חוק לישראל השלם

רק תורה    

 

 

 

 

פרשת מצורע

לעילוי נשמת

 אברהם נעמת בן יוסף ז"ל

 


יום ראשון    יום שני    יום שלישי    יום רביעי    יום חמישי    ליל שישי    יום שישי


 


 



מצורע יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יד (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: דָא תְהֵי אוֹרַיְתָא דִסְגִירָא בְּיוֹמָא דְדָכוּתֵהּ וְיִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא:


 רש''י   זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:


(ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: וְיִפּוֹק כַּהֲנָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אִתַּסִי מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא:


 רש''י   אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו:


(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִסַב לְמִדַכֵּי תַּרְתֵּין צִפֳּרִין חַיִין דָכְיָן וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא:


 רש''י   חיות. פרט לטרפות: טהרות. פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול: ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: ושני תולעת ואזב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב: עץ ארז. מקל של ארז: ושני תולעת. לשון של צמר צבוע זהורית:


(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמָאן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ:


 רש''י   על מים חיים. נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור נכר בהם. וכמה הם, רביעית:


(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: יָת צִפְּרָא חַיְתָא יִסַב יָתַהּ וְיָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא בִּדְמָא דְצִפְּרָא דִנְכִיסָא עַל מֵי מַבּוּעַ:


 רש''י   את הצפר החיה יקח אתה. מלמד שאינו אוגדה עמהם, אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן. יכול כשם שאינה בכלל אגדה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:



נביאים - מלכים ב - פרק ז

(ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: וְאַרְבְּעָה גֻבְרִין הֲווּ סְגִירִין יָתְבִין בְּמַעֲלָנָא דְתַרְעָא וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ מַה אֲנַחְנָא יָתְבִין כָּא עַד דִּנְמוּת : (ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ: אִם נֵּימַר נֵיעוֹל לְקַרְתָּא וְכַפְנָא בְּקַרְתָּא וּנְמוּת תַּמָּן וְאִם נֵיתֵב הָכָא וּנְמוּת וּכְעַן אֱתוֹ וְנִשְׁתְּמַע לְמַשְׁרִית אֲרָם אִם יְחַיוּנָנָא וְנֵיחֵי וְאִם יִקְטְלוּנָנָא וְנִתְקְטֵיל : (ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ: וְקָמוּ בְּקַבְלָא לְמֵיעַל לְמַשְׁרִית אֲרָם וַאֲתוֹ עַד סְיָפֵי מַשִּׁרְיַת אֲרָם וְהָא לַיִת תַמָּן אֱנַשׁ : (ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: וּמִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּמַע לְמַשְׁרִית אֲרָם קַל רְתִכִּין וְקַל סוּסָוָן קַל מַשִּׁירְיָן סַגִּיאָן וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ הָא אַגָר עֲלָנָא מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל יַת מַלְכֵי חִתָּאֵי וְיָת מַלְכֵי מִצְרָאֵי לְמֵיתֵי עֲלָנָא :


 רש''י   השמיע את מחנה ארם . נדמה להם כאלו שומעין :


(ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם: וְקָמוּ וַעֲרָקוּ בְּקַבְלָא וּשְׁבָקוּ יַת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וְיָת סוּסָוַתְהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא כְּמָא דְּהִיא וַעֲרָקוּ לְשֵׁיזָבָא נַפְשֵׁיהוֹן : (ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ: וַאֲתוֹ סַגִּירַיָא הָאִלֵּין עַד סְיָפֵי מַשִּׁרְיָתָא וְעַלּוּ לְמַשְׁכְּנָא חָד וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ וּנְסִיבוּ מִתַּמָּן כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וּלְבוּשִׁין וַאֲזָלוּ וְאַטְמָרוּ וְתָבוּ וְעַלּוּ לְמַשְׁכְּנָא אוֹחֲרָנָא וּנְסִיבוּ מִתַּמָּן וַאֲזָלוּ וְאַטְמָרוּ :
 



כתובים - משלי - פרק כד

(כד) אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים: דְּיֵימַר לְרַשִׁיעָא צַדִיק אַנְתְּ יְלִיטוּנֵיהּ עַמְמֵי וְיִבְרוּנֵיהּ אוּמָתָא : (כה) וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב: וּלְמַכְסָנֵי יִבְסַם וַעֲלֵיהוֹן תֵּיתָא בִּרְכְּתָא טָבְתָא : (כו) שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים: שִּׂפְוָתְהוֹן נִנְשְׁקוּ דְאִלֵין דִּמְהַפְּכִין מִלֵי תְרִיצָתָא :


 רש''י   שפתים ישק . ראוים כל שפתים לנשקו :


(כז) הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ: אַתְקֵן לְבָרָא עֲבִידְתָּךְ וְעַתְּדָה לָךְ בְּחַקְלָא וּבָתַר כֵּן בְּנֵי בֵיתָךְ :


 רש''י   הכן בחוץ . זה מקרא : ועתדה בשדה . זו משנה : אחר ובנית ביתך . זו גמרא , ד''א כמשמעו בתחלה קח לך שדות וכרמים ואחר כך ועתדה לשון עתודים ( בראשית לא ) שים לך בהמות בשדה ואח''כ ובנית ביתך תקח אשה :


(כח) אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ: לָא תֶהֱוֵי סָהֲדָא רַגָלָא בְּחַבְרָךְ וּתְשַׁרְגֵּג בְּשִּׂפְוָתָךְ :


 רש''י   והפתית בשפתיך . תתפת' לרעך בדבורך :


(כט) אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ: לָא תֵימַר הֵיךְ דַּעֲבַד לִי כֵּן אֶעְבַּד לֵיהּ וְאַהֲפֵךְ לֵיהּ הֵיךְ עוֹבָדוֹי :
 



משנה כלאים פרק ד

א. קָרַחַת הַכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. מְחוֹל הַכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה. וְאֵיזוֹ הִיא קָרַחַת הַכֶּרֶם. כֶּרֶם שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ. אִם אֵין שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם. הָיוּ שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר:

 ברטנורה  (א) קרחת הכרם. ומחול הכרם מפרש להו ואזיל: בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות. אם קרחתה עשרים וארבע אמות, מותר לזרוע לשם, פחות מכאן לא יביא זרע לשם: שחרב מאמצעו. ויש גפנים כל סביבות הקרחה שהיא שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, וכן אם הלכה הקרחת על פני רוחב הכרם שאין גפנים אלא משני צדי הקרחת: אם אין שם שש עשרה אמה. כדברי בית הלל, לא יביא זרע לשם אפילו באמה האמצעית, דארבע אמות שבצד הכרם מזה וארבע אמות שבצד הכרם מזה הוי עבודת הכרם, דעבודת הכרם ארבע אמות כדתנן לקמן לפי שהיו בוצרים בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים, הלכך אותן ארבע אמות ככרם דמו, ואם נשארו בינתים שמונה אמות חוץ מאותן ארבע לכל צד לא בטלי לגבי כרם ומותר לזרען, בציר משמונה אמות, שדי פלגא להכא ופלגא להכא בטלי לגבי כרם וככרם דמו ואסור לזרוע בהן משום כלאים. ולבית שמאי לא חשיב שדה פחות משמונה אמות הלכך עשרים וארבע אמות בעינן, ארבע לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן, פשו להו שש עשרה, שדי שמונה להכא ושמונה להכא ואיכא שדה ולא בטלי:

ב. אֵיזֶה הוּא מְחוֹל הַכֶּרֶם. בֵּין כֶּרֶם לַגָּדֵר. אִם אֵין שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם, הָיוּ שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר:

 ברטנורה  (ב) מחול הכרם. מקום פנוי בין כרם לגדר סביב, כמו מחולות הנשים כשמרקדות בסביב, לשון אז תשמח בתולה במחול (ירמ' לא): אם יש שם י''ב אמה. כדברי בית הלל נותן ד' אמות לעבודת כרם וזורע השאר, אבל אם אין שם י''ב אמה לא יביא זרע לשם. דארבע אמות דלהדי כרם עבודת הכרם, וד' אמות דלהדי כותל כיון דלא מזדרעי מפני תקון הכותל כדי שיהלך אדם על גבי קרקע סמוך לכותל ויהיה העפר נדוש ויתחזקו יסודותיו אפקורי מפקר להו, ואמצעיות אי איכא ד' אמות חשיבי, ואי לא, בטלי לגבי כרם, והכא לא בעינן ט''ז, שאין האסור אלא מצד אחד. וכל הנך אמות באמה בת ו' טפחים:

ג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין זֶה אֶלָּא גֶדֶר הַכָּרֶם. וְאֵיזֶה הוּא מְחוֹל הַכֶּרֶם. בֵּין שְׁנֵי הַכְּרָמִים. וְאֵיזֶה הוּא גָדֵר, שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְחָרִיץ, שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:

 ברטנורה  (ג) אין זה אלא גדר הכרם. מקום שבין גדר לכרם גדר הכרם הוא ואפילו אין שם אלא שש אמות מרחיק ארבע אמות וזורע את המותר: ואיזהו מחול הכרם. שצריך שתים עשרה אמות, מקום שבין שני כרמים ותנא קמא סבר מקום שבין שני כרמים ככרם שחרב באמצעו הוא נדון. ובירושלמי מוכיח דלא אמר ר' יהודה איזהו מחול הכרם בין שני הכרמים אלא כגון שאין שורות הכרמים שוות של זו לזו כגון דכרם של צד זה של מחול שורותיה מן המזרח למערב ושבצד אחר מן הצפון לדרום דאם היו מכוונים מודה רבי יהודה דנראה כקרחת הכרם ובעי שש עשרה אמה. ואין הלכה כר' יהודה: איזהו גדר. המפריש בין הכרם שיכול להניח כרם מצד זה ולזרוע מצד אחר וכן חריץ:

ד. מְחִצַת הַקָּנִים, אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס הַגְּדִי, הֲרֵי זוֹ כִמְחִצָה. וְגָדֵר שֶׁנִּפְרַץ, עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי הוּא כְפֶתַח, יָתֵר מִכֵּן, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר. נִפְרְצוּ בוֹ פְּרָצוֹת הַרְבֵּה, אִם הָעוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ, מֻתָּר. וְאִם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר:

 ברטנורה  (ד) שלשה טפחים. דכל פחות משלשה כלבוד דמי והוא שיעור כדי שיכנס הגדי: הרי הוא כמחיצה. ומותר לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה: נדון כפתח. ואפילו כנגדו מותר לסמוך אבל יותר מעשר לא חשיב כפתח וצריך הרחקה כנגד המקום הפרוץ: ואם הפרוץ מרובה על העומד אסור כנגד הפרוץ. אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה אבל פחות מד' אף כנגד העומד אסור:

ה. הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה שֶל חָמֵשׁ גְּפָנִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כֶּרֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ כֶרֶם, עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. לְפִיכָךְ, הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת:

 ברטנורה  (ה) בית שמאי אומרים כרם. וצריך להרחיק ממנה ארבע אמות כדי עבודת הכרם: אינו כרם עד שיהיו שתי שורות. ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים כגפן יחידית: הזורע ארבע אמות. כלומר בתוך ארבע אמות של עבודת הכרם: בית שמאי אומרים קידש שורה אחת. דכי אמרה תורה (דברים כב) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם שורה אחת מקריא כרם: ובית הלל אומרים קידש שתי שורות. דאין נקרא כרם פחות משתי שורות הלכך ותבואת הכרם דאמרה תורה דקדשה שתי שורות משמע:

ו. הַנּוֹטֵעַ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב, הֲרֵי זֶה כָרֶם. שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת בֵּינְתַיִם, אוֹ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת בָּאֶמְצַע, אֵינוֹ כֶרֶם, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב:

 ברטנורה  (ו) ואחת יוצאה זנב. כגון שלש גפנים נטועות בשורה אחת ושתים בשורה שניה כנגד שתים מן השלש: ואחת בינתים. שהשתים כנגד שתים והחמישית כנגד אוירן: ואחת באמצע. כגון גפן הנטועה וארבע גפנים לארבע רוחותיה:

ז. הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְשׁוּרָה אַחַת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, וְגָדֵר שֶׁהוּא נָמוּךְ מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. גָּבוֹהַּ מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם עֵרְסָן מִלְמַעְלָה הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

 ברטנורה  (ז) שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו. ומיירי כגון ששורה אחת של שתי גפנים ושורה אחת של שלש ואפילו רבי שמעון דאמר לקמן גבי המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו לא קידש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הכא מודה דמצרפינן לאסור הזרעים כיון דאיכא שלו ושל חבירו: ודרך היחיד ודרך הרבים. שאין אחד מהם רחב שמונה אמות דברוחב שמונה אמות אמרינן בשלהי פרקין דאין מצטרפות: הרי אלו מצטרפות. להיות קרויין כרם וצריך להרחיק ארבע אמות: אם ערסן מלמעלה. שהעלה ראשי הגפנים על גבי הגדר ומתערבין. אותם שבצד הגדר מזה עם אותם שבצד הגדר מזה. ועירסן הוא לשון איזהו עריס דתנן לקמן בריש פרק ו' כלומר שעשה להן ערש:

ח. הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, אִם אֵין בֵּינֵיהֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם. הָיוּ שָׁלשׁ, אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשּׁוּם חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי, אֲפִלּוּ חָרְבָה הָאֶמְצָעִית וְאֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם, שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה נְטָעָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת:

 ברטנורה  (ח) הנוטע שתי שורות. של שתי שתי גפנים ואין בהן אחת יוצאת זנב: אם אין ביניהם שמונה אמות לא יביא זרע לשם. דמצטרפין להיות כרם אבל רחוקים שמונה חוץ ממקום הגפנים אין מצטרפים והרי הן כגפן יחידית ומרחיק ששה טפחים משורה זו וששה טפחים משורה זו וזורע שש אמות שבאמצע: בין שורה לחברתה שש עשרה אמה. דכיון דאיכא שלש שורות הוי ככרם גדול והמקום שבין כל שתי שורות מהן נדון כדי קרחת הכרם שהוא שש עשרה אמה. אבל חרבה השורה האמצעית, לדברי תנא קמא לא בעינן ביניהם שיעור קרחה כיון דלא נשתייר כרם. ולא דמי לכרם בן ארבע וחמש שורות, דכי תרבה האמצעית אכאי נשאר כרם הלכך בעי המקום המוקרח שש עשרה אמה: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו חרבה השורה האמצעית. מאחר שהיה כבר כרם אף עתה דין כרם יש לו וצריך שש עשרה אמה: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו חרבה השורה האמצעית. מאחר שהיה כבר כרם אף עתה דין כרם יש לו וצריך שש עשרה אמה: שאילו מתחילה נטען כלומר שאם לא הגיעו לעולם לכלל כרם ולא היה נוטען מתחילה אלא שתי שורות לא היה צריך להיות ביניהן אלא שמונה אמות כדאמרינן לעיל, עכשיו שנטען שלש והגיעו לכלל כרם אף על פי שחרבה אמצעית ולא נשארו אלא שתים הרי הן ככרם שחרב באמצעיתו וצריך שש עשרה אמה. ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב:

ט. הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה (אַמָּה) שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, מֻתָּר לְהָבִיא זְרַע לְשָׁם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְצַלְמוֹן, בְּאֶחָד שֶׁנָּטַע אֶת כַּרְמוֹ עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְהָיָה הוֹפֵךְ שְׂעַר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לְצַד אֶחָד וְזוֹרֵעַ אֶת הַנִּיר, וּבְשָׁנָה אַחֶרֶת הָיָה הוֹפֵךְ אֶת הַשֵּׂעָר לְמָקוֹם אַחֵר וְזוֹרֵעַ אֶת הַבּוּר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ. רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, (אַף) הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ עַל שְׁמוֹנֶה (שְׁמוֹנֶה) אַמּוֹת, מֻתָּר:

 ברטנורה  (ט) הנוטע את כרמו שש עשרה אמה. שכל שורה של גפנים רחוקה מחברתה שש עשרה אמה: מותר להביא זרע לשם. ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים מן השורה כעבודת גפן יחידית: צלמון. שם מקום: הופך שער שתי שורות. כרם גדול היה שכל שורה רחוקה מחברתה שש עשרה אמה ולא היה רוצה לסכך גפנו על גבי תבואתו והיה מצרף השורות שתים שתים וראשי הגפנים דהיינו השער של כל שתים ושתים הופך לצד אחד אלו כלפי אלו ונשאר המקום פנוי מצד זה ומצד זה וזורע אלא שמניח ששה טפחים, ולשנה אחרת עושה להיפך שכך היה דרכם מקום שזורעים בו שנה אחת לשנה אחרת מניחים אותו בור בלא חרישה ובלא זריעה: אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות מותר. קסברי כיון דרחוקות השורות שמונה אמות הוי ליה כגפן יחידית ומניח סמוך לשורה ששה טפחים וזורע את השאר, ולא בעינן שש עשרה אמה אלא בכרם חרב אבל בנוטע מעיקרא כי מרחקי שמונה אמות דיו, וכן הלכה:
 



גמרא ברכות דף כ''ו ע''א

אִיבַּעִיָא לְהוּ טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה מָהוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם. אִם תִּימְצֵי לוֹמַר טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם מִשּׁוּם דְּחַד יוֹמָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית א) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד אֲבָל הָכָא תְּפִלָּה בִּמְקוֹם קָרְבָּן הִיא. וְכֵיוַן דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוַן דִּצְלוֹתָא רַחֲמֵי הִיא כָּל אֵימַת דְּבָעֵי מַצְלֵי וְאָזִיל. תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הוּנָא בַר יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. מְתִיבֵי (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת. מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן זֶה שֶׁבִּטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אוֹ תְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית אוֹ תְפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית. וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת זֶה שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵרָיו לִדְבַר מִצְוָה וְלֹא נִמְנָה עִמָּהֶם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָכָא בְמַאי עַסְקִינָן שֶׁבִּטֵּל בְּמֵזִיד. אָמַר רַב אָשֵׁי דֵיקָא נָמֵי דְקַתָּנֵי בִּטֵּל וְלֹא קָתָּנֵי טָעָה שְׁמַע מִינָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִתְפַּלֵּל בְּלֵיל שַׁבָּת שְׁתַּיִם, טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁל חוֹל. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה. וְאִם הִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה וְלֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ:

 רש''י  אם תמצא לומר. כלו' אם תשיבני בשאלתי ממה שאמרו טעה ולא התפלל ערבית וכו': כיון שעבר יומו בטל קרבנו. ואינו מקריבו ביום אחר אם זמנו קבוע כגון מוספין של כל יום ויום: מבדיל בראשונה. פעם ראשונה מתפלל בשביל תפלה של עכשיו לפיכך אומר בה הבדלה בחונן הדעת והשניה הוא בשביל תשלומי תפלת שבת אינו מבדיל בה: שניה עלתה לו. בשביל מוצ''ש: ראשונה לא כו'. שאינה כלום שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה דעתו שאינה של שבת והיא תחשב לשל ערבית:
 



זוהר מצורע דף נ''ב ע''ב

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְגוֹמֵר רִבִּי אַבָּא פָתַח (איוב י''ט) גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן שַׁדּוּן שַׁדִּין כְּתִיב כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא. לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחַיְיהוּ וּלְדַחֲלָא מִקָּמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְלָא יִסְטֵי מֵאָרְחָא דְכַשְׁרָא וְלָא יֶעֱבַר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא וְלָא יִתְנְשֵׁי מִנָּהּ דְּכָל מָאן דְּלָא לָעֵי בְאוֹרַיְתָא וְלָא יִשְׁתְּדַל בָּהּ נְזִיפָא הוּא מִקֻּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. רְחִיקָא הוּא מִנֵּיהּ. לָא שַׁרְיָיא שְׁכִינְתָּא עִמֵּיהּ. וְאִינוּן נְטוּרִין דְּאַזְלִין עִמֵּיהּ אִסְתְּלָקוּ מִנֵּיהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְמַכְרְזֵי קָמֵיהּ וְאַמְרֵי אִסְתְּלָקוּ סוֹחֲרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא דְלָא חָשׁ עַל יְקָרָא דְמָארֵיהּ וָוי לֵיהּ דְּהָא שַׁבְקוּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְאָרְחָא דְחַיֵּי. וְכַד אִיהוּ אִשְׁתְּדַל בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ וְלָעֵי בְאוֹרַיְתָא כַּמָּה נְטוּרִין זְמִינִין לָקָבְלֵיהּ לְנַטְרָא לֵיהּ וּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ וְכֹלָּא מַכְרְזֵי קָמֵיהּ וְאַמְרֵי הָבוּ יְקָרָא לְדִיּוּקְנָא דְמַלְכָּא. הָבוּ יְקָרָא לִבְרֵיהּ דְמַלְכָּא אִתְנְטִיר הוּא בְעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ תָּא חֲזֵי בְלִישָׁנָא בִישָׁא דְאָמַר נָחָשׁ לְאִתְּתָא גָרִים לְאִתְּתָא וּלְאָדָם לְמִגְזַר עֲלַיְיהוּ מִיתָה וְעַל כָּל עָלְמָא. בְלִישָׁנָא בִישָׁא כְּתִיב (תהלים נ''ז) וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. בְּגִין כָּךְ גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב מִפְּנֵי לִישָׁנָא בִישָׁא. כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב. מָאי כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב דָּא חֶרֶב לַייָ. דִּתְנַן חֶרֶב אִית לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְבֵיהּ דָּאִין לְחַיָּיבִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ל''ד) חֶרֶב לַייָ מָלְאָה דָם. (דברים ל''ב) וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר. וּבְגִין כָּךְ גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן שַׁדִּין כְּתִיב. בְּגִין דְּתֵדְעוּן דְּהָכִי אִתְדָּן מָאן דְּאִית לֵיהּ חֶרֶב בְּלִישָׁנֵיהּ אִזְדְּמַן לֵיהּ חֶרֶב (ס''א אִתְדָּן בְּהַהוּא חֶרֶב) דְּשָׁצֵי כֹלָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע:

 תרגום הזוהר  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח, גוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שָׁדוֹן. שָׁדוֹן קְרִי. שָׁדִין כְּתִיב. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לִשְׁמֹר דַּרְכָּם וְלִירֹא מִפְּנֵי הַקָּבָּ''ה, שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, וְלֹא יַעֲבְרוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנָה. כִּי כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל בָּה, נָזוּף הוּא מֵהַקָּבָּ''ה, רָחוֹק הוּא מִמֶּנוּ, הַשְּׁכִינָה אֵינָה שׁוֹרָה עָלָיו. וְאֵלּוּ מַלְאָכִים הַשּׁוֹמְרִים, הַהוֹלְכִים עִמּוֹ לְשָׁמְרוֹ, מִסְתַּלְקִים מִמֶּנוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, הִסְתַּלְקוּ מִסָּבִיב פְּלוֹנִי, שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג לְכָבוֹד אֲדוֹנוֹ, אוֹי לוֹ, שֶׁעָזְבוּהוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַחְתּוֹנִים. אֵין לוֹ חֵלֶק בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים. וּכְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵל בַּעֲבוֹדַת אֲדוֹנוֹ, וְעוֹסֵק בַּתוֹרָה, כַּמָּה שׁוֹמְרִים מוּכָנִים כְּנֶגְדוֹ לְשָׁמְרוֹ, וְהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו, וְכֻלָּם מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, תְּנוּ כָבוֹד לְצוּרַת הַמֶּלֶךְ, תְּנוּ כָּבוֹד לְבֶן מֶלֶךְ, שָׁמוּר הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בַּלָשׁוֹן שֶׁאָמַר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָׁה, גָּרַם אֶל הָאִשָׁה וּלְאָדָם שֶׁנִּגְזָר עֲלֵיהֶם מִיתָה וְעַל כָּל הָעוֹלָם. בְּלָשׁוֹן הָרַע כָּתוּב, וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָה. מִשּׁוּם זֶה, גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב דְּהַיְנוּ מִפְּנֵי לָשׁוֹן הָרַע. כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב. מַהוּ כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב. זוֹ הִיא, חֶרֶב לַה', שֶׁלָמַדְנוּ, חֶרֶב יֵש לְהַקָּבָּ''ה, שֶׁבּוֹ הוּא דָּן אֶת הָרְשָׁעִים. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר חֶרֶב לַה' מְלֵאָה דַּם. וְחַרְבִּי תֹאכַל בָּשָׂר. וּמִשּׁוּם זֶה גוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב לְמַעַן תֵדְעוּן שָׁדוֹן, שָׁדִין כָּתוּב, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁכָּךְ נִדוֹן, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרַע, מוּכָנָה לוֹ הַחֶרֶב הַמְכַלֶה אֶת הַכֹּל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצוֹרָע.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ד

א. כָּל הַזְּבָחִים אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְסַכִּין מִכְּלֵי שָׁרֵת וְאִם שָׁחַט בְּכָל דָּבָר שֶׁשּׁוֹחֲטִין בּוֹ הַחוּלִּין אֲפִילּוּ בִקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה כְּשֵׁרִין: ב. וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל מִדָּמָם פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָה לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַדָּם. וְצָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּין לְקַבֵּל כָּל הַדָּם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה אוֹחֵז הַסִּימָנִים בְּיָדוֹ וּמוֹצִיאָן עִם הַוְּרִידִין לְתוֹךְ הַמִּזְרָק. וְשׁוֹחֵט שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבֵּל הַדָּם כֻּלּוֹ בַּכֶּלִי. וּמַגְבִּיהַּ הַסַּכִּין לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד הַדַּם מֵעָלֶיהָ אֶלָּא מִן הַצַוָּאר. וְדַם שֶׁבְּסַכִּין מְקַנְּחוֹ בִשְׂפַת הַמִּזְרָק. אַוִּיר הַכֶּלִי הֲרֵי הוּא כַּכֶּלִי: ג. הָיָה מְקַבֵּל הַדָּם וְנִפְחֲתוּ שׁוּלֵי הַמִּזְרָק קוֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּם לְאַוִּיר הַמִּזְרָק הַנִּפְחָת לֹא נִתְקַדַּשׁ הַדָּם. שֶׁהָאַוִּיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ אֵינוֹ כְּמוּנָח:

 



מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ב' ע''ד

כְּתִיב (ישעי' נז) כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. בִּאוּרוֹ כַּאֲשֶׁר יַעֲטוֹף וְיִצְטָעֵר הָרוּחַ שֶׁהוּא מִלְּפָנַי כִּי הוּא מִן הָעֶלְיוֹנִים וְיַעֲטוֹפוּ נְשָׁמוֹת אֲשֶׁר אֲנִי עָשִׂיתִי לֹא אָרִיב עוֹד וְלֹא אֶקְצוֹף. כִּי אֵיךְ לֹא אֲרַחֵם וְאָחוֹן עַל נֶפֶשׁ יְקָרָה אֲשֶׁר הִיא מִלְּפָנַי וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי עַל כֵּן יֵקַל הֶעָוֹן כְּפִי אֲשֶׁר תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה הָאֲנָחָה עָלָיו. כִּי הַיָּגוֹן יָבֹא מֵאֵת טוֹהַר הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה וְנִרְצָה בָּזֶה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תִּרְצֶה בְּרוֹב יְסוּרֵי הַגּוּף וּמַכְאוֹבָיו. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה כִּי הַמֶּלֶךְ יַחֲמוֹל עַל חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ הַקְּרוֹבִים אֵלָיו וְהֵם מֵאֲצִילֵי אֶרֶץ הַנִּכְבָּדִים וְיִתֵּן לָהֶם חֲנִינָה יוֹתֵר מֵחֶמְלָתוֹ עַל הָרְחוֹקִים וְהַפְּחוּתִים. וְאָמַר וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי לְקָרְבָתָן אֶל הָעֶלְיוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁהַגּוּף וְהַכֹּל מַעֲשֵׂה יָדָיו וְכָמוֹהוּ (שמות לב) וְהַלּוּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁלשָׁה שׁוּתָּפִים יֵשׁ בָּאָדָם אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפִי שֶׁאֵין לְאָב וּלְאֵם שׁוּתָּפוֹת בִּנְשָׁמָה עַל כֵּן אָמַר וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. וְאָמְרוּ וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי יוֹרֶה עַל אָמְרוֹ כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי כִּי עִנְיָינוֹ כַּאֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ. וְאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים לח) ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְךָ לֹא נִסְתְּרָה. בִּאוּרוֹ גְלוּיָה לְפָנֶיךָ כָל תַּאֲוָתִי כִּי אֵינֶנָּה זוּלָתִי לַעֲבוֹדָתֶךָ וְאַתָּה יוֹדֵעַ אַנְחָתִי כִּי אֵינֶנָּה עַל עִסְקֵי עוֹלָם וְהַדְּבָרִים הַכָּלִים זוּלָתִי עַל חֲטָאַי וְעַל קוֹצֶר יָדִי בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְאָמַר אֶחָד מִן הַמִּתְנַפְּלִים בְּחִין עֶרְכּוֹ אַנְחָתִי מִפַּחְדְּךָ. הַרְחֵק מִמֶּנִי הָאֲנָחוֹת וְדַאֲגָתִי מִקּוֹצֶר יָדִי בַּעֲבוֹדָתֶךָ הַרְחֵק מִמֶּנִּי הַדְּאָגוֹת:

 



מצורע יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: וְיַדִי עַל דְמִדַכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִישַׁלַח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא: (ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: וִיצַבַּע דְמִדַכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁכְּנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין:


 רש''י   וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמיש המטה:


(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר: וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יָת רֵישֵׁהּ וְיָת דִקְנֵהּ וְיָת גְבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יְגַלָח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וְיִדְכֵּי:


 רש''י   את כל שערו וגו' . כלל ופרט וכלל. להביא כל מקום כנוס שער ונראה:


(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן: וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב תְּרֵין אִמְרִין שַׁלְמִין וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וְלֻגָא חַד דְמִשְׁחָא:


 רש''י   וכבשה אחת. לחטאת: ושלשה עשרנים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: ולג אחד שמן. להזות עליו שבע ולתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות:



נביאים - מלכים ב - פרק ז

(ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ: וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לָא כָּשַׁר מַה דַּאֲנַחְנָא עַבְדִּין יוֹמָא הָדֵין יוֹם בְּשׁוֹרָא הוּא וְאִלּוּ אֲנַחְנָא שַׁתְקִין וּמוֹרְכִין עַד נֵהוֹר צַפְרָא וִיעַרְעִינָנָא חוֹבָא וּכְעַן אֲתוֹ וְנִתְמְטֵי וְנֶהֱוֵי בֵּית מַלְכָּא :


 רש''י   ומצאנו עון . מתחייבין אנו למלכות :


(י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה: וַאֲתוֹ וּקְרוֹ לְנָטְרֵי תְּרַע קַרְתָּא וְחַוִּיאוּ לְהוֹן לְמֵימָר אֲתֵינָא לְמַשְׁרִית אֲרָם וְהָא לַיִת תַמָּן גְּבַר וְקַל אֱנַשׁ אֶלָּהֵן סוּסָוָן אֲסִירִין וַחֲמָרִין אֲסִירִין וּמַשְׁכְּנִין כְּמָא דְּאִינּוּן :


 רש''י   כאשר המה . כמו שהיו מלאים מתחלתם , לא הוציאו מה שבתוכם :


(יא) וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה: וּקְרָא נָטְרֵי תַרְעָא וְחַוִּיאוּ בֵּיִת מַלְכָּא לְגוֹ : (יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בהשדה) בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא: וְקָם מַלְכָּא בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לְעַבְדוֹהִי אֲחוּי כְּעַן לְכוֹן יַת דַעֲבַדוּ לָנָא אֱנַשׁ אֲרָם יָדְעִין אֲרֵי כְפֵנִין אֲנַחְנָא וּנְפָקוּ מִן מַשְׁרִיתָא לְאִטַּמָּרָא בְּחַקְלָא לְמֵימָר אִם יִפְּקוּן מִקַּרְתָּא וְנֵיחוֹדּוּנוּן כַּד חַיִּין וּלְקַרְתָּא נֵיעוֹל :


 רש''י   כי רעבים אנחנו . ותאבים לצאת אל השלל ואל המזון :

 



כתובים - משלי - פרק כד

(ל) עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב: עַל חַקְלֵי דְגַבְרָא עַטְלָא עֲבַרֵית וְעַל כַּרְמֵי דְבַר נָשָׁא חֲסַר רַעֲיָנָא :


 רש''י   איש עצל . שאינו חוזר על גרסת תלמודו :


(לא) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה: וְהָא סְלֵיק כֻּלֵיהּ יַעֲרֵי וְכַסִיו אַפּוֹי חוּרְלֵי וְסַיְגָא דְכֵיפוֹי אִתְעֲקַר :


 רש''י   קמשונים . חוחים : כסו . נכסו : חרלים . גדולי' מקמשונים והרי הם חדים כקוצים : וגדר אבניו נהרסה . כך מי שאינו חוזר על תלמודו מתחלה משכח ראשי פרקי' וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור והוא מחריב את העולם :


(לב) וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר: וַחֲזֵית אֲנָא וְשָּׂמֵית לִבִּי וַחֲמֵית וְקַבְּלֵית מַרְדּוּתָא : (לג) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב: קַלֵיל תְּנוּם קַלֵיל תִּדְמוֹךְ קַלֵיל תְּשִּׂים יְדָיךְ עַל חַדְיָךְ וְתִדְמוּךְ :
 



משנה עירובין פרק ד

א. מִי שֶׁהוֹצִאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ, כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. נְתָנוּהוּ בַדִּיר אוֹ בַסַהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן:

 ברטנורה  (א) מי שהוציאוהו גוים. לאנסו חוץ לתחום: או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום, וחזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום: החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא. והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר בתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ודוקא כשהוציאוהו והחזירוהו בעל כרחו. אבל יצא לדעתו אע''פ שהחזירוהו בעל כרחו, או הוציאוהו בעל כרחו וחזחר לדעתו, אין לו אלא ארבע אמות: הוליכוהו לעיר אחרת. והרי היא מוקפת מחיצות. או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והקיפן גדול: מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כארבע אמות: רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות. דכיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, לא מהני ליה מחיצות. ורבותי פירשו, משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות, ובבקעה כולי עלמא מודו דאין לו אלא ארבע אמות: מפרנדיסין. שם מקום: והפליגה. כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסת באמצעו קרי הפלגה לשון פלגי מים (תהלים א): הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה, ואף על פי שהספינה הלכה בשבת ויצאה חוץ לתחום, הוי כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר, שהספינה מוקפות מחיצות: שרצו להחמיר על עצמן. דלדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה, בספינה כל זמן שהיא מהלכת היה מותר להלך את כולה. ועוד, שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום. אלא שרצו להחמיר. והלכה כרבן גמליאל וכרבי אלעזר בן עזריה:

ב. פַעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחָשֵׁכָה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, מָה אָנוּ לֵירֵד. אָמַר לָהֶן מֻתָּרִים אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁכָה:

 ברטנורה  (ב) לנמל. מקום שהספינות חונות כשיוצאות מן הים אל שפתו: מה אנו לירד. מן הספינה לתוך העיר, כלום באנו מחוץ לתחום משחשיכה. והאי נמל לאו מוקף מחיצות הוה, דאי הוה מוקף מחיצות, הא קאמר רבן גמליאל לעיל בנתנוהו בדיר או בסהר דמהלך את כולה: שכבר הייתי מסתכל. בשפופרת של קנה חלול שהיתה מתוקנת למדת צפיית אלפים אמה:

ג. מִי שֶׁיָצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כִאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיוֹצְאִים לְהַצִיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

 ברטנורה  (ג) מי שיצא ברשות. כגון לעדות החודש או להציל מן הנכרים או מן הנהר: כבר נעשה מעשה. ואינך צריך לילך: יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו: כאלו לא יצא. הכי קאמר, אם היו אותן אלפים אמה הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו, כאילו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה: שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. הכי קאמר, שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל מן הנכרים ומן המפולת שמפני שיצאו ברשות התירו להם לחזור בכלי זיינן למקומם ולא הצריכום להניח כלי זיינם, הכי נמי קילו [לזה שיצא] ברשות, להיות כאילו לא יצא:

ד. מִי שֶׁיָשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, (הוֹאִיל) וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:

 ברטנורה  (ד) מי שישב בדרך. לנוח, ולא היה יודע שהיה בתחום העיר, וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה: לא יכנס. לעיר להיות כאנשי העיר. אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא: רבי יהודה אומר יכנס. וילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כבני העיר. והלכה כר' יהודה: בלא מתכוין. שלא ידע כשחשיכה לו שהוא בתחום העיר ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו:

ה. מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחָשֵׁכָה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בָּרַר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ:

 ברטנורה  (ה) יש לו אלפים אמה לכל רוח. דסבר ר' יוחנן בן נורי, חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים קונים שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח. והישן שאין לו דעת בשעה שקונה שביתה דינו כחפצי הפקר ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ורבנן סברי חפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך, הכי נמי הישן אינו קונה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות בלבד. והלכה כרבי יוחנן בן נורי שהישן קונה שביתה במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל בנכסי הפקר הלכה כחכמים שהן כרגלי כל אדם ואין קונין שביתה במקומן אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך: וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות. הואיל ובשעה שקדש היום היה ישן לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות שזכתה לו תורה דכתיב (שמות טז) שבו איש תחתיו, וקומתו של אדם בינוני שלש אמות ואמה אחת לפשוט ידיו ורגליו: רבי אליעזר אומר והוא באמצען. חכמים סברי, יהבינן ליה ארבע אמות לכל רוח. ורבי אליעזר סבר, כי יהבינן ליה ארבע אמות היינו שתי אמות לכל צדיו: לאיזה רוח שירצה. יטול ארבע אמות, ואחר שבירר צד אחד אין יכול לחזור ולברור צד אחר:

ו. הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה, לְשָׁלשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻּתָּרוֹת עִמָּה, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

 ברטנורה  (ו) היו שנים. עומדים רחוק זה מזה שש אמות, דמובלעין שתי אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות, ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו: והאמצעי מובלע ביניהם. שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה, ופונה לכאן ומשתמש עם זה: לשלש חצירות. והם זו אצל זו: פתוחות לרשות הרבים. דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו דהשתא אינן אוסרות זו על זו: ערבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן וכו'. ורבנן אפליגו עליה דרבי שמעון בהא ואמרי כולן אסורות זו בזו, והשתא קאמר להו רבי שמעון והלא זה הדבר שהיו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו דומה לשלש חצרות, ואמאי קמפלגיתו עלי בשלש חצרות. ואמרי ליה רבנן, התם בשלש חצרות מתוך שמרובין הן, שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בשלשה אנשים אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך שתי אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה. והלכה כרבי שמעון בשלש חצרות ששתי החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:

ז. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו, לֹא אָמַר כְּלוּם. שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ, מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה:

 ברטנורה  (ז) והיה מכיר אילן או גדר. שיכול להגיע שם קודם שתחשך אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקומו: לא אמר כלום. הואיל ולא פירש איזה ארבע אמות בחר לו מתחתיו של אילן, לאו שביתה היא ואין לו אלא ארבע אמות במקום שהוא שם, שהרי לא קנה שביתה במקומו כיון שעקר דעתו מלשבות כאן ותחת האילן נמי לא קנה שביתה. והני מילי, כשיש תחתיו של אילן שמונה אמות או יותר דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא בחר ולא הוי סיום. אבל שבע אמות על כרחך מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית דאי אפשר שלא בררה, דאי באמצע האילן בירר לו ארבע אמות הרי היא מהן, ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן, הלכך קנה שם [שביתה]: אמר שביתתי בעיקרו. הואיל וסיים מקומו, אותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו ואלפים לצד ביתו:

ח. אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי בִמְקוֹמִי, זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. עֲגֻלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְרֻבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיוֹת:

 ברטנורה  (ח) ואם אינו מכיר. אילן או גדר: או שאינו בקי בהלכה. ואינו יודע שיועיל לו כשיאמר שביתתי במקום פלוני. ואמר שביתתי במקומי. זכה לו מקומו: עגולות. דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה של תחום שבת כתיב (במדבר לה) [זה יהיה לכם מגרשי הערים], לזה אתה נותן פאות דהיינו זויות, ואי אתה ותן פאות לשובתי שבת. ורבנן דבעו מרובעות דרשי זה לרבוי, כזה יהיו כל שובתי שבת, והלכה כחכמים: כטבלא מרובעת. כתב הרמב''ם, לפי שאי אפשר לעשות מרובע מצומצם בכיוון, תנא כטבלא מרובעת. כלומר כדרך שבני אדם רגילים לרבע אע''פ שאינו מרובע בצמצום: נשכר את הזויות. ארבע הפאות שבאלכסונו של מרובע העודפות על העגול שבתוכו:

ט. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:

 ברטנורה  (ט) זהו שאמרו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת. דהשתא עני הוא. לו התירו חכמים לערב ברגליו. דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני או מי שבא בדרך ואין עמו פת, לערב ברגליו. ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו, לשלוח עירובו על ידי שליח. והלכה כרבי יהודה. ובין רבי מאיר ובין רבי יהודה שוים הם שהאומר שביתתי במקום פלוני, אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר, אלא אם כן הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שם שביתה אלא אם כן יש שהות ביום שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך. ואם אין כל כך שהות ביום בשעה שאומר שביתתי במקום פלוני, לא קנה שם שביתה:

י. מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:

 ברטנורה  (י) מי שיצא. מעירו ששלחוהו אנשי עירו להוליך להם עירוב כדי שיוכלו לילך מחר לעיר שמערבין לה שהיא סמוכה להם שני תחומי שבת ויכולין לילך מזו לזו על ידי עירוב: והחזירו חבירו. דאמר ליה עת חמה היא עת צנה היא: הוא מותר לילך. למחר לאותה עיר אחרת, שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה לסוף אלפים אמה רחוק מן העיר, הוי כעני שאומר שביתתי במקום פלוני וקנה לשם שביתה: וכל בני עירו אסורין. שלא החזיקו בדרך ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעירם: רבי מאיר. מספקא ליה, אי עני הוא הואיל ויצא מביתו והחזיק בדרך, או דילמא כיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב לאו עני הוא, הלכך הרי זה חמר גמל, שאין לו אלפים אמה לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך שם העירוב בסוף אלפים מעירו, ולסוף האלפים מעירו נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה אלא בביתו. והלכה כרבי יהודה:

יא. מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין:

 ברטנורה  (יא) אפילו אמה אחת לא יכנס. ואין לו אלא ארבע אמות מכאן וארבעח אמות מכאן ואע''פ שמובלעות אלו ארבע אמות בתוך תחום העיר, לא ארינן כיון דעל על, דסבירא ליה הבלעת תחומים לאו מלתא היא: שתים יכנס. רבי אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצען, שבסוף האלפים יש לו ארבע אמות שתים מצד זה בתוך התחום ושתים מצד זה לסוף התחום, הלכך אם הוא עומד באמה השניה, יכנס, דהבלעת תחומין מלתא היא. ואין הלכה כרבי אליעזר: מי שהחשיך. שהיה בא מן הדרך וחשכה לו: חוץ לתחום לא יכנס. דבמקומו לא קנה שביתה שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, ובעיר לא קנה שביתה שיש בינו ובין העיר יותר מאלפים אמה, הלכך אין לו אלא ארבע אמות כדין מי שיצא חוץ לתחום: עד חמש עשרה אמה. לאו דוקא דהוא הדין פחות או יותר מעט. ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא, ולא ידעתי לישבו יפה: המשוחות. מודדי התחומים לעיירות ועושין סימן לסוף התחום. אין ממצין את המדות לעשות הסימן בסוף אלפים ממש, אלא כונסין אותן לתוך אלפים: מפני הטועין. שאין מכירין הסימן ופעמים שיוצאין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו, ומשום הכי רגילין תמיד לכנוס בתוך אלפים, ונמצא שאלו חמש עשרה אמות בתוך התחום הן, וכיון שהיה זה אנוס שרינן ליה ליכנס ולא מחמירנן ליה כי היכי דמחמירן למי שיצא חוץ לתחום, דהתם הוה ליה ליזהר ולתת בדעתו שלא יצא. ואין הלכה כרבי שמעון:
 



גמרא עירובין דף נ''ב ע''ב

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם לֹא יִכָּנֵס דִּכְתִיב (ישעי' נח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ. רַגְלְךָ כְּתִיב. וְהָתַּנְיָא רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם יִכָּנֵס. הָא מָנִי אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא אֲחֵרִים אוֹמְרִים לְמָקוֹם שֶׁרוּבּוֹ הוּא נִזְרָק. אִיכָּא דַאֲמָרֵי אָמַר רִבִּי חֲנִינָא רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם יִכָּנֵס. דִּכְתִיב אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ רַגְלֶיךָ קָרֵינָן. וְהָתַּנְיָא לֹא יִכָּנֵס. הוּא דְאָמַר כַּאֲחֵרִים. דְּתַנְיָא לְמָקוֹם שֶׁרוּבּוֹ הוּא נִזְרָק. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁתַּיִם יִכָּנֵס שָׁלשׁ לֹא יִכָּנֵס. וְהָתַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַחַת יִכָּנֵס שְׁתַּיִם לֹא יִכָּנֵס. לָא קַשְׁיָא הָא דְעָקַר חַדָא וְקָם אֲתַרְתֵּי הָא דְעָקַר תַּרְתֵּי וְקָם אַתְּלָת. וְהָתַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. כִּי תַנְיָא הַהִיא לְמוֹדֵד. דִּתְנַן וּלְמוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה אֲפִילוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלָה בַּמְּעָרָה:

 רש''י  למקום שרובו הוא נזרק. ורובו בתוך התחום הוא נזרק כלו' בתר רובו שדינן ליה וכיון דלא הויא אלא רגלו אחת חוץ לתחום עדיין רובו בתוך התחום הלכך יכנוס: הוא דאמר. רבי חנינא: מתניתין דעקר חדא. שיצא מן הא' ועומד בשניה וה''ק אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס שיצא מן השתים: למודד. שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינוניות אולי יכנס לתחום העיר וכלו אלפים שלו: אמה אחת. חוץ לתחום: לא יכנס. שאפי' האלפים מוליכים אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפי' כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אפי' סוף מדתו כלה במערה לא יהלך להלן מאלפים דכיון שמדד אלפים לבד ממקום שביתתו שהן ד' אינו יכול לעבור חוץ לאלפים:
 



זוהר מצורע דף נ''ג ע''ב

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא וְאָמַר (משלי ג') עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. עֵץ חַיִּים דָּא אוֹרַיְיתָא דְאִיהִי אִילָנָא עִלָּאָה רַבָּא וְתַקִּיף תּוֹרָה אֲמָאי אִקְרֵי תוֹרָה. בְּגִין דְּאוֹרֵי וְגַלִּי בְּמָה דַהֲוָה סָתִים דְּלָא אִתְיְידָע. חַיִּים דְּכָל חַיִּים דִּלְעֵילָא בָּהּ אִתְכְּלִילוּ וּמִינָהּ נַפְקִין לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ לְאִינוּן דְּאַחֲדִין בָּהּ דְּמָאן דְּאָחִיד בְּאוֹרַיְיתָא אָחִיד בְּכֹלָּא אָחִיד לְעֵילָא וְתַתָּא וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר מָאן תּוֹמְכֶיהָ אִלֵּין אִינוּן דְּמַטִּילִין מְלָאי לְכִיסָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּמָה דְאוּקְמוּהוּ. וְתוֹמְכֶיהָ זָכֵי לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי דְיִפְקוּן מִנֵּיהּ. מְאֻשָּׁר אַל תִּקְרֵי מְאֻשָּׁר אֶלָּא מֵרֹאשׁוֹ אִינוּן תָּמְכִין לְאוֹרַיְיתָא מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ. מֵרֹאשׁוֹ דָא רֵישָׁא דְכֹלָּא דְאִקְרֵי רֹאשׁ דִּכְתִיב (שם ח') מֵעוֹלָם נָסַכְתִּי מֵרֹאשׁ. וְרֹאשׁ דָּא חָכְמָה דְאִיהִי רֵישָׁא לְכָל גּוּפָא וְגוּפָא אִתְפְּשַׁט בֵּיהּ עַד סִיּוּמָא דְשִׁית סִטְרִין וְתוֹמְכֶיהָ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שיר ה') שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ. דְּאִינוּן דְּמַטִּילִין מְלָאי לְכִיסָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אִינוּן תַּמְכִין לְאוֹרַיְתָא מֵרֵישָׁא עַד סִיּוּמָא דְגוּפָא וְכָל מְהֵימְנוּתָא בֵיהּ תַּלְיָיא וְאִתְמָךְ וְזָכֵי לְבְנִין דְּיִתְחֲזוּן לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. וְאָמַר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָׁר. עֵץ חַיִּים, זוֹ הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא אִילָן עֶלְיוֹן גָּדוֹל וְחָזָק. תּוֹרָה לָמָּה נִקְרֵאת תּוֹרָה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהִיא מוֹרָה וּמְגַלָּה מַה שֶּׁהָיָה סָתוּם וְלֹא נוֹדָע. חַיִּים, הִיא נִקְרֵאת, מִשּׁוּם שֶׁכָּל חַיִּים הָעֶלְיוֹנִים נִכְלָלִים בָּהּ, וּמִמֶּנָּהּ יוֹצְאִים. לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, לָאֵלּוּ שֶׁהֵם אֲחוּזִים בָּהּ, שֶׁמִּי שֶׁאוֹחֵז בַּתּוֹרָה אָחוּז בַּכֹּל, אָחוּז לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָׁר, מִי הֵם תּוֹמְכֶיהָ. הֵם אֵלּוּ הַמַּטִּילִים מְלָאי, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים כֶּסֶף לִסְחוֹרָה, לְכִיסָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיִּסְחֲרוּ עִם הַכֶּסֶף, וְיִהְיוּ שֻׁתָּפִים בָּרֶוַח. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ. וְתוֹמְכֶיהָ, הַיְנוּ שֶׁזּוֹכִים שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶם בָּנִים הָרְאוּיִם לִהְיוֹת נְבִיאִים נֶאֱמָנִים. מְאוּשָׁר, אַל תִּקְרָא מְאוּשָׁר, אֶלָּא מֵרֹאשׁוֹ, שֶׁהוּא אוֹתִיּוֹת מְאוּשָׁר, שֶׁנֵּצַח וָהוֹד תּוֹמְכִים בַּתּוֹרָה, מֵרֹאשׁוֹ עַד סוֹפוֹ. מֵרֹאשׁוֹ, זֶה הוּא רֹאשׁ הַכֹּל שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ, שֶׁכָּתוּב, מֵעוֹלָם נָסַכְתִּי מֵרֹאשׁ. וְרֹאשׁ זֶה הוּא חָכְמָה, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַגּוּף, וְהַגּוּף מִתְפַּשֵּׁט בּוֹ עַד סִיּוּם שֵׁשֶׁת הַקְּצָווֹת, וְתוֹמְכֶיהָ, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, כִּי אֵלּוּ הַמַּטִּילִים מְלָאי לְכִיסָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵם תּוֹמְכִים בַּתּוֹרָה מֵרֹאשׁ עַד סִיּוּם הַגּוּף, וְכָל הָאֱמוּנָה, תְּלוּיָה בּוֹ. וְנִתְמָךְ וְזוֹכֶה לְבָנִים הָרְאוּיִים לִנְבִיאֵי אֱמֶת.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ד

א. כָּל הַזְּבָחִים צָרִיךְ הָעוֹבֵר שֶׁתִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם הַזֶּבַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו בִּשְׁעַת זְבִיחָה וּבִשְׁעַת קַבָּלַת הַדַּם ובִשְׁעַת הוֹלָכַת הַדַּם וּבִשְׁעַת זְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָה עִם שְׁאַר אַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת לְשֵׁם שְׁלָמָיו וְכֵן שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְאִם שָׁחַט וְעָבַד שְׁאָר עֲבוֹדוֹת סְתָם וְלֹא חָשַׁב כְּלָל בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים וְעָלוּ לַבְּעָלִים: ב. וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הָעוֹלָה לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים, לְשֵׁם הַזֶּבַח. וּלְשֵׁם הַזּוֹבֵחַ. וְשֶׁהַזֶּבַח לְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וְשֶׁיַּקְטִירוּ לְאִישִׁים וְשֶׁהַקְטָרָתוֹ לְרֵיחַ בִּלְבָד. וְשֶׁרֵיחַ זֶה נַחַת רוּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וְאִם שָׁחַט סְתָם כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבִּיאַרְנוּ. וְהַשּׁוֹחֵט חַטָּאת וְאָשָׁם. צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁבָּא עָלָיו:

 



מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ד' ע''א

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה הַצַעַר בְּמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַלֵּב וְהָעֵינַיִם שְׁנֵי סַרְסוּרֵי הַחֵטְא. וְכֵן כָּתוּב (במדבר טו) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. לָכֵן בְּזֹאת יְכוּפַּר עֲוֹן הַסַּרְסוּרִים בְּמִדַּת תְּשׁובָתָם כְּנֶגֶד מִדַּת מְשׁוּבָתָם כִּי יִתְכַּפֵּר עֲוֹן לְבַב הַחַטָּאִים בִּמְרִירוּתוֹ וְאַנְחָתוֹ. וּבְשֶׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שׁוֹבְרִים אוֹתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. וְנֶאֱמַר (תהלים נ. א) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. וְהַמָּשָׁל עַל זֶה מִן הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים אֲשֶׁר הֵן נִשְׁבָּרִין מִטּוּמְאָתָם טָהֲרוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא נא) תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ. וַעֲוֹן הָעֵינַיִם יְכֻפַּר בַּדְּמָעוֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ. לֹא אָמַר עַל לֹא שָׁמַרְתִּי תוֹרָתֶךָ. אֲבָל אָמַר לֹא שָׁמְרוּ כִּי הֵם סִבְּבוּ הַחֵטְא. עַל כֵּן הוֹרַדְתִּי פַּלְגֵי מַיִם (וְגַם) יִדְאַג וְיִפְחַד מֵעוֹנֶשׁ עֲוֹנוֹתָיו כִּי יֵשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁהַתְּשׁוּבָה תוֹלָה כַּפָּרָתָן וִיסוּרִין מְמָרְקִין כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם לח) כִּי עֲוֹנִי אַגִיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי. וְעִנְיַן הַיָגוֹן עַל שֶׁעָבַר וְעִנְיַן הַדְּאָגָה עַל הֶעָתִיד. וְעוֹד שֵׁנִית יִדְאַג אוּלַי הוּא מְקַצֵר בְּחוֹבַת הַתְּשׁוּבָה בְּצַעַר וּבִמְרִירוּת וּבְצוֹם וּבְכִי. וְגַם כִּי הִרְבָּה צַעַר וְהִרְבָּה בְּכִי יִזְחַל וְיִירָא אוּלַי לְעוּמַת זֶה הִרְבָּה אַשְׁמָה וְלֹא הִשְׁלִים חֻקּוֹ אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ וּבַאֲשֶׁר יִבְכֶּה בַצוֹם נַפְשׁוֹ. וּמִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּגוֹדֶל עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא עַל יְצוּרָיו וְכִי אֵין קֵץ לְרָעַת הַמַּמְרֶה אֶת פִּיו כָּל אֲשֶׁר יוֹסִיף בַּעֲבוֹדָה וּבְדַרְכֵּי הַתְּשׁוּבָה הֲלֹא מִצְעָר אֶצְלוֹ וְהִנֵּה לִמְעַט בְּעֵינָיו:

 



מצורע יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וִיקִים כַּהֲנָא דִמְדַכֵּי יָת גַבְרָא דְמִדַכֵּי וְיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:


 רש''י   לפני ה'. בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחסר כפורים:


(יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה: וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא חֲדָא וִיקָרֵב יָתֵיהּ לַאֲשָּׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   והקריב אתו לאשם. יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם: והניף. שהוא טעון תנופה חי: והניף אתם. את האשם ואת הלוג:


 שני (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא בַּאֲתַר דִי יִכּוֹס יָת חַטָאתָא וְיָת עֲלָתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי כְּחַטָאתָא אֲשָׁמָא הוּא לְכַהֲנָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:


 רש''י   במקום אשר ישחט וגו' . על ירך המזבח בצפון. ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לדון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו' : כי כחטאת. כי ככל החטאות: האשם. הזה: הוא לכהן. בכל עבודות התלויות בכהן השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן. יכול יהא דמו נתן למעלה כחטאת, תלמוד לומר וכו' , בתורת כהנים:


(יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא:


 רש''י   תנוך. גדר אמצעי שבאוזן. ולשון תנוך לא נודע לי. והפותרים קורים לו טנדרו''ס : בהן. גדל:


(טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית: וְיִסַב כַּהֲנָא מִלֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִיק עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׁמָאלָא:



נביאים - מלכים ב - פרק ז

(יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל (ההמון) הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: וְאָתֵיב חָד מֵעַבְדּוֹהִי וַאֲמַר וְיִדְבְּרוּן כְּעַן חַמְשָׁא מִן סוּסְוָתָא מִן שְׁאָרָא דְאִשְׁתָּאָרוּ בַהּ הָא אִינוּן כְּכֹל הֲמוֹנָא דְיִשְּׂרָאֵל דְאִשְׁתָּאָרוּ בַהּ אִם יֵבְדוּן הָא אִינוּן כְּכֹל הֲמוֹנָא דְיִשְּׂרָאֵל דְּסָפוּ וְנִשְׁלַח וְנֶחֱזֵי :


 רש''י   אשר נשארו בה . בתוך העיר , שלא מתו ברעב : הנם ככל המון ישראל אשר נשארו בה . אם יאמרו מסוכנין הם שלא יהרגם אדם , הרי הנם בעיר הזאת בסכנת הרעב כשאר כל המון ישראל אשר נשארו בה , ואם ימותו הנם ככל המון ישראל , אשר תמו ברעב :


(יד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: וְדַבָּרוּ תְּרֵין רִכְבֵי סוּסִין וּשְׁלַח מַלְכָּא בָּתַר מַשְׁרִית אֲרָם לְמֵימָר אִיזִילוּ וַחֲזוֹ : (טו) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בהחפזם) בְּחָפְזָם וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ: וַאֲזָלוּ בַּתְרֵיהוֹן עַד יַרְדְּנָא וְהָא כָּל אוֹרְחָא מַלְיָא לְבוּשִׁין וּמָנִין דְרָמוּ אֱנַשׁ אֲרָם בְּאִתְבָּעוּתֵהוֹן לְמֵעֲרַק וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא וְחַוִּיאוּ לְמַלְכָּא :


 רש''י   בחפזם . במהרם לנוס :


(טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה: וּנְפַק עַמָּא וּבְזוֹ יַת מַשְׁרִית אֲרָם וַהֲוָה סְאָה סֻלְתָּא בְּסִלְעָא וְסָאתַן שְּׂעוֹרִין בְּסִלְעָא כְּפִתְגָּמָא דַיְיָ : (יז) וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: וּמַלְכָּא מַנֵּי יַת גִּבָּרָא דִּסְמִיךְ עַל יְדוֹהִי עַל תַּרְעָא וְדָשׁוֹהִי עַמָּא בְּתַרְעָא וּמִית כְּמָה דְמַלֵּיל נְבִיָּא דַיְיָ דְמַלֵּיל כַּד נְחַת מַלְכָּא לְוָתֵיהּ :


 רש''י   אשר נשען על ידו . אתמול כשבא לבית אלישע :

 



כתובים - משלי - פרק כד

(לד) וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן: וְתֵיתֵי תַדְרְכָךְ מִסְכְּנוּתָךְ וּצְרִיכוּתָךְ הֵיךְ גַּבְרָא טַבְלָרָא :


 רש''י   מתהלך רישך . הדברים שאתה רש מהם יבואו לך במרוצ' :


כה (א) גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה: אַף אִלֵין מַתְלוֹי דִּשְלֹמֹה עֲמִיקֵי דִכְתָבוּ רַחֲמוֹי דְּחִזְקְיָה מַלְכָּא דִיהוּדָה :


 רש''י   גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו . חזר לדורש' כשנתמנה חזקיהו למלך והוא הושיב תלמידים בכל עיר כדאמרינן בפ' חלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ : העתיקו . החזיקו :


(ב) כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר: יְקָרָא דֶאֱלָהָא מַן דְּמַטְשֵׁי מִלְתָא וִיקָרָא דְמַלְכֵי מַן דְּבָצֵי מִלְתָא :


 רש''י   כבוד אלהים הסתר דבר . כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית : וכבוד מלכים חקור דבר . כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעש' בראשית ובחוקי' הכתובים בתורה כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם באכילת חזיר וכלאי כרס ושעטנז אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא :


(ג) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר: מַיָא רָמִין וְאַרְעָא עֲמִיקָא וְלִבָּא דְמַלְכֵי לָא מִתְבְּצֵי :


 רש''י   אין חקר . לרום שמים ולעומק הארץ וללב מלכי' אין חקר שכמה דינים באים לפניהם וכמה מלחמות וצריכים לתת לב לכולם ואם כל הלשונות מדברים וכל הידים כותבין אינן יכולין לכתוב חללה של רשות :


(ד) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי: גְבוּ סוּלְאָנָא מִן סוּמָא דְנִפּוּק מַאן מִן צָרְפָא :


 רש''י   הגו סיגים מכסף . משוך כמו כאשר הוגה מן המסילה ( שמואל ב כ ) כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צורף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחשת שבו כך אין צבור נפטרין מעונש עד שיוציאו מתוכ' הרשעים ויעשו בהם דין :

 



משנה כתובות פרק יב

א. הַנוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּפָסְקָהּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן לִכְשֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ, אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

 ברטנורה  (א) הנושא את האשה ופסקה עמו. בשטר וקנין, או שאמר לעדים אתם עדי שאני מחייב עצמי לזון את בתה שיש לה מאיש אחר: לכשתבוא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה: מוליך לה מזונותיה למקום שאמה שם. דקיי''ל בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה כל זמן שהאם רוצה, והבן עד שש שנים אצל אמו וחייב האב לפרנסו והוא אצל אמו אם האם רוצה:

ב. נִשֵּׂאת, הַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת וְהֵן נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ, בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבַעֲלַת חוֹב. הַפִּקְחִים הָיוּ כוֹתְבִים, עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי:

 ברטנורה  (ב) בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים, שאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, שאין הלקוחות יודעים כמה יעלו המזונות כי היכי דליזהרו להניח להם מקום לגבות: והיא ניזונת. אותה הבת: שהיא כבעלת חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות: כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:

ג. אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי, אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדָהּ. אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא, יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ, אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֶשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת. אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים, זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:

 ברטנורה  (ג) ונותנין לה מדור. וכן כלי תשמיש ועבדים ושפחות שהיתה משתמשת בהם בחיי בעלה. ואם נפל הבית אין חייבים לבנות לה בית אחר, דאת תהא יתבא בביתי תנן. ואפילו רצתה לבנותו מממונה אין שומעין לה: אם את אצלנו יש ליך מזונות. שברכת הבית ברובה:

ד. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים:

 ברטנורה  (ד) כל זמן שהיא בבית אביה. והיורשים נתנו לה מזונותיה שם: גובה כתובתה. כשתרצה: שתעשה טובה. מנכסי יתומים, נותנת לחם ומלח לשכנותיה כדי כתובתה: וחכמים אומרים. לא הוזכרו חמש ועשרים שנה להפסידה כתובתה בשביל הטובה שתעשה מנכסי היתומים, אלא לענין המחילה הוזכרו, דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלה, הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה שמפני שמכבדים אותה היא בושה לתבוע כתובתה, אבל בבית אביה מששתקה כ''ה שנים מחילה היא: מתה יורשיה מזכירין כתובתה. כלומר צריכין לתבוע כתובתה בתוך כ''ה שנה. ודוקא כשנשבעה על כתובתה קודם שמתה הוא דיורשיה יכולים לתבוע כתובתה. אבל אם לא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה יורשים מכתובתה כלום, שאין אדם מוריש שבועה לבניו:
 



גמרא כתובות דף ק''ב ע''ב

לא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן וְכוּלִי. אָמַר רַב חַסְדָּא זֹאת אוֹמֶרֶת בַּת אֵצֶל אִמָּהּ. מִמָּאי דְּבִגְדוֹלָה עַסְקִינַן דִּילְמָא בִקְטַנָּה עַסְקִינַן וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. דְּתַנְיָא מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֶּן קָטָן לְאִמּוֹ. יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים יְהֵא גָדֵל אֶצְלֵנוּ. וְאִמּוֹ אוֹמֶרֶת יְהֵא בְנִי גָדֵל אֶצְלִי. מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֵצֶל אִמּוֹ. וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֵצֶל הָרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ. מַעֲשֶׂה הָיָה וְשָׁחֲטוּהוּ עֶרֶב הָרִאשׁוֹן אִם כֵּן לִיתְנֵי לְמָקוֹם שֶׁהִיא. מַאי לְמָקוֹם שֶׁאִמָּהּ. שְׁמַע מִינָהּ בַּת אֵצֶל הָאֵם לֹא שְׁנָא גְדוֹלָה לֹא שְׁנָא קְטַנָּה. לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ'. הַהוּא גַבְרָא דְאוֹגַר לֵיהּ רֵיחַיָּיא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה. לְסוֹף אִיעָתַר זָבִין רֵיחַיָּיא וְחַמְרָא. אָמַר לֵיהּ עַד הָאִידְנָא הֲוָה טְחִינְנָא גַבָּךְ. הַשְׁתָּא הַב לִי אַגְרָא. אָמַר לֵיהּ מִטְחַן טְחִינְנָא לָךְ. סָבַר רְבִינָא לְמֵימָר הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד. אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. אָמַר לֵיהּ רַב עֲוִירָא מִי דָמֵי הָתַם חַד כַּרְסָא אִית לָהּ תַּרְתֵּי כַרְסְתָא לֵית לָהּ. הָכָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ טְחוֹן וְזַבִּין טְחוֹן וְאוֹתִיב. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֵית לֵיהּ טְחִינָה לְרֵיחַיָּא אֲבָל אִית לֵיהּ טְחִינָה לְרֵיחַיָּא כְּגוֹן זוּ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם:

 רש''י  זאת אומרת. הבת אצל האם דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן ה''ה שתתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם: דילמא בקטנה עסקינן. ומש''ה לא קתני בת אצל אחין משום מעשה שהיה ואיכא למיחש נמי שמא יהרגוה בשביל לירש עישור נכסים שלה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לן דתשב אצל האחין: אם כן. דיש חילוק בין גדולה לקטנה ניתני מוליך לה מזונות למקום שהיא דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא: מאי למקום שאמה. דקתני מילתא דפסיקתא ש''מ כל בת אצל האם: דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה. ולא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו: לסוף איעתר. משכיר: זבין ריחיא וחמרא. לטחון בה מזונות ביתו: אחד זנה וכו'. ולא אמרי' שניהם יתנו לה מזונות ואע''פ שלא פסק לה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר ה''נ אע''פ שלא פסק אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים: טחון וזבין. באותן שלקחת: טחון ואותיב. למזונותיך באותן שאצלי: ולא אמרן. דלא יהיב דמי: אלא דלית ליה טחינא לריחיא. שאין מוצא השוכר לטחון בשכר בכל שעה לפיכך אומר אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים. אבל כל זמן שמוצא השוכר לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים: מדת סדום. זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה:
 



זוהר מצורע דף נ''ג ע''ב

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. וַיִּקְרָא אָלֶף זְעֵירָא אֲמָאי אֶלָּא בְגִין לְאַחְזָאָה מָאן הוּא הַהוּא דְקָרָא הַהוּא דְשָׁרֵי בְמַקְדְּשָׁא וּכְדֵין זַמִּין לְמשֶׁה כְּמָאן דְּזַמִּין אוֹשְׁפִּיזָא. הָכָא א' זְעֵירָא הָתַם א' רַבְּתָא אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ הָתַם (ס''א אָדָם) דָּא שְׁלִימוּ דְכֹלָּא. תָּא חֲזֵי מַה בֵּין משֶׁה לְאַהֲרֹן הֵי מִנַּיְיהוּ עִלָּאָה אֶלָּא משֶׁה עִלָּאָה משֶׁה שׁוּשְׁבִינָא דְמַלְכָּא אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא. מְתָל לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ מַטְרוֹנִיתָא עִלָּאָה מַה עָבַד יָהַב לָהּ שׁוּשְׁבִינָא לְתַקְנָא לָהּ וּלְאִסְתַּכְּלָא בְמִלֵּי דְבֵיתָא וְעַל דָּא כַד עָיִיל שׁוּשְׁבִינָא דָא לְמַלְכָּא לָא עָיִיל אֶלָּא עִם מַטְרוֹנִיתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וְגוֹמֵר. משֶׁה שׁוּשְׁבִינָא לְמַלְכָּא בְּגִין כָּךְ אִזְדְּמַן כְּאוֹשְׁפִּיזָא וּלְבָתַר וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו. אַהֲרֹן הוּא שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא וְכָל מִלּוֹי הֲווֹ לְפַיְיסָא לְמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא וְיִתְפְּיַיס מַלְכָּא בַהְדָּהּ וְעַל דָּא בְגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לָהּ שַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בַּהֲדָהּ לְתַקְּנָא בֵיתָא וּלְעַיְינָא תָדִיר בְּמִלֵּי דְבֵיתָא. וְעַל דָּא אִתְתַּקַּן כְּגוֹוָנָא דִלְעֵילָא וְאִקְרֵי כֹּהֵן גָּדוֹל מְנָא לָן דִּכְתִיב (תהלים ק''י) אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. וּבְגִין כָּךְ כָּל מַה דְאִצְטְרִיךְ מִבֵּי מַלְכָּא נָטִיל וְלֵית מָאן דְּיִמְחֵי בִידֵיהּ וְעַל דָּא הוּא קָאִים לְדַכְּאָה לְכָל אִינוּן דְּעָאלִין לְבֵי מַטְרוּנִיתָא בְגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח מְסָאֲבָא בְאִינוּן בְּנֵי הֵיכָלָא וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶה וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. שׁוֹאֵל, כָּתוּב, וַיִּקְרָא עִם אָלֶף קְטַנָה, לָמָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הוּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת מִי הוּא שֶׁקָּרָא אֶל מֹשֶה, שֶׁהוּא אוֹתוֹ הַשּׁוֹרֶה בַּמִקְדָשׁ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת. וְאָז הִזְמִינָה אֶת מֹשֶה אֵלֶיהָ, כְּמִי שֶׁמַּזְמִין אֵלָיו אוֹרֵחַ. כָּתוּב כָּאן א' קְטַנָה, וְשָׁם כָּתוּב א' גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ אָדָם שֵׁת אֶנוֹשׁ. כִּי א' גְּדוֹלָה הִיא בִּינָה שֶׁהִיא שְׁלֵמוּת הַכֹּל. בֹּא וּרְאֵה, מַה בֵּין מֹשֶה לְאַהֲרֹן, אֵיזֶה מֵהֶם הוּא עֶלְיוֹן, כִּי מֹשֶׁה הוּא שׁוֹשְׁבִינוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָה שֶׁל הַמַּלְכָּה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ מַטְרוֹנִיתָא עֶלְיוֹנָה. מַה עָשָׂה. נָתַן לָה שׁוֹשְׁבִין שֶׁיְתַקֵּן אוֹתָה וְיַשְׁגִיחַ בְּדִבְרֵי הַבַּיִת. וְעַל כֵּן, כְּשֶׁנִכְנַס הַשּׁוֹשְׁבִין, הַמֶּלֶךְ לֹא נִכְנַס אֶלָּא עִם הַמַּטְרוֹנִיתָא, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן. מֹשֶה הָיָה שׁוֹשְׁבִין אֶל הַמֶּלֶךְ, וּמִשּׁוּם זֶה נִזְדַמֵן אֶל הַמַּלְכוּת כְּמוֹ אוֹרֵחַ, וְאַחַר כָּךְ, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו. אַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִין שֶׁל הַמַּטְרוֹנִיתָא, דְּהַיְנוּ לַמַּלְכוּת, וְכָל דְּבָרָיו הָיוּ, לְרַצוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ עַל הַמַּלְכָּה, וְיִתְרַצֶה הַמֶּלֶךְ עִמָּה. וְעַל כֵּן, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא, אַהֲרֹן, הוּא שׁוֹשְׁבִינָה שֶׁל הַמַּלְכָּה, שָׁם דִּירָתוֹ עִמָּה, לְתַקֵּן הַבַּיִת וּלְהַשְׁגִיחַ תָּמִיד בְּדִבְרֵי הַבַּיִת. וְעַל כֵּן נִתְתַּקֵּן כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, וְנִקְרָא כֹּהֵן גָּדוֹל. מֵאַיִן לָנוּ. כִּי כָּתוּב אַתָּה כֹּהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. וּמִשּׁוּם זֶה כָּל מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, לָקַח, וְאֵין מִי שֶׁיְעַכֵּב בַּעֲדוֹ. וְעַל כֵּן הוּא עוֹמֵד לְטַהֵר כָּל אֵלוּ הַנִּכְנָסִים לְבֵית הַמַּלְכָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָצֵא טָמֵא בְאֵלּוּ בְנֵי הָהֵיכָל. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב. וְלָקַח לַמִּטַהֵר שְׁתֵּי צִפָּרִים וְגוֹ'.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ה

א. שְׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים כְּשֵׁרָה בְּזָרִים. וּמִקַּבָּלַת הַדָּם וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָה. וְכָל הַזְּבָחִים קִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בְּיַד כֹּהֵן. אֲבָל מָקוֹם שְׁחִיטָתָן וּמָקוֹם קִבּוּל דָּמָן אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכֻלָּן: ב. כֵּיצַד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן וְאֵין מְקַבְּלִין אֶת דָּמָן אֶלָּא בְצָפוֹן הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁבִיאַרְנוּ גְבוּלוֹתָיו בִּתְחִלַת סֵפֶר זֶה וְקָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן וְקִבּוּל דָּמָן בְּכָל מָקוֹם מִן הָעֲזָרָה: ג. וּמְנַיִן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֶלָּא בַצָפוֹן. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּעוֹלָה (ויקרא שם) וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה וּבְחַטָּאת הוּא אוֹמֵר (שם) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּשָׁחֵט הַחַטָּאת. וּכְשֵׁם שֶׁהַחַטָּאת נִקְרֵאת קדֶשׁ קָדָשִׁים כַּךְ הָעוֹלָה נִקְרֵאת קדֶשׁ קָדָשִׁים. וּבְאָשָׁם הוּא אוֹמֵר בִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעוֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם. וְשַׁלְמֵי צִבּוּר הוּקְשׁוּ לְחַטָּאת. שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. לְפִיכָּךְ הֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּחַטָּאת וְנִשְׁחָטִין בִמְקוֹם שְׁחִיטָתהּ. וּמְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא מְקוֹם הַקַּבָּלָה:

 



מוסר

משערי תשובה לר''י דף ג' ע''ד

אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי יד) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע. בִּיאוּרוֹ הֶחָכָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָר מֵרָע בְּכָל מְאַמְּצֵי כֹחוֹ יִירָא וְיִזְחַל אוּלַי לֹא כָלָה חֻקּוֹ וְלֹא נִזְהַר כַּדָּת מַה לַעֲשׂוֹת. וְכָמוֹהוּ (שם כח) מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשִׁיר וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּילַמְּדֵנוּ אַל תְּפַרֵשׁ חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע אֶלָּא חָכָם סָר מֵרָע וְיָרֵא. וְסוֹף הַפָּסוּק מוֹכִיחַ עָלָיו (שם) וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ. אוֹמֵר עַל מִדּוֹת הַכְּסִיל שֶׁהִיא בְּהֶפֶךְ מִמִּדַּת הֶחָכָם. כִּי הַכְּסִיל מִתְעַבֵּר. וְעִם כָּל זֹאת בּוֹטֵחַ שֶׁלֹּא יִקְּרֵהוּ עָוֹן וָנֶזֶק. וּבַעַל הַכַּעַס עָלוּל לַפּוֹשְׁעִים. וּמוּפְקַר לִנְזָקִים. שֶׁנֶּאֱמַר (שם כט) וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע. וְנֶאֱמַר (שם כה) עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה וְגוֹ'. וְעוֹד יִדְאַג בַּעַל תְּשׁוּבָה פֶּן יִתְגַּבֵּר עָלָיו יִצְרוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתָךְ כָּל שֶׁכֵּן הָאִישׁ אֲשֶׁר נִצְחוֹ כְּבָר. כִּי רָאוּי לְהִשָׁמֵר מִן הַיֵּצֶר הָאוֹרֵב בְּכָל עֵת וּלְהוֹסִיף בְּנַפְשׁוֹ יִרְאַת הַשֵּׁם יוֹם יוֹם. וְתִהְיֶה לוֹ לְמָעוֹז בַעֲבוֹר עָלָיו כָּל מִשְׁבְּרֵי הַיֵּצֶר הַמִּתְחַדֵּשׁ לֶעָתִיד. וְדִבֶּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. וּפָרַט בּוֹ הָעִנְיַן הַזֶּה. וּפָתַח פֵּתַח דְבָרָיו. וְאָמַר (שם) בַּעֲלוֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם. פִּירוּשׁ הַצַדִּיקִים מְפָאֲרִים וּמְכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם עַל כָּל מַעֲלָה טוֹבָה הַנִּמְצֵאת בָּהֶם וְהָרְשָׁעִים מְחַפְּשִׂים מוּמֵי בְנֵי אָדָם וּשְׁגִיאוּתָם לְהַשְׁפִּילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִנִּיחוּ הַמַּעֲשִׂים הָהֵם. וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. אַחַר כֵּן אָמַר (שם) מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם:

 



מצורע יום רביעי

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה: וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵהּ דְיַמִינָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ דִּשְׂמָאלָא וְיַדִי מִן מִשְׁחָא בְּאֶצְבְּעֵהּ שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ:


 רש''י   לפני ה'. כנגד בית קדשי הקדשים:


(יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם: וּמִשְׁאָר מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ יִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַּמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא עַל דְמָא דַאֲשָׁמָא: (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה: וּדְאִשְׁתָּאַר בְּמִשְׁחָא דִי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַכֵּי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ: (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה: וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִדַּכֵּי מִסּוֹבְתֵהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יָת עֲלָתָא: (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר: וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִדְכֵּי:


 רש''י   ואת המנחה. מנחת נסכים של בהמה:


שלישי - חמישי במחוברין (כא) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן: וְאִם מִסְכֵּן הוּא וְלֵית יְדֵהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִמַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא חַד דְפִיל בִּמְשַּׁח לְמִנְחָא וְלֻגָא דְמִשְׁחָא:


 רש''י   ועשרון סלת אחד. לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו: ולוג שמן. לתת ממנו על הבהונות ושמן של נסכי המנחה לא הזקק הכתוב לפרש:



נביאים - מלכים ב - פרק ז

(יח) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: וַהֲוָה כַּד מַלֵּיל נְבִיָּא דַיְיָ עִם מַלְכָּא לְמֵימָר סָאתָן שְּׂעוֹרִין בְּסִילְעָא וּסְאָה סֻלְתָּא בְּסִילְעָא יְהֵי כְּעִידָנָא הָדֵין מְחַר בְּתַרְעָא דְשֹׁמְרוֹן : (יט) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: וַאֲתֵיב גַבְרָא יַת נְבִיָּא דַיְיָ וַאֲמַר וְאִלּוּ יְיָ פָּתַח כַּוִּין וּמָחֵית טוּבָא מִן שְׁמַיָּא הַיְּהֵי כְּפִתְגָּמָא הָדֵין וַאֲמַר הָא אָתְּ חֲזֵי בְּעֵינָךְ וּמִתַּמָּן לָא תֵיכוּל : (כ) וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת: וַהֲוָה לֵיהּ כֵן וְדָשׁוּ יָתֵיהּ עַמָּא בְּתַרְעָא וּמִית : ח (א) וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי (אתי) אַתְּ וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי כִּי קָרָא יְהוָה לָרָעָב וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים: וֶאֱלִישָׁע מַלֵּיל עִם אִתְּתָא דְאַחְיֵי יַת בְּרַהּ לְמֵימָר קוּמִי וֶאֱזִילִי אַתְּ וְאֶנַּשׁ בֵּיתֵךְ וְדוּרִי בַּאֲתַר דְּכָשַׁר לְמֵידָר אֲרֵי זַמִּין יְיָ כַּפְנָא וְאַף עָתִיד לְמֵיתֵי עַל אַרְעָא שְׁבַע שְׁנִין :


 רש''י   ואלישע דבר אל האשה . זה שבע שנים : כי קרא ה' לרעב . הוא הרעב אשר היה בימי יואל בן פתואל :


(ב) וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים: וְקָמַת אִתְּתָא וַעֲבָדַת כְּפִתְגָּמָא דִנְבִיַּיָּא דַיְיָ וַאֲזָלַת הִיא וְאֶנַּשׁ בֵּיתָהּ וְאִתּוֹתָבַת בְּאַרְעָא פְּלִשְׁתָּאֵי שְׁבַע שְׁנִין : (ג) וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ: וַהֲוָה מִסּוֹף שְׁבַע שְׁנִין וְתָבַת אִתְּתָא מֵאַרְעָא פְּלִשְׁתָּאֵי וּנְפָקַת לְמִקְבַל קֳדָם מַלְכָּא עַל בֵּיתָהּ וְעַל חַקְלֵהּ :


 רש''י   אל ביתה ואל שדה . שהחזיקו בה גזלנים :

 



כתובים - משלי - פרק כה

(ה) הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ: נִתְטְרִיד רַשִׁיעָא מִן קֳדָם מַלְכָּא וְיִתַּקַן בְּצִדְקְתָא כּוּרְסֵיהּ : (ו) אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד: לָא תִשְׁתַּבְהַר קֳדָם מַלְכָּא וּבְדוּכְתָא דְרַבְרְבֵי לָא תְקוּם :


 רש''י   אל תתהדר לפני מלך . להראו' כבודך ולהתגאות לפני מלך או לעמוד לפני מי שגדול ממך כי טוב שיאמרו לך עלה הנה משתבוא בלא רשותו ויאמרו לך צא :


(ז) כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: מְטוּל דְּטָב דְּנֵימַר לָךְ סוּק הָכָא מִן דְּמַשְׁפִּילָךְ קֳדָם שַׁלִיטָא מִן דְּחָזְיָן עַיְנָךְ :


 רש''י   אשר ראו עיניך . שדבר זה אמת :


(ח) אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ: לָא תְדוּן בְּאַחֲרַיְתָהּ כַּד יַחֲמִיץ יָתָךְ חַבְרָךְ :


 רש''י   פן מה תעשה . פן תבא לידי לא תדע מה לעשות באחריתה :


(ט) רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל: דִּינָךְ דּוּן עִם חַבְרָךְ וְרָזָא אוֹחֲרָנָא לָא תְגַלֵי :


 רש''י   ריבך ריב את רעך . ואם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך מ''מ סוד אחר אל תגל . לא תזכיר לו דופי אבותיו שמתו שאין הכל יודעין אותו ואתה מגלהו :


(י) פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב: דְּלָא נֶחְסְדָךְ מַן דְּשָׁמֵעַ וְטִיבָךְ לָא הֲפִיךְ :


 רש''י   פן יחסדך שומע . חרפת מצרים ( יהושע ה' ) מתרגמינן חסודא דמצראי , פן יחסדך , השומע ויקראך מוציא דבה :

 



משנה בבא בתרא פרק ח

א. יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, הָאָב אֶת הַבָּנִים וְהַבָּנִים אֶת הָאָב וְהָאַחִין מִן הָאָב, נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין. הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי אֲחָיוֹת, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ וַאֲחֵי הָאֵם, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין. וְהָאַחִים מִן הָאֵם, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין:

 ברטנורה  (א) יש נוחלין. יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשהם מתים ואף כשמתים הם. מנחילין להם את ממונם: האב את הבנים. דכתיב (במדבר כז) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מאב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין: והבנים את האב. דכתיב איש כי ימות ובן אין לו הא יש לו בן. בן קודם: והאחין מן האב. דכתיב ממשפחתו וירש אותה ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב (שם א) למשפחותם לבית אבותם: האיש את אמו. דכתיב (במדבר לז) וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר וירשתן ומדכתיב מטות הקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת: והאיש את אשתו. דכתיב שארו זו אשתו וקרינן הכי. ונתתם את נחלת שארו לו. וגורעין ומוסיפין ודורשין. יכול אף היא תירשנו ת''ל וירש אותה. הוא יורש אותה. ואין היא יורשת אותו:

ב. סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ הוּא, (במדבר כז) אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, וְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת. בַּת קוֹדֶמֶת לָאַחִין. יוֹצְאֵי יְרֵכָהּ שֶׁל בַּת, קוֹדְמִין לָאַחִין. אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב. יוֹצְאֵי יְרֵכָן שֶׁל אַחִין, קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה, יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קוֹדְמִין. וְהָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ:

 ברטנורה  (ב) כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין. ואם אין יוצאי יריכו קיימין חזר נחלתן אצל האב. כיצד ראובן שמת. חנוך ופלוא חצרון וכרמי (בניו) יורשין אותו ואם מת אחד מן הבנים קודם ראובן וההוא בן הניח בן או בת (או בן בן או בת בן. או בן בת או בת בת) עד מאה דורות יירש במקום אביו בנכסי אביו ראובן. ויטול כאחד מבני ראובן ואם אין לראובן בנים ולא בני בנים. ואף לא בנות בנים. אז יורשות בנות ראובן את ראובן. ואם אין לראובן בנות ולא בני בנות. ולא בנות בנות. עד סוף כל הדורות. אז יירש יעקב את ראובן בנו. ואם אין יעקב קיים יירשו אתראובן אחיו בני אביו שמעון לוי ויהודה (יוסף וכו') ואם אינן קיימין יירשו את ראובן בני שמעון ולוי וכו'. ואם אין להם בנים ולא בני בנים. יירשו בנותיהן. או בני בנותיהן. אובנות בנותיהן. דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמין לנקבה. ואם מתו אחיו של ראובן בלא זרע. או שלא היה לו אח מעולם. תירשנו אחותו דינה בת יעקב. אובניה. או בני בניה. או בנותיה. (ובנות בנותיה) עד סוף העולם ואם אין לראובן אחות ולא זרע אחות. תחזור ירושתו לאבי אביו. דהיינו ליצחק. ואם אין יצחק קיים תחזור ירושת ראובן לעשו בן יצחק שהוא אחי אביו של ראובן ואם אין עשו קיים תחזור ירושת ראובן לאליפז בן עשו. או לבניו ולבני בניו. או לבנותיו. ולבנות בנותיו עד סוף כל הדורות. ואם אין אחים לאביו שלראובן ולא מבני בניהן תחזור ירושת ראובן לאחות אביו או לבניה. ולבני בניה. או לבנותיה על סדר שאמרנו. ואם אין לאביו של ראובן. לא אחים ולא בני אחים ולא אחות ולא בני אחות. תחזור ירושת ראובן לאברהם אבי אביו אביו. וכן לעולם עד אדם הראשון: האב קודם. לעולם לאחי האב ולבניהם (ואחי האב קודמים לאחות האב) ואחי האב ואחות האב קודמים (לאבי האב. ואבי האב קודם לאחי אבי האב. ואחי אבי האב. ואף אחותו קודמין) לאבי אבי האב. וכן לעולם:

ג. בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה. חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר. וְשֶׁהָיָה בְכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים:

 ברטנורה  (ג) נטלו שלשה חלקים בנחלה. בנחלת ח''י. וסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דכתיב (במדבר כו) לשמות מטות אבותם ינחלו. וצלפחד וקפר אביו שניהם נטלו חלק בארץ. שמיוצאי מצרים היו שניהם. ונטלו בנות צלפחד חלק אביהם שהיה מגיע לו בארץ. וחלק המגיע לו מירושת חפר אביו. וחלק בכורתו שהיה בכור ונוטל פי שנים. ואף על פי שעדיין לא ירשו את הארץ ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבוא לאחר מיתה. א''י מוחזקת היתה:

ד. אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם:

 ברטנורה  (ד) א' הבן וא' הבת בנחלה. ה''ק א' הבן וא' הבת שוין בירושת נכסי האם כבירושת נכסי האב. ואין הפרש בין ירושת נכסי האם לירושת נכסי האב. אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם:

ה. הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי בְנִי בְּכוֹר לֹא יִטּוֹל פִּי שְׁנַיִם, אִישׁ פְּלוֹנִי בְנִי לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. הַמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו עַל פִּיו, רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, לֹא אָמַר כְּלוּם. כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסוֹף מִשּׁוּם מַתָּנָה, דְּבָרָיו קַיָּמִין. הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בַּת, בִּתִּי תִירֵשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בֵּן, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אִם אוֹמֵר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין. הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם לֹא הָיוּ בָנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, זָכוּר לְטוֹב:

 ברטנורה  (ה) לא אמר כלום. ואין יכול לסלקו מן הירושה. אלא על ידי שיתן במתנה נכסיו לשאר בניו: על פיו. משום דמצוה מחמת מיתה ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים. וא''צ קנין. משום הכי תני על פיו: והשוה להן את הבכור. בלשון מתנה: דבריו קיימין. ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה: ואם אמר משום ירושה. ואם ריבה לאחד ומיעט לאחד בתורת ירושה שאמר פלוני בני יירש שדה בית כור ופלוני [בני] יירש שדה בית לתך. ועל בנו בכור אמר שיירש כשל חברו לא אמר כלום. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה: כתב בין בתחלה וכו'. תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה. זהו בתחלה. יירשנה ותנתן לו זו היא בסוף. יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה זו היא מתנה באמצע: אם אמר על מי שראוי ליורשו. כגון על בן בין הבנים. ועל בת בין הבנות. פלוני יירשני: דבריו קיימין. ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה: ואם אמר משום ירושה. ואם ריבה לאחד ומיעט לאחד בתורת ירושה שאמר פלוני בני יירש שדה בית כור ופלוני [בני] יירש שדה בית לתך. ועל בנו בכור אמר שיירש כשל חברו לא אמר כלום. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה: כתב בין בתחלה וכו'. תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה. זהו בתחלה. יירשנה ותנתן לו זו היא בסוף. יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה זו היא מתנה באמצע: אם אמר על מי שראוי ליורשו. כגון על בן בין הבינם. ועל בת בין הבנות. פלוני יירשני: דבריו קיימין. דכתיב (דברים כא) והיה ביום הנחילו את בניו. התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבנים לכל מי שירצה. ומודה רבי יוחנן דעל אח במקום בת ועל בת במקום בן. לא אמר כלום שאין הבת ראוי לירש במקום בן. ולא האח במקום בת. וכן מודה רבי יוחנן שאם השוה את הבכור לבנים לא אמר כלום דכתיב לא יוכל לבכר וכו'. והלכה כרבי יוחנן בן ברוק': אין רוח חכמים וכו'. אין לחכמים נחת רוח במעשיו ואפילו אין בניו נוהגים כשורה. דלמא נפיק מנייהו זרעא מעליא ואין הלכה כר''ש בן גמליאל:

ו. הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי, נֶאֱמָן. זֶה אָחִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן וְנוֹטֵל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ. מֵת, יַחְזְרוּ נְכָסִים לִמְקוֹמָן. נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר, יִירְשׁוּ אֶחָיו עִמּוֹ. מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת דְּיַתִּיקִי קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם. זִכָּה בָהּ לְאַחֵר, בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין, דְּבָרָיו קַיָּמִין:

 ברטנורה  (ו) זה בני נאמן. ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום: זה אחי אינו נאמן. ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום: זה אחי אינו נאמן. להורישו עם אחיו שהרי אינן מכירים אותו: ונוטל עמו בחלקו. כגון אם הם שני אחים לבד הספק ויש להם לחלק ג' שדות. זה נוטל שדה ומחצה. וזה נוטל שדה ומחצה. וזה שמעיד על הספק שהוא אחיו נותן לו חצי השדה והאחר אינו נותן לו כלום. דאמר ליה הבא ראיה ושקול: מת. הספק: יחזרו. אותן הנכסים שנתן לו אחיו למקומן. כלומר למי שנתנם לו. אבל שאר אחים אין יורשים עמו: נפלו לו. לספק: נכסים ממקום אחר. בחייו. או קנה נכסים. ועכשיו מת: ירשו אחיו. של זה שהיה מעיד שהוא אחיו: עמו. דהא קא מודי להו שאחיהם הוא. והני מילי בדלא כפרו שאר האחין לומר ודאי שאינו אחיהן. אלא טוענים שאינן מכירים אותו. אבל אם כפרו בו שאינו אחיהם. לא יירשנו אלא זה שהעיד לו בלבד: דייתיקי. צוואת שכיב מרע. ולשון דייתיקי דא תהא למיקם ולמיהוי: קשורה על יריכו. דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם אפ''ה הרי זו אינה כלו'. שהרי לאגמר להקנות אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה:

ז. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתּוֹב מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב. מָכַר הָאָב, מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת. מָכַר הַבֵּן, אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ, הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין. הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִים עַל הַקְּטַנִּים וְלֹא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים, יִשְׂאוּ הַקְּטַנִּים. וְאִם אָמְרוּ הַקְּטַנִּים הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, אֶלָּא מַה שֶׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם נָתָן:

 ברטנורה  (ז) צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום. ולא תאכל הפירות עד לאחר מיתה. ואם לא כתב מהיום לא נתן לו כלום דאין מתנה לאחר מיתה: אינו צריך. לכתוב מהיום דכיון שכתב בשטר כך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים. זמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה. דאלת''ה זמן שנכתב בשטר למה נכתב והלכה כר' יוסי: לאחר מותו. מהיום ולאחר מיתה: האב אינו יכול למכור. בלא הבן שהגוף קנוי לבן. והבן אינו יכול למכור בלא האב. שהפירות קנויין לאב: מכר האב. סתמא מכורים הפירות ללוקח. עד שימות האב: מכר הבן. בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב: האב. שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה: תולש ומאכיל. הפירות למי שירצה בחייו אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה. אף על פי שעומד ליתלש הרי הן של בנו מקבל המתנה. אבל הכותב נכסיו לאחר אפילו מה שהניח במחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הוא של יורשים. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר: מתפרנסין. לבוש וכסות לפי שפרנסת הגדולים מרובה מפרנסת הקטנים: נזונים. אכילה ושתיה לפי שמזונות הקטנים מרובים משל גדולים. שאוכלים פעמים רבות ומפזרים לפיכך הקטנים מעכבים על הגדולים מלהתפרנס מתפוסת הבית. והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון. אלא יתפרנס ויזון כלאחד מחלקו: נשאו גדולים. ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם: ישאו גם הקטנים. מתפוסת הבית: ואם אמרו הקטנים. לאחר מיתת אביהם. הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו: אין שומעין להן. אלא מה שנתן להם אביהם בחייו נתן:

ח. הִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, אֵין הַגְּדוֹלוֹת מִתְפַּרְנְסוֹת עַל הַקְּטַנּוֹת וְלֹא הַקְּטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַגְּדוֹלוֹת, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. נָשְׂאוּ גְדוֹלוֹת, יִשְׂאוּ קְטַנּוֹת. וְאִם אָמְרוּ קְטַנּוֹת, הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶן אַתֶּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. זֶה חֹמֶר בַּבָּנוֹת מִבַּבָּנִים, שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנִים וְאֵין נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנוֹת:

 ברטנורה  (ח) הניח בנות. ולא בנים: שהבנות נזונות מן הבנים. בתנאי כתובה. ואין בנות קטנות נזונות מן הגדולות. דבמקום שאין בנים יורשים. אין הבנות אוכלות בתנאי כתוב' אלא חולקות בשוה. וכל אחת נזונית משלה:
 



גמרא בבא בתרא דף קט''ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן בֵּן אֵין לִי אֶלָּא בֵן. בֵּן הַבֵּן אוֹ בַת הַבֵּן אוֹ בֵּן בַּת הַבֵּן מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אֵין לוֹ עַיֵּין עָלָיו. בַּת אֵין לִי אֶלָּא בַת. בַּת הַבַּת וּבֵן הַבַּת וּבַת הַבֵּן הַבַּת מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אֵין לוֹ עַיֵּין עָלָיו. הָא כֵּיצַד נַחְלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת עַד רְאוּבֵן וְלֵימָא עַד יַעֲקֹב אָמַר אַבַּיֵּי גְּמִירִי דְלָא כָלָה שִׁבְטָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כָּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן אֲפִילוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין. דְּתַנְיָא בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְטֵבֵת תַּבְנָא לְדִינָנָא שֶׁהָיוּ צְדוּקִין אוֹמְרִים תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן. נִטְפַל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לָהֶן שׁוֹטִים מְנַיִן זֶה לָכֶם וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחֱזִירוֹ דָּבָר חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ וְאוֹמֵר וּמַה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ תִּירָשֶׁנּוּ בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן קָרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (בראשית לו) אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחוֹרִי יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וּכְתִיב (שם) אֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד עֲנָה וְדִילְמָא תְרֵי עֲנָה הֲווּ אָמַר רַבָּה אֲמִינָא מִילְתָא דְלָא אֲמָרָהּ שָׁבוּר מַלְכָּא וּמַנּוּ שְׁמוּאֵל. וְאִיכָּא דַאֲמָרֵי אָמַר רַב פַּפָּא אֲמִינָא מִלְתָא דְלָא אֲמָרָהּ שָׁבוּר מַלְכָּא וּמַנּוּ רַבָּה אָמַר קְרָא הוּא עֲנָה הוּא עֲנָה דִּמֵעִיקָרָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי בְּכַךְ אַתָּה פּוֹטְרַנִי אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה וְלֹא תְהֵא תוֹרָה שְׁלֵימָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְטֵלָה שֶׁלָּכֶם מַה לְבַת בְּנוֹ שֶׁכֵּן יָפֶה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִין תֹּאמַר בְּבִתּוֹ שֶׁהוֹדַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִין וְנִצְחוּם וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב:

 רש''י  ובת הבן. במקום שאין שם בן הבן ובן של בת הבן והוא הדין לבת של בת הבן אבל לישנא קלילא הוא דנקט וכו': אין לו עיין עליו. של מת אם יש לו בן או הבא מכחו של בן כגון ביוצאי ירכו ויו''ד יתירה קא דריש וכו': עיין עליו. דהאי מת אם יש לו בת כלל כלל וכו': הא כיצד. כלומר ודאי כי היכי דאמרינן עיין עליו למטה הכי נמי אמרינן עיין עליו למעלה וכו': נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. שאם אין לו אב ולא אח ולא בן אח וכו' מחזירין למטה ולמעלה על קרובי אבותיו עד ראובן ולא יתנוה לקרובי האם וכו': ואימא עד יעקב. שאם מת ראובן הוא וכל זרעו חוזרין אצל יעקב וכו': אמר אביי. אם כן נמצא שבט אחד כלה מישראל וגמירי דלא כלה שבטא וראיה לדבר במלאכי כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. בפי' ר''ח ראובן דנקט לאו דוקא אלא מפני שהוא שבט ראובן נקטיה: א''ר הונא א''ר כל וכו'. דיין האומר ופוסק דין שתירש הבת של מת עם בת הבן של מת מקל וחומר דלקמן אפי' יהיה הדיין נשיא בישראל שהכל נמנין עמו לדון כמותו אין שומעין לו מפני שדין זה מעשה צדוקין הוא כדמפרש לקמן וכו': כדתניא. במגילת תענית דקחשיב אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומיירי בטבת וקתני בכ''ד בו תבנא לדיננא שבאנו למשפטנו הראשון שהודו לנו הצדוקין: עם בת הבן. ומיהו עם בן הבן מודו דלא תירות וכו': קרא עליו מקרא. שאנו למידין ממנו שענה בנו של צבעון היה וקרא ליה בן שעיר וכו': וכתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה וכו'. אלמא בנו היה ולעיל קרי ליה אחיו: אלא צבעון בא על אמו והוליד ממנה ענה. נמצא שהוא אחיו ובנו וכו': אמר רבה אמינא וכו' ומנו שמואל. ולפי שהלכה כמותו בדינים קרי ליה הכי והוא שם של מלך פרס: א''ד אמר רב פפא וכו'. רבה נמי קרי שבור מלכא משום דהלכתא נמי כוותיה לבד משדה ענין ומחצה דהילכתא כרב יוסף: בכך אתה פוטרני. בתמיה הלא גם אני מודה לך דבן הבן יורש את זקנו ואפילו במקום בת אבל בת הבן אמרינן שתירש הבת עמה: ולא תהא תורה שלימה שלנו וכו'. איני צריך לדחותך בקש ומיהו מעיקרא לא היה חפץ לגלות לו טעמו של דבר דאסור לגלות להם טעמי תורה: כשיחה בטלה שלכם. ק''ו שאתם דנין מעצמיכם וכו': תאמר בבתו שהורע כחה אצל האחין. כשם שאינה יורשת עם אחיה בנכסי אביה כך אינה יורשת עם בת אחיה וכו': ואותו היום. שנצחום כ''ד בטבת היה:
 



זוהר מצורע דף נ''ג ע''ב

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח (קהלת א') וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹמֵר הָאי קְרָא אִתְּמַר וְאוֹקִימְנָא לֵיהּ בְּנִשְׁמָתָא דְבַר נַשׁ בְּשַׁעְתָּא דְהִיא קַיְימָא עִמֵּיהּ דְּבַר נַשׁ בְּהָאי עָלְמָא כְּדֵין וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. בְּזִמְנָא דְנָפִיק בַּר נַשׁ מֵהָאי עָלְמָא וְאִשְׁתְּכַח בִּתְשׁוּבָה כְּדֵין אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. אִי זַכָּאָה אִיהוּ כְמָה דְאַתְּ אָמֵר וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים. תָּא חֲזֵי כָּל חוֹבֵי עָלְמָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְכַפֵּר עֲלַיְיהוּ בִּתְשׁוּבָה בַּר מֵהַהוּא לִישָׁנָא בִישָׁא דְאַפִּיק שׁוּם בִּישׁ עַל חַבְרֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ דִּכְתִיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע זֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע. רִבִּי חִיָּיא אָמַר כָּל מָאן דְּאַפִּיק לִישָׁנָא בִישָׁא אִסְתַּאֲבָן לֵיהּ כָּל שַׁיְיפוֹי וְיִתְחֲזֵי לְסַגְּרָא בְּגִין דְּהַהִיא מִלָּה בִישָׁא סַלְקָּא וְאַתְעַר רוּחַ מְסָאֲבָא עֲלוֹי וְאִסְתְּאַב. אָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵיהּ בְּמִלָּה דִלְתַתָּא אַתְעַר מִלָּה אַחֲרָא לְעֵילָא פָּתַח וְאָמַר (ישעיה א') אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה וְגוֹמֵר. מָאן דַּהֲוַות מְהֵימְנָא לְבַעְלָהּ אֲהַדְרַת לְזוֹנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט מִשְׁפָּט וַדָּאי דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא צֶדֶק דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין דְּאַתְעָרַת מִלָּה אַחֲרָא אִסְתְּלַק מִינָהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְשַׁרְיָיא בָה רוּחָא דְקַטּוּלֵי הַדָא הוּא דִכְתִיב וְעַתָּה מְרַצְחִים. וּמָה יְרוּשְׁלֵם קַרְתָּא קַדִּישָׁא כָךְ שְׁאַר בְּנֵי נְשָׁא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע:

 תרגום הזוהר  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה לָמַדְּנוּ, וְהֶעֱמַדְנוּ אוֹתוֹ בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצֵאת עִם הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אָז, וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, הוּא בִּזְמָן שֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם נִמְצָא בִּתְשׁוּבָה, אָז, אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, אִם צַדִּיק הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר, דְּהַיְנוּ בְּעֵת שֶׁבָּא הַשֶּׁמֶשׁ וְנִפְטָר מִן הָעוֹלָם, הוּא טָהוֹר, וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים. בֹּא וּרְאֵה, כָּל עֲוֹנוֹת הָעוֹלָם, הַקָּבָּ''ה מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה, חוּץ מִלָּשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ. וְהַרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁכָּתוּב, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצוֹרָע, הַיְנוּ זֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע. כִּי מְצוֹרָע הוּא אוֹתִיּוֹת מוֹצִיא שֵׁם רָע. רַבִּי חִיָּא אָמַר, כָּל מִי שֶׁמּוֹצִיא שֵׁם רָע, נִטְמָאִים כָּל אֵבָרָיו, וְרָאוּי לְהִסָגֵר, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ דִּבּוּר רָע עוֹלֶה וּמְעוֹרֵר עָלָיו אֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהוּא נִטְמָא. הַבָּא לִטָמֵא מְטַמְאִים אוֹתוֹ, בְּדָבָר שֶׁלְמַטָה נִתְעוֹרֵר דָּבָר אַחֵר. פָּתַח וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה וְגוֹ'. הַיְנוּ, אֵיךְ, מִי שֶׁהָיְתָה נֶאֱמֶנֶת לְבַעְלָה, חָזְרָה וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה. מְלֵאֲתִי מִשְׁפָט, מִשְׁפָט, הוּא וַדָאי הַקָּבָּ''ה, צֶדֶק, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִשּׁוּם שֶׁנִּתְעוֹרֵר דָּבָר אַחֵר, שֶׁהַסִּ''א נִתְעוֹרֵר בְּחֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נִסְתַּלֵק הַקָּבָּ''ה שֶׁנִּקְרָא מִשְׁפָּט, מִמֶּנָה, וְשׁוֹרֶה בָּה רוּחַ שֶׁל מְרַצְחִים. וּמַה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כָּךְ, שְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. זֶ''שֶׁ, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצוֹרָע.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ה

א. מְנַיִן שֶׁשּׁוֹחֲטִין קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל הָעֲזָרָה אֲפִילוּ אֲחוֹרֵי הַהֵיכָל שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּשְׁלָמִים (ויקרא ג) וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לְהַכְשִׁיר כָּל הָרוּחוֹת. שֶׁהֲרֵי לֹא יִיחֵד לָהֶם רוּחַ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאַר הַקָּדָשִׁים קַלִּים. וְאִם שְׁחָטָם בְּהֵיכַל כְּשֵׁרִים. אֲבָל אִם שְׁחָטָן בְּגַגּוֹ שֶׁל הֵיכַל פְּסוּלִין שֶׁאֵין הַגַּגּוֹת רְאוּיוֹת לִשְׁחִיטָה כְּלַל אֶלָּא בְקַרְקַע הָעֲזָרָה: ב. שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד בִּזְמַן שֶׁפָּתוּחַ. אֲפִילוּ הָיוּ דַלְתוֹתָיו מוּגָפוֹת הֲרֵי זֶה כְּנָעוּל אֲבָל הַפָּרוֹכֶת שֶׁעָלָיו אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת: ג. הָעוֹלָה וְהָאָשָׁם וְהַשְּׁלָמִים בֵּין שֶׁל יָחִיד בֵּין שֶׁל צִבּוּר זְרִיקַת דַּם שְׁלָשְׁתָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לְעוֹלָם. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדַּם בַּמִּזְרָק. זוֹרֵק מִמֶּנּוּ בַּמִּזְרָק שְׁתֵּי זְרִיקוֹת עַל שְׁתֵּי זָוִיּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בַּאֲלַכְסוֹן מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַטָּה עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְעַל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. וּמִתְכַּוֵּין כְּשֶׁיִּזְרוֹק הַדַּם עַל הַקֶּרֶן שֶׁיִּהְיֶה הַדַּם מַקִּיף עַל הַזָּוִיּוֹת כְּמִין גַּם כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא הַדַּם שֶׁל שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע כּוֹתְלֵי הַמִּזְבֵּחַ לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים סָבִיב וְהוּא הַדִּין לְאָשָׁם. וְשְׁיָרֵי הַדָּם נִשְׁפָּכִין עַל יְסוֹד הַדְּרוֹמִי:

 



מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ד' ע''ג

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְבַעַל הַתְּשׁוּבָה לְגַלּוֹת עֲוֹנוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהָבִין מִמַּה שֶׁאָמַר (משלי כח) וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם. אֲבָל חַיָּיב לְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לב) חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי וְנֶאֱמַר (ירמיה ב) הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי. וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פִּירְשׁוּ פְּעָמִים שֶׁהַמְּכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ כְּמוֹ בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ כִּי אֵין לוֹ כַּפָּרָה עַד אֲשֶׁר יָשִׁיב הַגְּזֵלָה וְהֶחָמָס וְהָעוֹשֶׁק וְעַד אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵאֲשֶׁר הֵצִיק לוֹ אוֹ הִלְבִּין פָּנָיו אוֹ סִפֵּר עָלָיו לְשׁוֹן הָרָע. אוֹ בַעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וְנִתְפַּרְסְמוּ לִבְנֵי אָדָם. כִּי הָעוֹשֶׂה עֲבֵירוֹת בְּפַרְהַסְיָא מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וְחַיָּיב לְהִתְאוֹנֵן וּלְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם לִפְנֵי בְנֵי אָדָם לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לא) כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי. עִנְיַן נִחַמְתִּי הַחֲרָטָה וְהַצַעַר כִּי עִיקָר הַתְּשׁוּבָה בִּמְרִירוּת הַלֵּב. כַּאֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ. וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ אַחֲרֵי שֶׁנּוֹדַעְתִּי לִבְנֵי אָדָם וְהִתְפַּרְסְמוּ עֲוֹנוֹתַי הִתְאַבַּלְתִּי בְּמַעֲשִׂים נִרְאִים לִבְנֵי אָדָם. כְּמוֹ (יחזקאל כא) סְפוֹק עַל יָרֵךְ וְנֶאֱמַר (איוב לג) יָשׁוֹר עַל אֲנָשִׁים וְיֹאמַר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם. פִּירוּשׁ אַף עַל פִּי כִּי יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה שְׁלשָׁה. הַחֲרָטָה וְהַוִּדּוּי וַעֲזִיבַת הַחֵטְא. וְהַחֲרָטָה וְהַוִּדּוּי בִּכְלַל מוֹדֶה. כִּי הַמִּתְוַדֶּה מִתְחָרֵט. וְאֵין תְּשׁוּבָה פְּחוּתָה מִשְּׁלשָׁה אֵלֶּה. כִּי הַמִּתְחָרֵט וּמִתְוַדֶּה וְאֵינוֹ עוֹזֵב הַחֵטְא דּוֹמֶה לְמִי שֶׁטּוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא עָלְתָה. לוֹ טְבִילָה. אָכֵן מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם. כִּי הוּא בַעַל הַתְּשׁוּבָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַתְּשׁוּבָה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ. אָמַר אַחֲרֵי כֵן (משלי כח) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. פִּירוּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹדֶה וְעוֹזֵב יֵשׁ עָלָיו לְפַחֵד תָּמִיד. אוּלַי לֹא הִשְׁלִים חוֹק הַתְּשׁוּבָה כִּי הִיא צְרִיכָה לְמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת. וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכָל יוֹם לְהַשִּׂיג הַמַּדְרֵגוֹת. גַּם יִפְחַד אוּלַי יִתְחַדֵּשׁ עָלָיו יִצְרוֹ. וְיִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ בְּכָל עֵת. וְיוֹסִיף יִרְאַת הַשֵּׁם תָּמִיד. וְיִתְפַּלֵּל תָּמִיד אֶל הַשֵּׁם לְעָזְרוֹ אֶל הַתְּשׁוּבָה. וּלְהַצִילוֹ מִיִּצְרוֹ וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. הָאוֹמֵר בְּלִבּוֹ הִשְׁלַמְתִּי חוֹק תְּשׁוּבָתִי וְאֵינֶנּוּ מִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לְהַשִּׂיג מַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה וּלְהוֹסִיף בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה יֵעָנֵשׁ עַל זֶה. כִּי הוּא רָם לֵבָב. וְאֵינֶנּוּ מַכִּיר מַגְרַעַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אֵינֶנּוּ מַכִּיר גּוֹדֶל חִיּוּבוֹ לְהַכְשִׁיר דְּרָכָיו בְּיִתְרוֹן הַכְשֵׁר לִפְנֵי ה'. גַּם אֵינֶנּוּ נִשְׁמַר מִיִּצְרוֹ הָאוֹרֵב לוֹ תָמִיד. עַל כֵּן יִפּוֹל בְּיַד יִצְרוֹ. ה' יַצִילֵנוּ כֵּן יְהִי רָצוֹן:

 



מצורע יום חמישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה: וְתַרְתֵּין שַּׁ:פנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ וִיהֵי חַד חַטָאתָא וְחַד עֲלָתָא: (כג) וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה: וְיַיְתִי יָתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לְדַכָּיוּתֵהּ לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:


(כד) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה: וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (כה) וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא: (כו) וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית: וּמִן מִשְׁחָא יְרִיק כַּהֲנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׂמָאלָא:



נביאים - מלכים ב - פרק ח

(ד) וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע: וּמַלְכָּא מַלֵּיל עִם גֵּחֲזִי תַּלְמִידָא דִנְבִיַּיָּא דַיְיָ לְמֵימָר אִשְׁתָּעֵי כְּעַן לִי יַת כָּל רַבְרְבָתָא דַּעֲבַד אֱלִישָׁע : (ה) וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע: וַהֲוָה הוּא מִשְׁתָּעֵי לְמַלְכָּא יַת דְאַחְיֵי יַת מֵיתָא וְהָא אִתְּתָא דְאַחְיֵי יַת בְּרַהּ קַבָּלָא קֳדָם מַלְכָּא עַל בֵּיתָהּ וְעַל חַקְלֵהּ וַאֲמַר גֵּחֲזִי רִבּוֹנִי מַלְכָּא דָא אִתְּתָא וְדֵין בְּרַהּ דְאַחְיֵי אֱלִישָׁע : (ו) וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר לוֹ וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה: וּשְׁאַל מַלְכָּא לְאִתְּתָא וְאִשְׁתְּעִיאַת לֵיהּ וּמַנֵּי לֵהּ מַלְכָּא גָוָזָה חָד לְמֵימָר אֲתֵיב יַת כָּל דִּילָהּ וְיָת כָּל עַלְלַת חַקְלָא מִיּוֹמָא דְּשַׁבְקַת יַת אַרְעָא וְעַד כְּעַן : (ז) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר בָּא אִישׁ הָאֱלֹהִים עַד הֵנָּה: וַאֲתָא אֱלִישָׁע דַמֶּשֶּׂק וּבַר הֲדַד מַלְכָּא דַאֲרָם מְרָע וְאִתְחַוָּה לֵיהּ לְמֵימָר אָתָא נְבִיַּיָּא דַיְיָ עַד הַלְכָא :


 רש''י   ויבא אלישע דמשק . להחזיר את גיחזי בתשובה ( סוטה מז א ) :


(ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת יְהוָה מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה: וַאֲמַר מַלְכָּא לַחֲזָאֵל סַב בִּידָךְ תִּקְרוּבְתָּא וְאֵיזִיל לָקָדָמוּת נְבִיַּיָּא דַיְיָ וְתִתְבַּע יַת פִתְגָּמָא דַיְיָ מִנֵּיהּ לְמֵימָר הַאֵיחֵי מִמְּרָע דֵין :
 



כתובים - משלי - פרק כה

(יא) תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו: חִזוּרֵי דְדַהֲבָא בִּנְגוֹדֵי דְסָמָא מִלְתָא דְמַלֵל פְּסִיָאִית :


 רש''י   תפוחי זהב . כעין כפתורין מצויירין על משכיות כסף משכיות כלים המצופין בכסף כמו ושכותי כפי ( שמות לג ) : דבר דבור על אפניו . על כנו ודוגמתו נשאתי אימיך אפונה ( תהלים פח ) מבוססת ומיושבת בקרבי ואין זה מגזרת אופן וגלגל ( ישעי' כח ) שאלו כן היה נקוד פת''ח תחת הפ''א כמו האופנים ולא יפול בו נקודת חטף קמץ :


(יב) נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת: קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא וּמָנֵי דִזְמַרְגְדָא מַכְסְנוּתָא דְחַכִּימָא עַל אֻדְנָא דְשָׁמְעָא :


 רש''י   נזם זהב וחלי כתם . עדי קבוצת זהב כמו ותעד נזמה וחליתה ( הושע ב ) כמו חלאים ( שיר ז ) : כתם . לשון תכשיט זהב וכן כתם פז ( שם ה ) :


(יג) כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב: אֵיךְ קְרִירוּתָא דְתַלְגָא בְּיוֹמָא דְּחַצְדָא הֵיכְנָא אִזְגַדָא מְהֵימְנָא לִמְשַׁדְּרוֹי וְנַפְשַׁיהּ דְּמָרֵיהּ מְהַפֵּךְ :


 רש''י   כצנת שלג . כקור ימי שלג שאדם מתאוה לו בימי קציר ולא שלג ממש שהשלג לא טוב הוא בשעת קציר :


(יד) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר: לְיוֹמָא דַעֲנָנֵי וְרוּחָא דְמִטְרָא לָאִית מִדַמֵי גַבְרָא דְמִשְׁתַּבְהַר בְּמָהוּבְתָּא דְשִׁקְרָא :


 רש''י   נשיאים ורוח וגו' . כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים וכלות עיניהם כך איש מתפאר לומר כך וכך צדקה אתן ליד גבאי והוא משקר וכלות עיני עניים למתנתו ואינ' באה :


(טו) בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם: בִּנְגִידוּתָא דְרוּחָא מִשְתַּרְגֵּג רָשָׁאנָא וּמִלְתָא רְכִיכְתָּא תָּבְרָא גַרְמָא :


 רש''י   באורך אפים יפותה קצין . בעוד שהקב''ה מאריך אפו ואינו נפרע יתנו לב החוטאים לפתותו בתשובה ותפלה : ולשון רכה . בתפלה ותחנונים : תשבר גרם . עצם קושי הגזרה :

 



משנה חולין פרק א

א. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסוּמָא שֶׁשָּׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:

 ברטנורה  (א) הכל שוחטין. בגמרא פריך, הכל שוחטים לכתחלה, ושחיטתן כשרה דיעבד, דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטין לכתחלה, ובסיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן ליה אבל לכתחלה לא אתרבי. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני, דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה. ובמסקנא מפרשא מתניתין בגמרא הכי, הכל שוחטין, כל המומחין היודעים הלכות שחיטה שוחטין, ואף על פי שאין מוחזקין, שלא שחטו לפנינו שלש פעמים לראות אם יש בהן כח שלא יתעלפו בשחיטה ויבואו לידי שהייה. במה דברים אמורים דחשיבי מומחים, בזמן שאלו המוסרים לו לשחוט יודעים ומכירים בו שיודע הלכות שחיטה. אבל אם אין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט בודקין אותו, ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה: חוץ מחרש שוטה וקטן. דאפילו דיעבד ויודעים הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן, דתמיד הן מוחזקין לקלקל, שאין בהן דעת: וכולן ששחטו. מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי, אלא אף אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי דבודקין אותו, ואי ליתיה קמן דלבדקיה ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה. ולית הלכתא כי האי מתניתין, אלא אע''ג דאין אחרים רואים אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחלה שוחטין אע''פ שאין אחרים רואין אותן: שחיטת נכרי. אפילו כהלכתה וישראל עומד על גביו: נבילה. אבל אינה אסורה בהנאה. דדוקא שחיטת מין האדוק לעבודה זרה אסורה בהנאה, דסתם מחשבת מין לעבודה זרה. אבל הנכרי האמור כאן הוא מאותן שמעשה אבותיהם בידיהם: ומטמאה במשא. כדכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה וגו', ואע''פ שלא נגע. ולא היה צריך למתני, דכיון דנבילה היא בידוע שנבילה מטמאה במשא, אלא לומר לך, זו מטמאה במשא בלבד, ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באהל, ואי זו, זו תקרובת עבודה זרה: השוחט בלילה וכן הסומא. תני שוחט בלילה דומיא דסומא, מה סומא באפילה, אף השוחט בלילה באפילה, ובהאי הוא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא. אבל כשאבוקה כנגדו, אפילו לכתחלה שוחטים בלילה: השוחט בשבת. אע''פ שאם היה מזיד היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט, מותר לבריא לאכול ממנו באותו שבת בשר חי. אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו:

ב. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי הִיא כַסַכִּין:

 ברטנורה  (ב) מגל יד. יש לה שתי פיות, האחת חלקה כסכין, והאחת יש בה פגימות, ובצד שהיא חלקה אין שוחטים לכתחלה, גזירה שמא ישחוט בצד הפגום, ולהכי תנא השוחט דמשמע דיעבד אין, לכתחלה לא. ושמעינן מהא, דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן, אסור לשחוט בה לכתחלה, אלא אם כן כרך הפגם בבגד או בגמי דהשתא ליכא למגזר דלמא אתי לשחוט במקום הפגם: בצור ובקנה. מתניתין מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן ושחט בהן כשהן מחוברים, ודיעבד אין לכתחלה לא. אבל במחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול. ותלוש גמור אפילו לכתחלה שרי: צור. סלע מחודד. ולשון מקרא הוא (שמות ד) ותקח צפורה צור ותכרות: הכל שוחטים. לאתויי ישראל מומר לעבירה אחת או אפילו לעבירות הרבה שמותר לאכול משחיטתו, והוא שלא יהיה מומר לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא. ובודק ישראל כשר הסכין ונותן לו, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואחר כן שוחט אפילו בינו לבין עצמו, וחוזר ישראל ובודק סכינו לאחר שחיטה, אם היא יפה שחיטתו כשרה. ואלו הצדוקין שאנו קורין להן קראים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, שחיטתן פסולה. אלא אם כן ישראל עומד ורואה השחיטה מתחלה ועד סוף: ולעולם שוחטים. בין ביום, בין בלילה לאור האבוקה, בין בראש הגג ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט, וכן שוחטים בראש הספינה דמוכחא מלתא דלנקר (פירוש, לנקות. רש''י) ספינתו הוא צריך ולא לשר הים קשחיט: ובכל שוחטין. בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה שהוא עשב הגדל באגם שחותך כסכין. אבל בקנה עצמו אין שוחטין בו לכתחילה, מפני נימין שפורשין ממנו ונוקבים הסימנים ואתי למעבד חלדה: מגל קציר. שקוצרים בה התבואה. שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשפוע: מגירה. סכין מלא פגימות ויש לכל פגימה מורשא מכאן ומכאן דהיינו אוגרות: שינים. התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים או יותר: והצפורן. המחוברת: שהן חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקים, אשארא קאי ולאו אצפורן, דטעמא דצפורן משום מחובר הוא: מגל קציר. ראשיה כפופים מאד ודרך הליכתה אינה קורעת: בית שמאי אומרים נבילה. ומטמאה במשא. דגזרינן הולכה אטו הובאה. ובית הלל לא גזרי, דאפושי טומאה לא מפשינן משום גזירה. אבל באכילה מודו דאסורה, גזירה הולכה אטו הובאה:

ג. הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ:

 ברטנורה  (ג) השוחט מתוך הטבעת. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר: ושייר בה מלוא החוט על פני כולה. לצד הראש. שלא הטה לסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר כל הטבעת כולה, כשרה: מלוא החוט. כלומר כל דהו. אבל אם קודם שגמר את כולה הגרים את הסכין לצד הראש ויצא מן הטבעת וגמר את השחיטה למעלה מן הטבעת שאינו מקום שחיטה, שהיא הגרמה, אע''פ שנשחט רוב הקנה במקום שחיטה, פסלי רבנן, הואיל וגמרו בפסול: ר' יוסי בר' יהודה אומר מלוא החוט על פני רובה. אם שייר בה מלוא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני רוב הטבעת, כלומר שחתך רוב הקנה בתוך הטבעת ובמיעוטה הגרים ויצא ממנה לצד הראש וגמר השחיטה למעלה ממנה, כשרה. דברובא אתכשרא לה שחיטה, ואידך כי קא שחיט מחתך בשר בעלמא הוא. ופסק הלכה, השוחט למעלה מטבעת הגדולה, משפוי כובע ולמעלה, טריפה. משפוי כובע ולמטה, כשרה. והיינו דשייר בחיטי, ששחט באותן שני חיטין של בשר שהן למעלה מטבעת הגדולה ולמטה משפוי כובע, ושייר בהן כל שהוא לצד הראש:

ד. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בַּשְּׁחִיטָה, פָּסוּל בַּמְּלִיקָה. כָּשֵׁר בַּמְּלִיקָה, פָּסוּל בַּשְּׁחִיטָה:

 ברטנורה  (ד) השוחט מן הצדדים. צדי הצואר: שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחלה נמי. ואיידי דבעי למתני סיפא המולק מן הצדדין, תני נמי השוחט בדיעבד: המולק מן הצדדים מליקתו פסולה. דבמליקה כתיב (ויקרא ה) ממול ערפו דהיינו מאחוריו: השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. והני מילי שלא החזיר הסימנים אחורי העורף, אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים, דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת. ואע''ג דבמליקה כשרה, התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שחט מן העורף, כיון דשחיטה לאו הכי גמירי, לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה ואיטרפא לה. והשוחט מן הצדדים דקתני רישא, אפילו בדלא אהדר הסימנים. דהא מישחטי סימנים שפיר קודם חתיכת המפרקת: המולק מן העורף. לאו עורף ממש דהיינו מה שיש משפוי הקדקוד מאחוריו כל דבהדי פרצוף, דהא כתיב ממול ערפו, אלא מול הרואה את העורף דהיינו אחורי הצואר מלק בצפורן וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנים: מליקתו כשרה. דזו היא מצות מליקתו לכתחלה. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה ואפילו בדיעבד, תנא נמי המולק בדיעבד: השוחט מן הצואר. תחת הגרון קרי צואר. והוא דרך רוב השחיטות: שכל העורף. כל מול הרואה את העורף:

ה. כָּשֵׁר בַּתּוֹרִין, פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה. כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה, פָּסוּל בַּתּוֹרִין. תְּחִלַּת הַצִהוּב בָּזֶה וּבָזֶה, פָּסוּל:

 ברטנורה  (ה) כשר בתורין פסול בבני יונה. דתורים, משמע גדולים ולא קטנים. בני יונה, קטנים ולא גדולים. דלא לשתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה, ומדכתב בכולהו תורים ובני יונה, שמע מינה לעכב: תחלת הצהוב. כשמתחיל להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו, פסולים בזה ובזה. בבני יונה פסולין משום גדלן. ובתורים משום קטנן. דיצאו מכלל קטנים, ולכלל גדולים לא באו. ומיהו בני יונה הקטנים ביותר ששומטין כנף מהם ואין דם יוצא ממנו, פסולין מרוב קטנן:

ו. כָּשֵׁר בַּפָּרָה, פָּסוּל בָּעֶגְלָה. כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה, פָּסוּל בַּפָּרָה. כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים, פָּסוּל בַּלְּוִיִּם. כָּשֵׁר בַּלְּוִיִּם, פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים. טָהוֹר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ, טָמֵא בְּכָל הַכֵּלִים. טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים טָמֵא בִּכְלִי חָרֶשׂ טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ. הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים. הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים:

 ברטנורה  (ו) כשר בפרה פסול בעגלה. פרה אדומה ועגלה ערופה שתיהן נעשין בחוץ. אלא שפרה אדומה בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה. עגלה ערופה בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה. נמצא, הכשר בפרה פסול בעגלה, והכשר בעגלה פסול בפרה: כשר בכהנים פסול בלוים. כהנים במומין פסולים, בשנים כשרים. לוים במומין כשרים, בשנים פסולים, דכתיב (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ובשילה ובבית עולמים שלא היה שם משא בכתף, אין השנים פוסלים בלוים אלא הקול בלבד, והקול אינו פוסל בכהנים לעולם. נמצא, בין במדבר בין בשילה ובבית עולמים הכשר בכהנים פסול בלוים, הכשר בלוים פסול בכהנים: טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. אויר כלי חרס טמא, שאם הגיעה טומאה לאוירו ולא נגעה בו, נטמא הכלי חרס, דכתיב ביה (ויקרא יא) אשר יפול מהם אל תוכו. ובגבו טהור, שאפילו נגעה טומאה לא נטמא בכך. אויר כל הכלים טהור כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע''פ שנתלית באוירן. וגבן טמא, שאם נגעה טומאה בגבן נטמאו. נמצא, הטהור בכלי חרס, טמא בכל הכלים. וטהור בכל הכלים, טמא בכלי חרס: טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות. גולמי כלי עץ דהיינו כלים שלא נגמרה כל מלאכתן. אבל נגמרה חקיקתן וראויין הן לתשמישן, טמאים. ופשוטי כלי עץ טהורים אפילו נגמרה כל מלאכתן, דאתקש כלי עץ לשק דכתיב (שם) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כל מיטלטל מלא וריקן. גולמי כלי מתכות טהורים, הואיל ולכבוד עשויין לא חשיבי כלי למלתייהו עד שתגמר כל מלאכתן. פשוטיהן טמאים, דלא איתקיש לשק ככלי עץ. נמצא, הטהור בכלי עץ, טמא בכלי מתכות. הטהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ: החייב בשקדים המרים. שקדים המרים קטנים חייבין במעשר, שדרכן לאכלן בקטנן קודם שיהיו מרים. גדולים פטורים, שאינן ראויין לאכילה. מתוקים גדולים חייבין שנגמר פריין. קטנים פטורין, שאין דרך אכילתם כן. נמצא, החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, והחייב במתוקים פטור במרים:

ז. הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין. כֵּיצַד מַבְדִּילִין, הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְקדֶשׁ. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, בֵּין קדֶשׁ חָמוּר לְקדֶשׁ הַקַּל:

 ברטנורה  (ז) התמד עד שלא החמיץ. עד השתא איירי בתרתי מלי, ודבר הנוהג בזה אינו נוהג בזה. והשתא איירי בחדא מלתא, ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה: תמד. מים שנותנים על חרצנים וזגים וכשמחמיץ ותוסס נעשה יין, או על השמרים וקולטין אותן המים טעם היין. ובזמן שנתן שלשה חלקים מים והציא ארבעה, לכולי עלמא יין מעליא הוא. והכא מיירי כגון שלא הוציא אלא כמו שנתן או פחות, או מעט יותר: עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ואינו נקח בכסף מעשר, דיין הוזכר בקיחת כסף מעשר (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו', מה הפרש מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע: ופוסל את המקוה. דשלשה לוגין מים שאובין פסולין את המקוה אם נפל לתוכו קודם המשכת ארבעים סאה, ויין אינו פוסל את המקוה אלא בשינוי מראה: משהחמיץ. חשוב יין, ונוהג בו קיחת מעשר, ואין נוהג בו פסול מקוה: האחין השותפין. האחין שהן שותפין בירושתן: כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה. האחים שחלקו ולבסוף נשתתפו, חייבין בקלבון, וכשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע, שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם, נותנים שני קלבונות שהיה להן לשקול לחצאין. ופטורים ממעשר בהמה מכל הנולדים להם כל ימי שותפות, שהשותפות פטור ממעשר בהמה, כדאיתא בבכורות בפרק בתרא (דף נז), יהיה לך, ולא של שותפות, והתם מוקים ליה להאי קרא במעשר ואע''ג דבבכור כתיב: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם, דאמר התם, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר, יהיה, מכל מקום: ופטורין מן הקלבון. לגמרי. ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד. והאב השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטר בשלו, פטור מן הקלבון, דתנן בשקלים (פ''א) השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור, ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו להו כשכנו ובן עירו: כל מקום שיש מכר. שאדם יכול למכור את בתו. דהיינו כשהכיא קטנה: אין קנס. אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף, דנערה כתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף: וכל מקום שיש קנס. דהיינו כשהיא נערה: אין מכר. שאין אדם מוכר את בתו לאחר שהביאה סימני נערות. ומתניתין ר' מאיר היא, דאמר קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתבגר יש לה קנס ואין לה מכר. אבל חכמים אומרים, קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתביא שתי שערות, יש לה מכר ויש לה קנס. והלכה כחכמים. ונמצא שהבת מיום שנולדה עד שתראה לביאה, יש לה מכר ואין לה קנס. ומשתראה לביאה עד שתביא סימנין, יש לה מכר ויש לה קנס. ומשתביא סימנין עד שתבגר, יש לה קנס ואין לה מכר. ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים: כל מקום שיש מיאון. יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואפילו לדעתה, יכולה למאן ויוצאה בלא גט, עד שתביא סימנין. וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא, דאיש כתיב בפרשה (שם כה) ואם לא יחפוץ האיש, ומקשינן אשה לאיש. ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן: כל מקום שיש תקיעה. בערבי שבתות וימים טובים תוקעים שלש תקיעות להבטיל את העם ממלאכה, ובין השמשות תוקע ומריע ותוקע ושובת: אין הבדלה. לא על הכוס ולא בתפלה. שאין הבדלה אלא במוצאי שבתות וימים טובים: יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעים. אע''פ שגם היום יום טוב היה ואין בו מלאכה, תוקעין להבטיל ממלאכת אוכל נפש: ולא מבדילין. מפני שהנכנס חמור מן היוצא: חל להיות במוצאי שבת מבדילין. לפי שהיוצא חמור מן הנכנס. ותקיעה אין כאן: כיצד מבדילין. בין שבת ליום טוב כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת: רבי דוסא אומר בין קודש חמור. ואין הלכה כר' דוסא. דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל:
 



גמרא חולין דף כ''ו ע''ב

הֵיכִי תוֹקֵעַ. אָמַר רַב יְהוּדָה תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ מִתּוֹךְ תְּקִיעָה. וְרַב אָסֵי אָמַר תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ בִּנְשִׁימָה אֶחָת. אַתְקִין רַב אָסֵי בְּהוּצָל כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. מְתִיבֵי יוֹם טוֹב שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת תּוֹקְעִין וְלֹא מְרִיעִין. מַאי לָאו לֹא מְרִיעִין כְּלָל. לֹא. רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. וְרַב אָסֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. לֹא מְרִיעִין בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא מִתּוֹךְ תְּקִיעָה. וְרַב אָסֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. לֹא מְרִיעִין בִּשְׁתֵּי נְשִׁימוֹת אֶלָּא בִּנְשִׁימָה אֶחָת: וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְכוּלִי. הֵיכָא אָמַר לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה בַּחֲתִימָתָהּ. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן בַּחֲתִימָתָהּ. וְרַב שֵׁשָׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר אַף בִּפְתִיחָתָהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ. רִבִּי דוֹסָא אוֹמֵר בֵּין קדֶשׁ חָמוּר לְקדֶשׁ הַקַּל. וְלֵית הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ. אָמַר רִבִּי זֵירָא יוֹם טוֹב שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. מַאי טַעְמָא סֵדֶר הַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה:

 רש''י  היכי תוקע. ביו''ט שבע''ש כשתוקע להבדיל בין שבת לחול דבעי שינוי משמר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה היוצאת כ''כ: מתוך תקיעה. קודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה: בנשימה א'. ומ''מ מפסיק הוא בנתים: היכא אמר. להאי בין קודש לקודש: בחתימתה של הבדלה. אבל בפתיחתה הוא אומר בין קודש לחול וכך אנו נוהגין: אף בפתיחתה. מתחיל המבדיל בין קודש לקודש בין אור לחושך וגו': ולית הלכתא כוותיה. שהרי למנות סדר הבדלות הוא בא בתחלה והבדלה דכתיבא באורייתא בקודש וחול כתיב וכרבי דוסא נמי לית הלכתא דלא מזלזלין ביו''ט לקרותו קודש הקל: באמצע שבת. אפ''ה אמרינן בין יום השביעי אע''ג שלא שייך יום השביעי הכא כלל: סדר הבדלות. האמורות בתורה הוא מונה להבדיל בין הקודש וגו' ויבדל בין האור ובין החושך ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ובין יום השביעי וגו' היינו בין קודש לחול ומשום דבעי למימר מעין חתימתה סמוך לחתימתה:
 



זוהר מצורע דף נ''ה ע''א

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''ז) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגוֹמֵר כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דִבְכָל זִמְנָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָתַת לְקָמֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִזְדְּמַן לָקָּבְלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. אָמַר דָּוִד אֲנָא אִתְקָטַרְנָא בִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְהִיא אִשְׁתְּכָחַת לְקָמָךְ אֲנָא נָמֵי אִשְׁתְּכַחְנָא. וּבְגִין כָּךְ שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק בְּקַדְמֵיתָא וּלְבָתַר הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה מָאי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה. אֶלָּא הָכִי תָנֵינָן כָּל מִלָּה וּמִלָּה דִצְלוֹתָא דְּאַפִּיק בַּר נַשׁ מִפּוּמֵיהּ סַלְקַת לְעֵילָא וּבַקְעַת רְקִיעִין וְעָאלַת לַאֲתַר דְּעָאלַת וְתַמָּן אִתְבְּחָנַת הַהִיא מִלָּה אִי הִיא מִלָּה דְכַשְׁרָא אִי לָא. אִי אִיהִי מִלָּה דְכַשְׁרַא אַעֲלִין לָהּ קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְמֶעְבַּד רְעוּתָהּ. וְאִי לָאו סָאטִין לָהּ לְבָר וְאִתְעֲטָר בְּהַהִיא מִלָּה רוּחָא אַחֲרָא. וְתָא חֲזֵי כְּתִיב בֵּיהּ בְּיוֹסֵף (שם ק''ה) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וְגוֹמֵר. עַד אֵימָתַי עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ דְמָאן אֶלָּא עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ (דְּיוֹסֵף וְאִתְבְּחִין) הַהִיא מִלָּה הֲדָא הִיא דִכְתִיב אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ כְּדֵין שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר: שִׁמְעָה ה' צֶדֶק וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בָּאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן כְּנֶגְדָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר שִׁמְעָה ה' צֶדֶק הַקְּשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. אָמַר דָּוִד, אֲנִי נִתְקַשַּׁרְתִּי בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: כְּמוֹ שֶׁהִיא נִמְצֵאת לְפָנֶיךְ, גַּם אֲנִי נִמְצָא כֵּן. וּמִשּׁוּם זֶה שִׁמְעָה ה' צֶדֶק, בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ, הַקְּשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה: שׁוֹאֵל מַהוּ, בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ. כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁבַּתְּפִלָּה, שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו, עוֹלֶה לְמַעְלָה וּבוֹקֵעַ רְקִיעִים, וְנִכְנָס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנָס, וְשָׁם נִבְחָן אוֹתוֹ הַדִּבּוּר, אִם הוּא דִּבּוּר יָשָׁר אוֹ לֹא. אִם הוּא דִּבּוּר יָשָׁר מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ. וְאִם לֹא, מַסִּירִים אוֹתוֹ לַחוּץ, וּמִתְעוֹרֵר בַּדִּבּוּר הַהוּא רוּחַ אַחֵר מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב בּוֹ בְּיוֹסֵף, עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וְגוֹ'. עַד מָתַי עִנּוּ בַּכֶּבֶל רַגְלוֹ, עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ. שׁוֹאֵל, עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ שֶׁל מִי. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ, הַיְנוּ דִּבּוּר הַתְּפִלָּה שֶׁל יוֹסֵף וְנִבְחָן דִּבּוּר הַהוּא אִם הוּא יָשָׁר, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ. וְאָז, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְּפַתְּחֵהוּ.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ה

א. הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת דָּמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן מֵחֲצִי מִזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ד) עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדָּם בַּמִּזְרָק מוֹלִיכוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וְטוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית הַסְּמוּכָה לְגוּדָל בַּדָּם. וְסוֹמֵךְ בְּאֶצְבָּעוֹ הַגָּדוֹל מִכָּאן וּבַגּוּדָל מִכָּאן וּמְחַטֵּא וְיוֹרֵד כְּנֶגֶד חוּדָהּ שֶׁל קֶרֶן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַדַּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל קֶרֶן וְקֶרֶן. וְאִם נָתַן סָמוּךְ לְקֶרֶן כְּאַמָּה אֶחָד מִכָּאן אוֹ מִכָּאן כִּפֵּר: ב. וְצָרִיךְ לִטְבּוֹל אֶצְבָּעוֹ עַל כָּל קֶרֶן וְקֶרֶן. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַנְּתִינָה עַל הַקֶּרֶן מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק. וְאַחַר כָּךְ טוֹבֵל פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁשְּׁיָרֵי הַדַּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ פְּסוּלִין לִתֵּן מֵהֶן עַל קֶרֶן אַחֶרֶת: ג. אֵין בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת קָרְבָּן שֶׁטָּעוּן הַזָּיַת דַּם בְּאֶצְבָּעוֹ אֶלָּא חַטָּאת בִּלְבָד שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שם) וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דַּם כְּדֵי טְבִילָה. לֹא שֶׁיְּסַפֵּג אֶצְבָּעוֹ מִדָּם:

 



מוסר

משערי תשובה לר''י דף ד' ע''ד

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה הַבּוּשָׁה כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' לא) בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. וְהִנֵּה הַחוֹטֵא יֵבוֹשׁ מְאֹד לַעֲבוֹר עֲבֵירוֹת לִפְנֵי בְנֵי אָדָם. וְיִכָּלֵם אִם יַרְגִּישׁוּ וְיַכִּירוּ בַּעֲבֵירוֹתָיו וְאֵיךְ לֹא יֵבוֹשׁ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְאֵין זֶה כִּי אִם לְפִי הֱיוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָחוֹק מִכִּלְיוֹתָיו. עַל כֵּן יֵבוֹשׁ מִן הַנִּבְרָאִים וְלֹא יֵבוֹשׁ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי בִּשְׁעַת פְּטִירַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכָּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רַבֵּינוּ בָּרְכֵנוּ אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָשָׂר וָדָם אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ עַד כָּאן וְלֹא יוֹתֵר אָמַר לָהֶם הַלְוַאי. תֵּדְעוּ שֶׁהֲרֵי אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר וְאוֹמֵר לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בָזֶה שֶׁיִּכָּלֵם הָאָדָם עַל עֲוֹנוֹתָיו מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְעִנְיַן הַהַכְלָמָה הַהַרְגָּשָׁה בְּבוּשָׁה וְהִשְׁתַּנּוּת זִיו פָּנָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט) כִּסְּתָה כְלִימָה פָנָי. וּבְכָל מָקוֹם תִּרְאֶה הַכְּלִימָה נִזְכֶּרֶת אַחַר הַבּוּשָׁה כִּי הִיא יְתֵירָה מִן הַבּוּשָׁה (יחזקאל לו) בֹּשׁוּ וְהִכָּלְמוּ (ירמי' לא) בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי וּבִרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַעֲבִיר עַל עֲוֹנוֹ וּמַאֲרִיךְ לוֹ וְאֵינֶנּוּ נִפְרַע מִמֶּנּוּ וְלֹא כַחֲטָאָיו עָשָׂה לוֹ וְלֹא כַעֲוֹנוֹתָיו גָּמַל עָלָיו יוֹסִיף בּוּשָׁה בִּלְבָבוֹ הֲלֹא הַחוֹטֵא לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וּבוֹגֵד בּוֹ וְהוּא מְכַפֵּר לוֹ יֵבוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְכֵן כָּתוּב (יחזקאל טז) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבשְׁתְּ מִכָּל עֲלִילוֹתַיִךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכֹל אֲשֶׁר עָשִׂית. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָעוֹשֶׂה דָבָר וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. וְכֵן מָצָאנוּ בְּשָׁאוּל שֶׁאָמַר (ש''א ב. ט) וְלֹא עָנָנִי גַּם בַּחֲלוֹמוֹת גַּם בַּנְּבִיאִים וְלֹא הִזְכִּיר אוּרִים וְתוּמִים כִּי נִתְבַּיֵּישׁ לְהַזְכִּירָם מִפְּנֵי שֶׁהָרַג אַנְשֵׁי נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל (שם) מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי. עִמִּי בִּמְחִיצָתִי. וְיַשִּׂיג אָדָם מַדְרֵגַת הַבּוּשָׁה בְּהִתְבּוֹדֵד לַחֲשׁוֹב בִּגְדוּלַת הַשֵּׁם וְכַמָּה רַבָּה רָעַת הַמַּמְרֶה אֶת פִּיו וּבְזָכְרוֹ תָמִיד כִּי הַשֵּׁם רוֹאֶה מַעֲשָׂיו וּבוֹחֵן כִּלְיוֹתָיו וְצוֹפֶה מַחְשְׁבוֹתָיו:

 



מצורע ליל שישי

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה: וְיַדִי כַהֲנָא בְּאֶצְבְּעֵהּ דְיַמִינָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ דִשְׂמָאלָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ: (כח) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם: וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא עַל אֲתַר דְמָא דַאֲשָׁמָא:


 רש''י   על מקום דם האשם. אפלו נתקנח הדם, למד שאין הדם גורם אלא המקום גורם:


(כט) וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהוָה: וּדְיִשְׁתָּאַר מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ: (ל) וְעָשָׂה אֶת הָאֶחָד מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ: וְיַעְבֵּד יָת חַד מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה מִדִי תַדְבֵּק יְדֵהּ: (לא) אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה עַל הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהוָה: יָת דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא עַל מִנְחָתָא וִיכַפֵר כַּהֲנָא עַל דְמִדַכֵּי קֳדָם יְיָ: (לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ: דָא אוֹרַיְתָא דִי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ דִי לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ בְּדָכוּתֵהּ: רביעי - שישי במחוברין (לג) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחֲסָנָא וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן:


 רש''י   ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:


(לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: וְיֵיתֵי דִי דִילֵהּ בֵּיתָא וִיחַוִי לְכַהֲנָא לְמֵימָר כְּמַכְתָּשָׁא אִתְחֲזִי לִי בְּבֵיתָא:


 רש''י   כנגע נראה לי בבית. אפלו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:


(לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: וִיפַקֵד כַּהֲנָא וִיפַנוּן יָת בֵּיתָא עַד לָא יֵעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְלָא יִסְתָּאַב כָּל דִי בְּבֵיתָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת בֵּיתָא:


 רש''י   בטרם יבא הכהן וגו' . שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טמאה: ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טמאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה:


(לז) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר: וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכָתְלֵי בֵיתָא פַּחֲתִין יַרְקָן אוֹ סַמְקָן וּמֶחֱזֵיהוֹן מַכִּיךְ מִן כָּתְלָא:


 רש''י   שקערורת. שוקעות במראיהן:


(לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים: וְיִפּוֹק כַּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא וְיַסְגַר יָת בֵּיתָא שִׁבְעָא יוֹמִין: (לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת: וִיתוּב כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בּכָתלֵי בֵיתָא: (מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: וִיפַקֵד כֲּהֲנָא וִישַׁלְפוּן יָת אַבְנַיָא דִי בְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִרְמוּן יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאַתַר מְסָאָב:


 רש''י   וחלצו את האבנים. כתרגומו וישלפון, יטלום משם, כמו (דברים כה ט) וחלצה נעלו, לשון הסרה: אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו:


(מא) וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: וְיָת בֵּיתָא יְקַלְפוּן מִגָיו סְחוֹר סְחוֹר וְיִרְמוּן יָת עַפְרָא דִי קַלִיפוּ לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב:


 רש''י   יקצע. רודוניי''ר בלע''ז . ובלשון משנה יש הרבה: מבית. מבפנים: סביב. סביבות הנגע, בתורת כהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע: הקצו. לשון קצה, אשר קצעו בקצות הנגע סביב:


(מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת: וְיִסְבוּן אַבְנַיָא אָחֳרָנִין וְיַיְתוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָא וַעֲפַר אָחֳרָן יִסַב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא: (מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ: וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵי בְּבֵיתָא בָּתַר דְשַׁלִיפוּ יָת אַבְנַיָא וּבָתַר דְקַלִיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַּר דְאִתְּשָׁע:


 רש''י   הקצות. לשון העשות וכן הטוח, אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן והוא משקל לשון כבד, כמו כפר, דבר: ואם ישוב הנגע וגו' . יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן לסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:


(מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא: וְיֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאָב הוּא:


 רש''י   ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פרש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו, יכול יתצנו, כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. ואם חוזר, נותץ. לא חזר, טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא ואם בא יבא, במה הכתוב מדבר, אם בפושה בראשון הרי כבר אמר, אם בפושה בשני הרי כבר אמור, הא אינו אומר [ובא] , ואם בא יבא, אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה. זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפאוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כן וכו' , כדאיתא בתורת כהנים. גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקצוע וטיחה ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה. ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. לא חזר, טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:


(מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא וְיַפֵּק לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב: (מו) וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וּדְיֵיעוֹל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְיַסְגַר יָתֵהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   כל ימי הסגיר אתו. ולא ימים שקלף את נגעו, יכול שאני מוציא המחלט שקלף את נגעו, תלמוד לומר כל ימי: יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפלו שהה בכדי אכילת פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו. אין לי אלא אכל, שכב מנין, תלמוד לומר והשוכב. אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס יכבס, רבה. אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, לתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס:


(מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו: וּדְיִשְׁכּוּב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וּדְיֵיכוּל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי: (מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע: וְאִם מֵעַל יֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְאִתְּשַׁע יָת בֵּיתָא וידַכֵּי כַהֲנָא יָת בֵּיתָא אֲרֵי אִתַּסִי מַכְתָּשָׁא:


 רש''י   ואם בא יבא. לסוף שבוע שני: וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפאוי, ואין רפוי אלא הבית שהקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה ושבוע שלישי. וכן המקרא נדרש ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי. ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פרש על החוזר שטעון נתיצה:


(מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְיִסַב לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפֲּרִין וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא: (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים: וְיִכּוֹס יָת צִפֲּרָא חֲדָא לְמַאן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ: (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים: וְיִסַב יָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת אֵזוֹבָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת צִפֲּרָא חַיְתָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן בִּדְמָא דְצִפֲּרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדִי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין: (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת: וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא בִּדְמָא דְצִפֲּרָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וּבְצִפֲּרָא חַיְתָא וּבְאָעָא דְאַרְזָא וּבְאֵזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי:



מצורע יום שישי

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(נג) וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר: וִישַׁלַח יָת צִפֲּרָא חַיְתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לְאַפֵּי חַקְלָא וִיכַפֵּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי:  חמישי  (נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: דָא אוֹרַיְתָא לְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִתְקָא: (נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלִסְגִירוּת לְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא: (נו) וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: וּלְעַמְקָא וּלְעַדְיָא וּלְבַהֲרָא: (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת: לְאַלָפָא בְּיוֹמָא מְסָאָבָא וּבְיוֹמָא דַכְיָא דָא אוֹרַיְתָא דִסְגִירוּתָא:


 רש''י   להורת ביום הטמא. איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו:


טו (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא: מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי דָאִיב מִבִּשְׂרֵהּ דוֹבֵהּ מְסָאָב הוּא:


 רש''י   כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון, טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טמאה קלה, נדה, מטמאה טמאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טמאה קלה, קרי, מטמא טמאה חמורה, זיבה: זובו טמא. למד על הטפה שהיא מטמאה. זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:


(ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא: וְדָא תְּהֵי סוֹבְתֵהּ בְּדוֹבֵהּ רָר בִּשְׂרֵהּ יָת דוֹבֵהּ אוֹ חָתִים בִּשְׂרֵהּ מִדוֹבֵהּ סוֹבְתֵהּ הִיא:


 רש''י   רר. לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול: או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו היא. הא כיצד, שתים לטמאה, והשלישית מזקיקתו לקרבן:


(ד) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא: כָּל מִשְׁכְּבָא דִי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי יהֵי מְסָאָב:


 רש''י   כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפלו מיוחד למלאכה אחרת, תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: אשר ישב. ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:


(ה) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּגְבַר דִי:יִקְרַב בְּמִשְׁכְּבֵהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   ואיש אשר יגע במשכבו. למד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטמאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטמאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:


(ו) וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּדְיֵיתֵב עַל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   והישב על הכלי. אפלו לא נגע, אפלו עשרה כלים זה על זה, כלן מטמאין משום מושב וכן במשכב:


(ז) וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּדְיִקְרַב בִּבְסַר דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (ח) וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וַאֲרֵי יֵרוֹק דוֹבָנָא בְּדַכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָּׁא:


 רש''י   וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא:


(ט) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא: וְכָל מֶרְכְּבָא דִי יִרְכּוּב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב:


 רש''י   וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו''ן [שלד האכף] טמא משום מרכב. והאכף, שקורין אלוו''ש טמא טמאת מושב:


(י) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל דְיִקְרַב בְּכֹל דִי יְהֵי תְחוֹתוֹהִי יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב. בא ולמד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חמר במשכב מבמרכב: והנושא אותם. את כל האמור בענין הזב, זובו ורקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:


(יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכֹל דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא וִידוֹהִי לָא שְׁטַף בְּמַיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטמאתו, ואפלו פסק מזובו וספר שבעה ומחסר טבילה, מטמא בכל טמאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים:


(יב) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם: וּמָאן דַחֲסַף דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא יִתָּבָר וְכָל מָאן דְאָע יִשְׁתַּטַּף בְּמַיָא:


 רש''י   וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפלו נגע בו מאחוריו וכו' , כדאיתא בתורת כהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכלו הוי אומר זה הסיטו:


(יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר: וַאֲרֵי יִדְכֵּי דוֹבָנָא מִדוֹבֵהּ וְיִמְנֵי לֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין לְדָכוּתֵהּ וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בִשְׂרֵהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי:


 רש''י   וכי יטהר. כשיפסוק: שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטמאת זיבה, שלא יראה זוב, וכלן רצופין:


(יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן: וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב לֵהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיֵיתֵי לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְּנִנוּן לְכַהֲנָא: (טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹבוֹ: וְיַעְבֵּד יָתְהוֹן כַּהֲנָא חָד חַטָאתָא וְחָד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹבֵהּ:  שישי - שביעי במחוברין  (טז) וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּגְבַר אֲרֵי תִפוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְמַיָא יָת כָּל בִּשְׂרֵהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (יז) וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מְשַׁךְ דִי יְהֵי עֲלוֹהִי שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִצְטַבַּע בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַ:משָׁא: (יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב: וְאִתְּתָא דִי יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחוּן בְּמַיָא וְיִסְאֲבוּן עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   ורחצו במים. גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה. ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:


(יט) וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְאִתְּתָא אֲרֵי תְהֵי דָיְבָא דָם יְהֵי דוֹבָהּ בְּבִשְׂרָהּ שִׁבְעָא יוֹמִין תְּהֵי בְרִחוּקָהּ וְכָל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   כי תהיה זבה. יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר (ויקרא כ יח) והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור: דם יהיה זבה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום: בנדתה. כמו (איוב יח יח) ומתבל ינדהו, שהיא מנדה ממגע כל אדם: תהיה בנדתה. אפלו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:


(כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא: וְכֹל דִי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי בְּרִחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב וְכֹל דִי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב: (כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל דְיִקְרַב בְּמִשְׁכְּבָהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מָנָא דִי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (כג) וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְאִם עַל מִשְׁכְּבָא הוּא אוֹ עַל מָנָא דִי הִיא יָתְבָא עֲלוֹהִי בְּמִקְרְבֵהּ בֵּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   ואם על המשכב הוא. השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפלו לא נגע בה, אף הוא בדת טמאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים: על הכלי. לרבות את המרכב: בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי: בנגעו בו יטמא. ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:


(כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא: וְאִם מִשְׁכַּב יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ וּתְהֵי רִחוּקָהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב שִׁבְעַת יוֹמִין וְכָל מִשְׁכָּב דִי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב:


 רש''י   ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים. ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:


(כה) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא: וְאִתְּתָא אֲרֵי יְדוּב דוֹב דְמָהּ יוֹמִין סַגִיאִין בְּלָא עִדַן רִחוּקָהּ אוֹ אֲרֵי תְדוּב עַל רִחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סוֹבְתָהּ כְּיוֹמֵי רִחוּקָהּ תְּהֵי מְסָאֳבָא הִיא:


 רש''י   ימים רבים. שלשה ימים: בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת ימי נדתה: או כי תזוב. את שלשת הימים הללו: על נדתה. מפלג מנדתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה. ודרשו רבותינו בפרשה זו, אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחלת נדה, שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:


(כו) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ: כָּל מִשְׁכְּבָא דִי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי כָּל יוֹמֵי דוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב רִחוּקָהּ יְהֵי לָהּ וְכָל מָנָא דִי תֵתֵב עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי כְּסוֹאֲבַת רִחוּקָהּ: (כז) וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (כח) וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: וְאִם דְכִיאַת מִדוֹבָהּ וְתִמְנֵי לָהּ שִׁבְעַת יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תִדְכֵּי:  שביעי  (כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה תִּסַב לָהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְתַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ: וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חָד חַטָאתָא וְיָת חָד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹב סוֹבְתָהּ:  מפטיר (לא) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם: וְתַפְרְשׁוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִסוֹאֲבַתְהוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּסוֹאֲבַתְהוֹן בְּסָאָבְהוֹן יָת מַשְׁכְּנִי דִי בֵינֵיהוֹן:


 רש''י   והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור, וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו: ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:


(לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ: דָא אוֹרַיְתָא דְדוֹבָנָא וְדִי תִפּוֹק מִנֵהּ שִּׁכְבַת זַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בָהּ:


 רש''י   זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו, ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי טמא טמאת ערב:


(לג) וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה: וְלִדְסוֹבְתָה בְּרִחוּקָהּ וְלִדְדָאִיב יָת דוֹבֵהּ לִדְכַר וּלְנֻקְבָא וְלִגְבַר דִי יִשְׁכּוּב עִם מְסָאָבָא: פפפ:


 רש''י   והזב את זובו. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה:



הפטרת מצורע - מלכים ב ז

(ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: (ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ: (ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ: (ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: (ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם: (ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ: (ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ: (י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה: (יא) וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה: (יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בהשדה) בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא: (יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל (ההמון) הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: (יד) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: (טו) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בהחפזם) בְּחָפְזָם וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ: (טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה: (יז) וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: (יח) וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: (יט) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: (כ) וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 



משנה אהלות פרק ב

א. אֵלּוּ מְטַמְּאִין בָּאֹהֶל. הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלוֹא תַרְוָד רָקָב, הַשִּׁדְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, רֹבַע עֲצָמוֹת מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן, וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ, מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה:

 ברטנורה  (א) אלו מטמאין באוהל. המת וכזית מן המת. ואי קשיא, כזית מן המת מטמא, מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצא בגמרא בנזיר (דף מט) לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר: נצל. בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה: מלוא תרווד. כף. ושיעורו מלוא חפניים: רקב. גופו של מת כשכלה ליחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרווד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב: השדרה והגולגולת. אע''פ שאין בהם בשר, מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם: אבר מן המת ואבר מן החי. דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת: ורובע עצמות. רובע הקב של עצמות: מרוב המנין או מרוב הבנין. רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע''פ שאין בהם לא רוב המנין ואל רוב הבנין מטמאין: ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע''פ שאינן רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע''פ שאין בהם רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה]. ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו מאה ועשרים וחמשה אברים, מטמאים:

ב. רְבִיעִית דָּם, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשְּׁנֵי מֵתִים, דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רְבִיעִית. כַּזַּיִת רִמָּה בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אֵפֶר שְׂרוּפִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁעוּרוֹ בָּרֹבַע. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, טָמֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגְּבָלוֹ בַמַּיִם, אֵינוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה:

 ברטנורה  (ב) רביעית דם. שיצא כולו לאחר מיתה: ורביעית דם תבוסה. שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה, ולקמן בפרק ג' (משנה ה) מפרש לה: תבוסה. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טו). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה. דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן, ותני דאורייתא ותני דרבנן: ממת אחד. ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת, ועל כל נפשות מת לא יבוא (ויקרא כא), נפשת כתיב חסר: ר' עקיבא אומר כל משני מתים. חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר, יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר' עקיבא: ר' עקיבא אומר כל שהוא. כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע''פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע''פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם: וחכמים אומרים רביעית. אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתייר ממנו טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים: כזית רמה. שנולדה בבשר המת: מטמא כבשרו. דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כה) אף כי אנוש רמה: וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים: אפר שרופים. אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים, שיעורו ברובע קב אפר, ומטמא: וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים: עפר קברות. עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלוא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד, שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב, דאמר לעיל שהוא טמא. והכא נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש, שאין עפר אחר מעורב בו: ר' שמעון מטהר. ואין הלכה כר' שמעון: אינו חבור לטומאה. ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע:

ג. אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרַס, אֵבֶר מִן הַמֵּת וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסָרוּ. כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי חֻלְיוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ חֻלְיָה אֶחָת. וּבַגֻּלְגֹלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כִּמְלוֹא מַקְדֵּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ, בַּקָּטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּגָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה:

 ברטנורה  (ג) עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר יט) ועל הנוגע וגו', ושם לא נאמר בעצם אדם, ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע''פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באהל, אדם כי ימות באהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם, שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם: וארץ העמים. כל חוצה לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוצה לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו: בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותה שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח): כמה חסרון בשדרה. ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא: כמלוא מקדח. מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע: כדי שינטל מן החי וימות. ושיערו חכמים בחסרון כסלע: בקטן של רופאים. במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים: בגדול של לשכה. ושיערו חכמים שהוא נהקב כפונדיון:

ד. הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן עֲפַר קְבָרוֹת, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְאִם לָאו, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. אֵיזֶהוּ הַדּוֹפֵק, אֶת שֶׁהַגּוֹלֵל נִשְׁעָן עָלָיו. אֲבָל דּוֹפֵק דּוֹפְקִין, טָהוֹר:

 ברטנורה  (ד) הגולל. אבן גדולה ורחבה שסותמים בה פי הקבר מלמעלה. מלשון וגללו את האבן (בראשית כט): והדופק. שתי אבנים גדולות אחת מצד זה ואחת מצד זה שהגולל נשען עליהם: מטמאין במגע ובאוהל. דכתיב (במדבר יט) [ועל] הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר, מה מת מטמא במגע ובאוהל, אף קבר מטמא במגע ובאוהל: ואינן מטמאין במשא. דדרשינן וכל אשר יגע על פני השדה (שם), לרבות גולל ודופק, וכתיב וכל אשר יגע, משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא: אם יש תחתיהן עפר קברות. מטמא כשמסיטן, משום עפר הניסט עמהן דמטמא במשא, משום תפוסה של מת. והלכה כרבי יהושע: דופק דופקין. אצל אבן הדופק מניחין לפעמים אבן אחרת להחזיקה ואין הגולל נשען עליה, והיא נקראת דופק דופקין:

ה. אֵלּוּ שֶׁאִם חָסְרוּ טְהוֹרִין, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלוֹא תַרְוָד רָקָב, וּרְבִיעִית דָּם, וְעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, וְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁחָסַר עַצְמוֹ:

 ברטנורה  (ה) ואלו אם חסרו טהורים. דלית בהן כשיעור: כזית מן המת. שכן הוא תחילת יצירתו של אדם בכזית: ורביעית דם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן אין בו פחות מרביעית דם: ואבר מן החי שחסר עצמו. אפילו קולית גדולה שחסר ממנה עצם כל שהוא, לא מטמא משום אבר מן החי. אבל אם חסר מבשרו לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה. ואבר מן המת, כזית בשר הפורש ממנו נמי טמא:

ו. הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וּרְבִיעִית דָּם מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבֶר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבֶר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

 ברטנורה  (ו) השדרה והגולגולת משני מתים. חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת אחר. וכן הגולגולת: ואבר מן החי משני אנשים. חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר, ונראין כאבר אחד: וחכמים מטהרין. מטומאת אוהל. אבל מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה. והלכה כחכמים:

ז. עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לֹא אָמְרוּ עֲצָמוֹת כַּשְּׂעוֹרָה, אֶלָּא עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה. רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה שֶׁאִם נִטַּל חֲצָאִים שֶׁהוּא טָהוֹר:

 ברטנורה  (ז) שנדקדקו. שנשחקו. לשון ושחקת ממנה הדק (שמות ל): רבי שמעון מטהר. מכל טומאה. ואינם מטמאין לא במגע ולא במשא ולא באוהל: וחכמים מטמאין. בשלשתן, דהא איכא רובע: אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. ואפילו חזר וחיברו, דאין חיבורי אדם חיבור: ניטל חצאים. שניטל מן החי לחצאים ולא ניטל ממנו אבר שלם כאחד, דלא הוה ביה שיעורא מעולם. ואין הלכה כר' יוסי:
 



גמרא נדה דף כ' ע''א

אִיבַּעִיָא לְהוּ אֵין עוֹכְרִין אוֹתָן בְּיָד אֶלָּא בַכֶּלִי דְלָא לְרַמְיֵהּ בְיָדֵיהּ וְלַעַכְרִינְהוּ אֲבָל בְמָנָא כִּי עָכַר לֵיהּ בְּיָדֵיהּ שַׁפִּיר דָּמֵי. אוֹ דִילְמָא דְלָא לִיעַכְרִינְהוּ בְיָדֵיהּ אֶלָּא בְמָנָא. תָּא שְׁמַע כְּשֶׁהוּא בוֹדְקָן אֵין בּוֹדְקָן אֶלָּא בְכוֹס וַעֲדַיִין תִּבָּעֵי לָךְ בְּדִיקָא בְכוֹס עֲכִירָא בְמַאי תֵּיקוּ. כִּי אָתוּ לְקָמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר אַבּוּהָ אָמַר לְהוּ בִמְקוֹמָהּ שָׁנִינוּ:

 רש''י  לא לרמי בידיה. לא יתן העפר אל תוך ידו ויעוכר המים בעפר שבידו אע''פ שחוזר ונתנו בכלי לאחר עכירה. אבל אם העפר בכלי כי עכר בידיה באצבע שפיר דמי: או דילמא. לא לעכרינהו בידים כשהמים בספל לא יעכרם באצבעו אלא בבזך או בכלי אחר: אלא בכוס של זכוכית. אלמא לא לירמי עפר במים בכפו ויבדוק: אמר להו במקומה שנינו. שאין האדמה דומה לדם אלא במקומה אבל הביאה ממקום אחר נשתנה מראיתה:
 



זוהר יתרו דף צ''ב ע''ב

זָכוֹר רָזָא דִדְכוּרָא אִיהוּ. רָזָא דִדְכוּרָא דְנָקִיט כָּל שַׁיְיפֵי דְעָלְמָא עִלָּאָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְאַסְגָּאָה מַעֲלֵי שַׁבְּתָא דְאִיהוּ לַיְלָה וְדָא אִיהוּ אֶת לְקַדְּשׁוֹ דְּאִצְטְרִיךְ קְדוּשָׁה מִגּוֹ עַמָּא קַדִּישָׁא וּלְאִתְעַטְּרָא בְהוּא כִדְקָא חָזֵי. זָכוֹר אֲתַר דְּלֵית לֵיהּ שִׁכְחָה וְלָא קַיְימָא בֵיהּ שִׁכְחָה דְּהָא לֵית שִׁכְחָה (בראשית קצ''ב ב') בַּאֲתַר דִּבְרִית עִלָּאָה וְכָל שֶׁכֵּן לְעֵילָא. וּלְתַתָּא אִית שִׁכְחָה אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ לְאַדְכְּרָא וְעַל דָּא כְתִיב (תהלים ק''ט) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו וְגוֹמֵר. וְאִית תַּמָּן מְמַנָּן דְּאַדְכְּרָן זַכְיָין דְּבַר נַשׁ וְחוֹבוֹי וְלֵית שִׁכְחָה קָמֵי כֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא מַה דְאִיהוּ קָמֵיהּ. וּמָאן אִיהוּ קָמֵיהּ. זָכוֹר. וְכָל שֶׁכֵּן לְעֵילָא. בְּגִין דְּכֹלָּא רָזָא דִדְכוּרָא אִיהוּ וְתַמָּן אִתְגְּלִיף רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא יה''ו. וּלְתַתָּא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא וּבְמָה אִתְקַדָּשׁ בְּזָכוֹר דְּהָא מִנֵּיהּ נָטִיל כָּל קִדּוּשָׁן וְכָל בִּרְכָּאָן. וְדָא כַד מִתְעַטְּרָא מַעֲלֵי שַׁבְּתָא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא כִדְקָא יֵאוֹת בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין וּבְסִדּוּרָא דְחֶדְוָה וְאִי תֵימָא זָכוֹר לָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא דְהָא מִנֵּיהּ נַפְקִין כָּל קִדּוּשִׁין דְּעָלְמָא. לָאו הָכִי דְהָא דָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא בִימָמָא וְדָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא בְלֵילְיָא וְכָל קִדּוּשִׁין נַטְלִין לוֹן יִשְׂרָאֵל לְבָתַר וְאִתְקַדְּשָׁן בְּקִדּוּשֵׁי דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

 תרגום הזוהר  זָכוֹר רָזָא דִּדְכוּרָא וְכוּ': זָכוֹר, הוּא סוֹד דְּכָר, הַמְּקַבֵּל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְרַבּוֹת לֵיל שַׁבָּת, שֶׁהוּא לַיְלָה, וְזֶה הוּא אֶת. לְקַדְּשׁוֹ, שֶׁצָרִיךְ קְדֻשָּׁה מִן עַם הַקָּדוֹשׁ וּלְהִתְעַטֵּר בָּהֶם כָּרָאוּי. זָכוֹר, מָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ שִׁכְחָה, וְשִׁכְחָה אֵינָהּ נִמְצֵאת בּוֹ, כִּי אֵין שִׁכְחָה בְּמָקוֹם בְּרִית הָעֶלְיוֹן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה, וּלְמַטָּה, יֵשׁ שִׁכְחָה, הוּא מָקוֹם שֶׁצְרִיכִים לְהַזְכִּיר, שֶׁכָּתוּב, יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו וְגוֹ'. וְיֵשׁ שָׁם מְמוּנִים שֶׁמַּזְכִּירִים זְכֻיּוֹת הָאָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו. וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא לִפְנֵי הַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ וּמִי הוּא לִפְנֵי הַכִּסֵּא, הוּא זָכוֹר, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה, שֶׁאֵין שִׁכְחָה, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל הוּא סוֹד דְּכָר, וְשָׁם נֶחְקָק סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ יה''ו. וּלְמַטָּה, צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ. וּבַמֶּה מִתְקַדֵּשׁ. בְּזָכוֹר, שֶׁמִּמֶּנּוּ מְקַבֶּלֶת כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת. וְזֶה הוּא כְּשֶׁמִּתְעַטֵּר לֵיל שַׁבָּת עַל עַם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי, בִּתְפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, וּבְסֵדֶר שֶׁל שִׂמְחָה. וְאִם תֹּאמַר, זָכוֹר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ, מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ, יוֹצְאוֹת כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם. אֵינוֹ כֵּן. כִּי זֶה, צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְזֶה, צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בְּלֵיל שַׁבָּת. וְכָל הַקְּדֻשּׁוֹת מְקַבְּלִים אַחַר כָּךְ יִשְׂרָאֵל, וּמִתְקַדְּשִׁים בַּקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ח' שבת פ''ז

א. אֶחָד הָעוֹשֶׂה אַב מֵאָבוֹת מְלָאכוֹת אוֹ תוֹלְדָה מִן הַתּוֹלָדוֹת בְּמֵזִיד חַיָּיב כָּרֵת. וְאִם בָּאוּ עֵדִים נִסְקַל בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת קְבוּעָה. אִם כֵּן מַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הָאָבוֹת וְהַתּוֹלָדוֹת אֵין בֵּינֵיהֶן הֶפְרֵשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן הַקָּרְבָּן בִּלְבָד. שֶׁהָעוֹשֶׂה בְּשׁוֹגֵג אִם עָשָׂה אָבוֹת הַרְבֵּה בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב חַטָּאת אַחַת עַל כָּל אָב וְאָב. וְאִם עָשָׂה אָב וְתוֹלְדוֹתָיו בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת: ב. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁחָרַשׁ וְזָרַע וְקָצַר בְּשַׁבָּת בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב שָׁלשׁ חַטָּאוֹת וַאֲפִילוּ עָשָׂה הָאַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת בִּשְׁגָגָה כְּגוֹן שֶׁשָּׁכַח שֶׁאֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת אֲסוּרוֹת לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת חַיָּיב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה חַטָּאת אֶחָת. אֲבָל אִם טָחַן וְחָתַךְ הַיֶּרֶק וְשָׁף לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אֶלָּא אָב אֶחָד וְתוֹלְדוֹתָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה: ג. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אֶחָת בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁזָּרַע וְנָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב וְזָמַר בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. שֶׁכֻּלָּן אָב אֶחָד הֵן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה:

 



מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ה' ע''א

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה הַכְּנִיעָה בְּכָל לֵב וְהַשִּׁפְלוּת כִּי הַמַּכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ יֵדַע כַּמָּה צָרִיךְ הָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו לִהְיוֹת שַׁח וְשָׁפֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכּוֹ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. וְנֶאֱמַר (איוב טו) אַף כִּי נִתְעַב וְנֶאֱלַח וְגוֹ' (ירמי' ו) כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָךְ עַל כֵּן יִכָּנַע וְיִהְיֶה שָׁפֵל בְּעֵינָיו. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּהִתְוַדּוּתוֹ עַל חֶטְאוֹ בְּבֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא אָמַר בְּסוֹף דְּבָרָיו (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. רוּחַ נִשְׁבָּרָה פִּירוּשׁ רוּחַ נְמוּכָה לָמַדְנוּ מִזֶּה כִּי הַהַכְנָעָה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה. כִּי הַמִּזְמוֹר הַהוּא יְסוֹד מוּסַד לְעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וּבְהַכְנָעָה יִתְרַצֶה אָדָם אֶל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ. וְנֶאֱמַר בְּעִנְיַן (שם נז) וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנוּ דֶרֶךְ וְגוֹ' כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לָמַדְנוּ כִּי הַהַכְנָעָה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְכֵן שְׁאַר כָּל הַפָּרָשָׁה מְדַבֶּרֶת עַל בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה (שם) כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְגוֹ' בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְגוֹ' דְרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְגוֹ' פִּירוּשׁ דְּרָכָיו רָאִיתִי בְהַכְנָעָה. כְּמוֹ שֶׁאָמַר וְאֶת דַכָּא וּשְׁפַל רוּחַ וּבִמְרִירוּת הַלֵּב. כְּמוֹ שֶׁאָמַר כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וְאֶרְפָּאֵהוּ. כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנוֹ כְּמוֹ (הושע יד) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם (ישעי' ו) וָשָׁב וְרָפָא לוֹ וְאַנְחֵהוּ אֲעַזְרֵהוּ עַל עֲזִיבַת הַחֵטְא וְאַגְבִּירֵהוּ עַל יִצְרוֹ:


 

 

 

 

counter customizable