תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יג (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן:


 רש''י   שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר: שלח לך. לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' , ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו' , חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה מִמַדְבְּרָא דְפָארָן עַל מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְהוֹן גֻבְרִין רֵישֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן:


 רש''י   על פי ה'. ברשותו, שלא עכב על ידו: כלם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:

(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר: וְאִלֵין שְׁמָהַתְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן שַׁמוּעַ בַּר זַכּוּר: (ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי: לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שָׁפָטּ בַּר חוֹרִי: (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵבּ בַּר יְפֻנֶה:

נביאים - יהושע - פרק ב

ב (א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן מִן שִׁטִּין תְּרֵין גּוּבְרִין מְאַלְּלִין בְרָז לְמֵימַר אֲזַלוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְבֵית אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וּשְׁמַהּ רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַּמָּן :


 רש''י   וישלח יהושע וגו' . על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם , שהרי לסוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן , שמשם אנו למדים שמת משה בז' אדר כשאתה מונה ל''ג למפרע מיום שעלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון , ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי , שנאמר : וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים בו בלילה , ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשטים , הרי יום ד' , וילינו שם טרם יעברו , נמצא שלא עברו עד יום ה' : חרש . ברז , כך תרגם יונתן , אמר להם עשו עצמכם כחרשים , כדי שלא יסתירו דבריהם מפניכם . דבר אחר : חרש חרס , הטעינו עצמיכם קדרות , כדי שתהיו נראין כקדרין : ראו את הארץ ואת יריחו . והלא יריחו בכלל היתה ולמה יצאת , אלא שהיתה קשה כנגד כולם , לפי שהיתה יושבת על הספר . וכיוצא בו ( שמואל ב ב ל ) : ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל , והלא עשהאל בכלל היה ולמה יצא , אלא שהיה קשה כנגד כולם , כיוצא בו ( מלכים א יא א ) : והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה , והלא בת פרעה בכלל היתה , ולמה יצאת , אלא שהיה מחבבה כנגד כולם , וכלפי חטא שהחטיאה אותו יותר מכולן , כך שנויה בספרי ( עקב נב ) : אשה זונה . תרגם יהונתן : פונדקיתא , מוכרת מיני מזונות :

(ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וְאִתְאֲמַר לְמַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר הָא גּוּבְרַיא אָתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא מִבְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְאַלָּלָא יַת אַרְעָא :


 רש''י   לחפור . לרגל , כמו ( איוב לט כט ) : משם חפר אוכל :

(ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וּשְׁלַח מַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְוַת רָחָב לְמֵימַר אַפִּיקִי גּוּבְרַיָּא דַּאֲתוֹ לְוָתִיךְ דְּעָלוּ לְבֵיתִיךְ אֲרֵי לְאַלָּלָא יַת כָּל אַרְעָא אָתוּ : (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וּדְבַרַת אִתְּתָא יַת תְּרֵין גּוּבְרַיָּא וְאַטְמַרַתְנוּן וַאֲמָרַת בְּקוּשְׁטָא אָתוּ לְוָתִי גּוּבְרַיָּא וְלָא יְדַעִית אֵי מְנָן אִינּוּן :


 רש''י   ותצפנו . יש מקראות מדברים על הרבים כיחיד , לפי שמיהרה בהטמנתם , ובמקום צר , כאילו היה יחידי , ומדרש אגדת תנחומא ( שלח א ) יש : פנחס וכלב היו , ופנחס עמד לפניהם ולא ראוהו לפי שהיה כמלאך . דבר אחר : ותצפנו , כל אחד ואחד בפני עצמו , ודוגמתו מצינו ( משלי כז ט ) : שמן וקטרת ישמח לב , ולא אמר ישמחו לב :

(ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: וַהֲוָה עִדָּן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקַבְלָא וְגוּבְרַיָּא נְפַקוּ וְלָא יְדַעִית לְאָן אֲזַלוּ גּוּבְרַיָּא רְדַפוּ בִּפְרִיעַ בָּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן : (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהִיא אַסַקְתְּנוּן לְאִגָרָא וְאַטְמַרַתְנוּן בִּטְעוּנֵי כִתָּנָא דִּסְדִירִין לָהּ עַל אִגָּרָא :


 רש''י   בפשתי העץ . פשתים בגבעוליהן :
 

כתובים - תהילים - פרק ב

ב (א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק: לְמָה מִתְרַגְשִׁין עַמְמַיָא וְאוּמַיָא מְרַנְנִין סְרִיקוּתָא :


 רש''י   למה רגשו גוים . רבותינו דרשו את הענין על מלך המשיח ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו כעין שנאמר ( ש''ב א ) וישמעו פלשתים כי משחו ישראל את דוד למלך עליהם ויקבצו פלשתים את מחניהם ונפלו בידו ועליהם אמר למה רגשו גוים ונתקבצו כולם : ולאומים יהגו . בלבם ריק , ולאומים מנחם פתר לאומים ואומים וגוים כלם קרובי ענין :

(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְהוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ: קָיְמִין מַלְכֵי אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָא יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמָרָדָא קֳדָם יְיָ וּלְמִנְצֵי עַל מְשִׁיחֵיהּ :


 רש''י   יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו' . ורוזנים שיניור''ש בלעז : נוסדו . לשון סוד פורקונשילרוו''ט בלע''ז ומה היא העצה :

(ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ: נִתְרַע יַת אֱסָרָתֵיהוֹן וְנִטְלוֹק מִנָנָא שַׁלְשְׁלָוָתֵהוֹן :


 רש''י   ננתקה את מוסרותימו . דישרונפרוימ''ש לויקוראנגל''ש בלעז , אלו רצועות שקושרין העול בהם : עבותימו . לויקורדו''ש בלעז :

(ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ: דְיָתֵיב בִּשְׁמַיָא יִגְחַךְ מֵימְרָא דַיְיָ יִדְהַךְ לְהוֹן :


 רש''י   ישחק ילעג ידבר . לשון הוה הם משמשין :

(ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ: הֵידֵין יְמַלֵל לְהוֹן בְּתוּקְפֵיהּ וּבְרוּגְזֵיהּ יְבַהֵלְאִנוּן :


 רש''י   אז ידבר אלימו . כמו עליהם ומה הוא הדבור :

(ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי: וַאֲנָא רַבִּיתִי מַלְכִּי וּמַנִיתֵיהּ עַל טוּר מַקְדְשִׁי :


 רש''י   ואני נסכתי מלכי . למה רגשתם ואנכי מניתי לי את זה לנסוך ולמלוך על ציון הר קדשי :
 

משנה שביעית פרק ד

א. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:

 ברטנורה  (א) בראשונה. כדרך שהוא מלקט מחבירו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי, בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע''ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים ועשבים הגסים ומניח את הדקים, תלינן דצריך לעצים הוא, ולאו לתקן את הקרקע קעביד כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין בין גסין, דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך: משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסים והן אומרים בגסים לקטנו: שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתא למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה: ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:

ב. שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֵּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:

 ברטנורה  (ב) שנתקוצה. שניטלו קוציה בשביעית: שנטייבה. שנחרשה היטב, שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים, ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסים על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות: או שנדיירה. שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר, כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה: לא תזרע במוצאי שביעית. דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקוצה: בטובה, אסור, דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו: חלוף הדברים. דבית שמאי לקולא. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

 ברטנורה  (ג) חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית ואף על פי שגורם לנכרי לחרוש בשביעית. נירין לשון נירו לכם ניר (ירמיה ד). ומחזיקים ידי נכרי. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה: ושואלים בשלומן. ואפילו ביום חגם:

ד. הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בַּמַּחֲלִיק עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:

 ברטנורה  (ד) המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה. מדל לשון שליפה והסרה, ויש מפרשים לשון דלדול ודלות שמדלדל שדהו מן הזיתים: יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השורש בארץ ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה: ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלשה זיתים זה בצד זה שמחליק פני הקרקע יותר מדאי, יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור: מתוך של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין:

ה. הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:

 ברטנורה  (ה) לא יחפה. הביקוע בעפר שהרי הוא מתקן בכך, שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן: באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש: בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם: מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך: כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זמיר לגפנים: אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה: או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר' יהודה:

ו. הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:

 ברטנורה  (ו) המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כוחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כוחן: ירחיק טפח. מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה: שנפשח. נסדק כמו (איכה ג) ויפשחני: לא שיעלה. שיתחברו סדקיו: אלא שלא יוסיף. ליסדק:

ז. מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים, מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֵלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:

 ברטנורה  (ז) מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד: הפגים. פגי תאנה כדכתיב (שיר השירים ב) התאנה חנטה פגיה: משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בישולן: אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו: ביחלו. שגדלו הרבה, ודומה לו וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא): ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול, וכתיב (שם) מן השדה תאכלו את תבואתה, בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן הבית ואחת מן השדה:

ח. הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:

 ברטנורה  (ח) משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקה: משהבאישו. משיקראו באשה, והיינו כשיתחילו להתבשל ונתבשלו עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה:

ט. זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לַסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בַּמַּעְשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעְשְׂרוֹת, כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:

 ברטנורה  (ט) רביעית לסאה. שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן: פוצע. דרך הזיתים לפצען כדי למתק מרירותן: ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא, אבל לסוך לא חזו ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך: הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה: הכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידים להתגדל, אי נמי שמוציא מהם עכשיו שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה: כך עונתן לשביעית. ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת מעשרות המפורש בפרק קמא דמעשרות. דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילים לאכול קודם בישולן, לפיכך התירו לאכול מהם בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא בשאר פירות:

י. מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, וְהַזֵיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֵצֶנּוּ. רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:

 ברטנורה  (י) אין קוצצין את האילן בשביעית. משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים: משיוציא. תחילת העלין בימי ניסן: משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת: משיגרעו. משיעשו גרעינים. פירוש אחר, הבוסר כשיגדילו הענבים ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע: משינצו. משיגדל עליהן הנץ כמו הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב): כשיגיעו לשיעורים הללו אסור לקצצן בשיביעית: מותר לקוצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן: וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי אלא שיהא אסור לקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות: רובע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאלו בדקל מותר לקוצצו עד דטעין קבא:
 

גמרא ברכות דף ל''ד ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָהֵן. בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף. בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי לְדִידִי מְפַרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו. תָּנוּ רַבָּנָן קִידָה עַל אַפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') וַתִּקּוֹד בַּת שֶׁבַע אַפּיִם אַרְצָה כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו הִשְׁתַּחֲוָאָה זוּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ז) הֲבֹא נָבֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא דְמַצְלוּ אַצְלוּיֵי. תָּנֵי חָדָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידָךְ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. לָא קַשְׁיָא הָא בַתְּחִלָּה הָא לִבְסוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וְסוֹף. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אֲמָאי קָא עָבִיד מָר הָכִי. אָמַר לְהוּ חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע. וְחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשָׁת דְקָא עָבַד הָכִי. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּהַלֵּל. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה וּבְהוֹדָאָה שֶׁל הַלֵּל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. כִּי תַנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְבִרְכַּת הַמָּזּוֹן:

 רש''י  תחילה וסוף. במודים ולך נאה להודות: כ''ג בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו: אינו זוקף. עד שיגמור: קם מלפני מזבח ה' מכרוע. רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע: ארצה. ל' משתטח משמע: דמצלוי אצלויי. כשנופלים על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צידיהם: בתחלה. כורע: חזינא לר''נ דכרע. תחלה וסוף: בהודאה דהלל. הודו לה' כי טוב:
 

זוהר שלח דף קנ''ט ע''א

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל יְיָ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם. וְגוֹמֵר. כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בְּפוּלְחָנָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּמָּה אִית לְהוּ לְאִסְתַּכְּלָא בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא דְכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ מְקָרֵב כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא לְקָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דֻקְדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לֵיה עַל כָּל חוֹבוֹי וּמִתַּתְקְנִין לֵיה כַּמָּה כֻרְסְיָין לְעַלְמָא דְאָתֵי. (חסר) רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא בַהֲדֵי רִבִּי אַבָּא שָׁאַל לֵיהּ אָמַר מִלָּה חַד בָּעֵינָא לְשָׁאֲלָה כֵיוָן דְּיָדַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֶחֱטֵי קָמֵי וּלְמִגְזַר עָלֵיהּ מִיתָה אֲמָאי בָרָא לֵיהּ דְהָא אוֹרַיְיתָא הֲוָה תְרֵי אַלְפִין שְׁנִין עַד לָא אִבְרֵי עַלְמָא וּכְתִיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (שם כז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָּמָת וַיְחִי פְלוֹנִי וַיָּמָת. מַאי קָבָעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְבָר נָשׁ בְהָאי עַלְמָא דַאֲפִילוּ אִי אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי יְמוּת וְאִי לָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמוּת כֹּלָא בְחָד אָרְחָא בַר פְּרִישׁוּתָא דְהַהוּא עַלְמָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר. (קהלת ט) כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לֵיהּ אוֹרְחוֹי דְמָארָךְ וְגִזְרֵי דְמָארָךְ מַה לָךְ לְמִטְרַח בְּהוּ מַה דְאִית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא שָׁאִיל וּדְלֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע כְּתִיב (שם ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ דְאָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְסִטְרִין גְּנִיזִין עִלָּאִין דְּהוּא סָתִים וְגָנִיז לֵית לָן לְשָׁאֲלָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הָא אוֹרַיְיתָא כֹלָא סָתִים וְגָנִיז דְּהָא הִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה הֲוֵי וּמָאן דְּמִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ אִתְעַסָק בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא וְאִי הָכִי לֵית לָן לְשָׁאֲלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא. אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא כֹּלָא סָתִים וְגַלְיָיא וּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא וּכְתִיב (דברים כא) הַנִּסְתָרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִגְלוֹת לָנוּ דְאִית רְשׁוּ לְשָׁאֲלָא וּלְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ וּלְמִנְדַּע בְּהוּ. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ דִילֵיהּ אִינוּן וְלֵיהּ אִתְחַזְיָין דְּמָאן יְכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא דַעְתּוֹי סְתִימָא. וְכָל שֶׁכֵּן לְמִשְׁאַל. תָּא חֲזֵי לֵית רְשׁוּ לִבְנֵי עַלְמָא לְמֵימָר מִלִּין סְתִימִין וּלְפָרְשָׁא לוֹן בַּר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתְּכַם עַל יְדוֹי וּבְגִין דְּדָרָא דִילֵיהּ רְשִׁימָא הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַל דָּא מִלִין אִתְמָרוּ בְּאִתְגַלְיָיא עַל יְדוֹי וְלָא יְהֵא דָרָא כְּדָרָא דָא דְאִיהוּ שַׁאֲרֵי בְגַוֵּיהּ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא:

 תרגום הזוהר  וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ מַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, וּמְתַקְּנִים לוֹ כַּמָּה כִּסָּאוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה בַּדֶּרֶךְ עִם רַבִּי אַבָּא. שָׁאַל אוֹתוֹ, אָמַר, דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאוֹל, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָאָדָם עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנָיו וְשֶׁיִּגְזוֹר עָלָיו מִיתָה לָמָּה בְּרָאוֹ. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה הָיְתָה שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכָתוּב בָּהּ בַּתּוֹרָה (במדבר י''ט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (במדבר כ''ז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָמָת. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת. מַה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה יָמוּת, וְאִם אֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יָמוּת, וְדֶרֶךְ אַחַת לְכֻלָּם, חוּץ מִמַּה שֶּׁהַחוֹטֵא נִפְרָשׁ מֵהָעוֹלָם הַהוּא. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט') כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לוֹ, דְּרָכָיו שֶׁל אֲדוֹנְךְ, וּגְזֵרוֹת שֶׁל אֲדוֹנְךְ, מַה לְּךְ לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶם. מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל, שְׁאָל, וּמַה שֶּׁאֵין לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת, כָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לְהַחֲטִיא אֶת בְּשָּׂרֶךְ. כִּי דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִסְתָּרָיו, סִתְרֵי עֶלְיוֹנִים, שֶׁהוּא סָתַם וְגָנַז, אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן הֲרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְנוּזָה, כִּי הִיא הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עוֹסֵק בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאִם כֵּן אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל וּלְהִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה, וּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ סָתוּם וְגָלוּי, וְכָתוּב, הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. הַנִּגְלוֹת לָנוּ, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל וּלְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלָדַעַת בָּהֶם. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ, שֶׁלּוֹ הֵם, וְלוֹ הֵם רְאוּיִם, כִּי מִי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג דַּעְתּוֹ הַסְּתוּמָה, וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁאוֹל. בֹּא וּרְאֵה, אֵין רְשׁוּת לִבְנֵי הָעוֹלָם, לוֹמָר דְּבָרִים סְתוּמִים וּלְפָרְשָׁם, חוּץ מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַדּוֹר שֶׁלּוֹ מְצוּיָן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעַל כֵּן נֶאֱמָרִים הַדְּבָרִים עַל יָדוֹ בַּגָּלוּי, וְלֹא יִהְיֶה דּוֹר כַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִפְּנֵי כְבוֹד צִבּוּר אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת אַחַר שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנִים: ב. וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִין עַיְינִין אוֹ לְעַיְינִין אַלְפִין וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בַּצִבּוּר. הַסוֹמֶא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵּפָיו מְגוּלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְעוּטָף:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''א

כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּיוֹם צַר לוֹ יִתֵּן לִבּוֹ לְהָבִין לְהִתְעַנּוֹת עִם הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהַצִבּוּר חַיָּיבִים לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעֵת צָרָתָם כַּאֲשֶׁר תִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְזֶה צוֹם נִבְחַר וְיוֹם רָצוֹן וְכַאֲשֶׁר יָבֹא מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא זָךְ וְיָשָׁר יִהְיֶה לְנִסָּיוֹן וּלְהַגְדִּיל שְׂכָרוֹ לְעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פִּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו בְּעֵת צָרָתוֹ וְחִפֵּשׂ וְחִקֵּר וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּמֵעִנְיַן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ הַתְּשׁוּבָה בְּיוֹם הַמָּוֶת בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה וְאָבְדָה תִקְוָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְהוּא מִתְוַדֶה בָּעֵת הַהִיא וְשָׁב אֵל ה' בְּלֵב שָׁלֵם וְגַם הַתְּשׁוּבָה הַהִיא מוֹעִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה מַשֶׂגֶת לִתְשׁוּבַת הַשָּׁב הֵן בְּעוֹדֶנּוּ חַי וְהוּא בְּכֹחוֹ:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף: לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשׂכָר יִגְאָל בַּר יוֹסֵף: (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא: לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן פַּלְטִי בַּר רָפוּא: (י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי: לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן גַדִיאֵל בַּר סוֹדִי:

נביאים - יהושע - פרק ב

(ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: וְגֻבְרַיָּא רְדָפוּ בַּתְרֵיהוֹן אוֹרַח יַרְדְּנָא יַת מְגִיזָתָא וְתַרְעָא אֲחַדוּ בָּתַר דִּנְפַקוּ רָדְפַיָּא בָּתְרֵיהוֹן :


 רש''י   על המעברות . מקום מעבר המים , שהיו סבורים שחזרו לאחוריהם אל ערבות מואב , והירדן מפסיק בינתים : והשער סגרו . השוערים :

(ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וְאִינּוּן עַד לָא שְׁכִיבוּ וְהִיא סְלֵיקַת לִוָתְהוֹן לְאִגָרָא : (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: וַאֲמָרַת לְגוּבְרַיָּא יָדַעְנָא אֲרֵי יְהַב יְיָ לְכוֹן יַת אַרְעָא וַאֲרֵי נְפַלַת אֵימַתְכוֹן עֲלַנָא וַאֲרֵי אִתְּבַרוּ כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיִכוֹן : (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: אֲרֵי שְׁמַעְנָא יַת דְיַבֵּשׁ יְיָ יָת מֵי יַמָּא דְּסוּף מִן קֳדָמֵיכוֹן בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרַיִם וְדִי עַבֲדְתּוּן לִתְרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִּי בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא לְסִיחוֹן וּלְעוֹג דִּי גְמַרְתּוּן יַתְהוֹן :
 

כתובים - תהילים - פרק מב

(ה) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג: אִלֵין נִיסַיָא אֲנָא דְכִיר וְאֵשׁוֹד עַל רַעֲיוֹנֵי נַפְשִׁי כַּד אַעֲבַר טְלָלָא בִּלְחוֹדִי אֶתְחַיֵל בְמַשְׁרְיָן דְצַדִיקֵי עַד בֵּית מוּקְדָשָׁא דַיְיָ בְּקָל בָּעוּתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא אִתְרְגוּשֵׁת עַמְמִין דְאָתְיָן לְמֵחַג לִירוּשְׁלֶם :


 רש''י   אלה אזכרה . כי אעבור בסך . פשוויי''אה בלע''ז , את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים . סך ל' חשבון סך בני אדם , ד''א סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי : אדדם . אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות , אדדה עמהם אטוויי''אמוץ שנבל''א בלע''ז , ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה , ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ודם הוא שורש בתיבה : אדדם . אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום ( בראשית ל''ז ) דבר עמו בשלום : המון חוגג . שהיו הולכים לחוג , ועל ככה יסד הפייט ( בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע''ש ) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר , ומ''א ל' יוני שקורין לבריכ' מים חוגגין :

(ו) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו: מַה תִתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וְתִרְגְשִׁי עֲלַי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנָא דְמִן קֳדָמוֹי :


 רש''י   תשתוחחי . לשון כי שחה לעפר נפשנו ( לקמן מ''ד ) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי''ו חולקת את אותיו' שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי''ן בתחלת' . הוחילי . המתיני וצפי לגאולה :

(ז) אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר: אֱלָהִי עֲלַי נַפְשִׁי תִּתְמַכַּךְ בְּגִין כֵּן יִדְכְּרוּנָךְ יָתְבֵי לְהַלְאָה בַּאֲרַע יַרְדְנָא וְיָתְבֵי טוּרֵי חֶרְמוֹנֵי וְעַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְסִינַי דְמַכִּיךְ וּזְעִיר :


 רש''י   אזכרך מארץ ירדן . ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי' , הובשת לנו את הירדן : מהר מצער . מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו , כל אלה אני זוכר' שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו :

(ח) תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: תְּהוֹמָא עִלָאָה לִתְהוֹמָא אַרְעָאָה קָרֵי לְקָל זִלְחֵי מַרְזְבָיִךְ הֵיכְנָא כּוּלְהוֹן מִתְבְּרָיִךְ וְגַלְלָיִךְ עֲלַי עָבָרוּ בִּזְמַן דְנַפְקָנָא מִמִצְרָיִם :


 רש''י   תהום אל תהום קורא . צרה קוראה לחברתה : לקול צנוריך . טישקנאל''ש בלע''ז , המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו , משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים :
 

משנה פסחים פרק ג

א. אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִלָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

 ברטנורה  (א) אלו עוברין. אלו מתבערים מן העולם. דאף על גב דאין עוברים עליהם על בל יראה מדרבנן מיהא צריכי ביעור דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואף על גב דהאוכלו פטור: כותח הבבלי. עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל: שכר המדי. שכר שהיו עושין במדי מחטים או שעורים שרויים במים: וחומץ האדומי. חומץ שעשוי בארץ אדום שנותנים שעורים [ביין] ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו: וזיתום המצרי. תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי ונקרא בערבי קרטום ותלתא מלחא ועושין אותו לרפואה. עד כאן חמץ הראוי לאכילה על ידי תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה: וזומן של צבעים. מים שנותנין בהם סובים ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן: ועמילן של טבחים. [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בישולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא: וקולן של סופרים. עפר הרחיים מגבילין אותן במים וסופרים מדבקים בו ניירותיהם: רבי אליעזר. מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ור' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך, אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים להשיר את השיער או להלבין ולעדן את בשר. ואין הלכה כר' אליעזר: כל שהוא מין דגן. מחמשת המינין, ומעורבין בהם מים, דאי אין בהם מים אלא מי פירות, קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין: הרי אלו באזהרה. אם אכלן עובר בלאו: ואין בהם כרת. דעל חמץ גמור ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ דפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא:

ב. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:

 ברטנורה  (ב) בצק שבסדקי עריבה. ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. פחות מכאן בטל במיעוטו. ואם אינו עשוי לחזק, אפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם ואפשר שימלך ויטלנו משם: וכן לענין הטומאה. אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית חוצץ בפני הטומאה ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה: אם מקפיד עליו חוצץ. הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מילתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם, חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית ולא נחתא טומאה לעריבה. ואם לא הקפיד עליו ורוצה בקיומו אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש: בצק החרש. שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול ודומה לחרש שקורין לו ואינו משיב. פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ: אם יש כיוצא בו שהחמיץ. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית, ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה:

ג. כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בַּצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:

 ברטנורה  (ג) חלה בטומאה. שנטמאת העיסה ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב: ר' אליעזר אומר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה. דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר ר' אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה: לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. דלאו דיליה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות יג) לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן. ור' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה הויא הקדש בטעות ואינו הקדש וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו הוא וחמץ של ישראל הוא. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והלכה כר' אליעזר:

ד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן:

 ברטנורה  (ד) שלש נשים לשות כאחת. כל אחת תנור מלא, ואין כאן חימוץ, אע''פ [שהאחת] ממתנת עד שיאפו השתים: וחכמים אומרים. אין להקל כל כך שיהו לשות כאחת, אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה: אחת לשה. האחרונה לשה כשחברתה האמצעית מקטפת, והשלישית שלשה תחילה אופה שלה: לא כל הנשים. ר' עקיבא אמילתיה דרבן גמליאל קא מהדר ואמר שאין ראוי לעשות כדבריו, לפי שיש נשים עצלניות ומחמיצות אם שוהות כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאין נבערים מהר, אלא כדברי חכמים ראוי לעשות לעסוק תמיד בבצק, שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ. וכן הלכה: זה הכלל תפח. הבצק שבידה שרואה שרוצה לתפוח: תלטוש. ידה במים צוננין ותקטפנה ותצטנן:

ה. שֵׂאוּר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. סִדּוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:

 ברטנורה  (ה) שיאור. שלא החמיץ כל צרכו: [סידוק. דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים: כקרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן. זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי הוא סדוק. ואיזהו שיאור שפטור, זה שאין בו שום סידוק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד [שפניו מכסיפין]. והלכה כחכמים:

ו. אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן:

 ברטנורה  (ו) מבערים את הכל. בין חולין בין תרומה. חוץ מכדי אכילתו לשבת: תרומה מלפני השבת. שאין יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמה ולהשהותה אי אפשר. אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להם אוכלים הרבה. והלכה כר' אליעזר ברבי צדוק:

ז. הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזוֹר מִיָּד:

 ברטנורה  (ז) ההולך. בארבעה עשר קאי: אם יכול. שיש שהות ביום: להציל מן הגייס. את ישראל הנרדפים: יבטל בלבו. ולא יחזור ואפילו יש שהות, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: ולשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה להלך משם והלאה אלפים אמה לדבר הרשות יחזור מיד. אבל לקנות שביתת מצוה כגון שצריך לילך למחר לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט את פסחו:

ח. וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְשַׂר קדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:

 ברטנורה  (ח) שיש בידו בשר קודש. שנפסל ביוצא. שחומת ירושלים היא מחיצה לקדשים [קלים]: אם עבר צופים. שם מקום שמשם רואים בית המקדש: שורפו במקומו. ולא הטריחוהו לחזור: ואם לאו חוזר ושורפו. דכתיב (ויקרא ו) בקודש לא תאכל באש תשרף במקום אכילתו שריפתו: זה וזה. חמץ דאמרינן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו', ובשר קודש שעמו: כביצה. אבל בפחות, חמץ מבטלו בלבו, ובשר קודש שורפו במקומו, וסבר רבי מאיר חזרתו כטומאתו, מה טומאת אוכלין כביצה שאין אוכלין בכביצה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, כך אינו חוזר על פחות מכביצה: ר' יהודה אומר זה וזה בכזית. סבר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית, שעל כזית חמץ או בשר קודש חייב, כך על כזית חוזר: בשר קודש. משום חומרא דקדשים חוזר אף על כזית, חמץ דחולין אינו חוזר אלא על כביצה. והלכה כחכמים:
 

גמרא פסחים דף מ''ט ע''א

לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָה שֶׁל מִצְוָה אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשָׁאי לֵיהָנוֹת מִמֶּנָּה. כְּגוֹן מָאי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אֵין זִיווּגָן עוֹלֶה יָפֶה מָאי הִיא אָמַר רַב חַסְדָּא אוֹ אַלְמָנָה אוֹ גְרוּשָׁה אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ. בְּמַתְנִיתָא תָנָא קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבְרָתוֹ אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדָּבֵק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָה מְעַשְּׁרָתָן. לָא קַשְׁיָא הָא בְּתַלְמִיד חָכָם הָא בְּעַם הָאָרֶץ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָסִיב כַּהַנְתָּא חָלַשׁ אָמַר לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאִדָּבֵק בְּזַרְעֵיהּ דַּהֲוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא. רַב אִידִי בַר אָבִין נָסִיב כַּהַנְתָּא נָפְקוּ מִינֵיהּ תְּרֵי בְנֵי סְמִיכֵי רַב שֵׁשָׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְרַב אִידִי. אָמַר רַב פַּפָּא אִי לָא נָסִיבְנָא כַּהַנְתָּא לָא אִיעְתָּרִית. אָמַר רַב כַּהֲנָא אִי לָא נָסִיבְנָא כַּהַנְתָּא לָא גַלָּאי. אָמְרוּ לֵיה וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גָלִיתָ לָא גַלָּאי כִּדְגָלוּ אִינְשֵׁי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַנֶהֱנֶה מִסְעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו') וְאוֹכְלִים כָּרִים מִצֹאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. וּכְתִיב (שם) לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. תָּנוּ רַבָּנָן כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְכָל מָקוֹם. סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ. וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ. וּמַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו. וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו. וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. מָאי הִיא אָמַר אַבַּיֵּי קָרוּ לֵיהּ בַּר מֵחִים תַּנּוּרֵי. רָבָא אָמַר בַּר מְרַקִיד בֵּי כּוּבֵי. רַב פַּפָּא אָמַר בַּר מְלָחִיךְ פִּינְכֵי. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר בַּר מָךְ רָבַע. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֶּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְאַל יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה בָנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֶּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם. וְיַשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן דָבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל:

 רש''י  בת כהן. צריכה להנשא לכהנים ולא לפגום משפחתו ולהנשא לישראל: אין זווגם עולה יפה. במזל טוב: מאי היא. מה עולה בידן: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו': או קוברה. בלא זמן: ת''ח. הוא שבח לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים: לא גלאי. רב כהנא גלה מבבל לא''י כדאמר בהגוזל ומאכיל: לא גלאי כדגלו אינשי. שאר תלמידים יוצאין מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות: ומאלמן את אשתו. שמבקש למודו וא''א לו וגולה למזונות והרי אשתו כאלמנות חיות: גוזליו. יתומיו: ותלמודו משתכח. שאינו עסוק לחזור עליו: ומחלוקות רבות באות עליו. מחמת ששכח תלמודו או הקפו' שמקיף מחנונים לסעודותיו: קרו ליה. לבנו: בר מרקיד בי כובי. כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויו' להשקותן בשכרן: מלחיך פינכי. לוחך קערות: מך רבע. מקפל לבושו ורובץ וישן כך דרך המשתכרין שאינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן: מך. כמו בר חמרא מוך שקך וגני:
 

זוהר שלח דף קס''א ע''א

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּח יְיָ. רִבִּי אַחָא וְרִבִּי יוֹסֵי אַמְרֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְעַלְמָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְהוּ וְאִתְבְּנֵי בְהוּ וְאִתְפָּאֵר בְּהוּ דְהָא עַלְמָא לָא אִבְרֵי אֶלָּא בְגִינֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא בְגִין דְּחָד בְּחָד אִתְקַשְׁרָן וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּהָאי עַלְמָא אִינוּן קִיּוּמָא דִילֵיהּ וְקִיּוּמָא דְכָל שְׁאַר עַמִּין אֵימָתַי בִזְמַן דְּעַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן. תָּא חֲזֵי כַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַר נָשׁ בְּעַלְמָא אַתְקִין לֵיהּ כְּגוֹוָנָא עִלָּאָה (יַקִּירָא) וְיָהַב לֵיהּ חֵילֵיהּ וְתוּקְפֵיהּ בְּאֶמְצָעִיתָא דְגוּפָא דְתַמָּן שַׁרְיָא לִבָּא דְהוּא תוּקְפָא (וּמְזוֹנָא) דְכָל גוּפָא וּמִתַּמָּן אִתְזָן כָּל גּוּפָא (וְכָל אִינוּן שַׁיְיפֵי דְגוּפָא מִתַּמָּן אִתְזָנוּ). וְהָא לִבָּא אָחִיד (דקס''א ע''ב) וְאַתְקַף בְּאָתָר עִלָּאָה דִלְעֵילָא דְאִיהוּ מוֹחָא דְרֵישָׁא דְשָׁאֲרֵי לְעֵילָא (וְאָחִיד בֵּיהּ) וְדָא אִתְקְשָׁר בְּדָא וּבְגוֹוָנָא דְדָא אַתְקִין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא וְעָבַד חָד גּוּפָא וְאַתְקִין שַׁיְיפֵי דְגוּפָא סַחֲרָנֵיהּ דְלִבָּא וְלִבָּא שָׁאֲרֵי בְּאֶמְצָעִיתָא דְכָל גּוּפָא וְכָל אִנוּן שַׁיְיפִין אִתְזָנוּ מֵהַהוּא לִבָּא דְהוּא תוּקְפָא דְכֹלָא וְכֹלָא בֵיה תַּלְיָין וְהַהוּא לִבָּא אִתְקְשָׁר וְאִתְאֲחָד בְּמוֹחָא עִלָּאָה דְשַׁרְיָא לְעֵילָא תָּא חֲזֵי כַּד בְּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא אַשְׁרֵי (ס''א אַסְדַּר) לְיַמָּא דְאוֹקִיָינוֹס דְּאַסְחַר כָּל יִשּׁוּבָא דְעַלְמָא וִישׁוּבָא דְכָל שַׁבְעִין אוּמִין כֹּלָא אַסְחַר לִירוּשָׁלַם. וִירוּשָׁלַםִ בְּאֶמְצָעִיתָא דְכָל יִשּׁוּבָא שַׁרְיָא וְהִיא אַסְחַר לְהַר הַבַּיִת וְהַר הַבַּיִת אַסְחַר לַעֲזָרוֹת דְּיִשְׂרָאֵל וְאִינוּן עֲזָרוֹת סָחֲרָן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית דְּתַמָּן סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה יַתְבִין וְתָנֵינָן לֵית יְשִׁיבָה בַעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְחוֹדַיְיהוּ וְלִשְׁכַּת הַגָּזִית אַסְחַר לַמִּזְבֵּחַ וְהַמִּזְבֵּחַ אַסְחַר לְבֵית הָאוּלָם וְהָאוּלָם לַהֵיכָל וְהַהֵיכָל לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דְּתַמָּן שְׁכִינָה שַׁרְיָא וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים וַאֲרוֹן וְהָכָא הוּא לִבָּא דְכָל אַרְעָא וְעַלְמָא וּמֵהָכָא אִתְזָנוּ כָּל אִינוּן אַתְרֵי דִיְשׁוּבָא דְאִינוּן שַׁיְיפֵי דְגוּפָא. וְלִבָּא דָא אַתְזָן מִמּוֹחָא דְרֵישָׁא וְאִתְאֲחִיד דָא בְדָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט''ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ:

 תרגום הזוהר  וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' (במדבר י''ד). רַבִּי אֲחָא וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקָרָא שְׁמוֹ בָּהֶם, וְהִתְפָּאֵר בָּהֶם, כִּי הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲסְקוּ בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁאֶחָד בְּאֶחָד מִתְקַשֵּׁר, דְּהַיְנוּ ז''א וּמַלְכוּת, וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם הַקִּיּוּם שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים מַעֲלִים מ''ן לְזִוּוּגָם. וְהֵם קִיּוּם כָּל שְׁאָר הָעַמִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל מִתְקַיְּמִים. מָתַי זֶה. הַיְנוּ בַּזְּמָן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם. בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם בָּעוֹלָם, תִּקֵּן אוֹתוֹ כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, וְנָתַן כֹּחוֹ וְתוֹקְפּוֹ בְּאֶמְצַע גּוּפוֹ, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַלֵּב, שֶׁהוּא תּוֹקֶף כָּל הַגּוּף, וּמִשָּׁם נִזּוֹן כָּל הַגּוּף, וְהַלֵּב מִתְאָחֵז וּמִתְחַזֵּק בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהוּא בַּמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ הַשּׁוֹרֶה לְמַעְלָה, וְזֶה נִקְשָׁר בָּזֶה. וּבְאוֹפֶן זֶה הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם. וַעֲשָׂאוֹ גּוּף אֶחָד וְהִתְקִין אֵבָרֵי הַגּוּף מִסָּבִיב הַלֵּב, וְהַלֵּב שׁוֹרֶה בְּאֶמְצַע כָּל הַגּוּף, וְכָל הָאֵבָרִים נִזּוֹנִים מֵהַלֵּב הַהוּא שֶׁהוּא הַתּוֹקֶף שֶׁל כֻּלָּם, וְהַכֹּל תְּלוּיִים בּוֹ, וְהַלֵּב הַהוּא מִתְקַשֵּׁר וּמִתְאָחֵד בְּמֹחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹרֶה לְמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁרָה אֶת יָם הָאוֹקְיָנוּס הַמַּקִּיף כָּל יִשּׁוּב הָעוֹלָם. וְהַיִּשּׁוּב שֶׁל כָּל שִׁבְעִים אוּמוֹת מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם. וִירוּשָׁלַיִם שׁוֹרֶה בְּאֶמְצַע כָּל הַיִּשּׁוּב. וְהִיא מַקֶּפֶת אֶת הַר הַבַּיִת. וְהַר הַבַּיִת מַקִּיף אֶת עֲזָרוֹת יִשְׂרָאֵל. וְהָעֲזָרוֹת מַקִּיפוֹת אֶת לִשְׁכַּת הַגָּזִית, כְּלוֹמָר מִבְּחִינַת הַחֲשִׁיבוּת, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וְלָמַדְנוּ, אֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבָד. וְעִם כָּל זֶה הֵם מַקִּיפִים אֶת לִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁשָּׁם מוֹשָׁב הַסַּנְהֶדְרִין. וְחוֹשֵׁב כָּאן ז' בְּחִינוֹת, זוֹ חֲשׁוּבָה מִזּוֹ, כְּנֶגֶד שֶׁבַע סְפִירוֹת. וְלִשְׁכַּת הַגָּזִית מַקִּיפָה אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְהַמִּזְבֵּחַ מַקִּיף אֶת בֵּית הָאוּלָם. וְהָאוּלָם אֶת הָהֵיכָל, וְהָהֵיכָל אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַשְּׁכִינָה וְהַכַּפּוֹרֶת וְהַכְּרוּבִים וְהָאָרוֹן. וְכָאן הוּא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָאָרֶץ וְהָעוֹלָם. וּמִכָּאן נִזּוֹנִים כָּל מְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב שֶׁהֵם אֵבָרִים שֶׁל הַגּוּף הַזֶּה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הָעוֹלָם. וְהַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה וְכוּ', נִזּוֹן מֵהַמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהוּא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. וּמִתְאַחֲדִים זֶה בָּזֶה. זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות ט''ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ פָּעַלְתָּ ה'.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת הַצִבּוּר כַּךְ הוּא. בְּשַׁחַר כָּל הָעָם יוֹשְׁבִים וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעָם. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא בְּכָל כֹּחָן. וְעוֹנִין אָמֵן בְּסוֹף הַקַּדִישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבוֹרָךְ וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וּמַתְחִיל וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּקוֹל רָם וְהֵם עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת עִמּוֹ קוֹרֵא עַד שֶׁמְּבָרֵךְ גָּאַל יִשְׂרָאֵל: ב. וְהַכֹּל עוֹמְדִין מִיַּד וּמִתְפַּלְלִין בְּלַחַשׁ וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ עִם שְׁאַר הָעָם. וְכָל מִי שֶׁיִּגְמוֹר תְּפִלָּתוֹ עִם הַצִבּוּר יַפְסִיעַ שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וְיַעֲמוֹד בְּמָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּפְסַע:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''ד

כַּאֲשֶׁר יָבֹאוּ יְמֵי הַזִּקְנָה וְהִגִּיעוּ יְמֵי הַשֵׂיבָה וְיִכְלֶה כֹּחוֹ וְיִמָּעֵט וְיִשַּׁח יִצְרוֹ. גַּם יִזְּכוֹר קִצוֹ כִּי קָרוֹב הוּא וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה בְּבֹא יְמֵי הַזִּקְנָה יִכְפַּל עוֹנְשׁוֹ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁלֹשָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן דַּל גֵּאֶה. וְעָשִׁיר מְכַחֵשׁ. וְזָקֵן מְנָאֵף. וְנֶאֱמַר (הושע ז) אָכְלוּ זָרִים כֹחוֹ וְהוּא לֹא יָדַע. גַם שֵׂיבָה זָרְקָה בוֹ וְהוּא לֹא יָדַע. וּמִן הַתֵּימָה וְהַפְּלִיאָה כִּי יַעֲמוֹד הָאָדָם בַּחֲצִי יָמָיו וְרוֹאֶה כִּי הַיָּמִים הוֹלְכִים וְדַלִּים וְיָחֵל הֲרִיסוּת הַבִנְיָן. וְיֶחְסַר הַמֶּזֶג בְּטִבְעוֹ. וְתֵרָאֶה בוֹ הַיְבֵשׁוּת כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֶשֶׂב אִיבָשׁ. אֵיךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינָיו. מֵהַשְׂכִּיל לְבָבוֹ. וְלֹא יִרְאֶה כִי נוֹסֵעַ הוּא אֶל הַמָּקוֹם מְקוֹם בֵּית עוֹלָמוֹ הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים רַבִּים יִמְּנַע מֵהֶם אוֹר הַתְּשׁוּבָה. כִּי הֵם זַכָּאִים וּטְהוֹרִים בְּעֵינֵיהֶם. וְלֹא יִתְעַשְׁתוּ עַל תִּקּוּן מַעֲשֵׂיהֶם. כִּי יִדְמוּ שֶׁהֵם מְתוּקָנִים וְהֵם חַטָּאִים לַשֵּׁם מְאֹד הֲלֹא כָתוּב (קהלת ז) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. וְהָאֲנָשִׁים הָהֶם מֵאֲשֶׁר הֵם בֹזִים לְדִבְרֵי עֲוֹנוֹת וְלֹא יַרְגִישׁוּ וְלֹא יָבִינוּ לָמוֹ. אוֹ הוֹדַע אֲלֵיהֶם חַטָּאתָם וְנִשְׁכַּח מִלִבָם אַחֲרֵי כֵן. וְהִנָּם כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ מַרְגִישׁ בְּחוֹלְיוֹ וְלֹא יַחֲשׁוֹב עַל הָרְפוּאָה. וְיִכְבַּד חָלְיוֹ תָמִיד עַד אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵא וּפְעָמִים תִּהְיֶה נְסַבָּה לָזֹאת מִקּוֹצֶר בִּינָתָם כִּי לֹא יָבֹאוּ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים וְדַעַת דְּרָכָיו לֹא יֶחְפְּצוּן. עַל כֵּן לֹא יִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹת חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טו) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכַח לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי: לְשִׁבְטָא דְיוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה גַדִי בַּר סוּסִי: (יב) לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי: לְשִׁבְטָא דְדָן עַמִיאֵל בַּר גְמַלִי: (יג) לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל: לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר סְתוּר בַּר מִיכָאֵל: (יד) לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי: לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי נַחְבִּי בַּר וָפְסִי: (טו) לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי: לְשִׁבְטָּא דְגָד גְאוּאֵל בַּר מָכִי:

נביאים - יהושע - פרק ב

(יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: וּשְׁמַעְנָא וְאִתְמְסִי לִבָּנָא וְלָא אִשְׁתְּאַרַת עוֹד רוּחָא בֶּאֱנָשׁ מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתֵּיהּ בִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵילָא וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא מִלְּרַע :


 רש''י   ולא קמה עוד רוח באיש . אפילו לשכב עם אשה , אמרו אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה , ובת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים , וזנתה כל ארבעים שנה ( זבחים קטז ב ) :

(יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וּכְעַן קַיְּימוּ כְעַן לִי בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֲרֵי עֲבַדִית עִמְּכוֹן טִיבוּ וְתַעְבְּדוּן אַף אַתּוּן עִם בֵית אַבָּא טִיבוּ וְתִתְּנוּן לִי אָת דִּקְשׁוֹט :


 רש''י   אות אמת . שתעשו כשתבאו ותכבשו את העיר , שתכירו האות ותחיוני :

(יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת (אחותי) אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: וְתֵיחוֹן יַת אַבָּא וְיַת אִמָּא וְיַת אַחַי וְיַת אֲחָתַי וְיַת כָּל דִלְהוֹן וּתְשֵׁיזְבוּן יַת נַפְשָׁתָנָא מִמּוֹתָא : (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: וַאֲמָרוּ לָהּ גֻּבְרַיָּא נַפְשָׁנָא מְסִירִין חֲלַף נַפְשָׁתְכוֹן לְמֵימַת אִם לָא תְחַווּן יַת פִּתְגָמַנָא דֵין וִיהֵי כַּד יִתֵּן יְיָ לָנָא יַת אַרְעָא וְנַעֲבֵיד עִמָּךְ טִיבוּ וּקְשׁוֹט : (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: וְשַׁלְשְׁלִתְנוּן בַאֲטוּנָא מִן חֲרַכָּא אֲרֵי בֵּיתַהּ בְּכּוֹתֵל שׁוּרָא וּבְשׁוּרָא הִיא יָתְבָה :


 רש''י   ותורידם בחבל בעד החלון . באותו חבל וחלון היו הנואפים עולין אליה . אמרה : רבונו של עולם , באלו חטאתי באלו תמחול לי ( זבחים שם ) :
 

כתובים - תהילים - פרק עג

(ו) לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ: לְכַךְ כֵּן עֲטַרְתִּנוּן גֵיוְתָנוּתָא כְּלִילָא דִמְשַׁוְיָן בְּרֵישֵׁיהוֹן הִיא מִן חֲטוֹף דִילְהוֹן :


 רש''י   לכן ענקתמו גאוה . בעבור זה שאין יסורין באין עליהם העניקתם הגאוה לעלות על צוארם גסות הרוח : יעטף שית חמס למו . החמס שעושין עושה אותם שמנים ועוטף את שתותיה' ועגבותיהם בעובי שומן ובשר :

(ז) יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב: שְׁנָא מִן שׁוּמְנָא פַּרְצוּפֵיהוֹן עֲבַרוּ חוֹטְבֵיהוֹן חֲפוּרַת לִבָּא :


 רש''י   יצא מחלב עינימו . עיניהם בולטות מרוב שומן כל אדם כחוש עיניו משוקעות . עברו משכיות לבב . יותר ממה שלבם מייחל ומצפה באה להם תאותם עברו בהם בהשגת ידם את תאות לבם :

(ח) יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ: יִתְמַקְמְקוּן מִן פִּטְמָא וִימַלְלוּן לְאַבְאָשָׁא וְלִטְלוּמָא מִן רוּם לִבְהוֹן יְמַלְלוּן :


 רש''י   ימיקו . את רעיהם : וידברו ברע עושק . לעשוק אביונים : ממרום ידברו . כגון פרעה וסנחריב ונ''נ מי ה' אשר אשמע בקולו ( שמות ה' ) מי בכל אלהי הארצות ( ישעי' ל''ו ) אעלה על במתי עב ( שם י''ד ) וזהו שתו בשמים פיהם :

(ט) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ: שַׁוִיאוּ בְקַדִישֵׁי שְׁמַיָא פּוּמְהוֹן וְלִישָׁנְהוֹן מְצַלְהֲבָה בְּקַדִישֵׁי אַרְעָא : (י) לָכֵן (ישיב) יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ: בְּכֵן תָּבוּ עַל עַמָיָא דַיָי לְאַלְקָיוּתְהוֹן וְיִמְחוֹנוּן בְּמַרְזוֹפִין וְדִמְעִין סַגִיעִין מָחֲתִין לְהוֹן :


 רש''י   לכן ישוב עמו הלום . לפי שעמו רואים דרך רשעים צלחה ישובו על דרך הרשעים ללכת בדרכיהם : הלום . כמו מי הביאך הלום ( שופטים י''ח ) הלום פה : ומי מלא ימצו למו . ומים של פלג המלא הם ד''ת הם נחשבים למו תמצית ומזלזלים בעיניהם :
 

משנה גיטין פרק ד

א. הַשׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ, גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לָךְ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. קָדַם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ וְאָמַר לָהּ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ:

 ברטנורה  (א) השולח. והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו, אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט, אפ''ה בטל, ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו: אינו יכול לבטלו. הא קמ''ל דאע''פ דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה, לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה. והיכא דיהיב אינש גיטא לדביתהו לזמן או על תנאי, אי אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולזמן פלוני או אם יתקיים תנאי פלוני, מכי מטי גיטה לידה לא מצי תו לבטליה, ותהיה מגורשת לאותו זמן או כשיתקיים התנאי. ואי לא אמר לה מעכשיו, אפילו לבתר דמטא גטה לידה מצי מבטל ליה:

ב. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כוֹתֵב, אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֶּשׁ לוֹ, אִשָּׁה פְלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֶּשׁ לָהּ, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ברטנורה  (ב) בראשונה. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח, אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה: מפני תקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נישאת בו. ומכח תקנת ר''ג מלקין על מי שמבטל הגט או מוסר מודעא על הגט: בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם: מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני, לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו. ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות, חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה, אינה מגורשת עד שיכתוב שם של מקום הנתינה ושם של מקום הכתיבה עמו. אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות, בדיעבד הגט כשר. מיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם. והיכא דשינה שמו או שמה בגט, אע''פ שכתב אח''כ וכל שם שיש לי, הגט בטל:

ג. אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְגוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל מִפְּנֵּי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ברטנורה  (ג) אין אלמנה נפרעת. כתובתה: מנכסי יתומים, אלא בשבועה. שלא נתקבלה כלום: נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום. ואע''פ שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר טרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה. ולפיכך נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה: התקין ר''ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי: וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה, ואם ידירוה אחר שנשאת, שמא יפר לה בעלה, כיצד יעשו, משביעין אותה חוץ לב''ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה, ונוטלת כתובתה אחר שנשאת. וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר, הרשות ביד היתומים, רצו משביעין אותה חוץ לב''ד, או מדירים אותה בב''ד: העדים חותמים על הגט מפני תקון העולם. אתרווייהו קאי, גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו, מפני תקון העולם, שיהיו הנשים נישאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן. וגבי עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דהואיל ועדי מסירה כרתי, שהעדים שנמסר הגט בפניהם לאשה הם עיקר הגירושין, לא היה צריך שיחתמו עדים בגט, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם, ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא: הלל התקין פרוזבול. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט''ו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, עמד והתקין פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני דיינים. שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה:

ד. עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד, יִשְׁתַּעְבֵּד. אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד. עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר:

 ברטנורה  (ד) עבד שנשבה ופדאוהו. ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו: אם לשום עבד ישתעבד. לרבו שני: לשום בן חורין לא ישתעבד. לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי: רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו: אפותיקי. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר: ושחררו. רבו ראשון: שורת הדין אין העבד חייב כלום. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד: אלא מפני תקון העולם. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו: כופין את רבו. שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט''ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו: רשב''ג אמר אין העבד כותב. שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב''ג:

ה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד. דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עֶבֶד. (יִבָּטֵל), וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה  (ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של ב' שותפים ושחררו אחד מהם. א''נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותם הדמים: תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו: בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו: כופין את רבו ועושהו בן חורין. וה''ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כלם לשחררו:

ו. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹי אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, יָצָא בֶן חוֹרִין. אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּים וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ברטנורה  (ו) יצא בן חורין. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב''ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו''ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא''י: מפני תקון העולם. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם: ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם: רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. דלא חייש רשב''ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב''ג:

ז. הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ברטנורה  (ז) משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות: משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית: לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותנשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה: ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. ומש''ה קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה: לא יחזיר. דר''מ סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה: ושאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו', שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר: לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם, להחזיר: אלא מפני זה. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ''כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה: א''ר יוסי בר' יהודה כו'. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקולא. ואמר ר' יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה: מפני תקון העולם. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תקון העולם דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תקון העולם, התירו להחזיר. והלכה כר''י:

ח. הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַחֲזִיר. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמְרִים לָהּ, שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךְ:

 ברטנורה  (ח) רבי יהודה אומר לא יחזיר. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך: וחכ''א יחזיר. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר''מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית: והיא תובעת כתובתה. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה: שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים:

ט. הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַגּוֹי וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ (יִשְׂרָאֵל), הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא מִמֶּנּוּ בִכּוּרִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ברטנורה  (ט) אין פודין אותו. והוא שרגיל בכך. כגון שמכר ושנה ושלש: לוקח ומביא ביכורים. בכל שנה צריך ליקח מהנכרי ביכורי פירותיה בדמים, ומביאן לירושלים: מפני תקון העולם. שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לנכרים. ואם מכר יטרח לחזור ולפדות:
 

גמרא גיטין דף ל''ח ע''א

נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָה מָאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּרַב כַּהֲנָא. דְאָמַר רַב כָּהֲנָא וַאֲמָרֵי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד בִּשְׁנֵי בַּצוֹרֶת שֶׁהִפְקִיד דִינָר אֵצֶל אַלְמָנָה. וְהִנִּיחָתוֹ בְּכַד שֶׁל קֶמַח. וַאֲפָאָתוֹ בְּפַת. וּנְתָנָתוֹ לֶעָנִי לְיָמִים בָּא בַּעַל הַדִּינָר וְאָמַר לָהּ הֲבִי לִי דִינָרִי. אָמְרָה לֵיהּ יֶהֱנֶה סַם הַמָּוֶת בְּאֶחָד מִבָּנֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה אִם נֶהֱנֵתִי מִדִּינָרְךָ כְּלוּם. אָמְרוּ לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁמֵּת אֶחָד מִבָּנֶיהָ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ. וּמַה מִי שֶׁנִּשְׁבַע בֶּאֱמֶת כַּךְ הַנִּשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. מָאי טַעְמָא אִיעַנְשָׁה דְאִישְׁתַּרְשִׁי לָהּ מְקוֹם דִּינָר. וּמָאי מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת. כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת. אִי מִשּׁוּם הָא מָאי אִרְיָא אַלְמָנָה אֲפִילוּ גְרוּשָׁה נָמֵי. אַלָמָה אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל לָא שָׁנוּ אֶלָּא אַלְמָנָה אֲבָל גְּרוּשָׁה מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אַלְמָנָה שַׁאנֵי דִבְּהַהִיא הֲנָאָה דְקָא טָרְחָא קָמֵי דְיַתְמֵי אַתְיָא לְאוֹרוּיֵי הַתֵּירָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִרְמִיָה בַּר אַבָּא רַב וּשְׁמוּאֵל דַּאֲמָרֵי תַרְוַיְיהוּ לָא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אֲבָל חוּץ לְבֵית דִין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אֵינִי וְהָא רַב לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא קַשְׁיָא. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בִּנְהַדָעָה מַתְנוּ הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לָא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְרַב אָמַר אֲפִילוּ חוּץ לְבֵית דִּין נָמֵי אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. רַב לְטַעְמֵיהּ דְרַב לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. וְלִיאַדְרָהּ וְלִיגְבְּיָיהּ. בִּשְׁנֵי דְרַב קִילֵי נִידְרֵי. הַהִיא דְּאָתָת לְקָמֵיהּ דְרַב הוּנָא אָמַר לָהּ מַה אֶעֱבֵיד לִיךְ דְּרַב לָא מַגְבִי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. אָמְרָה לֵיהּ מִידִי הוּא טַעְמָא אֶלָּא דִּילְמָא נָקִיטְנָא מִידִי מִכְּתוּבָתִי חַי ה' צְבָאוֹת אִם נֶהֱנֵיתִי מִכְּתוּבָתִי כְלוּם. אָמַר רַב הוּנָא מוֹדֶה רַב בְּקוֹפֶצֶת. הַהִיא דַאָתַאי לְקָמֵיהּ דְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר לָהּ מָאי אֶעֱבִיד לִיךְ דְּרַב לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. וְאַבָּא מָרִי לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. אָמְרָה לֵיהּ הַב לִי מְזוֹנֵי. אָמַר לָהּ מְזוֹנֵי נָמֵי לֵית לִיךְ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַתּוֹבַעַת כְּתוּבָתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמְרָה לֵיהּ הַפְכוּהָ לְכוּרְסַיָה בְּבֵי תְּרֵי עֲבַדְתָּ לִי. הַפְכוּהָ לְכוּרְסַיָה וְתִרְצוּהָ. וַאֲפִילוּ הָכִי לָא אִיפְרַק מֵחוּלְשָׁא:

 רש''י  יהנה. יועיל להמיתו: דאשתרשי לה מקום דינר. נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר: ומאי מי שנשבע באמת. הא לאו אמת הוא: כמי שנשבע באמת. דהא שוגגת היא ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו מלהשביעה: אתיא לאורויי היתרא. בדבר מועט וסבורה שאין זה פרעון לה שבשכר טירחא נוטלתו: חוץ לב''ד וכו'. ששבועות הדיינין של תורה הוא ונקיט ס''ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' ועונשה מרובה וחוץ לב''ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך: לא מגבי כתובתה. משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לב''ד ולגבייה כתובתה: וליאדרה. כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו: קילי נדרי. קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם הלכך לא סמכינן אנדר' לאגבייהו: בקופצת. הואיל וקפצה ונשבעה הרי נשבעה וגובה: אין לה מזונות. מעתה דגליא דעתה דבעי לאינסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו: הפכוה לכורסיה ותרצוה. הפכו כסאו וזקפוהו כדי שתתקיים הקללה בכך. פ''א הפכוה לכורסייה. תשפל גדולתו: כבי תרי עבדת לי. כרב דלא מגבי כתובה וכשמואל להפסיד מזונות ע''כ: לא איפרק מחולשא. לא ניצל מלבא לידי חולי:
 

זוהר שלח דף קע''ג ע''א

כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא כַד מְקַדְּשִׁין יִשְׂרָאֵל יוֹמָא לְתַתָּא כָרוֹזָא כָרִיז לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְכְּנָשׁוּ מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין אַתְקָנוּ כֻרְסְיָין (קַדִּישִׁין) מָאן חָמֵי חֶדְוָה בִתְלַת מֵאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין כַּמָּה מְמַנָן כַּמָּה שַׁלְטוֹנִין מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקַדְּשִׁין (וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא) כְּדֵין אַתְעַר אִילָנָא דְחַיֵּי וְאָקִישׁ בְּאִינוּן טַרְפִין דִּילֵיהּ רוּחַ נְשִׁיבוּ חָד מִגּוֹ עָלְמָא דְאָתֵי וְאִינוּן עֲנָפִים דְּאִילָנָא מִתְנַעְנְעָן וְסַלְקִין רֵיחִין דְעַלְמָא דְאָתֵי הַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי אַתְעַר וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וּפָרִישׁ עַל עָלְמָא. וְעִם כָּל דָא נִשְׁמָתִין נַפְקִין וְנִשְׁמָתִין עָאלִין אִלֵּין מִתְעֲרֵי אִלֵּין אִלֵּין נַפְקִין וְאִלֵּין עָאלִין וְאִילָנָא דְחַיֵּי בְחֶדְוָה. וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּעִטְרִין דְאִינוּן נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין כֻּלְהוּ בְחֶדְוָה בְנַיְיחָא. וְכָל הַשַּׁבָּת אִית לוֹן הַהוּא חֶדְוָה וְהַהוּא נַיְיחָא וְכֹל צַדִּיקַיָא דִי בְגִנְתָּא כֻלְּהוּ סַלְקִין וּמִתְעַנְגִין בְּעִנּוּגָא עִלָּאָה דְעַלְמָא דְאָתֵי. כֵיוַן דְּנָפִיק שַׁבָּת כֻלְהוּ נִשְׁמָתִין פַּרְחִין וְסַלְקִין. תָא חֲזֵי כַּד עָיִיל שַׁבְּתָא נִשְׁמָתִין נַחְתִּין לְשַׁרְיָיא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא וְנִשְׁמָתִין דְצַדִּיקַיָּא סַלְקִין לְעֵילָא. כַד נָפִיק שַׁבְּתָא נִשְׁמָתִין סַלְקִין אִינוּן דִּשָׁאָרוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין אִינוּן נִשְׁמָתִין דְצַדִיקַיָּא כֵיוַן דְּסַלְקִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דְּשָׁאֲרוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל סַלְקֵי וְקַיְימִין בְּדִיוּקְנָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁאִיל לְכֻלְּהוּ מָאי חִדּוּשָׁא הֲוָה לְכוּ בְהַהוּא עָלְמָא בְאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְחִידוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָא אַמְרַת קָמֵיהּ. כַּמָּה חֶדְוָה עָבִיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָנִישׁ לְפַמַלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר שְׁמָעוּ חִדוּשָׁא דְאוֹרַיְתָא דְאַמְרַת נִשְׁמָתָא דָא דִפְלוֹנִי וְכֻלְּהוּ מוּקְמֵי הַהִיא מִלָּה בִתְרֵי מְתִיבְתֵּי. אִינוּן לְתַתָּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵילָא חָתִים לְהַהִיא מִלָּה תָּא חֲזֵי כַד מִלָּה אִתְחַדָשׁ בְּאוֹרַיְיתָא וְנִשְׁמָתָא דְנַחְתָּא בְּשַׁבְּתָא אִתְעַסְקַת בְּאִינוּן מִלִּין חַדְתִּין וְסַלְקֵי לְעֵילָא. כָּל פָּמַלְיָא דִלְעֵילָא צַיְיתִין לְהַהוּא מִלָּה וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מִתְרְבָן בְּגַדְפִין וּמִתְלַבְּשָׁן בְּגַדְפִין. וְכַד שָׁאִיל לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא תָבִין וְשַׁתְקִין כְּדֵין חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מַה כְּתִיב (יחזקאל א) בְּעָמְדָם תְּרַפֶנָּה כַנְפֵיהֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב לב) כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד. (נחמיה ח) וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם:

 תרגום הזוהר  בְּכָל לֵיל שַׁבָּת, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים הַיּוֹם לְמַטָּה הַכָּרוֹז יוֹצֵא לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, הֵאָסְפוּ הַמַּחֲנוֹת הַקְּדוֹשִׁים, הַתְקִינוּ כִּסָּאוֹת. מִי רָאָה הַשִּׂמְחָה, כַּאֲשֶׁר בְּש''צ רְקִיעִים, כַּמָּה מְמוּנִים, כַּמָּה שַׁלִּיטִים, מִתְאַסְּפִים לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה מְקַדְּשִׁים הַיּוֹם, אָז נִתְעוֹרֵר עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא ז''א, וְרוּחַ אֶחָד נוֹשֵׁב מִן הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא בִּינָה, מַכֶּה בֶּעָלִים שֶׁלּוֹ. וְאֵלּוּ הָעֲנָפִים שֶׁבָּאִילָן מִתְנַעְנְעִים, וּמַעֲלִים רֵיחוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא. עֵץ הַחַיִּים הַהוּא מִתְעוֹרֵר וּמוֹצִיא נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּפוֹרֵס אוֹתָן עַל הָעוֹלָם. וְעִם כָּל זֶה, נְשָׁמוֹת יוֹצְאוֹת וּנְשָׁמוֹת נִכְנָסוֹת, כְּלוֹמָר, שֶׁנְּשָׁמוֹת יוֹצְאוֹת לְהִתְלַבֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים עוֹלִים מִגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְנִכְנָסוֹת לְמַעְלָה לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ הַיּוֹצְאוֹת, מְעוֹרְרוֹת לָאֵלּוּ שֶׁיִּכָּנְסוּ, וְעַל כֵּן אֵלּוּ יוֹצְאוֹת וְאֵלּוּ עוֹלוֹת. וְעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא ז''א, הוּא בְּשִׂמְחָה. וְאָז כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרוֹת שֶׁל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שׁה''ס נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת, וְכֻלָּם בְּשִׂמְחָה וּבְנַחַת. וְכָל הַשַּׁבָּת יֵשׁ לָהֶם הַשִּׂמְחָה הַהִיא וְהַנַּחַת הַהוּא, וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁהֵם בַּגָּן כֻּלָּם עוֹלִים וּמִתְעַנְּגִים בָּעֹנֶג הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, כָּל הַנְּשָׁמוֹת פּוֹרְחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, וְעוֹלוֹת לְמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת, יוֹרְדוֹת הַנְּשָׁמוֹת, דְּהַיְנוּ נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת, לִשְׁרוֹת עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים מִגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן עוֹלוֹת לְמַעְלָה, לְגַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וּכְשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, עוֹלוֹת אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁשָּׁרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הַיְתֵרוֹת, וְיוֹרְדוֹת אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הַצַדִּיקִים שֶׁעָלוּ לְגַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁחוֹזְרוֹת לְגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁשָּׁרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹלוֹת וְעוֹמְדוֹת בְּצוּרָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל אֶת כֻּלָּן, אֵיזֶה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶן, בָּעוֹלָם הַהוּא, בַּתּוֹרָה. אַשְׁרֵי הִיא, מִי שֶׁאוֹמֶרֶת לְפָנָיו חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה, כַּמָּה שִׂמְחָה עוֹשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְקַבֵּץ הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וְהַמַּלְאָכִים, וְאוֹמֵר, שִׁמְעוּ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁאוֹמֶרֶת נְשָׁמָה הַזּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. וְכֻלָּם מַעֲמִידִים הַדָּבָר הַהוּא בּב' הַיְשִׁיבוֹת, דְּהַיְנוּ בִּמְתִיבְתָּא דְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבִמְתִיבְתָּא דְּמַטַּטְרוֹ''ן. הֵם לְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה חוֹתֵם עַל הַדָּבָר הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ דָּבָר בַּתּוֹרָה, וְהַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה שֶׁיָּרְדָה בַּשַּׁבָּת נִתְעַסְּקָה בְּאֵלּוּ חִדּוּשֵׁי דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וְעוֹלָה לְמַעְלָה, אַחַר הַשַּׁבָּת, כָּל פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה מַקְשִׁיבִים לַדָּבָר הַהוּא, חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מִתְגַדְּלוֹת בִּכְנָפֵיהֵן, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בִּכְנָפֵיהֶן. וּכְשֶׁשּׁוֹאֵל אוֹתָם, דְּהַיְנוּ אֶת נְשָׁמוֹת, עַל חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה וְאֵין מְשִׁיבוֹת, וְשׁוֹתְקוֹת, אָז חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, מַה כָּתוּב בָּהֶן, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַּנְפֵיהֶם. בְּעָמְדָם פֵּרוּשׁוֹ בִּשְׁתִיקָתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי עָמְדוּ וְלֹא עָנוּ עוֹד. וְכֵן, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָּל הָעָם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שָׁתְקוּ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. אַחַר שֶׁיַּפְסִיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וְיַעֲמוֹד מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם מִתְּחִילַת הַבְּרָכוֹת לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל וְהַכֹּל עוֹמְדִים וְשׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה בֵּין אֵלּוּ שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בֵין אֵלּוּ שֶׁכְּבַר יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן: ב. וְאוֹמֵר קְדוּשָׁה בִבְרָכָה שְׁלִישִׁית וְכֵיוַן שֶׁהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדוּשָׁה יֵשׁ רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לַחֲזוֹר בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד בּוֹ בִתְפִלָּה וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים וְכוֹרֵעַ כָּל הָעָם שׁוֹחִין מְעַט וְלֹא יִשְׁחוּ יוֹתֵר מִדַּאי וְאוֹמְרִים מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַימְתָּנוּ כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵנוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ וּלְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ. וְכָל הָאוֹמֵר מוֹדִים מוֹדִים מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף י' ע''א

הִנֵּה אֲנָשִׁים צַדִּיקִים וִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. שְׁאָגָה לָהֶם כְּלָבִיא תָמִיד בְּמַחְשְׁבוֹתָם וְיִנְהֲמוּ עַל חֶטְאָם כְּנַהֲמַת יָם וְעַל אֲשֶׁר קָצוֹר קָצְרָה יָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כִּי עַל זֶה יִפְשַׁע גֶּבֶר וְהִרְבָּה אַשְׁמָה כְּמוֹ עַל עֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וִתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גִּילוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלֹא וִתֵּר לַעֲוֹן בִּיטוּל תּוֹרָה אַף כִּי מָלְאוּ רָע הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִיקָר מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם עַל חֶפְצֵי גוּפָם וְהַבְלֵי זְמַנָּם וּבְסוֹד הַיִּרְאָה אַל תָּבֹא נַפְשָׁם וּלְהִשְׁתּוֹנֵן כִּלְיוֹתָם עָלֶיהָ אַל תֵּחַד כְּבוֹדָם בְּמַשְׂכִּיּוֹת לְבָבָם וְחֶדְרָם וּמַשְׂכִּיתָם לְעִתִּים מְזוּמָנִים וְלֹא יִתְּנוּ חֵלֶק לַתּוֹרָה בְּעִסְקֵּיהֶם. וּמִקֶּרֶב לִבָּם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַל נַפְשָׁם כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה. וְכַמָּה הֵם בְּמַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בֶּן שִׁשִּׁים לְזִקְנָה בֶּן שִׁבְעִים לְשֵׂיבָה בֶּן שְׁמוֹנִים לִגְבוּרָה בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ. בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ עָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם. וְהָיְתַה כַּוָּנָתָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּדְבָרִים הָאֵלֶּה לְהַזְהִיר עַל הַתְּשׁוּבָה וְשֶׁיַּחְשׁוֹב הָאָדָם עַל קִצוֹ בְּהַגִּיעוֹ לִימֵי הַזִּקְנָה אִם לֹא זָכָה לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּימֵי בְחוּרוֹתָיו וְאַחֲרֵי כִּי קָרוֹב לָבוֹא עִתּוֹ יַעֲזוֹב חֶפְצֵי הַגּוּף וְתַאֲוֹתָיו. וִיתַקֵּן נַפְשׁוֹ וּלְתַקֵן וּבְהַגִּיעוֹ לִימֵי הַשֵׂיבָה יוֹסִיף לְגָרֵשׁ מִלִּבּוֹ עִנְיַן הָעוֹלָם. וּלְפִי מִיעוּט הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת יַמְעִיט בְּעֵסֶק הָעוֹלָם וְיִתְיַחֵד תָּמִיד לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת ה' וְלַחְשׁוֹב עִם נַפְשׁוֹ מִדּוֹתָיו וּלְבַקֵּשׁ תּוֹרָה וּמִצְוֹת:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ: אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ:


 רש''י   ויקרא משה להושע וגו' . התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲמַר לְהוֹן סָקוּ דָא בִּדְרוֹמָא וְתִסְקוּן לְטוּרָא:


 רש''י   עלו זה בנגב. הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח:

(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וְתֶחֱזוּן יָת אַרְעָא מָה הִיא וְיָת עַמָא דְיָתֵב עֲלַהּ הֲתַקִיף הוּא אִם חֲלָשׁ הַזְעֵר הוּא אִם סַגִי:


 רש''י   את הארץ מה היא. יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אכלוסין ויש ממעטת אכלוסין: החזק הוא הרפה. סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה אַרְעָא דִי הוּא יָתֵב בָּהּ הֲטָבָא הִיא אִם בִּישָׁא וּמָה קִרְוַיָא דִי הוּא יָתֵב בְהוֹן הַבְּפַצְחִין אִם בִּכְרַכִּין:


 רש''י   הבמחנים. תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה: הטובה היא. במעינות ותהומות טובים ובריאים:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים: וּמָה אַרְעָא הֲעַתִּירָא הִיא אִם מִסְכֵּנָא הֲאִית בַּהּ אִילָנִין אִם לָא וְתִתְקְפוּן וְתִסְבוּן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְיוֹמַיָא יוֹמֵי בִּכּוּרֵי עִנְבִין:


 רש''י   היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו: בכורי ענבים. ימים שהענבים מתבשלין בבכור:

 שני (כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת: וסְלִיקוּ וְאַלִילוּ יָת אַרְעָא מִמַדְבְּרָא דְצִין עַד רְחוֹב לִמְטֵי חֲמָת:


 רש''י   ממדבר צן עד רחב לבא חמת. הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם, הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב, כמו שצוה משה עלו זה בנגב, דרך גבול דרומית מזרחית עד הים, שהים הוא גבול מערבי. ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים עד לבא חמת, שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית, כמו שמפורש בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי:

נביאים - יהושע - פרק ב

(טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: וַאֲמָרַת לְהוֹן לְטוּרָא אֲזַלוּ דִּלְמָא יְעָרְעוּן בְּכוֹן רָדְפַיָּא וְתִטַּמְרוּן תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דִּיתוּבוּן רָדְפַיָּא וּבָתַר כֵּן תְּהָכוּן לָאוֹרְחַתְכוֹן :


 רש''י   עד שוב הרודפים . ראתה ברוח הקדש שישובו לסוף שלשת ימים ( ספרי דברים כב ) :

(יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וַאֲמַרוּ לָהּ גֻּבְרַיָּא זַכָּאִין אֲנַחְנָא מִמּוֹמָתֵךְ הֲדָא דְּקַיֵּימַת עֲלָנָא :


 רש''י   נקיים אנחנו . הרי אנו תולין הדבר בך לעשות האות הזה :

(יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: הָא אֲנַחְנָא עָלִין בְּאַרְעָא יַת תּוֹרָא דְּחוּט זְהוֹרִיתָא הָדֵין תִקְטְרִי בַּחֲרַכָּא דְשַׁלְשַׁלְתָּנָא בֵּיהּ וְיָּת אֲבוּךְ וְיָּת אִמָּךְ וְיָּת אֲחַךְ וְיָת כָּל בֵית אֲבוּךְ תִּכְנְשִׁין לְוָתִיךְ לְבֵיתָא :


 רש''י   את תקות . לשון קו וחבל :

(יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: וִיהֵי כָּל דְּיִפּוֹק בַּר מִדַּשֵּׁי בֵיתָךְ לְבָרָא חוֹבַת קְטוּלֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וַאֲנַחְנָא זַכָּאִין וְכָל דִּי יְהֵי עִמָּךְ בְּבֵיתָא חוֹבַת קְטוּלֵיהּ בְּרֵישַׁנָא אִם יַד אֱנָשׁ תְּהֵי בֵּיהּ :


 רש''י   דמו בראשו . עון הריגתו על ראשו תהא , כי הוא יגרום מיתתו : דמו בראשנו . עון הריגתו תהא עלינו :

(כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וְאִם תְּחַוִין יַת פִּתְגָמַנָא דֵין וּנְהֵי זַכָּאִין מִמּוֹמָתֵךְ דְּקַיֵּימְתְּ עֲלָנָא : (כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: וַאֲמָרַת כְּפִתְגָמֵיכוֹן כֵּן הוּא וְשַׁלַּחְתְנוּן וַאֲזַלוּ וּקְטַרַת יַת תּוֹרָא דִּזְהוֹרִיתָא בַּחֲרַכָּא :
 

כתובים - תהילים - פרק צ

(ז) כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: אֲרוּם אִשְׁתֵּיצָנָא מִן תּוּקְּפָךְ וּמִן רוּגְזָךְ אִתְבַּהֵלְנָא :


 רש''י   כי כלינו באפך וגו' . ועל כל זאת :

(ח) (שת) שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: שַׁוִיתָא חוֹבָנָא לְקִבְלָךְ עַוְיַת טַלְיוּתָנָא קָבֵל נְהוֹר אַפָּךְ :


 רש''י   שתה עונותינו לנגדך . ואת עלומינו את חטאת נעורינו שמת למאור פניך . עלמינו . נעורינו כמו ( שמואל א יז ) בן מי זה העלם : למאור פניך . למולך להביט בהם :

(ט) כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: אֲרוּם כָּל יוֹמָנָא אִתְפְּנִיאוּ קֳדָמָךְ בְּרוּגְזָךְ שֵׁצֵינָא יוֹמֵי חַיָנָא הֵיךְ הֲבֵל פּוּמָא דְסִתְוָא :


 רש''י   פנו בעברתך . ופנו ונבערו והלכו להם בעברתך : כמו הגה . כדבור הממהר לכלות :

(י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: יוֹמֵי שְׁנוֹתָנָא בְּעָלְמָא הָדֵין שׁוּבְעִין שְׁנִין מִתְאַלְמִין וְאִין בִּגְבוּרְתָּא תַּמְנָן שְׁנִין וְסוּגְעֵיהוֹן לֵיאוּת וּשְׁקַר לְחַיָבַיָא אֲרוּם עֲדוּ בְּסַרְהוֹבְיָא וְטָיְסִין לְצַפְרָא :


 רש''י   ימי שנותינו בהם שבעים שנה . שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם : ואם בגבורות . ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם : ורהבם עמל ואון . וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון ולמה שהרי כי גז חיש ונעופ' בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים : גז . לשון העברה כמו נגוזו ועבר ( נחום א ) ויגז שלוים מן הים ( במדבר יא ) :

(יא) מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: מַן הוּא דְיָדַע לְאַתְבָא עוּשְׁנָא דְתוּקְפָךְ אֱלָהֵין צַדִיקַיָא דְדָחֲלִין מִנָךְ מְשַׁדְכִין רוּגְזָךְ :


 רש''י   מי יודע עז אפך . בימים מועטים כאלה מי יקנה לו לב לדעת את עז אפך ליראה אותך . ואתה כיראתך עברתך . כשם שאתה יראוי כן עברתך קשה ונפרע מן החוטאים :

(יב) לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: לְמִמְנֵי יוֹמָנָא כֵּן יִתְכַּוֵן לְהוֹדַע בְּרַם נְבִיָא דְלִבֵּיהּ מַבַּע חוּכְמָתָא :


 רש''י   למנות ימינו כן הודע . כאשר בתחלה הודע בעולם את מנין ימינו ארוכים וכיון שנאריך ימים נוכל לקנות לב ונביא בתוכם לבב חכמה , ונביא לשון הבאה , ( וי''א למנות ימינו כן כמנין כ''ן שבעים שנה ונמות לפי שיעור ימינו שהן מעט כן תייסר אותנו וכן ויודע בהם אנשי סוכות ) ( שופטים ח ) ( סא''א ) :
 

משנה סנהדרין פרק ז

א. אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין:

 ברטנורה  (א) ארבע מיתות. סקילה. שרפה. הרג. וחנק. סקילה חמורה משרפה. ושתיהן מהרג. ושלשתן מחנק ונפקא מיניה למי שנתחייב שתי מיתות. דקיימא לן דנדון בחמורה: ר''ש אומר וכו'. ואין הלכה כר''ש: זו מצות הנסקלין. הא דפרשינא בפרקין דלעיל:

ב. מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה, אֶלָּא פּוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבַת שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:

 ברטנורה  (ב) משקעין אותו. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו: קשה לתוך הרכה. כורכים סודר קשה לתוך הרכה קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין: את הפתילה. פתילה של אבר מדליק. ומתוך לתוך פיו: וחומרת. כווצת ל' חמרמרו מעי (איכה א) וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י) וכל בית ישראל יבכו את השרפה ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכתנותם ה''נ מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד והכי עדיף טפי. דכתיב (שם יט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: אף הוא אם מת בידם. כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה: לא היו מקיימים מצות שרפה. לפיכך לא היו חונקים אותו אלא פותחים את פיו בצבת טאנלויי''א בלע''ז ואין הלכה כרבי יהודה: שלא היה בית דין של אותה שעה בקי. צדוקין היו שאין להם ג''ש אלא קרא כמשמעו:

ג. מִצְוַת הַנֶהֱרָגִים, הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בַּסַיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִוּוּל הוּא זֶה, אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַדָּן וְקוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מִיתָה מְנֵוְּלֶת מִזּוֹ. מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה:

 ברטנורה  (ג) רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. שהרגו מעומד ונופל: סדן. עץ עבה תקועה בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירש טעמו דפליג רבי יהודה אדרבנן מפני שאמרה תורה (שם יח) ובחוקותיהם לא תלכו. ואמרי ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא. דאמר קרא נקום ינקם (שמות כא) לא מינייהו גמרינן והלכה כחכמים:

ד. אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַבָּא עַל הָאֵם, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיִּיִ אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיִּיִ בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל הַזְּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה. אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ, לְפִכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָקֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:

 ברטנורה  (ד) אלו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם דמיהם בם: והנותן מזרעו למולך. קסבר האי תנא מולך לאו ע''ג הוא אלא חק ע''ג בעלמא הוא מדתנא ע''ג. ותנא מולך: והמקלל אביו ואמו. חמור ממכה. דאיכא תרתי קלון אביו ואמו. ומוציא שם שמים לבטלה. דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם: המסית. את היחידים: והמדיח. עיר הנדחת: והמכשף. דכתיב (שמות כב) מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה בסקילה: הבא על האם חייב עליה. שתי חטאות דבכולהו עריות (כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות) ואתי' בגוף א'. וכן הלכה: בין מן האירוסין. דכיון שקדשה אשתו היא. דכתיב (ויקרא כ) ואיש כי יקח אשה משע' לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קדושין הן. דגמר קיחה קיחה משדה עפרון:

ה. הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין, לֹא הוֹרְגִין בְּכִנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:

 ברטנורה  (ה) עד שיפרש את השם. ויברך השם בשם שנאמר (שם כד) ונוקב שם ה' בנקבו שם שינקוב השם בשם בכל יום. כ''ז שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים: היו דנין אותן בכנוי. כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כנוי בלשון חכמים ובלשון מקרא כי לא ידעתי אכנה (איוב לב): יכה יוסי את יוסי. אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי''ם לכך מכנה שם בן ד' אותיות ליוסי: נגמר הדין. ובאי' ב''ד לומר חייב הוא. לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו. שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי: אלא מוציאים את כל האדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים: וקורעין ולא מאחין. עולמית תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה נכרת. אבל שאר תפירות מותר: אף אני שמעתי כמוהו. ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם: והשלישי אומר. אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת. אף שלשה עדות אחת:

ו. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְ (אֶחָד) הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמַּרְבִּיץ וְהַמַּרְחִיץ וְהַסָךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:

 ברטנורה  (ו) אחד העובד. בדבר שדרך עבודתו בכך: ואחד הזובח וכו'. ואף על פי שאין דרך עבודתה באחת מד' עבודות הללו. חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו. אינו חייב עד שיעבור כדרך עבודתה: והמקבלו עליו לאלוה. אפילו באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה. דכתיב (שמות לב) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך: והאומר לו אלי אתה. בפניו ואתא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא ה''א ה''מ בפניו אבל שלא בפניו לא. תנא סיפא בפניו. מכלל דרישא שלא בפניו. ואפילו הכי חייב: המגפף. מחבק: עובר בל''ת. לא תעבדם יתירה כתיב: הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע''ג פלוני: המקיים. נשבע: עובר בל''ת. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כג): הפוער עצמו. מתריז רעי לפניו: זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לבזותו. הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת: והזורק אבן למרקוליס. שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב. שעובדים אותו נמי בסלוק אבנים: מרקוליס. חלוף השבח. מר לשון חלוף הוא. כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס שבח: זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לרוגמו חייב חטאת:

ז. הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִיתוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו, הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה:

 ברטנורה  (ז) שימסור למולך. מוסרו ביד הכומרים: ויעביר באש. מעבירו מצד זה לצד זה: עד שימסור ויעביר באש. שנאמר (ויקרא יח) לא תתן להעביר וכתיב התם (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. מה העברה האמורה שם באש. אף העברה האמורה כאן באש: אוב זה פיתום. לוקח גולגלת של מת לאחר שנתעכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה: והמדבר משחיו. ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי: וידעוני. חיה ששמה ידוע וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה. והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה. וכשרוצים לצוד אותה מורי' בחצי' אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור: והנשאל בהם. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול: באזהרה. דאל תפנו אל האובות:

ח. הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

 ברטנורה  (ח) עד שיקללם בשם. באחד מן השמות המיוחדים: קללם בכנוי. רחום חנון ארך אפים:

ט. הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָסָה וְהִיא בְבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק:

 ברטנורה  (ט) עד שתהא נערה. ולא קטנה פחותה מבת י''ב שנה ויום אחד ולא בוגרת שעברו עליה י''ב שנה וששה חדשים ויום אחד: בתולה. ולא בעולה. ואם נבעלת שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה י' בני אדם כלם שלא כדרכה כלם בסקילה: מאורסה. ולא נשואה: והיא בבית אביה. שאם מסר האב לשלוחי הבעל הבא עליה אחר כך אינו בסקילה אלא בחנק:

י. הַמֵּסִית, זֶה הֶדְיוֹט שֶׁהֵסִית, וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, אָמַר לוֹ יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם וְהֵן עֵדָיו, מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד, הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְיִחוּד, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵך וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים. אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר אֶעֱבוֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד. אֶזְבַּח, אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח, נֵלֵךְ וְנִזְבַּח. אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר. אֲנַסֵךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה. הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה:

 ברטנורה  (י) זה הדיוט שהסית. דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק: והמסית את ההדיוט. לאו דוקא שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא אלא למעוטי מסית את הרבים. כגון מדיחי עיר וישראל שמיתתו בחנק: מכמינין. לשון מארב: אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין: ביחוד. כלומר אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר: האומר אעבוד. באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב: המדיח. ואם מדיח את הרבים הוא אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:

יא. הַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, חַיָּב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר:

 ברטנורה  (יא) העושה מעשה. ממש בסקילה: ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום: שנים לוקטים קשואים. במכשפות בפנינו אחד מהן ליקט וחייב מיתה. וחברו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד. העושה מעשה שלקט ממש בכשפים חייב: והאוחז את העינים. הראה לנו כאילו נתקבצו כלן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן. פטור מן המיתה:
 

גמרא סנהדרין דף נ''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא גוֹי שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִילוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ') מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קדֶשׁ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַמַּגְבִּיהַ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לָמָּה תַכֶּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר זְעִירִי אָמַר רִבִּי חֲנִינָא נִקְרָא חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ב') וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. וּכְתִיב (שם) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד. רַב הוּנָא אָמַר תִּיקָצֵץ יָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל''א) וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר. רַב הוּנָא קָץ יָדָא. רִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ''ב) וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָאי דִּכְתִיב (משלי י''ב) עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לַאֲדָמָה יִשְׂבַּע לֶחֶם וְאִם לָאו לֹא יִשְׂבַּע לָחֶם. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כּוּתִי שֶׁשָּׁבַת חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח') וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבּוֹתוּ. וְאָמַר מָר אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוּ הִיא מִיתָתָן. אָמַר רַבִינָא אֲפִילוּ שֵׁנִי בְשַׁבָת וְלִיחַשְׁבָה גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת כִּי קָא חָשִׁיב שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה קוּם עֲשֵׂה לָא קָא חָשִׁיב. וְהָא דִינִין קוּם עֲשֵׂה הוּא וְקָא חָשִׁיב. קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב אַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כּוּתִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ב) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶה מוֹרָשָׁה לָנוּ מוֹרָשָׁה וְלֹא לָהֶם. וְלִיחַשְּׁבָהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת מָאן דְּאָמַר מוֹרָשָׁה מִיגְזַל קָא גָזִיל לָהּ. מָאן דְּאָמַר מְאוֹרָסָה דִינוֹ כְּנַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה דְּבִסְקִילָה. מְתִיבֵי הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֲפִילוּ כּוּתִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵלִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילוּ כּוּתִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. הָתָם בְּשֶׁבַע מִצְוֹת דִּידְהוּ:

 רש''י  ויך את המצרי. משום דהכה איש עברי: מוקש אדם ילע קודש. הנוקש את האדם היינו ישראל שקרוין אדם דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם וכו': ילע קדש. כאלו לועה את הקדש כלו' סוטר על לועו: סוטר. מכה: ואם לא לקחתי בחזקה. בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בשר הזבחים ואומרים אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמים להכות: וזרוע רמה. הרגיל לרום ידו על חבירו: קץ ידא. אדם א' שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל בית דין מכין ועונשין שלא מה''ת לעשות סייג וגדר לדבר: איש זרוע. איש שמניף זרוע: לו הארץ. מתוקנת לקבורה כלו' ראוי להמיתו ולקברו: לא נתנה קרקע. כלומר אין ראוי (לקנות) קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע''י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באים וגונבים ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן: כעבד לאדמה. לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור: עכו''ם ששבת. ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות פשיטא ל''ג דהא טובא קא משמע לן דאבני אדם קאי: אמר רבינא אפי' בשני בשבת. לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשם חובה קאמר דלא לכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתים בו האומות אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה''ה דהוה מצי למנקט ג' וד': קום עשה לא חשיב. והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא: והא דינין קום עשה. משפט הוא וקא חשיב ומשני קום עשה ושב אל תעשה היא קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול אפי' אינו מצוה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשה עול אינה קום עשה משפט אלא לחודיה קיימא שב ותבטל מלא תעשה עול אבל אזהרת לא תשבות ע''כ אינה אלא קום עשה: מורשה לנו. ולא להם ואיכא משום גזל כדמפרש: מורשה מאורסה. אמוראי איכא דדרשי להו גבי ע''ה בפרק אלו עוברין: מיגזל קא גזל לה. והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גילוי עריות הוא: האדם. ר''מ לית ליה אתם קרוין אדם ואין הכותים קרוים אדם ור''ש הוא דדרש לה במס' יבמות: בשבע מצות דידהו. עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן:
 

זוהר שלח דף קע''ה ע''ב

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כַמָּה סָהֲדֵי עָבִיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְסַהֲדָא בְהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא וְכֻלְהוּ בְעֵיטָא וּבְסַהֲדוּתָא קַיְימִין לָקָבְלֵיהּ. קָם בְּצַפְרָא אוֹשִׁיט רַגְלוֹי לְמֵהַךְ סַהֲדַיָּיא קַיְימִין לָקָבְלֵיהּ מַכְרִיזִין וְאָמְרִין רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר וְגוֹמֵר. שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ. פַּלֵּס מַעְגָּל רַגְלֶךָ. אֶפְתַּח עֵינוֹי לְאִסְתַּכְּלָא בְּעַלְמָא סַהֲדַיָּיא אַמְרֵי עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ. קָם לְמַלְּלָא סַהֲדַיָּיא אַמְרֵי (תהלים לו) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹמֵר. אוֹשִׁיט יְדוֹי בְּמִלֵי עַלְמָא סָהֲדַיָיא אַמְרֵי סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אִי צָיִית לְהוּ יֵאוֹת. וְאִי לָא כְתִיב (זכריה ג) וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ כֻּלְּהוּ סָהֲדִין עָלֵיהּ בְחוֹבוֹי לְעֵילָא. אִי בָעֵי בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְלָא בְּפוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻלְהוּ סָהֲדִין סַנֵּיגוּרִין. קָמֵיהּ וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ טָבָאָן בְּשַׁעְתָּא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. קָם בְּצַפְרָא מְבָרֵךְ כַּמָּה בִרְכָאן. אָנַח תְּפִילִין בְּרֵישֵׁיהּ בֵּין עֵינוֹי בָּעֵי לְזַקְפָא רֵישֵׁיהּ חָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אָחִיד וְרָשִׁים עַל רֵישֵׁיהּ וּרְצוּעִין תַּלְיָין מֵהָאי גִיסָא וּמֵהָאי גִיסָא עַל לִבֵּיהּ. הָא אִסְתְּכַּל בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ אוֹשִׁיט יְדוֹי חָמֵי יְדָא אַחֲרָא מִתְקַשְׁרָא בְּקִשּׁוּרָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אָהֲדַר יְדֵיהּ וְאִסְתְּכַל בִּיקָרֵיהּ דְמָארֵיהּ אִתְעַטָּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוֹת בְּאַרְבַּע זִיוְיָן דִכְסוּתֵיהּ אַרְבַּע מַלְכִין נַפְקִין לְקַדְמוּת אַרְבַּע אַרְבַּע סַהֲדֵי קְשׁוֹט דְּמַלְכָּא תַלְיָין מֵאַרְבַּע זִיוְיָן וְתַלְיָין בְּהוּ כַעֲנָבִים בְּאַתְכְּלָא. מַה אַתְכְּלָא דְאִיהוּ חַד וְתַלְיָין בֵּיהּ כַמָּה עֲנָבִים מֵהָאי סְטָר וּמֵהָאי סְטַר כַּךְ הָאי מִצְוָה חָדָא וְתַלְיָין בֵיהּ כַמָּה עֲנָבִים וְזָנִין וּזְמוֹרִין צְרִירִין בְהוּ שִׁבְעָה רְהִיטִין אִלֵּין אִינוּן שִׁבְעָה צְרִירִין דִּתְכֶלְתָּא דְבָעֵי לְבָרְכָא בֵיהּ בְּכָל חַד וְחָד אוֹ לְאַסְגָּאָה עַד תְּלֵיסָר מָאן דְּיוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עָלַיְיהוּ עַל תְּלֵיסָר מָאן דְּיֶמַעֵט לָא יְמַעֵט מִשִּׁבְעָה. וְתָאנָא הָאי תְכֵלֶת הוּא רָזָא דְדָוִד מַלְכָּא וְדָא חוּטָא דְּאַבְרָהָם דְּזָכָה בֵיה לִבְנוֹי בַתְרֵיהּ מָאי תְכֵלֶת תַּכְלִית דְּכֹלָא (וַדָּאי) רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּסֵא הַכָּבוֹד אִקְרֵי רִבִּי יִצְחָק אָמַר שִׁבְעָה כְרִיכָן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא שְׁבִיעָתָא דְכֹלָא וַדָּאי דְהָא הִיא מִתְבָרְכָא מִשִּׁתָּא אַחֲרָנִין עַל יְדָא דְצַדִּיק וְאִי תְלַת עֲשַׂר תְלַת עֲשַׂר אִינוּן כְּמָה דְאוּקְמוּהָ בִתְלַת עֲשַׂר מְכִילָן וְהָאי הִיא פִתְחָא דְכֻלְּהוּ וְהִיא חוּטָא חָד וּרְשִׁימָא בְגוֹוָנָהָא וְגוֹוָנָא דִילָהּ נָפִיק מֵחַד נוּנָא דְאָזִיל בְּיַם כִּנֶּרֶת וְכִנֶּרֶת עַל שְׁמָהּ אִתְקְרֵי וְעַל דָּא כִּנּוֹר הֲוָה תָלוּי לְעֵילָא מֵעַרְסָא דְדָוִד דְהָא (דְדָוִד) וַדָּאי אִיהִי כִנּוֹר דְּדָוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וּבְגִּין כַּךְ גוֹוָנוֹי עָיִיל עַד רְקִיעָא וּמֵרְקִיעָא עַד כֻּרְסְיָיא וְהָכָא כְתִיב מִצְוָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים ב' י''ח) מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה עֵדִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָעִיד בִּבְנֵי הָאָדָם, וְכֻלָּם, בְּעֵצָה וּבְעֵדוּת עוֹמְדִים כְּנֶגְדוֹ. קָם בַּבֹּקֶר וּפוֹשֵׁט אֶת רַגְלוֹ לָלֶכֶת, הָעֵדִים עוֹמְדִים כְּנֶגְדוֹ וּמַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים, רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר וְגוֹ' (קהלת ד') שְׁמוֹר רַגְלְךְ כַּאֲשֶׁר תֵּלֶךְ (משלי ד') פַּלֵּס מַעְגָּל רַגְלֶךְ. פּוֹתֵחַ עֵינָיו לְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם, אוֹמְרִים הָעֵדִים (שם) עֵינֶיךְ לְנֹכַח יַבִּיטוּ. קָם לְדַבֵּר, אוֹמְרִים הָעֵדִים, (תהלים ל''ד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ'. מוֹשִׁיט יָדָיו לְדִבְרֵי הָעוֹלָם, אוֹמְרִים הָעֵדִים (שם) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אִם שׁוֹמֵעַ לָהֶם, טוֹב. וְאִם לֹא, כָּתוּב (זכריה ג') וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וְהֵם מֵעִידִים עָלָיו עַל עֲוֹנוֹתָיו לְמַעְלָה. וְאִם רוֹצֶה הָאָדָם לַעֲסוֹק בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעֵדִים נַעֲשִׂים מֵלִיצִים טוֹבִים עָלָיו, וְעוֹמְדִים לְהָעִיד עָלָיו עֵדוּת טוֹבָה בְּשָׁעָה שֶׁצָרִיךְ לָהּ. קָם בַּבֹּקֶר מְבָרֵךְ כַּמָּה בְּרָכוֹת, מַנִּיחַ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ בֵּין עֵינָיו. רוֹצֶה לִזְקוֹף רֹאשׁוֹ, רוֹאֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן אָחוּז וְנִרְשָׁם עַל רֹאשׁוֹ, וּרְצוֹנוֹת תְּלוּיוֹת מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה עַל לִבּוֹ, הֲרֵי מִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד אֲדוֹנוֹ. פּוֹשֵׁט יָדָיו, רוֹאֶה הַיָּד הַשְּׁנִיָּה מִתְקַשֶּׁרֶת בְּקֶשֶׁר שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. מַחֲזִיר יָדָיו וּמִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד אֲדוֹנוֹ. מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּף שֶׁל מִצְוָה, בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתוֹ, אַרְבָּעָה מְלָכִים יוֹצְאִים לִפְנֵי אַרְבַּע, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה עֵדֵי אֱמֶת שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֵם אַרְבַּע צִיצִיּוֹת, תְּלוּיוֹת מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת, וּתְלוּיוֹת בָּהֶם כַּעֲנָבִים בָּאֶשְׁכּוֹל, מָה אֶשְׁכּוֹל, שֶׁהוּא חַד, וּתְלוּיִם בּוֹ כַּמָּה עֲנָבִים מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה, כָּךְ זוֹ, הַצִיצִית, הִיא מִצְוָה אַחַת וּתְלוּיִם בָּהּ כַּמָּה עֲנָבִים וְזָגִים וּזְמוֹרוֹת, דְּהַיְנוּ כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כְּרוּכִים בָּהֶם שֶׁבַע רָצִים, אֵלּוּ הֵם שֶׁבַע כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, שֶׁצְרִיכִים לִכְרוֹךְ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, אוֹ לְהַרְבּוֹת עַד שְׁל. שָה עָשָׂר כְּרִיכוֹת. מִי שֶׁמּוֹסִיף אַל יוֹסִיף עֲלֵיהֶם עַל שְׁל. ש עֶשְׂרֵה, וּמִי שֶׁמְּמָעֵט אַל יְמָעֵט מִשֶּׁבַע. וְלָמַדְנוּ, תְּכֵלֶת זוֹ הִיא סוֹד דָּוִד הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ מַלְכוּת. וְזֶה הַחוּט שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁזָּכָה בּוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו. מַהוּ תְּכֵלֶת, הַיְנוּ תַּכְלִית הַכֹּל, כִּי תִּקּוּנָהּ, הוּא תַּכְלִית כָּל הָעוֹלָמוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הִיא נִקְרֵאת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא מַלְכוּת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁבַע הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרְכִים עַל הַצִיצִית, הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא שְׁבִיעִית הַכֹּל וַדַּאי, כִּי הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִשֵּׁשׁ הַסְּפִירוֹת הָאֲחֵרוֹת, חג''ת נה''י, עַל יְדֵי הַצַדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד, וְעַל כֵּן כּוֹלֶלֶת כָּל הַשֶּׁבַע. וְאִם עוֹשִׂים שְׁל. ש עֶשְׂרֵה כְּרִיכוֹת, י''ג הֵן כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ, בִּשְׁל. ש עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים. וְהַמַּלְכוּת הִיא הַפֶּתַח שֶׁל כֻּלָּם וְעַל כֵּן כּוֹלֶלֶת שְׁל. שָה עָשָׂר. וְהִיא, הַתְּכֵלֶת, חוּטָא חַד וְרָשׁוּם בִּצְבָעֶיהָ. וְהַצֶבַע שֶׁלָּהּ יוֹצֵא מִדָּג אֶחָד הַהוֹלֵךְ בְּיָם כִּנֶּרֶת, וְנִקְרָא כִּנֶּרֶת, עַל שֵׁם הַמַּלְכוּת. וְעַל כֵּן כִּנּוֹר הָיָה הַתָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, אֲשֶׁר כִּנּוֹר ה''ס הַמַּלְכוּת, כִּי הִיא וַדַּאי הַכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד הַמְּנַגֵּן מֵאֵלָיו לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא ז''א. וְעַל כֵּן צִבְעֶיהָ שֶׁל הַתְּכֵלֶת, עוֹלִים עַד לָרָקִיעַ, שֶׁהוּא ז''א, וּמֵרָקִיעַ עַד הַכִּסֵּא, שֶׁהִיא בִּינָה. וְכָאן כָּתוּב מִצְוָה, דְּהַיְנוּ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְווֹת ה', מִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְרֵאת מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה י''א) מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא, הָרוֹמֵז לַמַּלְכוּת. מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. שֶׁכָּל אֵלּוּ רוֹמְזִים עַל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. אַחַר שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה יֵשֵׁב וְיִפּוֹל עַל פָּנָיו וְיַטֶה מְעַט הוּא וְכָל הַצִבּוּר וְיִתְחַנֵּן וְהוּא נוֹפֵל וְיֵשֵׁב וְיַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וּשְׁאָר הָעָם וּמִתְחַנֵּן מְעַט בְּקוֹל רָם מִיוֹשֵׁב וְאַחַר כַּךְ יַעֲמוֹד שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה וְהֵם עוֹנִים כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹנִין בַּתְּחִלָּה וְאוֹמֵר וְהוּא רַחוּם וְכוֹלֵי תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּלֵי. הוּא עוֹמֵד וְהֵם יוֹשְׁבִים וְהֵם קוֹרְאִים עִמּוֹ. וְאַחַר כַּךְ אוֹמֵר וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְכוּלֵי וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְכוּלֵי וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ וְגוֹמֵר הַקְּדוּשָׁה וְהֵם עוֹנִין קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ שָׁלשׁ פְּעָמִים וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדוּשָׁה תַּרְגוּם וְאוֹמֵר וַתִּשָׂאֵנִי רוּחַ וְכוּלֵי וְקוֹרֵא אוֹתוֹ תַּרְגּוּם וְאוֹמֵר ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד וְקוֹרֵאהוּ תַּרְגוּם כְּדֵי לְהָבִין הָעָם: ב. וְאֵלוּ הַפְּסוּקִים שֶׁלִּפְנֵי הַקְּדוּשָׁה וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִם תַּרְגוּמָן הֵם הַנִּקְרָאִים סֵדֶר קְדוּשָׁה וְאַחַר כַּךְ מִתְחַנֵּן בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וּבִפְסוּקֵי רַחֲמִים וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין:
 

מוסר

משערי תשובה לר''י דף י' ע''א

דִּבֵּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעִנְיַן יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁלֹּא יִתְעַצֵל אָדָם בָּהֶם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָמַר (קהלת יא) בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדְךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הַזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים הִמְשִׁיל יְמֵי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת לַבֹּקֶר. וִימֵי הַזִּקְנָה לְעֶרֶב וְהַזֶּרַע דֶרֶךְ מָשָׁל לְבָנִים וּלְתַלְמִידִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נָשָׂא אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ יִשָׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ הֶעֱמִיד תַּלְמִידִים בְּיַלְדוּתוֹ יַעֲמִיד תַּלְמִידִים בְזִקְנוּתוֹ כִּי אוּלַי יַצְלִיחוּ בְּנֵי הַזְּקוּנִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת מִבְּנֵי הַנְּעוּרִים וְכֵן הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר יַעֲמִיד בְּזִקְנוּתוֹ אוּלַי יַצְלִיחוּ מִן הָרִאשׁוֹנִים אוֹ יִהְיוּ כְּאֶחָד טוֹבִים. אַחֲרֵי כֵן אָמַר (שם) וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָשֶּׁמֶשׁ פִּירוּשׁ חָזַר לְדַבֵּר עַל יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁהִמְשִׁיל אוֹתָם לָעֶרֶב וּמִפְּנֵי כִּי הַזָּקֵן לֹא יִטְעַם אֶת אֲשֶׁר יֹאכַל וְאֶת אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה כְּדִבְרֵי בַרְזִילַי הַגִּלְעָדִי אָמַר כִּי יֵשׁ לוֹ לְזָקֵן לִיהָנוֹת בִּמְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְאַל תִּקְצַר נַפְשׁוֹ עָלָיו כִּי קוֹצֵר הַנֶּפֶשׁ מוֹנֵעַ אֶת הָאָדָם מִמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם וְיֶעֱרַב לוֹ הָאוֹר כַּאֲשֶׁר יֶעֶרְכֶנּוּ לְעוּמַת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ הַבָּאִים כַּאֲשֶׁר יִזָכֵר בְּמִקְרָא אֲשֶׁר לְמַטָּה מִזֶּה (שם) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֶּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמַח וְיִזְכּוֹר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֶּה יִהְיוּ כָּל שֶׁבַּא הָבֶל פִּירוּשׁ גַּם כִּי יַזְקִין הָאָדָם מְאֹד אַל יְהִי עַל עַצְמוֹ לְמַשָּׂא אַךְ בְּכָל שְׁנוֹתָיו יִשְׂמָח לְמַעַן לֹא יֹאבַד אֶחָד מִשְּׁנוֹתָיו וְלֹא יִשְׁבּוֹת מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וְיִזְכּוֹר יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֶּה יִהְיוּ וְאָז לֹא יוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ו) בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ וְהַצַדִּיקִים מִתְגַּבְּרִים בְּזִקְנָתָם וְאוֹזְרֵי חַיִל וְיַחֲלִיפוּ כֹחַ לַעֲבוֹדַת ה' שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תַלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְשֵׁנִים וְרָעֲנַנִּים יִהְיוּ:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם: וּסְלִיקוּ בְדָרוֹמָא וַאֲתָא עַד חֶבְרוֹן וְתַמָן אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי בְּנֵי גִבָּרַיָא וְחֶבְרוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִתְבְּנִיאַת קֳדָם טָנֵס דְמִצְרָיִם:


 רש''י   ויבא עד חברון. כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא נסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון: שבע שנים נבנתה. אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבנה בכל טוב על אחד משבעה בצוען. ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעלה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעלה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים:

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים: וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאִתְכָּלָא וּקְצוֹ מִתַּמָן עוֹבַרְתָּא וְאַתְכַּל עִנְבִין חַד וּנְטָלוֹהִי בַאֲרִיחָא בִּתְרֵין וּמִן רִמוֹנַיָא וּמִן תְּאֵנַיָא:


 רש''י   זמורה. שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי בה: וישאהו במוט בשנים. ממשמע שנאמר וישאהו במוט איני יודע שהוא בשנים, מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות. הא כיצד, שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכונו, כשם שפריה משנה כך עמה משנה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, (יהושע ד ה) והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אנש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסיעין אותו להרים:

(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לְאַתְרָא הַהוּא קְרָא נַחְלָא דְאִתְכָּלָא עַל עֵסַק אִתְכָּלָא דִקְצוֹ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: וְתָבוּ מִלְאַלָלָא יָת אַרְעָא מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין:


 רש''י   וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה, אלא שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך:

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָארָן לִרְקָם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא וְאַחֲזֵיאֻנוּן יָת אִבָּא דְאַרְעָא:


 רש''י   וילכו ויבאו. מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה: וישיבו אתם דבר. את משה ואת אהרן:

נביאים - יהושע - פרק ב

(כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְטוּרָא וִיתִיבוּ תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דְּתָבוּ רָדְפַיָּא וּבָעוּ רָדְפַיָּא בְּכֹל אוֹרְחָא וְלָא אַשְׁכַּחוּ : (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וְתָבוּ תְּרֵין גֻּבְרִין וּנְחִיתוּ מִן טוּרָא וַעֲבָרוּ וַאֲתוֹ לְוַת יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן וְאִשְׁתַּעִיאוּ לֵיהּ יָת כָּל דְּעָרַעָא יַתְהוֹן :


 רש''י   ויעברו . את הירדן :

(כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: וַאֲמָרוּ לִיהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מְסַר יְיָ בִּידַנָא יַת כָּל אַרְעָא וְאַף אִתְּבַרוּ כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמָנָא : ג (א) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ: וְאַקְדֵּים יְהוֹשֻׁע בְּצַפְרָא וּנְטַלוּ מִשִׁטִּין וַאֲתוֹ עַד יַרְדְּנָא הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּבָתוּ תַמָּן קֳדָם דִּי יַעֲבְּרוּן : (ב) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה: וַהֲוָה מִסּוֹף תְּלָתָא יוֹמִין וַעֲבַרוּ סָרְכַיָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא :
 

כתובים - תהילים - פרק קז

(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיָק לְהוֹן מִמְעִקַתְהוֹן פְּצָא יַתְהוֹן : (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: וְדַבְּרִינוּן בְּאוֹרַח תְּרִיצְתָּא לְמֵיזַל לִירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דִמְיַתְבָא :


 רש''י   וידריכם . וינהגם לפיכך יודו לה' חסדו :

(ח) יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתַּעָן פְּרִישְׁוָתֵיהּ לִבְנֵי נָשָׁא : (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: אֲרוּם אֶשְּׂבַּע נֶפֶשׁ סְרֵיקָא וְנַפְשָׁא כֵּפִינָא מְלֵי טוּבָא : (י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: עַל צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְּׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְּׂרָאֵל דִגְלוּ בְּבָבֶל וִיתִיבוּ בַחֲשׁוֹכָא וְטוּלָא דְמוֹתָא וַהֲווֹ אֲסִירִין בְּסִגוּף שֵׁרֵי פַּרְזְלָא :


 רש''י   יושבי חשך וצלמות . אף האסורים בבית הסוהר צריכים להודות כשיוצאין מבית אסוריהם :
 

משנה חולין פרק י

א. הַזְּרוֹע וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, אֵינוֹ דִין בַּמַּתָּנוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן:

 ברטנורה  (א) הזרוע והלחיים. בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, תני לכולהו: בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים: ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב, אותם מיעוטא הוא, חזה ושוק אין, מידי אחרינא לא:

ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:

 ברטנורה  (ב) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן ואין בהן קדושת הגוף: ונפדו חייבין בבכורה. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה שאין קדושה חלה על קדושה: וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו, ולדן אסור כדלקמן, ובין רישא דקתני מותר, ובין סיפא דקתני אסור, מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו, תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב: ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה: ואם מתו יפדו. ואע''פ שאינן ראויין אלא לכלבים ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף: חוץ מן הבכור והמעשר. דאע''ג דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש, תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש לה' לא יבקר בין טוב לרע, טוב תם, רע בעל מום: או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי: פטורים מן הבכורה. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו, כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים טו), אף פסולי המוקדשין שנפדו פטורים מן הבכורה: ומן המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: ולדן וחלבן אסור. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי. כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור: והשוחטן בחוץ חייב. ואע''ג דאינן ראויין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו ותנן הראוי לפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינו ראוי לפנים אין חייבין עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתן בדוקין שבעין, ור' עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן: ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב: ואם מתו. מעצמן: יקברו. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

ג. בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָן אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָן פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַנָּכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בַמִּשְׁקָל, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:

 ברטנורה  (ג) בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרין את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כוליה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה. פוטרים את כולן ממתנות כהונה. דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן, שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות. דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה: אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן ויכול לומר זה הוא: צריך שירשום. שיעשה בה סימן שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה: ואם אמר לו. אם אמר כהן לישראל, פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה: פטור. ישראל מן המתנות: אמר לו. ישראל לחברו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו: והיו בהן מתנות. הקיבה שהיא אחת מן המתנות: נותנן. לוקח זה לכהן: ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה: לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזלה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים, שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה. אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות, אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:

ד. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהו לֶחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

 ברטנורה  (ד) מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש: עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו''ן, והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף והזרוע הימני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים יח) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע: והוא של נזיר. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת: וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים נמי הוו שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך: סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי ואין הלכה כר' יהודה: הפרק של לחי. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת, עד שיפוי כובע שהיא פקיעתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:
 

גמרא חולין דף קל''ג ע''א

הַשׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר רָבָא בָּדַק לָן רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְחָטִיף מַתַּנְתָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה אוֹ זִלְזוּלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִטּוֹל מֵעַצְמוֹ. אָמַר אַבַּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה חָטִיפְנָא מַתַּנְתָא אֲמֵינָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבִּיבְנָא מִצְוָה. כֵּיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ. מִיחֲטָף לָא חָטִיפְנָא מֵימַר אֲמָרֵי הֲבוּ לִי וְכֵיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא (ש''א ח') וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם מֵימַר נָמֵי לָא אֲמֵינָא וְאִי יָהֲבוּ לִי שָׁקִילְנָא כֵּיוַן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא הַצְנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם. וְהַגַּרְגְרָנִין חוֹלְקִין. מִשְׁקַל נָמֵי לָא שָׁקִילְנָא לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי לְאַחֲזוּקֵי נַפְשָׁאי בְּכַהֲנֵי. וְלִפְרוֹס יָדֵיהּ. אַנְסֵיה לֵיה עִידָנֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְאִית לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן בְּשִׁבְבוּתֵיהּ וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְתָא לִיזְכֵי לֵיהּ מַתַּנְתָא. וְאַף עַל גַּב דְלָא אָתֵי לִידֵיהּ בְּמַכִּירֵי כְּהוּנָה וּלְוִיָּה. רָבָא וְרַב סַפְרָא אִיקְלְעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַר אַדָא וַאֲמָרֵי לָהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְרַב חָנָא בַר בִּיזְנָא. עָבַד לְהוּ עֶגְלָא תִּלְתָא אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ זְכֵי לָן מַתַּנְתָא דְּבָעֵינָא לְמֵיכָל לִישְׁנָא בְּחַרְדְּלָא זָכִי לֵיהּ. רָבָא אָכַל. וְרַב סַפְרָא לָא אָכַל אַקְרוּיֵהּ לְרַב סַפְרָא בְּחֵלְמֵיהּ (משלי כ''ה) מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חוֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֵב רָע. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא מִשּׁוּם דַעֲבָרִי אַשְׁמַעְתָּא דְמָר אַקְרְיָין הָכִי אָמַר לֵיהּ כִּי אָמָרִי אֲנָא בְּאַחֵר שַׁמְעֵהּ בְּעַל כָּרְחֵיהּ מְזַכֵּי וְכִי אֲמָרִי אֲנָא לְמָאן דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. הָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. וְאֶלָּא מָאי טַעְמָא אַקְרְיָין הָכִי כְּלַפֵּי רָבָא וְלִקְרְיָין לְרָבָא. רָבָא נָזוּף הֲוָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וּפַשְׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמָאי כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ בְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֵּאֱמַר (איוב כ') כָּל חשֶךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ וְאֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג') בַּשְׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא. אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוֹלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד וּכְתִיב (שם י''ט) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג:

 רש''י  בדק לן. מנסה אותנו אם נדע להשיב ורבא כהן היה: דחטיף מתנתא. מתנוקות שנושאין אותם לכהנים: מי אמרינן חבובי קא מחבב המצוה. ויפה הוא עושה: ונתן. לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו: מימר אמרי הבו לי. הייתי שואל בפה מלא שהייתי סבור שהוא חבוב מצוה: חלקם שאלו בפיהם. דמגני להו קרא לבני שמואל ויטו אחרי הבצע א''ר מאיר שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לוים כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם: הצנועים מושכים את ידיהם. בחלוק לחם הפנים קאמר במס' יומא בטרף בקלפי משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים: לאחזוקי נפשאי בכהני. שלא ישתכח הדבר שאני כהן: ופריך ולפרוס ידיה. כיון שאינו עושה אלא שלא ישכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני: אנסיה ליה עידניה. עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבהכ''נ: ודחיקא ליה מלתא. לההוא צורבא מדרבנן והכהן רוצה לההנותו יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם ואף ע''ג דלא אתא לידו דכהן יכול לזכות לו: במכירי כהונה ולויה. בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בנ''א אוהבי' אותו ונותנים לו המתנות ובאותו כהן אמרי' דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אע''ג דלא אתי לידו: מכירי. ל' איש מאת מכרו: א''ל רבא לשמעיה. לשמשו של בעל הבית והוא כהן ובעל הבית נותן לו מתנותיו: זכי לי מתנתא. תן לי רשות ליקח מתנותיך לאכלה מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהנים ובעי' למיכל לישנא בחרדלא שהוא דבר חשוב וכו' (וע' ברש''י): רב ספרא לא אכל. משום דלא מטא לידיה דשמעא: מעדה בגד ביום קרה. בגד בלוי ונרקב כמו וכבגד עדים בעת הקור אינו שוה כלום: וכמו חומץ על נתר. שאינו אלא מפסידו נתר הוא מין צריף אלומ''א בלע''ז: כן שר בשירים על לב רע. כן האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהן: משום דעברי אשמעתא דמר. שלא סמכתי על שמועתך דאמרת מותר לצורבא מרבנן לקבלה אע''ג דלא אתו לידו דכהן: כי אמרי אנא באחר. היכא דמזכי ליה כהן אחר שאינו כפוף לו אבל שמעי' דבעל הבית ע''כ מזכי ליה לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעל הבית א''נ אימור דאמרי אנא דיכול לזכות מתנתא לאחר אע''ג דלא אתו לידי': דלא אפשר ליה. כלומר לאיש שהוא עני ודחוק אבל רבא אפשר ליה ולא דחיקא ליה מילתא ופריך כיון דלא עבר רב ספרא אשמעתיה דרב יוסף מ''ט אקרויה בחלמי: כלפי רבא. כלו' על רבא שלא ידע להבין בטעמו של רב יוסף אקריוהו לרב ספרא כך: נזוף הוה. אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה במס' תענית דבעיא מטרא בלא צורך משום יקרא דאימיה דשבור מלכא ואמרינן התם דאתחזי ליה אבוה בחלמיה וא''ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא אשני דוכתיה למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה, ול''נ נזוף משום האי מעשה: ירע שריד באהלו. למי שירע שריד באהלו תלמיד רע: תאכלהו אש לא נופח. אשו של גיהנם: כזורק אבן למרקוליס. זו היא עבודתו כדאמרי' במס' ע''ז:
 

זוהר שלח דף קע''ה ע''ב

וְתָאנָא יְסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא בְמַלְכָא מִתְעַטְרִין כַּחֲדָא וְהָאי הִיא כִתְרָא וּפִתְחָא לְכָל שְׁאָר כִּתְרִין דִכְתִּיב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ וְעַל דָּא כְתִיב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ לְאַכְלָלָא בְהָאי כָּל שְׁאָר כִּתְרִין וְעַל דָּא אִינוּן סָהְדֵי סַהֲדוּתָא וְלָא קַיְימֵי בְדוּכְתַּיְיהוּ בְגִין דְאִיהִי מִצְוָה וְתָנֵינָן תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִזְרָקִין. וְאִי תֵימָא הָא לוּלָב וַעֲרָבָה וְכוּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה אִינוּן אֲמָאי נִזְרָקִין. אֶלָּא תַשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה בְגִין דִרְשִׁימִין בַּכְּתִיבָה דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִינוּן חוּטִין לְאַחְזָאָה הֵיךְ תַּלְיָין מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא מֵהָאי אָתָר וְאִיהִי שַׁלְטָא עַל כֹּלָא בְרָזָא דְלֵב דְּאִיהִי לִבָּא דְכָל הָאי עַלְמָא וְלִבָא דְּעִלָּאֵי וְתַלְיָיא בְלֵב עִלָּאָה וְכֹלָא הוּא בְלֵב דְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שִׁעוּרָא דְהָאי (וְאוֹרְכָּא) דְהָאי אִתְמַר בְּאַתְוָן גְּלִיפָן דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מָאן דְּבָעֵי לְמֵהַךְ בָּתַר דָּחַלְתִּי יְהַךְ בָּתַר לִבָּא דָא וּבָתַר עַיְינִין דְּקַיְימִין עֲלָה. מָאן אִינוּן עַיְינִין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם לד) עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מָאי טַעְמָא בְגִין דְאַתֶם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מָאי טַעְמָא הָכָא יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶלָּא בְּגִין דְּכַד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם בְּהָאי חוּלָקָא עָאלוּ וּבְהָאי קָטִיל קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָטוּלָא דְמִצְרַיִם וְעַל דָּא בְּאַתְרֵיהּ אִתְדְכַר וּבְאַתְרֵיהּ יִזְדְּהַר לְהוּ בְדָא. מָאי בְאַתְרֵיהּ בְּגִין דְהָאי מִצְוָה הִיא אָתָר דִּילָהּ. תָאנֵי רִבִּי יֵיסָא כְתִיב (מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. כִּימֵי כְּיוֹם מִבָעֵי לֵיהּ דְּהָא בְחָד זִמְנָא נַפְקוּ וְלָא אִתְעַכָּבוּ. אֶלָּא כְאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְאִתְבָּרְכָא בְהוּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כָּךְ זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיְיָ קִרְאוּ וְגוֹמֵר. זַמְּרוּ יְיָ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מָאי מוּדַעַת זֹאת בְּגִין דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה בְּהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת. בְכַמָּה נִמּוּסִין דִּילָהּ דְּיַעְבֵיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָתִין וְנִסִין בְּעַלְמָא כְּדֵין כְּתִיב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  וְלָמַדְנוּ, הַיְסוֹד, וְהַשֹּׁרֶשׁ, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, מִתְעַטְּרִים יַחַד בַּמַּלְכוּת. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת, הִיא הַזִּכָּרוֹן וְהַפֶּתַח לְכָל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת. שֶׁכָּתוּב (תהלים קי''ח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. שֶׁהִיא מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. וְכָתוּב אַחֲרָיו (שם) זֶה הַשַּׁעַר לַה', לִהְיוֹתָהּ הַשַּׁעַר לְכָל הַסְּפִירוֹת. וְעַל כֵּן כָּתוּב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', שֶׁהַכָּתוּב בָּא לִכְלוֹל בָּזֶה, בַּמַּלְכוּת, כָּל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת, אֲשֶׁר בַּמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, נִקְרָאוֹת כָּל הַסְּפִירוֹת הַנִּכְלָלוֹת בָּהּ בַּשֵּׁם מִצְווֹת. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, סַהֲדֵי סָהֲדוּתָא וְלֹא קַיְּמֵי בְּדוּכְתַּיְהוּ, שֶׁהַסְּפִירוֹת דְּז''א מֵעִידִים עֵדוּת, וְאֵינָם עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם בְּז''א, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִצְווֹת, כִּי הַצִיצִית ה''ס הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, וְהַסְּפִירוֹת דְּז''א הַכְּלוּלוֹת בָּהּ נִקְרָאוֹת מִצְווֹת. וְעַל כֵּן הֵם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָם, בְּז''א, אֶלָּא בַּמַּלְכוּת. וְלָמַדְנוּ, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, נִזְרָקִים. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לוּלָב וַעֲרָבָה, אֲשֶׁר לוּלָב רוֹמֵז עַל יְסוֹד דְּז''א, וְהָעֲרָבוֹת לנו''ה דְּז''א, וְאִם כֵּן אֵינָם תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה, דְּהַיְנוּ בְּז''א, וְלָמָּה הֵם נִזְרָקִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁרְשׁוּמִים בִּכְתָב שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. אֲבָל לוּלָב וַעֲרָבָה, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹמְזִים עַל ז''א, מִכָּל מָקוֹם הֵם כְּתַשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, וְנִזְרָקִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵלּוּ הַחוּטִים, דְּצִיצִית, הֵם לְהַרְאוֹת, אֵיךְ הֵם תְּלוּיִם מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מִמָּקוֹם זֶה, וְהִיא, הַמַּלְכוּת, שׁוֹלֶטֶת עַל כֻּלָּם בְּסוֹד לֵב, שֶׁהִיא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֵב הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ מג' עוֹלָמוֹת בּי''ע, וּתְלוּיָה בַּלֵּב הָעֶלְיוֹן דְּז''א, וְהַכֹּל הוּא בְּסוֹד הַ''לֵּב'' הַיּוֹצֵא מֵחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֵּב רוֹמֵז עַל ל''ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה הַמְּאִירִים בּוֹ אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשִּׁעוּר שֶׁל זֶה וְהָאֹרֶךְ שֶׁל זֶה, שֶׁל הַצִיצִית, לָמַדְנוּ בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אַחַר יִרְאָתִי, יֵלֶךְ אַחַר הַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאַחֲרֵי הָעֵינַיִם הָעוֹמְדוֹת עָלָיו. מִי הֵן הָעֵינַיִם. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''א) עֵינֵי הויה אֶל צַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ עֵינֵי ז''א. אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי חִיָּא, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּזְכְּרָה כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם נִכְנְסוּ לַחֵלֶק הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. וּבָזֶה, בַּמַּלְכוּת, הָרַג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרוּגֵי מִצְרַיִם. וְעַל כֵּן נִזְכֶּרֶת יְצִיאַת מִצְרַים בִּמְקוֹמוֹ, וּבִמְקוֹמוֹ הִזְהִיר לָהֶם בָּזֶה, שֶׁכָּתוּב אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וְגוֹ'. מַהוּ בִּמְקוֹמוֹ. הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָה זוֹ שֶׁל צִיצִית, הִיא הַמָּקוֹם שֶׁלָּהּ, שֶׁל הַמַּלְכוּת. לָמַד רַבִּי יֵיסָא, כָּתוּב (מיכה ז') כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. שׁוֹאֵל, כִּימֵי, כַּיּוֹם הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, שֶׁהֲרֵי בְּפַעַם אַחַת יָצְאוּ וְלֹא נִתְעַכְּבוּ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, כַּיָּמִים הָאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים, חג''ת נה''י דז''א, שֶׁנִּתְבָּרְכָה בָּהֶם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, עַל יְדֵי יָמִים דְּז''א. וְאָז כָּתוּב (ישעיה י''ב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ וְגוֹ' זַמְּרוּ ה' כִּי גֵּאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מַהוּ מוּדַעַת זֹאת. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעַתָּה נוֹדַעַת זֹאת, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בְּעִטּוּף הַטַּלִּית שֶׁל מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בַּצִיצִית. בָּעֵת הַהִיא תִּהְיֶה נוֹדַעַת זֹאת בְּכַמָּה דְּרָכִים שֶׁלָּהּ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹת וְנִסִּים בָּעוֹלָם. אָז כָּתוּב (זכריה י''ד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. מִי שֶׁאָמַר בְּתַחֲנוּנִים מִי שֶׁרִיחֵם עַל קֵן צִפּוֹר שֶׁלֹּא לִיקַח הָאֵם עַל הַבָּנִים אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁחוֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד יְרַחֵם עָלֵינוּ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיַן זֶה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ גְזֵירַת הַכָּתוּב הֵן וְאֵינָן רַחֲמִים. שְׁאִילוּ הָיָה מִפְּנֵי רַחֲמִים. לֹא הָיָה מַתִּיר לָנוּ שְׁחִיטָה כָּל עִיקָר. וְכֵן לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִם שֶׁל שֵׁם וְיֹאמַר הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהָעִזוּז שֶׁאֵין כֹּחַ בְּאָדָם לְהַגִיעַ לְסוֹף שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אוֹמֵר מַה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ב. בְּמִנְחָה אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אֲשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וְכוּלֵי תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּ' קוֹרֵא הוּא וְהָעָם מְיוֹשֶׁב וְעוֹמֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר קַדִישׁ וְהֵם עוֹמְדִים אַחֲרָיו וְעוֹנִין כְּדַרְכָּן וּמִתְפַּלְלִין כֻּלָּם בְּלַחַשׁ. וְאַחַר כַּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. וְנוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶן וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵם וּמִתְחַנֵּן מְעַט מִיוֹשֶׁב כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִים לְמַעֲשֵׂיהֶם:
 

מוסר

מספרי חסידים סי' ע''ז ע''ח ע''ט

אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ לְכַף חוֹבָה כִּי אָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב וְלֹא יָדַעְתָּ מַה בְּלִבּוֹ וּמַה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וֶהֱוֵי דָן כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וּשְׁמוֹר עֵינֶיךָ מֵרְאוֹת בְּרָע וַעֲשֵׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחֲךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם שַׁעְבֵּד עַצְמְךְ לְקוֹנָךְ וְתַחְשׁוֹב בְּלִבָךְ שֶׁכָּל אָדָם שׁוֹמֵר עֲבָדָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּשְׁמָרְךָ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: אַל תָּבִיא עַצְמָךְ לִידֵי עֲבֵירָה קַלָּה כִּי הִיא תְבִיאֲךָ לִידֵי חֲמוּרָה. עָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא סוֹף בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂוֹנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ: הִשָּׁמֵר לָךְ אַל תֵּשֵׁב עִם אָדָם שֶׁלֹּא תִּלְמוֹד מִמֶּנּוּ טוֹבָה כִּי קָרוֹב שֶׁיִּלְמוֹד רָעָה. וְאוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ. וְעוֹד שֶׁתִּגְרוֹם שֶׁיַּחְשְׁדוּךָ בְּדָבָר רָע כִּי יֹאמְרוּ לֹא עַל חִנָּם הָלַךְ זֶה אֶצְלוֹ. וּבְךָ יִתְלוּ כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים:
 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: וְאִשְׁתָּעִיאוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אֲתֵינָא לְאַרְעָא דִי שְׁלַחְתָּנָא וְאַף עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ הִיא וְדֵין אִבַּהּ:


 רש''י   זבת חלב ודבש הוא. כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקים בסופו:

(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: לְחוֹד אֲרֵי תַקִיף עַמָא דְיָתֵב בְּאַרְעָא וְקִרְוַיָא כְּרִיכָן רַבְרְבִין לַחֲדָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרַיָא חֲזֵינָא תַמָן:


 רש''י   בצרות. לשון חזק, ותרגומו כריכן, לשון בירניות עגלות, ובלשון ארמי כריך. עגול:

(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: עֲמַלְקָאָה יָתֵב בַּאֲרַע דָרוֹמָא וְחִתָּאָה וִיבוּסָאָה וֶאֱמוֹרָאָה יָתֵב בְּטּוּרָא וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב עַל יַמָא וְעַל כֵּיף יַרְדְנָא:


 רש''י   עמלק יושב וגו' . לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי ליראם: על יד הירדן. יד כמשמעו, אצל הירדן, ולא תוכלו לעבור:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וַאֲצֵית כָּלֵב יָת עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמַר מֵיסַק נִיסַק וְנִירַת יָתַהּ אֲרֵי מֵיכַל נֵיכוּל לָהּ:


 רש''י   ויהס כלב. השתיק את כלם: אל משה. לשמוע מה שידבר במשה. צוח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כלם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו: עלה נעלה. אפלו בשמים והוא אומר עשו סלמות ועלו שם נצליח בכל דבריו: ויהס. לשון שתיקה, וכן (זכריה ב, יז) הס כל בשר, (עמוס ו, י) הס כי לא להזכיר. כן דרך בני אדם הרוצה לשתק אגדת אנשים אומר הס:

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וְגֻבְרַיָא דִי סְלִיקוּ עִמֵהּ אֲמָרוּ לָא נֵיכוֹל לְמֵיסַק לְוַת עַמָא אֲרֵי תַּקִיף הוּא מִנָנָא:


 רש''י   חזק הוא ממנו. כביכול כלפי מעלה אמרו:

(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דִי אַלִילוּ יָתָהּ לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתָהּ אַרְעָא מְקַטְלָא יַתְבָהָא הִיא וְכָל עַמָא דִי חֲזֵינָא בְגַוָהּ אֱנָשִׁין דְמִשְׁחָן:


 רש''י   אוכלת יושביה. בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקדוש ברוך הוא עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו: אנשי מדות. גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה, כגון גלית (שמואל א' יז, ד) גבהו שש אמות וזרת, וכן (שמואל ב' כא, כ) איש מדון, (ד''ה א' יא, כג) איש מדה:

(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: וְתַמָן חֲזֵינָא יָת גִבָּרַיָא בְּנֵי עֲנָק מִן גִבָּרַיָא וַהֲוֵינָא בְעֵינֵי נַפְשָׁנָא כְּקַמְצִין וְכֵן הֲוֵינָא בְּעֵינֵיהוֹן:


 רש''י   הנפילים. ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש: וכן היינו בעיניהם. שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים: ענק. שמעניקים חמה בקומתן:

יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהָבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא:


 רש''י   כל העדה. סנהדראות:

(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוַי דְמִיתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַי דְמִיתְנָא:


 רש''י   לו מתנו. הלואי ומתנו:

(ג) וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וּלְמָא יְיָ מָעֵל יָתָנָא לְּאַרְעָא הָדָא לְּמִנְפַּלּ בְּחַרְבָּא נְשָׁנָא וְטַּפְלָנָא יְהוֹן לְבִזָא הֲלָא טַב לָנָא דִי נְתוּב לְמִצְרָיִם: (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוֹהִי נְמַנֵי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם:


 רש''י   נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פרשו לשון עבודה זרה:

(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּנְפַל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יָת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתַהּ טָבָא אַרְעָא לְחֲדָא לַחֲדָא:  שלישי  (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אִם רַעֲוָא בָנָא קֳדָם יְיָ וְיָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִנַהּ לָנָא אַרְעָא דִי הִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם: בְּרַם בְּמֵימְרָא דַיְיָ לָא תִמְרְדוּן וְאַתּוּן לָא תִדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרֵי בִידָנָא מְסִירִין אִנוּן עֲדָא תָקְפְהוֹן מִנְהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן:


 רש''י   אל תמרדו. ושוב ואתם אל תיראו: כי לחמנו הם. נאכלם כלחם: סר צלם. מגנם וחזקם. כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם:

(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִרְגַם יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְגְלֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   לרגום אתם. את יהושע וכלב: וכבוד ה'. הענן ירד שם:

(יא) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי בְּכֹל אָתַיָא דִי עֲבָדִית בֵּינֵיהוֹן:


 רש''י   עד אנה. עד היכן: ינאצני. ירגיזוני: בכל האתות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקים הבטחתי:

(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: אֶמְחִנוּן בְּמוֹתָא וַאֲשֵׁצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן:


 רש''י   ואורשנו. לשון תרוכין. ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות: ואעשה אתך לגוי גדול. שאתה מזרעם:

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ וְיִשְׁמְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אַסֶקְתָּא בְחֵילָךְ יָת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן:


 רש''י   ושמעו מצרים. ושמעו את אשר תהרגם: כי העלית. כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכלת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכלת להלחם. וזה הוא:

(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְיֵימְרוּן לְיָתֵב אַרְעָא הָדָא דִשְׁמָעוּ אֲרֵי אַתְּ יְיָ דִשְׁכִנְתָּךְ שַׁרְיַת בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִי בְעֵינֵיהוֹן חָזַן שְׁכִינַת:יְקָרָא דַיְיָ וַעֲנָנָךְ מַטֵל עִלַוֵהוֹן וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַתְּ מְדַבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא וּבְעַמוּדָא דְאֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא:


 רש''י   ואמרו אל יושב הארץ הזאת. כמו על יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכלת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:

(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: וּתְקַטֵּל יָת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דִי שְׁמָעוּ יָת שְׁמַע גְבֻרְתָּךְ לְמֵימָר:


 רש''י   והמתה את העם הזה כאיש אחד. פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו' :

(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: מִדְלֵית יוּכְלָא קֳדָם יְיָ לְאָעָלָא יָת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיֵם לְהוֹן וְקַטְלִנוּן בְּמַדְבְּרָא:


 רש''י   מבלתי יכלת וגו' . לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת: מבלתי יכלת. מתוך שלא היה יכלת בידו להביאם שחטם: יכלת. שם דבר הוא:

(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: וּכְעַן סַגִי כְעַן חֵילָא (מִן) קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי מַלֵילְתָּא לְמֵימָר:


 רש''י   יגדל נא כח ה'. לעשות דבורך: כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור:

(יח) יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: יְיָ מַרְחֵק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן (וּקְשׁוֹט) שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סַלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וּדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי:


 רש''י   ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקדוש ברוך הוא שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים. אמר לו הקדוש ברוך הוא אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב''ה והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים: ונקה. לשבים: לא ינקה. לשאינן שבים:

(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טַבְוָתָךְ וּכְמָא דִי שְׁבַקְתָּא לְעַמָא הָדֵין מִמִצְרַיִם וְעַד כְּעָן:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כ) וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: וַאֲמַר יְיָ שְׁבָקִית כְּפִתְגָמָךְ:


 רש''י   כדברך. בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכלת ה':

(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ: וּבְרַם קַיָים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יָת כָּל אַרְעָא:


 רש''י   ואולם. כמו אבל זאת אעשה להם: חי אני. לשון שבועה. כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ. הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לומר מבלתי יכלת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט:

(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אֲרֵי כָל גֻבְרַיָא דַחֲזוֹ יָת יְקָרִי וְיָת אַתְוָתַי דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ בְּמֵימְרִי:


 רש''י   וינסו. כמשמעו: זה עשר פעמים. שנים בים שנים במן ושנים בשלו וכו' , כדאיתא במסכת ערכין (טו, א) :

(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: אִם יֶחֶזוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהַתְהוֹן וְכָל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחֱזִנַהּ:


 רש''י   אם יראו. לא יראו: לא יראוה. לא יראו את הארץ:

(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: וְעַבְדִי כָלֵב חֲלַף דַהֲוָה רוּחַ אוֹחֲרִי עִמֵהּ וְאַשְׁלֵם בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֵלִנֵהּ לְאַרְעָא דִי עַאל לְתַמָן וּבְנוֹהִי יְתַרְכִנַהּ:


 רש''י   רוח אחרת. שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר (לעיל יג, ל) ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד, ז) ואשב אתו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי: וימלא אחרי. וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר: אשר בא שמה. חברון תנתן לו: יורשנה. כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה:

(כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: וַעֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף:


 רש''י   והעמלקי וגו' . אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם: מחר פנו. לאחוריכם וסעו לכם וגו' :

 רביעי  (כו) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: עַד אֵימָתַי לִכְנִשְׁתָּא בִישָׁתָא הָדָא דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עָלָי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי:


 רש''י   לעדה הרעה וגו' . אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה: אשר המה מלינים. את ישראל עלי: את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי שמעתי:

(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: אֱמַר לְהוֹן קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אִם לָא כְּמָא דִי מַלֵילְתּוּן קֳדָמָי כֵּן אֶעְבֵּד לְכוֹן:


 רש''י   חי אני. לשון שבועה: אם לא וגו' כן אעשה. כביכול איני חי: כאשר דברתם. שבקשתם ממני או במדבר הזה לו מתנו (פסוק ב) :

(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִפְּלוּן פִּגְרֵיכוֹן וְכָל מִנְיָנֵיכוֹן לְכָל חֻשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא דִי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי:


 רש''י   וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר, שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: אִם אַתּוּן תֵּעֲלוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בַּהּ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: וְטַּפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהֵי וְאָעֵל יַתְהוֹן וְיֵדְעוּן יָת אַרְעָא דִי קַצְתּוּן בַּהּ: (לב) וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: וּפִגְרֵיכוֹן דִי לְכוֹן יִפְּלוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין:


 רש''י   ופגריכם אתם. כתרגומו לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם:

(לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן מְאַחֲרִין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן עַד דִיסוּפוּן פִגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא:


 רש''י   ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נאמר תשאו את עונתיכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככלה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים: ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון:

(לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי: בְּמִנְיַן יוֹמַיָא דִי אַלֶלְתּוּן יָת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַּׁתָּא תְּקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִדְעוּן יָת דְאִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי:


 רש''י   את תנואתי. שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה לשון הסרה, כמו (במדבר ל, ו) כי הניא אביה אתה:

(לה) אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ: אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִם לָא דָא אֶעְבֵּד לְכָל כְּנִשְׁתָּא בִישְׁתָא הָדָא דְאִזְדַמְנוּ עֲלָי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן: (לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ (וילונו) וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ: וְגֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לְאַפָּקָא שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא:


 רש''י   וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה''ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוצאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: דבה. פרלדי''ץ בלע''ז [לשון הרע] :

(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה: וּמִיתוּ גֻבְרַיָא דְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא בְּמוֹתָנָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   במגפה לפני ה'. באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה. הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מודד מדה כנגד מדה:

(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ: וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גֻבְרַיָא הָאִנוּן דַאֲזָלוּ לְאַלָלָא יָת אַרְעָא:


 רש''י   ויהושע וכלב חיו וגו' . מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים:

(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וּמַלִיל משֶׁה יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא לַחֲדָא: (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ: וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טוּרָא לְמֵימָר הָא אֲנַחְנָא סָלְקִין לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ אֲרֵי חַבְנָא:


 רש''י   אל ראש ההר. והוא הדרך העולה לארץ ישראל: הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל: אשר אמר ה'. לתתה לנו שם נעלה: כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:

(מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח: וַאֲמַר משֶׁה לְמָא דְנַן אַתּוּן עָבְרִין עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְהִיא לָא תַצְלָח:


 רש''י   והוא לא תצלח. זו שאתם עושין לא תצלח:

(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: לָא תִסְקוּן אֲרֵי לֵית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם: אֲרֵי עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה תַמָן קֳדָמֵיכוֹן וְתִפְּלוּן בְּחַרְבָּא אֲרֵי עַל כֵּן תַּבְתּוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן:


 רש''י   כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם על אשר שבתם וגו' :

(מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וְאַרְשָׁעוּ לְמִסַק לְרֵישׁ טוּרָא וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא עֲדוֹ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא:


 רש''י   ויעפלו. לשון חוזק וכן (חבקוק ב, ד) הנה עפלה. אינגרי''ש בלע''ז [עזי רוח] לשון עזות, וכן (מיכה ד, ח) עפל בת ציון, (ישעיה לב, יד) עפל ובחן. ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות:

(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא וּמְחֻנוּן וּטְרָדֻנוּן עַד חָרְמָה:


 רש''י   ויכתום. כמו (דברים ט, כא) ואכת אתו טחון, מכה אחר מכה: עד החרמה. שם המקום נקרא על שם המאורע:

טו (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן:


 רש''י   כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ:

(ג) וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: וְתַעְבְּדוּן קֻרְבָּנָא קָדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעְבַּד לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא:


 רש''י   ועשיתם אשה. אין זה צווי אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה': ריח ניחח. שיהיה נחת רוח לפני: לפלא נדר או בנדבה וגו' . או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד:

(ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: וִיקָרֵב דִמְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סֻלְתָּא עַשְׂרוֹנָא דְפִילָא בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא:


 רש''י   והקריב המקריב. תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה המנחה כליל, והשמן נבלל בתוכה, והיין לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (סוכה מח, א) :

(ה) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעְבֵּד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאִמְרָא חָד:


 רש''י   לכבש האחד. על כל האמור למעלה הוא מוסב על המנחה ועל השמן ועל היין:

(ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין: אוֹ לְדִכְרָא תַּעְבֵּד מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּרֵין עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתּוּת הִינָא:


 רש''י   או לאיל. ואם איל הוא. ורבותינו דרשו או לרבות את הפלגס לנסכי איל:

(ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: וְחַמְרָא לְנִסְכָּא תַּלְתּוּת הִינָא תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: חמישי (ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיהוָה: וַאֲרֵי תַעְבֵּד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַּׁיָא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ: (ט) וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין: וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּלָתָא עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא: (י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: וְחַמְרָא תְּקָרֵב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   אשה ריח. אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו נתן על האש:

(יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים: כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְתוֹרָא חַד אוֹ לְּדִכְרָא חָד אוֹ לְאִמַר בְּאִמְרַיָא אוֹ בְעִזַיָא:


 רש''י   או לשה. בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים כבש ושה קרוים בתוך שנתם: איל. בן שלשה עשר חדש ויום אחד:

(יב) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם: כְּמִנְיָן דִי תַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנֵהוֹן:


 רש''י   כמספר אשר תעשו. כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן, ככה תעשו נסכים לכל אחד מהם: כמספרם. של בהמות מספרם של נסכים:

(יג) כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: כָּל יַצִיבָא יַעְבֵּד כְדֵין יָת אִלֵין לְקָרָבָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה: וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ דִי בֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד קֻרְבַּן דְמִתְקַּבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי תַעְבְּדוּן כֵּן יַעְבֵּד: (טו) הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה: קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיָר קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי:קָדָם יְיָ:


 רש''י   ככם כגר. כמותכם כן גר וכן דרך לשון עברית, (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, כן ארץ מצרים, (מ''א כב, ד) כמוני כמוך כעמי כעמך:

(טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: אוֹרַיְתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר עִמְכוֹן:  שישי (יז) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵעַלְכוֹן לְאַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן לְתַמָן:


 רש''י   בבאכם אל הארץ. משנה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכלן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כלן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירשה וישיבה, אף כלן כן, אבל זו נאמר בה בבאכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחיבו בחלה:

(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה: וִיהֵי בְמֵיכַלְכוֹן מִלַחְמָא דְאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: רֵישׁ אַצְוַתְכוֹן חַלְתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דִי מַפְרְשִׁין מִן אִדְרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ:


 רש''י   ראשית ערסתכם. כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילין ללוש במדבר. וכמה היא, (שמות טז, טז) וימדו בעמר עמר לגלגלת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה, ראשית תלקח חלה אחת תרומה לשם ה': חלה. טורטי''ל בלע''ז [עוגה] : כתרומת גרן. שלא נאמר בה שעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שעור, אבל חכמים נתנו שעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה:

(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: מֵרֵישׁ אַצְוַתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן:


 רש''י   מראשית ערסתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם, שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כלה: תתנו לה' תרומה. לפי שלא שמענו שעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה:

(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוּן וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוֹדַיָא הָאִלֵין דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה:


 רש''י   וכי תשגו ולא תעשו. עבודה זרה היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליהן פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן לדון בפר לעולה ושעיר לחטאת: וכי תשגו וגו' . בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו, זו עבודה זרה: אשר דבר ה' אל משה. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי:

(כג) אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם: יָת כָּל דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דִי פָקִיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן:


 רש''י   את כל אשר צוה וגו' . מגיד שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה ובכל מה שנתנבאו הנביאים, שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה:

(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת: וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְנִשְׁתָּא אִתְעֲבִדַת לְשָׁלוּ וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵהּ וְנִסְכֵּהּ כִּדְחָזֵי וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָּאתָא:


 רש''י   אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אם מעיני העדה נעשתה עברה זו על ידי שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מתרת לעבוד עבודה זרה בכך: לחטת. חסר א' שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר (ויקרא ה, י) ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת:

(כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם: וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִנוּן אַיְתִיאוּ יָת קֻרְבַּנְהוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְחוֹבַתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל שָׁלוּתְהוֹן:


 רש''י   הביאו את קרבנם אשה לה'. זה האמור בפרשה הוא פר העולה שנאמר אשה לה': וחטאתם. זה השעיר:

(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: וְיִשְׁתְּבֵק לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אֲרֵי לְכָל עַמָא בְּשָׁלוּתָא:  שביעי  (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת: וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵב עִזָא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָאתָא:


 רש''י   תחטא בשגגה. בעבודה זרה: עז בת שנתה. שאר עברות יחיד מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לה שעירה:

(כח) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ: וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנַשׁ דְאִשְׁתְּלֵי בְּמֵחֲבֵהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: (כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה: יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן לִדְיַעְבֵּד בְּשָׁלוּ: (ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ:


 רש''י   ביד רמה. במזיד: מגדף. מחרף, כמו (יחזקאל ה, טו) והיתה חרפה וגדופה, (ישעיה לז, ו) אשר גדפו נערי מלך אשור. עוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת:

(לא) כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ: אֲרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַר וְיָת פִּקוּדוֹהִי אַשְׁנֵי אִשְׁתֵּצָאָה תִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ:


 רש''י   דבר ה'. אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה, והשאר מפי משה: עונה בה. בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה:

(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:


 רש''י   ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו. בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וְקָרִיבוּ יָתֵהּ דְאַשְׁכַּחוּ יָתֵהּ כַּד מְגַבֵּב אָעִין לְוָת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא:


 רש''י   המצאים אתו מקושש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו:

(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַאֲסָרוּ יָתֵהּ בְּבֵית מַטְרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵשׁ לְהוֹן מָה דְיַעֲבְּדוּן לֵהּ:


 רש''י   כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה:

(לה) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:


 רש''י   רגום. כמו עשה פיישנ''ט בלע''ז וכן הלוך אלנ''ט וכן זכור ושמור:

(לו) וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ בְּאַבְנַיָא וּמִית כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:


 רש''י   ויציאו אתו. מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מבית דין:

 מפטיר  (לז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעֲבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא חוּטָא דִתְכֶלְתָּא:


 רש''י   ועשו להם ציצת. על שם הפתילים התלויים בה, כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אתו, כמו (שה''ש ב, ט) מציץ מן החרכים: על כנפי בגדיהם. כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאלה שנאמר במצרים (שמות ו) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי: פתיל תכלת. על שם שכול בכורות. תרגומו של שכול תכלא. ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים: תכלת. צבע ירוק של חלזון:

(לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתֶחֱזוּן יָתֵיהּ וְתִדְכְּרוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוּן בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דִי אַתּוּן טָּעַן בַּתְרֵיהוֹן:


 רש''י   וזכרתם את כל מצות ה'. שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי''ג: ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (לעיל יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות:

(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: בְּדִיל דְתִדְכְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדָי וּתְהוֹן קַדִישִׁין קֳדָם אֱלָּהָכוֹן: (מא) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵהֲוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: פפפ:


 רש''י   אני ה'. נאמן לשלם שכר: אלהיכם. נאמן לפרע: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרתי: אני ה' אלהיכם. עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטל שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם. וכן הוא אומר (יחזקאל כ, לג) אם לא ביד חזקה וגו' אמלך עליכם. דבר אחר למה נאמר יציאת מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט, יג. טו) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי:

הפטרת שלח - יהושע ב

ב (א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: (ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: (ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: (ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: (ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: (ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: (יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: (יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת (אחותי) אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: (טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: (יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: (יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: (כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: (כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: (כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 

משנה אהלות פרק יא

א. הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק, טֻמְאָה בַחוּץ, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים טְהוֹרִין. טֻמְאָה בִפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בַסֶדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל, פּוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה  (א) הבית שנסדק. גג הבית שנחלק על פני כולו לשני חלקים: טומאה בחוץ. לצד החיצון שבו הפתח: כלים שבפנים טהורים. שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת: ובית הלל אומרים כל שהוא. בתוספתא מפרש כל שהוא דבית הלל ובלבד שיהא כחוט המשקולת. והלכה כבית הלל:

ב. אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה, טֻמְאָה בְצַד זֶה, כֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. נָתַן אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְמַעְלָן, עֵרַב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה  (ב) אכסדרה שנסדקה. תקרת האכסדרה שנחלקה לשתים: כלים שבצד השני טהורים. שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני: עירב את הטומאה. לפי שנסתם האויר: בארץ. ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה:

ג. סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיוּ גְבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִים זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

 ברטנורה  (ג) סגוס. בגד צמר עב מאוד: וכופת. קורה עבה. אע''פ שגובה עוביין יותר מטפח: אינן מביאין את הטומאה. אם נתנן בארץ כנגד הסדק שבתקרת אכסדרה, אלא אם כן יש תחתיהן חלל טפח: קפולין. כמו טלית מקופלת, בגדים הרבה מקופלים זו על זו: עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ טפח. ואע''פ שהבגדים נתונים תחתיה, העליונה מביאה את הטומאה הואיל וגבוהה מן הארץ טפח: היה אדם נתון שם. בארץ כנגד הסדק: חלול. חלל הגוף נחשב חלל אע''פ שבני מעיו לתוכו:

ד. הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּמוֹדִים שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה:

 ברטנורה  (ד) והאהיל על קוברי המת. היינו שהאהיל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. בית שמאי לטעמייהו דחלל גופו לא חשיב חלל, הלכך אינו מביא את הטומאה לבית. ובית הלל לטעמייהו דחשבי ליה חלל, הלכך אע''פ שגופו דבוק בחלון, צד עליון שבו מביא את הטומאה לבית דהא איכא חלל גופו דהוי טפח: ומודים. בית שמאי באדם לבוש:

ה. הָיָה מֻטָּל עַל הָאִסְקֵפָּה וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

 ברטנורה  (ה) היה מוטל על האסקופה. מקצתו בתוך הבית ומקצתו חוץ לבית: אינו מביא את הטומאה. דאין כאן חלל:

ו. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו טְהוֹרִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין:

 ברטנורה  (ו) והאהילו עליו טהורים. על מקצת גופו שבחוץ: בית שמאי מטהרין. דאין באה תחתיו טומאה שבבית, דאין כאן חלל: ובית הלל מטמאין. דסברי אדם חלול הוא, ובאה תחתיו טומאה, ואותן שהאהילו עליו בחוץ נטמאו:

ז. כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת הַכֶּלֶב וּמֻטָּל עַל הָאִסְקֵפָּה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה, מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פִּיו לִפְנִים, הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא. כַּמָּה תִשְׁהֶה בְמֵעָיו, שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים, כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים, מֵעֵת לְעֵת:

 ברטנורה  (ז) ומת הכלב. דאילו חי, אפילו כולו בבית, טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה: ומוטל על האסקופה. וצוארו לפנים: אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח, ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר, דכל שיש ברחבו טפח, יש בהיקפו שלשה טפחים: מביא את הטומאה. דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית: ואם לאו. דאינו פותח טפח: אינו מביא את הטומאה. דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח: ר' יוסי אומר רואים את הטומאה. בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה, אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע''פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כרבי יוסי: פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ: הבית טהור. אם טומאה מבחוץ, דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי: פיו לחוץ. ושוליו לפנים: הבית טמא. שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת: בין כך ובין כך. בין פיו לפנים בין פיו לחוץ בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה: כמה תשהה. בשר המת: במעיו. של כלב שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל: שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה. כדאמרינן (שבת דף קנה) גלוי וידוע לפני הקב''ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים: בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף: רבי יהודה בן בתירא אומר וכו'. והלכה כרבי יהודה בן בתירא:

ח. הֶחָדוּת שֶׁבַּבַּיִת וּמְנוֹרָה בְתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָדוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. וּמוֹדִים שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת, הַכֹּל טָמֵא:

 ברטנורה  (ח) החדות. כמו הדות, והיינו בור והיינו דות, אלא שבור בחפירה ודות בבנין: ומנורה בתוכו. בתוך הדות: והפרח של מנורה יוצא וכפישה נתונה עליו גרסינן. כלומר על הפרח. ופרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו. וכפישה, סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן: על פי החדות. שאינה נופלת לתוכו: טהור. דניצול עם דופני האוהל. כדאמרינן לעיל בפרק ה' [משנה ו]: והמנורה טמאה. מפני הפרח היוצא מן הדות ואין הכפישה מצלת עליו. ואם תאמר, כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור, והלא היא מטמאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. יש לומר, דמיירי כגון דליכא מת בבית אלא חרב שנגע במת, ועל ידו מיטמא הבית והמנורה, וקיימא לן דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו. כדפרשינן בפרק קמא: אף המנורה טהורה. דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה, והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות: הכל טמא. בין הדות בין המנורה, כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:

ט. כֵּלִים שֶׁבֵּין שִׂפְתֵי כְפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת, אֲפִלּוּ עַד הַתְּהוֹם, טְהוֹרִים. טֻמְאָה שָׁם, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבְּכָתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִים. אִם הָיוּ כָתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים:

 ברטנורה  (ט) טומאה שם. בתוך הדות, אף על פי שהכפישה על גביו: הבית טמא. דאין צמיד פתיל לטומאה: טומאה בבית. השתא מיירי בדות פתוח שאין עליו כפישה: טהורים. הכלים. כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח, דניצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בפרק ג' (משנה ו) טומאה בבית מה שבתוכו טהור: רחבים משל בית. כגון שחלל דות מרחיב והולך תחת כותל הבית, וכותל הדות בנוי מחוץ לכותל הבית, והכלים שם: בין כך ובין כך. דאפילו דאין במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורין:
 

גמרא נדה דף כ''ב ע''א

בָּעָא מִינֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא מֵרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דַּם יָבֵשׁ מַהוּ (ויקרא טו) כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ אָמַר רַחֲמָנָא עַד דְמֵידַב דַיֵּיב לֵיהּ. לַח אִין יָבֵשׁ לֹא. אוֹ דִילְמָא הָאי כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ אוֹרְחָא דְמִילְתָא הִיא. וּלְעוֹלָם אֲפִילוּ יָבֵשׁ נַמֵי אָמַר לֵיהּ תְּנִיתוּהָ דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת מְטַמְּאִין לַחִים וִיבֵשִׁים אָמַר לֵיהּ לַח וְנַעֲשֶׂה יָבֵשׁ לָא קָא מִבַּעְיָא לִי. כִּי מִבַּעְיָא לִי יָבֵשׁ מֵעִיקָרָא הָא נָמֵי תְּנִיתוּהָ הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפָה כְּמִין שְׂעָרָה כְּמִין עָפָר כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִין תַּטִּיל לְמַיִם אִם נִמּוּחוּ טְמֵאָה אִי הָכִי בְּלֹא נִמּוּחוּ נָמֵי. אָמַר רַבָּה כִּי לֹא נִמּוּחוּ בִּרְיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וּמִי אִיכָּא כִּי הָאי גוֹוָנָא אִין. וְהָתַּנְיָא אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרִבִּי צָדוֹק שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֶעֱלָה אַבָּא מִטִּבְעִין לְיַבְנֶה. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפוֹת אֲדוּמוֹת. וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים וַחֲכָמִים שָׁאֲלוּ לְרוֹפְאִים וְאָמְרוּ לָהֶם אִשָּׁה זוּ מַכָּה יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפוֹת. תַּטִּיל לְמַיִם אִם נִמּוֹחוּ טְמֵאָה. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין שַׂעֲרוֹת אֲדוּמוֹת וּבָאָה וְשָׁאֲלָה אֶת אַבָּא וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים וַחֲכָמִים לְרוֹפְאִים וְאָמְרוּ לָהֶם שׁוּמָא יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין שַׂעֲרוֹת אֲדוּמוֹת תַּטִּיל לְמַיִם אִם נִמּוּחוּ טְמֵאָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וּבְפוֹשְׁרִין:

 רש''י  דם יבש. כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש: זוב דמה. משמע לח שהרי אין דרכו לזוב אלא לח: לח ונעשה יבש. דהא דקתני מטמאים יבשים בנפל דם לח על הבגד ויבש ואח''כ נגע הדם בטהרות דומיא דיבש בשר המת דיבש מעיקרא בשר המת ליכא: אם נמוחו טמאין. דדם הוא אלמא אע''ג דכי חזיתיה יבש הי' כעפר: בריה בפני עצמה. ולא דם: כי האי גוונא. מפלת כמין שערות וקליפות: מטבעין. שם העיר: קליפות. גלדי המכה: וא''ל שומא כו'. דרך שומא להיות בה שער: ובפושרין. דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדלמא אי היה בפושרין הוה נמוח:
 

זוהר ויקהל דף ר''ג ע''ב

תָּא חֲזֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה כַּד מָטָא זִמְנָא דְעֶרֶב דָּלִיג לְגוֹ הַהוּא נְהוּרָא מְדוּרָא דְאֶשָּׁא וְסַלְקָא לְעֵילָא לְאַעֲלָאָה גוֹ גֵּווָנִין. כְּדֵין מְתְתַּקְנִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא וּמְסַדְּרִין סְעוּדָתִין וּמְתַקְנִין פָּתוֹרִין כָּל חַד וְחַד פָּתוֹרֵיהּ. כְּדֵין חַד שַׁלְהוּבָא נָפִיק וּבָטַשׁ בְּהַהוּא מְדוּרָא. כֵיוַן דְּבָטַשׁ בֵּיהּ מִתְגַּלְגְּלָן הַהוּא שַׁלְהוּבָא וְהַהוּא מְדוּרָא וְעָאלִין בְנוּקְבָא דִתְּהוֹמָא רַבָא וְאִתְטַמְרָן וְיַתְבַת תַּמָּן. וְהַהוּא שַׁלְהוּבָא אִיהוּ מִסִטְרָא דְיַמִינָא וּבְגִין דְּהוּא מִסִטְרָא דְיַמִּינָא אֱעְבַר לְהַהוּא מְדוּרָא וְאָעִיל לֵיה לְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא וְיָתִיב תַּמָּן עַד דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא. כִּיוַן דְּנָפַק שַׁבַּתָּא אִצְטְרִיךְ לְהוּ לְעַמָּא דְיִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא עַל אֶשָּׁא וְנַפְקָא הַהוּא שַׁלְהוּבָא בְבִרְכָתָא דִלְתַתָּא וְשַׁלִּיט עַל הַהוּא מְדוּרָא כָּל הַהוּא לֵילְיָא וְאִתְכַפְּיָא הַהוּא מְדוּרָא:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, בַּיוֹם הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא יְסוֹד, כְּשֶׁמַגִיעָה עֵת הָעֶרֶב, מְדַלֶגֶת מְדוּרַת הָאֵשׁ הַהִיא, לִפְנִים, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַגְוָנִים. אָז מִתְּתַקְנִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָה, וּמְסַדְרִים סְעֻדוֹת, וְעוֹרְכִים שֻׁלְחָנוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֻׁלְחָנוֹ. אָז יוֹצֵאת שַׁלְהֶבֶת אַחַת, וּמַכָּה בִּמְדוּרַת הָאֵשׁ הַהִיא, כֵּיוָן שֶׁהִכָּה בָּה וְנִתְחַבְּרוּ, מִתְגַלְגְלוֹת יַחַד, הַשַּׁלְהֶבֶת הַהִיא וְהַמְדוּרָה הַהִיא וְנִכְנָסוֹת בְּנֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, וְנִסְתָּרוֹת וְיוֹשְבוֹת שָׁם. וְהַשַּׁלְהֶבֶת הַהִיא, הִיא מִצַד יְמִין, וּמִשׁוּם שֶׁהִיא מִצַד יְמִין, הֶעֱבִיר הַדִּינִים שֶׁל אוֹתָה הַמְדוּרָה וְהִכְנִיסָם לָנֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם בִּתְהוֹם הַגָּדוֹל עַד שֶׁיוֹצֵא הַשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁיוֹצֵא הַשַּׁבָּת, צְרִיכִים עַם יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ עַל הָאֵשׁ. וְעַל יְדֵי הַבְּרָכָה מִלְמַטָה יוֹצֵאת הַשַּׁלְהֶבֶת וְיוֹצֵאת וְשׁוֹלֶטֶת עַל הַמְדוּרָה הַהִיא כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְהַמְדוּרָה הַהִיא נִכְנַעַת, כְּלוֹמָר שֶׁכֹּחָה נִגְנָז.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק מ'

א. הַמַּתִּיךְ אֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְּחַמֵּם אֶת הַמַּתֶּכֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה גַחֶלֶת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵׁל. וְכֵן הַמְּמַסֵּס אֶת הַדוֹנַג אוֹ אֶת הַחֵלֶב אוֹ אֶת הַזֶּפֶת וְהַכוֹפֶר וְהַגָּפְרִית וְכַיּוֹצֵא בָהֶם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדָת מְבַשֵּׁל וְחַיָּיב. וְכֵן הַמְּבַשֵּׁל כְּלֵי אֲדָמָה עַד שֶׁיָּעֲשׂוּ חֶרֶס חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בֵּין שְׂרִפָּה גּוּף קָשֶׁה בָּאֵשׁ אוֹ שֶׁהִקְשָׁה גוּף רַךְ הֲרֵי זֶה חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל: ב. הַגּוֹזֵז צֶמֶר אוֹ שֵׂעָר בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הַחַיָה בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת אֲפִלּוּ מִן הַשְּׁלָחִין שֶׁלָהֵן חַיָּיב. כַּמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ כְּרוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְכַמָּה רוֹחַב הַסִּיט כְּדֵי לִמְתּוֹחַ מִן בּוֹהֶן שֶׁל יַד עַד הָאֶצְבַּע הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁיִּפְתַּח בֵּינֵיהֶן בְּכָל כֹּחוֹ וְהוּא קָרוֹב לִשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי זֶרֶת הַתּוֹלֵשׁ כָּנָף מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת גּוֹזֵז. הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶמֶר מִן הַחַי פָּטוּר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ גְּזִיזָה בְכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ נִפּוּץ בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ טְוִיָה בְּכָךְ:
 

מוסר

מספר חסידים סימן פ' פ''א

כְּשֶׁתִּשְׁאַל עַל אָדָם אֲשֶׁר תִּרְצֶה לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ שְׁאַל מִי רֵעֵהוּ. כִּי הָאָדָם עוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה רֵעֵהוּ. עַל כֵּן כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּתוֹךְ עָם תִּתְרוֹעֵעַ לְטוֹב וְאַל תִּתְרוֹעֵעַ לְרָע פֶּן תֵּרַע כָּמוֹהוּ. וְכָךְ אָמְרוּ אִם דֶרֶךְ אִישׁ לָךְ נִסְתְּרָה הַבֵּט וּרְאֵה עִם מִי עוֹשֶׂה חֶבְרָה. כִּי כָּל עוֹרֵב לְמִינוֹ קָרֵב וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כְּשֶׁתְּדַבֵּר בַּלַיְלָה הַשְׁפֵּל קוֹלָךְ וּכְשֶׁתְּדַבֵּר בַּיּוֹם הַבֵּט סְבִיבוֹתֶךָ. וְהִזָהֵר בִּדְבָרֶיךָ מִן הַכּוֹתֵל שֶׁאַחֲרֶיךָ. כִּי יָמוּת אָדָם בְכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ וְאַל יָמוּת בְכִשְׁלוֹן רַגְלָיו כִּי בְכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ יָסִיר אֶת רֹאשׁוֹ וְכִשְׁלוֹן רַגְלָיו יֵרָפֵא לָרוֹץ מְעַט: כְּשֶׁתִּתְיָירֵא מִן הַחֲרָטָה אֱמוֹר לָאו קוֹדֶם הֵן כִּי לָאו אַחַר הֵן מְגוּנֶה מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר תֹּאמַר הֵן כָּפוּל קַיֵּים מַה שֶׁאָמַרְתָּ: