להצלחת בנימין בן רבקה
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
 

נביאים - יהושע - פרק יג

(טו) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דִּבְנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן : (טז) וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא: וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא מֵעֲרוֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְּאַרְנוֹן וְקַרְתָּא דִי בְגוֹ נַחֲלָא וְכָל מֵישְׁרָא עַד מֵידְבָא : (יז) חֶשְׁבּוֹן וְכָל עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר דִּיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן: חֶשְׁבּוֹן וְכָל קִרְוָהָא דִי בְמֵישְׁרָא דִיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מָעוֹן : (יח) וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת: וְיָהְצָה וּקְדֵמוֹת וּמֵפָעַת : (יט) וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק: וְקִרְיָתַיִם וְשִּׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּטוּרָא דְמֵישְׁרָא :


 רש''י   בהר העמק . בטורא דמישרא :

(כ) וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת: וּבֵית פְּעוֹר וּמַשְׁפֵּךְ מֵרָמָתָא וּבֵית יְשִׁימוֹת :
 

כתובים - תהילים - פרק ה

ה (א) לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִין תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :


 רש''י   אל הנחילות . מנחם פתר בכולן נחילות ועלמות גיתות ידותון כלם שמות כלי זמר הם ונעימות המזמור היתה לפי שיר הראוי לאותו כלי ומדרש אגדה יש מפרשים נחילות לשון נחלה ואין זה משמעות התיבה וגם ענין המזמור אינו מדבר בנחלה ויתכן לפתור נחילות גייסות כמו נחיל של דבורים וכמו ( תהלים יח ) ונחלי בליעל ות''י סיעת חייבין תפלה בשביל גייסות אויבים הבאים על ישראל ואומר המשורר מזמור הזה בשביל כל ישראל :

(ב) אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי: מֵימְרִי אַצִית יְיָ אִתְבַּין רִנוּנִי :


 רש''י   אמרי האזינה ה' . כשיש בי כח לשאול צרכי לפניך וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בלבי בינה הגיגי הבן הגיון לבי כך מפורש במדרש כל בינה שבמקרא הטעם תחת הנון חוץ מזה וחבירו ( באיוב לה ) ואם בינה שמעה זאת שאינו שם דבר אלא לשון הבן כמו ( משלי כג ) בין תבין את אשר לפניך לפיכך הטעם תחת הבי''ת :

(ג) הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: צֵית לְקָל בָּעוּתִי מַלְכִּי וֵאלָהִי אֲרוּם קֳדָמָךְ אֲצַלִי : (ד) יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: יְיָ בְּצַפְרָא שְׁמַע קָלִי בְּצַפְרָא אֲסַדֵר קֲדָמָךְ וְאֶסְתְּכֵי :


 רש''י   בקר תשמע קולי . בבוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעי' כמו שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ ( לקמן קא ) היה זרועם לבקרים ( ישעי' לג ) כי בבקר בבקר יעבור ( שם כח ) : בקר אערך לך . תפלתי על זאת , אערוך ל' מערכה הוא כך חברו מנחם : ואצפה . שתעשה בהם משפטים :

(ה) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: מְטוּל דְלָא אֱלָהָא רָעֵי רִשְׁעָא אַנְתְּ לָא אִתּוֹתַב עִמָךְ בִּישָׁא :


 רש''י   כי לא אל חפץ רשע אתה . ונאה לך לאבד הרשעה מן העולם : לא יגורך רע . לא יגור אצלך :

(ו) לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: לָא יִתְעַתְּדוּן מְתַלְעֲבִין) ּּבֵל עַיְנָךְ סְנֵיתָא כָּל עוֹבְדֵי שְׁקָר :


 רש''י   הוללים . משתטים ובלשון משנה מעורבבין :
 

משנה שביעית פרק ט

א. הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפַר, פְּטוּרִין מן. הַמַּעְשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְפִיחִים, מֻתָּרִים, חוּץ מִסְפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְפִיחִים אֲסוּרִים:

 ברטנורה  (א) הפיגם. עשב שקורין רוט''א בלע''ז: והירבוזין. אספרג''י בלע''ז, והשוטים הם אספרג''י של שדות, אותן שאינן של גנות: והחלגלוגית. בערבי רגל''א, ובלעז וירדולאג''ש, וכוסבר קוליאנד''ר בלעז. ודוקא של הרים, אבל של גינה חשוב הוא: וכן כרפס. של נהרות דוקא, אבל לא של גינה: כרפס. אפוי''ו בלע''ז: גרגיר. אוריג''א בלעז. שבאפר. הגדל באחו, אבל של גינה חשוב הוא: פטורים מן המעשר. בכל השנים, כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהם נשמר, שאין נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר כדכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך: ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן, והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור, וכל הנך דמתניתין, שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון שלש סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון שלש סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית: שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. להביאם מן המשומר. ואין הלכה כר' יהודה: כל הספיחין מותרין. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור: חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה, שאין גדילים כמותן במדבר, ואין הלכה כרבי שמעון:

ב. שָׁלֹש אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלשׁ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין גָלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת:

 ברטנורה  (ב) שלש ארצות. בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור, וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית, חייב לבער אותו המין מן הבית מיד, כגון אם לקח תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית, אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן, עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים: כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון. שהשקמים אין גדילים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו). ותחום טבריא. הוא העמק, אלו השלשה הם מהגליל: ההר והשפלה והעמק. הם שלשה חלקים של ארץ יהודה: שפלת לוד, והר [שלה לוד, ומבית חורון עד הים, הם שלש חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך: מבית חורון ועד הים מדינה אחת. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

ג. וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת. שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים:

 ברטנורה  (ג) ולמה אמרו שלש ארצות. הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא: שיהיו אוכלים. ביהודה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה, וכן בגליל וכן בעבר הירדן, אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל ולא בגליל על ידי אותן שביהודה דגמירי שאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה: ושאר כל הארצות כהר המלך. שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

ד. אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ:

 ברטנורה  (ד) אוכלים על המופקר. אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין במקום המופקר, אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר, אף על פי שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער, כדאמרן, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: רבי יוסי מתיר אף על השמור. ואין הלכה כר' יוסי: אוכלים על הטפיחים. על מה שמשימים העופות בטפיחים שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו, ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים: ועל הדופרא. אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם: אבל לא על הסתווניות. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדילים בימות הסתיו: רבי יהודה מתיר. לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הַכּוֹבֵשׁ שְׁלשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהַלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:

 ברטנורה  (ה) הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק: בחבית אחת. של חומץ או של ציר כדי שיתקיימו שלשת מיני הירק יחד: ר' אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן. דתנן לעיל בפרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו, ושלא במינה בנותן טעם: ר' יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן, אף על פי שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דר' יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירא הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה, אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה, שעדיין לא כלה, אף על פי שעיקר הפרי כלה, אף על פי כן תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער: כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו אלא אף על פי ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל על ידו שאר ירקות, ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה. והלכה כרבן גמליאל, דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

ו. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וִהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

 ברטנורה  (ו) המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן: המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים אוכלן בלא ביעור: עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בעשרים ושלשה במרחשון, משם ואילך חייב לבער: מגבב. תרגום לקושש קש, לגבבא: רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פירוש אחר, שמרביץ העפר ומשכיבו. תרגום רובץ, רביע: ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר, במחובר לאילן: שישרו. שיפלו: והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער: בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר' עקיבא:

ז. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

 ברטנורה  (ז) עניים נכנסים לפרדסאות. בשאר שני שבוע, ליטול לקט שכחה ופאה. וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית: עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה: בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה, ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה, פקעה קדושת שביעית ממה שבבית:

ח. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:

 ברטנורה  (ח) והגיע שעת הביעור. זמן ביעור הפירות לפי מקומם כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור, ובברייתא שנינו אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית, וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו. אבל בידוע הכל לפי מה שכלו: מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. מאנשי ביתו ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך לטול יטול: ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך: אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כר' יוסי:

ט. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:

 ברטנורה  (ט) ר' אליעזר אומר יתנו לאוכליהן. אף על פי שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו אלא ינתנו לו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כבית שמאי דאמרי (לעיל מ''ב פ''ד), אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הלכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו, שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. חכמים לדבריו דרבי אליעזר קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה, היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושרית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שוין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כרבי אליעזר: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דלא תימא אין חלה בשביעית, משום דכתיב לאכלה ולא לשרפה, וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קא משמע לן, דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עיסה שתהיה, חלה תרימו:
 

גמרא ברכות דף מ''ו ע''א

רַבִּי זֵירָא חָלַשׁ עָל גַּבֵּיהּ רִבִּי אַבְהוּ קָבִּיל עָלֵיהּ אִי מִתְפַּח קְטִינָא חָרִיךְ שַׁקֵּי עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן אִתְפַּח. עָבַד סְעוּדָתָא לְכֻלְּהוּ רַבָּנָן. כִּי מָטָא לְמֵשְׁרֵי אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא לִישְׁרֵי לָן מָר. אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרִבִּי יוֹחָנָן. דְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ שָׁרָא לְהוּ כִּי מָטָא לִבְרוּכֵי אָמַר לֵיהּ נְבָרִיךְ לָן מָר אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרַב הוּנָא דְמִן בָּבֶל דְּאָמַר בּוֹצֵעַ מְבָרֵךְ. וְאִיהוּ כְמָאן סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵח מְבָרֵךְ. בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מָאי מְבָרֵךְ יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרִבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְבָרִים וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וְנִכְסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַּקֵק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

 רש''י  קטינא וכו'. כך היו קורין לרבי זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים: כי מטא למשרי. לשנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמן בבל. היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה רבי זירא בא''י במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן בעה''ב תמיד ולדעת מה הן צריכים: נכסיו. קרקעותיו:
 

זוהר תרומה דף קנ''ב ע''ב

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר כַּמָּה זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִכָּל עַמִּין וּבְגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָהִיב מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא לְכָל עַלְמָא וְאִלְּמָלֵא יִשְׂרָאֵל לָא יָהִיב קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְזוֹנָא לְעַלְמָא וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְנַטְּלֵי מְזוֹנָא עַל חַד תְּרֵין. בְּזִמְנָא דַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא מֵאַתַר עִילָאָה וְאִינוּן יַהְבֵי חוּלָק תַּמְצִית לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְעַמִּין כֻלְּהוּ לָא אִתְזְנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא אִתְהַפִּךְ כְּגַוְונָא אַחֲרָא. מְתַל לְמַלְכָּא דְאַתְקִין סְעוּדָתָא לִבְנֵי בֵיתֵיהּ כָּל זִמְנָא דְעַבְדֵי רְעוּתֵיהּ אַכְלֵי סְעוּדָתָא עִם מַלְכָּא וְיַהֲבֵי לְכַלְבֵּי חוּלַק גַּרְמִין לְמִגְרַר בְּשַׁעְתָּא דִבְנֵי בֵיתֵיהּ לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמַלְכָּא מַלְכָא יָהִיב כָּל סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְסָלִיק לוֹן גַּרְמֵי. כְּגַוְונָא דָא כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן הָא עַל פְּתוּרָא דְמַלְכָּא אִינוּן אַכְלֵי וְכָל סְעוּדָתָא אִתְתְּקַן לְהוֹן. וְאִינוּן מֵהַהוּא חֶדוָה דִילְהוֹן יַהֲבֵי גַרְמֵי דְאִיהוּ תַּמְצִית לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן אַזְלֵי בְגָלוּתָא וְהָא סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְאִסְתַּלֵּק לוֹן תַּמְצִית (יחזקאל ד') כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגוֹיִם דְּהָא תַּמְצִית דְּגִעוֹלֵיהוֹן אַכְלֵי וַוי לִבְּרָא דְמַלְכָּא דְיָתִיב וּמְצַפֶּה לִפְתוֹרָא דְעַבְדָא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר מִגּוֹ פְתוֹרָא אִיהוּ אָכִיל. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (תהלים כ''ג) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן דָּא סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא נֶגֶד צֹרְרָי אִינוּן כַּלְבֵּי דְיַתְבֵי קָמֵי פְתוֹרָא מְצַפְּאן לְחוּלַק גַּרְמִין וְאִיהוּ יָתִיב עִם מַלְכָּא בְעִגּוּנָא דִסְעוּדָתָא בִפְתוֹרָא. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי דָא רֵישָׁא דִסְעוּדָתָא דְכָל מִשְׁחָא וְשַׁמְנוּנָא וְתִקּוּן סְעוּדָתָא אִתְיַיהִיב בְקַדְמִיתָא לִרְחִימָא דְמַלְכָּא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר לְבָתָר אִתְיַיהִיב לְכַלְבֵּי וּלְאִינוּן פַּלְחֵי פְתוּרָא. כּוֹסִי רְוָיָה מַלְיָא כַּסָא קָמֵי רְחִימָא דְמַלְכָא תָּדִיר דְּלָא יִצְטַרִיךְ לְמִשְׁאַל. וְעַל רָזָא דָא הֲווּ יִשְׂרָאֵל תָּדִיר עִם שְׁאָר עַמִּין:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ'. כַּמָּה מְאוּשָׁרִים הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקֵרַב אוֹתָם אֵלָיו מִכָּל הָעַמִּים. וּבִזְכוּת יִשְׂרָאֵל הוּא נוֹתֵן מָזוֹן וְשֹׂבַע לְכָל הָעוֹלָם, וְאִם לֹא יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן מְזוֹנוֹת לָעוֹלָם. וְעַתָּה שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁכָּל הָעוֹלָם מְקַבְּלִים מְזוֹנוֹת וְשֹׂבַע כִּפְלַיִם, כְּדֵי שֶׁהַתַּמְצִית מֵהֶם יַסְפִּיק לְיִשְׂרָאֵל. בַּזְּמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיָה יוֹרֵד לָהֶם מָזוֹן מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן, וְהֵם נָתְנוּ חֵלֶק תַּמְצִית לָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְהָעַמִּים כֻּלָּם לֹא נִזּוֹנוּ אֶלָּא מֵהַתַּמְצִית. וְעַתָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, נֶהֱפַּךְ הַדָּבָר בְּאֹפֶן אַחֵר, שֶׁהַמָּזוֹן מַגִּיעַ לְאוּמוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם תַּמְצִית. מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהֵכִין סְעוּדָה לִבְנֵי בֵּיתוֹ. כָּל זְמָן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ, אוֹכְלִים בַּסְּעוּדָה עִם הַמֶּלֶךְ, וְנוֹתְנִים לַכְּלָבִים חֵלֶק שֶׁל עֲצָמוֹת לִגְרוֹר. בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן כָּל הַסְּעוּדָה לַכְּלָבִים, וְנוֹתֵן לָהֶם הָעֲצָמוֹת. כְּעֵין זֶה, כָּל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הִנֵּה עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ הֵם אוֹכְלִים וְכָל הַסְּעוּדָה הוּכְנָה בִּשְׁבִילָם, וְהֵם, מֵהַשִּׂמְחָה הַהִיא שֶׁלָּהֶם, נוֹתְנִים הָעֲצָמוֹת שֶׁהוּא תַּמְצִית, לָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְכָל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הוֹלְכִים לַגָּלוּת, וְהַסְּעוּדָה נִתֶּנֶת לַכְּלָבִים, וְלָהֶם נִתֶּנֶת הַתַּמְצִית. שֶׁכָּתוּב, כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, כִּי אוֹכְלִים הַתַּמְצִית מֵהַגִּעוּל שֶׁלָּהֶם, דְּהַיְנוּ מִמָּזוֹנָם הַמָאוּס. אוֹי לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הָעֶבֶד, שֶׁמַּה שֶּׁנִשְׁאָר מִשֻּׁלְחָנוֹ הוּא אוֹכֵל. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָמַר, תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, הַיְנוּ סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ. נֶגֶד צוֹרְרָי, הֵם הַכְּלָבִים הַיּוֹשְׁבִים תַּחַת הַשֻּׁלְחָן וּמְצַפִּים לְחֵלֶק הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יוֹשֵׁב עִם הַמֶלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּעוֹנֶג הַסְּעוּדָה. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי: זֶהוּ רֹאשׁ הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל הַשֶּׁמֶן וְהַשַּׁמְנוּנִית, וְתִקּוּן הַסְּעוּדָה, נִתָּן בָּרֹאשׁ לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. מַה שֶּׁנִּשְׁאָר נִתָּן אַחַר כָּךְ לַכְּלָבִים, וְלָאֵלּוּ הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הַשֻּׁלְחָן. כּוֹסִי רְוָיָה, הַיְנוּ, שֶׁהַכּוֹס תָּמִיד מָלֵא לִפְנֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ. וְעַל הַסּוֹד הַזֶּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל תָּמִיד בְּיַחַס עִם שְׁאָר הָעַמִּים.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''א

א. בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמֶיהָ בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמֶיהָ תֵּיבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בוּרְסָקִי וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת וְלֹא בֵית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵית הַמַּיִם וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מוּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מוּתָּר: ב. וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתָר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חוּלִין הֲרֵי הֵם חוּלִין וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶן בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ שֶׁיִקְנוּ מֵהֶם תֵּיבָה אוֹ מִטְפְּחוֹת וְתִיק אוֹ חוּמָשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הַשְּׁאָר יְהֵא חוּלִין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְיַעֲשׂוּ בָּהֶן מַה שֶׁיִּרְצוּ. וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רוּבָּם אָדָם אֶחָד כָּל מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי וְהוּא מוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה:
 

מוסר

מספר חסידים סי' קל''ט ק''מ קמ''א

אִם שָׁמַעְתָּ אִישׁ אֶחָד מְלַמֵּד טָעוּת לְתַלְמִידוֹ לֹא תֹאמַר טָעוּת אַתָּה אוֹמֵר אֶלָּא תּוֹדִיעֵהוּ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ לְאוֹהֲבוֹ וְאַל תִּשְׁפּוֹךְ דָמוֹ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּקֵּשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי בִּתִּי לִבְנוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֵּישׁ הָאַחֵר וְזֶה מִתְגָּאֶה וְנֶהֱנֶה לִבּוֹ: מִי שֶׁעוֹצֵר רוּחוֹ וּמַשְׁפִּיל עֵינָיו וְרוּחוֹ מֵהַבִּיט אֶל נָשִׁים וְאֵינוֹ דּוֹבֵר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְסוֹבֵל כַּעְסוֹ וְאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. לֶעָתִיד לָבֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (במדבר כ''ג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: מִי שֶּׁאָבַד קוּנְטְרִיס אוֹ חוּמָשׁ אוֹ כְתוּבִים אוֹ נְבִיאִים וְהִתְחִיל לִכְתּוֹב אַחֵר. וּכְשֶׁנִּכְתַּב חֶצְיוֹ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן. אָסוּר לִכְתּוֹב בַּחֶלֶק הַנִּשְׁאָר דְּבָרִים אַחֵרִים גַּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִי שֶׁאָז יִהְיֶה עִיקָר הֶחָדָשׁ וְהַחוּמָשׁ טָפֵל. וְכֵן אַל יָשִׂים סִפְרֵי תַלְמוּד עַל סִפְרֵי מִקְרָא וְכֵן אַל יְכַסֶּה אֶת סִפְרוֹ בִּקְלָפִים הַכְּתוּבִים בָּהֶם לָשׁוֹן לַעַז אוֹ יְוָנִי. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁכִּיסָה חוּמָשׁ שֶׁלּוֹ בְעוֹר וְהָיָה כָתוּב בּוֹ לוֹעֲזִים שֶׁל דִּבְרֵי הֲבָאי תִּגְרֵי מַלְכֵי הָאוּמוֹת וּבָא צַדִּיק וּקְרָעוֹ וְהֵסִירוֹ:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
 

נביאים - יהושע - פרק יג

(כא) וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וְכָל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דְאֶמוֹרָאָה דִי מְלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן דִמְחָא מֹשֶׁה יָתֵיהּ וְיַת רַבְרְבֵי מִדְיָן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע רַבְרְבֵי סִיחוֹן יָתְבֵי אַרְעָא : (כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם: וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קִסְמָא קְטָלוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּחַרְבָא עַל קְטִלֵיהוֹן : (כג) וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן: וְהוּא תְּחוּם בְּנֵי רְאוּבֵן יַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ דָא אַחֲסָנַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן קִרְוַיָּא וּפַצְחֵיהֶן : (כד) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דְגָד לִבְנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן :
 

כתובים - תהילים - פרק מד

(ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: אֲרוּם פְּרַקְתְּנָא מִמָעִיקָנָא וּמְשָּׂנְאָנָא אַיְתֵיתָא עֲלַוֵיהוֹן בַּהֲתָא : (ט) בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֲנָן מְשַׁבְּחִין כָּל יוֹמָא וּשְׁמָךְ נוֹדֵי לְעַלְמֵי עָלְמִין : (י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: לְחוֹד אַשְׁלֵיתָא וְאַכְסַפְתָנָא וְלָא תַשְׁרֵי שְׁכִנְתָךְ בְּחֵלְוָנָא :


 רש''י   אף זנחת ותכלימנו . אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה :

(יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: אִחְזַרְתָּנָא קְדַל קֳדָם מְעִיקָא וּמְשַּׂנְאָנָא כְבֵשׁוּ לָנָא :


 רש''י   תשיבנו אחור . לשון הוה הוא : שסו למו . בזזו נכסינו איש לו :
 

משנה פסחים פרק ח

א. הָאִשָׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:

 ברטנורה  (א) האשה. תאכל משל בעלה. כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה: רגל הראשון. שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן: תאכל במקום שהיא רוצה. וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הלכך מספקא לן בהי ניחא לה: אפטרופסים. יתום שהיו לו שני אפטרופסין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו: לא יאכל משל שניהם. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד: לא יאכל משל רבו. אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אף על פי שעדיין לא נשתחרר, הרי הוא כבן חורין, הלכך אוכל משל עצמו:

ב. הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

 ברטנורה  (ב) שחט גדי יאכל רבו ממנו. ואע''ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו, עליה סמיך: יאכל מן הראשון. כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל מן הראשון ולא מן השני, דקיימא לן אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהאי, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר. שפירש לו גדי או טלה. וזה שכח: וטלה שלי. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואומר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך על מנת שאין לרבך רשות בו דכהאי גוונא קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו: ופטורים מלעשות פסח שני. דאע''ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי דקמי שמיא גליא:

ג. הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:

 ברטנורה  (ג) על מי שיעלה ראשון לירושלים. כדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון וכל אחיו יזכו אחריו על ידו: עד שיזרק הדם. לעולם יכול לימשך אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה ר' שמעון דאין נמנין אלא עד שישחוט ואין הלכה כרבי שמעון:

ד. הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:

 ברטנורה  (ד) הממנה אחרים על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה: רשאין בני חבורה לומר לו. טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות:

ה. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשִּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:

 ברטנורה  (ה) זב שראה שתי ראיות. שטמא טומאת שבעה ואין טעון קרבן: שוחטין עליו. ואע''פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה דהא חזי למיכל לאורתא. דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו בארבעה עשר נדחה לפסח שני אף על גב דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו ואע''פ שלא העריב שמשו: ראה שלש. לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה: שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו, והוא שנתן קרבנותיו לבית דין: שומרת יום כנגד יום. הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דבעיא לספור יום המחרת. שוחטין עליה ביום הספירה, דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע''פ שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה: והזבה. שראתה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום, וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני:

ו. הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:

 ברטנורה  (ו) האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן, ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו דלאורתא חזי: והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיוודע שנטמא: שוחטין עליהם. בחבורת אחרים: שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של נכרים מיירי שאע''פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אבל חבוש על ידי ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציא, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי נכרים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח בבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטים עליהם בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית: לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני: חוץ מן המפקח בגל. ונמצא מת תחתיו, שצריך לעשות פסח שני: שהיה טמא מתחלתו. קודם שחיטה, שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה, אבל אם היה הגל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:

ז. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:

 ברטנורה  (ז) אין שוחטין את הפסח ביחיד. דכתיב (דברים טז) לא תוכל לזבוח את הפסח וגו', כלומר ביחיד אפילו חבורה של מאה. ר' יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מלתא אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו. מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהם. והלכה כר' יוסי: אין עושין חבורת נשים ועבדים. לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים, כל חדא באנפי נפשה עושין:

ח. אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:

 ברטנורה  (ח) אונן טובל ואוכל פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום, שנאמר (ויקרא י) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כט): השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם: טובל ואוכל בקדשים לערב. דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא: כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית הלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לער, ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
 

גמרא פסחים דף פ''ז ע''א

תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא שַׁמְעָת מִינָהּ יֵשׁ בְּרֵירָה מָאי רוֹצָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּרְמִינְהִי אִשָּׁה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ מִכָּאן וְאִילָךְ רוֹצָה אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ רוֹצָה מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּרְדוּפָה לֵילֵךְ כָּאן בְּשֶׁאֵינָה רְדוּפָה דִּכְתִיב (שה''ש ח') אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵימָה בְּבֵית חָמִיהָ. וּרְדוּפָה לֵילֵךְ לְהַגִּיד שְׁבָחָה בְּבֵית אָבִיהָ כְּדִכְתִיב (הושע ב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְכַלָּה בְבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ (שה''ש ה) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד (שם) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲנִי חוֹמָה זוּ תּוֹרָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרָבָא אָמַר אֲנִי חוֹמָה זוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁדַי כַּמִּגְדָלוֹת אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רַב זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה אָמַר רַב מָאי דִּכְתִיב (תהלים קמד) אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים מְגוּדָלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. אֲשֶׁר בָנֵינוּ כִּנְטִיעִים אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טַעֲמוּ טַעַם חֵטְא. בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת אֵלּוּ בְּתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעְלֵיהֶן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכרי' ט') וּמָלְאוּ כַּמִזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. אִיבָּעִית אֵימָא מֵהַכָא (תהלים קמד) מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זָן מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל אֵלּוּ וָאֵלּוּ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילוּ נִבְנֶה הֵיכָל בִּימֵיהֶם:

 רש''י  שמעת מינה יש ברירה. קס''ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא: בשעת שחיטה. ששאלו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה: אוכלת משל אביה. מן הסתם: מתני' בשאינה רדופה. לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק: וברייתא ברדופה. הלכך רגל הראשון ודאי בבית אביה מכאן ואילך ספק: כמוצאת שלום. נתחבבתי עליו ונמצאתי שלמה לו: להגיד שבחה. היאך מקובלת היא בבית חמיה: ושדים. להניק אחרים: אין לה. שאין הנאה ממנה: זו עילם. שהיה בה דניאל שנאמר ואני דניאל הייתי בשושן אשר בעילם המדינה וזכה ללמוד ולא רבץ תורה בישראל אבל בבל גידלה עזרא הסופר דכתיב הוא הכין לבבו לדרוש בתורת ה' וללמד חק ומשפט בישראל: ושדי. אלו תלמידי חכמים המניקים אחרים כשדים הללו: כמגדלות. שמגינים על הדור: כנטיעים. נטיעות ויונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא אירע בהן שבר: שאוגדות פתחיהן לבעליהן. סותמות פתחיהן עד שמזדקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים. לשון אחר שמגידות פתחיהן של נדה לבעליהן לפרוש מהן ואע''פ שתאוותן רבה: וכה''א ומלאו כמזרק כזויות מזבח. מה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו ה''נ בנותינו כזויות עי שמתמלאות תאוה ואין נזקקות אלא עד שיבואו בעליהן: כאלו נבנה היכל בימיהן. דהכי משמע מחוטבות בבנין היכל תבנית לשון בנין:
 

זוהר ויגש דף ר''י ע''א

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעי' ס''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָה כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגוֹמֵר תָּא חֲזֵי כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין וְאִתְגְלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא אִסְתַּלַק קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא וְלָא אַשְׁגַח עַל חַרוּב בֵּי מַקְדְשָׁא וְעַל עַמֵּיה דְאְתְגְלִי וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַלְיָיא עִמְּהוֹן כַּד נָחַת אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְאִתּוֹקַד. אִסְתַּכֵּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוּנִיתָא וְאִתְתְּרָכַת כְּדֵין (שם כב) וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהֶוָֹה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק וְהִיא גַם הִיא מַה כְתִיב בָּהּ (יואל א) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ כְּמָה דִכְתִיב (ירמי' לא) כִּי אֵינֶנּוּ בְּגִין דְּאִסְתְּלַק מִינָהּ וְאִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא. וַאֲפִילוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ דִּכְתִיב (ישעי' נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ עָלֵיה דִּכְתִיב (שם לג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אִתְאַבָּלוּ וְחָשְׁכוּ נְהוֹרֵיהוֹן דִּכְתִיב (שם יג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹמֵר. וְכֹלָא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בָּכוּ עֲלָה וְאִתְאַבָּלוּ מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּשָׁלְטָא עֲלָה סִטְרָא אַחֲרָא דְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא וּבְגִין כַּךְ כֵּיוַן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָיא וּמַלְכוּת חֲיָיבָא (אָחֳרָא) אִתְגַבָּרַת (כְּדֵין) אִית לֵיה לְכָל בַּר נָשׁ לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ וּלְאִתְכַּפְיָּיא עִמָּהּ בְּגִין דְּכַד אִיהִי אִזְדַּקְפָא וְעָלְמָא יִתְחַדִּי יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַהֲדָהּ דִכְתִיב (שם סו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאָבְּלִים עָלֶיהָ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִיָּא פָּתַח, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהַחַטָּאִים גָּרְמוּ שֶׁהָגְלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הָאָרֶץ, נִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עַל הַחוּרְבָּן שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל עַמּוֹ שֶׁהָגְלוּ, וְאָז הַשְּׁכִינָה הָגְלְתָה עִמָּהֶם. כַּאֲשֶׁר יָרַד, הִשְׁגִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה נִשְׂרָף, הִסְתַּכֵּל עַל עַמּוֹ וְהִנֵּה הָגְלוּ, שָׁאַל עַל הַגְּבִירָה, דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה, וְהִיא הָגְלְתָה. אָז וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא, הַשְּׁכִינָה, מַה כָּתוּב בָּהּ, אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שָׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כִּי אֵינֶנּוּ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מִשּׁוּם שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנָּהּ, וְנַעֲשֶׂה פֵּרוּד. וַאֲפִלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הִתְאַבְּלוּ כֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב, אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשָׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁכָּתוּב הֶן אֱרְאֶלָם צָעֲקוּ וְגוֹ'. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה הִתְאַבְּלוּ וְנֶחֶשְׁכוּ אוֹרוֹתֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ'. וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בָּכוּ עֲלֵיהֶם, וְהִתְאַבְּלוּ. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא שָׁלְטָה עָלֶיהָ, שֶׁשָּׁלְטָה עַל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. וּמִשּׁוּם זֶה, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּשְׁפְּלָה, וְהַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הִתְגַבְּרָה, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהִתְאַבֵּל עִמָּהּ, עִם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִהְיוֹת מוּשְׁפָּל עִמָּהּ. וּבִשְׁבִיל זֶה, כַּאֲשֶׁר תָּקוּם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְהָעוֹלָם יִהְיֶה שָׂמֵחַ, יִשְׂמַח גַּם הוּא עִמָּהּ, שֶׁכָּתוּב שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פי''א

א. כְּשֵׁם שֶׁמּוּתָּר לָהֶם לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת כַּךְ נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁאִילוּ לֹא הָיָה לָהֶם לְצִבּוּר הֲנָיָה בְמַתָּנָה זוּ לֹא נְתָנוּהוּ אֲבָל לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן מוּתָּרִין לִמְכּוֹר וּלְהַחֲלִיף וְלָתֵת בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן אֲבָל לְהַלְווֹתָן אָסוּר שֶׁאֵין הַקְּדוּשָׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְדָמִים אוֹ בְהַנָיָה שֶׁהִיא כְדָמִים: ב. רְחוֹבָה שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִיבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרָאי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵירוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִים בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עֲרָאי מִתְפַּלְּלִים בָּהֵן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:
 

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ב קמ''ג

אִם אַתָּה מִתְוַוכֵּחַ עִם חָכָם אַל יְהִי לָךְ לְצַעַר אִם נִצְחָךְ כִּי מִמֶּנּוּ תִלְמוֹד וְתוֹסִיף חָכְמָה. אִם תְּנַצֵחַ אוֹתוֹ מַה תַּרְוִיחַ אֲבָל אִם נִצְחָךְ בָּזֶה הִרְוַחְתָּ אֲשֶׁר יָדַעְתָּ עַתָּה מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ קוֹדֶם לָכֵן: אֵין גּוֹזְרִין ב' חֲרָמוֹת בְּיוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א') לֹא אוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּל לֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת. וּכְתִיב בִּתְרֵי עָשָׂר בְּסֵפֶר מַלְאָכִי (ג) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְסָמִיךְ לֵיהּ בַמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים בַּמְּאֵרָה בְּגִימַטְרִיָּא חֵרֶם וּכְתִיב לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. וְאֵין גּוֹזְרִין חֵרֶם אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג') וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ אָרוּר הַיּוֹם:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ וְיִשְׁתּוֹק לַהּ לָא אַעֲדֵי יָתַהּ וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱםָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַיהוָה יִסְלַח לָהּ: וְאִם בַּטָלָא יְבַטֵל יָתְהוֹן בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל אַפָּקוּת סִפְוָתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִסַר נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן בַּעֲלַהּ בְּטֵלִינוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: כָּל נְדַר וְכָל קִיוּמַת אִסַר לְסַגָפָא נְפָשׁ בַּעֲלַהּ יְקַיְמִינוּן וּבַעֲלַהּ יְבַטְלִינוּן:
 

 רש''י   כל נדר וכל שבעת אסר וגו' . לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד. והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט, א) :
 

(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ: וְאִם מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעֲלַהּ מִיוֹם לְיוֹם וִיקַיֵים יָת כָּל נִדְרָהָא אוֹ יָת כָּל אֱסָרָהָא דִי עֲלָהּ קַיֵים יָתְהוֹן אֲרֵי שָׁתֵק לַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמָע:

 רש''י   מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת, לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך:
 

(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ: וְעִם בַּטָלָא יְבַטֵּל יָתְהוֹן בָּתַר דִשְׁמָע וִיקַבַּל יָת חוֹבַהּ:

 רש''י   אחרי שמעו. אחרי ששמע וקים, שאמר אפשי בו, וחזר והפר לה אפלו בו ביום: ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל ענשין:

נביאים - יהושע - פרק יג

(כה) וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי רַבָּה: וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא יַעְזֵר וְכָל קִרְוֵי גִלְעָד וּפַלְגוּת אַרְעָא בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר דִי עַל אַפֵי רַבָּה :


 רש''י   וחצי ארץ בני עמון . חצי מה שכבשו מארץ בני עמון ומסיחון :

(כו) וּמֵחֶשְׁבּוֹן עַד רָמַת הַמִּצְפֶּה וּבְטֹנִים וּמִמַּחֲנַיִם עַד גְּבוּל לִדְבִר: וּמֵחֶשְׁבוֹן עַד רָמַת מִצְפַּיָא וּבְטוֹנִים וּמִמַּחֲנַיִם עַד תְּחוּם לִדְבִיר : (כז) וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן יֶתֶר מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַיַּרְדֵּן וּגְבֻל עַד קְצֵה יָם כִּנֶּרֶת עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: וּבְמֵישְׁרָא בֵית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצִפּוּנָא שְׁאַר מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא חֶשְׁבוֹן יַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ עַד סְיָפֵי יַם גִינוֹסַר עִבְרָא דְּיַרְדְּנָא מַדִינְחָא :


 רש''י   הירדן וגבל . ירדנא ותחומיה , הערים על שפתו :

(כח) זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם: דָא אַחֲסָנַת בְנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן קִרְוַיָּא וּפַצְחֵיהֶן :


 רש''י   הערים וחצריהם . הערים המוקפות חומה : וחצריהם . ערי הפרזי בלא חומה :

(כט) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וִיהַב משֶה לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וַהֲוָה לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּבְנֵי מְנַשֶׁה לְזַרְעֲיַתְהוֹן :
 

כתובים - תהילים - פרק עד

(ג) הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ: אֲרֵים אִסְתַּוְרָךְ לְמִשְׁוַק אוּמַיָא לְעַלְמִין דִבְּכָל חֵילֵיהּ אַבְאֵישׁ בְּעֵל דְבָבָא בְּקוּדְשָׁא :


 רש''י   הרימה פעמיך למשואות נצח . הגבה פעימות ובהלות שלך שיהו לאויביך למשואות נצח על כל אשר הרע האויב בבית המקדש , כן חברו מנחם עם ותפעם רוחו , למשואות לשון חורבן כמו שאיה ( שם ו' ) , תשאה שממה ( סא''א ) :

(ד) שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת: אָכְלִין מְעִיקָךְ בִּמְצַע זִמְנָיִךְ שַׁווֹן אַתְוָתְהוֹן אָתַיָא :


 רש''י   מועדך . הוא בית המקדש אשר נאמר בו ונועדתי לך שם : שמו אותותם . כשגברה ידם להחריבו אז שמו להם את אותות קסמיהם שהם אותות אמת ומה הם הקסמים קלקל בחצים שאל בתרפים :

(ה) יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת: יַצְלֵף בְּקוּרְנְסָא הֵיךְ גְבַר דִמְרִים יְדִי בִּסְבִיךְ קִיסַיָא לְמִקְטַע בְּכוּלְבַיָא :


 רש''י   יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות . יודע האויב כשהיה מכה בשערי פתחי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע ומנין היה יודע שהרי היה רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען כמו שאמרו רבותינו כולהו בלעתינהו חד תרעא דירושלים , בסבך עץ קרדומות לשון נאחז בסבך ( בראשית כ''ב ) , העץ סובך אותם והם נסבכין בו :

(ו) (ועת) וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן: וּכְדֵין גְלִיפְיָהָא גָרְרִין כַּחֲדָא בְּקוּפִיץ וּבְמַפְסְלַת דְיוּסְטַר מָחֳיָן בְּמַרְזוֹפִין :


 רש''י   ועתה . אע''פ שהיה רואה שלפני הקב''ה קשה לא נמנע מלהלום כל פתחיה וכל שעריה יחד : בכשיל וכילפות . כלי משחית של נגרים הם ובקרדומות באו לה תרגום יונתן בכשיליא , כילפות לשון ערבי הוא כך פירש דונש והוא מכלי הנגרים : יהלומון . האויבים :

(ז) שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ: אַדְלִיקוּ בְּנוּרָא בֵית מַקְדְשָׁא לְאַרְעָא אַפִּיסוּ מַשְׁכַּן דְאִתְקְרֵי בֵיהּ שְׁמָךְ :
 

משנה גיטין פרק ט

א. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לִפְלוֹנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ וְיֹאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְאִם כְּתָבוֹ בְתוֹכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ, פָּסוּל:

 ברטנורה  (א) המגרש. רבי אליעזר מתיר. טעמא דר''א, דכתיב (ויקרא כ''א). ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, פסולה לכהונה. אלמא גט הוא והכא דשרייה לכל אדם חוץ מזה, מותרת לאחרים: וחכמים אוסרים. דאמרי איסור כהונה שאני, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, ואע''ג דהוה גט לפסלה לכהונה, לא הוי גט להתירה לאחרים. והלכה כחכמים. ולא אסרי רבנן אלא כשאמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, או חוץ מפלוני. אבל אי אמר לה הרי זה גטך על מנת שלא תנשאי לפלוני, מודו רבנן דהוי גט, שהרי התירה לכל אדם במסירת הגט אלא שהתנה עמה שלא תנשא לאותו פלוני, והוה כשאר תנאי בעלמא. ואסרי רבנן למגרש לומר הרי זה גטך על מנת שתנשאי לפלוני, שלא יאמרו נשותיהן נותנים זה לזה במתנה. וכל תנאי שמתנה אדם בגט קודם כתיבת הגט, אע''פ שלא נכתב התנאי בתוכו, הגט פסול. אלא אחר שנתנו לידה מתנה מה שהוא רוצה להתנות:

ב. הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לְאַבָּא וּלְאָבִיךְ לְאָחָי וּלְאָחָיִךְ לָעֶבֶד וְלַנָּכְרִי וּלְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין, כָּשֵׁר. הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, וּלְכָל מִי שֶׁיֶּשׁ לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ בָּעֲבֵרָה, פָּסוּל:

 ברטנורה  (ב) אלמנה לכהן גדול. כיון דקדושין תופסים בחייבי לאוין, ולהאי לא תפסי משום איסור אישות שבה, אשתכח דשייר בגיטא:

ג. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְדֵין דְּיִהְוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנָסְבָא לְכָל גְּבַר דְּתִצְבַּיִן. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר, הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין, הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ:

 ברטנורה  (ג) גופו של גט. עיקר כתב הגט, כך יכתבו בו: ודין די יהוי ליכי מינאי. שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה. ואי לא כתב ביה הכי, אתו למימר דבדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:

ד. שְׁלשָׁה גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלֶד כָּשֵׁר. כָּתַב בִּכְתָב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמָן, יֶשׁ בּוֹ זְמָן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלשָׁה גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלֶד כָּשֵׁר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, כָּשֵׁר וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ברטנורה  (ד) כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי, כתב ידו כמאה עדים דמי. ולר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, הואיל וכתב ידו הוא, וכתב ונתן קרינן ביה, ואע''ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא, וחכמים פסלוהו דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר: ואין בו זמן. דזמן תקנתא דרבנן הוא. אי משום פירות, אי משום שמא יחפה על בת אחותו, כדאמרינן בפרק שני: ואין בו אלא עד אחד. איכא למ''ד אכתב ידו קאי, ורישא אשמעינן דאפילו אין בו עד, הולד כשר. והכא אשמעינן דאפילו יש בו עד אחד לכתחלה לא. ואיכא למ''ד אכתב סופר קאי, ואפ''ה הולד כשר, דסופר הוה ליה במקום עד שני: תקון העולם. שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער לומר לא גרשתיה. והלכה כרבי אלעזר:

ה. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִיטִין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ. לְפִיכָךְ, אָבַד אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל. חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כֻּלָּן כְּשֵׁרִין וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה כָתוּב טֹפֶס לְכָל אַחַת וְאַחַת וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר:

 ברטנורה  (ה) שני גיטין שוין. בשמותיהם: הרי השני בטל. דלא ידעינן דמאן ניהו: כלל. זמן אחד לכולן, בכך בשבת גירש פלוני פלונית ופלוני פלונית: טופס לכל אחת. זמן לכל אחת ואחת, בכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט. ובכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט, וכן כולם. והעדים מלמטן:

ו. שְׁנֵי גִטִּין שֶׁכְּתָבָן זֶה בְּצַד זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים עִבְרִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים יְוָנִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, אֶת שֶׁהָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים נִקְרָאִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר. עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי וְעֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי בָּאִין מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין:

 ברטנורה  (ו) שני גיטין שכתבן. בשני דפין זה בצד זה, ושני עברים חתומים מתחת הגט הראשון לתחת השני, שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני. וכן עד שני תחתיו, וחזרו וחתמו תחתיהם שני ישראלים הדרים בארץ יון, וחתמו בכתב יוני, ודרך הכתב יוני שהולך מן השמאל אל הימין, נמצא שם העד תחת הגט שני, ושם אביו תחת הראשון: את שהעדים הראשונים נקראים עמו כשר. אם העברים חתומים למעלה, שדרך כתב עברי שהולך מן הימין אל השמאל, ונמצא שם העד תחת הגט הימני, ושם אביו תחת הגט השמאלי, הימני כשר. ואם היונים חתומים למעלה, השמאלי כשר. ששמות העדים תחת השמאלי הם. וטעמא, דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים, שאם העברים היו חתומים למעלה שהם הולכים מן הימני אל השמאלי וחתמו על הגט הימני, כשבאו שני היונים לחתום תחתיהם הלכו גם הם מן הימני אל השמאלי כסדר כתיבת העברים, ונמצא שארבעתם חתמו על הגט הימני. וכן אם היונים חתומים למעלה, שמא הפכו העברים שבאו אחריהם סדר כתב עברי, והלכו מן השמאלי אל הימני ונמצאו ארבעתם חתומים על השמאלי: ה''ג עד אחד עברי ועד אחד יוני, ועד אחד עברי ועד אחד יוני באים מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין. וטעמא, דחיישינן שמא העד עברי הראשון חתם על הגט הימני הראשון כפי סדר כתב עברי, והעד היוני השני חתם על הגט השמאלי השני כפי סדר כתב יוני שמתחילין מן השמאל, והעד השלישי העברי הפך כתב העברי והתחיל גם הוא מהשמאל כמו היוני שלפניו, ונמצא גם הוא חתום על הגט השמאלי, והעד היוני האחרון חתום כדרכו מן השמאל אל הימין וגם הוא חתום על השמאלי, ונמצאו ג' עדים חתומים על השמאלי, ואחד בלבד חתום על הימני. או בהפך שהעד השני היוני הפך כתבו לסדר כתב עברי והתחיל מן הימין אל השמאל כמו שחתם העד עברי הראשון, והעד עברי השלישי חתם כדרכו מן הימין, ונמצאו שלשתן חתומים על הגט הימני הראשון, והעד היוני האחרון לבדו חתם כדרכו על הגט השמאלי. ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימו תלתא ובהי מינייהו לא חתים אלא חד, שניהם פסולין:

ז. שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כָּשֵׁר. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף, מִן הַצַד, אוֹ מֵאַחֲרָיו בְּגֵט פָּשׁוּט, פָּסוּל. הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. (סוֹפוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר). רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר:

 ברטנורה  (ז) בדף השני. שאצלו ברוחב המגילה: מן הצד. בגליון של ימין הגט. או בגליון השמאלי: או מאחוריו בגט פשוט. שעדיו בתוכו: הקיף. חיבר זה אצל זה: שניהם פסולים. שאין נקראת החתימה לא עם זה ולא עם זה: את שהעדים נקרין בסופו. שגג חתימה כלפי סופו, ולא שרגלי חתימה כלפי ראשו, כשר:

ח. גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. (בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי), וְלֹא כָתַב עֵד, כָּשֵׁר. וְכָךְ הָיוּ נְקִיִּיִ הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר, גֵּט מְעֻשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר. וּבַגּוֹיִם, פָּסוּל. וּבַגּוֹיִם, חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ, וְכָשֵׁר:

 ברטנורה  (ח) כתב סופר ועד. חתם סופר ועד. דהוי להו שני עדים. ואשמעינן מתניתין דלא חיישינן שמא הבעל לא צוה לחתום לסופר, אלא אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני עדים ויחתומו, וחשו הנך עדים לכסופא דספרא שיאמר איני בעיניו כשר לעדות, ואחתמוהו בלא רשותו דבעל. להא לא חיישינן: חניכתו. שם לווי של משפחה: מעושה. בחזקה: בישראל כשר. אם אנסוהו בדין. כגון כל הנך דכופין להוציא, או שהיתה אסורה לו. ואם אנסוהו שלא כדין, פסול. ופוסל מן הכהונה, משום ריח גט: ובנכרי. כדין, פסול, ופוסל מן הכהונה. שלא כדין, אפילו ריח גט אין בו. ומי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו, חובטין אותו ע''י נכרים, שאומרים עשה מה שישראל אומר לך, ונותן הגט על פי דייני ישראל:

ט. יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מְגֹרֶשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא. אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא, גֵּרֵשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי, זָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ, זוֹ הִיא אֲמַתְלָא:

 ברטנורה  (ט) יצא שמה בעיר מקודשת. פנויה שיצא עליה קול, פלונית נתקדשה היום לפלוני. ולא קול הברה בלבד, אלא כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פלונית נתקדשה היום: מגורשת הרי זו מגורשת. ארישא קאי, האי איתתא דיצא עליה קול מקודשת וחיישינן ליה ואסרנוה לינשא אלא לאותו האיש, אם חזר ויצא עליה קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושין ממנו, הרי זו מגורשת ומותרת לכל, שהרי קול שחששנו לו תחלה שוברו עמו: ובלבד שלא יהא שם אמתלא. שלא יהא עם הקול של קדושין או של גרושין אמתלא, טעם שהוא שובר את כח הקול:

י. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו:

 ברטנורה  (י) אפילו הקדיחה תבשילו. שרפתהו ע''י האור או ע''י מלח. דדרשי בית הלל ערות דבר, או ערוה או דבר, כלומר שאר דבר סרחון שאינו ערוה: רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה. ודריש קרא הכי, אם לא תמצא חן של נוי בעיניו, או אם מצא בה ערוה, או דבר של סרחון, על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש. והלכה כבית הלל:
 

גמרא גיטין דף צ' ע''א

רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילוּ מָצָא אַחֶרֶת בְּמָאי קָא מִיפְלְגִי בִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: אִי, דִלְמָא, אֶלָּא, דְהָא. בֵּית שַׁמַּאי סַבְרֵי כִּי מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר דְּהָא מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָבָר. וְרִבִּי עֲקִיבָא סָבַר כִּי מָצָא בָּה עֶרְוַת דָבָר אִי נָמֵי מָצָא בָּה עֶרְוַת דָּבָר אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא לֹא מָצָא בָהּ לֹא עֶרְוָה וְלֹא דָבָר מַהוּ. אָמַר לֵיהּ מִדְּגָלֵי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֵס (דברים כב) לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. כָּל יָמָיו בַעֲמוֹד וְהַחֲזֵר קָאִי הָתָם הוּא דְגָלֵי רַחֲמָנָא אֲבָל הָכָא מָאי דְעָבַד עָבַד. אָמַר לֵיה רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמְּשָׁתוֹ מָהוּ. קָרִי עָלֵיהּ (משלי ג) אַל תַּחֲרוֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ. תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל כַּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ זוּ הִיא מִדַּת פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא וְיֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ וְזוּ הִיא מִדַּת כָּל אָדָם שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ וּמַנִּיחָהּ. וְיֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי מוֹצְצוֹ וְאוֹכְלוֹ וְזוּ הִיא מִדַּת אָדָם רָע שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. וְטוֹוָה בַשּׁוּק. וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ. וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם. עִם בְּנֵי אָדָם סַלְקָא דַעְתָּךְ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין זוּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָּה עֶרְוַת דָּבָר וְגוֹמֵר. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם שָׂנֵאתָ שַׁלַּח. רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר שָׂנְאוּי הַמְּשַׁלֵחַ וְלֹא פְלִיגֵי הָא בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְּגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֲפִילוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב) וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבֵּחַ ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּ בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ:

 רש''י  כי משמש בד' לשונות. במקום ד' לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר וכו' (ועיין ברש''י בגמרא באורך): דהא מצא בה. מפני שמצא בה הא לאו הכי לא יגרשנה וב''ה נמי הכי משמע להו ל' מפני מפני שמצא בה או ערוה או דבר ואם לאו לא יגרשנה הלכך לא תמצא חן דקאמר קרא היינו מפני שמצא בה כדמפרש ביה ולא משום חן של נוי: ור''ע. מפרש ליה להאי כי בלשון אם הלכך תרי מילי ננהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר. לב''ה וגרשה: מהו. מי כייפינן ליה לאהדורה או לא: גבי אונס. האונס את הנערה בתולה: לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואמרינן במס' מכות דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשילוחה כל ימיו שבית דין כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר מכלל דכל המגרשים אינן בעמוד והחזר דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד וחזור למה לי לגלויי בהאי: מהו. יש עונש בדבר או לא: שיש דעות במאכל. דעות בני אדם חלוקות באסטנוס של מאכל ומשתה יש שהוא אסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו אסטניס כ''כ ויש שאינו אסטניס כלל כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל: פפוס בן יהודה. בעל של אשה אחת היה וכשיצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם מדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כן איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו: ופרומה משני צדדיה. אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצידיהן: עם בני אדם סלקא דעתך. אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו: במקום שבני אדם רוחצים. והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן: כי שנא שלח. פסוק הוא בנבואת מלאכי: אם שנאת שלח. כר''ע אם שנואה היא לפני המקום שלח כב''ש. ואית דגרס שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפי' לב''ה נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא: זווג ראשון. אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתי' בתריה אשת נעוריך וכתי' ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד:
 

זוהר ויגש דף ר''ט ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (שיר ד) כְּמִגְדַל דָּוִד צַוָּארֵךְ בָנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. כְּמִגְדַל דָּוִד מַאן מִגְדַל דָּוִד דָּא מִגְדַל דָּוִד וַדָּאי דְּבָנָה לֵיהּ דָוִד וְסַלִּיק לֵיהּ גוֹ יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא כְּמִגְדַל דָּוִד דָּא יְרוּשָׁלַםִ דִּלְעֵילָא דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי יח) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָב. מָאן נִשְׂגָב אֶלָּא הַהוּא מִגְדַל נִשְׂגָב בְּגִין דְבֵיהּ יָרוּץ צַדִּיק. צַוָּארֵךְ דָא בֵּית מַקְדְּשָׁא דִלְּתַתָּא דְאִיהוּ קָאִים בְּתִקּוּנָא דְשַׁפִּירוּ כְּקִדְלָא לְגוּפָא. מָה צַוָּאר אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְכָל גּוּפָא הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְשָׁא אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְכָל עַלְמָא. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת תֵּל דְכָל בְּנֵי עַלְמָא הַוּוּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ וְהָכִי אוּקְמוּהָ תַּלְפִּיּוֹת תֵּל דְכָל פִּיּוֹת דְעָלְמָא מְשַׁבְּחָן וּמְצַלְּאָן לְגַבֵּיהּ. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו אִלֵּין אֶלֶף תִּקּוּנִין דְמִתְקְנָן בֵּיהּ כִּדְקָא יָאוּת. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים דְכֻלְּהוּ קָא אַתְיָין מִסִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא מַה צַוָּאר כָּל תִּקּוּנִין דְאִתְּתָא בֵּיהּ תַלְיָין כַּךְ בְּמַקְדְּשָׁא כָּל תִּקּוּנִין דְעַלְמָא בֵּיהּ תַּלְיָין וְשַׁרְיָין. וְהָא אוּקְמוּהוּ דִכְתִיב (איכה ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָפְנוּ עַל בֵּי מַקְדְשָׁא דְאִיהוּ צַוָּאר וְשַׁפִּירוּ דְכָל עָלְמָא נִרְדָפְנוּ יָגַעְנוּ לְמִבְנֵי לֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וְלֹא הוּנַח לָנוּ דְהָא לָא שַׁבְקוּהוּ לָן וְאִתְחַרֵב וְלָא אִתָבְּנֵי לְבָתַר. מַה צַוָּאר כֵּיוָן דְאִשְׁתֶּצֵי כָּל גּוּפָא אִשְׁתֶּצֵי עִמֵּיהּ הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְשָׁא כֵּיוָן דְאִיהוּ אִשְׁתֵּצִי וְאִתְחַשַּׁךְ. כָּל עַלְמָא הָכִי נָמֵי אִתְחַשַּׁךְ וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא וְלָא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכֹכְבַיָּא. בְּגִין כַּךְ בָּכָה יוֹסֵף עַל דָּא וּלְבָתַר דְּבָכָה עַל דָּא בָּכָה עַל שְׁבָטִין דְאִתְגְלוּ. כַּד אִתְחַרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא כֻּלְּהוּ שְׁבָטִין אִתְגְלוּ מִיַּד וְאִתְבַּדְרוּ בֵּינֵי עַמְמַיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מה) וַיְנַשֵׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְ עֲלֵיהֶם וַדָּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה עַל בֵּי מַקְדְשָׁא דְאִתְחֲרִיב תְּרִין זִמְנִין. וְעַל אֶחָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים דְאִתְגְלוּ בְּגָלוּתָא וְאִתְבַּדְרוּן בֵּינֵי עַמְּמַיָּא. וְאַחֲרֵי כֵן דִבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ וְלֹא כְתִיב וַיִּבְכּוּ דְהָא אִיהוּ בָּכָה דְנִצְנְצָה בֵּיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא וְאִינוּן לָא בָּכוּ דְלָא שָׁרָא עֲלַיְיהוּ רוּחָא קַדִּישָׁא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, מִגְדַּל דָּוִד, מָה הוּא מִגְדַּל דָּוִד. מִגְדַּל דָּוִד זֶה הַנִּמְצָא בִּירוּשָׁלַיִם, וַדַּאי שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ דָּוִד וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ, כְּלוֹמָר, שֶׁהוּא עוֹמֵד, בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם. אֶלָּא, כְּמִגְדַּל דָּוִד שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב, אֵינוֹ מִגְדַּל דָּוִד הַזֶּה, אֶלָּא זֶה הוּא יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, דְּהַיְנוּ הַנּוּקְבָא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִגְדַּל עוֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. שׁוֹאֵל, מִי הוּא נִשְׂגָּב, אִם סוֹבֵב עַל הַצַדִּיק אוֹ עַל הַמִּגְדָּל. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַמִּגְדָּל נִשְׂגָּב, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ יָרוּץ צַדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד. צַוָּארֵךְ, הַיְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה, הַדּוֹמֶה לְמִגְדָּל דָּוִד שֶׁהוּא הַנּוּקְבָא, וְנִקְרָא כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁהוּא נִמְצָא בְּתִקּוּן הַיוֹפִי, כְּמוֹ הַצַוָּאר שֶׁהוּא הַיּוֹפִי שֶׁל הַגּוּף. מַה צַוָּאר הוּא הַיּוֹפִי שֶׁל כָּל הַגּוּף, כֵּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא הַיּוֹפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת: פֵּרוּשׁוֹ, תֵּל שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם מִסְתַּכְּלִים בּוֹ, לְשַׁבֵּחַ וּלְהִתְפַּלֵּל. וְכָךְ בֵּאֲרוּהוּ, תַּלְפִּיּוֹת, הוּא אוֹתִיּוֹת תֵּל פִּיּוֹת, תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת הָעוֹלָם מְשַׁבְּחִים וּמִתְפַּלְּלִּים אֵלָיו. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו: אֵלּוּ הֵם אֶלֶף תִּקּוּנִים הַמְּתוּקָנִים בּוֹ כָּרָאוּי, דְּהַיְנוּ הֶאָרַת הַחָכְמָה הַמְּרוּמֶזֶת בַּמִּסְפָּר אֶלֶף. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, שֶׁכֻלָּם בָּאִים מִצַד הַדִּין הַקָּשֶׁה, עַל כֵּן נִקְרָאִים גִּבּוֹרִים. פֵּרוּשׁ, הֶאָרַת חָכְמָה זוֹ, נִמְשֶׁכֶת מִבִּינָה שֶׁחָזְרָה לִהְיוֹת חָכְמָה, וּמִקָּו שְׂמֹאל שֶׁלָּהּ, שֶׁנִּקְרָא יִצְחָק, שֶׁהוּא דִּינָא קַשְׁיָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל. מַה צַוָּאר, כָּל תִּקּוּנֵי הָאִשָּׁה תְּלוּיִם בּוֹ, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כָּל תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִם וְשׁוֹרִים בּוֹ. וּבֵאֲרוּהָ, שֶׁכָּתוּב, עַל צַוָּארֵינוּ נִרְדָפְנוּ, פֵּרוּשׁוֹ, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא צַוָּאר, וְהַיּוֹפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִרְדָפְנוּ. יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנָח לָנוּ, פֵּרוּשׁוֹ יָגַעְנוּ לִבְנוֹת אוֹתוֹ שְׁתֵּי פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי, וְלֹא הוּנָח לָנוּ, כִּי לֹא הִנִּיחוּהוּ לָנוּ, וְנֶחְרְבוּ, וְלֹא נִבְנוּ אַחַר כָּךְ. מַה צַוָּאר, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחָת, נִשְׁחָת עִמּוֹ כָּל הַגּוּף, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁחָת וְנֶחֱשָׁךְ, נֶחֱשָׁךְ גַּם כֵּן כָּל הָעוֹלָם, וְהַשֶּׁמֶשׁ אֵינוֹ מֵאִיר, וְלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַכּוֹכָבִים. מִשּׁוּם כָּךְ בָּכָה יוֹסֵף עַל זֶה, דְּהַיְנוּ עַל שְׁתֵּי מִקְדָּשִׁים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, וְאַחַר שֶׁבָּכָה עַל זֶה, בָּכָה עַל הַשְּׁבָטִים שֶׁגָּלוּ. כִּי כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, גָּלוּ מִיָּד כָּל הַשְּׁבָטִים, וְנִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְּנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךִָּ עֲלֵיהֶם, עֲלֵיהֶם וַדַּאי, דְּהַיְנוּ עַל שֶׁגָּלוּ. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרָב שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְעַל אֶחָיו, שֶׁהֵם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ לַגָּלוּת, וְנִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְאַחֲרֵי כֵּן דִּבְרֵי אֶחָיו אִתּוֹ וְלֹא כָּתוּב בָּהֶם וַיִּבְכּוּ, כִּי הוּא בָּכָה מִשּׁוּם שֶׁהוֹפִיעָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרָאָה אֶת כָּל זֶה, וְהֵם לֹא בָּכוּ, כִּי לֹא שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא רָאוּ אֶת זֶה:
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. מֹשֶׁה רַבֵּינוּ תִּיקֵן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בָּרַבִּים בְּשַׁבָּת וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִּׁי בְּשַׁחֲרִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁהוּ ג' יָמִים בְּלֹא שְׁמִיעַת תּוֹרָה. וְעֶזְרָא תִּיקֵן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כֵּן בְּמִנְחָה בְּכָל שַׁבָּת מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְגַם הוּא תִּיקֵן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שְׁלשָה בְנֵי אָדָם וְלֹא יִקְרְאוּ פַּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים: ב. וְאֵלּוּ הֵן הַיָּמִים שֶׁקּוֹרִין בָּהֵן בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְתַעֲנִיּוֹת וּבְחֲנּוּכָּה וּבְפוּרִים וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ וְאֵין מַפְטִירִין בַּנְבִיאִים אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וּתִשְׁעָה בְּאָב בִּלְבָד:
 

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ד

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת (מלאכי ג) גָּדוֹל הַפְרָשַׁת מַעֲשֵׂר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחָנוּנִי מִכָּל דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁאָסוּר לְנַסּוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם. אוֹתוֹ הַמַּעֲשֵׂר הוּא מַעֲשֵׂר עָנִי לָתֵת מַעֲשֵׂר לָעֲנִיִּים מִכָּל אֲשֶׁר יַרְוִיחַ אָדָם הֵן בְּרִבִּית הֵן לְהַשְׂכִּיר אֶת עַצְמוֹ הֵן מִכָּל דְּבָרִים אֲשֶׁר בָּא לְיַד אָדָם בְּרֶיוַח אִם מָצָא מְצִיאָה אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ מְצִיאָה צָרִיךְ לְעַשֵּׁר וּלְהַפְרִישׁ כַּאֲשֶׁר נִכְתַּב בַּפָּסוּק כִּי עֲדָיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמוֹת הָעוֹלָם וּמַלְוִין בְּרִבִּית. וְאוֹי לָהֶם הַמְּעַכְּבִים מַעְשְׂרוֹתֵיהֶם כִּי לְסוֹף לֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בְּיָדָם כִּי אִם הַמַּעֲשֵׂר וְהַיְינוּ דִכְתִיב (במדבר ה) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
 

נביאים - יהושע - פרק יג

(ל) וַיְהִי גְבוּלָם מִמַּחֲנַיִם כָּל הַבָּשָׁן כָּל מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְכָל חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִיר: וַהֲוָה תְחוּמֵיהוֹן מִמַחֲנָיִם כָּל מַתְנַן כָּל מַלְכוּתֵיהּ דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנַן וְכָל כַּפְרָנֵי יָאִיר דִבְמַתְנַן שִׁתִּין קִרְוִין : (לא) וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם: וּפַלְגוּת אַרְעָא דְּגִלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי קִרְוַיָּא מַלְכוּתֵיהּ דְעוֹג בְּמַּתְנַן לִבְנֵי מָכִיר בַר מְנַשֶׁה לְפַלְגוּת בְּנֵי מָכִיר לְזַרְעֲיַתְהוֹן : (לב) אֵלֶּה אֲשֶׁר נִחַל מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה: אִלֵּין דִי אַחְסִין משֶה בְמֵישְׁרַיָא דְּמוֹאָב מֵעִבְרַיָא לְיַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ מְדִינְחָא : (לג) וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם: וּלְשִׁבְטָא דְלֵוִי לָא יְהַב מֹשֶׁה אַחֲסָנָא מַתְּנַן דִּיהַב לְהוֹן יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל אִינּוּן אַחְסָנַתְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל לְהוֹן : יד (א) וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאִלֵּין דְאַחֲסִינוּ בְנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דְאַחֲסִינוּ יַתְהוֹן אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְרֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָּא לִבְנֵי יִשְּׂרָאֵל :


 רש''י   אשר נחלו אותם . אשר הנחילו אותם :

(ב) בְּגוֹרַל נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה: בְּעָדְבָא אִיתְפַּלְגַת לְהוֹן אַחֲסַנַתְּהוֹן כְּמָא דְּפַקִּיד יְיָ בִּידָא דְּמֹשֶׁה לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא :
 

כתובים - תהילים - פרק צב

(ד) עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר: עַל פּוּם כִּנָרָא דַעֲשַּׂרְתֵּי נִימִין וְעַל פּוּם נִבְלָא עֲלֵי רִנְנַת כִּנָרַיָא :


 רש''י   עלי עשור ועלי נבל . כנור של עשרה נימין :

(ה) כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן: אֲרוּם אַחְדִיתַנִי יְיָ בְּעוֹבָדָךְ בְּעוֹבָדֵי אַיְדָךְ אֲבוּעַ : (ו) מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: כַּמָה רַבְרְבִין עוֹבָדָךְ יְיָ לַחֲדָא עֲמִיקִין מַחְשְׁבָתָיִךְ : (ז) אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת: בַּר נַשׁ שַׁטְיָא לָא יְדָע וּכְסִילָא לָא יַתְבַּיֵן יַת דָא :


 רש''י   איש בער לא ידע . את האמור למטה :

(ח) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד: כַּד מִתְלַבְלְבִין רַשִׁיעַיָא הֵיךְ עִסְבָּא וְנָצְצִין כָּל עָבְדֵי שְׁקַר וַעֲתִיד דִישֵׁצִינוּן אֱלָהָא עַד עָלְמָא :


 רש''י   בפרח רשעים כמו עשב . אינם יודעי' שהפרחת' אינה אלא להשמידם עדי עד שמשלם לשונאיו על פניהם להאבידם :

(ט) וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְהוָה: וְאַתְּ רְמָא וְעִלָאָה בְעַלְמָא הָדֵין יְיָ וְאַתְּ רְמָא וְעִלָאָה לְעַלְמָא דְאָתֵי :


 רש''י   ואתה מרום . בכל משפטיך ידך על העליונה שהכל מצדיקים עליהם את דינך :
 

משנה עבודה זרה פרק א

א. לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן, לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:

 ברטנורה  (א) לפני אידיהן של עו''ג. שם כנוי לחגיהם ולמועדיהם: לשאת ולתת. למכור ולקנות משום דאזלי ומודו לע''ג ביום אידם: להשאילן. בהמה וכלים. מידי דהדרא בעינא: להלוותם. מעות. דלא הדרי בעין. דמלוה להוצאה נתנה: לפורען. כשהן נפרעים אזלי ומודו לע''ג ביום אידם: מפני שהוא מיצר. על מעותיו שאינם חוזרים לו. ולא אזיל ומודה: שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו ואזיל ומודה. ואין הלכה כר''י. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם. אבל במלוה על פה שרי. מפני שהוא כמציל מידם:

ב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם וּשְׁלשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם אָסוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר:

 ברטנורה  (ב) לאחר אידיהן מותר. וכן הל' ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שעיקר פרנסתנו מהם. ועוד משום יראה. אינו אסור אלא יום אידם בלבד. והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלי ומודו דכל הני דאתסרי בזו המסכת מיירי בעו''ג וע''ג ממש:

ג. וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם, קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּדָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה, יֶשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה. [אֲבָל] יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, יוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא (בוֹ) מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ (בִּלְבָד):

 ברטנורה  (ג) קלנדא. שמנה ימים אחר תקופת טבת: סטרנורא. ח' ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך. אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתהו ובהו עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שנפלה התקופה. וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא ועמד ועשה ח' ימים טובים. לשנה אחרת. עשאן אלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים. והם קבעום לע''ג: קרטיסים. יום תפיסת בו מלכות וקבעום יום איד: גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך: יום הלידה. יום שנולד בו מלך: שרפה. ששרפו עליו כל תשמישו כדרך ששורפין על המלכים: יש בה ע''ג. כלומר אותו היום יש להם איד לע''ג. וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא חשיבי להו ואסורים ג' ימים לפניהם: אבל יום תגלחת זקנו. שאינו זמן הקבוע לרבים. אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד: ובלוריתו. שהניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד: ויום שעלה מן הים. ומקריב זבחים לע''ג על שנצול בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו. דלא חשיבי כולי האי:

ד. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, חוּצָה לָהּ מֻתָּר. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה, תּוֹכָהּ מֻתָּר. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם, בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֵחֱדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר. וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ בָהּ חֲנוּיוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת:

 ברטנורה  (ד) עיר שיש בה ע''ג. וביום איד שיש לבני העיר היום לע''ג שבעיר: חוצה לה. ואפילו סמוך לעיר מאוד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר שאין נמשכים אחר אותה ע''ג. שכן מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו: מהו לילך לשם. באותה העיר ביום ע''ג שלהם: בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר. שהדרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחדת לאותה העיר לבדה. אסור לילך שם מפני שנראה כמהלך שם לעבוד ע''ג. ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת מותר שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך: היו בה חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותם חנויות של עבודת כוכבים לטול הכומרים מהם מכס: ושאינן מעוטרות מותרות. דבאותם שאינם מעוטרות. לא שקלי מיניה מכס לע''ג ולא מטא לע''ג הנאה מנייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים שרי ביום אידם. שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה:

ה. אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכוֹר לַגּוֹיִם, אִצְטְרוֹבָּלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מֻתָּר, וּפֵרוּשָׁן אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב וְחָצָב וְנִקְלִיבָם אָסוּר לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם:

 ברטנורה  (ה) אצטרובלין. פירא דארזא: בנות שוח. מין ממיני התאנים הגדולים הלבנים אסור לישראל למכור אלו לעובדי כוכבים: פטוטרות. בפטוטרותיהם קאמר כלו' בעוקצין שהם נתלין בו. דמסתמא העו''ג רוצה להקריבו תקרובת לע''ג: תרנגול לבן בין התרנגולין. לקח עו''ג מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור ביניהם תרנגול לבן דכיון דשקיל אחריני לאו לע''ג בעי להו: ופירושן אסור. אם פירש דלע''ג בעי להו אסור ואצטריך למתני דס''ד אמינא האי גברא לאו לע''ג בעי להו. והאי דקאמ' הכי סבר כי היכי שהוא גברא אביק בה. כ''ע נמי אבוקי. ואימא הכי. כי היכי דליתבו לי קמ''ל: דקל טב. פירות דקל משובח שפירותיו רגילין להקריב מהן לעבודת כוכבים: וחצב. קנים שעושין מהן הצוקרא:

ו. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָה, עֲגָלִים וּסְיָחִים, שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. וּבֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בַּסוּס:

 ברטנורה  (ו) אין מוכרין בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה. שהוא בהמתו של ישראל ויעשה בה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וע''י סרסור דליכא לאחלופי בשכירות שאין הסרסור משכיר. שרי למוכרה: שלמים ושבורים. שאף השבורים חזו למלאכה. שטוחנים בהם: ר' יהודה מתיר בשבורה. ואין הלכה כר' יהודה: בן בתירא מתיר בסוס. ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בהם. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי דוקא אדם נושא את עצמו. הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר. אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם אסור. ואין הלכה כבן בתירא:

ז. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכָל דָּבָר שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי, גַּרְדּוֹם, וְאִיצְטַדְיָא, וּבִימָה. אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעוּ לְכִפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, אָסוּר לִבְנוֹת:

 ברטנורה  (ז) כל דבר שיש בו נזק לרבים. כגון כלי מלחמה חרבות ורמחים: בסילקי. טירה גבוה ושם יושבים לדון בני אדם ומפילין אותם משם ומתים: גרדום. בנין אחד והוא עשוי לדון דיני נפשות: איצטדיא. מקום שחוק שמביאים שור נגח והורג את האדם: בימה. כעין מגדל קצר וגבוה. עשוי כדי לדחוף ארקוולט''ו בלע''ז. דרך עובדי כוכבים להעמיד עבודת כוכבים בבית מרחצאותיהם:

ח. (וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קֵטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּשָׂכָר מֻתָּר). אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקוֹץ, אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת. ובְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּבְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. ובְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ:

 ברטנורה  (ח) אבל מוכר הוא משיקצוץ. שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר לא שנמצא נותן לו חנייה בקרקע. והתורה אמרה (דברים ז) לא תחנם. לא תתן לו חנייה בקרקע: אין משכירין להם בתים. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא: ואין צריך לומר שדות. דאיכא תרתי דאיסורא חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות: ובסוריא. ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ: משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא. דכי כתיב לא תתן להם חניה בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא משום מכירה דא''י אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא: בחוצה לארץ. דמרחק וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דא''י: מוכרין להם בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא כיון דאיכא תרתי: ר' יוסי אומר כו'. והלכה כר' יוסי. ובלבד שלא ישכיר בא''י לשלשה עו''ג ביחד שלא יעשה שכונה של עו''ג:

ט. אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. ובְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ:

 ברטנורה  (ט) אף במקום שאמרו להשכיר. לר''מ בסוריא דוקא ולא בא''י ולר' יוסי אפילו בא''י: לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה: מפני שהיא נקראת על שמו. והעו''ג מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת ולא דמי לשדה של ישראל שאריס עו''ג עושה בה מלאכה בשבת דשדה לאריסות עבידא והעובד כוכבים אריסותא דנפשיה קא עביד. אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לעו''ג ולכך אסור. ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה. למחצה לשליש ולרביע. כדרך שמורידין לשדות. שרי להשכיר מרחץ לעו''ג ואף על פי שהעו''ג עושה בה מלאכה בשבת מידע ידעי שהעו''ג אריס בה. ואריסותא דנפשיה קא עביד:
 

גמרא ע''ז דף ב' ע''א

לִפְנֵי אֵידֵיהֶן רַב וּשְׁמוּאֵל חַד תָּנֵי אֵידֵיהֶן דִּכְתִיב (דברים לב) כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם. וְחַד תָּנֵי עֵידֵיהֶן דִּכְתִיב (ישעי' מג) יִתְּנוּ עֵידֵיהֶן וְיִצְדָקוּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וּמְעִידוֹת לָהֶן בָּעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (שם) יִתְּנוּ עֵידֵיהֶן וְיִצְדָּקוּ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת אֵלּוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת לַכּוּתִים עַל פְּנֵיהֶם לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים נֶגֶד הָעַמִּים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְעֵינֵי הָעַמִּים מְלַמֵּד שֶׁבָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת אוֹתָם עַל פְּנֵיהֶם. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא הָיָה דָוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. לֹא דָוִד רָאוּי דִּכְתִיב (תהלים קט) וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי. וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים דִּכְתִיב מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם. וְלָמָה עָשׂוּ לוֹמַר לָךְ שֶׁאִם חָטָא יָחִיד אוֹמְרִים לוֹ כְּלַךְ אֵצֶל יָחִיד. וְאִם חָטָא צִבּוּר אוֹמְרִים לוֹ כְּלַךְ אֵצֶל צִבּוּר. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמֵעִינָן יָחִיד מִשּׁוּם דְלָא מְפַרְסֵם חַטָּאֵיה אֲבָל צִבּוּר דִמְפַרְסֵם חַטָּאֵיהֶן אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמֵעִינָן צִבּוּר מִשּׁוּם דִנְפִישֵׁי רַחֲמַיְיהוּ אֲבָל יָחִיד דְלָא אַלִימָא זְכוּתֵיהּ אֵימָא לָא צְרִיכָא. וְהַיְינוּ דְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי מָאי דִכְתִיב נְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שֶׁהֵקִים עוּלָה שֶׁל תְּשׁוּבָה. וְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוַה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְּמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת מְלַפְפָתוֹ וּמוֹלִיכָתוֹ לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו) יִלַּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קְשׁוּרָה עִמּוֹ כַּכֶּלֶב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לט) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בְּעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת עִמָּהּ לְעוֹלָם הַבָּא:

 רש''י  לא עשו ישראל את העגל כו'. כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם אלא גזרת המלך היתה כדי ליתן פתחון פה לבע''ת: ולבי חלל. יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בי: דמפרסם חטאיהון. ואיכא חילול ה' אימא לא יתקבלו: מלפפתו. מעטפתו לשון מלבוש:
 

זוהר נח דף ס''א ע''ב

רִבִּי אֶלְעָזָר אָזַל לְגַבֵּי דְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִי שִׁמְעוֹן בֶּן לְקוֹנְיָא חֲמוֹי כֵּיוַן דְּחָמָא לֵיהּ אִתְקִיל לֵיהּ תוֹפְסִיתָה (ס''א טוֹפְסִיסָא) דְקוּמְרָא בְמַטְוַן דְּקוּלְפָא וִיתִיבוּ אָמַר לֵיהּ חֲמוֹי אֶפְשַׁר דְּשַׁמְעַת מֵאָבוּךְ הָאי דִכְתִיב (איכה ב) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם אָמַר לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא בִּצַע אֶמְרָתוֹ דְבָזַע פּוּרְפִירָא דִילֵיהּ. אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם. דְהָא פוּרְפִירָא פָקִיד לָהּ מֵאִינוּן יוֹמֵי קַדְמָאֵי עִלָּאֵי וּבְיוֹמָא דְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא בָזַע לָהּ בְּגִין דְּהָאי פּוּרְפִירָא אִיהִי יְקָרָא דִילֵיהּ וְתִיקוּנָא דִילֵיהּ וּבָזַע לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ (שם) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם. וְכִי מַלְכָּא חָשִׁיב (קוֹדֶם) לְאַבְאָשָׁא לִבְנוֹי עַד לָא יֵיתוּן לְמֵחֶטוֹי אָמַר לֵיהּ לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ מָאן יְקָר וּבְכָל יוֹמָא הֲוָה דָחִיל עֲלֵיהּ דְלָא יִתְבַר וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵיה וְתַקִּין בְּעֵינוֹי. לְיוֹמִין אָתָא בְּרֵיהּ וְאַרְגִּיז לֵיהּ לְמַלְכָּא נָטַל מַלְכָּא הַהוּא מָאן יְקָר וְתָבַר לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם תָא חֲזֵי מִן יוֹמָא דְאִתְבְנֵי בֵי מַקְדְשָׁא הֲוָה קב''ה מִסְתַּכַּל בֵּיהּ וְחָבִיב עֲלֵיהּ סַגִּי וַהֲוָה דָחִיל עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל דְּיֶחֱטוּן וִיחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְכֵן בְּכָל זִמְנָא דַהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּי בֵי מַקְדְשָׁא הֲוָה לָבִישׁ הַהוּא פוּרְפִירָא לְבָתַר דְגָרְמוּ חוֹבִין וְאַרְגִּיזוּ קָמֵי מַלְכָּא אִתְחָרֵב בֵּי מַקְדְשָׁא וּבָזַע הַהוּא פוּרְפִירָא (ד''א גָרִיס הָכִי בָזַע הַהוּא פוּרְפִירָא וְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא) הַיְינוּ דִכְתִיב (שם) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַע אִמְרָתוֹ וְגוֹמֵר הָאי אֶמְרָתוֹ בְקַדְמִיתָא יַתְבָא בְרֹאשׁ אָמִיר וְהָא אִתְעֲטָרוּ עַטְרָא לְרֵישָׁא וְאִילָן נָאֶה לְפָנָיו וְאִיהִי מִימֵי קֶדֶם וַדָּאי וּכְדֵין עֲצִיבוּ קָמֵיהּ בְּבָתֵּי בִרָאי וַדָּאי וְהֵן (ישעיה לג) אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה (שם כב) וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וְגוֹמֵר הַיְינוּ בְּזִמְנָא דְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא אֲבָל בְזִמְנָא אַחֲרָא לֵית חֶדְוָה קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כְּזִמְנָא דְאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עַלְמָא וְאִינוּן דְאַרְגִיזוּ קָמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא) וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא דְעָבִיד דִינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא חֶדְוָה וְתוּשְׁבְּחָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאִי תֵימָא הָא תָנֵינָן דְּלֵית חֶדְוָה קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ עָבִיד דִינָא בְּחַיָיבַיָא. אֶלָא תָא חֲזֵי בְּשַׁעְתָא דְאִתְעֲבִיד דִינָא בְּחַיָּיבַיָא חֶדְוָון וְתוּשְׁבְּחָן קָמֵיהּ עַל דְאִתְאֲבִידוּ מֵעַלְמָא וַהֲנֵי מִילֵי כַד מָטָא הַהוּא זִמְנָא דְאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָאבָן לְגַבֵּיהּ מֵחוֹבַיְיהוּ. אֲבָל אִי אִתְעֲבִיד בְהוּ דִינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ (וְעַד) דְלָא אִשְׁתְּלִים חוֹבַיְיהוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָה כְּדֵין לֵית חֶדְוָה קָמֵיהּ וּבְאִישׁ קָמֵיהּ עַל דְאִתְאֲבִידוּ. וְאִי תֵימָא אִיהוּ עַד לָא מָטוּ זִמְנַיְיהוּ אֲמָאי עָבִיד בְּהוּ דִינָא. אֶלָּא אִינוּן גָרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ דְהָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא עָבִיד בְּהוּ דִינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ אֶלָּא בְּגִין דְמִשְׁתַּתְּפֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל לְאַבְאָשָׁא לוֹן וּבְגִין כֵּן עָבִיד דִינָא וְאוֹבִיד לוֹן מֵעַלְמָא בְּלָא זִמְנָא וְדָא הוּא דְאַבְאִישׁ קַמֵּיהּ וּבְגִין כַּךְ אַטְבַע מִצְרָאֵי בְּיַמָּא וְאוֹבִיד שׂוֹנְאֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשָׁפָט וְכֵן כֻּלְּהוּ דְהָא בְגִינֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל אִתְאֲבִידוּ בְּלָא זְמַנָּא אֲבָל כַּד אִשְׁתַּלִים זְמַנָּא דְאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָּבוּ כְדֵין חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּיה עַל דְאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא בַּר בְּזִמְנָא דְאִתְחַרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא דְאַף עַל גַּב דְאִשְׁתַּלִים זְמַנָּא דִלְהוֹן דְּאַרְגִיזוּ קַמֵּיהּ לָא הֲוָה חֶדְוָה קַמֵּיהּ וּמֵהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה חֶדְוָה לְעֵילָא וְתַתָּא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי אֶלְעָזָר הָלַךְ אֶל רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חוֹתְנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ. תִּקֵּן לוֹ שְׁטִיחִים שֶׁל מִכְסֶה עַל מוֹטוֹת עֵץ, וְיָשְׁבוּ. אָמַר לוֹ חוֹתְנוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךְ זֶה שֶׁכָּתוּב, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם. אָמַר לוֹ הֲרֵי פֵּרְשׁוּהוּ הַחֲבֵרִים בִּצַע אֱמְרָתוֹ, שֶׁקָּרַע הַלְּבוּשׁ הַיָּקָר שֶׁלּוֹ שֶׁנִּקְרָא פּוּרְפִירָא. אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, פּוּרְפִירָא זוֹ צִוָּה אוֹתָהּ מֵאֵלּוּ יְמֵי קֶדֶם הָעֶלְיוֹנִים, הַיְנוּ מֵהַסְּפִירוֹת דְּפַרְצוּף עַתִּיק הַנִּקְרָאוֹת יְמֵי קֶדֶם. וּבַיּוֹם שֶׁנֶּחֶרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קָרַע אוֹתָהּ. בַּאֲשֶׁר פּוּרְפִירָא זוֹ הִיא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ וְהַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת כָּבוֹד ה'. וְהִיא תִּקּוּנוֹ, כִּי הוּא מִתְתַּקֵּן עַל יָדָהּ בַּמּוֹחִין דְּהֶאָרַת הַחָכְמָה, וְקָרַע אוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנָּהּ ט' סְפִירוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא נִשְׁאָר בָּהּ כִּי אִם חֵלֶק הָעֲשִׂירִית מִמֶּנָּהּ. הִקְשָׁה לוֹ, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, הֲכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ לַחֲשׁוֹב לְהָרַע לְבָנָיו עוֹד קוֹדֶם שֶׁבָּאִים לַחֲטוֹא. וְהֵשִׁיב לוֹ, זֶה דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי יָקָר וּבְכָל יוֹם הָיָה מְפַחֵד עָלָיו שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר, וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְהָיָה יָשָׁר בְּעֵינָיו. לְיָמִים בָּא הַבֵּן וְהִכְעִיס אֶת הַמֶּלֶךְ, לָקַח הַמֶּלֶךְ אֶת כְּלִי הַיָקָר וְשָׁבַר אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם. בֹּא וּרְאֵה, מִיּוֹם שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְהָיָה חָבִיב עָלָיו מְאֹד. וְהָיָה מְפַחֵד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֶחְטֶאוּ וְיֶחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה בָּא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה לוֹבֵשׁ פּוּרְפִירָא הַזּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה מִזְדַוֵּג עִם הַמַּלְכוּת. וְאַחַר שֶׁגָּרְמוּ הַחַטָּאִים וְהִכְעִיסוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, נֶחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְקָרַע אֶת אוֹתָהּ פּוּרְפִירָא. הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם. בִּצַע אֶמְרָתוֹ: אֶמְרָתוֹ זוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, מִתְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ אַמִּיר, וּמִתְעַטֵּר בָּהּ הַמֶּלֶךְ עֲטָרָה לְרֹאשׁוֹ, וְאִילָן נָאֶה לְפָנָיו, הַיְנוּ אִילָן הַנְּשָׁמוֹת מִטֶּרֶם שֶׁבָּאִים לָעוֹלָם. וְעַתָּה, כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קָרַע אוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנָּהּ ט' סְפִירוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְנִשְׁאֲרָה בְּאוֹר הַנֶּפֶשׁ בִּלְבָד. וְאָז, כְּשֶׁנֶּחֶרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נַעֲשֶׂה עַצְבוּת לְפָנָיו בַּבָּתִּים הַחִיצוֹנִים בְּוַדַּאי, וְלֹא בַּפְּנִימִיִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הֶן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה, דְּהַיְנוּ רַק בַּחִיצוֹנִיוּת. וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת וְכוּ': הַיְנוּ רַק בַּזְּמָן שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קָרָא לִבְכִי וּמִסְפֵּד, אֲבָל בִּזְמָן אַחֵר, אֵין שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּבִזְמָן שֶׁרְשָׁעֵי הָעוֹלָם וְהַמַּכְעִיסִים אוֹתוֹ נֶאֱבָדִים מֵהָעוֹלָם, וְזֶ''שׁ וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בָּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה דִּין בְּרִשְׁעֵי הָעוֹלָם, שִׂמְחָה וְרִנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם תֹּאמַר, אִם הוּא מִטֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם, לָמָּה עוֹשִׂים בָּהֶם דִּין. אֶלָּא הֵם גָּרְמוּ רָעָה לְעַצְמָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה בָּהֶם דִּין מִטֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנִּתְחַבְּרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְהָרַע לָהֶם, מִשּׁוּם זֶה עָשָׂה בָּהֶם דִּין וְהֶאֱבִיד אוֹתָם מֵהָעוֹלָם לִפְנֵי זְמַנָּם. וְלָכֵן רַע לְפָנָיו לְהַאֲבִידָם לִפְנֵי זְמַנָּם. וּמִשּׁוּם זֶה הִטְבִּיעַ אֶת הַמִּצְרִים בַּיָּם, וְהֶאֱבִיד שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשָׁפָט, וְכֵן כֻּלָּם. כִּי בִּשְׁבִיל שֶׁהֵרֵעוּ לְיִשְׂרָאֵל נֶאֱבְדוּ לִפְנֵי זְמַנָּם. אֲבָל כְּשֶׁנִּשְׁלָם הַזְּמָן שֶׁהִמְתִּין לָהֶם וְלֹא שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה, אָז שִׂמְחָה וְרִנָּה לְפָנָיו עַל שֶׁנֶּאֱבְדוּ מֵהָעוֹלָם, חוּץ מִבַּזְּמָן שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִשְׁלָם זְמַנָּם שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו, מִכָּל מָקוֹם לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמֵהָעֵת הַהִיא וָאֵילָךְ, אֵין שִׂמְחָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה:
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין. וְאֵין קוֹרִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים. וַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. וְלֹא יִהְיוּ הַקּוֹרִין פָּחוֹת מִשְּׁלשָה אֲנָשִׁים. וְאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. וְאֵין מְשַּׁיְירִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלשָה פְּסוּקִים. וְלֹא יִקְרָא הַקּוֹרֵא פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים: ב. שְׁלשָׁה שֶׁקָּרְאוּ עֲשָׂרָה פְּסוּקִים שְׁנַיִם קוֹרְאִין שְׁלשָה שְׁלשָׁה וְאֶחָד אַרְבָּעָה וּבֵין שֶׁהָיָה הַקּוֹרֵא אַרְבָּעָה רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן אוֹ אֶמְצָעִי הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח:
 

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ הַכַּעַס רַע מְאֹד וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ עַד קְצֵה הָאַחֲרוֹן וִילַמֵּד כָּל אָדָם לְעַצְמוֹ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁלֹּא יִכְעוֹס כְּלַל וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעוֹס עָלָיו וְאִם רוֹצֶה לְהַטִּיל אֵימָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִבּוּר אִם הוּא פַּרְנַס יַרְאֶה בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כוֹעֵס וְתִהְיֶה דַעְתּוֹ מְיוּשֶׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מַרְאֶה פָּנִים שֶׁל כַּעַס וּבְלִבּוֹ אֵינוֹ כוֹעֵס כִּי הַכַּעַס מֵבִיא לִכְלַל טָעוּת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וּבַעֲלֵי כַּעַס חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים וְגַם מֵתִים קוֹדֶם זְמַנָּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב ה) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרֹג כַּעַס. לְפִיכָךְ נָאֶה מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס וּלְהַנְהִיג בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אַף בְּדִבְרֵי הַמַּכְעִיסוֹ וְזוּ הִיא דֶרֶךְ הַטּוֹבָה:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יָתְהוֹן וְיָת פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וּמָנֵי דְקוּדְשָׁא וַחֲצוֹצְרוֹת יַבֶּבְתָּא בִּידֵיהּ:

 רש''י   אתם ואת פנחס. מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כלם. ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אתו. ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף, שנאמר (שמות ו, כה) מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דבר אחר שהיה משוח מלחמה: וכלי הקדש. זה הארון והציץ. שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם: בידו. ברשותו וכן (במדבר כא, כז) ויקח את כל ארצו מידו:
 

(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאִתְחַיָילוּ עַל מִדְיָן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב: וְיָת מַלְכֵי מִדְיָן קְטָלוּ עַל קְטִילֵיהוֹן יָת אֱוִי וְיָת רֶקֶם וְיָת צוּר וְיָת חוּר וְיָת רֶבַע חַמְשָׁא מַלְכֵי מִדְיָן וְיָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּחַרְבָּא:

 רש''י   חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפרענות. בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו: בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:
 

(ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: וּשְׁבוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת נְשֵׁי מִדְיָן וְיָת טַּפְלְהוֹן וְיָת כָּל בְּעִירְהוֹן וְיָת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן בְּזוֹ: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: וְיָת כָּל קִרְוֵיהוֹן בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן וְיָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא:

 רש''י   טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חקיהם. דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתרגם סרני פלשתים טורני פלשתאי:

 

(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וּנְסִיבוּ יָת כָּל עֲדָאָה וְיָת כָּל דְבַרְתָּא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

 רש''י   ויקחו את כל השלל וגו' . מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו' , ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו' , אף אנשי המלחמה שביך כלם צדיקים: שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז. הוא בזת מטלטלין שאינם תכשיטין: מלקוח. אדם ובהמה. ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם ומלקוח בבהמה:
 

(יב) וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ: וְאַיתִיוּ לְוָת משֶׁה וּלְוָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוָת כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שִׁבְיָא וְיָת דְבַרְתָּא וְיָת עֲדָאָה לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב דִי עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: (יג)   שלישי-במחוברות שני  וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא לְקֳדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטף מן הבזה:
 

(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וּרְגֵיז משֶׁה עַל דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל קְרָבָא:

 רש''י   ויקצף משה על פקודי החיל. ממנים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות:
 

(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הֲקַיֵמְתּוּן כָּל נוּקְבָא: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה: הָא אִינוּן הֲוָאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעָם לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק פְּעוֹר וַהֲוַת מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ:

 רש''י   הן הנה. מגיד שהיו מכירין אותן. זו היא שנכשל פלוני בה: בדבר בלעם. אמר להם אפלו אתם מכניסים כל המונות [האמות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי:
 

(יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וּכְעַן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת גְבַר לְמִשְׁכַּב דְכוּרָא קְטּוּלוּ:

 רש''י   וכל אשה ידעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה. ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות: הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרגו:
 

(יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם: וְכָל טַפְלָא בִנְשַׁיָא דִי לָא יְדָעוּ מִשְׁכַּב דְכוּרָא קַיְימוּ לְכוֹן: (יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם: וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן:

 רש''י   מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה: כל הרג נפש. ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טמאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפלו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל נגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו: תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טמאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל: (במדבר יט, יד) אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טמאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:
 

(כ) וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ: וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מַאן דִמְשַׁךְ וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי וְכָל מַאן דְעָא תַּדוּן עֲלוֹהִי:

 רש''י   וכל מעשה עזים. להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:
 

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגַבְרֵי חֵילָא דַאֲתוֹ לִקְרָבָא דָא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

 רש''י   ויאמר אלעזר הכהן וגו' . לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז) ויקצף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י. יא) בשמעו נא המרים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה: אשר צוה ה' וגו' . תלה ההוראה ברבו:
 

(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: בְּרַם יָת דַהֲבָא וְיָת כַסְפָּא יָת נְחָשָׁא יָת פַּרְזְלָא יָת אֲבָצָא וְיָת אֲבָרָא:

 רש''י   אך את הזהב וגו' . אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טמאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות געול. ואך לשון מעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפלו לאחר טהרתן מטמאת המת, עד שיטהרו מבליעת אסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:
 

(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא:

 רש''י   כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום: תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטמאת מת. אמר להם צריכין הכלים געול לטהרם מן האסור, וחטוי לטהרן מן הטמאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו אסור: תעבירו במים. מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:
 

(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: וּתְחַוְרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּבָתַר כֵּן תַּעֲלוּן לְמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:
 

(כה)  רביעי  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (כו) שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה: קַבֵּל יָת חוּשְׁבַּן דַבְרַת שִׁבְיָא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא אַתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אֲבָהַת כְּנִשְׁתָּא:

 רש''י   שא את ראש. קח את החשבון:
 

(כז) וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה: וּתְפַלֵג יָת דְבַרְתָּא בֵּין גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דְנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא:

 רש''י   וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו' . חציו לאלו וחציו לאלו:
 

(כח) וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהוָה מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן: וְתַפְרֵשׁ נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חָד נַפְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה מִן אֱנָשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא: (כט) מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְהוָה: מִפַּלְגוּתְהוֹן תִּסְבוּן וְתִתֵּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (ל) וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה: וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּסַב חָד דְאִתַּחָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי מִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא מִכָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ: (לא) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (לב) וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים: וַהֲוָה דְבַרְתָּא שְׁאָר בִּיזָא דִי בְזוֹ עַמָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא עָנָא שִׁית מְאָה וְשַׁבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין:

 רש''י   ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, ולא בא לכלל חלקה מספר הצאן וגו' :
 

(לג) וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף: וְתוֹרֵי שַׁבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין: (לד) וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף: וַחֲמָרֵי שִׁיתִּין וְחָד אַלְפִין: (לה) וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף: וְנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא מִן נְשַׁיָא דִי לָא יְדָעָא מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין: (לו) וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: וַהֲוַת פַלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

 

(לז) וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיהוָה מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים: וַהֲוָה נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ: (לח) וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיהוָה שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים: וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שַׁבְעִין וּתְרֵין: (לט) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיהוָה אֶחָד וְשִׁשִּׁים: וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁתִּין וְחָד: (מ) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיהוָה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים נָפֶשׁ: וְנַפְשָׁא אֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין וּנְסֵבְהוֹן קֳדָם יְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשִׁין: (מא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת יְהוָה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וִיהַב משֶׁה יָת נְסִיב אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (מב)  חמישי וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים: וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי פְּלַג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא:

 רש''י   וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים:
 

(מג) וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: וַהֲוַת פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

 רש''י   ותהי מחצת העדה. כך וכך:
 

(מד) וּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף: וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (מה) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (מו) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף: וְנַפְשָׁא דְאֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין: (מז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וּנְסֵב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דְאִתַּחָד חָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְּרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וּקְרִיבוּ לְוָת משֶׁה דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא:

 רש''י   ויקח משה וגו' הפקדים. הממנים:
 

(מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָיךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שְׁגָא מִנָנָא אֱנָשׁ:

 רש''י   ולא נפקד. ולא נחסר ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה, (בראשית לא, לט) תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א' כ, יח) , יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם. וכן (שם כ, כז) ויפקד מקום דוד, נחסר מקומו ואין איש יושב שם:
 

(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: וְקָרֶבְנָא יָת קוּרְבָּנָא דַיְיָ גְבַר דְאַשְׁכַּח מַאן דִדְהַב שִׁירִין וְשִׁבְּכִין עִזְקָן קַדָשִׁין וּמָחוֹךְ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   אצעדה. אלו צמידים של רגל: וצמיד. של יד: עגיל. נזמי אזן: וכומז. דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין:
 

(נא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה: וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מַאן דְעוֹבָדָא: (נב) וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהוָה שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וַהֲוָה כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ קֳדָם יְיָ שִׁתָּא עַשֲׂר אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סִלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ: גַבְרֵי דְחֵילָא בָּזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ: (נד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָה: וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָתָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ: לב (א)  שישי - במחוברות שלישי   וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וּבְעִיר סַגִי הֲוָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקֵּיף לַחֲדָא וַחֲזוֹ יָת אֲרַע יַעְזֵר וְיָת אֲרַע גִּלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית בְּעִיר: (ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן:

 רש''י   עטרות ודיבון וגו' . מארץ סיחון ועוג היו:
 

(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: אַרְעָא דִי מְחָא יְיָ יַת יָתְבָהָא קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲרַע כָּשְׁרָא לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָיךְ אִית בְּעִיר: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַאֲמָרוּ אִם אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ תִּתְיְהִיב יָת אַרְעָא הָדָא לְעַבְדָךְ לְאַחֲסָנָא לָא תְעַבְרִינָנָא יָת יַרְדְנָא: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּתְבוּן הָכָא:

 רש''י   האחיכם. לשון תמיהה הוא:
 

(ז) וְלָמָּה (תנואון) תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה: וּלְמָא תוֹנוּן יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִלְמֶעֱבַר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ:

 רש''י   ולמה תניאון. תסירו ותמניעו לבם מעבור שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם:
 

(ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: כְּדֵין עֲבָדוּ אֲבָהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יָתְהוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא:

 רש''י   מקדש ברנע. כך שמה, ושני קדש היו:
 

(ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהוָה: וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וַחֲזוֹ יָת אַרְעָא וְאוֹנִיאוּ יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַּב לְהוֹן יְיָ: (י) וַיִּחַר אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר: (יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: אִם יֶחֱזוּן גֻבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יָת אַרְעָא דִי קַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אֲרֵי לָא אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי: (יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהוָה: אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרֵי אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ:

 רש''י   הקנזי. חורגו של קנז היה, וילדה לו אמו של כלב את עתניאל:
 

(יג) וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּטְרָדִנוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבִיד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   וינעם. ויטלטלם. מן נע ונד:
 

(יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל: וְהָא קַמְתּוּן חֲלַף אֲבָהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גֻבְרַיָא חַיָבַיָא לְאוֹסָפָא עוֹד עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ לְיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   לספות. כמו (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (ירמיה ז, כא) עולותיכם ספו וגו' , לשון תוספת:
 

(טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: אֲרֵי תְתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסִיף עוֹד לְאַחֲרוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין: (טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וּקְרִיבוּ לְוָתֵיהּ וַאֲמָרוּ חַטְרִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִרְוִין לְטַפְלָנָא:

 רש''י   נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:
 

(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וַאֲנַחְנָא נִזְדָרֵיז מַבְעִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דִי נְעֵלִינוּן לְאַתְרֵהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוִין כְּרִיכִין מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא:

 רש''י   ואנחנו נחלץ חשים. נזדרז מהירים, כמו (ישעיה ח, א) מהר שלל חש בז, (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה: לפני בני ישראל. בראשי גיסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד, ואף משה חזר ופרש להם באלה הדברים (דברים ג, יח) ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל. וביריחו כתיב (יהושע ו, יג) והחלוץ הולך לפניהם, זה ראובן וגד שקימו תנאם: וישב טפנו. בעודנו אצל אחינו: בערי המבצר. שנבנה עכשיו:
 

(יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: לָא נְתוּב לְבֵיתָנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ: (יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: אֲרֵי לָא נַחֲסִין עִמְהוֹן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרֵי קַבֵּילְנָא אַחֲסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא מַדִינְחָא:

 רש''י   מעבר לירדן וגו' . בעבר המערבי: כי באה נחלתנו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי:
 

(כ)  שביעי - במחוברות רביעי  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה: וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִם תַּעְבְדוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין אִם תִּזְדָרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא: (כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְיַעְבֵר לְכוֹן כָּל דִמְזָרֵז יָת יַרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ עַד דִיתָרַךְ יָת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי מִן קֳדָמוֹהִי: (כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהוָה: וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּבָתַר כֵּן תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְׂרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחֲסָנָא קֳדָם יְיָ: (כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: וְאִם לָא תַעְבְדוּן כֵּן הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ וְתֵדְעוּן חוֹבַתְכוֹן דְתַשְׁכַּח יָתְכוֹן: (כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ: בְּנוּ לְכוֹן קִרְוִין לְטַפְלְכוֹן וְחַטְרִין לְעַנְכוֹן וּדְיִפּוֹק מִפּוּמְכוֹן תַּעְבְּדוּן:
 

 רש''י   לצנאכם. תיבה זו מגזרת (תהלים ח, ח) צנה ואלפים כלם, שאין בו אל''ף מפסיק בין נו''ן לצד''י, ואל''ף שבא כאן אחר הנו''ן במקום ה''א של צנה הוא. מיסודו של ר' משה הדרשן למדתי כן: והיצא מפיכם תעשו. לגבוה שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק. שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשבו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן עשו:
 

(כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: וַאֲמָרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָיךְ יַעְבְדוּן כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְפַקֵד:

 רש''י   ויאמר בני גד. כלם כאיש אחד:
 

(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקִרְוֵי גִלְעָד: (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר: וְעַבְדָיךְ יַעְבְּרוּן כָּל מְזָרַז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְמַלֵל: (כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וּפַקֵד לְהוֹן משֶׁה יָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיָת רֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויצו להם. כמו עליהם, ועל תנאם מנה אלעזר ויהושע, כמו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם:
 

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהוָה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אִם יַעְבְּרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יָת יַרְדְנָא כָּל דִמְזָרַז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דְגִלְעָד לְאַחֲסָנָא: (ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וְאִם לָא יַעְבְרוּן מְזָרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִי מַלִיל יְיָ לְעַבְדָךְ כֵּן נַעְבֵּד: (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: נַחְנָא נַעֲבֵר מְזָרְזִין קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחוּדַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא:

 רש''י   ואתנו אחזת נחלתנו. כלומר בידינו וברשותנו תהי אחזת נחלתנו מעבר הזה:
 

(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב: וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף יָת מַלְכְּוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה וְיָת מַלְכְּוַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקִרְוָהָא בִּתְחוּמִין קִרְוֵי אַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר: (לד) וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר: וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִיבוֹן וְיָת עֲטָּרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר: (לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה: וְיָת עַטְרוֹת שׁוֹפָן וְיָת יַעְזֵר וְרָמָתָא: (לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן: וְיָת בֵּית נִמְרָה וְיָת בֵּית הָרָן קִרְוִין כְּרִיכָן וְחַטְרִין דְעָאן:

 רש''י   ערי מבצר וגדרות צאן. זה סוף הפסוק מוסב על תחלת הענין, ויבנו בני גד את הערים הללו להיות ערי מבצר וגדרות צאן:
 

(לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּנוֹ יָת חֶשְׁבּוֹן וְיָת אֶלְעָלֵא וְיָת קִרְיָתָיִם: (לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ: וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהַת קִרְוַיָא דִי בְנוֹ:

 רש''י   ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה. בנו שבמה והיא שבם האמורה למעלה:
 

(לט)  מפטיר  וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ: וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכִבְשׁוּהָ וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָה דִי בָּהּ:

 רש''י   ויורש. כתרגומו ותריך. שתבת רי''ש משמשת שתי חלקות לשון ירשה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך:
 

(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ: וִיהַב משֶׁה יָת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בַּהּ: (מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אֲזַל וּכְבַשׁ יָת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהֶן כַּפְרָנֵי יָאִיר:

 רש''י   חותיהם. כפרניהון: ויקרא אתהן חות יאיר. לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:
 

(מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ: וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמֵהּ: פפפ:

 רש''י   ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה''א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה (רות ב, יד) ויאמר לה בעז, (זכריה ה, יא) לבנות לה בית:

 

הפטרת מטות - ירמיהו א

א (א) דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן: (ב) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ: (ג) וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי: (ד) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ה) בְּטֶרֶם (אצורך) אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִֹה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ח) אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם יְהוָה: (ט) וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ: (י) רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ: (יא) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: (יג) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: (טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: (יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם: (יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ: (יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְהוָה לְהַצִּילֶךָ: ב (א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: (ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 

משנה אהלות פרק טז

א. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה כָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֵפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ, וְטָעָה, שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר, וְטִמְּאוּהוּ מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין, שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל אָדָם הַנּוֹשְׂאָן בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן, וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה  (א) כל המיטלטלין מביאין את הטומאה. משום אוהל. שאם האהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים, מביא להם הטומאה: כעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח, דחוט של טפח מקיפו. דגזרו על הקיפו משום עביו: אקפח את בני. אקברם. קיפוח, לשון כריתה וחיתוך. ושבועה היא, אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת קטועה ומחותכת, דהא פותח טפח בעינן: ששמע השומע. כשנשאלה שאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו ולא ידע משום מה טמאוהו. הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת, שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא, דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני, וטמאו את האיכר או מטעם חיבורים או משום דהוי ליה כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת שבעה. והשומע טעה לומר דטמאוהו מטעם שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אוהל: שיהו דברי חכמים מקוימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה: על האדם הנושאן. זמנין דאדם הנושאן אין עליו כי אם טומאת ערב, שבגדו מפסיק בין כתפו למרדע והוי ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב, והרואה שמטמאים אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אוהל טמאוהו לפי שיש בהקיפו טפח, ואתי למימר דטומאת אוהל אין בה כי אם טומאת ערב, הלכך גזרו עליו בעובי המרדע לטמא טומאת שבעה מדבריהם משום אוהל: ועל עצמן בכל שהן. דכלי המאהיל על המת טמא אפילו כל שהוא: ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע: בפותח טפח. כיון דאין להם טומאה כלל אין שייך לגזור על הקיפו משום עביו:

ב. כֵּיצַד, כּוּשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין, טָמֵא. נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַל עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין. אִם יֵשׁ בַּסַל פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת, וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וִישָׁנָה, שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קְרוֹבָה, שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה. וִישָׁנָה, שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ:

 ברטנורה  (ב) כוש. פלך שהנשים טוות בו. ואע''ג דפשוטי כלי עץ הוא, מקבל טומאה משום צנורא של מתכת הקבועה בו: אע''פ שאינן מכוונין. שאין שני חצאי זיתים מכוונים זה כנגד זה: טמא. הכוש. דמביא הטומאה על עצמו בכל שהוא: הקדר. מוכר הקדרות: והסל. המוט שנושא בו את הקדרות. ובמסכת כלים קורהו איסל, דתנן התם [כלים פרק יז משנה טז] האיסל שיש בו בית קבול טומאה על הקדרות שתחתיו לצד השני שתלויות בו: התלוליות. לשון תל: הקרובות בין לעיר. הסמוכה לבית הקברות: בין לדרך. הסמוך לבית הקברות: אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. מפני שהנשים קוברות שם נפליהן, דעד חמשים אמה אזלא אשה לחודה וקוברת שם הנפל שלה. אבל רחוקות לא אזלא לחודה לקבור בתל, והואיל דמטמאינן בישנות ואפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו מתחלתן וחרבה העיר ונשתכח הדבר: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר' יהודה:

ג. הַמּוֹצֵא מֵת בַתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה (כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ), הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, נָטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ:

 ברטנורה  (ג) המוצא מת בתחלה. שלא היה ידוע שם קבר. והכי אמרינן בגמרא בנזיר (דף סד), המוצא, ולא שהיה מצוי. מת, פרט להרוג, דהרוג אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות, והכי גמירי לה: מושכב. ולא שהיה יושב: כדרכו. ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא נכרים הן, שאין דרכן של ישראל לקבור מתים כך: נוטלו ואת תפוסתו. מותר לפנותו משם ולקברו במקום אחר. וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו, כדי תפיסה, שהוא כל העפר תיחוח שתחתיו, וחופר בקרקע בתולה שלש אצבעות, דכתיב (בראשית מז) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שלא היה צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר, מעפר של מצרים טול עמי. ורמב''ם גריס תבוסתו, העפר המעורב מדם וליחה של המת, לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז): מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר על שמונה: הרי זו שכונת קברות. וניכר שלשם קבורה נתנום שם ואסור לפנותם, דקנו מקומם. ואפילו מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתנוהו שם אסור לפנותו. אלא שבאחד או בשנים אנו תולים שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם, אבל בשלשה מוכח שזה מקום מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות שש ורחבה ארבע ואלכסונה עודף שתי אמות דהיינו שמונה, ומשום הכי תנן מארבע ועד שמונה: כמלוא מטה וקובריה. לא גרסינן לה הכא: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהמערה ארבע אמות רוחב על שש אורך, והחצר שהמערות פתוחות לה מכאן ומכאן, שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בבבא בתרא פרק המוכר פירות (דף קא), נמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשרה אמות, ולפי שפעמים חופרים מערה אחת באלכסונה, ואלכסון של מערה עודף על ריבועה שתי אמות, נמצאו עשרים אמה, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה, ושש דחצר שבין שתי המערות ושש במערה שניה, דחד אלכסון אמרינן, תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה, עשרים אמה, דהיינו ארבעים אמה, דשמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת כנגדה במערב החצר, אי נמי זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר: מצא מת אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. דמי יימר דמבית הקברות זה הויא ההיא מערה, שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת של אדם אחר, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל, דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים: שרגלים לדבר. אחרי שנמצא כבר בשדה זו שכונת קברות: שאילו מתחלה מצאו. לקבר זה קודם שמצא השלשה הראשונים, היה נוטלו ואת תפוסתו. כדתנן ברישא, המוצא מת בתחלה כו' נוטלו ואת תפוסתו:

ד. הַבּוֹדֵק, בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. הַמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ. הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ:

 ברטנורה  (ד) הבודק. הא דתנן בודק הימנו ולהלן עשרים אמה, אין צריך לחפור את כולן, אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר, ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים. ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע, או לבתולה, שהיא קרקע שלא נחפרה מעולם: המוציא את העפר ממקום הטומאה. מאותם האמות שהוא חופר: אוכל בדמעו. אם כהן הוא אוכל בתרומתו. לשון מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב). ואע''ג דאין כהנים רשאין לבדוק שהרי הן מוזהרין על הטומאה, מכל מקום אי אתרמי כהן ובדק, אינו אסור לאכול בתרומה היכא דלא אתחזק שם טומאה: המפקח את הגל. של אבנים. שנפל על האדם ומת. אם כהן הוא אינו אוכל בדמעו, דכיון דהוחזקה שם טומאה חיישינן דלמא האהיל, ואפילו ספק חי ספק מת, חיישינן:

ה. הָיָה בוֹדֵק, הִגִּיעַ לְנַחַל אוֹ לִשְׁלוּלִית אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים, מַפְסִיק. שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָהּ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. בּוֹר שֶׁמַּטִּילִים לְתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הִתְקִינוֹ לְקֶבֶר מִתְּחִלָּה, יֶש לוֹ תְבוּסָה:

 ברטנורה  (ה) היה בודק. להשלים עשרים אמה: לנחל. נהר: לשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה: או לדרך הרבים. שאין קוברים בה את המת: מפסיק. אינו בודק עוד להשלים עשרים אמה: והכל טהור. ואין להם תפוסה אלא מלקט העצמות בלבד ואינו צריך ליטול יותר: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון:
 

גמרא נדה דף כ''ג ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַמַּפֶּלֶת גּוּף אָטוּם אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. וְאֵיזֶהוּ גוּף אָטוּם רִבִּי אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. וְכַמָּה יִנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת רִבִּי זַכַּאי אוֹמֵר עַד לְאַרְכּוּבָה רִבִּי יַנַּאי אוֹמֵר עַד לִנְקָבָיו רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוֹשֻׁעַ עַד מְקוֹם טַבּוּרוֹ בֵּין רִבִּי זַכַּאי לְרִבִּי יַנַּאי אִיכָּא בֵינַיְיהוּ טְרֵפָה חַיָּה מָר סָבַר טְרֵפָה חַיָּה וּמָר סָבַר טְרֵפָה אֵינָה חַיָּה. בֵּין רִבִּי יַנַּאי לְרִבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּרִבִּי אֶלִיעֶזֶר דְּאָמַר רִבִּי אֶלִיעֶזֶר נִיטַל יְרְךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ נְבֵלָה אָמַר רַב פָּפָּא מַחֲלוֹקֶת מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה אֲפִילוּ כָּל דְהוּ טְהוֹרָה. וְכֵן אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַמַּפֶּלֶת אֶת שֶׁגּוּלְגָּלָתוֹ אֲטוּמָה אִמּוֹ טְהוֹרָה. וְאָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין אַפְקַתָּא דְדִיקְלָא אִמּוֹ טְהוֹרָה:

 רש''י  עד הארכובה. שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינה חיה: עד לנקביו. ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חיה ובשחיטת חולין מפרש ה''ד חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה: עד טבורו. אבל עד נקביו לא דלית ליה דר''א ואי משום טרפה קסבר טריפה חיה: בין רבי ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו דר''א. ותרוייהו אית להו טרפה חיה: מלמעלה. שנחתך מגולגלתו: אטומה. חסרה: כמין אפקתא דדקלא. שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה:
 

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א

הַהוּא רוּחָא דְנָחִית וְאִתּוֹסַף בִּבְנֵי עַלְמָא כַּד נָחִית אִסְתְּחֵי בְבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן וְנָחִית וְשָׁרָא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא. זַכָּאִין אִינּוּן כַּד הַאי רוּחָא אִתְעַר בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְהַהִיא רוּחָא נָחִית נַחְתִין עִמָּהּ לְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן שִׁתִּין רְתִיכִין מִתְעַטְרִין לְשִׁית סִיטְרִין. וְכַד מָטֵי לְגִנְתָא דְעֵדֶן כְּדֵין כָּל אִינוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן כֻלְּהוּ מִתְעֲרֵי לְהַהוּא (נ''א מִתְעַטְּרֵי בְהַהוּא) רוּחָא וְכָרוֹזָא קָרֵי וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִישָׁא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיכוֹן אִתְעַר לְגַבַּיְיכוּ. רָזָא דְרָזִין לְיַדְעֵי חָכְמָתָא זַכָּאִין אִינוּן כַּד הַאי רוּחָא אִתְעַר. הַאי רוּחָא אִיהוּ אִתְפַּשְׁטוּתָא דְהַאי נְקוּדָה. וְנַפְקָא מִינָהּ וְאִתְפַּשְׁטָא בְעָלְמָא וְהַהוּא הֲוֵי רָזָא דְשַׁבָּת דְּשָׁרָא לְתַתָּא וְעַל דָּא כְתִיב בֵּיהּ שְׁמִירָה וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת וְהָא אוּקְמוּהָ שַׁבָּת לָא כְתִיב אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת לְאַסְגָאָה הַהוּא רוּחָא דְשָׁרָא עַל כֹלָא וְאִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא לֵיהּ הוֹאִיל וְקַיְימָא עִמֵּהּ דְבַר נָשׁ. וְעַל דָּא כְתִיב (ישעי' נ''ו) כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְלוֹ:

 תרגום הזוהר  הָרוּחַ הַהוּא שֶׁיּוֹרֵד וְנִתְוַסֵּף בִּבְנֵי הָעוֹלָם, כְּשֶׁיּוֹרֵד, הוּא מִתְרַחֵץ בִּבְשָׂמִים שֶׁל גַּן הָעֵדֶן, וְיוֹרֵד וְשׁוֹרֶה עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ. אַשְׁרֵיהֶם כְּשֶׁהָרוּחַ הַהוּא נִתְעוֹרֵר. בַּשָּׁעָה הַהִיא, שֶׁהָרוּחַ הַהוּא יוֹרֵד, יוֹרְדִים עִמּוֹ לְגַן עֵדֶן, שִׁשִּׁים מֶרְכָּבוֹת הַמִּתְעַטְּרוֹת לְשִׁשָּׁה קְצָווֹת, חג''ת נה''י, שֶׁכָּל אֶחָד כּוֹלֵל עֶשֶׂר, הֵם שִׁשִּׁים. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְגַן עֵדֶן, אָז כָּל אֵלּוּ הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מִתְעַטְּרִים בָּרוּחַ הַהוּא. הַכָּרוֹז קוֹרֵא וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ שֶׁרָצוֹן אֲדוֹנְכֶם נִתְעוֹרֵר אֲלֵיכֶם. סוֹד הַסּוֹדוֹת הוּא לְיוֹדְעֵי הַחָכְמָה. אַשְׁרֵיהֶם כְּשֶׁהָרוּחַ הַזֶּה מִתְעוֹרֵר. הָרוּחַ הַזֶּה הוּא הִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל הַנְּקוּדָה הַזּוֹ, מַלְכוּת, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּהּ וּמִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם. וְהָרוּחַ הַהוּא, הוּא סוֹד הַשַּׁבָּת הַשּׁוֹרֶה לְמַטָּה. וְעַל כֵּן כָּתוּב בּוֹ שְׁמִירָה, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שַׁבָּת לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת, הוּא לְרַבּוֹת הָרוּחַ הַהוּא הַשּׁוֹרֶה עַל הַכֹּל, וּצְרִיכִים לְשָׁמְרוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא עִם הָאָדָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין חַיָּיב הָעוֹשֶׂה נָפָה אוֹ כְבָרָה אוֹ סַל אוֹ סְבָכָה אוֹ שֶׁסָּרַג מִטָּה בַּחֲבָלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלְדָת עוֹשֶׂה נִירִין וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי בָתִּים כְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חַיָּיב וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין בְּדָבָר שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ בָתִּים בָּתִּים כְּגוֹן אֵלּוּ חַיָּיב: ב. דֶּרֶךְ הָאוֹרְגִין שֶׁמּוֹתְחִין הַחוּטִין תְּחִלָּה בְאוֹרֶךְ הַיְרִיעָה וּבְרָחְבָּה. וּשְׁנַיִם אוֹחֲזִין זֶה מִכָּאן וְזֶה מִכָּאן וְאֶחָד שׁוֹבֵט בַּשֵּׁבֶט עַל הַחוּטִין וּמְתַקֵּן אוֹתָן זֶה בְּצַד זֶה עַד שֶׁתֵּעֲשֶׂה כֻּלָּהּ שֶׁתִי בְּלֹא עֶרֶב. וּמְתִיחַת הַחוּטִין כְּדֶרֶךְ הָאוֹרְגִין הִיא הַנְסָכָת הַמַּסֶכֶת וְזֶה הַמּוֹתֵחַ נִקְרָא מֵיסֶךְ וּכְשֶׁכּוֹפְלִין אוֹתָם וּמַתְחִיל לְהַכְנִיס הַשֶּׁתִי בָּעֵרֶב נִקְרָא אוֹרֵג:
 

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

פַּרְנַס אַל יַטִּיל אֵימָה עַל הַצִבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיִרְדֶה וְיִנְגוֹשׂ וְיִכוֹף אוֹתָם בְחָזְקָה לִכְבוֹד עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יְרֵאִים וּמִתְפַּחֲדִים מִמֶּנּוּ שֶׁאִם עָשָׂה כֵן כַמָּה עוֹנְשָׁם גָּדוֹל. כִּי הֵם נִמְנִים עִם אוֹיְבֵי ה' וְהַמָּסוֹרוֹת מוֹסְרֵי מָמוֹן חֲבֵירֵיהֶם בִּידֵי אֲחֵרִים וְכָל שֶׁכֵּן גּוּפָם וְהָאַפִּיקוֹרוֹסִים מְבַזִּים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְהַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹא חָטָא אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְאֵינוֹ נִכְנַס בֵּינֵיהֶן בְּצָרָתָם וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת אוֹנֵס וְחוֹלִי אֶלָּא הוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו כְּאֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ לֹא הָיָה מֵהֶם וְשֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים אֵלּוּ שֶׁמַּטִילִים אֵימָה עַל הַצִבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם יוֹרְדִים לִבְאֵר שַׁחַת וְאֵינָם יוֹצְאִים מִשָּׁם לְעוֹלָם וְגֵיהִנָּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט) וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל אֶלָּא אֵשׁ יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתֵיהֶם וְנִשְׂרָפִים: