יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כֻּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל:
רש''י אתם נצבים. מלמד שכנסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית: ראשיכם שבטיכם. ראשיכם לשבטיכם: זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל:
(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרָךְ דִי בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ מִלָקֵטּ אָעָיךְ עַד מְלֵי מַיָיךְ:
רש''י מחטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגיר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:
(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְאָעָלוּתָךְ בִּקְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבְמוֹמָתֵהּ דִי יְיָ אֱלָהָךְ גְזַר עִמָךְ יוֹמָא דֵין:
רש''י לעברך. להיותך עובר בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו (לעיל ד, יד) לעשותכם אותם: לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחצה מכאן ומחצה מכאן ועוברים בנתים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו:
שני (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: בְּדִיל לַאֲקָמָא יָתָךְ יוֹמָא דֵין קֳדָמוֹהִי לְעַמָא וְהוּא יְהֵי לָךְ לֶאֶלָהּ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּכְמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
רש''י למען הקים אתך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח למען קים אתך לפניו לעם: והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באמה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם. עד כאן פרשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ''ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפיסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קימים לפניו: היום. כיום הזה שהוא קים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה של מעלה מזו פיוסין הם (לעיל פסוק א') , אתם ראיתם את כל אשר עשה. דבר אחר, אתם נצבים. לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל (שמואל א' יב, ז) התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול:
(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יָת קְיָמָא הָדָא וְיָת מוֹמָתָא הָדָא: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: אֲרֵי יָת מָן דְאִיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא קָאֵם יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיָת מָן דְלֵיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא יוֹמָא דֵין:
רש''י ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות העתידים להיות:
(י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: אֲמָרַת יְרוּשְׁלֵם מֶחְדָא אֶחְדֵי בְּמֵימְרָא דַיְיָ תְּבוּעַ נַפְשִׁי בְּפוּרְקָנָא דֶאֱלָהִי אֲרֵי אַלְבְּשַׁנִי לְבוּשִׁין דְּפוּרְקַן מְעִיל דְּזָכוּ עִטְפַנִי כַּחֲתָנָא דְּמַצְלַח בִּגְנוּנֵיהּ וּכְכַהֲנָא רַבָּא דְמִתְקַן בִּלְבוּשׁוֹהִי וּכְכַלְתָּא דְמִתְקַשְּׁטָא בְּתִקּוּנָהָא :
רש''י כחתן . אשר ילבש לבושי פאר ככהן גדול : וככלה תעדה כליה . תכשיטיה :
(יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: אֲרֵי כְאַרְעָא דְמִפְקָא צִמְחָהּ וּכְגִנַּת שַׁקְיָא דְזֵירוּעָהָא מְרַבְיָא כֵּן יְיָ אֱלֹהִים יַגְלֵי זְכוּתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִירוּשְׁלֵם לָ) ּּבֵל כָּל עַמְמַיָּא :
רש''י כי כארץ תוציא צמחה וגו' :
סב (א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: עַד דְּאַעְבֵּד פּוּרְקַן לְצִיּוֹן לָא אַנִּיחַ לְעַמְמַיָּא וְעַד דְּאַיְתֵי נֶחָמָא לִירוּשְׁלֵם לָא אַשְׁקֵיט לְמַלְכְּוָתָא עַד דְּיִתְגְּלֵי כִּשְׁפַרְפָּרָא נְהוֹרָא וּפוּרְקָנָא כְּבָעִיר יִבְעָר :
רש''י למען ציון . אעשה ולא אחשה על מה שעשו לה : לא אשקוט . לא יהא שלום לפני עד יצא כנוגה צדקה :
(ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ: וְיֶחְזוּן עַמְמַיָּא זְכוּתִיךְ וְכָל מַלְכַיָּא יְקָרִיךְ וְיִקְרוּן לִיךְ שְׁמָא חַדְתָּא דִי בְמֵימְרֵיהּ דַיְיָ יְפָרְשִׁינֵיהּ :
רש''י יקבנו . יפרשנו :
(ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה (וצנוף) וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: וּתְהוֹן כְּלִיל דְּחֶדְוָא קֳדָם יְיָ וּכְתַר דְּתוּשְׁבְּחָא קֳדָם אֱלָהָיִךְ : (ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: לָא יִתְאֲמַר לִיךְ עוֹד שְׁבִיקָא וּלְאַרְעִיךְ לָא יִתְאַמַּר עוֹד צַדְיָא אֲרֵי לִיךְ יִתְקְרֵי עָבְדֵי רְעוּתִי בָהּ וּלְאַרְעִיךְ יָתְבָא אֲרֵי תְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בִּיךְ וְאַרְעִיךְ תִּתְיַתָּב :
רש''י בעולה . מיושבת :
(ג) אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן: אֶחְדֵי וְאֶבְדָּח בְּמֵימְרָךְ אֲשַׁבַּח שְׁמָךְ עִלָּאָה : (ד) בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ: בִּדְיְתוּב בְּעֵל דְּבָבֵי לַאֲחוֹרָא יִתְקְלוּן וִיהוֹבְדוּן מִן קֳדָמָךְ : (ה) כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק: מְטוּל דַּעֲבַדְתָּא פוּרְעֲנוּתִי וְדִינִי יְתֵבְתָּא עַל כּוּרְסֵי דַיָּנָא זַכָּאָה :
רש''י משפטי ודיני . תיבות כפולות במקרא ואין חילוק ביניה' כמו עדי וסהדי במרומים ( איוב טז ) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל ( שם מ ) : משפטי ודיני . בשמים : ישבת לכסא . כסא המשפט :
(ו) גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד: נְזַפְתָּא עַמְמֵי דִפְלִשְׁתָּאֵי הוֹבַדְתָּא גָלְיַת רַשִּׁיעָא שׁוּמְהוֹן מְחִיתָא לְעַלְמֵי עָלְמִין :
רש''י גערת גוים . עמלק ראשית גוים ( במדבר כד ) : אבדת רשע . אבותיו : שמם מחית . כי מחה אמחה ( שמות יז ) :
(ז) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה: וְכַד נְפַל בְּעֵל דְּבָבָא אִשְׁתֵּצָיוּ חֶלְוָתֵהּ וּכְרַכֵּיהוֹן אִצְתַּדְיוּ לְעָלְמָא וְקִרְוֵיהוֹן צְדִיתָא הוֹבַדְתָּא דָכְרָנְהוֹן מִנְּהוֹן :
רש''י האויב תמו . כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה , ד''א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח ( עמוס א ) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח , וכן נאמר ( ביחזקאל לה ) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה : וערים נתשת . כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס ( מלאכי א ) : אבד זכרם . אותה השעה :
(ח) וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: וּמֵימְרָא דַיְיָ לְעַלְמִין מוֹתְבֵהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא תַּקִּין לְדִינָא כּוּרְסֵהּ :
רש''י וה' לעולם ישב וגו' . שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו , אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה ( שמות יז ) כס חסר ושם חלוק :
א. הָאִשָׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלֵיךְ אוֹ גֵרְשֵׁךְ, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, מֵת רַבָּךְ, אוֹ מְכָרָךְ לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ נְתָנָךְ בְּמַתָּנָה, אוֹ עֲשָׂאָךְ בֶּן חוֹרִין. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פּוֹטֵר. הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַכְשִׁיר. נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה:
ברטנורה (א) האשה. בת ישראל הנשואה לכהן: מת רבך. וירשו בן בתו מישראל או בתו הנשואה לישראל: שהוא בן גרושה או בן חלוצה. ופסול מלאכול בתרומה: רבי אליעזר מחייב קרן וחומש. בכולהו: ורבי יהושע פוטר. בגמרא מוקי לה דוקא באוכל תרומת חמץ בערב פסח מפני שזמנו בהול שהשעה דחוקה ועומד לבער החמץ של תרומה. והלכה כר' יהושע: ורבי יהושע מכשיר. דכתיב (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. אפילו חלל שבו פועל ידיו תרצה: נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה. אף לר' יהושע. דכתיב (במדבר כה) את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והלכה כר' יהושע:
ב. וְכֻלָּם, שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָעוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹטוּ. אָמְרוּ לוֹ נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלַע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹט. טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט:
ברטנורה (ב) וכולם. עבד ואשה שאכלו מתחילה בהיתר, בהא קאמר ר' אליעזר דיבלעו, אבל בן גרושה או בן חלוצה דמעולם לא אכלו בהיתר מודה ר' אליעזר דיפלוט, מידי דהוה אטמא היית, או טמאה היתה התרומה קודם שנתנה לתוך פיו, דמודה ר' אליעזר דיפלוט: או שטעם טעם פשפש. שרץ, כשמוללין אותו ריחו מאוס ביותר והוא מצוי בכותלים ובמטות, וקורין לו בערבי בק''י, ובלע''ז צימיצ''א. והלכה כר' יהושע:
ג. הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמוֹר. חָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמוֹר:
ברטנורה (ג) היה אוכל באשכול. תלש אשכול מגפן שבגינה והיה אוכל והולך עד שנכנס לחצר, וחצר קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה עד שיתרום ויעשר: ור' אליעזר אומר יגמור. לא שיאכל בחצר אלא יצא חוץ לחצר ויגמור לאכול האשכול בגינה: לא יגמור. ואפילו בגינה, עד שיעשר: חשיכה לילי שבת. והיה אוכל אכילת עראי, ושבת קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה: יגמור. למוצאי שבת. אבל בשבת עצמו מודה דאסור: לא יגמור. אפילו למוצאי שבת עד שיעשר. והלכה כר' יהושע:
ד. יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין. שְׁלשָׁה מַשְׁקִין, אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי, הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, מֻתָּרִין. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה:
ברטנורה (ד) ישפך. ואין כאן משום איבוד תרומה, מפני שאסור לשתותו שמא שתה ממנו נחש: ושאר כל המשקים מותרים. שאין נחש שותה מהן, אלא שהדבש והציר והמורייס ושומים כתושים. כל אלו הוזכרו בגמרא לאסור שהנחש שותה מהן: כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין: הרחש. הנחש, ולפי שהולך על גחונו קרוי רחש שאינו נראה כמהלך אלא כרוחש ומתנענע: ממקום קרוב. פירשו בו, כדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו:
ה. שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּכֵּלִים, כָּל שֶׁהֵן. וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה:
ברטנורה (ה) שיעור המים. להיות אסורים משום גילוי: כדי שתאבד בהן המרה. אם היו מרובים כל כך עד שארס הנחש יפסד ויאבד בהן אין בהן משום גילוי. ויודעין היו כמה ארס הנחש מטיל בפעם אחת: מרה. הארס שהנחש מטיל קרוי מרה: בכלים כל שהן. אפילו מרובין כל שהן יש בהן משום גילוי כשהמים בכלים: ובקרקעות. עד ארבעים סאה יש בהם משום גילוי. טפי מהכי, אין בהן משום גילוי, שהארס מתבטל בהם. ואין הלכה כר' יוסי. ומעין המושך אפילו כל שהוא אין בו משום גילוי. ומים מגולים, כשם שאסור לשתותן כך אסור להשקותן לבהמתו ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו ולגבל בהן את הטיט ולהשתמש בהן בשום תשמיש:
ו. נִקּוּרֵי תְאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִלּוּ הֵם כִּכָּר, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחוּבָּר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר. וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ, אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:
ברטנורה (ו) נקורי תאנים. תאנה שנראה בה ניקור, אסור, שמא ניקר בה נחש והטיל בה ארס: אפילו הן ככר. כלומר שהן גדולים הרבה, והניקור מצד אחד, לא יאמר הוא אכל מצד אחד, אני מצד אחר: כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו, אבל בדבר יבש חותך את הניקור ואוכל את השאר: ונשוכת הנחש. בהמה שנשכה נחש ושחטה אסורה שהארס מתחלחל בכל גופה:
ז. הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַּיִן, אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי. רַבִּי נְחֶמְיָה, מַתִּיר:
ברטנורה (ז) משמרת של יין. אף על פי שהכלי התחתון מכוסה במשמרת, יש בו משום גילוי, שהארס עובר דרך המשמרת והולך לכלי התחתון: רבי נחמיה מתיר. לפי שהארס צף ואינו עובר. ואין הלכה כר' נחמיה:
ח. חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. וְאִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶנָּה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם מֻצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה. וְאִם הָיְתָה מְכֻסָה יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר:
ברטנורה (ח) ספק טומאה. כגון שתי חביות ברשות היחיד, ונגע שרץ באחת מהן, ולא ידיע להי מנייהו, ושתיהן תלויות: במקום התורפה. מקום של הפקר ועומדת ליפסד שם: יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דתרוייהו בעו שימור: רבי יהושע אומר וכו'. דסבר תרומתי כתיב בלא וי''ו ויש אם למסורת: אל יחדש בה דבר. שאין צריך לשמרה ואף אסור לגרום לה טומאה. והלכה כרבן גמליאל:
ט. חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו:
ברטנורה (ט) בגת העליונה. מקום שעוצרים שם: והתחתונה. בור על פני הגת שהיין יורד לתוכו: טמאה. חולין טמאים יש בה, וראויין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה, ואם תפול לתוכו התרומה הוה ליה מדומע ואף לכהן לא חזיא: שאם יכולים להציל ממנה רביעית. אם יכול לחזור אחר כלים ולהציל ממנה רביעית בטהרה קודם שתרד כולה ותטמא: יציל. יחזור אחר כלים ויציל, ואף על פי שבתוך כך שיחזור אחר כלים תרד מן התרומה לחולין שבתחתונה ויפסדו החולין, לא יטמא התרומה בידים להציל החולין, כיון שיכול להציל ממנה רביעית הלוג בטהרה שהוא דבר חשוב: ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף כולה לטומאה אזלא, בהא פליגי, דר' יהושע סבר יטמאנה ביד, להציל את החולין, כדקתני סיפא, על זו ועל זו אמר ר' יהושע וכו', ור' אליעזר סבר אף על גב דסוף סוף כולה לטומאה אזלא לא יטמאנה ביד להציל החולין. ואין הלכה כרבי אליעזר:
י. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְכָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִבָּלָע, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְיָדָיו:
ברטנורה (י) וכן חבית של שמן. טהורה, שנשפכה וכולה הולכת לאיבוד, פליגי כדלעיל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין, משום דבחבית של שמן [שנשברה] בגת העליונה, ובתחתונה חולין טמאים, מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד ואל יטמאנה ביד, משום דשמן ראוי להדליקו, ולא חשו להפסד מועט. וביין נמי לא נחלקו אלא דוקא בדאיכא בתחתונה פחות ממאה חולין שנעשין החולין כולן מדומע ואיכא הפסד, אבל אי איכא מאה חולין, כולהו מודו דאל יטמאנה ביד, משום דליכא הפסד:
יא. וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זוֹ הִיא תְרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ. וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי, תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יַנִיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָלַע:
ברטנורה (יא) על זו ועל זו. על זו שנולד לה ספק טומאה, ועל זו שהולכת לאיבוד, אמר רבי יהושע שאינו מוזהר על טומאתן. ואותה שמוזהר עליה בל תטמא כיצד, היה עובר וכו' דקאמר ר' יהושע יניח לפניו אחת על הסלע כדי שלא יגרום טומאה לאחרות, ואף אותה אחת יניח על הסלע ולא יתננה בידו, שלא יטמאנה בידים. והלכה כרבי יהושע:
יב. וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:
ברטנורה (יב) תנו לנו אחת מכם. שרוצים לבא עליה באונס: יטמאו כולן. דאין דוחים נפש מפני נפש. ובהא מודו ר' אליעזר ור' יהושע:
תַּנְיָא בֶּן עֲזָאי אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רִבִּי עֲקִיבָא לְבֵית הַכִּסֵּא וְלָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלשָה דְּבָרִים. לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְנִין מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מְעוֹמֶד אֶלָּא מִיּוֹשֵׁב. וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן הֵעַזְתָּ פָּנֶיךָ בְּרַבָּךְ. אָמַר לוֹ: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. רַב כַּהֲנָא עָאל גָּנָא תּוּתֵהּ פּוּרְיֵהּ דְּרַב שַׁמְעֵהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו. אָמַר לֵהּ: דָּמֵי פּוּמֵיהּ דְּאַבָּא כִּדְלָא שָׂרִיף תַּבְשִׁילָא. אָמַר לֵהּ כַּהֲנָא הָכָא אַתְּ פּוּק דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא. אָמַר לֵהּ: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. מִפְּנֵי מָה אֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל.
רש''י עד כאן. כלומר כל זה העזת פניך בפני רבך שנסתכלת בכל אלו: דשח ושחק. עם אשתו שיחה בטילה של רצוי תשמיש: ועשה צרכיו. ושימש מטתו: כדלא שריף תבשילא. כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך: שהיא קרובה לפה. רגילין להושיטה לפה: שקושר בה תפלין. בזרוע שמאל: טעמי תורה. נגינות טעמי מקרא של תורה: מן הנחשים ומן העקרבים וכו'. דמתוך צניעותו מתנהג בלחש ובשתיקה ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו ואף המזיקין חסין עליו: חלומותיו מיושבים עליו. שאין המזיקין מבהילין אותו:
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְנָא דָּא וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא לַאֲשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנֵי נְשָׁא. לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ אֲבָל לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּהַנֵּי שְׁלִיחָן דְּאִנּוּן מְמַנָּן לַאֲשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נְשָׁא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְנָטְלִין אִנּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ וּבְיוֹמָא דְּקָאִי דִּינָא לְמֵיקָם לְמֵידָן עָלְמָא אִתְעֲבִידוּ קָטֵגוֹרִין לְמֵיקָם עֲלַיְהוּ דִּבְנֵי נְשָׁא. וְתָא חָזֵי מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא לָא קַיְּמָא לַאֲשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְהוּ בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַד לָא אִשְׁתַּכָּחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כִּדְקָא יָאוּת כִּבְיָכוֹל אִנּוּן מְמַנָּן שְׁלִיחָן כַּד בָּעָאן לְקַיְּמָא עַל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל עַל יְיָ וַדַּאי קַיְּמִין דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עָבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַד עָבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן יָהֲבִין תֻּקְפִּין וְחֵילָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעַל דָּא כְּתִיב תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים בַּמֶּה בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן וְעַל דָּא בְּהַהוּא יוֹמָא כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמַנָּן אִתְכַּנָּשׁוּ עַל יְיָ עַל יְיָ וַדַּאי דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכַּנָּשׁוּ עֲלֵיהּ אִתְכַּנָּשׁוּ. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם גַּם לְאַסְגָּאָה עֲלַיְהוּ דְּכֻלְּהוּ אַתְיָן לְמֶהֱוֵי קָטֵגוֹרִין עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְדָא אִתּוֹסָף עֲלַיְהוּ בְּגִין דְּאִיהוּ דִּלְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ קָטֵגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ כֵּיוָן דְּחָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכֻלְּהוּ אַתְיָן לְקַטְרָגָא מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְכִי לָא הֲוָה יָדַע קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאָן הֲוָה אָתֵי אֶלָּא לְאַיְּתָא עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ'. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמֶר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְּסָר לְסִטְרִין אָחֳרָנִין. בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָאָה כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ אַשְׁגַּח קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דִּלְטוּרָא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ חָמָא שַׁעְתָּא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אוֹקְמוּהָ:
תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵב וְגוֹ'. וַיְהִי הַיּוֹם, זֶהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָם לָדוּן אֶת הָעוֹלָם. כְּעֵין זֶה, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, יוֹם הַהוּא, יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים: אֵלּוּ הֵם הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים הַשְּׁלִיחִים בָּעוֹלָם לְהַשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֶׂה בְּנֵי אָדָם. לְהִתְיַצֵב עַל ה', כְּדִכְתִיב וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל, לְהִתְיַצֵב עַל ה', בַּמִּקְרָא הַזֶּה מָצָאתִי אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יִשְׂרָאֵל. מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁלִיחִים שֶׁהֵם מְמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם וְלוֹקְחִים אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, וּבַיּוֹם שֶׁהַדִּין עוֹמֵד לָקוּם, לָדוּן אֶת הָעוֹלָם, נַעֲשׂוּ מַשְׂטִינִים לַעֲמֹד לְהַשְּׂטִין עַל בְּנֵי הָאָדָם. וּבֹא וּרְאֵה, מִכָּל הָעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינָם עוֹמְדִים הַמְּמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂיהֶם, חוּץ עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, מִשּׁוּם שֶׁהֵם בָּנִים אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכַאֲשֶׁר לֹא נִמְצְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּרָאוּי, כִּבְיָכוֹל, אֵלּוּ מְמֻנִּים הַשְּׁלִיחִים, כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲמֹד עַל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵם עוֹמְדִים עַל ה'. כִּי כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים מַעֲשִׂים שֶׁאֵינָם טוֹבִים, כִּבְיָכוֹל, מַחֲלִישִׁים כֹּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֶׁעוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים, נוֹתְנִים גְּבוּרָה וְכֹחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל זֶה כָּתוּב, תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים. בַּמֶּה נוֹתְנִים עֹז. בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל הַשָּׂרִים הַמְּמֻנִּים הִתְקַבְּצוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ לְהַשְּׂטִין עַל יִשְׂרָאֵל, נִמְצָאִים מִתְקַבְּצִים עַל ה'. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם הַמִּלָּה גַּם רוֹמֵז לְרַבּוֹת עַל בְּנֵי הָאֱלֹקִים, כִּי כֻּלָּם בָּאִים לִהְיוֹת מַשְׂטִינִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְזֶה, הַשָּׂטָן, נִתּוֹסָף עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַלְשִׁין הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ לְהַשְּׂטִין, מִיָּד, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לֹא יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאַיִן הָיָה בָּא, אֶלָּא לְהָבִיא הַדָּבָר לִרְצוֹנוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ': וַיַּעַן הַשָׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן לָמַדְתִּי, שֶׁיִּשּׁוּב הָאָרֶץ נִמְסָר לְצַד הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת, חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַדָּהּ, שֶׁהִיא בִּקְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, שֶׁאֶרֶץ סְתָם, פֵּרוּשָׁהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרָצָה לִהְיוֹת מַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עַל אִיּוֹב אוֹ אֲחֵרִים הַנֶּחֱשָׁבִים עַל הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבֵי שְׁאָר הָאֲרָצוֹת, מִיָּד וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'. רָאָה שֶׁעַתָּה הוּא הַשָּׁעָה לָתֵת לַשָּׂטָן חֵלֶק בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ, וְיִתְרַחֵק מִן יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה בֵּאֲרוּהוּ.
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה
א. אֵין מְזַמְּנִין אֶלָא עַל מִי שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת פַּת וּלְמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְטָרְפִין לְזַמֵּן בְּשֵׁם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת אְבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת אַרְבָּעָה יֶרֶק אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אְמוּרִים.
שערי תשובה דף כט עא
הַקּוֹבֵע עַצְמוֹ תָּמִיד לְשִׂיחָה בְּטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שְׁתַּיִם רָעוֹת יֵשׁ בַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה. הָאֶחָד כִּי כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְהַשֵּׁנִי כִּי הוּא בָּטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה דַּרְכֵי מָוֶת, כִּי אֵיךְ לֹא זָכַר וְלֹא שָׂם עַל לִבּוֹ כִּי בָּעִתִּים הָהֵם אְשֶׁר הוּא מַשְׁחִיתָם יוּכַל לְהַשִׂיג הַנְּעִימוּת וְלִקְנוֹת חַיֵּי עוֹלָם אִם יִקְבַּע הָעִתִּים הַמְזֻמָּנִים הָהֶם לַתּוֹרָה אְשֶׁר הוּא פָּנוּי בָּהֶם מִמְּלַאכְתּוֹ וַעְסָקָיו וְאֵין זֶה כִּי אִם בְּבוֹז לִבּוֹ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא וּמִלְבַד אְשֶׁר אָבַד טוֹבָה הַרְבֵּה יִשָׂא אֶת עְוֹנוֹ כִּי אַשְׁמַת הַבִּטּוּל מִן הַתּוֹרָה בְּעֵת הַיְכֹלֶת לַעְסֹק בָּהּ אֵשׁ הִיא עַד אְבַדּוֹן תֹּאכֵל, כַּאְשֶׁר אָמְרוּ (במדבר טז) כִּי דְבַר ה' בָּזָה. כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעְסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק כַּאְשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לָךְ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הַהוֹלֵךְ לְמָקוֹם אְשֶׁר אָסְפוּ שָׁמָּה אְסִיפָה לִשְׂחוֹק זֶה הוּא מוֹשַׁב לֵצִים וְעָלָיו אוֹמֵר הַכָּתוּב (תהילים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. וְנֶאֱמַר אַחְרָיו. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. לָמַדְתָּ, כִּי מוֹשַׁב לֵצִים מֵבִיא לִידֵי בִּטּוּל תּוֹרָה. וַאְשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לַעְסֹק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעוֹתָיו הַבְּטֵלוֹת יִתְעַשֵּׁת לְנַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאבַד וְיִתְבּוֹדֵד בָּהֶן לַחְשֹׁב עַל קִצוֹ וּלְהָבִין לְאַחְרִיתוֹ וּלְחַפֵּשׂ דְּרָכָיו וְלִקְנוֹת מַעְלוֹת הַנֶּפֶשׁ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
שלישי (טו) כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם: אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִיתֵבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיָת דִי עֲבַרְנָא בְּגוֹ עַמְמַיָא דִי עֲבַרְתּוּן:
רש''י כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם האמות עובדי עבודה זרה ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם, פן יש בכם וגו' (פסוק יז) לפיכך אני צריך להשביעכם:
(טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: וַחֲזֵיתוּן יָת שִׁקוּצֵיהוֹן וְיָת טַעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עִמְהוֹן:
רש''י ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים: גלליהם. שמסרחים ומאוסין כגלל: עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין הגוים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב, עמהם, בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:
(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אוֹ זַרְעִית אוֹ שִׁבְטָא דִי לִבֵּהּ פָּנֵי יוֹמָא דֵין מִדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ לְמִפְלַח יָת טַעֲוַת עַמְמַיָא הָאִנוּן דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר מְהַרְהַר חֶטְאִין אוֹ זָדוֹן:
רש''י פן יש בכם. שמא יש בכם: אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית: שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:
(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא:
רש''י והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי: והתברך. בינדיר''א שי''י בלע''ז [יברך את עצמו] , כמו והתגלח והתפלל: בשררות לבי אלך. במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות: למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פרענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. וכן תרגם אנקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות: הרוה. שוגג שהוא עושה כאדם שכור שלא מדעת: הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:
(ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: אֲרֵי כְּמָא דְמִתְיַתַּב עוּלֵים עִם בְּתוּלְתָא כֵּן יִתְיַתְבוּן בְּנַוַכִי בְּגַוַיכִי וּכְמָא דְחָדֵי חֲתָנָא עִם כַּלָּתָא יֶחְדֵי עֲלָךְ אֱלָהָיִךְ :
רש''י כי יבעל וגו' . ארי כמה דמתיתב עולם עם בתולתא כן יתייתבין בגוייכי בנייכי :
(ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: הָא עַל עוֹבָדֵי אֲבָהָתָךְ צַדִּיקַיָּא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם מְתַקְּנִין נַטְרִין קֳדָמַי כָּל יְמָמָא וְכָל לֵילְיָא תְּדִירָא לָא פָסְקִין מִתְאֲמַר דָּכְרָן טַבְוָתַיִךְ קֳדָם יְיָ לָא פָסֵיק לְכוֹן :
רש''י על חומותיך ירושלים . רבותינו דרשוהו כמשמעו מלאכי' המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה מאי אמרי אתה תקום תרחם ציון ( תהלים קב ) כי בחר ה' בציון ( שם קלב ) כדאיתא במסכת מנחות וי''ת חומותיך אבות הראשונים המגינים עלינו כחומה : הפקדתי שומרים . לכתוב ספר זכרונות שלא ישתכח זכותם מלפני : לא יחשו . מלהזכיר זכותם לפני : המזכירים את ה' . את זכות האבות : אל דמי לכם . אל תחרישו :
(ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: וְלָא יִפְסוֹק דָּכְרַנְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי עַד דִּיתַקֵּן וְעַד דִּישַׁוֵי יַת יְרוּשְׁלֵם תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּאַרְעָא : (ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: קַיָּם יְיָ בְּיַמִינֵיהּ וּבִדְרַע תּוּקְפֵיהּ אִם אֶתֵּן יַת עִבּוּרִיךְ עוֹד מֵיכַל לְבַעֲלֵי דְּבָבֵיךְ וְאִם יִשְׁתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא חַמְרִיךְ דִּלְאֵית בֵּהּ :
(יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: בַּאֲתַר אַבְהָתָךְ יֶהֱוְיָן צַדִיקַיָא בְּנָךְ תְּמַנֵנוּן לְרַבְרְבַיָא בְּכָל אַרְעָא :
רש''י תחת אבותיך וגו' . לכל אחד מישראל אמר :
(יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד: בְּעִידָנָא הַהִיא תֵימְרוּן נִדְכַּר שְׁמָךְ בְּכָל דָר וְדָר מְטוּל הֵיכְנָא עַמְמַיָא דְמִתְגַיְרִין יְהוֹדוּן שְׁמָךְ לַעֲלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין :
רש''י אזכירה שמך . כלפי הקב''ה אמרו המשורר :
מו (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר: לְשַׁבָּחָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קֹרַח בְּרוּחַ נְבוּאָה בִּזְמַן דְאִתְכַּסֵי אֲבוּהוֹן מִנְהוֹן וְהִנוּן אִשְׁתֵּזְבוּ וַאֲמַרוּ שִׁירָתָא :
רש''י על עלמות . שם של כלי שיר בדברי הימים :
(ב) אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: אֱלָהָא לָנָא רוּחֲצָנָא וְעוּשְׁנָא סִיעֲתָא בְּעָקְתָא נִשְׁתַּכַּח לַחֲדָא :
א. הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַל וּבַקֵּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֵּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:
ברטנורה (א) המביא. ממקום למקום. בתוך התחום: לא יביאם וכו'. לתת שלש וארבע כדות לתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר: אבל מביא הוא על כתפו. אחת או שתים, דמוכח דלצורך יום טוב: או לפניו. בידו: וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה: לא יפשיל הקופה לאחוריו. שנראה כדרך חול: ומתחילין בערמת התבן. ואף שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה: אבל לא בעצי' [שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר, והנך עצים דאיירי בהו הכא הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו שדמיהן יקרים. ובהא אפילו ר' שמעון דלית ליה מוקצה מודה:
ב. אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻכָּה, אֶלָּא מִן הַסָמוּךְ לָהּ. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס, וּמִן הַקַּרְפָּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר. אֵיזֶהוּ קַרְפָּף, כָּל שֶׁסָמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:
ברטנורה (ב) אין נוטלים עצים מן הסוכה. אפילו סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת אין נוטלים ממנה עצים ביום טוב, משום סתירת אהל: אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלי לגבי דופן לפיכך נוטלין מהן ביום טוב: מביאין עצים. תלושים: מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס: מן הקרפף. אפילו מן המפוזר. מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף, ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם, אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו: כל שסמוך לעיר. ממש. והוא דאית ליה פותחת מפתח שמשתמר, דר' יהודה תרתי בעי סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה: ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר' יוסי:
ג. אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בַקַּרְדֹּם וְלֹא בַמְּגֵרָה וְלֹא בַמַּגָּל, אֶלָּא בַקּוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:
ברטנורה (ג) אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות בארץ כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין: ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום: ולא במגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים, וכלי אומן הוא: במגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה: אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש לה שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו: נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביום טוב ואסח דעתיה מנייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד, אלא סידור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא הלכך לאו מוקצין נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר' מאיר:
ד. אֵין פּוֹחְתִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:
ברטנורה (ד) אין פוחתין את הנר. ליטול אחת מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכה לחקוק נר, מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתיחה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשיה ותקון: ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר: חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת, ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:
ה. אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַבַּקַּעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
ברטנורה (ה) ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כל זמן שהשמן בתוכו, ואינו נשרף: מליח. דג: אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן, דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי: מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גרף מותר: מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה: לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדירה, והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין: [ואין סומכין את הקדירה בבקעת. דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו: וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה: ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:
ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:
ברטנורה (ו) משלפניו. ממה שלפניו בבית: לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלרבי אליעזר אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר לטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה, ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא אם כן היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביום טוב בין בשבת ואין בהם משום תקון כלי:
ז. אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:
ברטנורה (ז) אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב: מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה: ולא מן המים. נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת: רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות: ואין מלבנין. באור: את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים, משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור: ועוד אמר ר' אליעזר. משום דתני אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד: עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו: ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה: מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי: עד שירשום. בסימן, דאין ברירה והלכה כחכמים:
וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִים פְּשִׁיטָא לְמַאי חָזֵי תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא לֹא נִצְרָכָה אֶלָּא לְמוֹסְרָן לְאוּלַיְירִין לְבוֹ בַּיּוֹם. וּבוֹ בַּיּוֹם מִי שָׁרֵי כִּדְאָמַר רָבָא לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה הָכָא נָמֵי לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה. וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. מַאי שְׁנָא בְּסַכִּין דְּלָא דְּקָמְתַקֵּן מָנָא בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי מוֹחֲטִין.
רש''י לאוליירין. מחמי חמין ומרחצאו' ואף על גב דלצורך יום טוב הן עושין: מי שרו. להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת ואפילו הוחמו מבעוד יום וכ''ש להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע. מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו: דקמתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שתים: בפי שתי נרות. נותן שני ראשיה בתוך שני נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא: לעדויי חושכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה: לעדויי. להסיר: חושכא. פחם המחשיך אורה: נאמרו בפתילה. ביום טוב: ממעכה ביד. תקון כלאחר יד הוא: יורדי גהינם הן. שאינן מרחמין לעשות צדקה: עסק. סחורה להשתכר למחצית שכר: מזוני. שאל להם מזונו' מיזן נמי לא זינוהו: ונתן לך רחמי'. שתרחם על הבריות: כאשר נשבע לאבותיך. מי שיש לו רחמים הוא מזרעו של אבות: בעדו. כנגדו כמו סכת בעדו כלומר חשך פרוס לפניו הכל עליו נחשך: נכון בידו. מזומן אצלו: מי שאין לו אלא חלוק אחד. אין יכול לכבסו וכנים מצערים אותו: דמעיין במאניה. מפלא את כליו מן הכנים:
זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּיַדְּעִין לְכַוְּנָא רְעוּתָא לְקָמֵּי מָארֵיהוֹן וְיַדְּעִין לְתַקְּנָא עָלְמָא בְּהַאי יוֹמָא בְּקַל שׁוֹפָרָא וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי בְּהַאי יוֹמָא בָּעוּ עַמָּא לְאִסְתַּכָּלָא בְּבַר נַשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא דְּיָדַע אָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּיָדַע בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא דְּיִבְעֵי עֲלַיְהוּ בָּעוּתָא בְּהַאי יוֹמָא וּלְזַמְּנָא קַל שׁוֹפָרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּכַוָּנָא דְּלִבָּא בְּחָכְמָתָא בִּרְעוּתָא בִּשְׁלִימוּ בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק דִּינָא עַל יְדוֹי מִן עָלְמָא וַוי לְאִנּוּן דִּשְׁלִיחָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת דְּהָא חוֹבֵי עָלְמָא (נ''א עַמָא) אַתְיָן לְאַדְכָּרָא בְּגִנֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא דְּהוּא שְׁלִיחָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא עֲלַיְהוּ וְכַד שְׁלִיחָא הוּא זַכָּאָה כִּדְקָא יָאוּת זַכָּאִין אִנּוּן עַמָּא דְּכָל דִּינִין מִסְתַּלְּקִין מִנַּיְהוּ עַל יְדֵיהּ כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא דַּעֲלֵיהּ מִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְעַל דָּא כֹּהֵן וְלֵוִי עַד לָא יְסַלַּק לְפוּלְחָנָא בָּדְקִין אַבַּתְרֵיהּ וְיַדְּעוּן אָרְחוֹי וְעוֹבָדוֹי וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לְמֵידָן דִּינָא וְאִי אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת יָהֲבִין עֲלֵיהּ חוּמְרָא דְּמַקְדְּשָׁא וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לג) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶיךָ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה (אַהֲרֹן) לְאוּרִים וְתוּמִים וּלְמִפְלָח פּוּלְחָנָא הֱוֵי אוֹמֵר אֲשֶׁר נִסִיתוֹ וְגוֹ' הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹמֵר. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּאִלֵּין דַּרְגִין כְּדֵין יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְגוֹמֵר. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹמֵר לְשַׁכְּכָא רֻגְזָא וּלְזַמְּנָא שְׁלָמָא. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ בְּגִין דְּיִתְבַּסְמוּן כֹּלָּא וְיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאָן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כְּדֵין בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וְגוֹ':
תרגום הזוהר אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְכַוֵן רְצוֹנָם אֶל בּוֹרְאָם, וְיוֹדְעִים לְתַקֵן הָעוֹלָם בַּיּוֹם הַזֶּה בְּקוֹל הַשּׁוֹפָר, וְלָכֵן כָּתוּב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי. בַּיּוֹם הַזֶּה צָרִיךְ הָעוֹלָם לִרְאוֹת, שֶׁאָדָם שָׁלֵם בַּכֹּל, הַיּוֹדֵעַ דְּרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְיוֹדֵעַ יְקָרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּפִלָּה בַּיּוֹם הַזֶּה, וְשֶׁיְּזַמֵּן קוֹל שׁוֹפָר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בְּכַוָּנַת הַלֵּב, בְּחָכְמָה, בְּרָצוֹן, בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַדִּין עַל יָדוֹ מִן הָעוֹלָם. אוֹי לָאֵלּוּ, אֲשֶׁר הַשָּׁלִיחַ שֶׁלָּהֶם לֹא נִמְצָא כָּרָאוּי, כִּי עֲוֹנוֹת הָעוֹלָם יָבֹאוּ לְהַזְכִּיר בִּשְׁבִילוֹ. זֶה שֶׁאָמַר אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, שֶׁהוּא שָׁלִיחַ כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא לְאַשְׁמַת הָעָם. מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָעָם. וְכַאֲשֶׁר שָׁלִיחַ הַצִבּוּר, הוּא זַכַּאי כָּרָאוּי, אַשְׁרֵיהֶם הָעָם, שֶׁכָּל הַדִּינִים מִסְתַּלְּקִים מֵהֶם עַל יָדוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן הַכֹּהֵן, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ מִתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל כֵּן, כֹּהֵן וְלֵוִי מִטֶּרֶם שֶׁעוֹלֶה לַעֲבוֹדָה בּוֹדְקִים אַחֲרָיו, וְרוֹאִים דְּרָכָיו וּמַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לָדוּן דִּין. וְאִם, הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, נִמְצָא כָּרָאוּי, נוֹתְנִים עָלָיו חֹמֶר הַמִּקְדָּשׁ, וְאִם לֹא, אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. זֶה שֶׁאָמַר וּלְלֵוִי אָמַר תּוּמֶיךְ וְאוּרֶיךְ לְאִישׁ חֲסִידֶךְ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה לְאוּרִים וְתוּמִים וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹ', וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא בְּאֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת, אָז, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךְ לְיַעֲקֹב וְגוֹ', יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ', שֶׁיַּקְרִיבוּ קְטֹרֶת לְשַׁכֵּךְ הַכַּעַס וּלְזַמֵּן אֶת הַשָּׁלוֹם. וְכָלִיל עַל מִזְבָּחֶךְ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵׂם הַכֹּל, וְהַבְּרָכוֹת תִּמָּצֶאנָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָז בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וְגוֹ'.
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה
א. שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלשָה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק: ב. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד בִּזְמַן שֶׁמִּקְּצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְּצַת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:
שערי תשובה דף כט עב
הַמִּתְלוֹצֵץ בִּדְבַר שְׂפָתַיִם עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים לֹא שֶׁיָּבוֹז לָהֶם בְּלִבּוֹ אַךְ מִדֶּרֶךְ הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר וְחֹק הַשְּׂחוֹק וּפְעָמִים שֶׁגּוֹרֵם לָזֶה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהַשִּׁכְרוּת שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ) לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. פֵּרוּשׁ לֵץ אִישׁ הַיַּיִן הוֹמֶה אִישׁ שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם, כְּמוֹ (תהלים קט) וַאֲנִי תְּפִלָּה. אִישׁ תְּפִלָּה. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי מִשְׁתֵּה הַיַּיִן גּוֹרֵם לְשָׁלשׁ דְּבָרִים רָעִים, הָאֶחָד לִהְיוֹת אִישׁ מִתְלוֹצֵץ וְהַשֵּׁנִי לִהְיוֹת הוֹמֶה וּבַעַל דְּבָרִים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא לִידֵי חֵטְא. וְנֶאֱמַר (קהלת ה) וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. וְדַע כִּי לֹא יִהְיֶה מִנְהַג הַלֵּיצָנוּת קָבוּעַ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם עַד שֶׁהוּא פּוֹרֵק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו. עַל כֵּן יֵעָנֵשׁ לָתֵת עָלָיו עֹל הַיִּסּוּרִין מִדָּה כְּנֶגֶד מִידָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצְצוּ פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַזְהִירִים לְתַלְמִידֵיהם שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹצֵץ גַּם עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה וַעֲרַאי וְעַל הַחֵלֶק הַזֶּה הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר כִּי רַבִּים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה:
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יט) לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לָא יֵיבֵי יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵהּ אֲרֵי בְּכֵן יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ וְחֶמְתֵהּ בְּגַבְרָא הַהוּא וְיִדְבְּקוּן בֵּהּ כָּל לְוָטַּיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יָת שְׁמֵהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:
רש''י יעשן אף ה'. על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, וכן (ש''ב כב, ט) עלה עשן באפו, ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע, כפי דרך הארץ: וקנאתו. לשון חמה אנפרטמינ''ט [חמה] אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה:
(כ) וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: וְיַפְרְשִׁנֵהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין:
רש''י הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר (לעיל כח, סא) בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה וגו' , הזאת, לשון נקבה, מוסב על התורה. הזה, לשון זכר, מוסב על הספר, ועל ידי פסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחה נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:
(כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ: וְיֵימַר דָרָא בַתְרָאָה בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִבַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמִין דִי יֵיתֵי מֵאַרְעָא רְחִיקָא וְיֶחֱזוּן יָת מְחָתָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיָת מַרְעָהָא דִי אַמְרַע יְיָ בַּהּ: (כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה (וצביים) וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: גָפְרֵתָא וּמִלְחָא יְקִידַת כָּל אַרְעַהּ לָא תִזְרַע וְלָא תַצְמַח וְלָא יִסַק בַּהּ כָּל עֶסְבָּא כְּמַהְפֶּכְתָּא דִסְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם דִי הֲפַךְ יְיָ בְּרָגְזֵהּ וּבְחֶמְתֵהּ: (כג) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא עַל מֶה עֲבַד יְיָ כְּדֵין לְאַרְעָא הָדָא מָא תְקוֹף רָגְזָא רַבָּא הָדֵין:
(ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: אֲרֵי דְכַנְשׁוֹהִי לְעִבּוּרָא יֵיכְלוּנֵהּ וִישַׁבְּחוּן קֳדָם יְיָ וּדְעַצְרוֹהִי לְחַמְרָא יִשְׁתּוּנֵיהּ בְּדָרַת קוּדְשִׁי :
רש''י יאכלוהו . מוסב על דגנך :
(י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: אֲמַר נְבִיָּא עֲבָרוּ וְתוּבוּ בְּתַרְעַיָּא אָפְנוּ לֵב עַמָּא לְאוֹרַח תַּקְנָא בַּסְרוּ בְּשּׂוּרָן טָבָן וְנֶחָמָן לְצַדִּיקַיָּא דְסַלִיקוּ הִירְהוּר יִצְרָא דְהוּא כְאֶבֶן תַּקְלָא אֲרִימוּ אָתָא עַל עַמְמַיָּא :
רש''י ישתוהו . מוסב על תירושך : עברו עברו בשערים . אמר נבייא עברו ותובו בתרעיא אפנו לבא דעמא לאורח תקנא : סלו סלו המסלה . כבשו הדרך בטי''ץ לוקמי''ן בלע''ז סולו לשון מסלה הוא : סקלו מאבן . סקלו המסילה והשליכו אבני מכשול לצדדין , סקלו אישפירייא''ן בלע''ז . מאבן . מהיות שם אבן וכנגד יצר הרע הוא אומר , ויש עוד לפותרו על תיקון הדרכים לקבוץ הגליות : הרימו נס . כלונס פורקא בלע''ז אות הוא שיקבצו אלי ויביאו לי את הגולים אצלם :
(יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: הָא יְיָ אַשְׁמַע לִסְיָפֵי אַרְעָא אֱמָרוּ לִכְנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן דָא פָרְקִיךְ מִתְגְּלֵי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵהּ עִמֵּהּ וְכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמוֹהִי :
רש''י הנה שכרו . שמוכן לתת לעבדיו מוכן אתו : ופעולתו . שכר הפעולה שפעלו עמו לפניו הוא מוכן לתת :
(יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: וְיִקְרוֹן לְהוֹן עַמָּא דְּקוּדְשָׁא פְּרִיקָא דַיְיָ וְלִיךְ יִתְקְרֵי תְבִיעֲתָא קַרְתָּא דְלָא אִתְרַחֲקַת : סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַן אֲמַר אִלֵּין עָתִיד לְאַיְתָאָה מָחָא עַל אֱדוֹם פּוּרְעָנָא תַקִּיפָא עַל בָּצְרָה לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִּין עַמֵּיהּ כְּמָא דְקַיֵּם לְהוֹן בְּמֵימְרֵיהּ אֲמַר הָא אֲנָא מִתְגְּלֵי כְּמָא דְמַלְלֵית בְּזָכוּ סַגְיָא קֳדָמַי חֵיל לְמִפְרַק :
רש''י מי זה בא מאדום . נתנבא הנביא על שעיר ובצרה , אמרו רבותינו שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות כסבור הוא שבצרה היא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט , וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד , ועוד יש מדרש אגדה על שהספיקה בצרה מלך לשעיר במות מלכה הראשון וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה ובצרה ממואב היא כענין שנא' על קריות ועל בצרה : זה . ( שהיה ) הדור בלבושו וצעה ונאזר ברוב כחו והקב''ה משיבו אני הוא שעלתה לפני לדבר בצדקת האבות ובצדקת דורו של צרה וצדקתי גם היא עמהם ונגליתי להיות רב להושיע והם אומרים מדוע אדום ללבושך מדוע בגדיך אדומים :
עז (א) לַמְנַצֵּחַ עַל (ידיתון) יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר: לְשַׁבָּחָא עַל יַד יְדוּתוּן לְאָסָף תּוּשְׁבְּחָא :
רש''י על ידותון . על הדתות ועל הדינין העוברים על ישראל :
(ב) קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: קָלִי קֳדָם יְיָ וְאֶקְבַּל קָלִי קֳדָם אֱלָהָא וְאַצֵית מֵימְרִי : (ג) בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי: בְּיוֹם עָקְתִי אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ תְּבַעֵית שְׁרַת עֲלַי נְבוּאָה בְּלֵילְיָא זִלְגַת עֵינִי דְמְעֲתָא וְלָא תָּפוּג סְרִיבַת לְאִתְנְחָמָא נַפְשִׁי :
רש''י ידי . מכתי : לילה נגרה . בגלות זה שהוא כלילה היא נגרה ליחה ומרה : ולא תפוג . ולא תדמה נגרתה :
(ד) אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה: אֶדְכַּר אֱלָהָא וְאֵרְגוּשׁ קֳדָם יְיָ אֲמַלֵל וְתִשְׁתַּלְהֵי רוּחִי לְעַלְמִין :
רש''י אזכרה אלהים . החסד שהיה רגיל לעשות לי בימי חבתי : אשיחה . באותן חסדים וטובות : ותתעטף רוחי . פשמי''ר בלע''ז :
(ה) אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר: אֲחַדְתָּא תִּימוֹרָתָא דְעַיְנָי אִטָרְפֵית וְלָא אֲמַלֵל :
רש''י אחזת שמורות עיני . שמורות לשון אשמורות הלילה שאדם נעור משנתו ודעתו מיושבת ולבו חוזר עליו ואני איני כן בלילה זו של גלות תמיד עיני נדבקות כאדם נרדם מאוטם לב בצרות שאני רואה נפעמה רוחי ואין הדבור בי :
א. עֶגְלָה עֲרוּפָה, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁלשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר זְקֵנֶיךָ, שְׁנַיִם, וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד:
ברטנורה (א) עגלה ערופה בלשון הקודש. מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו', בלשון הקודש הוזקקו לאמרן: שנאמר כי ימצא כו'. ובאותו פרשה נאמר וענו ואמרו, ונאמר להלן (דברים כ''ז) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: היו יוצאין. ובאים שם ומודדים מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה: אין ב''ד שקול. אין ב''ד עשויין שיהא אפשר לחלוק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות. (שמות כ''ג):
ב. נִמְצָא טָמוּן בַּגַּל, אוֹ תָלוּי בָּאִילָן, אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בָּאֲדָמָה, וְלֹא טָמוּן בַּגָּל. נוֹפֵל, וְלֹא תָלוּי בָּאִילָן. בַּשָּׂדֶה, וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמָּיִם. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְפָר, אוֹ לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מֵעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה:
ברטנורה (ב) נמצא סמוך לספר. אצל גבול הגוים: לא היו מודדים. דכתיב כי ימצא חלל, פרט לממציא את עצמו, שסמוך לגבול הגוים כאילו המציא עצמו למיתה הוא: לעיר שאין בה ב''ד לא היו מודדין. אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב''ד. ה''ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב''ד אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב''ד מודדין. איזו עיר שיש בה ב''ד קרובה לו. ואי לא הדר תנייה, הוה אמינא אין מודדין כלל, ת''ל ולקחו זקני העיר, מכל מקום, דהאי העיר קרא יתירא הוא, דמצי למכתב והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניה: מכוון. מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפילו מלא חוט: שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר''א. ואין כן הלכה, אלא שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בגמרא בבכורות: אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דכתיב (דברים כ''א) באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:
ג. נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד [וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר], מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ:
ברטנורה (ג) נמצא ראשו במקום אחד. השתא לא מיירי תנא לענין מדידה. דמדקתני סיפא מאין היו מודדין, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן. אלא במת מצוה קנה מקומו עסקינן, דהיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין ראשו אצל גופו וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף, דגופיה בדוכתיה נפל ורישא הוא דנייד. דברי ר''א: רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש. דרישא היכא דנפיל נפיל וגופיה רהיט ואזיל. והלכה כרבי עקיבא:
ד. מֵאֵיִן הָיוּ מוֹדְדִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִטִּבּוּרוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵחָטְמוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מִמְּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה חָלָל, מִצַוָּארוֹ:
ברטנורה (ד) ר''א אומר מטיבורו. קסבר עיקר חיותא בטיבוריה הוא: ר' עקיבא אומר מחוטמו. עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו: ממקום שנעשה חלל מצוארו. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר, כדכתיב (יחזקאל כ''א) על צוארי חללי רשעים, הלכך ממנו היו מודדים, כדכתיב אל החלל. והלכה כר''ע:
ה. נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל (שם), וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. וְאֵיתָן כְּמִשְׁמָעוֹ, קָשֶׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן, כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בַּקּוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלַּעֲבוֹד, וּמֻתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים:
ברטנורה (ה) נפטרו זקני ירושלים. שאינן באין אלא למדוד, כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו: אע''פ שאינו איתן כשר. שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה: בקופיץ. סכין גדול: מאחוריה. ממול ערפה: מקומה אסור. לעולם: ומותר לסרוק שם פשתן. עבודה שאינה בגופה של קרקע, דכתיב (דברים כ''א) אשר לא יעבד ולא יזרע, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופו של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופו של קרקע: לנקר שם אבנים. לסתת שם אבנים:
ו. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים, (שם) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן, אֶלָּא שֶׁלֹּא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ (בְּלֹא מָזוֹן), וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ (בְּלֹא לְוָיָה). וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים (שם) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיו צְרִיכִים לוֹמַר (שם) וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, אֶלָּא רוּחַ הַקּדֶשׁ מְבַשְּׂרָתַן, אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם:
ברטנורה (ו) לא בא לידינו ופטרנוהו. בלא מזונות: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא לויה:
ז. נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג:
ברטנורה (ז) תצא ותרעה בעדר. כשאר חולין: כפרה ספיקה. היא עשתה את שלה: ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג. דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה (דברים כ''א) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:
ח. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא רָאִיתָ, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא רָאִית, הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רָאִיתָ, הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶם לֹא רְאִיתֶם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:
ברטנורה (ח) עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית. וכגון שבאו שניהם בבת אחת [אז] היו עורפים. אבל אם בא אחד תחלה ואמר ראיתי את ההורג, והימנוהו כבי תרי, שהתורה האמינתהו דכתיב (שם) לא נודע מי הכהו, הא נודע אפילו על פי עד אחד אין עורפין, אע''פ שבא עד אחד אח''כ והכחישו, אינו נאמן השני, שאין דבריו של אחד במקום שנים: עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפים. וכגון שהשנים והאחד פסולי עדות הן, דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות:
ט. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה (בֶּן פְּרִישָׁה) הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָן. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ'. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי:
ברטנורה (ט) בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג: בטלו האשכולות. איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי:
י. יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין, וְאֶת הַנּוֹקְפִין. עַד יָמָיו הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם. וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי:
ברטנורה (י) הודיית מעשר. וידוי מעשר, ביערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי. לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הודוי, שלא היה יכול לומר וגם נתתיו ללוי: בטל את המעוררים. שהיו הלוים בכל יום אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה', אמר וכי יש שינה לפני המקום, ועמד ובטלן: את הנוקפין. שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהא נוח לכפתו ולשוחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה: נוקפין. מכין. ודוגמתו (חולין ז'): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה: היה פטיש מכה בירושלים. בחול המועד. חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלן, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולין לומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הן מתוקנין אם לאו, אלא מיד מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח מעם הארץ פירות הם בחזקת שהם דמאי:
יא. מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטְלָה הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וְגוֹ':
ברטנורה (יא) סנהדרין. שם הדיינים. ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין: בטל השיר. דכתיב (איכה ה) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם גם כן:
יב. מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ'. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת:
ברטנורה (יב) משמתו נביאים הראשונים. כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני: בטל השמיר. כמין תולעת, ברייתו כשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ: ונופת צופים. דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה, ומשובח מאד: ופסקו אנשי אמנה. אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא:
יג. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַטָּהֳרָה נָטְלָה אֶת (הַטַּעַם וְאֶת) הָרֵיחַ. הַמַּעַשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שֹׁמֶן הַדָּגָן. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים), הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּלּוּ אֶת הַכֹּל:
ברטנורה (יג) הטהרה בטלה את הטעם. טהרה שפסקה מישראל, בטלה טעם הפירות וריחם. שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה אף הקב''ה היה מטהר את הפירות מטעם רע וריח רע: מעשר בטל שומן דגן. דמעשר איקרי חלב, כדכתיב (במדבר יח) כל חלב יצהר:
יד. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בְּפֻלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:
ברטנורה (יד) בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים: גזרו על עטרות חתנים. היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי''ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים: ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע''ז קורין לו טנבורו: עטרות כלות. כעין עיר עשויה מזהב: ושלא ילמד אדם את בנו יונית. פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ''ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית: בפולמוס האחרון. הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה: באפריון. כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות: ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון. משום צניעותא. וכן הלכה:
טו. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעשֶׁר מִן הַחֲכָמִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא, שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא: ברייתא סוף סוטה רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שְׁרוֹ חַכִּימַיָּא לְמִהְוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא, וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְנִדַּלְדְּלָא, וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֶשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ. וְרוּחַ הַקּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן:
ברטנורה (טו) בטלו מושלי משלים. כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין (לח:) כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי: השקדנים. שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמרינן ביבמות (סג:) דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה: הדרשנים. שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר (ברכות יב): ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא: בטל כבוד תורה. שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ (מנחות כח): וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה: בטלו אנשי מעשה. שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות (כה.) יאמר לחומץ וידליק, ולעזים להביא זאבים בקרניהם: קטנותם של חסידים. שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד (מגילה כא). ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה: משמת רבי בטלה ענוה. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:
מִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין וְכוּלֵי. וּמִמַּאי דְּמִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין כְּתִיב: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמַר קְרָא (איכה ה) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. אָמַר רַב אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תֵּעָקֵר. אָמַר רָבָא: זִמְרָא בְּבֵיתָא חוּרְבָא בְּסִיפָא שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ב) קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חוֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה. מַאי אַרְזָה עֵרָה.
רש''י ה''ק וכי בית המסובך בארזים עיר הוא. שלא יהא נוח ליחרב: מתרועע. לשון ערה, כמו ערו ערו: בסיפא מתחיל. מאסקופת הבית ופתחיו מתחיל: ושאיה. לשון בית השאיה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים וכותתין שעריו: זמרא דנגדי. מושכי ספינות בחבל: שרי. שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזרזין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא שחוק: בטל זמרא. גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות: ולא איבעיא. ולא היו רוצים לקנותם בכך: וזלזל ביה. ולא הקפיד למחות בידם: כאש בנעורת. לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר וקול באשה ערוה: לבטולא הא מקמי הא. אם אי אפשר לבטל שניהם:
רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּתִיב (תהלים עה) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט אִלְמָלֵא דְּאִעֲבַר דִּינָא דְּיִצְחָק בַּאֲתַר דְּיַעֲקֹב שָׁארֵי וְאִתְכַּסֵי (ס''א וְאִתְסְחֵי) (ס''א וְאִתְבַּסָם) תַּמָּן. וַוי לְעָלְמִין דִּיַעְרָע בְּגִנֵּיהּ וְרָזָא דְּמִלָּה (ישעיה מו) כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט. וְדָא הוּא אִתְבַּסְמוּתָא דְּעָלְמָא וְכֵיוָן דְּעָאל בְּאַתְרָא דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אָחִיד בֵּיהּ כְּדֵין שָׁכִיךְ אֶשָׁא וְאִצְטַנָּנוּ גּוּמְרֵיהּ. לְבַר נַשׁ דַּהֲוָה רָגִיז וְחָגַר וְזָיִן גַּרְמֵיהּ וְנָפַק בְּרֻגְּזֵיהּ לְקַטָּלָא לִבְנֵי נְשָׁא. חַד חַכִּימָא קָם עַל פִּתְחָא וְאָחִיד בֵּיהּ אָמַר אִלְמָלֵא לָא אָחִיד בִּי וְאִתְתַּקַּף בִּי הָא קָטוּלָא בִּבְנֵי נְשָׁא אִשְׁתַּכָּח. בְּעוֹד דְּאִתְתַּקָּפוּ דָּא בְּדָא וְאָחִיד דָּא בְּדָא אִצְטַנָּן רֻגְּזֵיהּ עַל דְּנָפַק לְקַטָּלָא. נָפַק לְאוֹכָחָא. מַאן סָבִיל רֻגְּזָא וְתוּקְפָּא דְּדִינָא דְּהַהוּא בַּר נַשׁ הֲוֵי אִימָא דָּא דְּקָאִים אַפִּתְחָא. כָּךְ אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי לָא תִּדְחֲלוּן הָא אֲנָא קָאִים עַל פִּתְחָא אֲבָל אִזְדָרְזוּ בְּהַאי יוֹמָא וְהָבוּ לִי חֵילָא. וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר דְּאִי אִשְׁתַּכַּח קוֹל שׁוֹפָר כִּדְקָא יָאוּת וּמְכַוְּנָא בֵּיהּ לְתַתָּא הַהוּא קָלָא סָלִיק וּבֵיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָן וְקַיְּמֵי בְּמִשְׁכְּנֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּשׁוֹפָרָא וּלְמִנְדָּע בְּהַהוּא קָלָא וּלְכַוְּנָא. וְלֵית לָךְ קָלָא בְּשׁוֹפָרָא דְּלָא סָלִיק רְקִיעָא חָד. וְכָל אִנּוּן אוֹכְלוּסִין דְּהַהוּא רְקִיעָא יָהֲבִין אֲתַר לְהַהוּא קָלָא וּמַאי קְרָא אָמְרֵי (יואל ב) וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ וְגוֹמֵר וְקָאִים הַהוּא קָלָא בְּהַהוּא רָקִיעַ עַד דְּאָתֵי קָלָא אָחֳרָא וְאִתְעַתְּדוּ (ס''א וְאִתְעָרוּ) כַּחֲדָא וְסָלְקִין בְּזִוּוּגָא לִרְקִיעָא אָחֳרָא וְעַל דָּא תָּנֵינָן אִית קוֹל דְּסָלִיק קוֹל וּמַאי אִיהּו הַהוּא קָלָא דִּתְקִיעָתָא דְּיִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא וְכֵיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כָּל אִנּוּן קָלִין דִּלְתַתָּא וְסָלְקִין לְהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא שָׁארֵי בֵּיהּ מִתְעַטְּרָן (ס''א מִתְעַתְּדָן) כֻּלְּהוּ קַמֵּי מַלְכָּא וּכְדֵין כָּרְסְוָן רְמִיו וְכֻרְסַיָּא אָחֳרָא דְּיַעֲקֹב קָאִים וְאִתְתַּקַּן עַל דָּא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא בְּאִנּוּן צְלוֹתֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּהֲוָה אָמַר צְלוֹתָא וְקוֹל שׁוֹפָרָא (דְּהַהוּא קוֹל) דְּאָפִיק הַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח מֵרוּחֵיהּ וּמִנַּפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שׁוֹפָרָא דְּהַהוּא קוֹל סָלִיק לְעֵילָא וּבְהַהוּא יוֹמָא קַיְּמֵי וּמִשְׁתַּכְּחִין מְקַטְּרְגִין לְעֵילָא וְכַד סָלִיק הַהוּא קָלָא דְּשׁוֹפָרָא כֻּלְּהוּ אִתְדַּחְיָן מִקַּמֵּיהּ וְלָא יָכְלִין לְקַיְּמָא:
תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּתוּב, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט, כִּי אִם לֹא הָיָה עוֹבֵר הַדִּין שֶׁל יִצְחָק בַּמָּקוֹם שֶׁיַּעֲקֹב שׁוֹרֶה, וְנִתְבַּשֵׂם שָׁם, אוֹי לָעוֹלָם שֶׁיִּפְגֹּש בְּדִינוֹ. וְסוֹד הַדָּבָר, כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט, וְזוֹ הִיא הִתְבַּשְׂמוּת הָעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁיִּצְחָק, נִכְנָס בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אָחַז בּוֹ, אָז שָׁקַט הָאֵשׁ וְנִצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים שֶׁלּוֹ, לָאָדָם שֶׁהָיָה כּוֹעֵס וְחָגַר וְהִזְדַיֵּן וְיָצָא בְּכַעֲסוֹ לַהֲרֹג בְּנֵי אָדָם. חָכָם אֶחָד עָמַד עַל פִּתְחוֹ, וְאָחַז בּוֹ. וְלֹא עֲזָבוֹ לָצֵאת הַחוּצָה. אָמַר לוֹ הַכּוֹעֵס, אִם לֹא אָחַזְתָּ בִּי וְהִתְקַפְתָּ אוֹתִי, הָיָה הֶרֶג נִמְצָא בָּעוֹלָם. כִּי בְּעוֹד שֶׁהִתְקִּיפוּ זֶה אֶת זֶה וְאָחֲזוּ זֶה בָּזֶה נִצְטַנֵּן כַּעֲסוֹ עַל שֶׁיָּצָא לַהֲרֹג. יָצָא אוֹתוֹ חָכָם וְהוֹכִיחַ, מִי סָבַל הַכַּעַס וְתֹקֶף הַדִּין שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר, מִי שֶׁעָמַד עַל הַפֶּתַח לְעַכְּבוֹ מִלָּצֵאת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְיִשְׂרָאֵל. בָּנַי לֹא תְּפַחֲדוּ כִּי אֲנִי עוֹמֵד עַל הַפֶּתַח, אֲבָל הִתְעוֹדְדוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וּתְנוּ לִי כֹּחַ, וּבַמֶּה בַּשּׁוֹפָר, שֶׁאִם נִמְצָא קוֹל שׁוֹפָר כָּרָאוּי וּמְכַוְּנִים בּוֹ לְמַטָּה, הַקּוֹל הַהוּא עוֹלֶה, שֶׁבּוֹ מִתְעַטְּרִים הָאָבוֹת, עוֹמְדִים בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְהִזָּהֵר בַּשּׁוֹפָר, וְלָדַעַת קוֹל הַהוּא, וּלְכַוֵּן בּוֹ. וְאֵין לְךְ קוֹל בַּשּׁוֹפָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְרָקִיעַ אֶחָד, וְכָל הֶהַמוֹן שֶׁבְּאוֹתוֹ הָרָקִיעַ נוֹתֵן מָקוֹם לַקּוֹל הַהוּא. וּמָה הֵם אוֹמְרִים. וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ וְגוֹ'. וְעוֹמֵד קוֹל הַהוּא בְּאוֹתוֹ הָרָקִיעַ עַד שֶׁבָּא קוֹל אַחֵר, וְנוֹעֲדִים יַחַד וְעוֹלִים בְּחִבּוּר לְרָקִיעַ אַחֵר. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, שֶׁיֵּשׁ קוֹל שֶׁמַּעֲלֶה קוֹל. וּמַה הוּא. הוּא, קוֹל הַהוּא שֶׁל תְּקִיעַת יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְחַבְּרִים כָּל אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַטָּה, וְעוֹלִים לָרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שׁוֹרֶה בּוֹ. מִתְעַטְּרִים כֻּלָּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָז הֻשְּׁלְכוּ כִּסָּאוֹת הַדִּין, וְהֻקָּם כִּסֵּא הָאַחֵר שֶׁל יַעֲקֹב, וְנִתְתַּקֵּן. עַד כָּאן מָצָאתִי בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, בְּאֵלֶּה הַתְּפִלּוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר, הַתְּפִלָּה וְקוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁמּוֹצִיא הַצַדִּיק בַּשּׁוֹפָר הַהוּא, הַיּוֹצֵא מֵרוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ, קוֹל הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה. וּבַיּוֹם הַהוּא עוֹמְדִים וְנִמְצָאִים מְקַטְרְגִים לְמַעְלָה וּכְשֶׁעוֹלֶה קוֹל הַהוּא שֶׁל הַשּׁוֹפָר כֻּלָּם נִדְחִים מִפָּנָיו וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְקַיֵּם.
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה
א. שְׁלשָֹׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִים וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיֵשֵׁב עִמָּהֶן: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ מְזַמְּנִין עָלָיו וְיֵצְאוּ הַשְּׁנִיִּים יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ:
שערי תשובה דף כט עב
כַּת שְׁקָרִים אִישׁ כָּזָב אֲשֶׁר תּוֹרָה עָזַב וְיֵרַע וְיַשְׁחִית בְּמַעֲנֵה פִּיו כְּמוֹ הַמְכַחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִּתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בִּשְׂכַר שָׂכִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) לֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְכֵן הָעוֹנֶה בְּרֵעֵהוּ עֵד שֶׁקֶר. וְנֶאֱמַר (שמות כ) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר. וּבִכְלַל זֶה הַתַּרְמִית וְהָאוֹנָאוֹת בְּמִסְחָרִים וּבְשֻׁתָּפוּת וְנֶאֱמַר (ויקרא כה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. וְנֶאֱמַר (תהילים נח) וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחוֹבָהּ תּוֹךְ וּמִרְמָה וְנִקְרָא אִישׁ אָוֶן וְנִקְרָא בְּלִיַּעַל וְהוּא כֶּבֶד עָוֹן בְּכִתּוֹת הָרְשָׁעִים כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ בְּשַׁעֲרֵי יִרְאַת חֵטְא וּמִדַּת זֶה אִישׁ הָאָוֶן שֶׁהוּא קוֹרֵץ בְּעֵינָיו מוֹלֵל בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן וְגוֹמֵר, קוֹרֵץ בְּעֵינָיו וְגוֹמֵר:
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
(כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְיֵימְרוּן עַל דִשְׁבָקוּ יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְהוֹן דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּאַפָּקוּתֵהּ יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַאֲזָלוּ וּפְלָחוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִי לָא יְדָעֻנוּן וְלָא אוֹטִיבָא לְהוֹן:
רש''י לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות: ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:
(כו) וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וּתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתָאָה עֲלַהּ יָת כָּל לְוָטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: וְטַּלְטְּלִנוּן יְיָ מֵעַל אַרְעֲהוֹן בִּרְגַז וּבְחֵמְתָא וּבִתְקוֹף רְגַז וְאַגְלִנוּן לְאַרְעָא אָחֳרִי כְּיוֹמָא הָדֵין:
רש''י ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלנון, וכן (ירמיה יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם:
(כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: דְמִטַמְרָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וּדְמִגַלְיָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עֳלָם לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:
רש''י הנסתרת לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו' , ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות' לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה:
רביעי - במחוברות שני ל (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן עֲלָךְ כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין דִי יְהָבִית קֳדָמָךְ וּתְתוּב לְלִבָּךְ בְּכָל עַמְמַיָא דִי אַגְלָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן:
(ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: מָא דֵין יִסְמְקוּן טוּרִין מִדַם קְטִילִין וּמֵישְׁרִין יִפְקוּן כַּחֲמַר בְּמַעְצְרָא : (ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: הָא כְּבִיעוּט דְּמִתְבָּעֵיט בְּמַעְצְרָא כֵּן יִסְגֵי קְטוֹל בְמַשִׁרְיַת עַמְמַיָּא וְלָא יְהֵי לְהוֹן תְּקוֹף קֳדָמַי וְאֶקְטְלִינוּן בְּרוּגְזִי וַאֲדוּשִׁינוּן בְּחֵמְתִי וְאֶתְבַּר תְּקוֹף תַּקִּיפֵיהוֹן קֳדָמַי וְכָל חַכִּימֵיהוֹן אֱסַלְעֵים :
רש''י ומעמים אין איש אתי . מתייצב לפני להלחם : ויז נצחם . דמם שהוא תוקפו ונצחונו של אדם : אגאלתי . כמו נגאלו בדם ( איכה ד ) :
(ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: אֲרֵי יוֹם פּוּרְעֲנוּתָא קֳדָמַי וּשְׁנַת פּוּרְקַן עַמִּי מְטָת : (ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וּגְלֵי קֳדָמַי וְלֵית גְּבַר דְּלֵהּ עוֹבָדִין טָבִין וִידִיעַ קֳדָמַי וְלֵית אֱנָשׁ דִּיקוּם וְיִבְעֵי עֲלֵיהוֹן וּפְרַקְתִּינוּן בִּדְרַע תּוּקְפִי וּבְמֵימַר רְעוּתִי סְעַדְתִּינוּן :
רש''י ואביט ואין עוזר . לישראל : ואשתומם . ל' שתיקה וכבר פירשתי למעלה וישתומם כי אין מפגיע : וחמתי היא סמכתני . חמתי שיש לי על האומות אשר אני קצפתי מעט על עמי והמה עזרו לרעה היא סמכתני חיזקה ידי ועוררה את לבי ליפרע מהם ואע''פ שאין ישראל ראוין והגונים לגאולה :
(ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: וַאֲקַטֵיל עַמְמַיָּא בְּרוּגְזִי וַאֲדוֹשְׁשִׁינוּן בְּחֵימְתִי וְאֶרְמֵי לַאֲרַע אַרְעִיתָא קְטִילֵי גִּבָרֵיהוֹן :
רש''י ואבוס . ל' מתגולל בדם ודורך ברגלים כמו מתבוססת בדמיך ( יחזקאל טז ) וכמו בוססו את חלקתי ( ירמיה יב ) : נצחם . גבורת נצחונם :
(ז) חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: אֲמַר נְבִיָּא טִיבוּתָא דַיְיָ אֲנָא מִדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ אֲנָא מִדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ כְּעַל כָּל דְּגַמְלָנָא יְיָ וְסַגִי טוּבֵהּ לְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְּגַמְלִינוּן כְּרַחֲמוֹהִי וּכְסַגְיוּת טוּבֵהּ :
רש''י חסדי ה' אזכיר . הנביא אמר אזכיר את ישראל את חסדי ה' : ורב טוב . אזכיר אשר גמל לבית ישראל ברחמיו :
(ג) סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: אִשְׁתְּעָיוּ בְעַמְמַיָא אַיְקָרֵיהּ בְּכָל עַמַיָא פְּרִישְׁוָתֵיהּ : (ד) כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם רַב יְיָ וּמְשַׁבַּח לַחֲדָא דִדְחִיל הוּא עַל כָּל אֱלָהַיָא : (ה) כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה: אֲרוּם כָּל דַחֲלַת עַמְמַיָא טַעֲוָתָא וַיָי שְׁמַיָא עֲבָד : (ו) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ: שְׁבָחָא וְשִׁבְהוֹרָא קֳדָמוֹי עוּשְׁנָא וְתוּשְׁבְּחָא בְּבֵית מַקְדְשֵׁיהּ : (ז) הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: הֲבוּ זְמָר קֳדָם יְיָ יְחוּסֵי עַמַיָא הֲבוּ קֳדָם יְיָ אַיְקַר וְעוּשְׁנָא :
רש''י הבו לה' משפחות עמים . ומה תתנו לו הבו לה' כבוד ועוז :
(ח) הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו: הֲבוּ קָדָם יְיָ אַיְקַר וְרוֹמְמוּ שְׁמֵיהּ אוֹבִילוּ וְסוֹבְרוּ תִקְרוּבְתָּא וְעוּלוּ לִקְדָמוֹי לְדַרְתּוֹי :
א. כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב:
ברטנורה (א) כל הנשבעין. נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול. אלא לנתבע שישבע ולא ישלם דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע: ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכלהו מפרש להו לקמן במתני': השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו. שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו. ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל תבעו לאחר זמנו בעה''ב נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים נמי איך השכיר נשבע ונבטל שמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך: הוא אומר נתתי. אבל אמר לו שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעה''ב שבועת התורה שהוא כדבריו. ואינו נותן לו אלא א': ר''י אומר. ואין הלכה כר''י לא בשכיר. ולא בנגזל. ולא בנחבל:
ב. הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:
ברטנורה (ב) למשכנו שלא ברשות. וכגון שראוהו עדים שנכנס לבית חברו. ואין בידו כלום. ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו: הרי זה נשבע ונוטל. שהרי הדברים מוכיחים שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות. והוא דטעין ליה האיך במידי דאמיד ביה. אבל אם טען ליה בכסא דכספא וכי האי גונא במידי דלא אמיד ביה. לאו כל כמיניה לישבע וליטול. אלא ישבע הנתבע. ויפטר:
ג. הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד, הָיָה מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְאָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי שְׁתַּיִם, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת:
ברטנורה (ג) הרי זה נשבע ונוטל. ודוקא שהחבלה במקום שאפשר שחבל בעצמו. משום הכי צריך שבועה. אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו. וניכר שאחרים עשו לו כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה נוטל בלא שבועה:
ד. וְשֶׁכְּנֶגֶדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד, אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָיָה (אֶחָד מֵהֶן) מְשַׂחֵק בַּקֵּבְיָא, וּמַלְוֶה בָרְבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יַחֲלוֹקוּ:
ברטנורה (ד) ואפילו שבועת שוא. לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון. דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ולבריות. אלא אפילו שבועת שוא. דאינו אלא רע לשמים שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת בטוי לא קתני. דשבועת בטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל. איכא למימר. כי אישתבע. בקושטא אישתבע. שבדעתו היה לקיימו. ואף על פי שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה אבל ביטוי דלשעבר אכלתי ולא אכלתי דמי לשבועת שוא. שהרי הוציא שבועת שקר מפיו: היה אחד מהן משחק בקוביא. תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן: מפריחי יונים. אית דמפרשי אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך והיינו שחוק ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום: וסוחרי שביעית. עושים סחורה מפירות שביעית. והתורה אמרה לאכלה. ולא לסחורה: חזרה שבועה למקומה. אית דמפרשי בגמרא חזרה לסיני. לשבועת הר סיני שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל לא תגזול. והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו. אבל בית דין אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ואית דמפרשי חזרה שבועה למחוייב לה על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לשבע שהרי חשוד הוא ישלם:
ה. וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד, לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, אֶלָּא אָמַר לוֹ תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין, תֵּן לְפוֹעֲלֵי בְּסֶלַע מָעוֹת, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, (שְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים), הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד אֵלּוּ (בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא) וָאֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:
ברטנורה (ה) [שניהן נשבעין ונוטלין. מבעל הבית. דא''ל חנוני. פועלים לא מהימנו לי בשבועה] את האמנתינהו. דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה חנוני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית נשבעים זה בפני זה כי היכי דניכסוף חנוני מפועלים. או פועלים מחנוני: אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה. ואין הלכה כבן ננס:
ו. אָמַר לַחֶנוָנִי תֶּן לִי בְדִינָר פֵּרוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתֶךָ, יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי תֶּן לִי בְדִינָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי בְדִנָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַמָּעוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסֶךָ, יִשָּׁבַע שֻׁלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דֶּרֶךְ שֻׁלְחָנִי לִתֵּן אִסָר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָרוֹ:
ברטנורה (ו) ונתן לו. והפירות צבורין ומונחים ברשות הרבים ואין מוחזק בהן לא חנוני ולא בעה''ב: ונתתו באונפלי. תיק העשוי למעות: ישבע בע''ה. שבועה כעין של תורה ויטול. דכיון דחנוני מודה שמכר והפירות הם חוץ לחנותו. בעל הבית נשבע ונוטל: א''ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך. ואלו הפירות הצבורין ומונחים שלי הם. שנתתי כאן למוכרן. והלה טוען אלו הם הפירות שמכרת לי בדינר. הואיל והלוקח מודה במקח והחנוני כופר שלא מכר את אלו. ישבע החנוני שבועה כעין של תורה ויטול: ר' יהודה אומר וכו'. ר''י אסיפא פליג. ואמר דבין בזו בין בזו בע''ה נשבע ונוטל. דכיון שהפירות הם חוץ לחנות הוי כאלו הפירות הם ביד בעל הבית. וכל שהפירות בידו. ידו על העליונה. והוא נשבע ונוטל: אמר לשולחני וכו'. אשמועינן תנא פלוגתא דר' יהודה ורבנן בין במעות של שולחני. בין בפירות של חנוני דאי אשמועינן פלוגתייהו בחנוני ה''א בפירות אמרו רבנן דכי א''ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנוני ויטול. לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיקח הדינר. אבל בשולחני שאינו עשוי ליטול האיסרין קודם שיקח הדינר. אימא מודו ליה לר''י. דלעולם בעה''ב נשבע ונוטל. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' יהודה דלעולם בעה''ב נשבע ונוטל. מפני שאין השולחני עשוי ליתן האיסרים עד שיקח הדינר. אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות. אימא מודה להו לרבנן. צריכא. ואין הלכה כר' יהודה:
ז. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ, הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִקְּדָנוּ אַבָּא, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:
ברטנורה (ז) הפוגמת כתובתה. שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה: לא תפרע אלא בשבועה. אם טוען הבעל נתקבלה כולה: עד אחד אומר וכו' ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים וכו' ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי. כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה: יתומים. הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתני' כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב. אם לא. אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה המעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם. הרי היתומים שמוציאים שט''ח על היתומים הללו נפרעין מהן שלא בשבועה. שכל האומר לא לויתי. כאומר לא פרעתי דמי. והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה. ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואף על פי שכן הדין אם דיין א' דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו ממון היתומים האחרים בשבועה זו מה שעשו עשוי: שלא פקדנו אבא. בשעת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ששטר זה פרוע: הרי זה נשבע. שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וכן הלכה: רבן שמעון בן גמליאל אומר. והלכה כרשב''ג:
ח. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה, הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב. חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, אֵין יָכוֹל לְהַשְּׁבִּיעוֹ. נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַּׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה:
ברטנורה (ח) שלא בטענה. שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא (שטוענו) שמא עכבת משלי. ומשום דכל הני מורו היתר לעצמם לפי שטרחו בנכסים משום הכי כמו רבנן שבועה עלייהו: והאפוטרופסים. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן אבל באפוטרופוס של יתומים אם מנוהו בית דין ישבע. ואם אבי יתומים מנהו לא ישבע: והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנונית או אפטרופא על נכסיו: ובן הבית. אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהן: חלקו. ולא השביעוהו בשעת החלוקה: נתגלגלה לו שבועה. אצלם אחרי כן מגלגלין גם את זו עליו וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה כך מגלגלין בשבועת היסת: והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהנך שבועות דשותפין קאי דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה היא משמטת:
כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין מְנָא לָן דְּאָמַר קְרָא (שמות כ) וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ שְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְכוּלִי מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵהּ רַבָּנָן דְּמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן הֲלָכוֹת הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ אֶלָּא אֵימָא תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן גְּדוֹלוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן עַקְרוּהָ רַבָּנָן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת וְשַׁדְיוּהָ אֲשָׂכִיר מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר קַנְסִינָן לֵהּ לְבַעַל הַבַּיִת בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵהּ נִיחָא לֵהּ דְלִשְׁתַּבַּע שָׂכִיר וְשָׁקִיל כִּי הֵיכִי דְּאִיתְגְּרוּן לֵהּ פּוֹעֲלִין, אַדְּרַבָּא שָׂכִיר נִיחָא לֵהּ דְּלִישְׁתַּבַּע בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְטַר כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת. בַּעַל הַבַּיִת עַל כָּרְחֵהּ אֲגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כָּרְחֵהּ מִיתְגַר. אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא וְלִיתִיב לֵהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתִיב לֵהּ בְּעֵדִים טְרִיחָא לֵהּ מִלְּתָא. וְלִיתִיב לֵהּ מֵעִקָּרָא שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בַּהֲקָפָה. אִי הָכִי אֲפִלּוּ קָצַץ נָמֵי אֲלָמָה תַּנְיָא אוּמָן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי וַהֲלָה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לָךְ אֶלָּא אַחַת הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. קְצִיצָה וַדַּאי מִדְכַּר דָּכִיר לֵהּ אִי הָכִי אֲפִלּוּ עָבַר זְמַן נָמֵי אֲלָמָה תַּנְיָא עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּבַל תָּלִין. וְהַאֲמַרְתָּ בַּעַל הַבַּיִת טְרִיד בְּפוֹעֲלָיו הוּא הָנֵי מִילֵי מִקָּמֵי דְלִמְטֵי זְמַן חִיוּבָא הוּא כִּי מָטֵי זְמַן חִיוּבָא רָמֵי אֲנַפְשֵׁהּ וּמִדְכַּר:
רש''י ולקח בעליו. רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבוע' ולא ישלם הנתבע שום כלום: הני הילכתא נינהו. בתמיה וכי הלכה למשה מסיני הם: ומשום כדי חייו וכו'. בתמיה: כי היכי דליתגרו להו פועלים. שאם ישבע הוא ויפסידו פועלים לא ימצא עוד פועלים למלאכתו שיגורו ממנו שהוא כופר בשכר פועליו: כי היכי דליגריה בעה''ב. שלא יחשדוהו בתובע שכרו אחר שקבלו: בעה''ב על כרחי' אגר. פועלים כשהוא צריך להם: שכיר נמי על כרחיה מיתגר. שהוא צריך למזונות: טרוד בפועליו הוא. שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה: וליתיב ליה בעדים. יתקנו חכמים שלא יתן אדם שכר לפועליו אלא בעדים ולא יבא לידי שבועה: וליתיב ליה מעיקרא. ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרו שחרי' עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע בערב לא יטול כלום ולא תהא שם שבועה: שניהם רוצים בהקפה. בעה''ב פעמים שאין מצויו' לו מעות שחרית ופועל שלא יוציא המעות עד הלילה לפרנסתו: אי הכי. דמשום טירדא דבעה''ב שקליה לשבועה מיניה: אפילו קצץ נמי. אפי' נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכור בשבועה: המוציא מחברו. היינו אומן: עליו הראיה. צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה: אי הכי. דבעל הבית טרוד ושמא שכח אפילו תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתי המפורש בב''מ פרק המקבל שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולישקול:
רַבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר מַאי קָא מַיְרִי וְעַד כָּאן לָא אִתְיַשַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ הַאי הוּא וַדַּאי בְּרִירָא דְּמִלָּה דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָן בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ''א דָּא) שׁוֹפָר וְלָא קֶרֶן בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיַדַּע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ וּלְאִתְדַבָּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָן אֲבָל הָא תָּנֵינָן בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעָרָא מִלִּין סְתִימִין. תָּא חֲזֵי כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִסְתַּלַּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין כְּדֵין דִּינָא אִתְעָר וְכָרְסְוָן אִתְתַּקָּנוּ לְבֵי דִּינָא וְדָא שׁוֹפָר אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְּרֵי תֻּקְפֵּיהּ דְּיִצְחָק תֻּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן כַּד אִסְתַּלַּק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל דְּלָא יַנְקָן לִבְנִין כְּדֵין יִצְחָק אִתְתַּקַּף וְאִתְתַּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא. וְכַד אִתְעָר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נְשָׁא תַּיְּבִין מֵחַטָּאֵיהוֹן בָּעְיָן לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָא כְּדֵין אִתְעָר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה וְאִתְעָר רַחֲמֵי וְאִסְתַּלַּק דִּינָא וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא. בַּשּׁוֹפָר לְאַתְעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא אִנּוּן קָלֵי לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִנּוּן קָלִין דִּלְעֵילָא דְּכַלִּילָן כֻּלְּהוּ בְּהַאי שׁוֹפָר עִלָּאָה יִתְעֲרוּן לְנַפְקָא וּבְהַנֵּי קָלִין דִּלְתַתָּא יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לְרַחֲמֵי מִתַּתָּא וְאִתְעָר שׁוֹפָר גָּדוֹל) לְעֵילָא וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא וּלְסַדְּרָא קָלִין לְכַוְּנָא בֵּיהּ בְּגִין לַאֲתְעָרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא דְּבֵיהּ כַּלִּילָן קָלֵי לְעֵילָא (וּלְסַדְּרָא קָלִין כְּשׁוֹפָר) סִדְרָא קַדְּמָאָה קָלָא נָפִיק וּמִתְעַטַּר לְעֵילָא סָלִיק רְקִיעִין וְאִתְבַּקַּע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי וּמָטֵי לְגַבֵּי דְּאַבְרָהָם וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ וְאִתְעַטַּר וְאִתְעָר הוּא וְאַתְקַּן לְכֻרְסַיָּא. וּבְסִפְרָא דְּאַגְּדְתָּא תָּנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְּהַהוּא קָלָא קַדְּמָאָה אִתְעָר וְאִתְעַטַּר אַבְרָהָם וְאַתְקַּן לְכֻרְסַיָּא פָּקְדִין עֲלֵיהּ אַבָּא וְאִימָא אַדְהָכִי סָלְקָא תִּנְיָנָא תַּקִּיפָא לְתַבְרָא תֻּקְפֵּי רְגִיזִין וְדָא סִדְרָא תִּנְיָנָא הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפּוֹי וּכְדֵין סַלְּקָא וְכָל דִּינִין דְּיִתְעֲרוּן (ס''א דְּאִתְעֲרָעָן) קַמֵּיהּ אִתָּבְרוּ עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְעָר וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקַּן לְכֻרְסַיָּא לְקַיָּמָא קַמֵּיהּ כְּדֵין אִתְכַּפְיָא וְתָבַר תֻּקְפָּא קַשְׁיָא וּבְהַאי בָּעֵי מַאן דְּתָקַע לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּגִין לְתַבְרָא חֵילָא וְתוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי תְּרוּעָה וַדַּאי:
תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַרְבֵּה פְּעָמִים שָׁאַלְתִּי עַל שׁוֹפָר הַזֶּה, מַה הוּא עִנְיָנוֹ. וְעַד עַתָּה עוֹד לֹא נִתְיַשַּׁבְתִּי בּוֹ. אָמַר לוֹ וַדַּאי זֶה הוּא בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר, כִּי יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים בְּיוֹם הַדִּין, שׁוֹפָר וְלֹא קֶרֶן, כִּי קֶרֶן, הֲרֵי נוֹדָע בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְעוֹרֵר דִּין, אָמְנָם לָמַדְנוּ, אֲשֶׁר בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה צְרִיכִים לְהַרְאוֹת וּלְעוֹרֵר דְּבָרִים סְתוּמִים. דְּהַיְנוּ בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וּבְבִרְכָּתָהּ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁשּׁוֹפָר הַהוּא הָעֶלְיוֹן, שֶׁבּוֹ אוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל הַכֹּל, אִם הוּא מִסְתַּלֵּק וְאֵינוֹ מֵאִיר לַבָּנִים, אָז מִתְעוֹרֵר הַדִּין, וְהַכִּסָּאוֹת מִתְתַּקְּנִים לְבֵית הַדִּין. וְשׁוֹפָר זֶה, נִקְרָא אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, תָּקְפּוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְהוּא שִׁבְחָם שֶׁל הָאָבוֹת, וּכְשֶׁנִּסְתַּלֵּק שׁוֹפָר גָּדוֹל הַזֶּה וְאֵינוֹ מֵאִיר לַבָּנִים, וְאָז מִתְחַזֵּק יִצְחָק, דְּבִינָה, וּמִתְתַּקֵּן לַדִּין בָּעוֹלָם. וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר שׁוֹפָר הַזֶּה, וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם שָׁבִים מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, צְרִיכִים לִמְשֹׁךְ בְּקוֹל שׁוֹפָר מִלְּמַטָּה, וְקוֹל הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה, אָז מִתְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר עֶלְיוֹן וּמִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְהַדִּין מִסְתַּלֵּק. וּצְרִיכִים לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה עַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר, כְּדֵי לְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר, וּלְהוֹצִיא בַּשּׁוֹפָר הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת, תשׁר''ת וְכוּ', לְהַרְאוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַעְלָה הַכְּלוּלִים כֻּלָּם בַּשּׁוֹפָר הָעֶלְיוֹן, יִתְעוֹרְרוּ לָצֵאת. וּבְאֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַטָּה נוֹתְנִים יִשְׂרָאֵל כֹּחַ לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְזַמֵּן שׁוֹפָר בַּיּוֹם הַזֶּה, וּלְסַדֵּר קוֹלוֹת, דְּהַיְנוּ סִדְרֵי תשׁר''ת וְכוּ', לְכַוֵּן בּוֹ כְּדֵי לְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר, שֶׁבּוֹ כְּלוּלִים הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. סֵדֶר הָא', שֶׁבְּג' סְדָרִים שֶׁבתשר''ת. קוֹל יוֹצֵא, וּמִתְעַטֵּר, לְמַעְלָה, עוֹלֶה רְקִיעִים וְנִבְקָע בֵּין הָרִים הָרָמִים, מַגִּיעַ לְאַבְרָהָם, וְשׁוֹרֶה בְּרֹאשׁוֹ, וּמִתְעַטֵּר, וְהוּא מִתְעוֹרֵר, וּמְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא שֶׁתִּהְיֶה כִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים. וּבְסֵפֶר אַגָּדָה לָמַדְנוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקּוֹל רִאשׁוֹן עוֹלֶה, מִתְעוֹרֵר וּמִתְעַטֵּר אַבְרָהָם וּמְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא, וּפוֹקְדִים עָלָיו אַבָּא וְאִמָא. בְּתוֹךְ כָּךְ עוֹלֶה קוֹל הַשֵּׁנִי דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה דְּסֵדֶר ב' דְּיָמִין, הַתַּקִּיף לִשְׁבֹּר דִּינִים קָשִׁים, וְזֶהוּ סֵדֶר הַשֵּׁנִי. דְּהַיְנוּ סֵדֶר ב' שֶׁל תשר''ת, הַהוּא קָלָא, דְּהַיְנוּ שְׁבָרִים, בְּתוֹקְפּוֹי, דְּהַיְנוּ תְּרוּעָה. וְאָז עוֹלֶה וְכָל הַדִּינִים הַנִּפְגָשִׁים שָׁמָּה לְפָנָיו נִשְׁבָּרִים, עַד שֶׁעוֹלִים לַמָּקוֹם שֶׁל יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁיִּצְחָק נִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה דְּסֵדֶר זֶה וְרוֹאֶה אֶת אַבְרָהָם, מְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים לַעֲמֹד לְפָנָיו, אָז נִכְנָע וּמְשַׁבֵּר דִּין הַקָּשֶׁה, וּבָזֶה, צָרִיךְ מִי שֶׁתּוֹקֵעַ, לְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי לִשְׁבֹּר הַכֹּחַ, וְתֹקֶף דִּין הַקָּשֶׁה, זֶה שֶׁאָמַר אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. יוֹדְעֵי תְּרוּעָה וַדַּאי.
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה
א. שְׁנָיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנַיו מְבָרְכִין לוֹ: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ: ג. הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִין עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:
שערי תשובה דף כט עג
הַמְשַׁקֵּר וְאֵין בְּעֶצֶם הַשֶּׁקֶר נֶזֶק וְהֶפְסֵד לַחֲבֵרוֹ, אַךְ יִתָּכֵן בּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ סִבָּה אֶל הַנֶּזֶק וְאֶל הָרָע כְּמוֹ הַמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כִּי הוּא אוֹהֵב וְרֵעַ נֶאֱמָן עִמּוֹ וּמִתְכַּוֵּן בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְלֹא יִשָּׁמֵר מִמֶּנוּ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו רָעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: הַעַל אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. וְאֵלֶּה שְׁנֵי הַחֲלָקִים עָנְשָׁם עַל שְׁנֵי דְּבָרִים עַל הַשֶּׁקֶר וְעַל הַנֶּזֶק הַצָרוּר בִּכְנָפָיו כִּי הַשֶּׁקֶר מִלְּבַד צַד הַנֶּזֶק הוּא תּוֹעֲבַת ה', שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' לֵב חוֹרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת אָוֶן. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שֶׁקֶר. וְנֶאֱמַר (שׁם ד) וּפִי תַּהֲפוּכוֹת שָׂנֵאתִי. וְנֶאֱמַר (איוב טו) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שׁוֹתֶה כַּמַּיִם עַוְלָה וְאַף בָּשָׂר וָדָם נִתְעָב הַשֶּׁקֶר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב) תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שֶׁקֶר:
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ כְּכֹל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין אַתְּ וּבְנָיךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וִיתוּב יְיָ אֱלָהָךְ יָת שְׁבִי גַלְוָתָךְ וִירַחַם עֲלָךְ וִיתוּב וְיִכְנְשִׁנָךְ מִכָּל עַמְמַיָא דִי בַדְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן:
רש''י ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאלה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקשי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האמות מצינו כן (ירמיהו מח, מז) ושבתי שבות מואב:
(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: אִם יְהֵי גַלְוָתָךְ בִּסְיָפֵי שְׁמַיָא מִתַּמָן יִכְנְשִׁנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּמִתַּמָן יְקָרְבִנָךְ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וְיָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִירִיתוּ אֲבָהָתָךְ וְתֵרְתַהּ וְיוֹטֶב לָךְ וְיַסְגִנָךְ מֵאֲבְהָתָךְ: (ו) וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְיֶעְדֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַּפְשׁוּת לִבָּא דִבְנָיךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָיךְ:
(ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: וַאֲמַר בְּרַם עַמִּי אִנּוּן בְּנַיָּא דְּלָא יְשַׁקְּרוּן וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ לְהוֹן פָּרִיק :
רש''י אך עמי המה . אע''פ שגלוי לפני שיבגדו בי מכל מקום עמי הם והרי הם לפני כבנים אשר לא ישקרו :
(ט) בְּכָל צָרָתָם (לא) לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם: בְּכָל עִדָּן דְּחָבוּ קֳדָמוֹהִי לְאַיְתָאָה עֲלֵיהוֹן עָקָא לָא אָעֵיק לְהוֹן וּמַלְאַךְ שְׁלִיחַ מִן קֳדָמוֹהִי פָרְקִינוּן בְּרַחֲמָתֵיהּ וּבִמְחָסֵיהּ עֲלֵיהוֹן הָא שֵׁיזְבִינוּן וְנַטְלִינוּן וְסוֹבְרִינוּן כָּל יוֹמֵי עָלְמָא :
רש''י בכל צרתם . שהביא עליהם . לא צר . לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות כי מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי' לפניו הושיעם תמיד בשליחותו של מקום :
(י) וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם: וְאִנּוּן סָרִיבוּ וְאַרְגִּיזוּ עַל מֵימַר נְבִיֵּי קוּדְשֵׁהּ וְאִתְהַפַּךְ מֵימְרֵהּ לְהוֹן לִבְעֵיל דְּבָב הוּא אַגִּיחַ קְרָבָא בְּהוֹן :
רש''י והמה מרו . הקניטו כמו ממרים הייתם :
(יא) וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ: וְחָס עַל יְקַר שְׁמֵהּ בְּדֵיל דּוּכְרָן טַבְוָתֵיהּ מִן עָלְמָא גְבוּרָן דְּעָבַד עַל יְדֵי מֹשֶׁה לְעַמֵּהּ דִּלְמָא יֵימַר אָן דְּאַסְקִינוּן מִן יַמָּא אָן דְּדַבְּרִינוּן בְּמַדְבְּרָא כְּרַעֲיָא לְעָנֵיהּ אָן דְּאַשְׁרֵי בֵּינֵיהוֹן יַת מֵימַר נְבִיֵּי קוּדְשֵׁהּ :
רש''י ויזכור ימי עולם משה עמו . הנביא מתאונן ואומר בל' תחינה היום בגולה זוכר עמו את ימי עולם את ימי משה ובצרתו הוא אומר איה משה רוענו המעלנו מים סוף : את רועי צאנו . דמיון רועה המעלה את צאנו איה הוא אשר שם בקרב ישראל את רוח קדשו של הקב''ה ולמדנו חוקים ומשפטי' :
(יב) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם: דַּבַּר לְיַמִינָא דְמֹשֶׁה דְרַע תּוּשְׁבַחְתֵּהּ בְּזַע מֵי יַמָּא דְסוּף מִן קֳדָמֵיהוֹן לְמֶעְבַּד לֵהּ שׁוּם עֲלָם :
רש''י מוליך לימין משה זרוע תפארתו . הקב''ה היה מוליך לימין משה את זרוע גבורתו בכל עת שהיה צריך לעזרתו של הקב''ה היה זרועו מוכן לימינו :
(יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: תֶּהֱוֵי לֵיהּ הֵיךְ לְבוּשׁ יִתְעֲטֵף וּלְקָמוֹר תְּדִירָא יְזָרְזִנָה :
רש''י תהי לו . הקללה מעטה כבגד ( מצאתי ) : ולמזח תמיד . חגורה , וכן ומזיח אפיקים רפה ( איוב י''ב ) אזור החזקים פתח :
(כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי: דָא עוֹבָדָא דְשָּׂטְנַי מִן יְיָ וּדְמַלְלִין בִּישְׁתָּא עַל נַפְשִׁי : (כא) וְאַתָּה יְהוִה אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי: וְאַתּ אֱלֹהִים יְיָ עֲבֵד עִמִי מִן בִּגְלַל שְׁמָךְ הֵיךְ טוּבָךְ וְחַסְדָךְ פְּצֵי יָתִי : (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: אֲרוּם עַנְיָא וַחֲשִׁיכָא אֲנָא וְלִבִּי שְׁפִי בְּגַוִי : (כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה: הֵיךְ טוּלָא בְּצַלָיוּתֵיהּ אִתְגַמְרֵית אִטַלְטְלֵית הֵיךְ גוֹבָאִי :
רש''י כצל כנטותו . לעת ערב : ננערתי . לשון תשנוק וטרוף ואוטם כארבה שהוא נודד ונע ומטורף , ( מצאתי ) :
א. יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בָּאוֹנֵס וּמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַנָּאֶה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְאִם אָמַר הֲרֵי דָמָיו עָלַי, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ:
ברטנורה (א) יש בערכין להקל ולהחמיר וכו'. כולהו מפרש להו ואזיל לקמן בפרקין: את הנאה שבישראל. אפילו שוה מאה מנה אינו נותן אלא חמשים סלע. והיינו להקל. ולהחמיר, שהמעריך את הכעור שבישראל אפילו אין שוה אלא חמש סלעים נותן חמשים סלעים אם הנערך מבן עשרים ועד בן ששים:
ב. בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַסְטִי, נוֹתֵן בְּזְרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָה. מַה בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה, אֶלָּא שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה נוֹתֵן חֹמֶשׁ, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ:
ברטנורה (ב) בחולת המחוז. סביבות העיר. שאינה משובחת כל כך מפני מדרס הרגלים: חולת. סביבות. כמו מחול הכרם (כלאים פ''ד): מחוז. עיר. פירוש אחר, מחוז, שם מקום שלא היו שדותיהן חשובים: בפרדסות. מקום שיש בו הרבה אילנות נטועים: סבסטי. שם מקום. והאילנות שם מעולים מאוד: נותן. מי שפודה אותן מן ההקדש בין בעלים בין איש אחר: בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אם תחלת היובל היא. ואם לאו, מגרע משנים שעברו סלע ופונדיון לשנה. בית זרע חומר שעורים, מקום ראוי לזרוע כור, דהיינו שלשים סאה של שעורים. והוא גדול ממקום זריעת כור של חטין. והמקדיש שדה אחוזה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה האילנות בשויין, וחוזר ופודה את הקרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ובשדה מקנה נותן את שויו. דבשדה מקנה כתיב (ויקרא כז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך, ואין מכסת אלא מנין דמים, דהיינו כפי מה שהוא שוה, וכן הוא אומר (במדבר לא) והרמות מכס: אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה. שהרי נאמר בשדה אחוזה וחשב, ונאמר בשדה מקנה וחשב, מה בשדה אחוזה דבר קצוב, אף שדה מקנה דבר קצוב, דהיינו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ובשדה מקנה אינו נותן חומש. דבשדה מקנה כתיב מכסת הערכך, הקישו הכתוב לערכין, מה ערכין אין מוסיף חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש. ואין הלכה כרבי אליעזר:
ג. בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁהֵמִית אֶת הַנָּאֶה שֶׁבָּעֲבָדִים וְאֶת הָכָּעוּר שֶׁבָּעֲבָדִים, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סָלַע, הֵמִית בֶּן חוֹרִין, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. חָבַל בָּזֶה וּבָזֶה, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:
ברטנורה (ג) המית בן חורין נותן את שויו. דכתיב (שמות כא) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק: חבל בזה ובזה. בין בעבד בין בבן חורין, ולא המיתו, משלם נזק שלם:
ד. בָּאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְהַבּשֶׁת וְהַפְּגָם, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ:
ברטנורה (ד) פגם. שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו: לפי המבייש והמתבייש. אדם נקלה שבייש, בושתו מרובה. ומתבייש, לפי חשיבותו בשתו:
ה. בַּמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל גְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְעַל קְטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן מֵאָה סָלַע. נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו יֶתֶר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לְשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיְנַסוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:
ברטנורה (ה) נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. שהאומר לא מצאתי בתולים נותן מאה. והאונס דמוציא בתולים על ידי מעשה נותן חמשים: גזר דין. שלא ליכנס לארץ: זה עשר פעמים. גבי מרגלים כתיב, דמשמע על זה נתחתם גזר דינם:
וְהַבּוֹשֶׁת וְהַפְּגַם וְכוּ' אֲמָאי אֵימָא חֲמִשִּׁים סֶלַע אָמַר רַחֲמָנָא מִכָּל מִילֵי אָמַר רַב זְעִירָא יֹאמְרוּ בָעַל בַּת מְלָכִים חֲמִשִּׁים. בָּעַל בַּת הֶדְיוֹטוֹת חֲמִשִּׁים. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אִי הָכִי גַּבֵי עֶבֶד נָמֵי יֹאמְרוּ עֶבֶד נוֹקֵב מַרְגָּלִית שְׁלשִים עֶבֶד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט שְׁלשִים אֶלָּא אָמַר רַב זְעִירָא אִילוּ בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם אֶחָד שֶׁלֹא כְדַרְכָּה וְאֶחָד כְּדַרְכָּה יֹאמְרוּ בָעַל פְּגוּמָה חֲמִשִּׁים בָּעַל שְׁלֵימָה חֲמִשִּׁים אָמַר לֵיה אַבַּיֵּי אִי הָכִי גַּבֵּי עֶבֶד נָמֵי יֹאמְרוּ עֶבֶד בָּרִיא שְׁלשִים עֶבֶד מוּכֶּה שְׁחִין שְׁלשִים אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי אָמַר קְרָא (דברים כב) תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּה מִכְּלַל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגַם. רָבָא אָמַר דְּאָמַר קְרָא וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּה וְגוֹ' הֲנָאַת שְׁכִיבָה חֲמִשִׁים מִכְּלַל דְּאִיכָּא מִילְתָא אַחֲרִיתִי וּמָאי נִיהוּ בוֹשֶׁת וּפְגַם:
רש''י מכל מילי. ובושת ופגם לא ליתיב ליה: בעל בת הדיוטו' וכו'. בתמיה אבל השת' כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות: אילו באו עליה ב' א' שלא כדרכה. תחלה ואח''כ בא עליה זה כדרכה דאכתי הואי בתולה ואית לה קנס ואמר זה שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב נ' סלעים ואילו בעל בתולה שלימה לא יהיב נמי אלא נ' אבל השתא גבי בושת איכא חילוק דיהיב דמי בושת לשלימה טפי מפגומה: מוכה שחין. דהוי פגום דומיא דנבעלה שלא כדרכה: תחת אשר ענה. רישיה דקרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה נ' כסף וגו' דמשמע הני נ' כסף יתן בשביל קנס הענוי ומדאצטריך למיכתב הכי מכלל דמחייב מילי אחרינייתא כגון בושת ופגם דלאו קנסא דענוי נינהו דבלאו ענוי נמי איכא בושת ופגם היינו נזק ששוה פחות מבתחלה:
סִדְרָא תְּלִיתָאָה קָלָא נָפִיק וְסָלִיק וּבָקַע כָּל אִנּוּן רְקִיעִין וְרַחֲמֵי מִתְעֲרָן וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְעָר וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקַּן בְּגִיסָא אָחֳרָא כְּדֵין אֲחִידָן תַּרְוַיְהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק דָּא מֵהַאי סִטְרָא וְדָא מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יָכְלִין תּוּקְפּוֹי לְנַפְקָא לְבָר. וְהַנֵּי תְּלָתָא סִדְרִין כֻּלְּהוּ סִדְרָא חָד. סִדְרָא אָחֳרָא קָלָא נָפִיק וְסָלִיק וְנָטִיל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לַאֲתַר דְּתּוּקְפֵּיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָן וְקַיְּמָן לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַּיְהוּ. סִדְרָא תִּנְיָנָא נָפִיק קָלָא תְּבִירָא לֹא תַּקִּיפָא בְּקַדְּמָאָה לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְּתָקַע אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק כְּקַדְמִיתָא דְּתַמָּן תּוּקְפָּא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא אֶלָּא לְגַבֵּי אִנּוּן בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא דְּאִנּוּן רְפוּיִין יַתִּיר וְכֻלְּהוּ חֳמָאן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְהוּ וְאִתְכַּפְיָן קַמֵּיהּ. אַדְהָכִי סִדְרָא תְּלִיתָאָה קָלָא נָפִיק וְסָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִנּוּן גְּבוּרָאן שַׁרְיָן וְקָאִים לְקִבְלַיְהוּ. אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא וְאִנּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא כְּדֵין אִתְכַּפְיָן כֻּלְּהוּ וּמִשְׁתַּכְּחִין (ס''א וּמִשְׁתַּכְּכֵי) בְּאַתְרַיְהוּ וְהַנֵּי כֻּלְּהוּ סִדְרָא אָחֳרָא תִּנְיָנָא. סִדְרָא בַּתְרָאָה דְּבָעְיָא לְסַלָּקָא לוֹן לְאַתְרַיְהוּ וּלְיַשְּׁבָא (ס''א וּלְיַשְּׁרָא) בֵּינַיְהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּהַאי בָּעֵי לְיַשְּׁרָא לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ וְלָא יִפּוֹק בְּתוּקְפּוֹי לְבָר כְּדֵין דִּינִין כֻּלְּהוּ אִתְכַּפְיָן וְרַחֲמִין אִתְעָרוּ. עַל דָּא בָּעֵי לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַנֵּי קָלֵי וּלְמֶהֱדָר בְּתִיּוּבְתָּא קַמֵּי מָארֵיהוֹן כְּדֵין כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי וּמְסַדְּרֵי קָלִין בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא כִּדְקָא יָאוּת בְּשׁוֹפָרָא דָּא אַהֲדַר הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה וְכַד אַהֲדַר מְעַטְּרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב וְאִתְתַּקַּן כֹּלָּא. וְכֻרְסַיָּא אָחֳרָא רָמִיו וּכְדֵין חִידוּ אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עַל עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיַדְּעִין לְנַגְדָּא וּלְאַמְּשָׁכָא לְמָארֵיהוֹן מִדִּינָא לְרַחֲמֵי וּלְתַקְּנָא כֻּלְּהוּ עָלְמִין עַל יָדַיְהוּ תָּא חֲזֵי לָקֳבֵל דָּא תְּלָתָא סִפְרָן פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָּא וּכְמָה דְּרַחֲמִין מִתְעָרִין וְדִינִין קַשְׁיָן אִתְכַּפְיָן וְעָאלִין לְדוּכְתַּיְהוּ כָּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְנָא דִּלְעֵילָא דִּינִין קַשְׁיָן אִתְכַּפְיָן וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא וּמַאן אִנּוּן אִלֵּין אִנּוּן רְשָׁעִים גְּמוּרִים דְּאִנּוּן דִּינִין קָשִׁין דְּאִתְכַּפְיָן וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַּחְנָא בְּהַנֵּי מִלֵּי:
תרגום הזוהר סֵדֶר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא סֵדֶר הַג' שֶׁל תשר''ת, הַקּוֹל יוֹצֵא, דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה א' שֶׁבְּסֵדֶר זֶה, וְעוֹלֶה, הַיְנוּ, שְׁבָרִים תְּרוּעָה שֶׁבְּסֵדֶר זֶה, וּבוֹקֵעַ כָּל אֵלּוּ רְקִיעִים, הַיְנוּ תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּסֵדֶר זֶה, וְהָרַחֲמִים מִתְעוֹרְרִים. וּמִשָּׁם מַגִּיעַ קוֹל הַהוּא, לְרֹאשׁוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב, נִתְעוֹרֵר וְרוֹאֶה אֶת אַבְרָהָם שֶׁמִּתְתַּקֵּן בְּצַד הָאַחֵר, אָז אוֹחֲזִים שְׁנֵיהֶם בְּיִצְחָק, זֶה מִצַד זֶה, וְזֶה מִצַד זֶה, וְתָקְפָּיו אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת לַחוּץ. וְאֵלּוּ ג' הַסְּדָרִים, דְּהַיְנוּ שָׁלֹש פְּעָמִים תשר''ת הַנִּזְכָּרִים, הֵם כֻּלָּם סֵדֶר אֶחָד. וְנִתְבָּאֲרוּ הַכַּוָּנוֹת שֶׁל סֵדֶר תשר''ת הַג' שֶׁל שָׁלֹש פְּעָמִים תשר''ת. סֵדֶר הָאַחֵר, דְּהַיְנוּ תש''ת, בְּקוֹל יוֹצֵא, דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה הָא', וְסָלִיק, הַיְנוּ שְׁבָרִים, וְלוֹקֵחַ אֶת אַבְרָהָם מִמְּקוֹמוֹ דְּהַיְנוּ בַּתְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה, וּמַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ לְמַטָּה לַמָּקוֹם שֶׁגְּבוּרוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק שׁוֹרִים, וּמְקַיְּמִים אֶת אַבְרָהָם בְּתוֹכָם. סֵדֶר הַשֵּׁנִי, דְּהַיְנוּ סֵדֶר תש''ת, יוֹצֵא קוֹל שָׁבוּר, לֹא תַּקִּיף כָּרִאשׁוֹן, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁחָלָשׁ קוֹל הַהוּא שֶׁתָּקַע, אֶלָּא שֶׁקּוֹל הַהוּא אֵינוֹ שֶׁל יִצְחָק, כְּבַתְּחִלָּה, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה תֹּקֶף חָזָק, אֶלָּא הוּא לְהַבֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה, רְפוּיִם יוֹתֵר, וְכֻלָּם רוֹאִים אֵת אַבְרָהָם אֶצְלָם, שֶׁהוּא קַו יָמִין וְנִכְנָעִים לְפָנָיו. בְּתוֹךְ כָּךְ מַגִּיעַ סֵדֶר הַג', דְּהַיְנוּ סֵדֶר תש''ת הַג' שֶׁל ג' סִדְרֵי תש''ת, הַקּוֹל יוֹצֵא, דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה הָא' וְסָלִיק, הַיְנוּ שְׁבָרִים, וְאִתְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב, הַיְנוּ תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה, וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ לְמַטָּה לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאֵלּוּ הַגְּבוּרוֹת דִּשְׂמֹאל שׁוֹרִים, וְעוֹמְדִים, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם מִצַד זֶה, וְיַעֲקֹב מִצַד זֶה, וְהֵם, בְּתוֹךְ שְׁנֵיהֶם, אָז נִכְנָעִים כֻּלָּם וְנִמְצָאִים מְאִירִים בִּמְקוֹמָם, וְכָל אֵלּוּ ג' הַסְּדָרִים, הֵם סֵדֶר כּוֹלֵל אַחֵר שֵׁנִי. הַסֵּדֶר הַכּוֹלֵל הָאַחֲרוֹן, צְרִיכִים לְהַעֲלוֹת אֶל מְקוֹמָם וּלְיַשֵּׁב בֵּינֵיהֶם אֶת יִצְחָק כְּמִקֹּדֶם. מִשּׁוּם שֶׁזֶּה, צְרִיכִים לְהַשְּׁרוֹת אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יֵצֶא בְּתֹקֶף הַגְּבוּרוֹת שֶׁלּוֹ לַחוּץ. וְאָז כָּל הַדִּינִים נִכְנָעִים, וְהָרַחֲמִים מִתְעוֹרְרִים. עַל כֵּן צְרִיכִים לְכַוֵּן הַלֵּב וְהָרָצוֹן בְּקוֹלוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵם שָׁל. ש פְּעָמִים תשר''ת וְשָׁלֹש פְּעָמִים תש''ת וְשָׁלֹש פְּעָמִים תר''ת, וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנָם, וְאָז כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְתַּקְּנִים וּמְסַדְּרִים הַקּוֹלוֹת בְּרָצוֹן הַלֵּב כָּרָאוּי, בַּשּׁוֹפָר הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה, הֻחְזָר שׁוֹפָר הָעֶלְיוֹן, לְהָאִיר, וּכְשֶׁחוֹזֵר לְהָאִיר, הוּא מְעַטֵּר אֶת יַעֲקֹב, וְהַכֹּל מִתְתַּקֵּן, וְהֻטָּל כִּסֵּא אַחֵר, דְּהַיְנוּ כִּסֵּא הָרַחֲמִים, וְאָז נִמְצָא שִׂמְחָה בַּכֹּל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁיּוֹדְעִים לְהַנְּהִיג וּלְהַמְּשִׁיךְ אֶת אֲדוֹנָם מִדִּין לְרַחֲמִים, וּלְתַקֵּן עַל יְדֵיהֶם כָּל הָעוֹלָמוֹת. בֹּא וּרְאֵה כְּנֶגֶד זֶה, פְּתוּחִים שְׁל. שָה סְפָרִים בַּיּוֹם הַזֶּה, וּכְמוֹ, שֶׁעַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר מִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְדִינִים הַקָּשִׁים נִכְנָעִים וּבָאִים לִמְקוֹמָם, כָּךְ הוּא לְמַטָּה כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁדִּינִים הַקָּשִׁים, שֶׁלְּמַטָּה נִכְנָעִים וְנֶעֱבָרִים מִן הָעוֹלָם, וּמִי הֵם. אֵלּוּ הֵם הָרְשָׁעִים הַגְּמוּרִים, שֶׁהֵם דִּינִים קָשִׁים, נִכְנָעִים וְנֶעֱבָרִים מִן הָעוֹלָם, וְעַל כֵּן נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתָּר לְמִיתָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא, וַדַּאי זֶה הוּא בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר, בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁשָּׁאַלְתִּי וְהִרְוַחְתִּי אֵלּוּ הַדְּבָרִים.
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו
א. כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטֹּל שְׁתֵּי יָדָיו וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה. ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁנִּצְטַוִּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. וּמַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:
משערי תשובה דף כט עג
הַבָּא בְּעָרְמָה וְדִבְרֵי מִרְמָה לִמְנֹעַ טוֹב מִבְּעָלָיו לְהַעֲבִיר הַטּוֹבָה אֵלָיו לֹא לִגְזֹל מֵחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְלֹא לְחָמְסוֹ. אֲבָל יִתֵּן עֵינוֹ בַּטּוֹבָה הָעֲתִידָה לָבֹא לִידֵי חֲבֵרוֹ. וְצוֹדֶה אוֹתָהּ לְקַחְתָּהּ אֵלָיו בְּשֶׁקֶר מִלָּיו אוֹ יְסַבֵּב בִּשְׁקָרָיו לוֹ אֲשֶׁר יִתֵּן לְחֲבֵרוֹ מַתָּת וְעִקַּר עָנְשׁוֹ עַל הַשֶּׁקֶר. אָכֵן יִגְדַּל עֹנֶשׁ הַשֶּׁקֶר כַּאֲשֶׁר יְסַבֵּב מִמֶּנּוּ הֶפְסֵד לְזוּלָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִקַּר הָעֹנֶשׁ עַל הַהֶפְסֵד כִּי לֹא הִפְסִיד מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁזָּכָה בּוֹ כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַחֲלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו) אוּלַי יְמוּשֵׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְּעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ. וְנֶאֱמַר עַל עֲבוֹדָה זָרָה (ירמיה י) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הֵבִיאוּ הַדִּמְיוֹן עַל קָצֵהוּ אַחַר כִּי הוּא נִסְתָּר בְּשֶׁקֶר וְנֶעֱזָר בְּשָׁוְא:
צרוף יִהִוִהִ
חמישי - במחוברות שלישי (ז) וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְיִתֵּן יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְעַל סָנְאָךְ דִי רְדָפוּךְ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְאַתְּ תְּתוּב וּתְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעְבֵּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (ט) וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: וְיוֹתְרִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ לְטָּבָא אֲרֵי יְתוּב יְיָ לְמֶחֱדֵי עֲלָךְ לְטָב כְּמָא דִי חֲדִי עַל אֲבָהָתָךְ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֲרֵי תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין אֲרֵי תְתוּב קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: שישי (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: אֲרֵי תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לָא מַפְרְשָׁא הִיא מִנָךְ וְלָא רְחִיקָא הִיא:
רש''י לא נפלאת היא ממך. לא מכסה היא ממך, כמו שנאמר (דברים יז, ח) כי יפלא, ארי יתכסי, (איכה א, ט) ותרד פלאים, (איוב מ, יג) ותרד במטמוניות. מכסה, חבוש בטמון:
(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: לָא בִשְׁמַיָא הִיא לְמֵימָר מָן יִסַק לָנָא לִשְׁמַיָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ:
רש''י לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה:
(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלָא מֵעִבְרָא לְיַמָא הִיא לְמֵימַר מָן יֵעִבַר לָנָא לְעִבְרָא דְיַמָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: אֲרֵי קָרִיב לָךְ פִּתְגָמָא לַחֲדָא בְּפוּמָךְ וּבְלִבָּךְ לְמֶעְבְּדֵהּ:
רש''י כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה:
שביעי - במחוברות רביעי (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמָךְ יוֹמָא דֵין יָת חַיֵי וְיָת טַבְתָא וְיָת מוֹתָא וְיָת בִּישָׁא:
רש''י את החיים ואת הטוב. זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות. והכתוב מפרש והולך היאך:
(טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וְתֵיחֵי וְתִסְגֵי וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:
רש''י אשר אנכי מצוך היום לאהבה. הרי הטוב, ובו תלוי: וחיית ורבית. הרי החיים:
(יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: וְאִם יִפְנֵי לִבָּךְ וְלָא תְקַבֵּל וְתִטְּעֵי וְתִסְגוּד לְטַּעֲוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן:
רש''י ואם יפנה לבבך. הרי הרע:
(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: חַוֵיתִי לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָבֵר יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:
רש''י כי אבד תאבדון. הרי המות:
(יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא יְהָבִית קֳדָמָךְ בִּרְכָן וּלְוָטִין וְתִתִּרְעֵי בְּחַיֵי בְּדִיל דְתֵיחֵי אַתְּ וּבְנָיךְ:
רש''י העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ. שהם קימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. דבר אחר, העידתי בכם היום את השמים וגו' , אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פרענות, לא שנו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר, ואם חטאתם תקבלו פרענות על אחת כמה וכמה: ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחברו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו, את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך:
(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ אֲרֵי הוּא חַיָיךְ וְאוֹרָכוּת יוֹמָיךְ לְמִתַּב עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן: פפפ:
(י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: סב (א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: (ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ: (ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה (וצנוף) וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: (ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: (ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: (ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: (ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: (ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: (ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: (י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: (יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: (יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: (ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: (ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: (ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: (ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: (ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: (ז) חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: (ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: (ט) בְּכָל צָרָתָם (לא) לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:
אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
א. אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת, שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:
ברטנורה (א) אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מתן תורה. מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (שם) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקא דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם: בקמט ונתגלה. שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור מפני שהוא בבית הסתרים, ואחר כך נתגלה: ובמורדים. כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום: עד שלא העלו שער. בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (שם) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה: וחיו. שנתרפאו יפה: רבי אליעזר בן יעקב מטמא. כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים: וחכמים מטהרים. הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים:
ב. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, כֵּיצַד לְהָקֵל, הָיְתָה כַשֶּׁלֶג וְנַעֲשָׂה כְּסִיד הַהֵיכָל, כְּצֶמֶר לָבָן וְכִקְרוּם בֵּיצָה, נַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת שְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה. כֵּיצַד לְהַחְמִיר, הָיְתָה כִקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כְּצֶמֶר לָבָן, כְּסִיד הַהֵיכָל וּכְשֶׁלֶג, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לְהָקֵל, טָהוֹר. וּלְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה:
ברטנורה (ב) נשתנו מראיהן. אבהרות טהורות קאי, כגון דהוות כשלג עד שלא נתגייר, ומשנתגייר נעשית כסיד ההיכל: כצמר לבן וכקרום ביצה. כלומר, תחילה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה: נעשית מספחת שאת או מספחת עזה. כלומר, שהשאת נעשית מספחת, שחזרה להיות כתולדה שלה. או שהעזה נעשית כמספחת שלה. ופרושי קמפרש לרישא דקתני היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, היינו שנעשית עזה מספחת. ואותה שהיתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה, היינו שנעשית שאת מספחת: וכסיד ההיכל וכשלג. כלומר היתה כסיד ההיכל ועכשיו נעשית כשלג: ר' עקיבא אומר וכו'. והלכה כר' עקיבא:
ג. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, יַסְגִּיר. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, יִפְטוֹר. עוֹדֵהוּ מַסְגִּירוֹ וּפוֹטֵר וְנוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט. בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט. עוֹדֵהוּ מַחְלִיטוֹ וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, יַסְגִּיר. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, יִפְטוֹר:
ברטנורה (ג) בהרת. מהשתא איירי בבהרות טמאות: ואין בה כלום. לא מחיה ולא שער לבן: בתחלה. כשהובא אל הכהן. וכן בסוף שבוע ראשון אם לא נולד בה כלום, יסגיר: בסוף שבוע שני. אם לא נולד בה כלום, פטור. וכן לאחר הפטור, אם לא נולד בה כלום, עומד בפטור זה כל ימיו ושוב אינו מסגירו: עודהו מסגירו. שהיה רוצה להסגירו, בין בתחלה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, ולא הספיק להסגירו עד שנולדו סימני טומאה, כגון בתחלה בשער לבן ומחיה, ובסוף שבוע ראשון בשער לבן ומחיה ופשיון, יחליט. אבל משהסגירו, הא תנן לעיל בריש פרק ג', אין מחליטין את המוסגר: ופוטר. כלומר או פוטרו, כגון בסוף שבוע שני. ואפילו לאחר הפטור אם נולדו סימני טומאה, יחליט: עודהו מחליטו. שהיה [בא] להחליט ולא הספיק עד שהלכו סימני טומאה: בתחלה. כשהובא אל הכהן, או בסוף שבוע ראשון: יסגיר. אבל אם משהחליטו הלכו להן, כגון שהחליטו בשער לבן והלך לו שער לבן ובהרת קיימת אין מסגירו עליה, אלא פוטרו וטהור:
ד. הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וַלַטָּהֳרָה, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מָה הוּא. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת, אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס:
ברטנורה (ד) התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים: והכווה את המחיה. דמשנכוית אינה סימן לטומאה: עובר בלא תעשה. דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה: ולטהרה. כלומר ולענין טהרה מה דינו: עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא: הולכים לגדווד. גרסינן. והוא שם מקום: בתוך הסגרו מהו. אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו: התחלתי מביא להם ראיות. בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני הטומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו, הלכך, אחד עומד בפני הכהן, כלומר אחד אותו העומד בפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה: מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו: כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה, אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוא מיתסי מינה כמו מזו: עד שתפרח בכולו. נגע האחרון, דליכא למיחש למידי, דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור: או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס, ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים:
ה. מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת וְנִקְצְצָה, טְהוֹרָה. קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. הָיְתָה בְרֹאשׁ הָעָרְלָה, יִמּוֹל:
ברטנורה (ה) ונקצצה טהורה. דכתיב (ויקרא יג) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה: קצצה מתכוין. בתוספתא מוכח דהיכא דקצץ כל הבהרת וקצף מן הבשר אשר סביבותיה עמה, כולי עלמא לא פליגי דאין לו טהרה עולמית, דקנסוהו רבנן מאחר שנתכוין לשרש אחריה. והיכא דקצצה ושייר ממנה כל שהוא, כולי עלמא לא פליגי דיש לו טהרה בפריחה, כיון דשייר ממנה לא קנסוהו כולי האי. כי פליגי, כשקצצה מצומצמת הבהרת כמו שהיא לא פחות ולא יותר: ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. והלכה כחכמים. הכא לא גרסינן במילתייהו דחכמים או עד שתתמעט בהרת מכגריס, דדוקא גבי תולש סימני טומאה דרישא ונשארה הבהרת, התם שייך למתני עד שתתמעט מכגריס, אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת: ואם היתה בראש הערלה ימול. לאו מילה בזמנה איירי, דהא מילתא דפשיטא היא, השתא שבת דאיסור סקילה דחיא, צרעת דאיסור לאו גרידא לא כל שכן, אלא אפילו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, דוחה את הצרעת, דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת, דהכי קיימא לן בכל התורה כולה, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב. ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים וַלֶד דָּר בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן. אֶמְצָעִיִּים וַלֶד דָּר בְּמָדוֹר הָאֶמְצָעִי. אַחֲרוֹנִים וַלֶד דָּר בְּמָדוֹר הָעֶלְיוֹן. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת מִתְהַפֵּךְ וְיוֹצֵא וְזֶהוּ חֶבְלֵי אִשָּׁה. וְהַיְנוּ דִּתְנַן חֶבְלֵי שֶׁל נְקֵבָה מְרֻבִּין מִשֶּׁל זָכָר. וְאָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי קְרָא (תהלים קלט): אֲשֶׁר עֻשֵׂיתִי בַּסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. דַּרְתִּי לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא רֻקַּמְתִּי. מַאי שְׁנָא חֶבְלֵי נְקֵבָה מְרֻבִּין מִשֶּׁל זָכָר.
רש''י חבלי. צערא: רקמתי. היינו יצירה ראשונה וכתיב בתחתיות דהיינו מדור תחתון: דרך תשמישו. האיש פניו למטה כן זכר נולד פניו למטה ונקבה פניה למעלה הלכך נקבה צריכה להתהפך דהא כשהיא במעי אמה פניה למעלה כדאמרי' לעיל ראשו לו בין ברכיו אבל זכר אין צריך להתהפך: קשה לאשה וקשה לולד. מפני שדר במדור התחתון: קשה לאשה. לא ידענא למאי: זרע מלבן את הילד מגיעוליו: מזורז. חזק ובריא: ליום תשעים. לשליש ימים הוי חיותו: מנא ידע. הא לא ידע אימת:
תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי בְּיוֹמָא דָּא הַיְנוּ אֵל אָדוֹן וְתֻשְׁבַּחְתָּא דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּמִתְעַטְּרָן בַּאֲבָהָן וּבִרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. אַתְוָן זְעִירִין אִנּוּן עֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָן דְּאִנּוּן בְּעָלְמָא תַּתָּאָה. דְּאִנּוּן אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה וְכוּ' וְלָא אִית בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה רַוְחָא אָחֳרָא אֶלָּא אָת רְשִׁימָא בְּכָל תֵּבָה וְתֵבָה. וּבְעָלְמָא עִלָּאָה אִית רַוְחָא וְסִטְרִין קַדִּישִׁין בֵּין אָת לְאָת וְדָא אִיהוּ תֻּשְׁבַּחְתָּא עַל תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּאָתְוָן עִלָּאִין דְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה קָא מְשַׁבַּח וְאָמַר לְמַלְכָּא עִלָּאָה יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. כַּד תֻּשְׁבַּחְתָּא דָּא סַלְּקָא לְעֵילָא שִׁתִּין רְתִיכִין עִלָּאִין דְּקָאֲמָרָן מִזְדַּמְּנִין וְנָטְלֵי לְהַאי תֻּשְׁבַּחְתָּא מֵעַמָּא קַדִּישָׁא וְסַלְּקָא לָהּ לְאִתְעַטְּרָא בָּהּ בְּכַמָּה רְתִיכִין עִלָּאִין דִּי מְמַנָּן וְכָל אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דִּבְגִנְּתָא דְּעֵדֶן כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרָן בְּתֻשְׁבַּחְתָּא דָּא וְכָל אִנּוּן רְתִיכִין וְכָל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ. סָלְקִין בְּתֻשְׁבַּחְתָּא דָּא עַד רָזָא דְּכֻרְסַיָּא:
תרגום הזוהר הַשֶׁבָח שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בִּינָה, בַּיּוֹם הַזֶּה, הַיְנוּ, אֵל אָדוֹן. וְשֶׁבָח הַזֶּה, הוּא בְּסוֹד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַמִּתְעַטְּרוֹת בָּאָבוֹת, וּבַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה. אוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת, הֵן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא מַּלְכוּת, שֶׁהֵם, אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה וְכוּ'. וְלֹא יֵשׁ בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה רֶוַח אַחֵר רַק אוֹת אַחת מֵּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת רְשׁוּמָּה בְּכָל תֵּבָה וּתֵבָה. דְּהַיְנוּ אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל וְכוּ'. וּבָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, בִּינָה, יֵשׁ רֶוַח וּצְדָדִים קְדוֹשִׁים בֵּין אוֹת לְאוֹת. וְזֶהוּ שֶׁבָח עַל הַתִּשְׁבָּחוֹת, שֶׁאוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁל יוֹם הַשְּׁבִיעִי מְּשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵּר לַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. כְּשֶׁשֶּׁבָח הַזֶּה עוֹלֶה לְמַּעְלָה, שִׁשִּׁים מֶּרְכָּבוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן שֶׁאָמַּרְנוּ מִּזְדַּוְּגִים וְלוֹקְחִים הַשֶּׁבָח הַהוּא. מִּן עַם הַקָדוֹשׁ, וּמַּעֲלִים אוֹתָהּ לְהִתְעַטֵּר בָּהּ בְּכַמָּה מֶּרְכָּבוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁהַמְּמֻּנִּים וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מִּתְעַטְּרִים בַּשֶּׁבָח הַזֶּה, וְכָל אֵלּוּ הַמֶּרְכָּבוֹת, וְכָל אֵלּוּ נְשָׁמּוֹת הַצַדִּיקִים כֻּלָּם עוֹלִים בַּשֶּׁבָח הַזֶּה עַד סוֹד הַכִּסֵּא.
הרמב''ם הלכות שבת פרק י
א. הָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָהֶן הָאוֹרָה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמַּחֲזִיר דֶּלֶת שֶׁל בּוֹר וְשֶׁל דּוּת וְשֶׁל יָצִיעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה: ב. הַסּוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב וְהוּא שֶׁיִּסְתֹּר עַל מְנָת לִבְנוֹת. אֲבָל אִם סָתַר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה פָּטוּר. הַסּוֹתֵר אֹהֶל קָבוּעַ אוֹ שֶׁפָּרַק עֵין תְּקוֹעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת סוֹתֵר וְחַיָּב וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן: ג. הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ הַכָּאָה אַחַת חַיָּב. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. כֵּיצַד הַמְנַפֵּחַ בִּכְלִי זְכוּכִית וְהַצָר בַּכְּלִי צוּרָה אֲפִלּוּ מִקְּצָת הַצוּרָה וְהַמְגָרֵד כָּל שֶׁהוּא וְהָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בֵּין בְּעֵץ בֵּין בְּמַתֶּכֶת בֵּין בְּבִנְיָן בֵּין בְּכֵלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. וְכָל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֵין חַיָּבִין עַל עֲשִׂיָּתוֹ:
שערי תשובה דף כט עד
הַמְשַׁקֵּר בְּסִפּוּר הַדְּבָרִים אֲשֶׂר שָׁמַע וּמַחֲלִיף מִקְּצָתָם בְּמִתְכַּוֵּן וְאֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בִּשְׂקָרָיו וְלֹא הֶפְסֵד בְּזוּלָתוֹ, אֲבָל כָּל מִשְׁפָּטוֹ מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא בּוֹדֶה מִלִּבּוֹ סִפּוּר הַדְּבָרִים כֻּלּוֹ וְהָאִישׁ הַזֶּה יֵקַל עָנְשׁוֹ מִצַד אֶחָד עַל כִּי אֵין הֶפְסֵד לְאִישׁ בִּשְּׁקָרָיו וּפַחְזוּתוֹ, אֲבָל גָּדוֹל מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּעֹז פָּנָיו וְאַהֲבַת הַשֶּׁקֶר וְיִכְבַּד עֲוֹנוֹ כִּי יֶאֱהָבֵהוּ לִבְלִי תּוֹעֶלֶת. וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ו) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שֶׁקֶר. פֵּרוּשׁ, אִם תִּרְאֶה אָדָם אֲשֶׁר יָפִיחַ כְּזָבִים בְּשִׂיחָתוֹ וְסִפּוּר דְּבָרָיו תֵּדַע כִּי תְּבִיאֵהוּ הַמִּדָּה הַזֹּאת לְהָעִיד שֶׁקֶר בְּאָחִיו וְלַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה אַחֲרֵי אַהֲבָתוֹ הַשֶּׁקֶר. וְזֶה הַחֵלֶק הִתִּירוּהוּ לְקִיּוּם מִצְוֹת וּדְרִישַׁת טוֹבָה וְשָׁלוֹם. וְאָמְרוּ כִּי מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ הַכַּלָּה לִפְנֵי הֶחָתָן וְלֵאמֹר שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵּן. וְאָמְרוּ: מֻתָּר לְשַׁנּוֹת בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ג) אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וְגוֹמֵר. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יַחֲלִיפוּ מִקְּצָת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בִּבְלִי דַּעַת כִּי לֹא יָשִׁיתוּ לִבָּם לַחֲקֹר בְּעֵת שָׁמְעָם גַּם זֹאת מֵהָרָעָה וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כא) וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר. פֵּרוּשׁ אִישׁ נוֹתֵן לֵב לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין עַד תְּכוּנַת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ בְּאָזְנָיו לְמַעַן יְסַפֵּר אוֹתָם עַל נָכוֹן וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיו לְשׁוֹן תַּרְמִית לָנֶצַח יְדַבֵּר כִּי יֶאֱהָבוּ בְּנֵי אָדָם לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו וְלֹא יֹאמְרוּ לוֹ לְעוֹלָם לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ: