענקים שמשימים סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהם כדי שתראה בעלת בשר נקראים קטליות: נזמים וטבעות מעבירים ממנה. מפרש בגמרא דלא תימא שיניחו לה הנזמים והטבעות אחר שקרעו בגדיה וגלו את ליבה שזה יותר גנאי לה, כמו שגנאי יותר לאדם ערום שילך במנעלים ברגליו מלילך יחף, קמ''ל דלא: חבל מצרי. מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים. ואם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים: וקושרו למעלה מדדיה. שלא יפלו בגדיה ותשאר ערומה: וכל הרוצה לראות בא לראות. ודוקא באנשים רשות ואינו חובה. אבל בנשים, חובה על כל הנשים המצויות שם לבא ולראות, כדכתיב ונוסרו וכל הנשים: וכל הנשים מותרות לראותה. חייבין לראותה. הכי מפרש לה בגמרא:

ז. בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט:

 ברטנורה  (ז) המקום ניוולה. שמגלה כהן את ראשה וסותר את שערה וקורע את בגדיה: היא גילתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגילתה עצמה לנואף: המקום גילה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל: בירך התחילה בעבירה תחלה. בדרך תשמיש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר: ושאר כל הגוף לא פלט. שאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי, ואע''פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך:

ח. שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב. יח) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, [וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ]. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, (שֶׁנֶּאמַר (שם טו) וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל), לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם:

 ברטנורה  (ח) לונביאות. חניתות: לב אביו. אמר לו אבשלום לאביו, כתוב לי שילכו עמי שנים איש שאבחר מכל ישראל, כתב לו. והיה מראה חותמו של אביו לשנים, והולכים אחריו, לשנים אחרים והולכים אחריו, עד שכינס מאתים איש, כולן ראשי סנהדראות. הרי שגנב לב אביו ולב ב''ד. ולב כל ישראל, דכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל:

ט. וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּתַצַב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדב' יב) וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסַק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. משֶׁה זָכָה בְעַצְמוֹת יוֹסֵף וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. מִי גָּדוֹל מִמּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסַק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי. וְלֹא עַל משֶׁה בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ:

 ברטנורה  (ט) וכן לענין הטובה. נותנים לו לאדם שכר מעין הטובה שעשה. ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:
 

גמרא סוטה דף ב' ע''א

הַמְּקַנֵא דִיעָבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא קָסָבַר תַּנָא דִידָן אָסוּר לְקַנְאוֹת. אָמַר רַב חַסְדָּא זְנוּתָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. וְאָמַר רַב חַסְדָּא תּוּקְפָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא אִידִי וְאִידִי בְּאִיתְּתָא אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לָן בָּהּ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּתְּחִלָּה קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ כֵּיוַן שֶׁחָטְאוּ נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. (דנ''ב) דָּרַשׁ רַב עֲוֵירָא זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי אָמֵי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי אָסֵי כָּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רָבָא הָאי בְּעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַר לֶחֶם בְּעַד כִּכַּר לֶחֶם עַד אִשָּׁה זוֹנָה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רָבָא כָּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רִבִּי זְרִיקָה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב מַיִם רִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מַיִם אַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה שֶׁמָּא יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לְפֶרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רִבִּי אַבְהוּ כָּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִיגוּב יָדַים כְּאִילוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ':

 רש''י  אסור לקנאות. שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי ניוול ואפי' היא טהורה: קורא. תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית: תוקפא. כעס: אידי ואידי. תוקפא וזינותא דאמרי' דמחרבת את הבית: באיתתא. כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים: קודם שחטאו ישראל. בעריות: עם כל אחד ואחד. בביתו: נסתלקה מהם. מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו: בעד אשה זונה כו'. השתא דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה. במילתיה דרבא גרסינן בעד ככר לחם עד אשה זונה מבעי ליה דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי עונש אשה זונה והוא הדין נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשיא לרבא מידי דודאי מסיפיה לרישיה מדריש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למימר בעד וגבי אשה זונה הוה ליה למימר עד: המזלזל. שאוכל תמיד בלא נטילת ידים: נעקר. דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: מים ראשונים. שלפני המזון: שיגביה ידיו. ראשי אצבעותיו שיהיו המים משופעים לצד זרועותיו ולקמן מפרש טעמא: אחרונים. שלאחר הסעודה שחייבו חכמים מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים: צריך להשפיל ידיו למטה. כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידו שהרי להעביר הזוהמא הן: שמא יצאו המים חוץ לפרק וכו'. כדתנן במסכת ידים שצריך ליתן מים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשנים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחילה מחמת ידים וכו' (ועיין ברש''י באורך): כל האוכל בלא ניגוב ידים. דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה:
 

זוהר שמות דף ב' ע''ב

אָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִּכְתִיב (ירמי' ט) עַל הֶהָרִים אֶשָׂא בְכִי וָנֶהִי אֶלָּא אִלֵּין אִינוּן טוּרַיָּא רָמַיָּא דְעַלְמִין וּמָאן אִינוּן טוּרַיָּא רָמַיָּא אִינוּן בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְּסוּלָאִים בַּפָּז. וְהַשְׁתָּא הֲווּ נַחֲתִין בְּגָלוּתָא בְרֵיחַיָּא עַל קָדְלֵיהוֹן וִידֵיהוֹן מְהַדְּקָן. לַאֲחוֹרָא וְכַד (הֲווּ) עָאלוּ בְגָלוּתָא בְבָבֶל חֲשִׁיבוּ דְהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין דְהָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן וְלָא יַשְׁגַח בְּהוֹן לְעָלְמִין. וְתָנֵינָן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קָרָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְכָל פַּמַּלְיָא דִילֵיה וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ וְרַבְרְבָנוֹי וְכָל חֵילָא דִשְׁמַיָּא וְאָמַר לוֹן מַה אַתּוּן עָבְדִין הָכָא וּמַה בָנַי רְחִמָּאי בְגָלוּתָא דְבָבֶל וְאַתּוּן הָכָא קוּמוּ חוּתוּ כָּלְכוֹן לְבָבֶל וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מג) כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִי בָּבֶלָה וְגוֹ' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה דָּא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם. אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין כַּד נַחְתֵי לְבָבֶל אִתְפַּתְּחוּ שְׁמַיָּא וְשָׁרַאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל וְחָמָא כָל מַה דְחָמָא וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל הָא מָארֵיכוֹן הָכָא וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִיכּוֹי דְאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן לָא תֵימְנוּהוּ עַד דְאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְחָמָא וָאֵרֶא כַךְ וָאֵרֶא כַךְ וְאִי גָלֵי יַתִּיר מַמַּה דְגָלֵי כֹּלָא אִצְטְּרִיךְ כֵּיוַן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כַּךְ חָדוּ וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלוּתְהוֹן כְּלַל דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן וְכָל מַאי דְגָלֵי בִּרְשׁוּתָא גָלֵי:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְּכִי וּנְהִי. אֶלָּא אֵלּוּ הֵם הֶהָרִים הָרָמִים שֶׁבָּעוֹלָם. וּמִי הֵם אֵלּוּ הֶהָרִים הָרָמִים, הֵם בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְּסוּלָאִים בַּפָּז. וְעַתָּה הֵם יוֹרְדִים בַּגָּלוּת, וְרֵיחַיִם עַל עָרְפָּם, וִידֵיהֶם קְשׁוּרִים לְאָחוֹר. וּכְשֶׁבָּאוּ לְגָלוּת בָּבֶל, חָשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם לְעוֹלָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָזַב אוֹתָם וְלֹא יַשְׁגִּיחַ עוֹד בָּהֶם לְעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת, וְהַמַּחֲנוֹת, וְשָׂרָיו, וְכָל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לָהֶם, מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן, וּמַה בָּנַי אֲהוּבָי בְּגָלוּת בָּבֶל וְאַתֶּם כָּאן, קוּמוּ רְדוּ כֻּלְּכֶם לְבָבֶל וַאֲנִי עִמָּכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כֹּה אָמַר ד' וְגוֹ', לְמַעֲנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָּרֵיחַיִם כֻּלָּם, אֵלּוּ הֵם כָּל הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים. כְּשֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְרוּחַ הַנְּבוּאָה הַקְּדוֹשָׁה שָׁרְתָה עַל יְחֶזְקֵאל, וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אֲדוֹנֵיכֶם כָּאן, וְכָל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁבָּאוּ לָדוּר עִמָּכֶם. לֹא הֶאֱמִינוּהוּ, עַד שֶׁנִּצְרָךְ לְגַלּוֹת כָּל מַה שֶּׁרָאָה: וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִם גִּלָּה בְּיוֹתֵר, כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה נִצְרָךְ כֻּלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זֶה, שָׂמְחוּ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים מִפִּי יְחֶזְקֵאל, לֹא פָּחֲדוּ עַל גָּלוּתָם כְּלָל, כִּי יָדְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יַעֲזוֹב אוֹתָם. וְכָל מַה שֶּׁגִּלָּה, גִּלָּה בִּרְשׁוּת.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְּתַרְגֵּם. וְהַמְּתַרְגֵם לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַמְּתַרְגֵּם רַשָּׁאי לְתַרְגֵּם עַד שֶׁיִּכְלֶה הַפָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם מִפִּי הַתּוּרְגְמָן וְאֵין הַתּוּרְגְמָן נִשְּׁעָן לֹא לַעֲמוּד וְלֹא לְקוֹרָה אֶלָּאָ עוֹמֵד בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וְלֹא יְתַרְגֵם מִתּוֹךְ הַכְּתָב אֶלָּא עַל פֶּה. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לְסַיֵּיעַ לְתוּרְגְּמָן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תַּרְגוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהַקָּטָן מְתַרְגֵם עַל יְדֵי גָּדוֹל וְאֵין כָּבוֹד לְגָדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי קָטָן וְלֹא יִהְיוּ הַמְּתַרְגְּמִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם: ב. וְלֹא כָּל הַמִּקְרָאוֹת מְתַרְגְּמִין בְּצִבּוּר מַעֲשֶׂה רְאוּבֵן וּבִרְכַת כֹּהֲנִים וּמַעֲשֵׂה הָעֶגֶל מִן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן עַד וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם וְגוֹ' וְעוֹד פָּסוּק אֶחָד וַיִּגּוֹף ה' אֶת הָעָם וְגוֹ' נִקְרְאִין וְלֹא מְתֻרְגָּמִין. וּבְמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד נִקְרָא וְלֹא מְתַרְגֵּם:
 

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

שָׂם לְאָזְנַיִם הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּשׁוּפּוֹת כִּיתֵדוֹת אוֹ אַלְיַת הָאוֹזֶן רְחָבָה הַרְבֶּה לִהְיוֹת חוֹמָה וְגֶדֶר נֶגֶד הַשּׁוֹמֵעַ אִם יִשְׁמַע דְּבַר חֵטְא. שָׂם עַפְעַפַּיִם לְכַסּוֹת וְלִסְתּוֹם וְלַעֲצוֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְרָע. וְלַלָּשׁוֹן שְׁתֵּי חוֹמוֹת חוֹמַת עֶצֶם וְחוֹמַת בָּשָׂר מִלְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרָע וְשׁוּם דְּבַר עֲבֵירָה וְהָאָדָם הַנִּבְזֶה כְּשֶׁהוּא שָׂם אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ עֲבֵירָה. וְעֵינָיו לִרְאוֹת עֲבֵירָה. לְשׁוֹנּוֹ לְהַצְמִיד מִרְמָה מַה עָשָׂה פָּרַץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכַמָּה חַטָּאִים נַעֲשׂוּ. קַח מָשָׁל אָדָם הַפּוֹרֵץ גֶּדֶר מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הוּא חַיָּיב מִיתָה הַפּוֹרֵץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבֶּן מָוֶת הוּא וְעַל זֶה נֶאֱמַר וּפוֹרֶץ גָּדֵר יִשָּׁכֵנוּ נָחָשׁ:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי: (יז) וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת: וּנְטָּלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת: (יח) וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה: וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרֹת וּשְׁרוֹ בְּרִתְמָה:

 רש''י   ויחנו ברתמה. על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים:
 

(יט) וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ: וּנְטָלוּ מֵרִתְמָה וּשְׁרוֹ בְּרִמוֹן פָּרֶץ: (כ) וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה: וּנְטָלוּ מֵרִמוֹן פָּרֶץ וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָה:    (כא) וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה: וּנְטָלוּ מִלִבְנָה וּשְׁרוֹ בְּרִסָה:

(נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהָבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתָהּ:

 רש''י   והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקים בה:
 

(נד) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ: וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְעַדְבָא לְזַרְעֲיַתְכוֹן לְסַגִיאֵי תַּסְגוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעִירֵי תַּזְעִירוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵהּ תַּמָן עַדְבָא דִי לֵהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהַתְכוֹן תַּחְסְנוּן:

 רש''י   אל אשר יצא לו שמה. מקרא קצר הוא זה, אל מקום אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה: למטות אבותיכם. לפי חשבון יוצאי מצרים. דבר אחר בשנים עשר גבולין כמנין השבטים:
 

(נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ: וְאִם לָא תְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דִי תַשְׁאֲרוּן מִנְהוֹן לְסִיעַן נַטְלַן זְיַן לְקִבְלֵיכוֹן וּלְמַשִׁרְיַן מַקְפַּנְכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ:

 רש''י   והיה אשר תותירו מהם. יהיו לכם לרעה: לשכים בעיניכם. ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שיכיא: ולצנינם. פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא: וצררו אתכם. כתרגומו:
 

(נו) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם: וִיהֵי כְּמָא דִי חֲשָׁבִית לְמֶעְבַּד לְהוֹן אַעֲבֵד לְכוֹן: לד (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָאלִין לְאַרְעָא דִכְנָעַן דָא אַרְעָא דִי תִתְפְּלֵג לְכוֹן בְּאַחֲסָנָא אַרְעָא דִכְנַעַן לִתִחוּמָאָה:

 רש''י   זאת הארץ אשר תפל לכם וגו' . לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות: תפל לכם. על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלקה לשון נפילה. ומדרש אגדה אומר על ידי שהפיל הקדוש ברוך הוא שריהם של שבע אמות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח:
 

(ג) וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: וִיהֵי לְכוֹן רוּחַ דָרוֹמָא מִמַדְבְּרָא דְצִן עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם וִיהֵי לְכוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא מִסְיָפֵי יַמָא דְמִלְחָא קִדוּמָא:

 רש''י   והיה לכם פאת נגב. רוח דרומית אשר מן המזרח למערב: ממדבר צן. אשר אצל אדום מתחלת מקצוע דרומית מזרחית של ארץ תשעת המטות. כיצד, שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כלה וארץ מואב כלה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, שנאמר בפרשה זו מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה. ונחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצרים, שנאמר (יהושע יג, ג) מן השיחור אשר על פני מצרים. ומפסיק בין ארץ מצרים לארץ ישראל וארץ אדום אצלה לצד המזרח וארץ מואב אצל ארץ אדום בסוף הדרום למזרח, וכשיצאו ישראל ממצרים, אם רצה המקום לקרב את כניסתם לארץ היה מעבירם את הנילוס לצד צפון ובאין לארץ ישראל, ולא עשה כן, וזהו שנאמר (שמות יג, יז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, שהם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, כענין שנאמר בפלשתים (צפניה ב, ה) יושבי חבל הים גוי כרתים. ולא נחם אותו הדרך אלא הסבן והוציאם דרך דרומה אל המדבר, והוא שקראו יחזקאל (יחזקאל כ, לה) מדבר העמים, לפי שהיו כמה אמות יושבות בצדו והולכין אצל דרומה מן המערב כלפי מזרח תמיד, עד שבאו לדרומה של ארץ אדום ובקשו ממלך אדום שיניחם להכנס בארצו ולעבור דרך רחבה ולהכנס לארץ, ולא רצה. והצרכו לסבוב את כל דרומה של אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב, שנאמר (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. והלכו כל דרומה של מואב עד סופה ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו כל מצר מזרחי שלה לרחבה וכשכלו את מזרחה מצאו את ארץ סיחון ועוג שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען והירדן מפסיק ביניהם. וזהו שנאמר ביפתח (שופטים יא, יח) וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב. וכבשו את ארץ סיחון ועוג שהיתה בצפונה של ארץ מואב. וקרבו עד הירדן והוא כנגד מקצוע צפונית מערבית של ארץ מואב, נמצא שארץ כנען שבעבר הירדן למערב היה מקצוע דרומית מזרחית שלה אצל אדום:
 

(ד) וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה (והיה) וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה: וְיַסְחַר לְכוֹן תְּחוּמָא מִדְרוֹמָא לְמַסְקָנָא דְעַקְרַבִּים וִיעִבַר לְצִן וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי מִדְרוֹמָא לִרְקָם גֵיאָה וְיִפּוֹק לַחֲצַר אַדָר וִיעִבַר לְעַצְמוֹן:

 רש''י   ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים. כל מקום שנאמר ונסב או ויצא, מלמד שלא היה המצר שווה אלא הולך ויוצא לחוץ, יוצא המצר ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון למערב ועובר המצר בדרומה של מעלה עקרבים, נמצא מעלה עקרבים לפנים מן המצר: ועבר צנה. אל צין כמו מצרימה: והיו תוצאותיו. קצותיו. בדרומה של קדש ברנע: ויצא חצר אדר. מתפשט המצר ומרחיב לצד צפון של עולם ונמשך עוד באלכסון למערב ובא לו לחצר אדר ומשם לעצמון ומשם לנחל מצרים. ולשון ונסב האמור כאן לפי שכתב ויצא חצר אדר שהתחיל להרחיב משעבר את קדש ברנע ורוחב אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון ומשם והלאה נתקצר המצר ונסב לצד הדרום ובא לו לנחל מצרים ומשם לצד המערב אל הים הגדול שהוא מצר מערבה של כל ארץ ישראל. נמצא שנחל מצרים במקצוע מערבית דרומית:
 

(ה) וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה: וְיַסְחַר תְּחוּמָא מֵעַצְמוֹן לְנַחֲלָא דְמִצְרָיִם וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא:

 רש''י   והיו תוצאותיו הימה. אל מצר המערב שאין עוד גבול נגב מאריך לצד המערב משם והלאה:
 

(ו) וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם: וּתְחוּם מַעַרְבָא וִיהֵי לְכוֹן יַמָא רַבָּא וּתְחוּמֵהּ דֵין יְהֵא לְכוֹן תְּחוּם מַעֲרְבָא:

 רש''י   וגבול ים. ומצר מערבי מהו: והיה לכם הים הגדול. למצר: וגבול. הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול והם איים, שקורין אישלי''ש [איים] :
 

(ז) וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר: וְדֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא מִן יַמָא רַבָּא תְּכַוְנוּן לְכוֹן לְהוֹר טוּרָא:

 רש''י   גבול צפון. מצר צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. שהוא במקצוע צפונית מערבית. וראשו משפיע ונכנס לתוך הים ויש מרוחב הים לפנים המנו וחוצה המנו: תתאו. תשפעו לכם לנטות ממערב לצפון אל הר ההר: תתאו. לשון סבה, כמו (ד''ה ב' יב, יא) אל תא הרצים, (יחזקאל מ, י) ותאי השער היציע, שקורין אפינדי''ץ , שהוא מוסב ומשפע:
 

(ח) מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה: מֵהוֹר טוּרָא תְּכַוְנוּן לִמְטֵי חֲמָת וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי דִתְחוּמָא לִצְדָד:

 רש''י   מהר ההר. תסבו ותלכו אל מצר הצפון לצד המזרח ותפגעו בלבא חמת, זו אנטוכיא: תוצאות הגבול. סופי הגבול. כל מקום שנאמר תוצאות הגבול, או המצר כלה שם לגמרי ואינו עובר להלן כלל, או משם מתפשט ומרחיב ויוצא לאחוריו להמשיך להלן באלכסון יותר מן הרוחב הראשון, ולענין רוחב המדה הראשון קראו תוצאות, ששם כלתה אותה מדה:
 

(ט) וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: וְיִפּוֹק תְּחוּמָא לְזִפְרוֹן וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי לַחֲצַר עֵינָן דֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא:

 רש''י   והיו תוצאתיו חצר עינן. הוא היה סוף המצר הצפוני. ונמצאת חצר עינן במקצוע צפונית מזרחית. ומשם והתאויתם לכם אל מצר המזרחי:
 

(י) וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה: וּתְכַוְנוּן לְכוֹן לִתְחוּם קִדוּמָא מֵחֲצַר עֵינָן לִשְׁפָם:

 רש''י   והתאויתם. לשון הסבה ונטיה כמו תתאו: שפמה. במצר המזרחי ומשם הרבלה:
 

(יא) וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבוּל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא מִשְׁפָם לְרִבְלָה מִמַדְנַח לָעָיִן וְיֵחוֹת תְּחוּמָא וְיִמְטֵי עַל כֵּיף יַם גִנוֹסַר קִדוּמָא:

 רש''י   מקדם לעין. שם מקום. והמצר הולך במזרחו נמצא העין לפנים מן המצר ומארץ ישראל הוא: וירד הגבל. כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך: ומחה על כתף. אל עבר: ים כנרת קדמה. שיהא ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם יורד אל הירדן והירדן מושך ובא מן הצפון לדרום באלכסון נוטה לצד מזרח ומתקרב לצד ארץ כנען כנגד ים כנרת ומושך לצד מזרחה של ארץ ישראל כנגד ים כנרת עד שנופל בים המלח ומשם כולה הגבול בתוצאותיו אל ים המלח, שממנו התחלת מצר מקצוע דרומית מזרחית. הרי סובבת אותה לארבע רוחותיה:
 

(יב) וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא לְיַרְדְנָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא דְמִלְחָא דָא תְהֵי לְכוֹן אַרְעָא לִתְחוּמָאָה סְחוֹר סְחוֹר: (יג) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה: וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דָא אַרְעָא דְתִתְחַסְנוּן יָתַהּ בְּעַדְבָא דִי פַקֵיד יְיָ לְמִתַּן לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא: (יד) כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם: אֲרֵי קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן: (טו) שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה: תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵ עִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ קִדוּמָא מַדִינְחָא:

 רש''י   קדמה מזרחה. אל פני העולם שהם במזרח, שרוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל:
 

(טז) רביעי - במחוברות ששי  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יַחְסְנוּן לְכוֹן יָת אַרְעָא אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן:

 רש''י   אשר ינחלו לכם. בשבילכם כל נשיא ונשיא אפטורפוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון. ומה שהם עושין יהיה עשוי כאלו עשאום שלוחים. ולא יתכן לפרש לכם זה ככל לכם שבמקרא, שאם כן היה לו לכתוב ינחילו לכם. ינחלו משמע שהם נוחלים לכם בשבילכם ובמקומכם, כמו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם:
 

(יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ: וְרַבָּא חָד רַבָּא חָד מִשִׁבְטָא תִּסְבוּן לְאַחֲסָנָא יָת אַרְעָא:

 רש''י   לנחל את הארץ. שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם:
 

(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בַּר עַמִיהוּד: (כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן: לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן אֱלִידָד בַּר כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי דָן רַבָּא בֻּקִי בַּר יָגְלִי: (כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד: לִבְנֵי יוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה רַבָּא חַנִיאֵל בַּר אֵפוֹד: (כד) וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרָיִם רַבָּא קְמוּאֵל בַּר שִׁפְטָן: (כה) וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן רַבָּא אֱלִיצָפָן בַּר פַּרְנָךְ: (כו) וּלְמַטֵּה בְנֵי יִשָׂשכָר נָשִׂיא פַּלְטִיאֵל בֶּן עַזָּן: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשכָר רַבָּא פַלְטִיאֵל בַּר עַזָן: (כז) וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי: וּלְשִׁבְטָּא דִבְנֵי אָשֵׁר רַבָּא אֲחִיהּוּד בַּר שְׁלֹמִי: (כח) וּלְמַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי רַבָּא פְּדַהְאֵל בַּר עַמִיהוּד: (כט) אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אִלֵין דִי פַּקִיד יְיָ לְאַחֲסָנָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

 רש''י   לנחל את בני ישראל. שהם ינחילו אותה לכם למחלקותיה:
 

לה (א)  חמישי  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מֵאַחֲסָנַת אֲחוּדַתְהּוֹן קִרְוִין לְמִתָּב וְרֶוַח לְּקִרְוַיָא סַחֲרָנֵיהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵוָאֵי:

 רש''י   ומגרש. רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:
 

(ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם: וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמִתָּב וְרַוְחֵיהוֹן יְהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְקִנְיָנֵיהוֹן וּלְכָל חֵוַתְהוֹן:

 רש''י   ולכל חיתם. ולכל צרכיהם:
 

(ד) וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב: וּרְוָחֵי קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מִכּוֹתֵל קַרְתָּא וּלְבָרָא אֲלַף אַמִין סְחוֹר סְחוֹר:

 רש''י   אלף אמה סביב. ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:
 

(ה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים: וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יָת רוּחַ קִדוּמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ דְרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ מַעֲרְבָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ צִפּוּנָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְקַרְתָּא בִמְצִיעָא דֵין יְהֵי לְהוֹן רְוָחֵי קִרְוַיָא: (ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: וְיָת קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי יָת שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא דִי תִתְּנוּן לְמֵעֲרַק תַּמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קִרְוִין: (ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן: כָּל קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קִרְוִין יָתְהֶן וְיָת רְוָחֵיהֶן: (ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם: וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן מֵאֲחוּדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן סַגִיאֵי תַּסְגוּן וּמִן זְעִירֵי תַּזְעִירוּן גְבַר כְּפוּם אַחֲסַנְתֵּהּ דִי יַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִרְווֹהִי לְלֵוָאֵי: (ט)  שישי - במחוברות שביעי  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קִרְוִין קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן לְכוֹן וְיַעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ:

 רש''י   והקריתם. אין הקריה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:
 

(יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְשֵׁזָבָא מִגָאֵל דְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא:

 רש''י   מגאל. מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:
 

(יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיַן לְכוֹן:

 רש''י   שש ערי מקלט. מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:
 

(יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: יָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וְיָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן:

 רש''י   את שלש הערים וגו' . אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם:
 

(טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא וּלְתוֹתָבַיָא דְבֵינֵיכוֹן יֶהֶוְיַן שִׁית קִרְוַיָא הָאִלֵין לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרַק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ: (טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: וְאִם בְּמָאן דְפַרְזְלָא מְחָהִי וְקַטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

 רש''י   ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד. ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו' , למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:
 

(יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: וְאִם בְּאַבְנָא דְמִתְנָסְבָא בִידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בַּהּ מְחָהִי וְקָטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

 רש''י   באבן יד. שיש בה מלא יד: אשר ימות בה. שיש בה שעור להמית, כתרגומו. לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:
 

(יח) אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: אוֹ בְּמָאן דְעָא דְמִתְנָסֵב בִּידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בֵּה מְחָהִי וְקַטְּלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטַל קָטוֹלָא:

 רש''י   או בכלי עץ יד. לפי שנאמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שמות כא) , יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:
 

(יט) גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ: גָאֵל דְמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַב לֵהּ מִן דִינָא הוּא יְקַטְלִנֵהּ:

 רש''י   בפגעו בו. אפלו בתוך ערי מקלט:
 

(כ) וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: וְאִם בְּסַנְאָה דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי בְּכַמְנָא וְקַטְלֵהּ:

 רש''י   בצדיה. כתרגומו, בכמנא. במארב:
 

(כא) אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ: אוֹ בִדְבָבוּ מְחָהִי בִידֵהּ וְקָטְלֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל מַחְיָא קָטוֹלָא הוּא גָאֵל דְמָא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיֵב לֵיהּ מִן דִינָא: (כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה: וְאִם בִּתְכֵיף בְּלָא דְבָבוּ דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי כָּל מָאן בְּלָא כְמָן לֵיהּ:

 רש''י   בפתע. באונס. ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:
 

(כג) אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ: אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בָּהּ בְּלָא חָזֵי וּרְמָא עֲלוֹהִי וְקָטְלֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָבַע בִּישְׁתֵיהּ:

 רש''י   או בכל אבן אשר ימות בה. הכהו: בלא ראות. שלא ראהו: ויפל עליו. מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה:
 

(כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין גָאֵל דְמָא עַל דִינַיָא הָאִלֵין: (כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יָת קָטוֹלָא מִיַד גָאֵל דְמָא וִיתִיבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן וִיתֵב בָּהּ עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דִי רַבֵּי יָתֵהּ בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא:

 רש''י   עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו: אשר משח אתו בשמן הקדש. לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פרש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש. ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא, ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אתו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:
 

(כו) וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְאִם מִפַּק יִפּוֹק קָטוֹלָא יָת תְּחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן: (כז) וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: וְיַשְׁכַּח יָתֵהּ גָאֵל דְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ וְיִקְטוֹל גָאֵל דְמָא יָת קָטוֹלָא לֵית לֵהּ דְמָא:

 רש''י   אין לו דם. הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:
 

(כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ: אֲרֵי בְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ יִתֵּב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּבָתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטּוֹלָא לְאֲרַע אַחֲסַנְתֵּה: (כט) וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: וִיהוֹן אִלֵין לְכוֹן לִגְזֵרַת דִין לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

 רש''י   בכל מושבתיכם. למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:
 

(ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת: כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא לְפוּם סַהֲדִין יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יַסְהִד בֶּאֱנַשׁ לְמִקְטָל:

 רש''י   כל מכה נפש וגו' . הבא להרגו על שהכה את הנפש: לפי עדים ירצח. שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:
 

(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן עַל אֱנַשׁ קָטוֹל דִי הוּא חַיָב לְמִקְטָל אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

 רש''י   ולא תקחו כפר. לא יפטר בממון:
 

(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן לְמֵעֲרוֹק לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ לְמֵתוּב לְמִתַּב בְּאַרְעָא עַד דִימוּת כַּהֲנָא:

 רש''י   ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון לתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן: לנוס. כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מלים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מברח. ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כפר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדין לא נס ומהיכן ישוב:
 

(לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלָא תְּחַיְבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן בָּהּ אֲרֵי דְמָא הוּא מְחַיַב יָת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַפֵּר עַל דַם זַכַּאי דִי אִתְאַשֵׁד בַּהּ אֶלָהֵן בְּדַם אַשְׁדֵהּ:

 רש''י   ולא תחניפו. ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחיבון:
 

(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלָא תְסַאֲבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ דִי שְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ דִשְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטמאתה: כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם:
 

לו (א)  שביעי וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְקָרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְּזַרְעִית בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה מִזַרְעֲיַת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ: (ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: וִיהֶוְיַן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסָנַת אֲבְהָתָנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטַיָא דִיֶהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחֲסַנְתָּנָא יִתְמְנָע:

 רש''י   ונוסף על נחלת המטה. שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו:
 

(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן: וְאִם יְהֵי יוֹבֵלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחֲסַנְתְּהוֹן עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִי תְהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דְאֲבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהֶן:

 רש''י   ואם יהיה היובל. מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק: ואם יהיה היובל. כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירשה אינה חוזרת, ואפלו אם יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם:
 

(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין: (ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהֶן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין: (ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו: וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי:

 רש''י   וכל בת ירשת נחלה. שלא היה בן לאביה:
 

(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסַנְתֵּהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד: כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד: (יא)  מפטיר  וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: וַהֲוָאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֶן לִנְשִׁין:

 רש''י   מחלה תרצה וגו' . כאן מנאן לפי גדלתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו:
 

(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן: מִזַרְעֲיַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחֲסַנְתְּהֶן עַל שִׁבְטָא זַרְעִית אֲבוּהֶן: (יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ: אִלֵין פִּקוּדַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ:  חזק: