חוק לישראל השלם

רק תורה    

 

 
 

פרשת משפטים


יום ראשון    יום שני    יום שלישי    יום רביעי    יום חמישי    ליל שישי    יום שישי


 



משפטים יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

כא (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: וְאִלֵין דִינַיָא דִי תַסְדַר קֳדָמֵיהוֹן:


 רש''י   ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח] : אשר תשים לפניהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם: לפניהם. ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם:


(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אֲרֵי תִזְבַּן עַבְדָא בַר יִשְׂרָאֵל שִׁתְּ שְׁנִין יִפְלָח וּבַשְׁבִיעֵתָא יִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מַגָן:


 רש''י   כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבד, ומה אני מקים (ויקרא כה מו) והתנחלתם אתם, בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי, לא אמרתי אלא באחיך: כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב ב) אם אין לו ונמכר בגנבתו. או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר (ויקרא כה לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, הרי מוכר עצמו מפני דחקו אמור, ומה אני מקים כי תקנה, בנמכר בבית דין: לחפשי. לחרות:


(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹהִי יִפּוֹק אִם בְּעֵל אִתְּתָא הוּא וְתִפּוֹק אִתְּתֵהּ עִמֵהּ:


 רש''י   אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה כתרגומו אם בלחודוהי. ולשון בגפו בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו בכנף בגדו: בגפו יצא. מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים: אם בעל אשה הוא. ישראלית: ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי חיב במזונות אשתו ובניו:


(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: אִם רִבּוֹנֵהּ יִתֶּן לֵהּ אִתְּתָא וּתְלִיד לֵהּ בְּנִין אוֹ בְנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵי לְרִבּוֹנָהָא וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹהִי:


 רש''י   אם אדניו יתן לו אשה. מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאמר (דברים טו יב) אחיך העברי או העבריה, מלמד, שאף העבריה יוצאה בשש:


(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְאִם מֵימַר יֵימַר עַבְדָא רָחֵימְנָא יָת רִבּוֹנִי יָת אִתְּתִי וְיָת בְּנָי לָא אֶפּוֹק לְבַר חוֹרִין:


 רש''י   את אשתי. השפחה:


(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: וִיקָרְבִנֵהּ רִבּוֹנֵהּ לִקֳדָם דַיָנַיָא וִיקָרְבִנֵהּ לְוָת דָשָׁא אוֹ לְוָת (נ''א דִילְוָת) מְזְזֶתָּא וְיַרְצַע רִבּוֹנֵהּ יָת אוּדְנֵהּ בְּמַרְצְעָא וִיהֵי לֵהּ עֲבַד פָּלַח לְעָלָם:


 רש''י   אל האלהים. לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו: אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עליה, תלמוד לומר (דברים טו יז) ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה, הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד: ורצע אדניו את אזנו במרצע. הימנית. או אינו אלא של שמאל, תלמוד לומר אזן, אזן לגזרה שוה נאמר כאן ורצע אדניו את אזנו, ונאמר במצורע (ויקרא יד יד) תנוך אזן המטהר הימנית, מה להלן הימנית, אף כאן הימנית. ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קידושין כב ע''ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חמר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם: ועבדו לעלם. עד היובל. או אינו אלא לעולם כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה י) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמשים שנה קרויים עולם, ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מפלג:



נביאים - ירמיה - פרק לד

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: פִּתְגָם נְבוּאָה עִם יִרְמְיָה מִן קֳדָם יְיָ בָּתַר דִּגְזָר מַלְכָּא צִדְקִיָּה קְיָם עִם כָּל עַמָּא דִּבִירוּשְׁלֵם לְמִקְרֵי לְהוֹן חֵירוּ :


 רש''י   אחרי כרות המלך . בשנה השביעית למלכו כך שנינו בסדר עולם ויהי בשנה השביעית באו אנשים מזקני יהודה לדרוש את ה' אמרו ליחזקאל עבד כהן שמכרו רבו מהו שיאכל בתרומה כלומר לפי שהיו רוצין לומר לא נענש על המצות על שהחזירו את העבדי' :


(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: לְשַׁלְּחָא גְּבָר יָת עַבְדֵיהּ וּגְבָר יָת אַמָּתֵיהּ בַּר יִשְּׂרָאֵל וּבַת יִשְּׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין בְּדִיל דְּלָא יִפְלְחוּן בְּהוֹן גְּבָר בַּאֲחוֹהִי יְהוּדָאָה : (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: וְשָׁמְעוּ כָּל רַבְרְבַיָּא וְכָל עַמָּא דְּעָלוּ בִּקְיָמָא לְשַׁלָּחָא גְּבָר יָת עַבְדֵיהּ וּגְבָר יָת אַמָּתֵיהּ בְּנֵי חוֹרִין בְּדִיל דְּלָא יִפְלְחוּן בְּהוֹן עוֹד וְקַבִּילוּ וּשְׁלָחוּ : (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (ויכבישום) וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: וְתָבוּ בָּתַר כֵּן וַאֲתִיבוּ יָת עַבְדִּין וְיָת אַמְּהָתָן דֻּפָטְרוּ בְּנֵי חוֹרִין וְכָבִישׁוּנוּן לַעֲבָדִין וּלְאַמָּהָן : (יב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יִרְמְיָה מִן קֳדָם יְיָ לְמֵימָר : (יג) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל אֲנָא גָּזְרִית קְיָם עִם אֲבָהָתְכוֹן בְּיוֹמָא דַּאֲפַקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא לְמֵימָר :
 



כתובים - משלי - פרק טז

(ג) גֹּל אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: גְּלִי לֵאלָהָא עוֹבְדָךְ וּמְתַקְנָן מַחְשְׁבָתָךְ :


 רש''י   גול אל ה' מעשיך . גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך , ד''א גול אל ה' מעשיך , התפלל לפניו על כל צרכיך : ויכונו . יתבססו ויתקיימו :


(ד) כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה: כֻּלְהוֹן עוֹבָדִין דֵּאלָהָא לְאִלֵין דְּמִשְׁתַּמְּעִין לֵיהּ וְרַשִׁיעָא לְיוֹמָא בִּישָׁא :


 רש''י   כל פעל ה' למענהו . הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה ( תהלים קמז ) ד''א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים : וגם רשע . עשה להניחו ליום רעה , וכל זה לקילוסו :


(ה) תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה: מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא כָּל דְּרַם בְּלִבֵּיהּ מִן בִּישְׁתָּא לָא נִדְכֵּי :


 רש''י   יד ליד לא ינקה . מיד ליד בא לו גמול גובה לבו :


(ו) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת יְהוָה סוּר מֵרָע: בְּטֵיבוּתָא וְקוּשְׁטָא מִתְכַּפֵּר סוּרְחָנָא וּדְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא מִסְטֵי מִן בִּישְׁתָּא :


 רש''י   וביראת ה' סור מרע . על ידי יראת ה' סור מרע :


(ז) בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ: כַּד אִתְרְעִי אֱלָהָא בְּאָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא אַף לְבַעֲלֵי דְבָבוֹי נַשְׁלִים לֵיהּ :


 רש''י   ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו . ירצה לו שיהיו שלימים עמו :


(ח) טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט: טָב קָלִיל בְּצִדְקְתָא מִן סַגִיעָא דַעֲלַלְתָּא דְלָא בְדִינָא :
 



משנה דמאי פרק א

א. הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי, הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין וְהָעֻזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה. וּבִיהוּדָה, הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה. כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה. כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת:

 ברטנורה  (א) הקלין שבדמאי. שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר, שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות, והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה, לפי שהיא במיתה ואין לה שיעור, שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה, ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי, אף על פי שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקיימא לן בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה, או שלא לאכלו חוץ לירושלים: השיתין. תאנים מדבריות: רימין. פירש הערוך פולצראק''י בלע''ז: ועוזרדין. בערבי זערו''ד ובלע''ז סורבי''ש: ובנות שוח. תאנים לבנים המתגדלות משלש שנים לשלש שנים ומתגדלים ביערים: ובנות שקמה. תאנה המורכבת בערמון: ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה, תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן: גופנים. ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים: הנצפה. צלף שקורין קאופר''י בלע''ז: האוג. פרי אדום שקורין לו בלע''ז קורנאל''ו. ורמב''ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות (אדומות) וקורין לו בערבי סומאק ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה: והחומץ. בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד, לפיכך החומץ שביהודה פטור, אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין, החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות: והכסבר. כזרע גד (שמות טז), תרגום ירושלמי כסבר כוליאנדר''י בלע''ז: דופרא. שטוען פירותיו שני פעמים, בשנה דו בלשון יון שנים: שקמונה. שם מקום: המוסטפות. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן, שכל אלו חשובים הן, וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. הַדְּמַאי אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר, וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן, וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא, וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ, וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחשֶת עַל נְחשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחשֶת, וּנְחשֶת עַל הַפֵּרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִירוּשָׁלָיִם:

 ברטנורה  (ב) הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש, משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם, הלכך קרן דמעכב בדאורייתא, איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל: ואין לו ביעור. בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית, ולא תקנוה רבנן בדמאי: ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן דכתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו: ונכנס לירושלים ויוצא. נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות, ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור: ומאבדין את מיעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד, אינו חושש לו, ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב''ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי לירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים: ונותנים אותו לעם הארץ. לאכלו בירושלים ואף על פי שהוא חשוד לאכלו בטומאה מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה: ויאכל כנגדו. כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים: ומחללים אותו כסף על כסף. אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו, יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף, אבל של מלך אחד לא, דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי: כסף על נחושת. אפילו שלא מדוחק אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא: ויחזור ויפדה את הפירות. גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. והכי קאמר, ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור ולפדותם, אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים:

ג. הַלּוֹקֵחַ לְזְרַע וְלַבְּהֵמָה, קֶמַח לְעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר, שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. מִכְּזִיב וּלְהַלָּן, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע, וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּשְׁיָרִי הַמְּנָחוֹת, פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. שֶׁמֶן עָרֵב, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין:

 ברטנורה  (ג) הלוקח לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור מדמאי דאלו טבל ודאי אסור לזרוע: ולבהמה. לקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מן הדמאי, אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר בדמאי: וקמח לעורות. לעבד בו עורות: מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי בבל, ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ולא נתחייבו בדמאי אלא הארצות שכבשו עולי בבל בלבד, הלכך מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ולא חיישינן שמא מפירות הארץ שכבשו עולי בבל הוליכו לשם, שחזקת חוצה לארץ פטור עד שיוודע לך שהוא חייב, וחזקת ארץ ישראל חייב, עד שיוודע לך שהוא פטור: חלת עם הארץ. שתקן לו גבל חבר, ורוצה ליתנה לכהן חבר, פטור מלעשר: והמדומע. עם הארץ שנפלה לו סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של חולין שנעשה הכל מדומע, כלומר, עירוב תרומה ונותן הכל לכהן פטור מלעשר דמאי: והלקוח בכסף מעשר שני. שלקח דמאי במעות של מעשר שני בין במעות מעשר שני של דמאי, בין במעות מעשר שני של ודאי, פטור מלעשר: ושירי מנחות. שהקומץ למזבח והשירים נאכלים לכהנים ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן: שמן ערב. שמן אפרסמון, ויש מפרשים שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:

ד. הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וּמְבָרְכִין עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בַּדְּמַאי. וְשֶׁהַסוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶמֶר, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי:

 ברטנורה  (ד) מערבין בו. עירובי תחומין וחצרות: ומשתתפין בו. שתופי מבואות, ואף על גב דלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה דהא תנן מאכילין את העניים דמאי, השתא נמי חזי ליה: ומברכין עליו. ברכת המזון: ומזמנין עליו. ואף על גב דאכל בעבירה דלאו עני הוא, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה: ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכי הא בעינן והיה מחניך קדוש (דברים כג) וליכא: בין השמשות. של ערב שבת דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי: ואם הקדים מעשר שני לראשון. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול תרומת מעשר שבו אין בכך כלום, מה שאין כן בודאי דתנן ככל מצותך אשר צויתני (שם כו). הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות: הגרדי. האורג: חייב בדמאי. שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה: ושהסורק. הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים, ופטור מן הדמאי:
 



גמרא ברכות דף ח ע''ב

אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב אָמֵי לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם וַאֲפִלּוּ עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פַּרְשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִבּוּר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו רַב בִּיבִּי בַּר אַבַּיֵי סָבַר לְאַשְׁלוּמִינְהוּ לְפָרֵשִׁיּוֹתָא דְּכֻלָּא שַׁתָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי תָּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי כְּתִיב (ויקרא כ''ג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי סָבַר לְאַקְדּוּמִינְהוּ אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא תְּנֵינָא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר כִּדְאָמַר לְהוּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנֵיהּ אַשְׁלִימוּ פָּרָשִׁיּוֹתַיְיכוּ עִם הַצִבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם וְהִזָהֲרוּ בַּוְּרִידִין כְּרִבִּי יְהוּדָה דִּתְנַן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין וְהִזָּהֲרוּ בְזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מַחֲמַת אוֹנְסוֹ דְּאַמְרֵינָן לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָחִים בָּאָרוֹן אָמַר לְהוּ רָבָא לְבָנֵיהּ כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִין בָּשָׂר אַל תְּחַתְּכוּ עַל גַּב הַיַּד אִיכָּא דְאַמְרֵי מִשּׁוּם סַכָּנָה וְאִיכָּא דְאַמְרֵי מִשּׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִית וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין אַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִית אִיכָּא דְאַמְרֵי לָא תִגְנוּ בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע וְאִיכָּא דְאַמְרֵי דְלָא תְנַסְּבוּ גִיּוֹרְתָּא וְאִיכָּא דְאַמְרֵי אֲרַמִית מַמָּשׁ וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פַּפָּא דְרַב פַּפָּא אָזַל לְגַבֵּי אֲרַמִית הוֹצִיאָה לּוֹ מִטָּה אָמְרָה לּוֹ שֵׁב. אָמַר לָהּ אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה הִגְבִיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת מִכַּאן אָמְרוּ חֲכָמִים אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרָמִּית:

 רש''י  ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת: ואפי' עטרות ודיבון. שאין בו תרגום: מעלה עליו הכתוב וכו'. והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום: לאקדומינהו. לסדר כל הפרשיות בשבת א' או בשתי שבתות: עד שישחוט את הוורידין. כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד: מחמת אונסו. שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו: שברי לוחות מונחות בארון. דכתיב אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון: משום סכנה. שלא יקוץ ידו: משום קלקול סעודה. אף בחבורה קטנה יוצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין: בלא קריאת שמע. שתהא מטתך דומה למטת ארמית: ארמית ממש. על מטת עכו''ם: מעשה דרב פפא. שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו:
 



זוהר משפטים דף קכ''ב ע''א

תָּאנָא יִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ וּבְגִין דְּאִינוּן קֹדֶשׁ אַסִיר לֵיהּ לֶאֱנִישׁ לְמִקְרֵי לְחַבְרַיָּא בִשְׁמָא דִגְנַאי וְלָא לְכַנָאָה שְׁמָא לְחַבְרֵיהּ וְעוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִלִּין אַחֲרָנִין. תָּאנָא כְתִיב (תהלים ל''ד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹמֵר מָהוּ מֵרָע דִּבְגִין לִישָׁנָא בִישָׁא מַרְעִין נַחְתִין לְעַלְמָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָל מָאן דְּקָרֵי לְחַבְרֵיהּ בִּשְׁמָא דְלֵית בֵּיהּ וְגָנֵי לֵיהּ אִתְפַּס בְּמָה דְלֵית בֵּיהּ. דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה כָל מָאן דְּקָרֵי לְחַבְרֵיהּ רָשָׁע נַחְתִין לֵיהּ לַגֵּיהִנָּם וְנַחְתִין לֵיהּ לְעִלְעוֹי בַּר אִינוּן חֲצִיפִין דְּאוֹרַיְיתָא דְשָׁרֵי לֵיהּ לֶאֱנִישׁ לְמִקְרֵי לְהוּ רָשָׁע. הַהוּא גַבְרָא דְלַיִיט לְחַבְרֵיהּ אַעְבַּר רִבִּי יֵיסָא אָמַר לֵיהּ כְּרָשָׁע עַבְדַּת. אַתְיֵיהּ לְקָמֵי דְרִבִּי יְהוּדָה אָמַר לֵיהּ רָשָׁע לָא קָאֲמֵינָא לֵיהּ אֶלָּא כְרָשָׁע דְּאִתְחֲזֵי מִלּוֹי כְרָשָׁע וְלָא אֲמֵינָא דְאִיהוּ רָשָׁע אָתָא רִבִּי יְהוּדָה וְשָׁאִיל לְעוֹבָדָא קָמֵיהּ דְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לֵיהּ וַדָּאי לָא אִתְחַיָּיב. מְנָלָן. דִכְתִיב (איכה ב') הָיָה יְיָ כְּאוֹיֵב וְלָא אוֹיֵב. דְּאִי לָאו הָכִי לָא אִשְׁתְּאַר מִיִּשְׂרָאֵל גִּזְעִין בְּעַלְמָא. כְּגוֹוָנָא דָא (שם א') הָיְתָה כְּאַלְמָנָה וְלָא אַלְמָנָה כְּאַלְמָנָה דְאָזִיל בַּעְלָהּ לְעִבְרָא דְיַמָּא וּמְחַכָּת לֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא וּמֵהָכָא מַשְׁמַע מֵהָתָם מַשְׁמַע דְּהוּא עִיקְרָא דְכֹלָּא דִכְתִיב (יחזקאל א') וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵא דְמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם. כְּמַרְאֵה אָדָם וְלָא מַרְאֵה אָדָם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כְּתִיב (שיר ב') כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹמֵר כְּתַפּוּחַ וְלָא תַפּוּחַ. כְּתַפּוּחַ דְּמִתְפָּרְשָׁא בְגוֹוָנוֹי וּבְגוֹוָנִין אִתְאַחֲדָא מִלָּה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִילוּ לָא אֲתֵינָא הָכָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּי:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים קֹדֶשׁ, וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם קֹדֶשׁ, אָסוּר לָאָדָם לִקְרוֹת לַחֲבֵרוֹ בְּשֵׁם שֶׁל בִּזָּיוֹן, וְלֹא לְכַנּוֹת שֵׁם לַחֲבֵרוֹ, וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל. וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, נְצוֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע, מַהוּ מֵרָע. הוּא כִּי בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרַע, מַחֲלוֹת יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ, בְּשֵׁם שֶׁאֵין בּוֹ, וּמְבַזֶּה אוֹתוֹ, הוּא נִתְפָּשׂ עַל מַה שֶּׁאֵין בּוֹ. שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, מוֹרִידִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם, וְיוֹרְדִים לוֹ לְחַיָּיו, חוּץ מֵאֵלּוּ עַזֵּי הַפָּנִים שֶׁעַל הַתּוֹרָה, שֶׁמֻּתָּר לָאָדָם לְקָרְאָם רָשָׁע. אִישׁ אֶחָד קִלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ. עָבַר שָׁם רַבִּי יֵיסָא, וְאָמַר לוֹ, כְּרָשָׁע עָשִׂיתָ. בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, לַדִּין. אָמַר לוֹ, לֹא אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע, אֶלָּא כְּרָשָׁע, שֶׁהֶרְאָה מַעֲשָׂיו כָּרָשָׁע, וְלֹא אָמַרְתִּי שֶׁהוּא רָשָׁע. בָּא רַבִּי יְהוּדָה וְשָׁאַל עַל הַמַּעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר לוֹ, וַדַּאי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב, מֵאַיִן לָנוּ, כִּי כָּתוּב, הָיָה ה' כְּאוֹיֵב, וְלֹא אוֹיֵב, שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה נִשְׁאָר גֶּזַע מִיִּשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם. כְּעֵין זֶה הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. וְלֹא אַלְמָנָה, דְּהַיְנוּ כְּאַלְמָנָה, שֶׁבַּעֲלָהּ הָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִיא מְחַכַּה לוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא מִכָּאן מַשְׁמָע זֶה, הֲלֹא מִשָּׁם נִשְׁמָע, שֶׁהוּא עִקָּר הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם. שֶׁבְּהֶכְרֵחַ, כְּמַרְאֶה אָדָם וְלֹא מַרְאֶה אָדָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּתוּב, כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ'. הַיְנוּ כְּתַפּוּחַ וְלֹא תַּפּוּחַ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, כְּתַפּוּחַ הַנִּכָּר בִּצְבָעָיו, וּבִצְבָעִים מִתְאַחֵד הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלּוּ לֹא בָּאתִי כָּאן אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים אֵלּוּ הָיָה דַּי לִי.
 



הלכה פסוקה

הל' קריאת שמע פרק א'

א. אֵיזֶה הוּא זְמַנָּהּ בַּיּוֹם מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לִקְרוֹת קדֶם הֶנֵץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּגְמוֹר לִקְרוֹת וּלְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עִם הֶנֵץ הַחַמָּה וְשִׁיעוּר זֶה כְּמוֹ עִישׂוּר שָׁעָה קוֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם אִיחֵר וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁעוֹנָתָהּ עַד סוֹף שָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם לְמִי שֶׁעָבַר וְאִיחֵר: ב. מִי שֶׁהִקְדִּים וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁלִים קוֹדֶם הֶנֵץ הַחַמָּה יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וּבִשְׁעַת הַדְחַק כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ קוֹרֵא לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר: ג. הַקּוֹרֵא אַחַר שָׁלש שָׁעוֹת בַּיּוֹם אֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ אִיחֵר וְקָרָא אַחַר שָׁלשׁ שָׁעוֹת:

 



מוסר

מלוקט מספרי מוסר

אִם זָכָה וּבִימֵי הַשּׁוֹבָבִי''ם נָתַן דַּעְתּוֹ לָשׁוּב וְהִתְחִיל לְתַקֵּן כְּפִי מַה שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהִתְעַנּוֹת. עֵת לְחֶנְנָהּ לִתֵּן אֶל לִבּוֹ לִזָּהֵר מִכָּל הַדְּבָרִים הַגּוֹרְמִים לָבֹא לִידֵי קֶרִי. וְהַצָרִי הַגָּדוֹל הוּא לִלְמוֹד קוֹדֶם שֶׁיִּשָׁן כִּי כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלָן אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוּרוֹת רָעוֹת דִּכְתִיב (משלי י''ט) וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֵד רָע וְיָדַעְתָּ כִּי רַע הוּא הַמַּשְׁחִית זַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית ל''ח) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ הָא לָמַדְתָּ כִּי הַתּוֹרָה סַם חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ אֲגוּנֵי מַגְנָא וַאֲצוּלֵי מַצְלָא. וְאִם יוּכַל לִלְמוֹד אֵיזֶה פְרָקִים מִמִּשְׁנָיוֹת עַל הַסֵּדֶר וּלְפָחוֹת יָבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו. וְאִם יִקְרָא הַמִּשְׁנָיוֹת בִּנְעִימָה יוֹסִף הֶאָרָה עַל נַפְשׁוֹ וְיִשְׁכַּב וְעָרְבָה שְׁנָתוֹ וְהַלּוֹמֵד חַ''י פְּרָקִים בְּכָל יוֹם הוּא תִּיקוּן לִיסוֹד הַנִקְרָא חַ''י וָחַ''י בָּהֶם וְנִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת אֲשֶׁר בְּסִטְרָא אַחֲרָא בֵּין הַמֵּתִים חָיוֹ יִחְיוּ וְיַעֲלוּ לִמְקוֹם קְדוּשָׁה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:

 



משפטים יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְבַר יָת בְּרַתֵּהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְקָנוּת עַבְדַיָא:


 רש''י   וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר. יכול אפלו הביאה סימנים. אמרת קל וחמר ומה מכורה קדם לכן יוצאה בסימנין, כמו שנאמר (פסוק יא) ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשים אותן לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר: לא תצא כצאת העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קדם לחירותה ונותן לה דמי עינה או דמי שנה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, תלמוד לומר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנענים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, תלמוד לומר העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים:


(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: אִם בִּישָׁא בְּעֵינֵי רִבּוֹנַהּ דִיקַיְמַהּ לֵהּ וְיִפְרְקִנַהּ לִגְבַר אָחֳרָן לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְזַבּוֹנַהּ בְּמִשְׁלְטֵהּ בַהּ:


 רש''י   אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכנסה: אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קניתה הוא כסף קדושיה. כאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים: והפדה. יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסיע בפדיונה ומה הוא מקום שנותן לה, שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו, כאלו היא שכורה אצלו. כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך: לעם נכרי לא ימשל למכרה. אינו רשאי למכרה לאחר, לא האדון ולא האב: בבגדו בה. אם בא לבגד בה, שלא לקים בה מצות ייעוד, וכן אביה, מאחר שבגד בה ומכרה לזה:


(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: וְאִם לִבְרֵהּ יְקַיְמִנַהּ כְּהִלְכַת בְּנַת יִשְׂרָאֵל יַעְבֵּד לַהּ:


 רש''י   ואם לבנו ייעדנה. האדון. מלמד, שאף בנו קם תחתיו ליעדה, אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים. אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך: כמשפט הבנות. שאר, כסות ועונה:


(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: אִם אָחֳרַנְתָּא יִסַב לֵהּ זִיוּנַהּ כְּסוּתַהּ וְעוֹנָתַהּ לָא יִתְמְנָע:


 רש''י   אם אחרת יקח לו. עליה: שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמה שיעד לו כבר: שארה. מזונות: כסותה. כמשמעו: ענתה. תשמיש:



נביאים - ירמיה - פרק לד

(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: מִסּוֹף שֶׁבַע שָׁנִין תִּשְׁלְחוּן יָת אֲחוּהִי בַּר יִשְּׂרָאֵל דִּי יִזְדַּבָן לָךְ וְיִפְלְחִינָךְ שִׁית שְׁנִין וּתְפַטְּרִינֵיהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָּךְ וְלָא קַבִּילוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמֵימְרֵי וְלָא אַרְכִּינוּ יָת אוּדְנֵיהוֹן : (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: וְתַבְתּוּן אַתּוּן יוֹמָא דֵּין וַעֲבַדְתּוּן יָת דְּכָשַׁר קֳדָמַי לְמִקְרֵי חֵירוּ גְּבָר לַחֲבְרֵיהּ וּגְזַרְתּוּן קְיָם קָדֳמַי בְּבֵיתָא דְּאִתְקְּרֵי שְׁמִי עֲלוֹהִי : (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: וְתַבְתּוּן וַאֲחַלְתּוּן יָת שְׁמִי וָאִתְבְתּוּן גְּבָר יָת עַבְדֵּיהּ וּגְבָר יָת אַמְּתֵיהּ דִּי פְּטַרְתּוּן בְּנֵי חוֹרִין לְנַפְשֵׁיהוֹן וּכְבַשְׁתּוּן יָתְהוֹן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לַעֲבָדִין וְלַאֲמָהָן : (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אַתּוּן לָא קַבִּילְתוּן לְמִקְרֵי חֵירוּ גְּבָר לַאֲחוּהִי וּגְבָר לַחֲבְרֵיהּ הָא אֲנָא מְכַלֵּי לְכוֹן חֵירוּ אֲמַר יְיָ מִן חַרְבָּא וּמִן מוֹתָא וּמִן כַּפְנָא וְאֶתֵּן יָתְכוֹן לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוָות אַרְעָא :


 רש''י   הנני קורא לכם דרור . מאתי שאינו אדון לכם להציל ותהיו הפקר אל החרב ואל הרעב :

 



כתובים - משלי - פרק טז

(ט) לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ: לִבֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא מְחַשֵׁב אָרְחָתֵיהּ וֵאלָהָא מְתַקֵן הִלְכְתֵיהּ :


 רש''י   לב אדם יחשב דרכו . ללכת דרך ישר : וה' יכין צעדו . כמו ששנינו ( שבת קד ) , הבא לטהר מסייעין לו :


(י) קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו: קִסְמָא שִּׂפְוָתֵיהּ דְּמַלְכָּא וּבְדִינָא לָא נִדְגוּל פוּמֵיהּ :


 רש''י   קסם על שפתי מלך . על שפתי חכם היושב בדין :


(יא) פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַיהוָה מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס: רִגְיָא וּמְסָחָא דִתְרִיצוּתָא מִן קֳדָם אֱלָהָא וְעוֹבָדוֹי כֻּלְהוֹן מִתְקְלֵי דְקוּשְׁטָא :


 רש''י   פלס ומאזני משפט וגו' . לשלם לאדם כפעלו , משפט יישטיצ''ה בלע''ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים : מעשהו כל אבני כיס . כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם :


(יב) תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא: מְרַחַקְתֵּיהּ דְּמָלְכִין דְּעָבְדִין רִשְׁעָא מְטוּל דִּבְצִדְקוּתָא תַּקִין כּוּרְסְיָא :
 



משנה שבת פרק יח

א. מְפַנִין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֵפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר. מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעֲנִיִּים. אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין:

 ברטנורה  (א) מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לשמוע הדרשה. ודוקא לדבר מצוה שרי ולא חיישינן לטרחא בשבת: ארבע וחמש. לאו דוקא דאי בעי אפילו טובא נמי: אבל לא את האוצר. כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות: מפנין תרומה טהורה. ואפילו ישראל דלא חזיא ליה יוכל לטלטלה ולפנותה כיון דחזיא לכהן: ודמאי. דחזי לעניים כדתנן (דמאי פ''ג) מאכילין את העניים דמאי, ואי בעי הוה מפקיר לנכסיה והוי עני וחזיא ליה השתא נמי חזי ליה: ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדים בן לוי ולקח המעשר בשבולין דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה, שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי, וזה שהקדים ולקח המעשר בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד ומותר באכילה אע''פ שלא הפרישו ממנו תרומה גדולה: ומעשר שני והקדש שנפדו. שפדו אותן הבעלים ונתנו את הקרן ולא נתנו את החומש, ושמעינן מהכא שהם פדויין והחומש הוי מלוה גבי בעלים: אבל לא את הטבל. ואפילו טבל דרבנן כגון הזרוע בעציץ שאינו נקוב: ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. אם הקדים בן לוי ולקח המעשר אחר שנתמרחה התבואה בכרי קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש תרומה גדולה, זהו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו האמור כאן. שכיון שנתמרחה בכרי ונתחייבה בתרומה כשלוקח המעשר ראשון, אף על פי שמפריש ממנו תרומת מעשר, כל זמן שלא הפריש ממנו תרומה גדולה טבל הוי ואסור לטלטלו בשבת: ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו. כגון שנפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שפדה מעשר שני על גרוטאות של כסף, ואין מעשר שני נפדה אלא במעות שיש עליהם צורה, דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך. והקדש אינו נפדה בקרקע, דכתיב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא, דבר הניתן מיד ליד: לוף. מין קטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. ורמב''ם פירש מין ממיני הבצלים: לעורבין. כגון עשירים שמגדלים עורבים לגדולה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ב. חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְאִם לָאו, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כּוֹפִין אֶת הַסַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיִרִדוּ. תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס. מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר, אָסוּר:

 ברטנורה  (ב) חבילי. אגודות: זרדים. ענפי האילן לחים שמזרדין אותם למאכל בהמות: כופין את הסל לפני האפרוחים. ומבטל כלי מהיכנו לא הוי, שאין האפרוחים עומדים עליו. והאומר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל מוקי למתניתין בצריך למקומו של כלי: שברחה. מן הבית: דוחין אותה. בידים: עד שתכנס. ודוקא דוחין, אבל לא מדדין, לפי שהתרנגולת מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שהוא מטלטלה. אבל אווזין ושאר עופות מדדין: מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו: והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו והוא מניע רגליו והולך: שנוטל אחת ומניח אחת. כשהתינוק מניע את רגליו מניח אחת ומגביה אחת: אבל גורר אסור. שנושאתו. וכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים, הלכך הלכתא כוותיה:

ג. אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין. וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה  (ג) אין מילדין. אין מושכין הולד מן הרחם ביום טוב דאיכא טרחא יתירא: אבל מסעדין, אוחז את הולד שלא יפול לארץ: חכמה. מילדת בקיאה: ממקום למקום. ואין חוששין לאיסור תחומין: ומחללין עליה את השבת. משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת עד כל שלשה ימים אחר שילדה, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני, מחללין. משלשה ועד שבעה, אמרה צריכה אני, מחללין; לא אמרה צריכה אני, אין מחללין. משבעה ועד שלשים, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושים צרכיה על ידי נכרי, מפני שהיא כחולה שאין בו סכנה ודבר שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי נכרי: וקושרים הטבור. של ולד שהוא ארוך, ואם לא יקשרוהו ויכרכוהו יצאו מעיו, אבל אין כורתין אותו בשבת לדברי תנא קמא: רבי יוסי אומר אף חותכין. והלכה כרבי יוסי שחותכין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק הדס וכיוצא בו: וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולקמן באידך פרקא מפרש לצרכי מילה מאי ניהו:
 



גמרא שבת דף קכז ע''א

מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן גְּדוֹלָה הַכְנָסָת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּקָתָּנֵי מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְרַב דִּימִי מִנְהַרְדָעָא אָמַר יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּקָתָּנֵי מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְהַדַר וּמִפְּנֵי בִּיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה דִּכְתִיב (בראשית י''ח) וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר וגו' אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת בָשָׂר וָדָם אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לְגָדוֹל הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלָךְ וְאִילוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי וגו' אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שִׁילָא אָמַר רִבִּי אַסֵּי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵם הַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִיקוּר חוֹלִים וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַדָּן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת אֵינִי וְהָא אֲנַן תְּנַן אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵם כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָם. הַנֵּי אֵין מִידִי אַחֲרִינָא לֹא הַנֵּי נַמֵּי (בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שַׁיְיכֵי לִישְׁנָא אַחֲרִינָא הַנֵּי) בְּהַנֵי שַׁיְיכֵי. תָּנוּ רַבָּנַן הַדָּן חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה אֶחָת בַּת יִשְׂרָאֵל וְלַמָּלּוֹן הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לְמָחָר יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי אָמַרְנוּ שֶׁמָּא יֶשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָדוּק לְרִבִּי. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי אָמַרְנוּ שֶׁמָּא מִפְּנֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ אִירַע קֶרִי לְרִבִּי אָמַר לָהֶם הָעֲבוֹדָה כַּךְ הָיָה וְאַתֶּם כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת:

 רש''י  כהשכמת בית המדרש. מדשוי להו במתניתין כי הדדי. מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדמאה ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה. לכוין בתפלתו: ה''ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד. השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה. היינו תלמוד תורה: דן את חבירו לכף זכות. בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס הי' או לטובה נתכוין יש שלום ביניהם ור''י לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ור''י לא פליג עליה: ריבה. נערה: שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלו:
 



זוהר משפטים דף קכ''ב ע''ב

אָמַר רִבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קָרָא לוֹן כְּקֹדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ דִּכְתִיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיָי וּבְגִין כַּךְ כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ וְגוֹמֵר תָּאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מָאי קָא חָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב דִינִין לְיִשְׂרָאֵל בָּתַר עֶשֶׂר אֲמִירָן. אֶלָּא הַכִי תָנֵינַן מִסִטְרָא (כ''ד א') דִגְבוּרָה אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל בְּגִינֵי כַךְ בָּעָא לְמִיתַּן שְׁלָמָא בֵינַיְיהוּ בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא תְּהֵא נְטִירָא מִכָּל סִטְרוֹי דְאָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב (ירמיה כא) דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכִי לַבֹּקֶר וְלָא בְּכָל יוֹמָא. אֶלָּא לַבֹּקֶר עַד לָא יֵיכְלוּן דַּיָינִין וְלָא יִשְׁתּוּן דְּכָל מָאן דְּדָאִין דִינָא בָּתַר דְּאָכַל וְשָׁתָה לָאו דַיָינָא דִקְשׁוֹט הוּא דִּכְתִיב (ויקרא י''ט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַאי עַל הַדָּם אַזְהָרָה לְדַיָינֵי דְלָא יֵיכְלוּן עַד דְּדַיְינֵי דִינָא וְכָל מָאן דְּדָאִין דִּינָא בָּתַר דְּאָכִיל וְשָׁתִי כְּאִלּוּ חִיֵּיב דָּמָא דְחַבְרֵיהּ לְאַחֲרָא דְהָא דָמֵיהּ מַמָּשׁ יָהִיב לְאַחֲרָא. הָאי בְמָמוֹנָא כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נַפְשָׁן דְּבָעוּ דַיָּינֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְלָא לְמֵידָן דִּינָא אֶלָּא קֹדֶם דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעַל דָּא כְתִיב דִינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וּכְתִיב (ירמיה י') אֲנִי יְיָ עוֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קָרָא אוֹתָם, כְּקֹדֶשׁ, אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ. שֶׁכָּתוּב, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', וּמִשּׁוּם זֶה כָּל אוֹכְלָיו יֶאֱשָׁמוּ. לָמַדְנוּ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מֶה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת הַדִּינִים לְיִשְׂרָאֵל, אַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ, מִצַד הַגְּבוּרָה נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם זֶה, צְרִיכִים לָתֵת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁהַתּוֹרָה תִּהְיֶה שְׁמוּרָה מִכָּל צְדָדֶיהָ. שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל דִּין, שֶׁלּוּלֵא הַדִּין לֹא הָיָה מִתְקַיֵּם, וּמִשּׁוּם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם בַּדִּין וְנִתְקַיֵּם. לָמַד רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב, דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. לַבֹּקֶר, וְלֹא כָּל הַיּוֹם. אֶלָּא לַבֹּקֶר עַד שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הַשּׁוֹפְטִים וְלֹא יִשְׁתּוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין הוּא דִּין אֱמֶת, שֶׁכָּתוּב, לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַהוּ, עַל הַדָּם. הוּא אַזְהָרָה לַשּׁוֹפְטִים שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁדָּנוּ דִּין, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, כְּאִלּוּ מְחַיֵּב דָּם חֲבֵרוֹ וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר, כִּי דָּמוֹ מַמָּשׁ נוֹתֵן לְאַחֵר, זֶהוּ בְּכֶסֶף. כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁצְרִיכִים הַשּׁוֹפְטִים לְהִשָּׁמֵר, שֶׁלֹּא לָדוּן דִּין, אֶלָּא לִפְנֵי אָכְלוֹ וְשָׁתוֹ. וְעַל זֶה כָּתוּב, דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכָתוּב, אֲנִי ה' עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וְגוֹ'.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִוֵּן לִבּוֹ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהַשְׁאָר אִם לֹא כִוֵּן לִבּוֹ יָצָא אֲפִלּוּ יָחִיד קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפַּרְשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכֵּוֵּן לִבּוֹ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן: ב. כָּל אָדָם קוֹרְאִין כְּדַרְכָּן בֵּין עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵי בְּהֵמָה וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מוּטָל וּפָנָיו טוֹחוֹת בְּקַרְקַע אוֹ מוּשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה אֲבָל קוֹרֵא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא: ג. מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וְהַשְׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וּמִכָּאן וְאִילָךְ אִם אֲנָסַתּוּ שֵׁינָה אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ:

 



מוסר

מלוקט מספרי מוסר

יִזָּהֵר הָאָדָם מִלִּהְיוֹת עָצֵב וְנֶאֱנַח כִּי הָעַצְבוּת וְהָאֲנָחָה גּוֹרְמִין לְהִטָּמֵא כִּי הִיא מִדַּת פְּלוֹנִית כִּשְׁמָהּ וּבִהְיוֹתוֹ תּוֹפֵס אוּמְנוּתָהּ נוֹתֵן לָהּ יַד לַעֲשׂוֹת בּוֹ תַּאֲוָתָהּ כִּיוַן דְּהוּא מִסִּטְרָא דִּילָהּ. וּמִלְּבַד שֶׁמִּדַּת עַצְבוּת רָעָה מְאֹד כִּי גוֹרֶמֶת בִּיטוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּלְעַרְבֵּב הַמּוֹחַ וּמַרְבֶּה הַעַצְלוּת מִלְּקַיֵּים הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּמִזֶּה נִמְשַׁךְ מַחֲלוֹקֶת בְּבֵיתוֹ עַל לֹא דָּבָר וְיִהְיֶה שָׂנְאוּי וּמְתוּעָב. עוֹד בָּהּ שֶׁגוֹרֵם לְסַלֵּק הַשְּׁכִינָה מֵעָלָיו וּמִקִּרְבּוֹ כִּי הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת שִׂמְחָה וְאָדָם זֶה הַמַּ''ר רַ''ב אֲנָחָה. וְלֹא דַי זֶה אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְדַּבֵּק עִם הַפְּלוֹנִית שֶׁזֶּהוּ מִדָּתָה. וְהִיא מִטַמְּאָה אוֹתוֹ כִּי הוּא חֶלְקָה וְסִימָן לַדָּבָר עֶצֶ''ב מַזְרִיעַ זֶרַע לָכֵן אַתָּה בֶן אָדָם שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹת תִּקוּן הַיְסוֹד הַעֲבֵר רָעָה מֵעָלֶיךָ וְתִהְיֶה שָׂמֵחַ תָּמִיד אוּלַי תִּזְכֶּה שֶׁבִּהְיוֹתְךָ שָׂמֵחַ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה תִּדְבַּק בַּשְׁכִינָה הַנִּקְרֵאת שִׁמְחָה וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי חֵטְא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ:

 



משפטים יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: וְאִם תְּלָת אִלֵין לָא יַעְבֵּד לַהּ וְתִפּוֹק מַגָן בְּלָא כְסַף:


 רש''י   ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחת משלש אלה לא יעשה לה, ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יגרע מפדיונה ותצא, וזה לא יעדה לא לו ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה: ויצאה חנם. רבה לה יציאה לזו יותר ממה שרבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא סימנין. ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים טו יב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן, או אינו אומר שתצא אלא בבגרות תלמוד לומר אין כסף לרבות יציאת בגרות ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם, שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק:


(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: דְיִמְחֵי לֶאֱנַשׁ וְיִקְטְלִנֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:


 רש''י   מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כלם, אפרש: מכה איש ומת. למה נאמר, לפי שנאמר (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, שומע אני בהכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חיב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש, ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חיב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפלו קטן ואפילו אשה. ועוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפלו קטן שהכה והרג יהא חיב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם, אפלו נפלים במשמע, תלמוד לומר מכה איש, אינו חיב עד שיכה בן קימא ראוי להיות איש:


(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּדְלָא כְמַן לֵהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אִתִּמְסַר לִידֵהּ וֶאֱשַׁוִי לָךְ אֲתַר דִי יֵעִרוֹק לְתַמָן:


 רש''י   ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכון: צדה. לשון ארב, וכן הוא אומר (שמואל א כד יא) ואתה צודה את נפשי לקחתה, ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד (בראשית כז לג) , שצידת חיות אין נופל ה''א בפועל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדיה ופועל שלו צודה, וזה פועל שלו צד. ואומר אני פתרונו כתרגומו ודלא כמן ליה. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת ממחלוקת של צד, נחברנו בחלק (ישעיה סו יב) על צד תנשאו, (שמואל א' כ כ) צדה אורה, (דניאל ז כה) ומלין לצד עלאה ימלל. אף כאן אשר לא צדה לא צדד למצוא לו שום צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון אורב הוא: והאלהים אנה לידו. זמן לידו, לשון (תהלים צא י) לא תאנה אליך רעה, (משלי יב כא) לא יאנה לצדיק כל און, (מלכים ב' ה ז) מתאנה הוא לי, מזדמן למצא לי עלה: והאלהים אנה לידו. ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקדוש ברוך הוא שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקדוש ברוך הוא מזמנן לפנדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם, וזה שהרג שוגג עולה בסלם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג: ושמתי לך מקום. אף במדבר, שינוס שמה, ואיזה מקום קולטו, זה מחנה לויה:


(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְבַר עַל חַבְרֵהּ לְמִקְטְלֵהּ בִנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵהּ לִמְמָת:


 רש''י   וכי יזיד. למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו' שומע אני אפילו גוי, והרופא שהרג ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג על רעהו ולא על גוי. להרגו בערמה. ולא שליח בית דין והרופא והרודה את בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין: מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות:


(טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: וּדְיִמְחֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:


 רש''י   ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחברו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה, ואינו חיב אלא בהכאה שיש בה חבורה: אביו ואמו. או זה או זה: מות יומת. בחנק:



נביאים - ירמיה - פרק לד

(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: וְאֶתֵּן יָת גּוּבְרַיָּא דַּעֲבָרוּ עַל קְיָמֵי דְּלָא קִיְּמוּ יָת פִּתְגָמַי קְיָמָא דִּי גָּזְרוּ קֳדָמַי עֶגְלָא דְּפָסְקוּ לִתְרֵיְן וַעֲבָרוּ בֵּין פַּלְגוֹהִי :


 רש''י   העגל אשר כרתו לשנים . כשחזרו וכבשום כרתו כולם ברית למרוד במקום וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר ככה יבתר ויחלק העובר עליה :


(יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: רַבְרְבֵי יְהוּדָה וְרַבְרְבֵי יְרוּשְׁלֵם וְרַבְרְבַיָּא וְכַהֲנַיָּא וְכָל עַמָּא דְּאַרְעָא דְּעָבְרוּ בֵּין פַּלְגֵי עֶגְלָא : (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶמְסָר יָתְהוֹן בְּיָד בַּעֲלֵי דְּבָבֵיהוֹן וּבְיָד דִּבְעָן לְמִקְטְלָהוֹן וּתְהֵא נִבְלָתְהוֹן מְשַׁגְּרָא לְמֵיכָל לְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְלִבְעִיִרָא דְּאַרְעָא : (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: וְיָת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ שִׁבְטָא דְּבֵית יְהוּדָה וְיָת רַבְרְבוֹהִי אֶמְסָר בְּיָד בַּעֲלֵי דְּבָבֵיהוֹן וּבְיָד דִּבְעָן לְמִקְטְלָהוֹן וּבְיָד מַשִׁירְיַת מַלְכָּא דְּבָבֶל דְּאִסְתַּלָּקָא מִנְּכוֹן :


 רש''י   העולים מעליכם . מפני חיל פרעה שיצא ממצרים כמו שמפורש בספר זה ( ל''ז ) :


(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב: הָא אֲנָא מַפְקֵיד אֲמַר יְיָ וַאֲתִיבִינוּן עַל קַרְתָּא הֲדָא וִיגִיחוּן קְרָבָא עֲלָהּ וְיִכְבְּשׁוּנַהּ וְיוֹקְדוּנָה בְּנוּרָא וְיָת קִירְוַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה אֶתֵּן לְצַדּוּ מִבְּלִי יָתִיב :


 רש''י   הנני מצוה . ושב חיל פרעה לארצו והכשדים ישובו עליכם :

 



כתובים - משלי - פרק טז

(יג) רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב: רְעוּתֵיהּ דְּמַלְכָּא שִּׂפְוָתָא דְצִדְקְתָא וּמִלְּתָא דִתְרִיצֵי רָחֵם :


 רש''י   תועבת מלכים עשות רשע . דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע :


(יד) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה: חֶמְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא מַלְאֲכֵי דְמוֹתָא אִנוּן וְגַבְרָא חַכִּימָא נִדְעֲכִנֵיהּ :


 רש''י   חמת מלך . הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתתם : ואיש חכם יכפרנה . יפייסנה :


(טו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ: בִּנְהוֹרָא דְּפַרְצוּפֵיהּ דְּמַלְכָּא חַיֵּי וְצִבְיוֹנֵיהּ הֵיךְ עֲנָנָא בִּבְרִירוּתָא :


 רש''י   באור פני מלך חיים . מי שהקב''ה מסבי' לו פני' חיים הוא לו לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו : ורצונו כעב מלקוש . מי שהוא מרוצה לו רצונו טוב לו כעב המביא את המטר :


(טז) קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף: דְּקָנֵי חָכְמְתָא טָבָא לֵיהּ מִן דַּהֲבָא סְנִינָא וּדְקָנֵי בְיוּנָא טָב מִן סַנְיָא גַבְיָא : (יז) מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ: שְׁבִילָא דִתְרִיצֵי מִסְטֵי מִן בִּישְׁתָּא וּדְמַזְהַר נַפְשֵׁיהּ נָטַר אָרְחֵיהּ :
 



משנה כתובות פרק ב

א. הָאִשָׁה שֶׁנִתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת בְתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה:

 ברטנורה  (א) האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה: הוא אומר. קאי אנתגרשה. ואי אנתארמלה, היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה: הינומא. איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו: וראשה פרוע. שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה: אף חילוק קליות. במקומו של ר' יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ואינה גובה אלא מנה:

ב. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו וְהוּא אוֹמֵר לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

 ברטנורה  (ב) ומודה רבי יהושע. אף על גב דלעיל בפ''ק גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהמנינן לאשה במאי דאמרה משארסתני נאנסתי ופסלה עצמה מן הכהונה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני והיתה כשרה לכהונה. הני מילי היכא דאיכא איסור והיתר לפסול לכהונה או להכשיר, בהא פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהימנינן לה במגו, אבל היכא דליכא איסור והיתר אלא דררא דממונא, כגון האומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, מודה ר' יהושע לר' גמליאל דבכהאי גונא מהימנינן ליה במגו דאי בעי אמר שלי היא ואמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן: ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן. בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמועינן כגון שלא אכלה אלא שתי שנים בפני האב ושנה אחת בפני הבן, כיון דלא שלמו לו שלש שני חזקה בחיי האב, השנה שאכלה בפני הבן אינו עולה למנין שני חזקה:

ג. הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ כְּתָב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, קְטַנִּים הָיִינוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְתָב יָדָם אוֹ שֶׁהָיָה כְתָב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אֵינָן נֶאֱמָנִין:

 ברטנורה  (ג) אנוסים היינו. אונס נפשות שמא יהרגנו. אבל אונס ממון שמא יקח ממונו, וכ''ש אם אמרו בשביל רוב ממון שנתן לנו, אינן נאמנין, דאין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה. וכן פסולי עדות היינו, מחמת קורבה. אבל מחמת עבירה אינן נאמנים: יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב''ד ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין זה לשל זה:

ד. זֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי וְזֶה כְתָב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי וְזֶה כְתָב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. זֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי, צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְתָב יָדִי:

 ברטנורה  (ד) הרי אלו נאמנים. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב: צריכים לצרף עמהם אחר. שעל כתב ידן הן מעידין לא על מנה שבשטר. וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב: וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהם אחר. שעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נמצאו שני עדים על מנה שבשטר. והלכה כחכמים:

ה. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא:

 ברטנורה  (ה) אם משנישאת. לא נישאת ממש, אלא אם משהתירוה לינשא באו עדים שנשבית: לא תצא. מהיתרה הראשון, ותנשא לכתחלה. אבל אם באו עדים שנטמאת, אפילו היו לה כמה בנים תצא:

ו. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, וְזֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת:

 ברטנורה  (ו) שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו: שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת חברתי טהורה: הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקלו להכשיר עד אחד ואפילו עבד ואפילו אשה ואפילו קטן מסיח לפי תומו. ובלבד שיעיד העד שלא פירש ממנה משעה שנשבית עד שיצאה מרשות הגוים:

ז. וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים זֶה אוֹמֵר כֹּהֵן אָנִי וְזֶה אוֹמֵר כֹּהֵן אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

 ברטנורה  (ז) אינן נאמנים. ליתן להם תרומה: ובזמן שהן מעידין זה על זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן:

ח. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵימָתַי, בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין, מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְגַן, מַעֲלִין לַכְּהֻנְּה עַל פִּי עֵד אֶחָד:

 ברטנורה  (ח) ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע''פ עד אחד. אפילו היכא דליכא גומלין, וכ''ש הכא דאיכא למיחש לגומלין, העד אתה עלי ואני עליך: עוררין. שקורין עליו שם פסול. ואין ערעור פחות משנים: מעלין. היכא דליכא גומלים. והיינו דאיכא בין ר' אליעזר לתנא קמא דר' יהודה: רשב''ג אומר מעלין לכהונה. בגמרא פריך, רשב''ג היינו ר' אליעזר. ומסיק, דבמצטרפין לעדות קמפלגי, כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ר' שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה על פי זה העד האחרון מפני שמצרפין אותו עם העד הראשון שביטל הקול ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ואע''פ שלא העידו עדותן בבת אחת עדותן מצטרפת, ואמרינן אוקי הני תרי דאמרי כהן הוא להדי תרי דאמרי דבן גרושה הוא, ואוקי גברא אחזקתיה. ולר' אלעזר לא מסקינן ליה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד דכהן הוא. והלכה כר''ש בן גמליאל שהעדים מצטרפין אע''פ שלא העידו עדותן כאחד:

ט. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִידֵי גוֹיִם עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם, כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָב, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

 ברטנורה  (ט) ע''י ממון מותרת לבעלה. שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה: על ידי נפשות. שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן: כרכום. תרגום מצור, כרכומא: פסולות. אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי, ומתוך שיכולה לומר נחבאתי, נאמנת גם כן כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי: המעון הזה. שבועה היא: אין אדם מעיד ע''י עצמו. ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו הרי זה מעיד עליה ונושאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה לא נתן ממונו עליה:

י. וְאֵלוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגוֹדְלָן מָה שֶׁרָאוּ בְּקוֹטְנָן. זֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי. וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אָחִי. זָכוּר הַיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָצְתָה בְּהִינוֹמָא. וְרֹאשָׁה פָּרוּעַ. וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֶפֶר לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָנוּ עַל הַגּוֹרֵן. וְהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָאִין בַּשַּׁבָּת אֲבָל אֵין (אָדָם) נֶאֱמָן לוֹמַר, דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

 ברטנורה  (י) זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן: שיצתה בהינומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובה מאתים. ואע''ג דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא: ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר. כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן: לאכול בתרומה. וע''פ עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע''פ עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה: ושהיה חולק עמנו על הגורן. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אא''כ רבו עמו: ושהמקום הזה בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן: ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומים דרבנן: מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה:
 



גמרא כתובות דף כ''ב ע''א

אָמַר רִבִּי אָמֵי מְנַיִן לְהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ''ב) אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶה לְאִשָּׁה. לָאִישׁ אֲסָרָה הַזֶה הִתִּירָהּ. לָמָה לִי קְרָא סְבָרָא הִיא הוּא אֲסָרָהּ וְהוּא שָׁרֵי לָהּ אֶלָּא כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְכִדְרַב הוּנָא דְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מְנַיִן לְאַב שֶׁנֶּאֱמָן לֶאֱסוֹר אֶת בִּתּוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לָמָה לִי מִבְעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רִבִּי יוֹנָה דְתָנֵי רִבִּי יוֹנָה אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה וְלֹא לְיָבָם. תָּנוּ רַבָּנָן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת. וְהָא שָׁוְויָה לְנַפְשָׁהּ חֲתִיכָא דְאִיסוּרָא אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֵיהָּ תַּנְיָא נַמִּי הַכִי אָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֵיהָ נֶאֱמֶנֶת וּמַעֲשֶׂה נַמֵּי בְּאִשָּׁה אֶחָת גְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה גְדוֹלָה בְּנוֹי וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם לְקַדְּשָׁהּ וְאָמְרָה לָהֶם מְקוּדֶשֶׁת אֲנִי לְיָמִים עָמְדָה וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים מַה רָאִית לַעֲשׂוֹת כֵּן. אָמְרָה לָהֶם בַּתְּחִלָּה שֶׁבָּאוּ עָלַי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהוּגָנִים אָמַרְתִּי מְקוּדֶשֶׁת אֲנִי עַכְשָׁיו שֶׁבָּאוּ עָלַי אֲנָשִׁים מְהוּגָנִים עָמַדְתִּי וְקִדַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי וְזוּ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַב אַחָא שַׂר הַבִּירָה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּאוּשָׁא וְאָמְרוּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. בָּעָא מִינֵיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי מַהוּ אָמַר לֵיהּ אַף בְּזוּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. תָּנָא מִינֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין וַאֲפִלּוּ הַכִי לֹא עָבַד שְׁמוּאֵל עוֹבָדָא בְּנַפְשֵׁיהּ:

 רש''י  נתתי לאיש. אסרה לכל העולם דלא ידעי' למאן וכי אמר הזה התירה לו: שנאמן לאסור את בתו. כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה כדאמרי' בפ' נערה שנתפתת' מנין שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסר' על הכל: את בתי נתתי. אלמא בדידי' תליא נתינ' והימני' קרא למימר הכי: הזה למה לי. כיון דלאו להפה שאסר מבעי לי': ולא ליבם. אם הוציא שם רע על נישואי אחיו שאין היבם נידון כמוציא שם רע ליענש במאה כסף והכי מוכח לקמן בפרק נערה: אמתלא. משל וטעם למה אמרה תחלה מקודשת אני: אם נתנה אמתלא לדברי'. הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת: אמרה טמאה אני. אמרה לבעלה נדה אני: טהורה אני. לא הייתי נדה: לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה:
 



זוהר משפטים דף קכ''ג ע''ב

דָּבָר אַחֵר וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים פ''א) שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ וְגוֹמֵר. לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְגוֹמֵר. אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְגוֹמֵר. הַנֵי קְרָאֵי אֲמָרָן דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ. שְׁמַע עַמִּי בְּכַמָּה אַתְרִין אַזְהָרַת אוֹרַיְיתָא לְבַר נַשׁ בְּכַמָּה אַתְרִין קֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהִיר בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ וְכֹלָּא לְתוֹעַלְתָּא דְבַר נַשׁ בְּגִין דְּיִנְטַר פִּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּכָל מָאן דְיִנְטַר אָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא וְאִשְׁתְּדַל בָּהּ כְּמָאן דְּאִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּתַנֵינָן אוֹרַיְיתָא כְּלָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמָאן דְּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ כְּמָאן דְּמִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כֹלָּא חַד שְׁמָא קַדִּישָׁא הוּא שְׁמָא עִלָּאָה שְׁמָא דְכָלִיל כָּל שְׁמָהָן. וּמַאן דְּגָרַע אוֹת חַד מִינָהּ כְּאִלּוּ עַבִיד פְּגִימוּתָא בִשְׁמָא קַדִּישָׁא. תָּאנָא וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא תוֹסִיף עַל אוֹרַיְיתָא וְלֹא תִגְרַע מִנַּיְהוּ רִבִּי חִיָּיא אָמַר וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים דָּא מָאן דְּיִתְעֲסַק בְּסִפְרִין אַחֲרָנִין דְּלָא מִסִטְרָא דְאוֹרַיְיתָא לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ דְּאָסִיר אֲפִלּוּ לְאַדְכְּרָא לוֹן וּלְמֵילַף מִנַיְיהוּ טַעֲמָא כָּל שֶׁכֵּן עַל אוֹרַיְיתָא. רִבִּי יְהוּדָה מַתְנֵי הַכִי מָאי טַעֲמָא כְתִיב וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְסָמִיךְ לֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמוֹר אֶלָּא מָאן דְּלָא נָטִיר הָאי כְמָאן דְּלָא נָטִיר מְהֵימְנוּתָא דְקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מָאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּבֵיהּ אֲחִידָא מִלָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק וְכֵן בְּכָל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין דְּהָא כֻלְּהוּ אֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְעַל דָּא תָנֵינָן מָאי דִכְתִיב (דברים ט''ז) שָׁלש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה מִשּׁוּם דִּבְהוּ תַלְיָיא מְהֵימְנוּתָא. יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֲמָאי כָל זְכוּרְךָ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל זְכוּרְךָ מַמָּשׁ בְּגִין דְּנַטְּלִין בִּרְכָתָא מִמַּבּוּעָא דְנַחֲלָא. מִכָּאן תָּנֵינָן כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְאִתְגְּזַר בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּגִין דְיִטּוֹל בִּרְכָתָא מִמַּבּוּעֵי דְּנַחֲלָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

 תרגום הזוהר  פֵּרוּשׁ אַחֵר עַל, וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָךְ וְגוֹ'. לֹא יִהְיֶה בְךְ אֵל זָר וְגוֹ'. אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךְ הַמַּעֲלְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. מִקְרָאוֹת אֵלּוּ אֲמָרָם דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְיֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. שְׁמַע עַמִּי, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה הַתּוֹרָה לָאָדָם, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר בָּאָדָם, וְהַכֹּל לְתוֹעֶלֶת הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּשְׁמֹר דַּרְכֵּי הַתּוֹרָה, וְעוֹסֵק בָּהּ, כְּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. שֶׁלָּמַדְנוּ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בָּהּ כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁם אֶחָד קָדוֹשׁ הוּא, שֵׁם עֶלְיוֹן, שֵׁם הַכּוֹלֵל. וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ אוֹת אַחַת מִמֶּנָּהּ, כְּאִלּוּ עָשָׂה פְּגָם בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. לָמַדְנוּ, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, אַל תּוֹסִיף עַל הַתּוֹרָה וְעַל תִּגְרַע מִמֶּנָּהּ. רַבִּי חִיָּא אָמַר, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, זֶה מִי שֶׁעוֹסֵק בִּסְפָרִים אֲחֵרִים, שֶׁאֵינָם מִצַד הַתּוֹרָה. לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךְ. שֶׁאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַזְכִּירָם וְלִלְמֹד מֵהֶם טַעַם. וְכָל שֶׁכֵּן, טַעַם עַל הַתּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה לוֹמֵד כָּךְ. מַה הַטַּעַם שֶׁכָּתוּב, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְסָמוּךְ לוֹ, וְאֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר, אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר זֶה, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ אָחוּז הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְכֵן בְּכָל שְׁאָר הַחַגִּים וּזְמַנִּים, שֶׁכֻּלָּם אֲחוּזִים בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן. וְעַל זֶה לָמַדְנוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב, שָׁל. ש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, מִשּׁוּם שֶׁבָּהֶם. תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה. יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךְ, לָמָּה כָּל זְכוּרְךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל זְכוּרְךְ מַמָּשׁ מִשּׁוּם שֶׁמְּקַבְּלִים בְּרָכָה מִמַּבּוּעַ שֶׁל הַנַּחַל, מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמּוֹל, צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁמְּקַבֵּל בְּרָכָה מִן הַמַּבּוּעַ שֶׁל הַנַּחַל. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךְ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. וְכָתוּב אֶל פְּנֵי הָאָדוֹן ה'.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה מַפְסִיק עַד שֶׁיִקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ וְכֵן הָאוּמְנִין בְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא קְרִיאָתָן עֲרָאי וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא הוּא כְדַרְכּוֹ וְעוֹסֵק בִּמְלָאכְתּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַכּוֹתֵל קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ: ב. הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹסֵק וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים לֹא יַפְסִיק אֶלָּא יִגְמוֹר עִסְּקֵיהֶן וְיִקְרָא אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת: ג. הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפּוֹרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּדִּין גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָירֵא שֶׁמָּא יַעֲבוֹר זְמַן קְרִיאָתָהּ וּפָסַק וְקָרָא הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 



מוסר

מלוקט מספרי מוסר

כְּשֶׁרוֹצֶה לִשְׁכַּב בַּלַּיְלָה יִזָּהֵר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה כְּהוֹגֵן תֵּיבָה בְּתֵיבָה וְסֵדֶר קְרִיאַת שְׁמַע כַּכָּתוּב בִּסְפָרִים וְיֹאמַר וִדּוּי כַּכָּתוּב שָׁם וּבִתְחִלַּת שְׁכִיבָתוֹ אִם יָכוֹל יְהַרְהֵר אֵיזֶה פָסוּק אוֹ דְבַר תּוֹרָה וְהוּא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְהִנָּצֵל מִקֶּרִי כִּי יָשֵׁן מַמָּשׁ מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה וְעֵץ חַיִּים הִיא לִדָּבֵק בַּחַיִּים. וְאַזְהָרָה שָׁמַעְנוּ כִּי בִּתְחִלַּת שְׁכִיבָה יִישַׁן עַל צַד שְׂמֹאל וּמִלְּבַד שֶׁעַל פִּי הָרְפוּאָה טוֹב לַגוּף לִישָׁן בִתְחִלַּת הַלַּיְלָה עַל צַד שְׁמֹאל גַּם הוּא רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁמַּכְנִיעַ צַד שְׂמֹאל. וִידִיעַת הַהֲפָכִים אַחַת הִיא כְּטַעַם לְשַׁ''ד כֵּן הַשּׁוֹכֵב עַל צַד יָמִין מַגְבִּיר צַד שְׂמֹאל בַּעֲשׂוֹתוֹ וְל''וֹ אָחַ''ז לִקְרוֹ''א לוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן וּבְיּוֹתֵר צָרִיךְ לִזָּהֵר מִדְּבָרִים אֵלּוּ בִּהְיוֹתוֹ בַּעַל תְּשׁוּבָה כִּי הַחוֹטֵא אֵין מְדַקְדְּקִין עִמּוֹ עַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין אֲבָל בַּעַל תְּשׁוּבָה רוֹדְפִין אַחֲרָיו וְצָרִיךְ לִזָּהֵר:

 



משפטים יום רביעי

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: וְדִיִגְנוּב נַפְשָׁא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:


 רש''י   וגנב איש ומכרו. למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר (שם) גונב נפש, לכך הצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה: ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קדם מכירה: מות יומת. בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא. והפסיק הענין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי הינו פלוגתא, דמר סבר מקשנן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשנן:


(יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: וְדִיְלוּט אֲבוּהִי וְאִמֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:


 רש''י   ומקלל אביו ואמו. למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו, אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, תלמוד לומר ומקלל אביו ואמו סתם בין איש ובין אשה. אם כן למה נאמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן: מות יומת. בסקילה, וכל מקום שנאמר דמיו בו, בסקילה ובנין אב לכלם (ויקרא כ כז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ובמקלל אביו ואמו נאמר (ויקרא כ ט) דמיו בו:


(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין וְיִמְחֵי גְבַר יָת חַבְרֵהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְכוּרְמֵיזָא וְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן:


 רש''י   וכי יריבן אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק כד) עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו: ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו:


(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: אִם יְקוּם וִיהַלִיךְ בְּבָרָא עַל בּוּרְיֵהּ וִיהֵי זַכָּאָה מָחַיָא לְחוֹד בּוּטְּלָנֵהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵם:


 רש''י   על משענתו. על בוריו וכחו: ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא למדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה: רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאלו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר (פסוק כד) יד תחת יד רגל תחת רגל: ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא:


 שני (כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עַבְדֵהּ אוֹ יָת אַמְתֵהּ בְּשָׁלְטָּן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵהּ אִתְדָנָא יִתְּדָן:


 רש''י   וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. והרי היה בכלל (פסוק יב) מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור: בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו אין בו כדי להמית, תלמוד לומר בישראל (במדבר לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, והלא דברים קל וחמר מה ישראל חמור אין חיב עליו, אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית, ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן: נקם ינקם. מיתת סייף, וכן הוא אומר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית:


(כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: בְּרַם אִם יוֹמָא אוֹ תְרֵין יוֹמִין יִתְקַיָם לָא יִתְּדָן אֲרֵי כַסְפֵּהּ הוּא:


 רש''י   אך אם יום או יומים יעמד לא יקם. אם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת: לא יקם כי כספו הוא. הא אחר שהכהו, אף על פי ששהה מעת לעת קדם שמת, חיב:



נביאים - ירמיה - פרק לה

לה (א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: פִּתְגָם נְבוּאָה דַּהֲוָה עִם יִרְמְיָה מִן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמֵי יְהוֹיָקִים בַּר יֹאשִׁיָּה מַלְכָּא שִׁבְטָא דְּבֵית יְהוּדָה לְמֵיִמָר : (ב) הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן: אֵיזָל לְוָת בְּנֵי בֵּית רֵכָב וּתְמַלֵּל עִמְּהוֹן וְתַעֲלִינוּן לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ לְחָדָא מִן לִשְׁכְּתָא וְתַשְׁקֵי יָתְהוֹן חֲמְרָא :


 רש''י   אל בית הרכבים . בני יונדב בן רכב ומבני יתרו היו :


(ג) וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ בֶּן חֲבַצִּנְיָה וְאֶת אֶחָיו וְאֶת כָּל בָּנָיו וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים: וְדַבְּרִית יָת יַאֲזַנְיָה בַּר יִרְמְיָה בַּר חֲבְצַנְיה וְיָת אֲחוּהִי וְיָת כָּל בְּנוֹהִי וְיָת כָּל בְּנֵי בֵּית רֵכָב : (ד) וָאָבִא אֹתָם בֵּית יְהוָה אֶל לִשְׁכַּת בְּנֵי חָנָן בֶּן יִגְדַּלְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵצֶל לִשְׁכַּת הַשָּׂרִים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְלִשְׁכַּת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן שַׁלֻּם שֹׁמֵר הַסַּף: וְאָעֵלִית יָתְהוֹן לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ לְלִשְׁכַּת בַּר חָנָן בַּר יַגְדִלְיָהוּ נְבִיַּיָּא דַּיְיָ דְּבִסְטָר לִשְׁכַּת רַבְרְבַיָא דְּמֵעֵיל לִשְׁכַּת מַעֲשֵּׂיָה בַּר שִׁלֵּם אַמַּרְכְּלָא :


 רש''י   איש האלהים . נביא דה' : שומר הסף . אמרכלא טרשורי''ר בלע''ז :


(ה) וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן: וִיהָבִית קֳדָם בְּנֵי בֵּית רֵכָב כַּלִּידִין מִלָּן חַמְרָא וְכָסִין וַאֲמָרִית לְהוֹן שְׁתוּ חֲמְרָא : (ו) וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: וַאֲמָרוּ לָא נִשְׁתֵּי חֲמְרָא אֲרֵי יוֹנָדָב בַּר רֵכָב אֲבוּנָא פָּקִיד עֲלָנָא לְמֵימָר לָא תִּשְׁתּוּן חֲמְרָא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן עַד עָלְמָא :
 



כתובים - משלי - פרק טז

(יח) לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ: קֳדָם תַּבְרָא גֵוְתָנוּתָא וָקֳדָם תַּקְלָא רָמַת רוּחָא : (יט) טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת (עניים) עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים: טָב הוּא שְׁפַל רוּחַ וְעֶנְוָנָא מִן הוּא דְמַפְלִיג עַדִיתָא עִם גֵיוְתָנֵי :


 רש''י   טוב שפל רוח . טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים :


(כ) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה אַשְׁרָיו: דְּמִסְתַּכַּל בְּמִלְּתָא יִשְׁכַּח טַבְתָא וְדִמְסַבַר בֵּאלָהָא טוּבוֹהִי :


 רש''י   משכיל על דבר ימצא טוב . הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב : ובוטח בה' אשריו . כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב''ה ועושה הטוב : אשריו . הן אשוריו שלו :


(כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח: חַכִּים לִבָּא יִתְקְרֵי סוּכְלָתָנָא וּדְחַלְיָן שִּׂפְוָתֵיהּ מוֹסִיף אוּלְפָנָא :


 רש''י   לחכם לב יקרא נבון . שלמד חכמה מרבו : יקרא נבון . סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון : ומתק שפתים יוסיף לקח . כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח :


(כב) מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת: מַבּוּעַ דְּחַיֵּי סוּכְלָא דְמָרֵיהּ וּמַרְדּוּתֵיהּ דְּשַׁטְיֵי שַׁטְיוּתָא :


 רש''י   מקור חיים שכל . לבעליו . וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו : ומוסר אוילים אולת . יסורי אוילים ע''י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים :


(כג) לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח: לִבָּא דְחַכִּימָא מִסְתַּכַּל פּוּמֵיהּ וּבִשִּׂפְוָתוֹהִי מוֹסִיף אוּלְפָנָא :


 רש''י   לב חכם ישכיל פיהו . לבו מלמד את פיו לדבר צחות . ( ועל שפתיו יוסיף לבו לקח ) :

 



משנה בבא מציעא פרק ח

א. הַשׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ אוֹ שָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שָׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וּלְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה, וָמֵתָה, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם. אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וָמֵתָה, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:

 ברטנורה  (א) השואל את הפרה ושאל בעלה עמה. אם היו בעלים של פרה אצל השואל לעשות מלאכתו, בין שהיו שאולים אצלו או שכורים, בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת, אם מתה פטור: שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל, שהוא שאול או שכור לו לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם: אבל שאל את הפרה כו'. אם היה עמו בשעת אונסים ולא היה עמו בשעת שאלה, חייב, דלא הוי שאלה בבעלים לאפטורי אא''כ היה עמו בשעת שאלה: שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם. והכי אשמועינן קרא בעליו, אין עמו בשעת שאלה אע''פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה שלם ישלם:

ב. הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיוֹם, שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר, שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וָמֵתָה, הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, חַיָּב. הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלָה וְזֶה אוֹמֵר שְׂכוּרָה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:

 ברטנורה  (ב) המשאיל אומר שאולה מתה. ואתה חייב באונסיה: איני יודע. שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים: חייב. הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך, חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ואמר ליה שואל, חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא. והוי ליה מודה במקצת וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודמיא להך מנה לי בידך ואמר ליה היאך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם: ישבע השוכר ששכורה מתה. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיי''ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והכי נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה, ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה: יחלוקו. מתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה. אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע הנתבע שאינו יודע ופטור:

ג. הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, וְשִׁלְּחָהּ לוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ, אוֹ בְיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל, וָמֵתָה, פָּטוּר. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל שַׁלְּחָהּ לִי בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ בְיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּשְׁאִיל, הֲרֵינִי מְשַׁלְּחָהּ לָךְ בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ בְיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְיַד שְׁלוּחֲךָ, וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל שַׁלַּח, וְשִׁלְּחָהּ וָמֵתָה, חַיָּב. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירָהּ:

 ברטנורה  (ג) ביד בנו. המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל: או ביד בנו ועבדו ושלוחו של שואל. פטור אם מתה בדרך. והאי שלוחו של שואל איכא דמוקי לה (בב''ק דף ק''ד) בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוייה, חייב השואל באונסיה משמסרה לו. ואיכא דאמרי אפילו עשאו שליח בעדים אינו מתחייב על ידו באונסים, דהכי קאמר ליה, אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר: אמר לו השואל שלחה לי וכו'. ביד עבדך, חייב. האי עבדך בעבד עברי קאמר, דאילו עבד כנעני יד עבד כיד רבו והוי כאילו לא יצאת מרשות משאיל וכאילו המשאיל עצמו הוליכה לו ופטור השואל אם נאנסה בדרך: וכן בשעה שמחזירה. אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל, לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל, ואם נאנסה בדרך, חייב. אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו', ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור. ומתניתין דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאלתו שהוא חייב באונסיה. אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתו, דין שומר שכר יש לו [הואיל ונהנה ממנה] ולא דין שואל, ואם שלחה ביד בנו ועבדו או שלוחו. בין שלו בין של משאיל, ונאנסה בדרך, פטור:

ד. הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַחֲמוֹר וְיָלְדָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה, זֶה אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי, וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי, יַחֲלֹקוּ. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכֵן שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, זָכָה בַּגָּדוֹל. הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן. זֶה אוֹמֵר גָּדוֹל וְזֶה אוֹמֵר קָטָן, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכָר. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ:

 ברטנורה  (ד) המוכר שפחתו וילדה. דעבד כנעני נקנה בכסף, וכשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו, או לאחר שילדה והולד של בעלים. אבל פרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה, וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר אי לא ילדה, להכי איצטריך למתני המחליף, דעל ידי חליפין כיון שמשך האחד נקנה האחר בכל מקום שהוא, לפיכך אין ידוע אם ילדה אם לא ילדה: יחלוקו. ומתניתין סומכוס היא, ולית הילכתא כוותיה: זה אומר גדול וזה אומר קטן. זה אומר דמי עבד גדול וזה אומר דמי עבד קטן. דאילו עבד ממש. הא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ועוד, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ולא היה כאן מקום לשבועה:

ה. הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לָעֵצִים, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לַסְאָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. עָשׂוּ רְבִיעִית לַסְאָה, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ. שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ:

 ברטנורה  (ה) המוכר זיתיו לעצים. שיקוץ אותן לשרפם, והשהה אותן בקרקע: ועשו. זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן: הרי אלו של בעל הזיתים. דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. ורביעית שאמרו, חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן. ומתניתין בשמכר זיתיו על מנת לקוץ סתם. אבל אם אמר לו לקוץ מיד, אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואם אמר לקוץ לכשתרצה, אפילו יותר מרביעית לבעל הזיתים: וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו. בגמרא מוקי לה כגון ששטף נהר הזיתים עם גושיהן, דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולים לחיות על ידו, ומפני כן הם פטורים מערלה. וכל שלש שנים הראשונות הוא דיחלוקו, דאע''ג דקרקע של זה מגדלן, מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מנייהו משום ערלה. אבל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה, אי אנא נטעי, לאחר שלש מי לא הוה אכילנא:

ו. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח, בִּימוֹת הַחַמָּה, שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבַחֲנֵיִּוֹת, אֶחָד עֲיָרוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים, שָׁלשׁ שָׁנִים:

 ברטנורה  (ו) המשכיר בית לחבירו. סתם: בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלשים יום. כלומר, אם בא להוציאו קודם הפסח צריך שיודיענו שלשים יום מימות החמה, דהיינו מט''ו באלול שמשם שלשים יום עד החג שהוא התחלת ימות הגשמים. ואם לא הודיעו מט''ו באלול, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וממילא שמעינן שהמשכיר בית סתם בימות החמה, צריך להודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו: ובכרכים. שהכל נמשכים שם לגור והבתים אין מצויין לשכור, צריך להודיעו י''ב חודש קודם יציאתו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע, בעיירות שלשים יום ובכרכים שנים עשר חודש. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא נותן לו שכרו: של נחתומים ושל צבעים שלש שנים. מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ז. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּב בְּדֶלֶת, בְּנֶגֶר, בְּמַנְעוּל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אֻמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ. הַזֶּבֶל, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבָד:

 ברטנורה  (ז) ובנגר. שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה: הזבל של בעל הבית. וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. דאי מתורי דשוכר, הזבל של השוכר: היוצא מן התנור. אפר ונעשה זבל:

ח. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לוֹ לָחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. מַעֲשֶׂה בְצִפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵרוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לַשָּׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לַחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ יַחְלְקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר:

 ברטנורה  (ח) נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה: מעשה בצפורי. בגמרא פריך, מעשה לסתור, דהא רישא תנא או כולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בי''ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ומעשה נמי וכו'. ואין הלכה כרשב''ג ור' יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיכך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות:

ט. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְנָפַל, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בָּיִת. הָיָה קָטָן, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל, גָּדוֹל, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קָטָן. אֶחָד, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנָיִם, שְׁנַיִם, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ אֶחָד. לֹא יִפְחֹת מֵהַחַלּוֹנוֹת וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיהֶן, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם:

 ברטנורה  (ט) חייב להעמיד לו בית. [לימי שכירתו]: היה גדול לא יעשנו קטן וכו'. והוא דהראה לו בית ואמר לו בית כזה אני משכיר לך. אבל העמידו על הבית ואמר לו בית זה אני משכיר לך, ונפל, אינו חייב לבנותו. ואם אמר לו בית סתם, יעמיד לו מקום שיקרא בית, בין גדול בין קטן:
 



גמרא בבא מציעא דף פ''ה ע''א

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ט''ו) אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמוֹד וְכָל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִּהְיֶה אָמַר רִבִּי פַרְנָךְ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ט) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וגו' לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ. וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. מַאי אָמַר ה' אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עַרֵב לָךְ בַּדָּבָר הַזֶּה. מַאי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי יִרְמִיָה מִכָּאן וְאֵילָךְ תּוֹרָה מַחְזְרְת עַל אַכְסַנְיָה שֶׁלָּהּ. רַב יוֹסֵף יְתִיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא וְאַקְרְיוּהוּ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ יְתִיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינִי וְאַקְרְיוּהוּ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ. יְתִיב מֵאָה תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינִי אָתָא וְאַקְרְיוּהוּ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא צְרִיכְנָא תּוֹרָה מַחֲזְרְת עַל אַכְסַנְיָה שֶׁלָּה. אָמַר רִבִּי חָמָא מַאי דִּכְתִיב (משלי י''ד) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ. בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם. וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָדֵעַ זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ. אָמַר עוּלָא הַיְינוּ דְאַמְרִי אֶינָשֵׁי אִסְתְּרָא בִּלָּגִינָא קִישׁ קִישׁ קַרְיָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה לְרִבִּי זֵירָא מָאי דִּכְתִיב (איוב ג') קָטוֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו אַטּוּ לֹא יַדְעֵינַן דְקָטוֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא אֶלָּא כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשָׂה גָדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא וְכָל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא:

 רש''י  אם תשוב. ישראל למוטב בתוכחתך ואשיבך אלי ולפני תעמוד הקב''ה אמר לי שאעמוד ואתקיים לפניו אם אוכל להשיבכם: יקר מזולל. ת''ח מע''ה: מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. הקב''ה אמר כך אני ערב מעתה שלא ימוש עד עולם: ארבעין תעניתא. שלא תפסוק תורה מזרעו: תודע. מודיע לכל ומתפאר בכתרה: בן עם הארץ. היינו בקרב כסילים משפחת כסילים: אסתרא בלגינא. סלע א' בלגין: קיש קיש קריא. דמקשקש ומשמיע קול ואם היה מלא סלעים לא היה משמיע קול:
 



זוהר משפטים דף קכ''ב ע''ב

זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּמָארֵיהוֹן קָרֵי עֲלַיְיהוּ (דברים י''ד) וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. וּכְתִיב (שם) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיָי אֱלֹהֶיךָ (וְכֹלָּא חָד מִלָּה) וּכְתִיב (שם) בָּנִים אַתֶּם לַיָי אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִתְכְּשָׁרוּ עוֹבְדַיְיהוּ מַה כְּתִיב (ישעיה ג') עַמִּי נוֹגְשָׂיו מֵעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. מָשְׁלוּ בוֹ דַיְיקָא וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי בְרָזָא דִסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא וְהָכִי אַשְׁכְּחָן בֵּיהּ. תּוּ אַשְׁכְּחָן דְּכָל מָאן דְּאָכִיל הָאי מֵיכְלָא דְּאִתְחַבָּר כַּחָדָא. אוֹ בְּשַׁעְתָּא חָדָא אוֹ בִסְעוּדָתָא חָדָא אַרְבְּעִין יוֹמִין אִתְחַזְיָיא גַּדְיָא מְקֻלְּסָא בְקַלְפוֹי לְגַבֵּי אִינוּן דִּלְעֵילָא וְסִיעֲתָא מִסְאֲבָא מִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ וְגָרִים לְאִתְעֲרָא דִינִין בְּעַלְמָא דִּינִין דְּלָא קַדִּישִׁין. וְאִי אוֹלִיד בַּר בְּאִינוּן יוֹמִין אוֹזְפִין לֵיהּ נִשְׁמָתָא מִסִטְרָא אַחֲרָא דְּלָא אִצְטְרִיכָא. וּכְתִיב (ויקרא י''א) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְגוֹמֵר. אָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵיהּ וַדָּאי דִּכְתִיב (שם) וְנִטְמֵתֶם בָּם חָסֵר א' מְסַאֲבוּתָא אֲטִימָא מִכֹּלָּא דְּלֵית רְשׁוּ לְאִתְדַכְּאָה הַכִי כִּשְׁאַר זִינֵי דִמְסָאֲבוּתָא דְּמִתְדַּכִּין. וְתוּ דְּמִסְתָּפֵי מֵחֵיוָון בִּישָׁן דְּהָא בְעֵינַיְיהוּ גַּדְיָא אִשְׁתְּכַח וְיָכִיל לְאַתְּזְקָא דְּהָא צֻלְמָא דְבַר נַשׁ אִתְעֲבַר מִנֵּיהּ רִבִּי יֵיסָא שָׁאַל אִי שָׁרֵי לְמֵיכָל לְתַרְנְגוֹלָא בִּגְבִינָה אוֹ בְחָלָבָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָסִיר לָךְ דְּלָא יָהִיב אִינֵישׁ פִתְחָא לְזִינִין בִּישִׁין לֶךְ לְךָ אַמְרִין נְזִירָא סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִקְרַב וַדָּאי אָסִיר לָךְ הוּא דְּחוּמְרָא אִית בֵּיהּ כִּבְעִירָה לַשְׁחִיטָה וּמָאן דְּשָׁרֵי הָאי מַה כְּתִיב (עמוס ב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִירִים יָיִן מָאן דְּשָׁרֵי הָאי כְּמָאן דְּשָׁרֵי הָאי וּכְתִיב (דברים יד) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה כָּל לְאַכְלָלָא כֹּלָא:

 תרגום הזוהר  אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁרִבּוֹנָם קָרָא עֲלֵיהֶם, וּבְךְ בָחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. וְכָתוּב, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךְ, וְכָתוּב, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָם טוֹבִים, מַה כָּתוּב, עַמִּי נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ, מָשְׁלוּ בּוֹ הוּא בְּדִיּוּק, וְכָךְ הֶעֱמַדְנוּ הַדְּבָרִים בְּסוֹד הַסֵּפֶר שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכָךְ מָצָאנוּ בּוֹ. עוֹד מָצָאנוּ שָׁם, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָל הַהוּא שֶׁל בָּשָׂר וְשֶׁל חָלָב בְּשָׁעָה אַחַת, אוֹ בִּסְעֻדָּה אַחַת, שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים יַחַד. אַרְבָּעִים יוֹם נִרְאֶה גְּדִי מְקוּלָס בְּעוֹרוֹ, לָאֵלּוּ שֶׁל מַעְלָה, וַחֲבוּרָה שֶׁל הַטּוּמְאָה מִתְקָרֶבֶת עִמּוֹ, וְגוֹרֵם לְעוֹרֵר בָּעוֹלָם דִּינִים שֶׁאֵינָם קְדוֹשִׁים. וְאִם הוֹלִיד בֵּן בַּיָּמִים הָאֵלּוּ, מַשְׁאִילִים לוֹ נְשָׁמָה מִצַד הָאַחֵר, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹ, וְכָתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְגוֹ' הַבָּא לִטָּמֵא מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וַדַּאי שֶׁכָּתוּב, וְנִטְמֵתֶם בָּם חָסֵר א', שֶׁהִיא טוּמְאָה אֲטוּמָה יוֹתֵר מִכָּל הַטּוּמְאוּת, שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִטָּהֵר כְּמוֹ שְׁאָר מִינֵי טוּמְאוֹת שֶׁמִּטַהֲרוֹת. וְעוֹד שֶׁמְּפַחֵד מֵחַיּוֹת רָעוֹת כִּי נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם כְּמוֹ גְּדִי וִיכוֹלוֹת לְהַזִּיקוֹ, כִּי הַצֶלֶם שֶׁל אָדָם נֶעֱבָר מִמֶּנּוּ. רַבִּי יֵיסָא הִתִּיר לֶאֱכוֹל תַּרְנְגוֹל בִּגְבִינָה אוֹ בְּחָלָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָסוּר לְךְ. שֶׁאִישׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת פֶּתַח לַמִּינִים הָרָעִים לֵךְ לֵךְ אוֹמְרִים לַנָּזִיר, סַבֵּב סַבֵּב, אֶל הַכֶּרֶם לֹא תִּקְרָב. וַדַּאי הוּא אָסוּר כִּי יֵשׁ בּוֹ חוּמְרָת הַשְּׁחִיטָה כְּמוֹ בִּבְהֵמָה. וּמִי שֶׁמַּתִּיר זֶה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִירִים יָיִן, כִּי מִי שֶׁמַּתִּיר זֶה מַתִּיר זֶה. וְכָתוּב, לֹא תֹאכְלוּ כָּל תּוֹעֵבָה, לִכְלוֹל הַכֹּל.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. מִי שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת קוֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא וְאִם הָיָה מִתְיָירֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ הַחַמָּה קוֹדֶם שֶׁיִקְרָא יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֵן וְיִקְרָא וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַמַּיִם הָרָעִים שֶׁרֵיחָן רַע וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה וְלֹא בְמַיִם צְלוּלִין מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ נִרְאֵית בָּהֵן אֲבָל מִתְכַּסֶּה הוּא בְמַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין רֵיחָן רַע וְקוֹרֵא בִמְקוֹמוֹ: ב. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִרְמוֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרוֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קְרִיאָתוֹ עֲרָאי וְאִם עָשָׂה כֵן אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתְיוֹתֶיהָ וְאִם לֹא דִקְדֵּק יָצָא:

 



מוסר

מלוקט מספרי מוסר

אִם מִן הַשָּׁמַיִם סִיְיעוּךָ לְבַקֵּשׁ רְפוּאוֹת תְּעָלָה לְמַחֲלוֹתֶיךָ בְּתַמְרוּר עֲוֹן פְּגַם הַבְּרִית פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה כִי תַחַת אֲשֶׁר הִרְבֵּיתָ פֶּשַׁע בְּיַלְדֵי פֶּשַׁע זֶרַע שֶׁקֶר. טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחוֹז שֶׁפַ''ע תַּחַת פֶּ''שַׁע וּבָזֶה תַּרְבֶּה הַשֶּׁפַע כִּי אִם תַּם הַקֶּצֶ''ף וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. וְהוּא רָאשֵׁי תֵיבוֹת פֶּשַׁע פִּזּוּר שַׁבָּת עֲנָוָה וְחָדַל מֵעֲשׂוֹת הַפֶּשַׁע וְיַרְבֶּה הַשֶּׁפַע. מַתְחִיל בְּפֵ''א פִּזּוּר. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד יַרְבֶּה בִּצְדָקָה כְּפִי כֹחוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲבוֹר יוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה כִּי תַחַת אֲשֶׁר הָיָה בְּפִשְׁעוֹ נִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף עַתָּה בִּצְדָקָה מְיַחֵד שֵׁם הַוַיָ''ה בָּרוּךְ הוּא וְהוּא תִקוּן גָּדוֹל שֶׁהוּא פִּזַּר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה בִּמְקוֹם הַסִּטְרָא אַחֲרָא דַרְגָא דְמוֹתָא עַתָּה יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ לְהַחֲיּוֹת נָפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים הַבֵּט וּרְאֵה כֶּסֶף
במילוי כ"ף סמ"ך פ"ה גימטריה כפר"ה ומיחד השכינה וירבה השפע.
 



משפטים יום חמישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין וְיִמְחוּן אִתְּתָא מַעַדְיָא וְיִפְּקוּן וַלְדָהָא וְלָא יְהֵי מוֹתָא אִתְגְבָאָה יִתְגְבֵי כְּמָא דִי יְשַׁוִי עֲלוֹהִי בַּעֲלַהּ דְאִתְּתָא וְיִתֵּן עַל מֵימַר דַיָנַיָא:


 רש''י   וכי ינצו אנשים. זה עם זה, ונתכון להכות את חברו והכה את האשה: ונגפו. אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך, (ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם, (ישעיה ח יד) ולאבן נגף: ולא יהיה אסון. באשה: ענוש יענש. לשלם דמי ולדות לבעל שמין אותה, כמה היתה ראויה למכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה: ענוש יענש. יגבו ממון ממנו, כמו (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף: כאשר ישית עליו וגו' . כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך: ונתן. המכה דמי ולדות: בפללים. על פי הדינים:


(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִם מוֹתָא יְהֵא וְתִתֵּן נַפְשָׁא חֳלָף נַפְשָׁא:


 רש''י   ואם אסון יהיה. באשה: ונתתה נפש תחת נפש. רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון, אבל לא נפש ממש, שהמתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק:


(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: עֵינָא חֳלָף עֵינָא שִׁנָא חֳלָף שִׁנָא יְדָא חֳלָף יְדָא רַגְלָא חֳלָף רַגְלָא:


 רש''י   עין תחת עין. סמא עין חברו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכר בשוק, וכן כלם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד א) :


(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: כְּוָאָה חֳלָף כְּוָאָה פִּדְעָא חֳלָף פִּדְעָא מַשְׁקוֹפֵי חֳלָף מַשְׁקוֹפֵי:


 רש''י   כויה תחת כויה. מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים, אלא צער, כגון כואו בשפוד על צפרנו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטל להיות מצטער כך: פצע. היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור''א בלעז , הכל לפי מה שהוא אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפלו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם, שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו: חבורה. היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו ולשון חבורה [ טי''א ] בלעז [כתם] , כמו (ירמיה יג כג) ונמר חברברתיו ותרגומו משקופי, לשון חבטה בטדור''א בלעז , וכן ושדופת קדים (בראשית מא ו) שקיפן קדום, חבוטות ברוח, וכן על המשקוף (לעיל יב כג) על שם שהדלת נושק עליו:


(כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עֵינָא דְעַבְדֵהּ אוֹ יָת עֵינָא דְאַמְתֵהּ וִיחַבְּלִנַהּ לְבַר חוֹרִין יִפְטְּרִנֵהּ חֳלָף עֵינֵהּ:


 רש''י   את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו אצל לא תצא כצאת העבדים (פסוק ז) : תחת עינו. וכן בעשרים וארבעה ראשי אברים אצבעות הידים והרגלים. ושתי אזנים והחוטם וראש הגויה, שהוא גיד האמה. ולמה נאמר שן ועין, שאם נאמר עין ולא נאמר שן, הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו, ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר אפלו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין:



נביאים - ירמיה - פרק לה

(ז) וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם: וּבֵיתָא לָא תִּבְנוּן וְזַרְעָא לָא תִּזְרְעוּן וְכַרְמָא לָא תִּצְבוּן וְלָא יְהִי לְכוֹן אֲרֵי בְּמַשְׁכְּנִין תֵּיתְבוּן כָּל יוֹמֵיכוֹן בְּדִיל דְּתִתְקַיְּמוּן יוֹמִין סַגִּיִאִין עַל אַפֵּי אַרְעָא דְּאַתּוּן דָּיְרִין תַּמָּן :


 רש''י   באהלימ תשבו . במדבריות אשר אתם גריס שם לא היה להם חלק בארץ שבני גרים היו :


(ח) וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ: וְקַבִּילְנָא לְמֵימָר יוֹנָדָב בַּר רֵכָב אֲבוּנָא לְכָל דְּפַקַּדְנָא בְּדִיל דְּלָא לְמִשְׁתֵּי חֲמְרָא כָּל יוֹמָנָא אֲנַחְנָא נְשָׁנָא בְּנָנָא וּבְנָתָנָא : (ט) וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ: וּבְדִיל דְּלָא לְמִבְנֵי בָּתִּין לְמִתְבְּנָא וְכַרְמִין וְזַרְעִין לָא יְהִי לָנָא : (י) וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ: וְיָתִיבְנָא בְּמַשְׁכְּנִין וְקַבִּילְנָא וַעֲבַדְנָא כְּכָל דְּפַקַּדְנָא יוֹנָדָב אֲבוּנָא : (יא) וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם: וַהֲוָה כַּד סָלִיק נֶבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל עַל אַרְעָא וַאֲמַרְנָא אַיְתוּ וְנֵיעוֹל לִירוּשְׁלֵם מִן קֳדָם מַשִׁירְיָת כַּסְדָאֵי וּמִן קֳדָם מַשִׁירְיָת אֲרָם וְיָתִבְנָא בִּירוּשְׁלֵם :


 רש''י   ויהי בעלות נבוכדראצר . על כרחנו באנו העיר לכך עכשיו אנו יושבים בבתים :

 



כתובים - משלי - פרק טז

(כד) צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם: כַּבְרִיתָא דְדוּבְשָׁא מַאֲמָרָא דְבוּסְמָא חַלְיוּתָא דְנַפְשָׁא וְאַסוּתָא לְגַרְמֵי :


 רש''י   צוף דבש . מתוק דבש , ברישק''ה בלע''ז : אמרי נועם . דברי תורה :


(כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת: אִית אָרְחָא דְּמִתְחַזְיָא בְעַיְנֵי בְנֵי נָשָׁא דִתְרִיצָא הִיא וְסוֹפָהּ אָרְחָתָא דְמוֹתָא אִנוּן :


 רש''י   יש דרך . שהוא ישר לפני איש :


(כו) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ: נְפַשׁ דְלָעַיָא לְעוּתָא תְסוֹבַר דְּמִן פּוּמָא אָתֵי לַהּ כֵּיפָא :


 רש''י   עמלה לו . לצרכו הוא עמל : כי אכף עליו פיו . כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר :


(כז) אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל (שפתיו) שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת: גַּבְרָא טָלוֹמָא חָפַר בִּישְׁתָּא וּבְשִּׂפְוָתֵיהּ נוּרָא יָהֲבָא זְלִיקֵי :


 רש''י   כורה רעה . בלבו חורש הרע : ועל . שפתיו כאש צרבת . הרעה כאש שורפת על שפתיו עד שמוציאה בפיו וגומרה : כאש צרבת . שורפת כמו ( יחזקאל כא ) ונצרבו בה כל פנים :


(כח) אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּ מַפְרִיד אַלּוּף: גַּבְרָא מְהַפְּכָנָא יְגָרֵי תִגְרֵי וְחַרְתָּנָא מַעֲרִיק רָחֲמֵיהּ :


 רש''י   ונרגן מפריד אלוף . וע''י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם :

 



משנה מנחות פרק ד

א. הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. הַסֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

 ברטנורה  (א) התכלת אינה מעכבת את הלבן. אע''ג דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. רמב''ם כתב, דוקא ששתיהן מצויין אצלו, אבל אם אין מצויה אצלו אלא אחת מהן לא יניח האחת עד שימצא האחרת, גזרינן שמא יטעה ויסמוך על אחת תמיד. וזה דלא כהלכתא. דמאן דאמר הכי בגמרא [מנחות מד.] הדר ביה, מכח מה שהקשו לו, ואלא מאן דלית ליה תרתי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד, בתמיה. והלכה בין ששניהן מצויין אצלו בין שאין מצויין אצלו אינן מעכבות זו את זו. וכן הורו כל רבותי הלכה למעשה: הסולת והשמן. של מנחת נסכים: אין מעכבין את היין. של נסכים. שאם הביאו את היין בלא סולת ושמן, מנסכו: המתנות של מזבח החיצון. כגון ארבע מתנות של חטאת: אין מעכבות זו את זו. שאם לא נתן אלא אחת כיפר. דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע:

ב. הַפָרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים, יָבִיאוּ פַּר אֶחָד וּנְסָכָיו וְלֹא יִקְרְבוּ כֻלָּן בְּלֹא נְסָכִין:

 ברטנורה  (ב) הפרים והאילים והכבשים. הנך דכתיבי בפרשת אמור אל הכהנים, והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים, הבאים עם שתי הלחם של עצרת, אינן מעכבים הפרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים של מוספים של עצרת הכתובים בפרשת פינחס. שאין [שני] פרים של מוספים מעכבין הפר של שתי הלחם, ולא הפר של שתי הלחם מעכב שני פרים של מוספים. וכן שני אילים של שתי הלחם אינן מעכבין האיל אחד של מוספים, ולא איל אחד של מוספים מעכב שני האילים של שתי הלחם. וכן הכבשים אין מעכבין אלו את אלו: ר' שמעון אומר אם היו להם פרים מרובין. כלומר, דמים כדי לקנות פרים כדי צרכן, ולא היו להם דמים לקנות נסכים, יביאו פר אחד ונסכיו. ומפיק לה מקרא דכתיב (יחזקאל מו) איפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו, וכי מדת פרים ואילים אחת היא, והלא מנחת פרים שלשה עשרון ומנחת אילים שני עשרון, אלא להודיעך שמוטב להביא פר אחד איל אחד עם איפתו מדה הראויה לו, מלהביא פרים מרובים ואילים מרובים בלא מנחתם. ואין הלכה כר' שמעון:

ג. הַפָר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן (בְּלֹא לָחֶם). לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ:

 ברטנורה  (ג) הפר והאילים והכבשים והשעיר. הבאים בגלל הלחם. וכולן עולות חוץ מן השעיר שהוא חטאת: אין מעכבין את הלחם. שאם הביאו שתי הלחם של עצרת בלא הקרבנות הללו, מקודשין: הלחם מעכב את הכבשים. הנך כבשים הן שני כבשים דשלמים שהוזקקו לתנופה עם הלחם: והכבשים אין מעכבין את הלחם. שאם לא נמצאו כבשים, מביאים שתי הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים: קרבו כבשים בלא לחם. שהרי לא היה להם לחם במדבר אלא המן: הלכה כדברי בן ננס. דכבשים מעכבים את הלחם: אבל אין הטעם כדבריו. דהוא אומר במדבר קרבו כבשים דשלמים, ולא היא: שכל האמור בחומש הפקודים. בספר במדבר. כגון קרבנות מוספים האמורים בפרשת פינחס, קרבו במדבר: וכל האמור בתורת כהנים. דהיינו בספר ויקרא. לא קרבו במדבר. והנך כבשים האמורים באמור אל הכהנים כגון הנך שבעה כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר: לחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו. שאין הלחם מותר באכילה לכהנים עד שיקרבו כבשים. והלכה כרבי שמעון:

ד. הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקִטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָא בִקְטֹרֶת הַסַמִּים (שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם), וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם:

 ברטנורה  (ד) התמידים אינן מעכבין את המוספים. בגמרא מפרש, דלענין קדימה קאמר דאין מעכבין זה את זה, דאי בעי תמידין מקריב ברישא, ואי בעי מוספין מקריב ברישא, ואע''ג דכתיב וערך עליה העולה, ומשמע העולה דהיינו עולת תמיד תהא ראשונה לכל הקרבנות, אין זה אלא למצוה בעלמא אבל לא לעכב: אמר ר' שמעון אימתי וכו'. בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים. אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסים או שוגגים, אבל אם היו מזידים ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים. והכי פירושו, לא הקריבו התמיד של שחר לא יקריבו התמיד של בין הערבים, דהכי מדרש קרא, אם את הכבש אחד תעשה בבוקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים, ואי לא לא. במה דברים אמורים שלא נתחנך מזבח, דהאי קרא בחינוך כתיב בפרשת ואתה תצוה, דכתיב לעיל מניה וזה אשר תעשה על המזבח. אבל נתחנך מזבח שכבר הקריב עליו קרבנות, אפילו לא הקריב תמיד של שחר יקריב תמיד של בין הערבים, דכתיב בפרשת פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר, ותניא בספרי האי קרא למה נאמר והלא נאמר למעלה בפרשה ואת הכבש השני וגו', לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, הרי שלא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקריבו של בין הערבים, תלמוד לומר קרא בתרא ואת הכבש השני, מגיד לך שאם לא הקריב של שחר יקריב של בין הערבים, אבל אם מזידים כו' לא יקריבו בין הערבים, אותן המזידים. אבל כהנים אחרים יכולים להקריב: לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים. דקטורת לא שכיחא בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות כמו בעולה, כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם מפני שהיא מעשרת דכתיב (דברים לג) ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו, הלכך לא קנסינן להו, שמתוך שהיא חביבה עליהם לא פשעי בה ואינו מצוי שיניחו אותה מזידין. ואין הלכה כר' שמעון בשתיהן: שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים. של בין הערבים. דכתיב (שמות ל) בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, כלומר כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מהדלקת הנרות. ואי לאו דעבד הדלקה באורתא, מאי בעי למתקן בצפרא, אלמא חינוך המנורה בין הערבים. וכיון דמנורה נתחנכה בערב, קטורת נמי נתחנכה בערב, דכתיב (שם) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:

ה. חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לֹא הָיוּ בָאוֹת חֲצָיִים, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵין הָעַרְבָּיִם. וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בַשַּׁחֲרִית וּמֵת וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין, לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:

 ברטנורה  (ה) חביתי כהן גדול. מנחת כהן גדול שמביא בכל יום. ועל שם דכתיב בה (ויקרא ו) על מחבת בשמן תעשה, משום הכי קרי לה חביתין: לא היו באות חצאין. שלא יביא מביתו חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב: לא חצי עשרונו של ראשון. שנשאר מן העשרון שלם שהביא הראשון שמת ולא קרב אלא חציו: ושני חציין אובדים. חצי עשרונו של ראשון שמת, וחצי עשרונו של זה שעמד: משל צבור. דכתיב חק עולם, חק זה יהא משל עולם, כלומר משל צבור מתרומת הלשכה: ר' יהודה אומר משל יורשים. דכתיב (שם) והכהן המשיח תחתיו מבניו, והכי משמע, והכהן המשיח שמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה: ושלימה היתה קרבה. כל זמן שהיא באה משל צבור לר' שמעון או משל יורשים לר' יהודה, שלימה היתה קרבה, עשרון שלם ולא חצי עשרון. ר' שמעון מפיק לה מכליל תקטר, שלא יקטירוה לחצאים אלא כולה כשהיא באה משל צבור. ור' יהודה מפיק לה מדכתיב מבניו יעשה אותה, כשאחד מבניו יקריב לאחר שמת אביו דהיינו היורשים, יעשה אותה ולא חציה. והלכה כר' יהודה שמשל יורשים היא באה:
 



גמרא מנחות דף מ''ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים גֵּרִים נָשִׁים וָעֲבָדִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר מֹר הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּשִׁיטָא דְאִי כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּטִירֵי מָאן לִיחַיְיבוּ. כֹּהֲנִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב (דברים כ''ב) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ מָאן דְּלֹא אִשְׁתְּרֵי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דְמִיחְיַיב בְּצִיצִית הַנֵּי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִשְׁתְּרֵי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ לֹא לִיחַיְיבוּ קָא מַשְׁמַע לָן נְהִי דְאִשְׁתְּרֵי בְּעִידַן עֲבוֹדָה בְּלֹא עִידַן עֲבוֹדָה לֹא אִשְׁתְּרֵי. רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים מַאי טַעְמָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא (במדבר ט''ז) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה אַתָּה אוֹמֵר פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרַט לִכְסוּת סוֹמֵא כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ הֲרֵי כְסוּת סוֹמֵא אָמוּר הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה, וּמַה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְסוּת לַיְלָה, מַרְבֶּה אֲנִי כְסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָה בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים וּמוֹצִיא אֲנִי כְסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּיה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְרַבָּנָן הָאי וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ מָאי עַבְדֵי לֵיהּ מִבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא (שם) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם רְאֵה מִצְוָה זוּ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בָּהּ וְאֵי זוּ זוּ קְרִיאַת שְׁמַע. דִּתְנַן מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְתַנְיָא אִידַךְ וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ וְאֵי זוֹ זוֹ מִצְוָת כִּלְאַיִם דִּכְתִיב לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. תַּנְיָא אִידַךְ וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיָּב אָדָם בְּמִצְוָה זוּ נִתְחַיַּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן:

 רש''י  שהזמן גרמא הוא. דלילה לר''ש לאו זמן ציצית היא והוי ליה יום זמנו: כהנים אשתרי כלאים לגבייהו. אבנט דכתיב ביה שש ותכלת: כסות סומא. דחייב: ורבנן. דאית להו לילה זמן ציצית והוי מצוה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות: זו קריאת שמע. דכשהכיר גוון של ציצית קורא את ק''ש: כיון שנתחייב במצוה זו. שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגת ביום (רבי שמעון הוא דפוטר בנשים דאי רבנן הא איכא נשים חייבות בה ופטורות מכמה מצות):
 



זוהר משפטים דף קכ''ג ע''ב

תָּאנָא בְּמַה זָכוּ דָּנִיּאֵל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה דְּאִשְׁתְּזִיבוּ מֵאִינוּן נִסְיוֹנֵי אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמֵיכְלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כְּתִיב (דניאל א') וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאֵל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹמֵר. וְתָאנָא בִסְתִּימָא דְמַתְנִיתִין מֵיכְלָא דְהַהוּא רָשָׁע בִּשְׂרָא בְחַלָבָא הֲוָה וּגְבִינָה עִם בִּשְׂרָא בַּר מֵיכְלָן אַחֲרָנִין וְדָא סָלִיק לֵיהּ בְּפָתוֹרֵיהּ בְּכָל יוֹמָא. וְדָנִיֵּאל דְּאִסְתְּמַר מֵהָאי כַּד רָמוּ יָתֵיהּ לְגוּבָא דְאַרְיְיוָותָא אִשְׁתְּלִים בְּצוּלְמָא דְמָארֵיהּ (בראשית קצ''א א') וְלָא שַׁנֵי צוּלְמֵיהּ לְצוּלְמָא אַחֲרָא וְעַל דָּא דַּחֲלוּ אַרְיְיוָותָא מִנֵּיהּ וְלָא חַבְּלוּהוּ. וְהַהוּא רָשָׁע בְּשַׁעְתָּא דְמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִנֵּיהּ וְעִם חֵיוָות בְּרָא הֲוָה מָדוֹרֵיהּ אַעְדּוּ צוּלְמָא דְאַנְפּוֹי מִנֵּיהּ וּמֵהַהוּא יוֹמָא לָא אִתְחֲזֵי צוּלְמֵיהּ צוּלְמָא דְבַר נָשׁ. וְכָל בְּעִירָא דְאָתֵי אִתְחֲזֵי לֵיהּ צוּלְמָא דְזִינֵיהּ וְנוּקְבֵיהּ וַהֲווֹ אַתְיָין עֲלֵיהּ כֻלְּהוּ וּבְכַמָּה זִמְנִין הֲווֹ אַכְלִין לֵיהּ חֵיוַות בְּרָא בַּר דְּאִתְגְּזַר הָאי עוֹנְשָׁא עֲלֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב (חבקוק א') וְהוּא בַמְּלָכִים יִתְקַלָּס בְּגִין כַּךְ כֹּלָּא יִתְקַלְּסוּ בֵיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וּלְמִקְצַת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב דְּצוּלְמָא דְמָארֵיהוֹן לָא אַעְדִּיאוּ מִנֵּיהוֹן וּמֵאַחֲרִינֵי אַעְדִּיאוּ. מָאן גְּרִים הָאי בְּגִין דְּלָא אִתְגַּעֲלוּ בְּגִיעוּלֵי מֵיכְלֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב בְּהוּ (שמות כ''ב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ, בַּמֶּה זָכוּ דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנִּצוֹלוּ מִנִּסְיוֹנוֹת הָאֵלּוּ, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בְּמַאֲכָלָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כָּתוּב, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָאֵל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ', וְלָמַדְנוּ בְּסוֹד הַמִּשְׁנָה שֶׁהַמַּאֲכָל שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הָיָה בָּשָׂר בְּחָלָב, וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר, חוּץ מִמַּאֲכָלִים אֲחֵרִים, וְזֶה עָלָה עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּכָל יוֹם. וְדָנִיֵּאל שֶׁנִּשְׁמָר מִזֶּה, כְּשֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְבוֹר הָאֲרָיוֹת, הָיָה שָׁלֵם בְּצֶלֶם רִבּוֹנוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּנֶה צַלְמוֹ לְצֶלֶם אַחֵר, וְעַל כֵּן יָרְאוּ הָאֲרָיוֹת מִמֶּנּוּ, וְלֹא חִבְּלוּ אוֹתוֹ. וְרָשָׁע הַהוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּלְכוּת הֻסְרָה מִמֶּנּוּ, וְעִם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה הָיָה מְגוּרוֹ, הֻסָּר צֶלֶם פָּנָיו מִמֶּנּוּ, וּמִיּוֹם הַהוּא לֹא נִרְאֶה צַלְמוֹ כְּצֶלֶם הָאָדָם, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁבָּאָה, נִרְאֶה לָהּ שֶׁהוּא צֶלֶם שֶׁל מִינָהּ, וּנְקֵבָה שֶׁלָּהּ, וְהָיוּ כֻּלָּם בָּאִים עָלָיו. וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ חַיּוֹת הַשָּׂדֶה לוּלֵא שֶׁנִּגְזָר עָלָיו אוֹתוֹ עֹנֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְהוּא בִּמְלָכִים יִתְקַלָּס. מִשּׁוּם זֶה כֻּלָּם יִתְקַלְּסוּ בּוֹ כָּל זְמָן הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, וּלְמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאֶה מַרְאֵיהֶן טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאֶה מַרְאֵיהֶן טוֹב, שֶׁצֶלֶם רִבּוֹנָם לֹא הֻסָּר מֵהֶם, וּמֵאֲחֵרִים הֻסָּר. מִי גָּרַם זֶה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִגְעֲלוּ בְּגִעוּלֵי מַאֲכָלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. כֵּיצַד יְדַקְדֵּק יִשְׁמוֹר שֶׁלֹּא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה וְלֹא יָנִיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנַּח. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִיתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַדּוֹמוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן סוֹף תֵּיבָה וְהָאַחֶרֶת תְּחִלַּת תֵּיבָה הַסְּמוּכָה לָהּ כְּגוֹן בְּכָל לְבָבְךָ קוֹרֵא בְּכָל וְשׁוֹהֶה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא לְבָבְךָ וְכֵן וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה הַכָּנָף פְּתִיל וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ''ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְדָלֶ''ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיכֵהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְד' רוּחוֹת, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲטוֹף בְּחֶי''ת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר אֵי חָד: ב. קוֹרֵא אָדָם שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִהְיֶה מְבִינָהּ וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ:

 



מוסר

מלוקט מספרי מוסר

תַּקָּנַת הַשְּׁבִים לִהְיוֹת עֲנָוִים וְנִשְׁבְּרֵי לֵב בֶּאֱמֶת וּגְדוֹלָה עֲנָוָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְהוּא מֶרְכָּבָה לִשְׁכִינָה וְאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי עַל יְדֵי הָעֲנָוָה אִם נִגְזַר עָלָיו מִיתָה מִתְבַּטֶּלֶת הַגְּזֵרָה. וְכֵן אִם נִגְזַר עָלָיו מִיתַת בָּנִים מִתְבַּטֶּלֶת הַגְּזֵרָה וְנִמְחָלִים עֲוֹנוֹתָיו וּמִמֵּילָא רַוָוחָא שֶׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ אֲשֶׁר חָטָא בִּפְגַם הַבְּרִית. וְתַחַת כִּי הָיָה נִדְחֶה וְנִתְעָב וְנֶאֱלָח עַתָּה אִם יִהְיֶה עָנָיו בֶּאֱמֶת יִהְיֶה מֶרְכָּבָה לִשְׁכִינָה וְיַרְבֶּה הַשֶּׁפַע וְאַדְרַבָּה הוּא יִהְיֶה צִנּוֹר לְהַמְשִׁיךְ הַשֶּׁפַע כִּי הַצַדִּיק עַל יָדוֹ מַשְׁפִּיעִין הַשֶּׁפַע וְהוּא צִנּוֹר וּשְׁבִיל לְחִיּוּת הָעוֹלָם, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ כָּל הָעוֹלָם נִזוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי כִּי רִבִּי חֲנִינָא הוּא שְׁבִיל וְצִנּוֹר לְהוֹרִיד הַשֶּׁפַע לָעוֹלָם:

 



משפטים ליל שישי

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ: וְאִם שִׁנָא דְעַבְדֵהּ אוֹ שִּׁנָא דְאַמְתֵהּ יַפֵּל לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִנֵהּ חֳלָף שִׁנֵהּ: (כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וַאֲרֵי יַגַח תּוֹרָא יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וִימוּת אִתְרְגְמָא יִתְרְגֵם תּוֹרָא וְלָא יִתְאָכֵל יָת בִּסְרֵהּ וּמָרֵהּ דְתוֹרָא יְהֵי זַכָּאָה:


 רש''י   וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהוה: ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפלו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר: ובעל השור נקי. כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו. ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת, הצרך לומר בתם ובעל השור נקי:


(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: וְאִם תּוֹר נַגַח הוּא מֵאִתְּמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיִתַּסְהֵד בְּמָרֵהּ וְלָא נַטְרֵהּ וְיִקְטוֹל גַבְרָא אוֹ אִתְּתָא תּוֹרָא יִתְרְגֵם וְאַף מָרֵהּ יִתְקְטֵל:


 רש''י   מתמל שלשם. הרי שלש נגיחות: והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו (בראשית מג ג) העד העיד בנו האיש: והמית איש וגו' . לפי שנאמר וכי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה, המיתו בנשיכה, דחיפה, רביצה, בעיטה מנין, תלמוד לומר והמית [מכל מקום] : וגם בעליו יומת. בידי שמים. יכול בידי אדם, תלמוד לומר (במדבר לה כא) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:


(ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: אִם מָמוֹן יְשַׁווּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי:


 רש''י   אם כפר יושת עליו. ''אם'' זה אינו תלוי, והרי הוא כמו (לקמן כב כד) אם כסף תלוה, לשון אשר זה משפטו, שישיתו עליו בית דין כופר: ונתן פדיון נפשו. דמי נזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר דמי מזיק:


(לא) אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: אוֹ לְבַר יִשְׂרָאֵל יַגַח תּוֹרָא אוֹ לְבַת יִשְׂרָאֵל יַגָח כְּדִינָא הָדֵין יִתְעֲבֵד לֵהּ:


 רש''י   או בן יגח. בן שהוא קטן: או בת. שהיא קטנה. לפי שנאמר והמית איש או אשה, יכול אינו חיב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו' , לחייב על הקטנים כגדולים:


(לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: אִם לְעַבְדָא יַגַח תּוֹרָא אוֹ לְאַמְתָא כְּסַף תְּלָתִין סִלְעִין יִתֵּן לְרִבּוֹנֵהּ וְתוֹרָא יִתְרְגֵם:


 רש''י   אם עבד' או אמה. כנעניים: שלשים שקלים יתן. גזרת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר. והשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי''א :


(לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר: וַאֲרֵי יִפְתַּח גְבַר גוֹב אוֹ אֲרֵי יִכְרֶה גְבַר גוֹב וְלָא יְכַסִנֵהּ וְיִפֵּל תַּמָן תּוֹרָא אוֹ חֲמָרָא:


 רש''י   וכי יפתח איש בור. שהיה מכסה וגלהו: או כי יכרה. למה נאמר, אם על הפתיחה חיב, על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חיב: ולא יכסנו. הא אם כסהו, פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב: שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב) , מה להלן כל בהמה וחיה כשור. שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה יג) אף כאן, כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא שור, ולא אדם, חמור, ולא כלים:


(לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: מָרֵי דְגֻבָּא יְשַׁלֵם כַּסְפָּא יָתִיב לְמָרוֹהִי וּמֵיתָא יְהֵי דִילֵהּ:


 רש''י   בעל הבור. בעל התקלה, אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחיב עליו בנזקיו: כסף ישיב לבעליו. ישיב, לרבות שוה כסף, ואפלו סבין: והמת יהיה לו. לנזק, שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:


(לה) וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: וַאֲרֵי יִגוֹף תּוֹר דִגְבַר יָת תּוֹרָא דְחַבְרֵהּ וִימוּת וִזַבְּנוּן יָת תּוֹרָא חַיָא וִיפַלְגוּן יָת כַּסְפֵּהּ וְאַף יָת דְמֵי מֵיתָא יְפַלְגוּן:


 רש''י   וכי יגף. ידחוף, בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגליו, בין שנשכו בשניו, כלן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה: שור איש. שור של איש: ומכרו את השור וגו' . בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה, בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת, וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה, למדנו שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים, אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה למכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב, שיהא המזיק נשכר. או פעמים שהנזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הנזק, ואם אמרת כן, הרי תם חמור ממועד, על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין. ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והולך, ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין הנזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו, יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחיב התם לחיב את בעליו לשלם מן העליה:


(לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: אוֹ אִתְיְדַע אֲרֵי תוֹר נַגַח הוּא מֵאִתְּמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְלָא נָטְרֵהּ מָרֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם תּוֹרָא חֲלַף תּוֹרָא וּמֵיתָא יְהֵא דִילֵהּ:


 רש''י   או נודע. או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא היום, ומתמול שלשום, הרי שלש נגיחות: שלם ישלם שור. נזק שלם: והמת יהיה לו. לנזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם נזק כל נזקו:


(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: אֲרֵי יִגְנוּב גְבַר תּוֹר אוֹ אִמָר וְיִכְּסִנֵהּ אוֹ זַבְּנִנֵהּ חַמְשָׁא תוֹרִין יְשַׁלֵם חָלָף תּוֹרָא וְאַרְבַּע עָנָא חֳלָף אִמְרָא:


 רש''י   חמשה בקר וגו' . אמר רבן יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנשאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה: תחת השור' תחת השה. שנאן הכתוב לומר, שאין מדת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד:


כב (א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים: אִם בְּמַחְתַּרְתָּא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְמְחֵי וִימוּת לֵית לֵהּ דָם:


 רש''י   אם במחתרת. כשהיה חותר את הבית: אין לו דמים. אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:


(ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: אִם עֵינָא דְסַהֲדַיָא נְפָלַת עֲלוֹהִי דְמָא לֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם אִם לֵית לֵהּ וְיִזְדַבַּן בִּגְנֻבְתֵּהּ:


 רש''י   אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות: דמים לו. כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית: שלם ישלם. הגנב ממון שגנב, ואינו חיב מיתה. ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קדם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חיב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:


(ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם: אִם אִשְׁתְּכָחָא יִשְׁתְּכַח בִּידֵהּ גְנֻבְתָּא מִתּוֹר עַד חֲמַר עַד אִמַר דְאִנוּן חַיִין עַל חַד תְּרֵין יְשַׁלֵם:


 רש''י   אם המצא תמצא בידו. ברשותו, שלא טבח ולא מכר: משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר (פסוק ח) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו: חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים:


 שלישי (ד) כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת (בעירה) בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: אֲרֵי יאכִיל גְבַר חֲקַל אוֹ כְרָם וִישַׁלַח יָת בְּעִירֵהּ וְיֵיכוּל בַּחֲקַל אָחֳרָן שְׁפַר חַקְלֵהּ וּשְׁפַר כַּרְמֵהּ יְשַׁלֵם:


 רש''י   כי יבער. את בעירה ובער. כלם לשון בהמה, כמו (במדבר כ ד) אנחנו ובעירנו: כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אתו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה, או בבעור. ופירשו רבותינו שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת: בשדה אחר. בשדה של איש אחר: מיטב שדהו ישלם. שמין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעדית שיש לו. למדך הכתוב, שהנזקין שמין להם בעדית:


(ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה: אֲרֵי תִתַּפַּק נוּר וְיַשְׁכַּח כּוּבִין וְיֵיכוּל גְדִישִׁין אוֹ קֳמָא אוֹ חַקְלָא שַׁלָמָא יְשַׁלֵם דְאַדְלֵק יָת דְלֶקְתָּא:


 רש''י   כי תצא אש. אפילו מעצמה: ומצאה קוצים. קרדונ''ש בלעז : ונאכל גדיש. שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחברת לקרקע: או השדה. שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה: שלם ישלם המבעיר. אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חיב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:


(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ כְּסַף אוֹ מָנִין לְמִטַר וְיִתְגַנְבוּן מִבֵּית גַבְרָא אִם יִשְׁתְּכַח גַנָבָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין:


 רש''י   וגנב מבית האיש. לפי דבריו: אם ימצא הגנב. ישלם הגנב שנים לבעלים:


(ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: אִם לָא יִשְׁתְּכַח גַנָבָא וְיִתְקָרֵב מָרֵי דְבֵיתָא לִקֳדָם דַיָנַיָא אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ:


 רש''י   אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה שהוא בעל הבית: ונקרב. אל הדינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו:


(ח) עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ: עַל כָּל פִּתְגַם דְחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמַר עַל אִמָר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֶדְתָּא דִי יֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקֳדָם דַיָנַיָא יֵיעוֹל דִין תַּרְוֵיהוֹן דִי יְחַיְבוּן דַיָנַיָא יְשַׁלֵם עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵהּ:


 רש''י   על כל דבר פשע. שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלהים על פי העדים: ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב המנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל. ואימתי בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים, שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחיב כפל, אם באו עדים שהוא בידו. נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד (פסוק י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה: אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך. עד הדינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת לומר כך וכך אני חיב לך, והמותר נגנב ממני:


(ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה: אֲרֵי יִתֵּן גְבַר לְחַבְרֵהּ חֲמַר אוֹ תוֹר אוֹ אִמָר וְכָל בְּעִירָא לְמִטָּר וּמִית אוֹ אִתְּבַר אוֹ אִשְׁתְּבִי לֵית דְחָזֵי:


 רש''י   כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שנאמר (פסוק ו) וגנב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו. ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (פסוק יא) אם גנב יגנב מעמו ישלם, אבל על האונס, כגון מת מעצמו, או נשבר או נשבה בחזקה על ידי לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר:


(י) שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם: מוֹמָתָא דַיְיָ תְּהֵי בֵּין תַּרְוֵיהוֹן אִם לָא אוֹשִׁיט יְדֵהּ בְּמָא דִמְסַר לֵהּ חַבְרֵהּ וִיקַבֵּל מָרֵהּ מִנֵהּ מוֹמָתָא וְלָא יְשַׁלֵם:


 רש''י   שבועת ה' תהיה. ישבע שכן הא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד, ואחר כך נאנסה, חיב באנסים: ולקח בעליו. השבועה: ולא ישלם. לו השומר כלום:


(יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו: וְאִם אִתְגְנָבָא יִתְגְנֵב מֵעִמֵהּ יְשַׁלֵם לְמָרוֹהִי: (יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: אִם אִתְּבָרָא יִתְּבַר יַיְתִי סַהֲדִין דִתְבִירָא לָא יְשַׁלֵם:


 רש''י   אם טרף יטרף. על ידי חיה רעה: יבאהו עד. יביא עדים שנטרפה באונס, ופטור: הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם. טרפת זאב, ארי ודב ונחש אינו משלם. ומי לחשך לדון כן, שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל:


(יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם: וַאֲרֵי יִשְׁאַל גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְיִתְּבַר אוֹ מִית מָרֵהּ לֵית עִמֵהּ שַׁלָמָא יְשַׁלֵם:


 רש''י   וכי ישאל. בא ללמדך על השואל שחיב באונסין: בעליו אין עמו. אם בעליו שלשור אינו עם השואל במלאכתו:


(יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ: אִם מָרֵהּ עִמֵהּ לָא יְשַׁלֵם אִם אֲגִירָא הוּא עַל בְּאַגְרֵהּ:


 רש''י   אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה: אם שכיר הוא. אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו. ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחיב באנסין. ולא פרש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם. רבי יוחנן אומר כשומר שכר:


(טו) וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה: וַאֲרֵי יְשַׁדֵל גְבַר בְּתֻלְתָּא דִּי לָא מְאַרְסָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ קַיָמָא יְקַיְמִנַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:


 רש''י   וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל. שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי: מהר ימהרנה. יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתבה וישאנה:



משפטים יום שישי

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת: אִם מִצְבָּא לָא יִצְבֵּי אֲבוּהָא לְמִתְּנַהּ לֵהּ כַּסְפָּא יִתְקוֹל כְּמוֹהֲרֵי בְּתֻלְתָּא:


 רש''י   כמהר הבתולות. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס שנאמר (דברים כב כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף:


(יז) מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה: חָרָשָׁא לָא תָחֵי:


 רש''י   מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדבר הכתוב בהוה שהנשים מצויות מכשפות:


(יח) כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת: כָּל דְיִשְׁכּוּב עִם בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:


 רש''י   כל שוכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן (ויקרא כ טז) דמיהם בם:


(יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהוָה לְבַדּוֹ: דְדַבַּח לְטַעְוַת עַמְמַיָא יִתְקְטֵל אֶלָהֵן לִשְׁמָא דַיְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי:


 רש''י   לאלהים. לעבודה זרה. אלו היה נקוד לאלהים היה צריך לפרש ולכתב אחרים, עכשיו שאמר לאלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למד ובית המשמשות בראש התבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, לרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלהים כל אלהים משמע, אפלו קדש, אבל כשהיא נקודה פת''ח, כמו למלך, למדבר, לעיר נודע באיזה מלך, באיזו מדבר ובאיזה עיר מדבר, וכן לאלהים, לאותן שהזהרתם עליהם במקום אחר, כיוצא בו (תהלים פו ח) אין כמוך באלהים, לפי שלא פרש הצרך לנקד פתח: יחרם. יומת. ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמר בו מיתה במקום אחר (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' , אלא לפי שלא פרש על איזו עבודה חיב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופרש לך כאן זובח לאלהים יחרם, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך והמשתחוה, שהן עבודת בפנים וחיבים עליהם לכל עבודה זרה בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה בכך, אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה, אלא באזהרה:


(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְגִיוֹרָא לָא תוֹנוּן וְלָא תְעִיקוּן לֵהּ אֲרֵי דַיָרִין הֱוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרליי''ר בלעז [לקנטר] , כמו (ישעיה מט כו) והאכלתי את מוניך את בשרם: ולא תלחצנו. בגזלת ממון: כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נלד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:


(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: כָּל אַרְמְלָא וְיִתָּם לָא תְעַנוּן:


 רש''י   כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:


(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: אִם עַנָאָה תְעַנֵי יָתֵהּ אֲרֵי אִם מִקְבַל יִקְבֵל קֳדָמַי קַבָּלָא אֱקַבֵּל קְבִלְתֵּהּ:


 רש''י   אם ענה תענה אתו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פרש ענשו, כמו (בראשית ד טו) לכן כל הרג קין גזם ולא פרש ענשו אף כאן אם ענה תענה אתו, לשון גזום, כלומר סופך לטול את שלך, למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו' :


(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים: וְיִתְקֵף רוּגְזִי וְאֶקְטוֹל יָתְכוֹן בְּחַרְבָּא וִיהֶוְיָן נְשֵׁיכוֹן אַרְמְלִין וּבְנֵיכוֹן יַתְמִין:


 רש''י   והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו:


(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: אִם כַּסְפָּא תּוֹזֵף בְּעַמִי לְּעַנְיָא דִי עִמָךְ לָא תְהֵי לֵהּ כְּרַשְׁיָא לָא תְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי חִבּוּלְיָא:


 רש''י   אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה וזה אחד מהן: את עמי. עמי וגוי, עמי קדם. עני ועשיר, עני קדם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו, ולא לגוי ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך. דבר אחר את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלואה, שהוא עמי: את העני עמך. הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני: לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאלו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו: נשך. רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו נכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:


(כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: אִם מַשְׁכּוֹנָא תִסַב כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד מֵעַל שִׁמְשָׁא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ:


 רש''י   אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבל תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקדוש ברוך הוא כמה אתה חיב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחיבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב: עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:


(כו) כִּי הִוא (כסותה) כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: אֲרֵי הִיא כְסוּתֵהּ בִּלְחוֹדַהּ הִיא תוֹתְבֵהּ לְמַשְׁכֵּיהּ בְּמָא יִשְׁכּוּב וִיהֵי אֲרֵי יִקְבֵל קֳדָמַי וֶאֱקַבֵּל קְבִלְתֵּהּ אֲרֵי חַנָנָא אֲנָא:


 רש''י   כי הוא כסותה. זו טלית: שמלתו. זו חלוק: במה ישכב. לרבות את המצע:


 רביעי (כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר: דַיָנָא לָא תְקִיל וְרַבָּא בְעַמָךְ לָא תְלוּט:


 רש''י   אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דין:


(כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: בִּכּוּרָךְ וְדִמְעָךְ לָא תְאַחֵר בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תַּפְרֵשׁ קֳדָמָי:


 רש''י   מלאתך. חובה המטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים: ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע: לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את המקדם ולהקדים את המאחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה: בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן. והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כט כן תעשה לשורך. מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה, אף בכור בהמה דקה [גסה] מטפל בו שלשים יום ואחר כך נותנו לכהן: שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את הקרבתו, לא ימהר קדם שמונה, לפי שהוא מחסר זמן: ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו וביום השמיני אתה רשאי לתנו לי:


(כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי: כֵּן תַּעְבֵּד לְתוֹרָךְ לְעָנָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי עִם אִמֵהּ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה תִּפְרְשִׁנֵהּ קֳדָמָי: (ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: וֶאֱנָשִׁין קַדִישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיְתָא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵהּ:


 רש''י   ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי: ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהוה, מקום שדרך בהמות לטרף, וכן (דבר' כב כז) כי בשדה מצאה, וכן (שם כג יא) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין מקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהוה. ואונקלוס תרגם ובשר תליש מן חיוא חיא, בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה: לכלב תשלכון אתו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו, תלמוד לומר בנבלה (דב' יד כא) או מכר לנכרי, קל וחמר לטרפה שמתרת בכל הנאות. אם כן מה תלמוד לומר לכלב, למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו:


כג (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִשְׁקָר לָא תְשַׁוִי יְדָךְ עִם חַיָבָא לְמֶהֱוֵי לֵהּ סָהִיד שְׁקָר:


 רש''י   לא תשא שמע שוא. כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חברו: אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חברו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:


(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: לָא תְהֵי בָּתַר סַגִיאִין לְאַבְאָשָׁא וְלָא תִתִּמְנַע מִלְאַלָפָא מָא דִבְעֵינָךְ עַל דִינָא בָּתַר סַגִיאֵי שְׁלַם דִינָא:


 רש''י   לא תהיה אחרי רבים לרעת. יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מישב בהן על אפניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחיבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על רב, על רב, שאין חולקין על מפלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דין אחד, שירבו המחיבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו''ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחיבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמתו. ואני אומר לישבו על אפניו כפשוטו, כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעת. אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם: ולא תענה על רב לנטת וגו' . ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקלר יהא תלוי בצואר הרבים:


(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: וְעַל מִסְכֵּינָא לָא תְרַחֵם בְּדִינֵהּ:


 רש''י   לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו:


(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: אֲרֵי תִפְגַע תּוֹרָא דְסָנְאָךְ אוֹ חֲמָרֵהּ דְטָּעֵי אָתָבָא תְּתִיבִנֵהּ לֵהּ: (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: אֲרֵי תֶחֱזֵי חֲמָרָא דְסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוֹעֲנֵיהּ וְתִתִּמְנַע מִלְמִשְׁבַּק לֵהּ מִשְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵק עִמֵהּ:


 רש''י   כי תראה חמור שנאך וגו' . הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו: וחדלת מעזב לו. בתמיהה: עזב תעזב עמו. עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושל ם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסיע את חוזק החומה. כיוצא בו (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' , שמא תאמר כן, בתמיהה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת: עזב תעזב עמו. לפרק המשא. מלמשקל ליה, מלטול משאוי ממנו:


 חמישי(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: לָא תַצְלֵי דִין מִסְכֵּינָךְ בְּדִינֵהּ:


 רש''י   אבינך. לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה:


(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: מִפִּתְגָמָא דְשִׁקְרָא הֱוֵי רָחִיק וְדִזְכֵי וְדִי נְפַק (דְכֵי) מִן דִינָא לָא תִקְטוֹל אֲרֵי לָא אֱזַכֵּי חַיָבָא:


 רש''י   ונקי וצדיק אל תהרג. מנין ליוצא מבית דין חיב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרג וזה אף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לזכותו. ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו לבית דין לחיבו תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין: כי לא אצדיק רשע. אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה:


(ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: וְשׁוֹחֲדָא לָא תְקַבֵּל אֲרֵי שׁוֹחֲדָא מְעַוֵר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקֵל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין:


 רש''י   ושחד לא תקח. אפלו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לעיל לא תטה משפט: יעור פקחים. אפלו חכם בתורה ונוטל שחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו: ויסלף. כתרגומו ומקלקל: דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פתגמין תריצין. ישרים:


(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְגִיוֹרָא לָא תְעִיקוּן וְאַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת נַפְשָׁא דְגִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   וגר לא תלחץ. בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר מפני שסורו רע: את נפש הגר. כמה קשה לו כשלוחצים אותו:


(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְשִׁית שְׁנִין תִּזְרַע יָת אַרְעָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתַּהּ:


 רש''י   ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:


(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: וּשְׁבִעֵתָא תַּשְׁמְטִּנַהּ וְתַרְטְשִׁנַהּ וְיֵיכְלוּן מִסְכְּנֵי עַמָךְ וּשְׁאָרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ:


 רש''י   תשמטנה. מעבודה: ונטשתה. מאכילה אחר זמן הבעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש: ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית: כן תעשה לכרמך. ותחלת המקרא בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה המנו תזרע את ארצך:


(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: שִׁתָּא יוֹמִין תַּעְבֵּד עוֹבָדָיךְ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָּנוּחַ בְּדִיל דִינוּחַ תּוֹרָךְ וְחַמָרָךְ וְיִשְּׁקוֹט בַּר אַמְתָךְ וְגִיוֹרָא:


 רש''י   וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית: למען ינוח שורך וחמרך. תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה ניח אלא צער: בן אמתך. בעבד הערל הכתוב מדבר: והגר. גר תושב:


(יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: וּבְכֹל דִי אֲמָרִית לְכוֹן תִּסְתַּמְרוּן וְשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא לָא תִדְכְּרוּן לָא יִשְׁתְּמַע עַל פּוּמְכוֹן:


 רש''י   ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו: לא תזכירו. שלא יאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות כלן, והנזהר בה כשומר את כלן: לא ישמע. מן הגוי: על פיך. שלא תעשה שתפות עם נכרי וישבע לך בעבודה זרה שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך:


(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: תְּלַת זִמְנִין תֵּחוֹג קֳדָמַי בְּשַׁתָּא:


 רש''י   רגלים. פעמים וכן (במדבר כב כח) כי הכיתני זה שלש רגלים:


(טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: יָת חַגָא דְפַטִירַיָא תִּטַר שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא כְּמָא דִפַקֵידִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דַאֲבִיבָא אֲרֵי בֵהּ נְפַקְתָּ מִמִצְרָיִם וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנוּן:


 רש''י   חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו באביה. לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פרות: ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:


(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: וְחַגָא דַחֲצָדָא בִּכּוּרֵי עוֹבָדָיךְ דִי תִזְרַע בְּחַקְלָא וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְּקָא דְשַׁתָּא בְּמִכְנְשָׁךְ יָת עוֹבָדָיךְ מִן חַקְלָא:


 רש''י   וחג הקציר. הוא חג שבועות: בכורי מעשיך. שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים וגו' : וחג האסיף. הוא חג הסכות: באספך את מעשיך. שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים:


(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ:


 רש''י   שלש פעמים וגו' . לפי שהענין מדבר בשביעית הצרך לומר שלא יסתרסו רגלים ממקומן: כל זכורך. הזכרים שבך:


(יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַם פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן בַּר מִן מַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא עַד צַפְרָא:


 רש''י   לא תזבח על חמץ וגו' . לא תשחט את הפסח בארבעה עשר בניסן עד שתבער החמץ: ולא ילין חלב חגי וגו' . חוץ למזבח: עד בקר. יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר (ויקרא ו ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה: ולא ילין. אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח:


(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתִי לְבֵית מִקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:


 רש''י   ראשית בכורי אדמתך. אף השביעית חיבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו, וראה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ומקדישה. ואין בכורים אלא משבעת המינין האמורין במקרא (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגו' : לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון (בראשית לח יז) אנכי אשלח גדי עזים, (שם שם כ) את גדי העזים, (שם כז ט) שני גדיי עזים, ללמדך, שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובשלושה מקומות נכתב בתורה אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול:


 שישי (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הָא אֲנָא שָׁלַח מַלְאָכָא קֳדָמָךְ לְמִטְרָךְ בְּאָרְחָא וּלְאָעֳלוּתָךְ לְאַתְרָא דִאַתְקֵנִית:


 רש''י   הנה אנכי שלח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך: אשר הכנתי. אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי נכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה:


(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: אִסְתַּמַּר מִן קֳדָמוֹהִי וְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ לָא תְסָרֵב לְקִבְלֵהּ אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיכוֹן אֲרֵי בִשְׁמִי מֵימְרֵהּ:


 רש''י   אל תמר בו. לשון המראה, כמו (יהושע א יח) אשר ימרה את פיך: כי לא ישא לפשעכם. אינו מלמד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו: כי שמי בקרבו. מחבר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משתף בו, ורבותינו אמרו זה מטטרו''ן ששמו כשם רבו. מטטרו''ן בגימטריא שדי:


(כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: אֲרֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ וְתַעְבֵּד כֹּל דִאֱמַלֵל וְאֶסְנֵי יָת סָנְאָךְ וְאָעִיק לְדִמְעִיקִין לָךְ:


 רש''י   וצרתי. כתרגומו ואעיק:


(כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: אֲרֵי יְהַךְ מַלְאָכִי קֳדָמָךְ וְיָעֵלִנָךְ לְוָת אֱמוֹרָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִיזָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי וֶאֱשֵׁצִנוּן: (כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם: לָא תִסְגוּד לְטַעֲוָתְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן וְלָא תַעְבֵּד כְּעוֹבָדֵיהוֹן אֲרֵי פַגָרָא תְּפַגְרִנוּן וְתַבָּרָא תְתַבַּר קָמָתְהוֹן:


 רש''י   הרס תהרסם. לאותם אלהות: מצבותיהם. אבנים שהם מציבין להשתחוות להם:


(כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: וְתִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיבָרֵךְ יָת מֵיכְלָךְ וְיָת מִשְׁתְּיָךְ וְאַעְדִי מַרְעִין בִּישִׁין מִבֵּינָךְ:
 שביעי (כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: לָא תְהֵי מְתַכְּלָא וְעַקְרָא בְּאַרְעָךְ יָת מִנְיַן יוֹמָיךְ אַשְׁלִים:


 רש''י   לא תהיה משכלה. אם תעשה רצוני: משכלה. מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה:


(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: יָת אֵימְתִי אֲשַׁלַח קֳדָמָךְ ואֶתְּפַר (נ''א וֶאֱשַׁגֵשׁ) יָת כָּל עַמָא דְאַתְּ אָתֵי לַאֲגָחָא בְּהוֹן וְאֶמְסַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ מְחַזְרֵי קְדָל:


 רש''י   והמתי. כמו והממתי ותרגומו ואשגש. וכן כל תבה שפעל שלה בכפל האות האחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום, כגון והמותי, מגזרת (ישעיה כח כח) והמם גלגל עגלתו, (קהלת ב כ) וסבותי, מגזרת (שמו''א ז טז) וסבב בית אל, (תהלים קטז ו) דלותי, מגזרת (ישעיה יט ו) דללו וחרבו, (שם מט טז) על כפים חקותיך, מגזרת (שופטים ה טו) חקקי לב, (שמו''א יב ג) את מי רצותי, מגזרת (איוב כ יט) רצץ עזב דלים. והמתרגם והמותי ואקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היה, אין ה''א שלה בפת''ח, ולא מ''ם שלו מדגשת, ולא נקודה מלאפום, אלא והמתי, כגון (במד' יד טו) והמתה את העם הזה, והתי''ו מדגשת, לפי שתבא במקום ב' תוי''ן, האחת נשרשת, לפי שאין מיתה בלא ת''ו, והאחרת משמשת, כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי, וכן ונתתי, הת''ו מדגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלש תוי''ן, שתים ליסוד, כמו (יהושע י יב) ביום תת ה', (קהלת ג יג) מתת אלהים היא, והשלישית לשמוש: ערף. שינוסו מפניך ויהפכו לך ערפם:


(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: וְאֶשְׁלַח יָת עֲרָעִיתָא קֳדָמָךְ וּתְתָרֵךְ יָת חִוָאֵי יָת כְּנַעֲנָאֵי וְיָת חִתָּאֵי מִן קֳדָמָךְ:


 רש''י   הצרעה. מן שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אמות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (סוטה לו א) על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:


(כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: לָא אֱתָרֵכִנוּן מִן קֳדָמָךְ בְּשַׁתָּא חֲדָא דִילְמָא תְהֵי אַרְעָא צַדְיָא וְתִסְגֵי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא:


 רש''י   שממה. ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה: ורבה עליך. ותרבה עליך:


(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: זְעֵיר זְעֵיר אֱתָרֵכִנוּן מִן קֳדָמָךְ עַד דְתִסְגֵי וְתַחְסֵן יָת אַרְעָא:


 רש''י   עד אשר תפרה. תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו:


(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: וֶאֱשַׁוֵי יָת תְּחוּמָךְ מִיַמָא דְסוּף וְעַד יַמָא דִפְלִשְׁתָּאֵי וּמִמַדְבְּרָא עַד פְּרָת אֲרֵי אֶמְסַר בִּידֵיכוֹן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וּתְתָרֵכִנוּן מִן קֳדָמָךְ:


 רש''י   ושתי. לשון השתה, והת''ו מדגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא ת''ו, והאחת לשמוש: עד הנהר. פרת: וגרשתמו. ותגרשם:


(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: לָא תִגְזַר לְהוֹן וּלְּטַעֲוָתְהוֹן קְיָם: (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: לָא יֵתְבוּן בְּאַרְעָךְ דִילְמָא יְחַיְבוּן יָתָךְ קֳדָמָי אֲרֵי תִפְלַח יָת טַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי יְהוֹן לָךְ לְתַקְלָא:


 רש''י   כי תעבד וגו' כי יהיה לך למקש. הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון אי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש. וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים, שהיא חובה:


כד (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וּלְמשֶׁה אֲמַר סַק לִקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְתִסְגְדוּן מֵרָחִיק:


 רש''י   ואל משה אמר עלה. פרשה זו נאמרה קדם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:


(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וְיִתְקְרֵב משֶׁה בִלְחוֹדוֹהִי לִקֳדָם יְיָ וְאִנוּן לָא יִתְקָרְבוּן וְעַמָא לָא יִסְקוּן עִמֵהּ:


 רש''י   ונגש משה לבדו. אל הערפל:


(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה: וַאֲתָא משֶׁה וְאִשְׁתָּעִי לְעַמָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וְיָת כָּל דִינַיָא וַאֲתֵיב כָּל עַמָא קָלָא חַד וַאֲמָרוּ כָּל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד:


 רש''י   ויבא משה ויספר לעם. בו ביום: את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה: ואת כל המשפטים. שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדמה ודינין שנתנו להם במרה:


(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וּכְתַב משֶׁה יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וְאַקְדֵם בְּצַפְרָא וּבְנָא מַדְבְּחָא בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְתַרְתָּא עֶשְׂרֵי קָמָן לִתְרֵי עֲסַר שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ויכתב משה. מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה: וישכם בבקר. בחמשה בסיון:


(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים: וּשְׁלַח יָת בּוּכְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַסִיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ תּוֹרִין:


 רש''י   את נערי. הבכורות:


(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וּנְסִיב משֶׁה פַּלְגוּת דְמָא וְשַׁוִי בְּמִזְרְקַיָא וּפַלְגוּת דְמָא זְרַק עַל מַדְבְּחָא:


 רש''י   ויקח משה חצי הדם. מי חלקו, מלאך בא וחלקו: באגנות. שני אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם. ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים שאין הזאה בלא טבילה:


(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וּנְסִיב סִפְרָא דִקְיָמָא וּקְרָא קֳדָם עַמָא וַאֲמָרוּ כֹּל דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד וּנְקַבֵּל:


 רש''י   ספר הברית. מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה:


(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וּנְסִיב משֶׁה יָת דְמָא וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָא וַאֲמַר הָא דֵין דָם קְיָמָא דִגְזַר יְיָ עִמְכוֹן עַל כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין:


 רש''י   ויזרק. ענין הזאה, ותרגומו וזרק על מדבחא לכפרא על עמא:


(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וּסְלֵיק משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וַחֲזוֹ יָת יְקַר אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כָּרְסָא יְקָרֵהּ כְּעוֹבַד אֶבֶן טָבָא וּכְמֶחֱזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ:


 רש''י   ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: כמעשה לבנת הספיר. היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משעבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו: וכעצם. כתרגומו, לשון מראה: לטהר. לשון ברור וצלול:


(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַיְיָ וַהֲווֹ חָדָן בְּקָרְבָּנֵיהוֹן דְאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא כְּאִלוּ אָכְלִין וְשָׁתָן:


 רש''י   ואל אצילי. הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו. מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד: ויחזו את האלהים. היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים, כמו (ישעיה מא ט) ומאציליה קראתיך, (במדבר יא כה) ויאצל מן הרוח, (יחזקאל מא ח) שש אמות אצילה:


(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לִקֳדָמַי לְטוּרָא וֶהֱוֵי תַמָן וְאֶתֵּן לָךְ יָת לוּחֵי אַבְנָא וְאוֹרַיְתָא וְתַפְקֶדְתָּא דִכְתָבִית לְאַלוּפֵיהוֹן:


 רש''י   ויאמר ה' אל משה. לאחר מתן תורה: עלה אלי ההרה והיה שם. ארבעים יום: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פרש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו:


(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵהּ וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:


 רש''י   ויקם משה ויהושע משרתו. לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. ואומר אני, שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו, כשירד משה (לקמן לב יז) וישמע יהושע את קול העם ברעה, למדנו שלא היה יהושע עמהם:


(יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: וּלְםָבַיָא אֲמַר אוֹרִיכוּ לָנָא הָכָא עַד דִנְתוּב לְוָתְכוֹן וְהָא אַהֲרֹן וְחוּר עִמְכוֹן מָן דְאִית לֵהּ דִינָא יִתְקְרֵב לִקֳדָמֵיהוֹן:


 רש''י   ואל הזקנים אמר. בצאתו מן המחנה: שבו לנו בזה. והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו: חור. בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור (דברי הימים א' ב יט) . אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא ב) : מי בעל דברים. מי שיש לו דין:


 מפטיר (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וּסְלֵק משֶׁה לְטוּרָא וַחֲפָא עֲנָנָא יָת טוּרָא: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּשְׁרָא יְקָרָא דַיְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי וַחֲפָהִי עֲנָנָא שִׁתָּא יוֹמִין וּקְרָא לְמשֶׁה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִגוֹ עֲנָנָא:


 רש''י   ויכסהו הענן. רבותינו חולקין בדבר. יש מהם אומרים אלו ששה ימים שמראש חדש עד עצרת יום מתן תורה: ויכסהו הענן. להר: ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר עשרת הדברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה, ויש אומרים ויכסהו הענן למשה ששה ימים לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה ימים:


(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְחֵיזוּ יְקָרָא דַיְיָ כְּחֵיזוּ אֶשָׁא אָכְלָא בְּרֵישׁ טוּרָא לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: וְעַל משֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא וּסְלֵיק לְטוּרָא וַהֲוָה משֶׁה בְּטּוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן: פפפ:


 רש''י   בתוך הענן. ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל [ נ''א : חפה] בתוכו:



הפטרת משפטים - ירמיה לד

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים (ויכבישום) וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (יב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: (יג) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: (יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב:

(ירמיה פרק לג)  (כה) כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: (כו) גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי (אשוב) אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 



משנה פרה פרק ח

א. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אֶת הַשֹּׁקֶת, נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. טָהַר, וְנִטְמָא שֵׁנִי, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, פְּסוּלִין. עָשָׂה אֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה, כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. עָמַד, וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי מְלָאכָה, כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. עָשׂוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, פְּסוּלִין:

 ברטנורה  (א) שנים שהיו שומרים את השוקת. שנתמלא לחטאת: טהר. אותו שנטמא טהר מטומאתו: ונטמא שני. היינו חברו שהיה טהור: כשרים. המים שבשוקת: עמד ועשה השני מלאכה. עמד הראשון ממלאכתו, ובא השני ועשה מלאכה תחתיו:

ב. הַמְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת, לֹא יִנְעוֹל אֶת הַסַנְדָּל. שֶׁאִם נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַנְדָּל, נִטְמָא וְטִמְּאָהוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי. נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל בְּשָׂרוֹ, טָהוֹר. נָפְלוּ עַל כְּסוּתוֹ, נִטְמֵאת וְטִמְּאַתּוּ. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ב) נטמא וטמאהו. נטמא הסנדל וטימא את האדם לחטאת, שכלים שנטמאו במשקים מטמאים את האדם לחטאת, שאין מונין ראשון ושני בחטאת, כדתנן לקמן פרק כל הראוי (משנה ו) אף על פי שאם נפלו המשקים הללו על בשרו, טהור, שהטהור לפרה אם נגעו משקין טמאים בבשרו, הוא טהור כמו שהיה, לבד אם נגעו בידיו, לפי שהמשקין טמאים מטמאים את הידים, וגבי טהרת חטאת קיימא לן דאם נטמאו ידיו נטמא גופו: מטמאיך לא טמאוני. משקים שטמאו את הסנדל לא היו יכולים לטמא הטהור לחטאת אם נגעו בבשרו כדאמרן, והסנדל הבא מכוחם מטמאו:

ג. הַשּׂוֹרֵף פָּרָה, וּפָרִים, וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׁעִיר, מְטַמֵּא בְגָדִים. פָּרָה וּפָרִים וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמָן אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ג) השורף פרה. אדומה ופרים הנשרפים. כגון פר יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, מטמאים בגדים, דבכולהו כתיב יכבס בגדיו, ולא שנא בגדים שהוא לבוש ולא שנא בגדים שהוא נוגע, והוא הדין לכל שאר כלים, דלא ממעטינן אלא אדם וכלי חרס בלבד הוא שאין מטמאין אם נוגעים בהן: ופרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן. אם נגעו בבגדים הרי הן טהורים. והיינו דאמרי ליה בגדים לאדם, מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני:

ד. הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, מְטַמֵּא בְגָדִים. הַנְּבֵלָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ד) האוכל מנבלת עוף טהור. נבלת עוף טהור אין לה טומאה אם נגעה באדם או בבגדים, אלא בבית הבליעה מטמא אדם לטמא בגדים, כדתנן במסכת טהרות, והיינו דאמרי ליה בגדים לאדם מטמאיך לא טמאוני וכו':

ה. כָּל וְלַד הַטֻּמְאוֹת אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵלִים, אֶלָּא מַשְׁקֶה. נִטְמָא מַשְׁקֶה, טִמְּאָן. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ה) כל ולד הטומאה. כגון ראשון ושני, אין מטמא כלים. אלא אב הטומאה. ומשקה שנטמא בראשון ושני מטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כגון רוקו וזובו ומימי רגליו שהן אב הטומאה:

ו. אֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ, אֶלָּא מַשְׁקֶה. נִטְמָא מַשְׁקֶה, טִמְּאָהוּ. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ו) אין כלי חרס מטמא חברו. שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם ואין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלמא שאין כלי חרס מטמא חברו: אלא משקין. אבל מטמא הוא משקין והמשקים חוזרים ומטמאים חברו, גזירה משום משקה זב וזבה, כדאמרן:

ז. כָּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֶחָד וְלִפְסוֹל אֶחָד, חוּץ מִטְּבוּל יוֹם. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

 ברטנורה  (ז) כל הפוסל את התרומה. כגון ידים שניות עושות משקים תחלה לטמא חולין, וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין, טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין: חוץ מטבול יום. שלא העריב שמשו. אע''פ שהוא פוסל את התרומה, אינו מטמא המשקין להיות תחילה. ואפילו משקין של תרומה אם נגע בהן טבול יום אינן אלא פסולים בלבד לא טמאים:

ח. כָּל הַיַּמִּים כַּמִּקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כַּמִּקְוֶה, לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת:

 ברטנורה  (ח) כל הימים כמקוה. לכל הני מילי דקתני בסופו [וגם] אין מטהרין בזוחלין, דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא במכונסין, דכתיב (ויקרא יא) אך מעין, מעין מטהר בזוחלין, ואין מקוה מטהרת בזוחלין. ופסולין לזבין, דזב בעי מים חיים, דכתיב (שם טו) ורחץ את בשרו במים חיים. ולמצורע דכתיב (שם יד) אל כלי חרש על מים חיים. ולמי חטאת דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי: הים הגדול כמקוה. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מימי בראשית. ולא נאמר ימים בלשון רבים, אלא מפני שמעורבים בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו: ר' יוסי אומר. כל הימים וים הגדול, תורת מעין עליהן לענין שהן מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן. אבל פסולין הן לתורת מים חיים שהכתוב קוראן מקוה. והלכה כר' יוסי:

ט. הַמַּיִם הַמֻּכִּים, פְּסוּלִים. אֵלּוּ הֵן הַמֻּכִּים, הַמְּלוּחִים וְהַפּוֹשְׁרִים. הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, פְּסוּלִין. אֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, הַמְכַזְּבִים אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ. הַמְכַזְּבִים בְּפֻלְמְסָיוֹת וּבִשְׁנֵי בִצָרוֹן, כְּשֵׁרִים. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

 ברטנורה  (ט) מים המוכין. המזיקין כגון שהן מלוחין ופושרין: פסולין. למי חטאת: מים המכזבין. הפוסקין. כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיה נח): פסולין. דמים חיים בעינן: אחד בשבוע. אבל אחד ביובל שפיר מקרו מים חיים: בפולמסיות. חיילות של גייסות ששותין ומקלקלים בהן: בשני בצרון. שנים של עצירת גשמים: ר' יהודה פוסל. אפילו אותן שאין מכזבין אלא בפולמסיות ובשני בצרון. ואין הלכה כרבי יהודה:

י. מֵי קַרְמְיוֹן וּמֵי פוּגָה, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִצִים. מֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי יַרְמוּךְ, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי תַעֲרוֹבוֹת, וְאֵלוּ הֵן מֵי תַעֲרוֹבוֹת, אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד פָּסוּל שֶׁנִּתְעָרְבוּ. שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

 ברטנורה  (י) מי קרמיון ומי פוגה. נהרות שבארץ ישראל הן: מי בצים. לשון היגאה גומא בלא בצה (איוב ח) כלומר, מים שחומר וטיט מעורב בהן. ורחמנא אמר מים חיים אל כלי, והכא איכא חציצה בין מים לכלי: מי תערובות. שמים פסולים מתערבים בהם: אחד פסול ואחד כשר. ונתערבו, אסור לקדש ממקום התערובות ולמטה: ר' יהודה פוסל. אפילו בשניהם כשרים פוסל ר' יהודה ליטול ממקום התערובות, גזירה אטו אחד פסול. ואין הלכה כר' יהודה:

יא. בְּאֵר אַחְאָב וּמְעָרַת פַּמְיָס, כְּשֵׁרָה. הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ וְשִׁנּוּיָן מֵחֲמַת עַצְמָן, כְּשֵׁרִין. אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מֵרָחוֹק, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנָּה אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא בְחֶזְקַת מֻתֶּרֶת. בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית אוֹ אֲדָמָה, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצַל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין:

 ברטנורה  (יא) באר אחאב. לא אתפרש היכן הוא, והא קמשמע לן דמים חיים הן: ומערת פמייס. מערה הסמוכה לעיר דן שמשם ירדן יוצא. ובלשון ישמעאל קורין לדן בניי''ס: ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת. ואין הלכה כרבי יהודה: עד שתצל. עד שיחזרו המים צלולים כדמעיקרא. ואין הלכה כר' ישמעאל:
 



גמרא נדה דף י''ז ע''א

תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלשָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְצִפָּרְנַיִם שׂוֹרְפָן חָסִיד קוֹבְרָן צַדִּיק זוֹרְקָן רָשָׁע: וְהַמַּקִּיז דַּם וּמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. דְּאָמַר מַר מַקִּיז דָּם וּמְשַׁמֵּשׁ מִטָתוֹ הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים וִיתְקִין, הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁמְּשׁוּ הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאֳתָן, אָמַר רַב וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא טָעִים מִידִי אֲבָל טָעִים מִידִי לֵית לָן בָּהּ:

 רש''י  חסיד. חסיד עדיף מצדיק כשקוברן איכא למיחש דהדרי ומגלו: ויתקין. חלשים: בעלי ראתן. חלש יותר מדאי שיש להם שרץ במוחם כדאמר בכתובות:
 



זוהר יתרו דף פ''ח ע''א

תָּא חֲזֵי בְּכָל שִׁתָּא יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא כַּד מְטָא שַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא דְמִנְחָה דִּינָא תַּקִּיפָא שַׁלְטָא וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין, אֲבָל בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא כַּד מְטָא עִידָן דִצְלוֹתָא דְמִנְחָה רַעֲוָא דְרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין וּאִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֶדוּ בְּכֹלָא וּבְהָאי רָצוֹן אִסְתְּלַק מֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימְנָא קַדִּישָׁא מֵעַלְמָא בְגִין לְמִנְדַּע דְּלָא בְדִינָא אִסְתְּלַק. וְהַהוּא שַׁעְתָּא בְרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ וְאִתְטְמַר בֵּיהּ. בְּגִין כָּךְ וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ כְתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא הָאי נִשְׁמָתָא דְאִתְטְמַר בְּהָאי רָצוֹן דְאִתגַּלְיָא בְשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא דְמִנְחָא דְשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ וְהוּא טְמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵיהּ. זַכָּאָה חוּלְקֵיהּ דְּמֹשֶׁה:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִיעַ שְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, דִּין קָשֶׁה שׁוֹלֵט, וְכָל הַדִּינִים מִתְעוֹרְרִים, אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ שְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, רְצוֹן הָרְצוֹנוֹת נִמְצָא, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא מְגַלֶּה הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ, וְכָל הַדִּינִים נִכְנָעִים, וְנִמְצָא רָצוֹן וְשִׂמְחָה בַּכֹּל. וּבָרָצוֹן הַזֶּה נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, הַנָּבִיא הַנֶּאֱמָן הַקָּדוֹשׁ, מִן הָעוֹלָם כְּדֵי לָדַעַת שֶׁלֹּא נִסְתַּלֵּק בַּדִּין, וְשָׁעָה הַהִיא, יָצָא נִשְׁמָתוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְנִגְנָז בּוֹ, מִשּׁוּם זֶה, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ, כָּתוּב, מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא נֶעֱלָם מִכָּל נֶעֱלָם וְלֹא יוֹדְעִים אוֹתוֹ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, אַף כָּאן, נְשָׁמָה זוֹ, שֶׁנִּסְתְּרָה בַּרָצוֹן הַזֶּה שֶׁנִּתְגַלֶּה בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁל שַׁבָּת, כָּתוּב בָּהּ, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ, וְהוּא נִסְתָּר מִכָּל הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְדִין אֵינוֹ שׁוֹלֵט בּוֹ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶה.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פ''ך

א. יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה זוּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מֻתָּר לוֹ לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה לָעֶרֶב. אַחַר שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְלֹא אָמְרוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה אֶלָּא מִפְּנֵי דָבָר זֶה שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד שֶׁמָּא יֹאמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד, וְכִיוַן שֶׁאָסוּר עַד שֶׁיָּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לֹא יֹאמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַכֵּב לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה דָבָר זֶה שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת: ב. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצַת חוֹלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לְדָבָר צוֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה:

 



מוסר

מלוקט מספרי מוסר

מִן הַשְּׁלשָׁה שֶׁהֵם רָאשֵׁי תֵיבוֹת שֶׁפַע הַנֶאֱמָרִים. הֲכִי נִכְבָּד שִׁי''ן רוֹמֵז לְשַׁבָּת. כִּי הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ בְּמַחֲשָׁבָה וְדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כֶּאֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ. וּבְוַדַּאי שֶׁמּוֹעִיל לְתַקֵּן פְּגָם הַבְּרִית דְּהַהוּא צַדִּיקָא בִּשְׁבִיעֲתָא אָחִיד. וּמַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּים כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה. וּבְיוֹתֵר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבּוּר שֶׁל חוֹל וְקַל וָחוֹמֶר מִדִּבּוּר שֶׁל אִסּוּר וְזֶהוּ מִדִּבְרֵי קַבָּלָה דִּכְתִיב (ישעי' נ''ח) וְדַבֵּר דָּבָר. וּמִמְּקוֹמוֹ הוּא מוּכְרָע דִכְּבַיָּכוֹל הוּא שָׁבַת מִדִּבּוּר כִּי בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר זָכִינוּ שֶׁה' בְּרַחֲמָיו הִנְחִילָנוּ הַשַּׁבָּת. צָרִיךְ לִשְׁבּוֹת בּוֹ גַּם מִדִּבּוּר וִיעַנֵּג הַשַּׁבָּת בַּמֶּה שֶׁהוּא עֹנֶג שַׁבָּת לֶאֱכוֹל לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת דָּוְקָא וְלִלְבּוֹשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת לְכַבֵּד הַשַּׁבָּת וְלִקְבּוֹעַ לִמוּד בְּשַׁבָּת כִּי לֹא נִתַּן הַשַּׁבָּת אֶלָּא לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וְאִם כֹּה יַעֲשֶׂה נִמְחָלִים עֲוֹנוֹתָיו וּבִכְלַל אֲשֶׁר חָטָא בִּפְגַם הַבְּרִית וְשָׁב וְרָפָא לוֹ: