חוק לישראל השלם

רק תורה    

 

 
 

פרשת שמיני


יום ראשון    יום שני    יום שלישי    יום רביעי    יום חמישי    ליל שישי    יום שישי


 



שמיני יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

ט (א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ויהי ביום השמיני. שמיני למלואים, הוא ראש חדש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם (פרק ז) : ולזקני ישראל. להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהנה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס:


(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה: וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵגֶל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא שַׁלְמִין וְקָרֵב קֳדָם יְיָ:


 רש''י   קח לך עגל. להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה:


(ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר סִבוּ צְפִיר בַּר עִזִין לְחַטָאתָא וְעֵגֶל וְאִמָר בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין לַעֲלָתָא: (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם: וְתוֹר וּדְכַר לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשָׁח אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַיְיָ מִתְגְלִי לְכוֹן:


 רש''י   כי היום ה' נראה אליכם. להשרות שכינתו במעשה ידיכם לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה:


(ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה: וּנְסִיבוּ יָת דִי פַקִיד מֹשֶׁה לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם יְיָ: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה: וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ:



נביאים - שמואל ב - פרק ו

ו (א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף: וְאוֹסִיף עוֹד דָּוִד יַת כָּל בְּחוּרֵי יִשְּׂרָאֵל תְּלָתִין אַלְפִין :


 רש''י   ויוסף עוד דוד . לאסוף : את כל בחור בישראל שלשים אלף . לפי שנאספו עליו כשהמליכוהו בחברון , וזו היתה אסיפה שניה , לכך נאמר ויוסף עוד :


(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: וְקָם וַאֲזַל דָּוִד וְכָל עַמָּא דִּי עִמֵּיהּ מִקִּרְוַיָּא דְבֵית יְהוּדָה לְאַסָּקָא מִתַּמָּן יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ דְּאִתְקְרֵי שְׁמָא דַיְיָ צְבָאוֹת דִשְׁכִנְתֵּיהּ שָׁרְיָא עֵיל מִן כְּרוּבַיָּא עֲלוֹהִי :


 רש''י   מבעלי יהודה . היא קרית יערים ; כמו שנאמר ביהושע ( טו ט ) : ותאר הגבול ועלה בעלה היא קרית יערים , וכן בדברי הימים ( יג ו ) : ויעל דוד וכל ישראל בעלתה היא קרית יערים . ו'בעל' לשון 'מישור' : ויקם וילך דוד וגו' מבעלי יהודה . שנאספו שם להעלות משם את הארון וגו' : אשר נקרא שם שם . אשר נקרא לו לארון שם , ומהו השם , שהיה שם ה' צבאות עליו :


(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: וְאַחִיתוּ יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ בְּעֶגְלְתָא חַדְתָּא וּנְטָלוּהִי מִבֵּית אֲבִינָדָב דִּי בְגִבְעָתָא וְעֻזָא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב מַדְבְּרִין יַת עֶגְלָתָא חַדְתָּא :


 רש''י   אל עגלה חדשה . טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו , כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ( במדבר ז ט ) , ולפי שאמר ( תהלים קיט נד ) : זמירות היו לי חקיך בבית מגורי , נענש לבא לידי כך , ומת עוזא על ידו , לפיכך כשהביאו מבית עובד , הביאו בכתף , שנאמר ( בדברי הימים א טו יב יג ) : ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון וגו' . כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט :


(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: וּנְטָלוּהִי מִבֵּית אֲבִינָדָב דִּי בְגִבְעָתָא עִם אֲרוֹנָא דַיְיָ וְאַחְיוֹ אָזֵיל קֳדָם אֲרוֹנָא :


 רש''י   עם ארון האלהים . הרי זה מקרא קצר , והם באים עם ארון האלהים :


(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְּׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין קֳדָם יְיָ בְּכָל אָעֵי בַּרְזָן וּבְכִנָּרִין וּבִנְבָלִין וּבְתֻפִּין וּבִרְבִיעִין וּבְצֶלְצְלִיִן :


 רש''י   בבל עצי ברושים . שמתקנים מהם כלי זמר :


(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַאֲתוֹ עַד אֲתַר מְתַקָן וְאוֹשִׁיט עֻזָּה יְדֵיהּ בַּאֲרוֹנָא דַיְיָ וְאָחַד בֵּיהּ אֲרֵי מְרָגוּהִי תּוֹרַיָּא :


 רש''י   כי שמטו הבקר . כי שמטוהו הבקר ונענעוהו , וכן תרגם יונתן : ארי מרגוהי תוריא ; כמו שמתרגם ( דברים יט ה ) : ונדחה ידו בגרזן , ותתמריג ידיה בפרזלא :

 



כתובים - משלי - פרק כג

(ז) כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ: מְטוּל דְּאֵיךְ תַּרְעָא רָמֵא הָכֵן הוּא רָם בְּנַפְשֵׁיהּ אֲכֵיל וְאִשְׁתֵּי אֲמַר לָךְ וְלִבֵּיהּ נָכִיל צִדָךְ :


 רש''י   כי כמו שער בנפשו . שער זה נקוד חציו פתח וחציו קמץ וטעמו למטה לכך הוא פעל ולא שם דבר שאם היה שם דבר היה קמץ וטעמו למעלה ככל שער שבמקרא ופתרונו כאלו שפך האוכל הזה מרה בנפשו של רע העין כן הוא , שער מן לשון התאנים השערים המרי' ( ירמיה כט ) :


(ח) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים: וְלַחְמָא דַאֲכֵלְתָּא מְתִיבַת לֵיהּ וּמְחַבְּלַת מִלָךְ דְּבַסִימָן :


 רש''י   פתך . שאכלתו בביתו סוף שתקיאנה מפני הבושה : ושחת דבריך הנעימים . חנות שהחזקת ודברת לו דברים רכים הכל אבדת :


(ט) בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ: בְּאֻדְנֵי דְסַכְלָא לָא תְמַלֵל מְטוּל דִּשְׁיֵט לְסִכּוּלָא דְמִלָיךְ : (י) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא: לָא תִשְׁנֵי תְּחוּמָא דְמִן עָלְמָא וּבְחֶלְקָא דְיַתְמֵי לָא תֵעוֹל :


 רש''י   ובשדי יתומים . בלקט שכחה ופאה הראוי להם :


(יא) כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: מְטוּל דִּי פְרוֹקְהוֹן תַּקִיף וְהוּא נְדוּן יַת דִּינְהוֹן עִמָךְ : (יב) הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת: אָעוּל לִבָּךְ לְמַרְדּוּתָא וְאֻדְנָךְ לְמֵימְרֵי דִידִיעֲתָא :
 



משנה כלאים פרק ב

א. כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:

 ברטנורה  (א) כל סאה שיש בה רובע. הקב דהיינו אחד מעשרים וארבע לסאה, שהסאה ששה קבין: ימעט. אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה, ומותר לזרוע, ולא מיתסר משום זורע כלאים: יבור. מכיון שהוזקק למעט יסיר הכל, משום דמחזי כמקיים כלאים מכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר את כולו. אבל תחילתו פחות מרובע שרי. ואין הלכה כר' יוסי: בין ממין אחד. בין שאותו רובע ממין אחד בין ממינין הרבה צריך למעט: לא אמרו אלא ממין אחד. דאין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה. איכא בין חכמים לתנא קמא, כגון סאה שעורים שיש בה רובע שבולת שועל וכוסמין, לתנא קמא צריך למעט, לחכמים אין צריך למעט, דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין, כיון דלא הוי כלאים בסאה של שעורים והלכה כחכמים:

ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל, הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה:

 ברטנורה  (ב) במה דברים אמורים תבואה בתבואה. תבואה במין תבואה, או בקטנית, הוא דאמרן ברובע לסאה ימעט, אבל זרעוני גינה שנתערבו בתבואה או בקטנית: אחד מעשרים וארבע בנופל. מהן לבית סאה חטין, כלומר, כשיעור הזרע שזורעים מהן למקום שזורעין בו סאה של חטין. ושיעור המקום שזורעים בו סאה של חטין הוא חמשים אמה על חמשים אמה, ואין זורעים בו מזרעוני גינה אלא קב וחצי, לפי שהן דקין, ובקב וחצי מהן יש בהן כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטין, נמצא לפי חשבון זה, שאם נתערב בסאה אחת של תבואה, או של קטנית, או של זרעונים אחד מעשרים וארבעה של קב וחצי מזרעוני גינה, שהוא אחד מששה עשר בקב, חייב למעט, הלכך, אם נתערב בסאה תבואה כביצה וחצי זרעוני גינה שהוא אחד מעשרים וארבעה בקב וחצי קב, ימעט: כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקים אוסרים בשיעור מועט באחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, כך אמרו להקל דזרעונים גסים שצריך מהן הרבה לזרוע בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטין אלא אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, כגון זרע פשתן שצריך שלש סאים לבית סאה חטין, אין צריך למעט עד שיתערב מהן שלשה רביעים בסאה, והיינו דקתני הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, וכיון דנופל מהן שלש סאין לבית סאה דהכי אמרינן בירושלמי, נמצא שאין צריך למעט עד שיתערב מהן שלשה רביעים של קב בסאה וכן הלכה:

ג. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרָע. אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ. כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה:

 ברטנורה  (ג) עד שתתליע. ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה, וביבשה צריך יותר: ויופך. יהפוך הקרקע במחרישה בשביל שלא יצמח הזרע: כמה יהא חורש. שלא תאמר שהוא צריך לחרוש תלמים תלמים קטנים סמוכים זה לזה, אלא כתלמי הרביעה, כתלמים שדרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה, שחורשים תלמים גדולים: כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. שלא ישאר בארץ מקום שאינו מהופך אלא פחות מעשרים וארבע בקרקע שהוא חורש דהיינו רובע קב לבית סאה, ואין הלכה כאבא שאול:

ד. זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ. נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ:

 ברטנורה  (ד) זרועה ונמלך לנוטעה. שהיתה זרועה תבואה ונמלך לנוטעה גפנים: גומם. לשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (צבי) כלומר, כורת הגפן סמוך לקרקע, שלא ישייר גבוה מן הקרקע טפח:

ה. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס אוֹ לוֹף, לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לְשָׁלשׁ שָׁנִים. תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָהֶן סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד:

 ברטנורה  (ה) קנבוס או לוף. שמינים הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן, לפי שמתקיימים בארץ שלש שנים ואינן מתליעין: אסטיס. צבעו דומה לתכלת וקורין לו בערבי ני''ל ובלע''ז אנדי''קו ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח: מקום הגרנות. שדשים בו תבואה וקטנית: תלתן. בערבי חולב''א ובלע''ז פינגרי''קו: אין מחייבים אותו לנכש. דבלאו הכי סופו לעקרם לפי שאיסטיס קשה לתבואה, והעשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם, ומקום הגרנות נמי קשים לו הזרעים שמחלידים את הקרקע ומלקים אותה, ולא חזי תו למקום דישה: ואם נכש או כסח. דהשתא גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים שהרי עקר הכל חוץ מזה, אומרים לו עקור את הכל, מפני שהוא נראה כמקיים כלאים: נכש. שעקר הצמחים בידיו עם השורש: כסח. שחתך העלים, והשורש נשאר בארץ, תרגום לא תזמור, לא תכסח:

ו. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:

 ברטנורה  (ו) משר משר. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחד לבדו: שלשה תלמים של פתיח. כלומר, מניח בין משר למשר ריוח שלשה תלמים של מחרישה, מלשון יפתח וישדד אדמתו (ישעיה כח), ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב על שתי אמות אורך, ואחר כך מיצר והולך אם ירצה עד שלא ישאר ביניהן בסוף המיצר אלא כל שהוא, שהרי בכך הן נראים שלא נזרעו בערבוביא: העול השרוני. כמלוא רוחב העול שחורשים בו בשרון, דהיינו בבקעה, שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר: וקרובים דברי אלו וכו'. ששיעור שלשה תלמים של פתיח, קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני:

ז. הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זְרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:

 ברטנורה  (ז) תור. הוא שם תכשיט של אשה שצורתו משולשת, כלומר, בעל שלש זויות, לשון תורי זהב נעשה לך (שיר השירים א), ועל שמו קורין קרן זוית המחודדת ראש תור, ואם קרן זוית של שדה שהיא זרועה חטים נכנסה בתוך שדה של שעורים מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו וניכר שלא נזרעו בערבוביא: מותר לסמוך לו מאותו המין. מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה חבירו, ואין נראה ככלאים בשדהו, משום דנראה כסוף שדה חבירו: מותר לסמוך לו תלם של פשתן. שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה פשתן אם לאו, לפי שאין אדם עשוי לזרוע תלם אחד של פשתן שאין לו בו שום תועלת, אבל של מין אחר דאדם עשוי לזרוע ממנו תלם אחד בלבד, אפילו לא זרעו אלא לבדוק שדהו אסור, שהרואה אומר לצרכו זרעו כדי ליהנות בו: אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. אסור לסמוך תלם אחד שהרואה אינו יודע דלבדוק שדהו הוא עושה: מותר לבדוק בתלם של פשתן. שהכל יודעים שאין מתכוין לקיים הפשתן אלא לבדוק שדהו אם היא יפה לפשתן. והלכה כתנא קמא:

ח. אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לַבּוּר, וְלַנִּיר, וְלַגָּפָה, וְלַדֶּרֶךְ, וְלַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֶחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְלָאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וְלַסֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:

 ברטנורה  (ח) חריע. כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו''ס, ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע, הן מזיקין לתבואה, ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר, שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה: אבל סומכים לשדה ירקות. שאינן מזיקין לירקות. והרואה אומר של אדם אחר הם, ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הן סמוכים לירקות שלו, לפי שאינן מזיקין להן: וסומך לבור. אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר. סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר, והוא מקום חרוש: ולגפה. גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט: ולדרך. אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין אחד בזו ומין אחר בזו: מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר, דכגדר דמי: ולסלע. לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב, דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק:

ט. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָם חַרְדָּל שָׁלשׁ, לֹא יִזְרָעֵם חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת, עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אֶחָת:

 ברטנורה  (ט) קרחת. מקום פנוי שאינו זרוע כשהוא מרובע קרוי קרחת, כמו בקרחתו, דהיינו שנמרט השער והמקום חלק: עשרים וארבע קרחות לבית סאה. ובכל קרחה זורע מין אחד, ובית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה וכשאתה עושה בו עשרים וארבע קרחות נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, כיצד אם תעשה מחמשים על חמשים עשרים וחמש קרחות תהיה כל קרחה עשר על עשר קח אחת מהן כדי שישארו עשרים וארבע קרחות ותחלקנה לעשרים וארבע רצועות נמצאת כל רצועה שני טפחים ומחצה רוחב על אורך עשר, שכל אמה היא בת ששה טפחים, הרי ששים טפחים לעשר אמות, תן כל רצועה מאלו לראש כל קרחה נמצאת כל קרחה, עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך, על עשר אמות רוחב: מקרחת לבית רובע. שהרי יש בסאה עשרים וארבע רביעיות של קב תן אותם לעשרים וארבע קרחות הרי לכל קרחה בית רובע: כל מין שירצה. ולא מצריך ר' מאיר הרחקה כלל דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו: היתה. בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות: זורעם חרדל. דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה אבל שלש קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה ושאר מינים אפילו שלש קרחות אינן נראין כשדה, כיון שרגילין לזרוע מהן הרבה ביחד: וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות. ארישא קמהדר, דקאמר ר' מאיר דזורע כל עשרים וארבע קרחות מכל מין שירצה, וחכמים אוסרים לסמוך מין אצל מין אחר, אלא עושה לבית סאה עשרים וחמש קרחות דהיינו חמש שורות, וכל שורה מחמש קרחות, וזורע קרחה ראשונה של שורה ראשונה ומניח שניה שאצלה בורה, וזורע שלישית ומניח רביעית בורה, וזורע חמישית, ומניח שורה שניה כולה בורה, וזורע משורה שלישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית, ומניח שורה רביעית כולה בורה וזורע משורה חמישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית הרי תשע קרחות זרועות לבית סאה: עשר אסורות. שצריך שיהא מפסיק בין כל קרחת וקרחת כשיעור קרחת דהיינו בית רובע בקירוב, והלכה כחכמים: בית כור. שלשים סאים, וטעמא דרבי אליעזר בן יעקב לא אתפרש:

י. כָּל שֶׁהוּא בְתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע. אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים. תְּבוּאָה בְיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים:

 ברטנורה  (י) כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים אף על פי שאינם ראויים לזריעה עולים למדת בית רובע, ליחשב הרחק בין מין ומין: אכילת הגפן. מה שהגפן תופסת ואוכלת סביבותיה דהיינו כדי עבודתה, עולה למדת בית רובע להשלים עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, דאמרינן לעיל שהוא שיעור בית רובע שצריך להפסיק בין מין למין, וכן הקבר נמי עולה, וכן הסלע, ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי, דאי גבוה עשרה הוי מחיצה ומפסיק בפני עצמו: תבואה בתבואה בית רובע. היתה שדהו זרועה חטין ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע, ובלבד שלא יהיו חטין מקיפים את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת: ירק בתבואה בית רובע. ודוקא במרובע הוא דבעינן הכי, אבל אם רצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה של תבואה עושה אורך שורה של עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים, שהחמירו במרובע טפי מבשורה, והכי אמרינן בירושלמי: רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה, ואין הלכה כרבי אליעזר:

יא. תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי:

 ברטנורה  (יא) תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכתן, אלא שהשבולים מתוך גדלן נכפפים ושוכבים זה על זה וכן כולן: חוץ מדלעת יונית. שעלין שלה ארוכים ומתפשטים ביותר, וכשהן נוטין על גבי תבואה או ירק, הן מסתבכין ומתקשרין יותר מכל שאר מינין ומיחזו כלאים: ופול המצרי. פשול''י בלע''ז: ורואה אני את דבריהן מדברי. שאין בהם מסבכין ומסתבכין כדלעת יונית. וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית:
 



גמרא ברכות דף כ''ד ע''א

אָמַר רִבִּי יִצְחָק טֶפַח בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי, אִילֵימָא לְאִסְתַּכּוּלֵי בָּהּ, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשַׁת, לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים, לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף, אֶלָּא בְאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיַּת שְׁמַע. אָמַר רַב חִסְדָּא, שׁוֹק בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מ''ז) גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת, וּכְתִיב (שם) תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ וְגַם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל, קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ב') כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. אָמַר רַב שֵׁשַׁת, שֵׂעָר בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים. אָמַר רַב חֲנִינָא, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי שֶׁתָּלָה תְּפִלָּיו. מְתִיבִי, הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו יִתְלוּ לוֹ חַיָּיו. דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ (דברים כ''ה) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּאִים לְךָ מִנֶּגֶד, זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו, לָא קַשְׁיָא הָא בָּרְצוּעָה הָא בַּקְּצִיצָה. וְאִי בָּעִית אֵימָא, לָא שְׁנָא רְצוּעָה וְלָא שְׁנָא קְצִיצָה אָסוּר, וְכִי תָּלָה רִבִּי בְּכִסְּתָא תָּלָה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא, מַהוּ דְּתֵימָא תִּבָּעִי הַנָּחָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ וְרָק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה מִתְעַטֵּף, וּכְשֶׁהוּא מְפַהֵק הָיָה מַנִּיחַ יָדוֹ עַל סַנְטְרוֹ. מְתִיבִי, הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר. מְגַהֵק וּמְפַהֵק הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן רַע לוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים נִיכַּר שֶׁהוּא מְכוּעָר. הַרָק בִּתְפִלָּתוֹ כְּאִלּוּ רָק בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בִּשְׁלָמָא מְגַהֵק וּמְפַהֵק לֹא קַשְׁיָא, כָּאן לְאוֹנְסוֹ כַּאן לִרְצוֹנוֹ, אֶלָּא מִתְעַטֵּשׁ אַמִתְעַטֵּשׁ קַשְׁיָא, מִתְעַטֵּשׁ אַמִתְעַטֵּשׁ נַמֵּי לֹא קַשְׁיָא, כָּאן מִלְּמַעְלָה כָּאן מִלְּמַטָּה, דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, הָא מִלְּתָא אִבַּעְיָא לִי בֵּי רַב הַמְנוּנָא, וּתְקִילָא לִי כִּי כּוּלֵי תַלְמוּדַאי, הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה, כַּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַעְלָה:

 רש''י  לאיסתכולי בה. אם אשת איש היא: תכשיטין שבפני'. כומז דפוס של בית הרחם עם תכשיטין שבחוץ אצעדה וצמיד והן הביאו אותו על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק''ש. טפח מגולה בה לא יקרא ק''ש כנגדה: שוק. באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק''ש: גלי שוק. וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגויה ש''מ תאוה היא: זה התולה תפיליו. ביתד יתלו חייו שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכא שיתלו חייו: ברצועה. והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד ורצועה למטה: בכיסתא תלה. בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק. פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחו כריח המאכל שאכל: פיהק. באליי''ר בלע''ז. חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח מהפה מלא כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה: ורק. ע''ג קרקע: וממשמש בבגדו. להעביר הכנה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו. שלא תראה פתיחת פיו: הרי זה וכו'. כאלו אין הקב''ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה: ה''ז מנביאי השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול: המגהק והמפהק ה''ז מגסי הרוח. וי''א ניכר שהוא מכוער גרסי': אלא וכו'. קשיא דאין עיטוש אלא לאונסו: למטה. מפיח בקול: ותקילא לי וכו'. שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם וכו'. שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים וכו'. מן השמים למלאות שאלתו:
 



זוהר שמיני דף ל''ה ע''ב

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹמֵר רִבִּי יִצְחָק פָּתַח (איוב ל''ח) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא חֶדְוָותָא דְכֹלָּא חֶדְוָותָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַטְיָילוּתָא דִילֵיהּ דִּכְתִיב (משלי ח') וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וְאוֹרַיְיתָא כֹלָּא חָד שְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהִי דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא דִּכְתִיב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי בַר נַשׁ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א') וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוֹרַיְיתָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה קָמֵיהּ הָאי בַּר נַשׁ זַמִּין לְמֵחֱטֵי וּלְאַרְגְּזָא קָמָךְ אִי לָא תַאֲרִיךְ רוּגְזָךְ עֲלֵיהּ הֵיךְ יְקוּם בְּעָלְמָא אָמַר לָהּ אֲנָא וְאַתְּ נוֹקִים לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּהָא לָאו לְמַגָּנָא אֶתְקָרֵינָא אֶרֶךְ אַפַּיִם. (ס''א דְּהָא כָל זִמְנָא דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיְּימֵי בְעָלְמָא) רִבִּי חִיָּיא אָמַר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אוּקְמוּהוּ לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּעָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ רִבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵהָכָא (קהלת ב') אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ עָשׂוּהוּ וַדָּאי. וְדָא הוּא צֶלֶם וּדְמוּת. צֶלֶם בִּדְכוּרָא דְּמוּת בְּנוּקְבָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דְאוֹרַיְיתָא ב' וְאוּקְמוּהָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מִפְּנֵי מַה ב' פְּתִיחָא וּסְתִימָא. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָתֵי לְאִתְחַבְּרָא בְאוֹרַיְיתָא הֲרֵי הִיא פְתִיחָא לְקַבְּלָא לֵיהּ וּלְאִשְׁתַּתְּפָא בַהֲדֵיהּ. וּבְשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ סָתִים עֵינוֹי מִינָהּ וְיֵהַךְ לְאָרְחָא אַחֲרָא הֲרֵי הִיא סְתִימָא מִסִטְרָא אַחֲרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִם יוֹם תַּעְזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ וְלָא יִשְׁכַּח פִּתְחָא עַד דְּיֵתוּב לְאִתְחַבְּרָא בָהּ בְּאוֹרַיְיתָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וְלָא יִתְנְשֵׁי מִינָהּ. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא פַתְחָא קָמֵי בְנֵי נְשָׁא וְאַכְרְזָא וְקָרֵי לְהוֹן (משלי ח') אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם א') בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר תְּרֵין תְּרֵין גַּגִּין וְחָד דְּאָחִיד לוֹן מָאי קָא מַיְירִי. אֶלָּא חָד לִשְׁמַיָּא וְחָד לְאַרְעָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָחִיד וְקַבִּיל לוֹן. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תְּלַת נְהוֹרִין (ס''א צְדָדִין אִלֵּין) אִינוּן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דַּאֲחִידָן כַּחֲדָא וְאִינוּן כְּלָלָא דְאוֹרַיְיתָא וְאִלֵּין פַּתְחִין פִּתְחָא לְכֹלָּא. פַּתְחִין פִּתְחָא לִמְהֵימְנוּתָא וְאִלֵּין בֵּיתָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא בַיִת אִקְרוּ דְאִלֵּין אִינוּן בֵּיתָא וּבְגִין כָּךְ שִׁירוּתָא דְאוֹרַיְיתָא ב' דְּהָא הִיא אוֹרַיְיתָא הֲוֵי וְאַסְוָותָא דְעָלְמָא וּבְגִין כָּךְ מָאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וְהָא אִתְּמַר דְּאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא חָד שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִיהִי וּבְגִין דְּאִיהִי שְׁמָא קַדִּישָׁא פַתְחָא בְּבֵ''ית דְאִיהִי כְלָלָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בִתְלַת קִשְׁרֵי מְהֵימְנוּתָא. תָּא חֲזֵי כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמִתְעַטְּרֵי בְעִטְרֵי דְאוֹרַייְיתָא וְאִתְרְחִימוּ לְעֵילָא וְתַתָּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אוֹשִׁיט לוֹן יְמִינֵיהּ (ס''א וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַרְשִׁים לוֹן) כָּל שֶׁכֵּן אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא נַמֵּי בְלֵילְיָא וְהָא אוּקְמוּהָ דְאִינוּן מִשְׁתַּתְּפֵי בִשְׁכִינְתָּא (נ''א בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וְאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא. וְכַד אָתֵי צַפְרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְעַטֵּר לְהוּ בְחַד חוּטָא דְחֶסֶד לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְכָל אִינוּן כּוֹכְבֵי צַפְרָא בְּשַׁעְתָּא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא אָתָאן לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא כֻלְּהוּ מְזַמְּרֵי כַחֲדָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים מָאי וַיָּרִיעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה כד) רוֹעָה הִתְרוֹעֲעָה הָאָרֶץ דְּאִינוּן דִּינִין מִתְתַּבְּרִין וְאַתְבָּרוּ כֻלְּהוּ מִקָּמֵי בֹּקֶר כַּד אַתְעַר בֹּקֶר בְּעָלְמָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְעַל דָּא וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

 תרגום הזוהר  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ': רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, שִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָקוֹם טִיּוּל שֶׁלּוֹ. שֶׁכָּתוּב, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. וְכָל הַתּוֹרָה הִיא שֵׁם אֶחָד קָדוֹשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם. שֶׁכָּתוּב, וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוֹמָן, שֶׁהָיְתָה כְּלִי אוּמָנוּת שֶׁלּוֹ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָאָדָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם. שֶׁכָּתוּב לָשׁוֹן רַבִּים אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַתּוֹרָה, רוֹצֶה אֲנִי לִבְרֹא אָדָם. אָמְרָה לְפָנָיו, אָדָם הַזֶּה עָתִיד לַחֲטוֹא וּלְהַרְגִּיז אוֹתְךְ. אִם לֹא תַּאֲרִיךְ אַפְּךְ עָלָיו, אֵיךְ יִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ, אֲנִי וְאַתְּ נַעֲמִיד אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי לֹא לְחִנָם אֲנִי נִקְרָא אֶרֶךְ אַפַּיִם. רַבִּי חִיָּא אָמַר, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֶעֱמִידוּ אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, שֶׁכָּתוּב, לָשׁוֹן רַבִּים. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, זֶה נִשְׁמָע מִכָּאן, אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. עָשׂוּהוּ וַדַּאי, דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן רַבִּים, וְזֶה הוּא צֶלֶם וּדְמוּת צֶלֶם בִּדְכָר, דְּמוּת בְּנוּקְבָא, וְעַל כֵּן הַתְחָלַת הַתּוֹרָה הִיא ב', וְהֶעֱמִידוּהָ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מִפְּנֵי מַה הַב' פְּתוּחָה מִצַד אֶחָד וּסְתוּמָה מִצַד אֶחָד. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם בָּא לְהִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הִיא פְּתוּחָה לְקַבְּלוֹ וּלְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם סוֹגֵר אֶת עֵינָיו מִמֶּנָּהּ, וְהוֹלֵךְ לְדֶרֶךְ אַחֵר, הֲרֵי הִיא סְתוּמָה מִצַד הָאַחֵר, כְּמוֹ הַב', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יוֹם תַּעֲזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֱזְבְךָּ וְלֹא יִמְצָא פֶּתַח עַד שֶׁיָּשׁוּב וְיִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא יָמוּשׁ מִמֶּנָּהּ. וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה פּוֹתַחַת לִקְרֹא בְּנֵי אָדָם וּמַכְרֶזֶת וְקוֹרֵאת אוֹתָם, אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְגוֹ'. וְכָתוּב, בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹּאמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, ב' הִיא צוּרָת שְׁנֵי גַּגּוֹת, וְקַו אֶחָד הַמְּחַבְּרָם. מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת. אֶלָּא גַּג אֶחָד לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם, גַּג אֶחָד לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָחוּז בָּהֶם וּמְקַבֵּל אוֹתָם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שָׁל. ש אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים הֵם, דְּהַיְנוּ שָׁל. ש קַוִּין, הָאֲחוּזִים יַחַד, וְהֵם כְּלָל הַתּוֹרָה, וְהֵם פּוֹתְחִים פְּתָחִים לַכֹּל, פּוֹתְחִים פְּתָחִים וּמַשְׁפִּיעִים אֶל הָאֱמוּנָה, וְהֵם בַּיִת לַכֹּל. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים בֵּית, כִּי אֵלּוּ שָׁל. ש קַוִּין שֶׁבַּב', הֵם בַּיִת. וּמִשּׁוּם זֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה הִיא ב', כִּי הִיא הַתּוֹרָה, וְהִיא רְפוּאַת הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְהִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, הִיא שֵׁם קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן אֶחָד, וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא שֵׁם קָדוֹשׁ, הִיא מַתְחִילָה בְּב', שֶׁהִיא כְּלָל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֵם שָׁל. ש קְשָׁרִים הַמַּשְׁפִּיעִים עַל הָאֱמוּנָה. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מִתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרוֹת הַתּוֹרָה, וַאֲהוּבִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיט לָהֶם יְמִינוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה גַּם בַּלַּיְלָה, שֶׁהֱעֶמִידוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּתְּפִים בַּשְּׁכִינָה וּמִתְחַבְּרִים יַחַד. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַטֵּר אוֹתָם בְּחוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, שֶׁיִּהְיוּ נוֹדָעִים בֵּין הָעֶלְיוֹנִים וּבֵין הַתַּחְתּוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ כֹּכְבֵי בֹּקֶר, בְּשָׁעָה שֶׁכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בָּאִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּם מְזַמְּרִים בְּיַחַד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים. מַהוּ וַיָּרִיעוּ. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, רוֹעָה הִתְרוֹעְעָה הָאָרֶץ. דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן שְׁבִירָה, כִּי אֵלּוּ הַדִּינִים, הַנִּקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹקִים, נִשְׁבָּרִים, וְכֻלָּם נִשְׁבָּרִים לִפְנֵי הַבֹּקֶר, בָּעֵת שֶׁמִּתְעוֹרֵר הַבֹּקֶר בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וְעַל כֵּן וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. בִּירוּצֵי הַמִּדּוֹת שֶׁל סוֹלֶת חוֹל שֶׁאֵין גַּב הָעִשָּׂרוֹן קדֶשׁ. וּבִירוּצֵי הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן קוֹדֶשׁ לְפִי שֶׁהוּא יוֹרֵד עַל גַּב הַכְּלִי. וּכְלֵי הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וְלָמָּה יִתְקַדְּשׁוּ הַבִּירוּצִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַמּוֹדֵד אֶלָּא לְמַה שֶׁבַּכֶּלִי בִּלְבָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלִי שָׁרֵת לְחוֹל: ב. מַה הָיוּ עוֹשִׂין בְּבִירוּצִין אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר יִקָּרְבוּ עִמוֹ וְאִם לָאו יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְאִם לָאו מַקִּיצִין בָּהֶם הַמִּזְבֵּחַ: ג. כֵּיצַד לוֹקְחִין בָּהֶם עוֹלוֹת הַבָּשָׂר לַשֵּׁם וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים:

 



מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ז'

מַשָׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה כְּבָר נִתְבָּאַר בְּשַׁעַר ה' בְּעִנְיָן הָרְמִיָּה עַיֵן שָׁם. גַּם יָדַעְתָּ כִּי תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר שֶׁנִּפְטַר הוּא נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה. צְדָקָה נִתְבָּאֵר בִּישַׁעְיָה (נח) הֲלֹא פָרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וְגוֹמֵר אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי וּכְתִיב (דברים טו) כִּי בִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר וּכְתִיב (משלי כא) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת וּכְתִיב (תהלים קיב) וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה אוֹתָהּ כִּשְׁאַר מִצְוֹת וְגוֹרֶמֶת חַיִּים לְאָדָם כְּמַעֲשֶׂה דְבִנְיָמִין הַצַדִּיק הַנִּזְכַּר לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. כְּבוֹד שַׁבָּת נוֹדַע כִּי שַׁבָּת שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר בְּשַׁעַר הַזֶּה בִּתְחִלָּתוֹ בְעִנְיַן שַׁבָּת עַיֵּן שָׁם. וּכְתִיב (ישעי' נח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת וְגוֹמֵר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג וְגוֹמֵר וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳוֹתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹמֵר וּמַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי דְזָכָה לִיקַח כָּל הָעוֹשֶׁר הַמּוּפְלָג שֶׁל אוֹתוֹ כּוּתִי. וּמַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹכֵל עַל שֻׁלְחָן זָהָב מַשּׂוּי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם וְעָלָיו כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וְכוּ' אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָל הָעוֹשֶׁר הַזֶּה וְאָמַר קַצָב הָיִיתִי וְאִם הָיִיתִי שּׁוֹחֵט בְּהֵמָה נָאָה הָיִיתִי אוֹמֵר זוֹ לְשַׁבָּת וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עֲשִׁירִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּמֶּה הֵן זוֹכִין מִפְּנֵי שֶׁמְּעַנְּגִין אֶת הַשַׁבָּת:

 



שמיני יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן קְרַב לְמַדְבְּחָא וְעִבֵד יָת חַטָאתָךְ וְיָת עֲלָתָךְ וְכַפֵּר עֲלָךְ וְעַל עַמָא וְעִבֵד יָת קֻרְבַּן עַמָא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ:


 רש''י   קרב אל המזבח. שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת: את חטאתך. עגל בן בקר: ואת עלתך. איל: קרבן העם. שעיר עזים ועגל וכבש. כל מקום שנאמר עגל, בן שנה הוא, ומכאן אתה למד:


(ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: וּקְרַב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכֵס יָת עֶגְלָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: וְקָרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמָא לֵהּ וּטְבַל אֶצְבְּעֵהּ בִּדְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (י) וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וְיָת תַּרְבָּא וְיָת כָּלְיֵתָא וְיָת חִצְרָא מִן כַּבְדָא מִן חַטָאתָא אַסֵק לְמַדְבְּחָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה:



נביאים - שמואל ב - פרק ו

(ז) וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְי בְּעֻזָּה וּמְחָהִי תַמָּן מֵימְרָא דַיְיָ עַל דְּאִשְׁתְּלִי וּמִית תַמָּן עִם אֲרוֹנָא דַיְיָ :


 רש''י   על השל . על השגגה , שהיה לו לדרוש קל וחומר , נושאיו נשא בירדן , הוא עצמו לא כל שכן :


(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּתְקֵיף לְדָּוִד עַל דִּתְרַע יְיָ תִּרְעֲתָא בְּעֻזָּה וּקְרָא לְאַתְרָא הַהוּא אַתְרָא דְּמִית בֵּיהּ עֻזָּה עַד יוֹמָא הָדֵין : (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה: וּדְחִיל דָּוִד מִן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲמַר אֵיכְדֵין יֵעוֹל לְוָתִי אֲרוֹנָא דַיְיָ : (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: וְלָא אֲבָא דָּוִד לְאַפְנָאָה לְוָתֵיהּ יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ לְקַרְתָּא דְדָּוִד וְאַפְנֵיהּ דָּוִד לְבֵית עוֹבַד אֱדוֹם גִּיתָאָה :


 רש''י   עובד אדום . לוי היה , כמו שכתוב בדברי הימים ( א טו יח ) , ומן השוערים היה ( שם ) :

 



כתובים - משלי - פרק כג

(יג) אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת: לָא תִמְנַע מִן טַלְיָא מַרְדּוּתָא מְטוּל דְּאִין מָחֲיַת לֵיהּ בְּשִׁבְטָא לָא מָאֵת : (יד) אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל: אַנְתְּ בְּשִׁבְטָא מָחֲיַת לֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ מְפַלְטַת מִן שְיוֹל : (טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי: בְּרִי אִם חַכִּים לִבָּךְ אַף אֲנָא חָדֵי אֲנָא בְלִבִּי : (טז) וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים: וְנִרְוְזָן כִלְיוֹתִי כַּד יְמַלְלוּן שִּׂפְוָתָיךְ תְּרִיצָתָא :


 רש''י   בדבר שפתיך מישרים . ע''י שחכם לבך :

 



משנה עירובין פרק ב

א. עוֹשִׂין פַּסִין לַבֵּירָאוֹת אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר, אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין וְאַרְבָּעָה פְשׁוּטִין. גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שִׁשָׁה, וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא, וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מֻתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת:

 ברטנורה  (א) עושין פסין לביראות. שברשות הרבים. לפי שהביראות רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכולים למלאות מהן ולהוציא לרשות הרבים. ועושין פסין, שיהיו הפסין עושין [חלל] סביבות הבור רשות היחיד, וימלא ויוציא ויניח שם, ותכנס בהמתו כולה או ראשה ורובה וישקנה: דיומדין. שני עמודין. שכל עמוד מאלו הארבעה נראה כשנים. דיו בלשון יון שנים. וכשנועץ העמוד העשוי כשנים לפאת דרומית מערבית נמצא נוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום, וכשנותן ארבעתן לארבע הפאות נמצא לכל רוח שתי אמות דופן, אמה כנגד אמה, והריוח בינתיים: וארבעה פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח רחב אמה. ובזמן שאין בין פס לפס [מאלו ארבעה] דיומדין אלא עשר אמות או פחות מודה ר' מאיר דאין צריך לפסין פשוטין. ואם יש ביניהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מודה רבי יהודה דצריך פשוטין. לא נחלקו אלא מעשר עד שלש עשרה אמה ושליש, דרבי מאיר אומר צריך פשוטים ורבי יהודה אומר אין צריך. והלכה כר' יהודה: שתי רבקות של שלש שלש בקר. שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב שש בקר עשר אמות, וזהו הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי ר' מאיר. ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין: רבקות. לשון עגל מרבק (שמואל א כח): ר' יהודה אומר של ארבע ארבע. הן שלש עשרה אמה ושליש: קשורות אבל לא מותרות. דלא תימא כעין קשורות ולא קשורות ממש, להכי תנא אבל לא מותרות להחמיר ולמעט ריוח שבינתיים: אחת נכנסת ואחת יוצאת. רבקה אחת של בקר נכנסת ורבקה אחת יוצאת. ויש יותר רוחב משאילו היו שתיהן יוצאות או שתיהן נכנסות. וזו קולא היא, דלא בעינן מצומצמות כל כך:

ב. מֻתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה. מֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִין:

 ברטנורה  (ב) מותר להקריב לבאר. הפסין, ולעשות היקף קצר. ובלבד שיהא משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה שהן שתי אמות. אבל בציר מהכי לא, שמא ימשך אחר פרתו ויוציא הדלי חוץ למחיצה: מותר להרחיק כל שהוא. לעשות היקף גדול כמו שלבו חפץ: ובלבד שירבה בפסין. דכל מה שירחיק מן הבור מרבה בריוח שבין הפסים. וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט [ובין פשוט לדיומד] יותר משלש עשרה אמה ושליש כדברי ר' יהודה שהלכה כמותו:

ג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד בֵּית סָאתַיִם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ בֵית סָאתַיִם אֶלָּא לַגִּנָּה וְלַקַּרְפָּף, אֲבָל אִם הָיָה דִיר אוֹ סַחַר. אוֹ מֻקְצֶה אוֹ חָצֵר, אֲפִלּוּ בֵית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין, אֲפִלּוּ בֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִין:

 ברטנורה  (ג) רבי יהודה אומר עד בית סאתים. לא יעשה היקף גדול לבאר אלא עד בית סאתים: לגינה ולקרפף. שאין הקיפן לדירה: קרפף. היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר: דיר. של בהמות שעושין בשדות, היום כאן ולמחר כאן, כדי לזבלה בגללי בהמה: סחר. [היקף מחיצה] לבהמות [העיר]. ואית דגרסי סהר, בית האסורים: חצר. מקום מגולה שלפני הבתים: מוקצה. רחבה שאחורי הבתים. דכל הני הקיפן לדירה הוא, והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויות לשתיית אדם תשמיש מעליותא הוא: ומותר להרחיק כל שהוא. כלומר כשם שכל אלו שהוקפו לדירה אפילו גדולים עד עשרה כורים מותר לטלטל בהם, כך מותר להרחיק ההיקף של פסי ביראות כל מה שלבו חפץ. וכן הלאה:

ד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסְקָתַן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִין, אֲבָל לְבוֹר הַיָחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבָד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים:

 ברטנורה  (ד) אם היתה דרך הרבים. דרך שרבים בוקעים בה מפסקת בין הפסים: יסלקנה לצדדים. מחוץ לפסים שלא יהיו הרבים מהלכים בין הפסים דמשוו להו כרשות הרבים ומבטלים המחיצה. ואין הלכה כרבי יהודה: בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי שלא התירו פסי ביראות אלא שיהיו המים מצויין לבהמות עולי רגלים וכל זמן שאין שם מים אין לפסין תורת מחיצה: באר היחיד. נמי שרי דבאר מים חיים הן ולא פסקי מיא: לבאר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא. וכן הלכה. ואין מותר למלאות מים להוציא מן הבאר על ידי פסי ביראות אלא כדי להשקות בהמתן של עולי רגלים ובארץ ישראל בלבד, אבל להוציא מים כדי לשתות האדם עצמו, אסור, אלא יורד לבור ושותה או עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

ה. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, הַגִּנָּה וְהַקַּרְפֵּף שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, מֻקֶּפֶת גָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שׁוֹמִירָה אוֹ בֵית דִּירָה, אוֹ שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לָעִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶלָּא בוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא בָהּ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרְכָּהּ פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָה:

 ברטנורה  (ה) ועוד אמר רבי יהודה בן בבא. משום דאמר חדא לחומרא גבי פסין דאמר אין עושין אותן אלא לבאר הרבים והשתא קאמר חומרא אחריתא דאף במוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים, משום הכי תנא ועוד: שומירה. סוכת שומרים. דאע''ג דהוקף לדירה, בית סאתים הוא דשרי, טפי לא: סמוכה לעיר. דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכמוקף לדירה דמי: ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. ולא יותר. ותנא קמא נמי דלעיל דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף ולגינה אבל אם היה דיר או סהר או חצר וכו' כרבי עקיבא קאמר דהיכא דאיכא בית דירה אפילו טובא נמי, וכשלא הוקף לדירה בית סאתים. ומאי בינייהו אמרינן בגמרא דאיכא בינייהו דבר מועט שבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים, ותנא קמא שרי בבית סאתים שלמים, ולרבי עקיבא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא. וכיצד ידענו דבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים. דהא אמרינן בגמרא וכמה הן סאתים, כחצר המשכן, וחצר המשכן כתיב ביה (שמות כז) אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים, ודרשינן מאי חמשים בחמשים, אמרה תורה, טול חמשים שארכו יתר על רחבו, וסבב חמשים הנותרים, לשיעור שבת, דהוו להו שבעים אמה וארבעה טפחים מרובעים. כיצד, עשה מהם חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים, תן אחת למזרחה ואחת למערבה, הרי רחבה שבעים וארכה חמשים, שים אחת לדרום ואחת לצפון, הרי שבעים על שבעים אלא שהקרנות פגומים לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת, טול מן הרצועה החמישית ארבע חתיכות של עשר [על עשר] ושים לארבע קרנות ונתמלאו, טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים [על ששים טפחים] ועשה אותן רצועות של שני טפחים, הרי שלשים רצועות אורך כל אחת עשר אמות, שהן שלש מאות אמה, תן שבעים לכל רוח, הרי שבעים אמות וארבעה טפחים על שבעים אמות וארבעה טפחים אלא שהקרנות פגומים טפחיים על טפחיים, ונשארו בידך עשרים אמה, טול מהם שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו, ונשארו בידך שמונה עשרה אמות וארבעה טפחים אורך ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט, שאם באת לחלקן ולהקיף אין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע דהא בעי למעבד מינה רצועות של רפ''ג [אמות] אורך להקיף הארבע רוחות. כך מצאתי פירוש שטה זו בפירושי רש''י נכון הוא. והרמב''ם בקש חשבונות רבים ולא ירדתי לסוף דעתו. ובמה שאמר רבי עקיבא אפילו אין בה אחת מאלו מטלטלים בתוכה, הלכתא כוותיה. אבל במאי דפליג אחכמים דאמרו לו דלעיל וסבר דשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא, בהא הלכה כחכמים, דבבית סאתים כחצר המשכן שרי, שהוא דבר מועט יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים: אם היתה ארכה יתר על רחבה. ואף על גב דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים, אין מטלטלין, דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה. והלכה כר' יוסי דפליג אדרבי אליעזר ולא בעי מרובעות:

ו. אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא כְבֵית כּוֹר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ, אֲבָל לָהֶם מֻּתָּר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁיוֹצְאִין בְּעַקְרְבָנִין בַּפֶּסַח. וְחִזַּרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי:

 ברטנורה  (ו) אפילו היא כבית כור. אפלוגתא דלעיל קאי אגינה וקרפף: אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב. ולמחר ביטל רשות חצרו לחביריו. שהיה אוסר עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, שהחצר רשות כולן וחלקו אוסר עליהן. הואיל וביטל רשות חצרו ביטל אף רשות ביתו אע''פ שלא פירש, ונעשה אורח אצלם, לפיכך אף ביתו מותר להם, אבל אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר אע''פ שהוא מותר להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כשאר כל אדם הנכנס לבית חבירו שמותר לו להוציא מבית חבירו לחצר דהא רשותא דחד הוא, מכל מקום מביתו אסור הוא להוציא. ולא אמרינן כיון דבטל להו רשות ביתו הרי ביתו כבתיהם, דבשעה שמוציא מביתו לחצר חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהן, כדתנן בהדר עם הנכרי [לקמן בפרק ו' משנה ד'] מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר: שיוצאין בעקרבנין בפסח. משום מרור. ועקרבנין, ירק שעלין שלו דומות לעקרב. ואני שמעתי סיב הגדל סביבות הדקל: ובקשתי לי חבר. לשלשה דברים הללו אם שמע מפיו, ולא מצאתי. ואין הלכה כאחת מהן. דגבי גינה וקרפף לא שרי טפי מבית סאתים. ואנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וביטל רשותו ולא ביטל ביתו אף להם אסור ביתו, אבל מבתיהם לחצר מותר. ועקרבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:
 



גמרא עירובין דף כ''א ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה (משלי כג) בְּנִי אִם חָכָם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. וְאוֹמֵר (שם כז) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (שה''ש ז) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ. לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גָּזֵל וַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שָׁוְא ושְׁבוּעַת שֶׁקֶר, נֵצֵא הַשָּׂדֶה, בֹּא וְאַרְאֱךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדֹּחַק, נָלִינָה בַּכְּפָרִים, אַל תִּקְרֵי בַּכְּפָרִים אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים, בֹּא וְאַרְאֱךָ אֹתָם שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, פִּתַּח הַסְּמָדַר, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, אֵלּוּ בַעֲלֵי גְּמָרָא, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ, אַרְאֱךָ כְּבוֹדִי וְגָדְלִי שְׁבָח בָּנַי וּבְנוֹתַי. אָמַר עוּלָּא אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּתְּחִלָּה הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. קְוֵצוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב, בְּמִי אַתָּה מוֹצְאָן, בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר, בְּמִי שֶׁמַשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר, בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב, כִּי הָא דְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, הֲוָה קָאָזִיל לְבֵי רַב, אַמְרָה לֵיהּ דְבִיתְהוּ, יְנוֹקֵי דִידָךְ מַאי אֶעֱבֵיד לְהוּ, אָמַר לָהּ מִי שְׁלִימוּ קוּרְמֵי בָּאֲגַמֵּי:

 רש''י  שלמה. תקן ערובי חצרות וגזר שלא להוציא מרה''י לרה''י חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבא להתיר מרה''ר לרה''י: ונטילת ידים. לעשות סייג לטהרות: כרכים. מקום שווקים הם וישוב גדול ורגל סוחרים ורוכלין מצויים שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובדי אדמה ועוסקים בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים: ועשה לה אזנים. שתיקן ערובין וידים וגזר על השניות לעריות וע''י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה: שמשכים ומעריב. שחורות לשון שחרית כעורב ל' ערבית: עורב אכזרי על בניו. כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב''ה מזמין להם יתושים ונכנסו לתוך פיהם: קורמי. ירקות. ל''א גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא:
 



זוהר שמיני דף ל''ט ע''א

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק הֲווֹ אַזְלֵי בְאָרְחָא מִבֵּי מְרוֹנְיָיא לְצִפּוֹרִי וַהֲוָה רַבְיָיא חַד שְׁכִיחַ לְגַבַּיְיהוּ בְחַמְרָא בְקִינְטָא דְדוּבְשָׁא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה נֵימָא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר (שיר ז') וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹמֵר. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב דָּא יֵינָא דְאוֹרַיְיתָא דְאִיהוּ טַב דְּהָא יֵינָא אַחֲרָא לָאו אִיהוּ טַב וְיֵינָא דְאוֹרַיְיתָא טַב לְכֹלָּא. טַב לְעָלְמָא דָא וְטַב לְעָלְמָא דְאָתֵי וְדָא יֵינָא דְנִיחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יַתִּיר מִכֹּלָּא וּבִזְכוּ דָא מָאן דִמְרַוֵּי מִיֵּינָא דְאוֹרַיְיתָא יִתְעַר לְעָלְמָא דְאָתֵי וְיִזְכֵּי לְאָחַיָּיא כַּד יוֹקִים קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים הָא תָנֵינָן דַּאֲפִילוּ בְהַהוּא עָלְמָא יִזְכֵּי לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. אָמַר הַהוּא רַבְיָיא אִי כְתִיב וְחִכֵּךְ מִיֵּין הַטּוֹב הֲוֵינָא אַמְרֵי הָכִי אֲבָל כְּיֵין הַטּוֹב כְּתִיב וְלָא מִיֵּין אַשְׁגְּחוּ בֵיהּ אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִי אִימָא מִילָךְ דְּשַׁפִּיר קָא אַמְרַת. אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּמָאן דְּיִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא וְדָבִיק בָּהּ וְהַהוּא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּמַע בְּפוּמֵיהּ וְלָא לָחִישׁ לָהּ בִּלְחִישׁוּ אֶלָּא אָרִים קָלֵיהּ בָּהּ. דְּאוֹרַיְיתָא הָכִי בַּעְיָיא לְאָרָמָא קָלָא דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא לְאָרָמָא רִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וְלָא בִלְחִישׁוּ. כְּיֵין הַטּוֹב כַּחֲמַר טַב דְּלָא שָׁתִיק וְהַהוּא עָתִיד לְאָרָמָא קָלָא. כַּד יִפּוּק מֵהָאי עָלְמָא הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דְּלָא יַסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא וְלָא יִשְׁתְּכַח דְּיִמְחֵי בִּידוֹי דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים אֲפִלּוּ בְהַהוּא עָלְמָא שִׂפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא. תּוּ שְׁמַעְנָא וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הָאי קְרָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְמַר וּבְתוּשְׁבַּחְתָּא אִתְמַר. אִי הָכִי מָאן הוּא דִּמְשַׁבַּח לָהּ בְּהָאי אִי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מַהוּ הוֹלֵךְ לְדוֹדִי הוֹלֵךְ אֵלַי מִבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְהִיא קָא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ דִּכְתִיב חִכּוֹ מַמְתַּקִּים. כָּךְ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (דִּכְתִיב) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב יֵין הַטּוֹב דְּהוּא חַמְרָא דְמִנְטְרָא. הוֹלֵךְ לְדוֹדִי דָּא יִצְחָק דְּאִקְרֵי יְדִיד מִבֶּטֶן. לְמֵישָׁרִים כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים צ''ט) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים לְאִתְכַּלְלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְדָא הוּא מֵישָׁרִים דִּבְגִין חֶדְוָותָא דְהַהוּא חֲמַר טָב אִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא בִימִינָא וְחָדָאן כֹּלָּא (דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים) דְּהָא כֹלָּא מִתְעֲרֵי בְחֵדְוָון וּבִרְכָאָן וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בְּחֵידוּ וּמִתְעֲרֵי לְאַרְקָא בִּרְכָאָן לְתַתָּא. אָתוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק וְנַשְׁקוּ לֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְחָדוּ עִמֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ מָה שְׁמֶךָ אָמַר לֵיהּ יֵיסָא אַמְרוּ רִבִּי יֵיסָא תְּהֵא. יַתִּיר תְּהֵא שְׁכִיחַ בְּעָלְמָא מֵרִבִּי יֵיסָא חַבְרָנָא דְאִסְתְּלַק מִבֵּינָנָא. אַמְרוּ לֵיהּ וּמָאן אָבוּךְ אָמַר לֵיהּ אַפְטַר מֵעָלְמָא וַהֲוָה אוֹלִיף לִי כָּל יוֹמָא תְּלַת מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא וּבְלֵילְיָא תְלַת מִילִין דְּחָכְמְתָא דַאֲגַדְתָּא. וְהַנֵּי מִילֵי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא וְהַשְׁתָּא דִיּוּרִי בְחָד בַּר נַשׁ וְסָלִיק לִי מֵאוֹרַיְיתָא וַאֲנָא אָזִיל כָּל יוֹמָא לַעֲבִידְתֵּיה וּבְכָל יוֹמָא אַהֲדַרְנָא אִינוּן מִלִּין דְּאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק, הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ מִבְּנֵי מְרוֹנְיָא לְצִפּוֹרִי. וְהָיָה נִמְצָא אֶצְלָם יֶלֶד אֶחָד עִם חֲמוֹר, נוֹשֵׂא יַיִן מְרֵקָּח בִּדְבָשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֹאמַר דְּבַר תּוֹרָה וְנֵלֶךְ. קִינְטָא דְּדוּבְשָׁא, פֵּרוּשׁוֹ יַיִן מְרֻקָּח בִּדְבָשׁ, כְּמוֹ גְּלוּסְקִין וְקָנְטִיטוֹן. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק וְאָמַר, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדּוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹ'. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, זֶה יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהוּא טוֹב, כִּי יַיִן אַחֵר, דְּסִ''א, אֵינוֹ טוֹב, וְיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה טוֹב לַכֹּל, טוֹב לָעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ יַיִן שֶׁנֹּחַ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכֹּל. וּבִזְכוּת זֶה, מִי שֶׁמַּרְוֶה עַצְמוֹ מִיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, יִתְעוֹרֵר לָעוֹלָם הַבָּא וְיִזְכֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, כְּשֶׁיָקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצַדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. הִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַהוּא יִזְכֶּה לְדַבֵּר בַּתּוֹרָה, זֶ''שׁ דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. אָמַר הַיֶּלֶד הַהוּא, אִם הָיָה כָּתוּב, וְחִכֵּךְ מִיֵּין הַטּוֹב הָיִינוּ אוֹמְרִים כָּךְ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אֲבָל כְּיֵין הַטּוֹב כָּתוּב, וְלֹא מִיֵּין. הִבִּיטוּ בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּנִי אֱמוֹר דְּבָרֶיךְ, כִּי יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר, אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁמִּי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְדָבוּק בָּהּ, וּדְבַר תּוֹרָה הַהוּא נִשְׁמָע מִפִּיו, וְאֵינוֹ אוֹמְרוֹ בְּלַחַשׁ, אֶלָּא מֵרִים בּוֹ קוֹלוֹ, כִּי כָּךְ צְרִיכִים לְהָרִים קוֹל בַּתּוֹרָה, כִּי כָּתוּב, בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא, לְהָרִים רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בְּלַחַשׁ, הוּא, כְּיֵין הַטּוֹב, דְּהַיְנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֵק, וְהוּא עָתִיד לְהָרִים קוֹל כְּשֶׁיֵּצֶא מֵעוֹלָם הַזֶּה. הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, שֶׁלֹּא יַטֶּה אָז לִימִין וְלִשְׂמֹאל, וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיְּעַכֵּב בַּעֲדוֹ. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, שֶׁאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַהוּא, שְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת תּוֹרָה. עוֹד שָׁמַעְתִּי. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. מִקְרָא זֶה נֶאֱמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְנֶאֱמַר בְּתִשְׁבָּחָהּ, אִם כֵּן מִי הוּא הַמְּשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ בָּזֶה. אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחָהּ, מַהוּ, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, הוֹלֵךְ אֵלָי הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. אֶלָּא וַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת לוֹ, שֶׁכָּתוּב, חִכּוֹ מַמְתַקִּים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. יֵין הַטּוֹב, הוּא יַיִן הַמְּשׁוּמָר, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי, זֶה יִצְחָק, שֶׁנִּקְרָא יְדִיד מִבֶּטֶן. לְמֵישָׁרִים, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, דְּהַיְנוּ לִכְלוֹל הַשְּׂמֹאל, בִּימִין, וְזֶה הוּא מֵישָׁרִים. שֶׁבִּשְׁבִיל הַשִּׂמְחָה שֶׁל יַיִן הַטּוֹב הַהוּא, נִכְלָל הַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין, וְהַכֹּל שְׂמֵחִים, כִּי הַכֹּל מִתְעוֹרְרִים בִּשְׂמָחוֹת וּבְרָכוֹת, וְכָל הָעוֹלָמוֹת נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעוֹרְרִים לְהַשְׁפִּיעַ בְּרָכוֹת לְמַטָּה. בָּאוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׂמְחוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ מַה שִּׁמְךְ. אָמַר לָהֶם יֵיסָא. אָמְרוּ, תִּהְיֶה גָּדוֹל כְּמוֹ רַבִּי יֵיסָא, וְתִהְיֶה נִמְצָא בַּחַיִּים בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵרַבִּי יֵיסָא חֲבֵרֵינוּ, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ. אָמְרוּ לוֹ, וּמִי אָבִיךְ. אָמַר לָהֶם הוּא נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, וְהָיָה מְלַמֵּד לִי כָּל יוֹם שְׁל. שָה דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּבַלַּיְלָה שָׁל. ש דִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁבַּאַגָּדָה. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לָמַדְתִּי מֵאָבִי. וְעַתָּה אֲנִי גָּר עִם אָדָם אֶחָד, וּמוֹנֵעַ אוֹתִי מִתּוֹרָה, וַאֲנִי הוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם לַעֲבוֹדָה. וּבְכָל יוֹם אֲנִי חוֹזֵר אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. הַסֹּלֶת עִם הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן וְלֹא הַנְּסָכִים מְעַכְּבִין אֶת הַזֶּבַח אֶלָּא מֵבִיא אָדָם קָרְבָּנוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו אַחַר עֲשָׂרָה יָמִים אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד צִבּוּר וְהוּא שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ הַנְּסָכִים בִּכְלִי שָׁרֵת אֲבָל אִם נְתָנָן לִכְלִי שָׁרֵת אִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְלִינָה: ב. אֵין מְבִיאִין נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחוֹלִין לֹא יְבִיאֵם לֹא מִן הַתְּרוּמָה וְלֹא מִמַּעֲשַׂר שֵׁנִי וְלֹא מִן הַבִּכּוּרִים וַאֲפִילוּ תּוֹדָה שֶׁמֵּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיאוּ נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחוּלִין:

 



מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ז

לָמוּל אֶת הַבֵּן. אִם מְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא בִּיאַרְנוּ גוֹדֶל שְׂכָרוֹ לְאֵין קֵץ מִכָּל שֶׁכֵּן לְהַכְנִיס בְּנוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁקּוֹדֶם לָאֲחֵרִים. גְּמִילוּת חֲסָדִים וּבִקּוּר חוֹלִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים הֵן מֵאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי וּלְבָנַי מִבֵּין הָאוּמוֹת וְהִיא מִדָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ו') תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם וּכְתִיב (משלי כא) רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִים צְדָקָה וְכָבוֹד וְאַבַּיֵּי דְאָתָא מִבֵּית עֵלִי דְעָסַק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים הוֹסִיפוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹתֵר מִן רַבָּה בַּר נַחְמָנִי רַבּוֹ. וּמַצִילִין מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹם וְדִין חִבּוּט הַקֶּבֶר כְּנִזְכָּר לְעֵיל בְּשַׁעַר ב'. קְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה נִתְבָּאַר בְּשַׁעַר ה' בְּעִנְיַן הַלֵּיצָנוּת. וְנוֹדַע כִּי תַלְמוּד תּוֹרָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת וּתְחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן:

 



שמיני יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְיָת בִּשְׂרָא וְיָת מַשְׁכָא אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:


 רש''י   ואת הבשר ואת העור וגו' . לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלאים, וכלן על פי הדבור:


(יב) וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וּנְכֵס יָת עֲלָתָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לֵּהּ יָת דְמָא וּזְרָקֵהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:


 רש''י   וימצאו. לשון הושטה והזמנה:


(יג) וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת הָרֹאשׁ וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ: וְיָת עֲלָתָא אַמְטִיאוּ לֵהּ לְאֵבָרָהָא וְיָת רֵישָׁא וְאַסֵק עַל מַדְבְּחָא: (יד) וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם וַיַּקְטֵר עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה: וְחַלִיל יָת גַוָא וְיָת כְּרָעַיָא וְאַסֵק עַל עֲלָתָא לְמַדְבְּחָא: (טו) וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן: וְקָרֵב יָת קֻרְבַּן עַמָא וּנְסִב יָת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְנָכְסֵהּ וְכַפֵּר בִּדְמֵהּ כְּקַדְמָאָה:


 רש''י   ויחטאהו. עשהו כמשפט חטאת: כראשון. כעגל שלו:



נביאים - שמואל ב - פרק ו

(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: וּשְׁרָא אֲרוֹנָא דַיְיָ בְּבֵית עוֹבֵד אֱדוֹם גִּתָּאָה תְלָתָא יַרְחִין וּבָרִיךְ יְיָ יַת עוֹבֵד אֱדוֹם וְיַת כָּל בֵּיתֵיהּ :


 רש''י   ויברך ה' וגו' . אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה בנים בכרס אחד , שנאמר ( דברי הימים-א כו ו ח ) : ופעלתי השמיני ; ששים ושנים לעובד אדום :


(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: וְאִתְחֲוָא לְמַלְכָּא דָּוִד לְמֵימָר בָּרִיךְ יְיָ יַת בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם וְיָת כָּל דִילֵהּ בְּדִיל אֲרוֹנָא דַּיְיָ וְאֲזַל דָּוִד וְאַסֵּיק יַת אֲרוֹנָא דַּיְיָ מִבֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם לְקַרְתָּא דְדָּוִד בְּחֶדְוָא : (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: וַהֲוָה כַּד נְטָלוּ נַטְלֵי אֲרוֹנָא דַיְיָ שִׁיתָא זוּגִין וּנְכֵס תּוֹר וּפַטִים : (יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד מְשַׁבַּח בְּכָל תְּקוֹף קֳדָם יְיָ וְדָוִד אָסִיר כַּרְדוּט דְּבוּץ :


 רש''י   מכרכר . מרקד : אפוד בד . מעיל בוץ , פורציינ''ט בלע''ז , ויונתן תרגם : כרדוט ; וכן תרגם יונתן 'מעילים' דתמר אחות אבשלום ( לקמן יג יח ) , כרדוטין :


(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְּׂרָאֵל מַסְקִין יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ בְּיַבָּבָא וּבְקַל שׁוֹפָרָא :
 



כתובים - משלי - פרק כג

(יז) אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְהוָה כָּל הַיּוֹם: לָא נִטַן לִבָּךְ בְּחַטָאֵי אֶלָא בִּדְחַלְתָּא דֶאֱלָהָא כָּל יוֹמָא :


 רש''י   אל יקנא לבך בחטאים . בהצלחתם להיות רשע כמותם :


(יח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת: מְטוּל דְּתֶהֱוֵי לָךְ אַחֲרִיתָא טָבְתָא וְסַכּוּיָךְ לָא נִגְמָר :


 רש''י   כי אם יש אחרית . אם זה משמש בלשון אשר כלו' אשר בעבור זה יש אחרית תקוה אליך :


(יט) שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ: שְׁמַע אַתְּ בְּרִי וְאִתְחַכֵּם וְתָרֵץ לִבָּךְ לְאָרְחָא :


 רש''י   שמע אתה בני וחכם ואשר בדרך לבך . מאחר שתתחכם תוכל ללכת בדרכי לבך כי לב חכם לא ישיאך לעבירה :


(כ) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ: לָא תֶהֱוֵי בְּאִלֵין דַּאֲסֵיטוּן בְּבִישְּׂרָא וּבְאִלֵין דְּרָוְיָן חַמְרָא : (כא) כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה: מְטוּל דְּרָוֵי וְאָסֵיט מִתְמַסְכֵּן וּבִזְעָתָא נַלְבֵּשׁ נִיוּמָא :


 רש''י   כי סובא וזולל יורש . יתמסכן : וקרעים תלביש נומה . העצלות והתנומה תלביש אותך בגדי' קרועים :

 



משנה כתובות פרק י

א. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה. נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא, שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה:

 ברטנורה  (א) מי שהיה. יורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות: שניה ויורשיה קודמים. שהיא בעלת חוב, ויורשי ראשונה באים לירש מאביהן כתובת בנין דכרין, דהא אינון ירתון תנן, לפיכך פורעין את החוב תחלה ומה שנשאר יירשו. ודוקא כשנשבעה השניה על כתובתה אז היא או יורשיה נוטלים כתובתה. אבל אם מתה היא לאחר שמת בעלה ולא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה נוטלים כלום מכתובתה, דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר ממון שאין אדם זוכה בו אלא בשבועה ומת קודם שנשבע, אותו ממון אין אדם מורישו לבניו:

ב. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵתוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. הָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר, אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן. אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים, אֲנַחְנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְתֻבַּת אִמָּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין:

 ברטנורה  (ב) ויתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובה של אחת מרובה משל חברתה, ואומרים בניה כתובת בנין דכרין ניטול, וכן אתם, והשאר נחלוק: חולקים בשוה. כשאר כל הירושות, ואין נוטלים כתובת בנין דכרין: אם אמרו יתומים. בני הכתובה הגדולה: הרי אנו מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן:

ג. הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי, אֵינָן כְּבַמֻּחְזָק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵינוֹ כְלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר:

 ברטנורה  (ג) היו שם נכסים בראוי. כגון עסקא שביד אחרים או הלואה: אינן כבמוחזק. אינן נחשבים להיות כאילו הן מוחזקים בידו ויש כאן מותר דינר: שאין להם אחריות. מטלטלים: שיש להם אחריות. קרקעות. והלכה כרבי שמעון. ואף בזמן הזה דנהיגי דמטלטלי דיתמי משעבדי לבעל חוב, אין כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין אלא בקרקעות:

ד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וָמֵת, כְּתֻבְּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת, שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שֶׁל זָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלשׁ מֵאוֹת, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה. וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב. וְכֵן שְׁלשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:

 ברטנורה  (ד) של זו מנה ושל זו מאתים כו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד. דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. או שלא הניח אלא מטלטלין, שאין דין קדימה במטלטלין: חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה: היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה, אבל במנה שני אין שעבוד לשטר של בעלת מנה: של מנה נוטלת חמשים. בגמרא פריך, שלישית מנה היה ראוי שתטול והיאך נוטלת חמשים שהוא חצי מנה. ומשני, דמתניתין איירי דאמרה לה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו. ומפני שלא נתנה בעלת המאתים לבעלת המנה חלקה במתנה אלא אמרה לה שלא תריב עמה ובשבילה לא יתמעט חלקה, לאחר שלקחה בעלת המנה חמשים נשאר זכות בעלת המאתים שוה עם זכות בעלת השלש מאות במנה וחצי הנשאר, וכל אחת מהן נוטלת ג' דינרי זהב שהן שבעים וחמישה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרים של כסף: היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולם, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות בלבד: של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה. כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים, דין ודברים אין לי עמכם במנה, הלכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים, ומנה השני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, נמצאת בעלת מאתים נוטלת מנה, חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת המנה, וחמשים מהמנה השני שחלקה עם בעלת השלש מאות. והמנה השלישי נוטלת כולו בעלת השלש מאות, נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהם מנה ומחצה, המנה השלישי כולו שנשאר לה וחצי המנה שחלקה עם בעלת המאתים. ובגמרא מסיק דמתניתין רבי נתן היא ואינה הלכה, דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא חולקות בשוה, דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה, הלכך חולקות בשוה, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת המאתים ושלש מאות. אבל בשלשה שהטילו מעות לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות דהתם שבח שהשביחו מעותיהן קא שקלי, דינא הוא שכל אחד יטול לפי מעותיו. ודוקא כשהשביחו מחמת המעות עצמן כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו או פחתו אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון. אבל אם קנו סחורה מן המעות שהטילו לכיס והרויחו בסחורה או הפסידו, אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין ולא לפי הממון, וכך נוטל בהפסד ובשבח מי שנותן בכיס מעות מועטים כמו אותו שנתן מעות מרובים אם לא התנו תחלה שיחלקו לפי ממון. וכן דנים בכל בתי דינים:

ה. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לִשְׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לִשְׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית. הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לִשְׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לִשְׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכֶּרֶת, אַף הִיא לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. הָיוּ יוֹצְאוֹת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד, כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם, שָׁעוֹת. הָיוּ כֻלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

 ברטנורה  (ה) הראשונה קודמת לשניה. אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשניה שזמנה מאוחר. וכן כולם: הראשונה נשבעת לשניה. אם שניה טוענת השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי. ואף שלישית תאמר כן לשניה, ורביעית לשלישית. אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שאין שם יורש בעל חוב אחר שישביעה: בן ננס אומר כו'. פלוגתייהו דת''ק ובן ננס מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו השלש נשים הראשונות, שאינה שלו, שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעליה ויטלוה, וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל. תנא קמא סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הלכך למה תשבע, אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר. ובן ננס סבר, בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, ואם תחזיק זאת אין השלישית יכולה לחזור עליה, ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום. והלכה כתנא קמא. וממילא שמעינן שאם תפסה מטלטלין שצריכה לישבע לדברי הכל כיון שאין דין קדימה במטלטלין ומה שגבה גבה:

ו. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ וְהָרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. וְכֵן בַּעַל חוֹב. וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב:

 ברטנורה  (ו) וכתבה ראשונה ללוקח וכו'. וכגון שקנו מידה. ובגמרא פריך, ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. ומשני, כגון שמכר הבעל שדה זו לאיש אחר קודם לזה ולא רצתה האשה לחתום לו, ולזה חתמה, דאם איתא דנחת רוח עושה לבעלה היתה חותמת לראשון: פשרה. ביצוע. לא כולו לזה ולא כולו לזה. ולשון פושרין הוא, לא חמים ולא קרים: וכן בעל חוב. ושני לקוחות. ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך, בעל חוב נוטל מיד הראשון, שהרי אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום שתגבה ממנו, שחובו כנגד שניהם ולוקח ראשון מוציא מיד השני, ובעל חוב חוזר ומוציא אף זו מן הראשון, ולוקח שני מבעל חוב, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה: וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה, וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך, האשה מוציאה מיד לוקח ראשון, והוא מן השני, והשני מן האשה [והאשה מן הראשון] ולוקח ראשון מיד השני, וחוזרים חלילה:
 



גמרא כתובות דף נ' ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלְּקוֹחוֹת. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף לְרִבִּי אַבְהוּ דַהֲוָה קָאֵי בְּאוֹכְלוֹסָא דְאוּשָׁא, אָמַר לֵיהּ מַאן מָארֵיהּ דִּשְׁמַעְתָּא דְאוּשָׁא, אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, תָּנָא מִינֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְחָא לֵיהּ בְּכִיסְּתֵיהּ. (תהלים קז) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת, וְכִי אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְכָל עֵת, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן. (שם קיב) הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, רַב הוּנָא וְרַב חַסְדָּא, חַד אָמַר זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ, וְחַד אָמַר זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. (שם קכח) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתוּ לְאִנְצוּיֵי:

 רש''י  שמכרה בנכסי מלוג. מהקרן: הבעל מוציא. דשווינהו רבנן כלוקח. והוא לוקח ראשון: באוכלסא. אסיפת בני אדם: תנא מיניה. דרבי יוסי בר חנינא מריה הוא: זה הזן בניו ובנותיו הקטנים. שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינם חיוב עליו בהם: הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואעפ''כ צדקתו עומדת לעד: זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על שטרח ללמד לתלמידים: זה הכותב. הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד: לאנצויי. מי קרוב וקודם לנחלה:
 



זוהר שמיני דף מ' ע''א

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח (דברים ל''ב) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן קַדִּישִׁין וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בָעֵי לְקַדְּשָׁא לוֹן. תָּא חֲזֵי יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין. כָּל חַיֵּי עָלְמָא דְיַרְתִין כֹּלָּא תַּלְיָין בְּהַהוּא עָלְמָא דְאָתֵי בְגִין דְּאִיהוּ חַיִּין דְּכֹלָּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְהוּא אֲתַר יַיִן דִּמְנַטְּרָא שָׁאֲרֵי (וְאִקְרֵי יַיִן) וּמִתַּמָּן נַפְקִין חַיִּין וּקְדוּשָׁאָן לְכֹלָּא. וְיַיִן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין יַיִן דְיִשְׂרָאֵל אַחֲרָא וְדָא בְדָא תַלְיָא דְּהָא יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא בֵּיהּ נָטִיל חַיִּין וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי עֵץ חַיִּים עֵץ מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי חַיִּים וְנַפְקֵי מִתַּמָּן חַיִּין וְעַל דָּא מְבָרְכִין לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַּיַּיִן. וְיַיִן דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא כְּהָאי גּוֹוָנָא. גּוֹי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה דְּאִיהוּ מְסָאַב וּמָאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ יִסְתְּאַב כַּד יִקְרַב בְּיַיִן דְּיִשְׂרָאֵל הָא יִסְתְּאַב וְאָסִיר כָּל שֶׁכֵּן הַהוּא יַיִן דְּאִיהוּ עָבִיד. וְעַל דָּא לָא תֵימָא דְדָא הוּא בִלְחוֹדוֹי אֶלָּא כָל מַה דְּעַבְדֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא כֹּלָּא הוּא כְעֵין דוּגְמָא דִלְעֵילָא כָּל שֶׁכֵּן יַיִן דְּקָאִי בַּאֲתַר עִלָּאָה דוּגְמָא דְיַיִן דִּמְנַטְּרָא. בְּגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל שַׁתְיָין יַיִן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְעֲבִיד כִּדְקָא חֲזֵי בִקְדוּשָׁה כְגוֹוָנָא דְיִשְׂרָאֵל לְעֵילָא דְשָׁתֵי וְאִשְׁתָּרְשָׁא וְאִתְבָּרְכָא בְהַהוּא יַיִן עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְלָא שָׁתָאן יַיִן דְּאִתְעֲבִיד בִּמְסָאֲבוּתָא ומִסִטְרָא דִּמְסָאֲבוּתָא דְהָא בֵּיהּ שַׁרְיָיא רוּחָא דִּמְסָאֲבוּתָא (וְלָאו. הוּא מִסִטְרָא דְּיִשְׂרָאֵל) וּמָאן דְּשָׁתֵי לֵיהּ (בַּהֲדַיְיהוּ) אִסְתְּאַב רוּחֵיהּ וְאִסְתְּאַב אִיהוּ וְלָאו הוּא מִסִטְרָא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְעָלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא הַהוּא עָלְמָא דְאָתֵי יַיִן דִּמְנַטְּרָא אִיהוּ וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין בַּעְיָין לְנַטְּרָא דָא עַל כֹּלָּא בְּגִין דְּיִתְקְשַׁר בַּאֲתַר דְּעָלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ בְּיַיִן אִתְבְּרִיךְ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יַתִּיר מִכֹּלָּא בְגִין דְּאִיהוּ חָדֵי לְסִטְרָא שְׂמָאלָא וּבְגוֹ חֶדְוָותָא דִילֵיהּ אִתְכְּלִיל בִּימִינָא וְכַד אִתְעֲבִיד כֹּלָּא יְמִינָא כְּדֵין שְׁמָא קַדִּישָׁא בְחִידוּ וּבִרְכָאָן מִשְׁתַּכְּחֵי בְכֻלְּהוּ עָלְמִין ובְעוֹבָדָא דִלְתַתָּא יִתְעַר עוֹבָדָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא מְזַמְּנֵי יַיִן לָקָבֵיל יַיִן וּבְגִין דְּאִיהוּ מְנַטְּרָא לְעֵילָא בָעֵי לְנַטְּרָא לֵיהּ לְתַתָּא וְכָל נְטִירוּ דִילֵיהּ קְדוּשָׁה הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּמָאן דְּפָגִים לֵיהּ לְתַתָּא בְסִטְרָא דִמְסָאֲבוּתָא יִסְתְּאַב אִיהוּ בְהָאי עָלְמָא וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְעָלְמָא דְאָתֵי אֲתַר דְּהַהוּא יַיִן דְּמִנְטְרָא שַׁרְיָיא. הוּא לָא נָטִיר לָא יִתְנְטַר הוּא לְעָלְמָא דְאָתֵי. הוּא סָאִיב לֵיהּ יִסְאֲבוּן לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהוּא יַיִן דְּעָלְמָא דְאָתֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דִמְקַדְּשֵׁי נַפְשַׁיְיהוּ בִקְדוּשָׁה עִילָאָה וְנַטְרֵי מַה דְאִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא וּמְקַדְּשֵׁי לְמַלְכָּא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה דָא. זַכָּאִין אִינוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְקַדְּשָׁם, בֹּא וּרְאֵה, יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, כָּל חַיֵּי עוֹלָם שֶׁיּוֹרְשִׁים, הַכֹּל תָּלוּי בָּעוֹלָם הַבָּא הַהוּא, מִשּׁוּם שֶׁהוּא חַיִּים שֶׁל הַכֹּל, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיַּיִן הַמְּשׁוּמָר שׁוֹרֶה שָׁם, וּמִשָּׁם, יוֹצְאִים חַיִּים וּקְדֻשָּׁה לַכֹּל. וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הוּא קָדוֹשׁ בִּשְׁבִיל הַיַּיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַחֵר לְמַעְלָה, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי, שֶׁיַּיִן שֶׁלְּמַטָּה תָּלוּי וּמְכוּוָן כְּנֶגֶד יַיִן שֶׁלְּמַעְלָה. כִּי יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, לוֹקֵחַ בּוֹ, בַּיַּיִן, חַיִּים, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא עֵץ חַיִּים, דְּהַיְנוּ עֵץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא חַיִּים, וְיוֹצֵא מִשָּׁם חַיִּים. וְעַל כֵּן מְבָרְכִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּיִן, כִּי יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הוּא כְּמוֹ זֶה הַיַּיִן שֶׁל מַעְלָה. עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁהוּא טָמֵא, וּמִי שֶׁיִּקְרָב אֵלָיו יִטְמָא, כְּשֶׁיִּקְרָב וְיִגַּע בְּיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נִטְמָא הַיַּיִן וְאָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַיַּיִן עַצְמוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁהוּא טָמֵא. וְעַל כֵּן, אַל תֹּאמַר שֶׁזֶּה בִּלְבָד, דְּהַיְנוּ יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הוּא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה הַכֹּל הוּא כְּעֵין דּוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, כָּל שֶׁכֵּן יַיִן הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, בַּדּוֹמֶה לְיַיִן הַמְּשׁוּמָר. מִשּׁוּם זֶה, יִשְׂרָאֵל שׁוֹתִים יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּרָאוּי בִּקְדֻשָּׁה, כְּעֵין יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, שֶׁשּׁוֹתֶה וּמִשְׁתָּרֵשׁ וּמִתְבָּרֵךְ בַּיַּיִן הַהוּא הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינָם שׁוֹתִים יַיִן שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּטוּמְאָה, וּמִצַד הַטּוּמְאָה, כִּי בּוֹ שׁוֹרֶה רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה אוֹתוֹ נִטְמָא רוּחוֹ, וְהוּא נִטְמָא, וְאֵין הוּא מִצַד יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּי עוֹלָם הַבָּא, שָׁם הוּא יַיִן הַמְּשׁוּמָר. וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים צְרִיכִים לִשְׁמֹר זֶה יוֹתֵר מֵהַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁנִּקְשָׁר בְּמָקוֹם דְּעוֹלָם הַבָּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּמִשּׁוּם זֶה בַּיַּיִן מִתְבָּרֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מֵבַּכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשַׂמֵּחַ צַד שְׂמֹאל, וּבְתוֹךְ שִׂמְחָתוֹ נִכְלָל בַּיָּמִין וּכְשֶׁנַּעֲשֶׂה הַכֹּל יָמִין, בִּז''א, אָז הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, בְּשִׂמְחָה וְהַבְּרָכוֹת נִמְצָאוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן מְזַמְנִים יַיִן לְמַטָּה, כְּנֶגֶד יַיִן שֶׁלְּמַעְלָה. וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא יַיִן עִלָאָה צְרִיכִים לִשְׁמֹר אוֹתוֹ לְמַטָּה מִמַּגָּע נָכְרִי, וְכָל הַשְּׁמִירָה שֶׁלּוֹ הוּא קְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי שֶׁפּוֹגֵם אוֹתוֹ לְמַטָּה בְּצַד הַטּוּמְאָה, יִטָּמֵא הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁשָּׁם הַמָּקוֹם שֶׁיַּיִן הַמְּשׁוּמָר הַהוּא שׁוֹרֶה בּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לֹא שָׁמַר הַיַּיִן לְמַטָּה, אֵינוֹ מְשׁוּמָר לָעוֹלָם הַבָּא. הוּא טִמֵּא אוֹתוֹ, אֶת הַיַּיִן, יְטַמְּאוּ אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַהוּא, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בַּיַּיִן הַהוּא שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, הַמְּקַדְּשִׁים עַצְמָם בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְשׁוֹמְרִים מַה שֶּׁצָרִיךְ לִהְיוֹת מְשׁוּמָר, הַזּוֹ. אַשְׁרֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. כָּל שִׁיעוּרֵי הַנְּסָכִים הָאֲמוּרִים בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל וּמִנְיַן אוֹתָן הַקָּרְבָּנוֹת וְסִדְרֵי הָעֲבוֹדָה הַכְּתוּבִים שָׁם כֻּלָּם מִלּוּאִים הֵם וְאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת אֶלָּא הַנָּבִיא צִוָּה וּפִירֵשׁ כֵּיצַד יִהְיוּ מַקְרִיבִין הַמִּלּוּאִין עִם חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בַּיִת שְׁלִישִׁי: ב. וּכְשֵׁם שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ דְּבָרִים שֶׁאֵין כְּמוֹתָן לְדוֹרוֹת וְהִקְרִיבוּ בְּשַׁבָּת כָּךְ הַנָּשִׂיא מַקְרִיב חֲנֻכָּתוֹ בְּשַׁבָּת לֶעָתִיד כַּאֲשֶׁר מְפוֹרָשׁ שָׁם וְכֵן קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי מִלּוּאִים הָיוּ וְאֵינָן נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת אֲבָל דְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁפִּירַשְׁנוּ כְּמוֹ שֶׁהֶעֱתִיקוּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּינוּ אֵין לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם וְאֵין לִגְרוֹעַ:

 



מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ז'

קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה יָדַעְתָּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ הוֹרֵג כַּמָּה רְבָבוֹת מַזִּיקִין הַמְּצוּיִין בַּלַּיְלָה וּבִפְרַט בַּעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ לְמַעֲלָה וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קמט) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגוֹמֵר. קִימָה אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה זוּלַת הֱיוֹתוֹ מִכְּלַל אֲבֵילֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם (ישעי' מו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ כִּי גַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְאַבֵּל וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי וְגוֹמֵר. גַּם בְּעוֹסְקוֹ אָז בַּתּוֹרָה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין רִנָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ וּכְתִיב (איכה ב) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה וְלֹא זָכָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִהְיוֹת חַי וְקַיָּים בָּעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא עַל זֶה הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קיט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ וּבְכָל סֵפֶר הַזֹּהַר נִתְבָּאַר שְׁבַח הַמִּצְוָה הַזוּ לְאֵין קֵץ. גַּם מַשְׁרֶה רוּחַהַקֹּדֶשׁ עַל הָאָדָם כְּנִזְכַּר שָׁם בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת:

 



שמיני יום רביעי

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט: וְקָרֵב יָת עֲלָתָא וְעָבְדַהּ כִּדְחָזֵי:


 רש''י   ויעשה כמשפט. המפורש בעולת נדבה בויקרא (פרק א) :


שני(יז) וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר: וְקָרִיב יָת מִנְחָתָא וּמְלָא יְדֵהּ מִנַהּ וְאַסֵק עַל מַדְבְּחָא בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא:


 רש''י   וימלא כפו. היא קמיצה: מלבד עלת הבקר. כל אלה עשה אחר עולת התמיד:


(יח) וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וּנְכֵס יָת תּוֹרָא וְיָת דִכְרָא נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי לְעַמָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמָא לֵהּ וּזְרָקֵהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (יט) וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד: וְיָת תַּרְבַּיָא מִן תּוֹרָא וּמִן דִכְרָא אֲלִיתָא וְחָפֵי גַוָא וְכָלְיֵתָא וַחֲצַר כַּבְדָא:


 רש''י   והמכסה. חלב המכסה את הקרב:


(כ) וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה: וְשַׁוִיאוּ יָת תַּרְבַּיָא עַל חֶדְוָתָא וְאַסֵק תַּרְבַּיָא לְמַדְבְּחָא:


 רש''י   וישימו את החלבים על החזות. לאחר התנופה נתנן כהן המניף לכהן אחר להקטירם, נמצאו העליונים למטה:


(כא) וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה: וְיָת חֶדְוָתָא וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵים אַהֲרֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד מֹשֶׁה:



נביאים - שמואל ב - פרק ו

(טז) וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: וַהֲוָה אֲרוֹנָא דַיְיָ אָתָא לְקַרְתָּא דְדָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אִסְתְּכִיאַת מִן חֲרַכָּא וַחֲזַת יַת מַלְכָּא דָּוִד מְרַקֵּד וּמְשַׁבַּח קֳדָם יְיָ וּבְסָרַת עֲלוֹהִי בְּלִבָּהּ : (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים: וְאַיְתִיאוּ יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ וְאָקִימוּ יָתֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ בְּגוֹ מַשְׁכְּנָא דִּי פְרַס לֵיהּ דָּוִד וְאַסֵּיק דָּוִד עֲלָוָן קֳדָם יְיָ וְנִכְסַת קוּדְשִׁין : (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת: וְשֵׁיצֵי דָּוִד מִלְּאַסָּקָא עֲלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וּבָרִיךְ יַת עַמָּא בִּשְׁמָא דַיְיָ צְבָאוֹת : (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: וּפַלֵּיג לְכָל עַמָּא לְכָל הֲמוֹנָא דְּיִשְּׂרָאֵל לְמִגְּבַר וְעַד אִתָּא לִגְבַר גְּרִיצְתָא דִּלְחֵם חֲדָא וּפִלּוּג חָד וּמְנָתָא חֲדָא וַאֲזַל כָּל עַמָּא גְּבַר לְבֵיתֵיהּ :


 רש''י   ואשפר . אחד מששה בפר ( פסחים לו ב ) : אשישה אחת . גרבא דחמרא ( שם ) :


(כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וְתַב דָּוִד לְבָרָכָא יַת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ וּנְפָקַת מִיכַל בַּת שָׁאוּל לָקָדָמוּת דָּוִד וַאֲמָרַת מָה אִתְיַקַּר יוֹמָא דֵין מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל דְּאִתְגְּלִי יוֹמָא דֵין לְעֵינֵי אַמְהוֹת עַבְדוֹהִי כְּמָא דְחָלִיץ וּמִתְגְּלֵי חָד מִן סְרִיקַיָא :


 רש''י   אחד הרקים . ( תרגום : ) חד מן סריקיא ( לשון תרגום יונתן ) :


(כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה: וַאֲמַר דָּוִד לְמִיכַל קֳדָם יְיָ דִּי אִתְרְעֵי בִּי מֵאָבוּךְ וּמִכָּל בֵּיתֵיהּ לְפַקָּדָא יָתִי לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל עַמָּא דַיְיָ עַל יִשְּׂרָאֵל וְשַׁבָּחִית קֳדָם יְיָ :
 



כתובים - משלי - פרק כג

(כב) שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ: קַבֵּל מִן אֲבוּךְ דֵּין יַלְדָךְ וְלָא תְשׁוּט מְטוּל דְּסֵיבַת אִמָךְ : (כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה: קוּשְׁטָא קְנֵי וְלָא תְזַבֵּין חָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא וּבְיוּנָא :


 רש''י   אמת קנה . ואם לא תמצא ללמוד בחנם למוד בשכר ואל תאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמדנה בשכר :


(כד) (גול) גִּיל (יגול) יָגִיל אֲבִי צַדִּיק (יולד) וְיוֹלֵד חָכָם (וישמח) יִשְׂמַח בּוֹ: מְדוּץ נְדוּץ אֲבוּי דְּצַדִיקָא וּמַן דְּמוֹלִיד חַכִּימָא נֶחֱדֵי בֵיהּ : (כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ: יֶחֱדֵי אֲבוּךְ וְאִמָךְ וְתֵדוּץ תּוּלְדָתָךְ : (כו) תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי (תרצנה) תִּצֹּרְנָה: הַב לִי בְּרִי לִבָּךְ וְעַיְנָךְ תִּנְטְרָי אָרְחָתָי : (כז) כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה: מְטוּל דְּגוּמְצָא זַנְיְתָא וּבֵירָא דְעָקָא נוּכְרִיתָא :


 רש''י   ובאר צרה . אשטריינ''א בלעז :

 



משנה בבא בתרא פרק ו

א. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְלֹא צִמְּחוּ, וַאֲפִלּוּ זְרַע פִּשְׁתָּן, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

 ברטנורה  (א) המוכר פירות. סתם ולא פירש לאכילה או לזריעה: אפילו זרע פשתן. דרובא קונים אותו לזריעה. מצי למימר אני לאכילה מכרתיו דאין הולכים בממון אחר הרוב: רשב''ג אומר וכו'. בגמ' מוקי כולה מתניתין אליבא דרשב''ג וחסורי מחסר' והכי קתני. אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. הא זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן דברי רשב''ג. שרבן שמעון ב''ג אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן. דהוי מקח טעות דודאי לזריע' זבנינהו:

ב. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע טִנּוֹפֶת לַסְאָה. תְּאֵנִים, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מְתֻלָּעוֹת לַמֵּאָה. מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לַמֵּאָה. קַנְקַנִּים בַשָּׁרוֹן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטַסְיָאוֹת לַמֵאָה:

 ברטנורה  (ב) המקבל פירות. שקנה תבואה מחברו. הלוקח מקבל עליו רובע טנופת לכל סאה. דדרך תבואה בכך ולא יותר: עשר מתולעות. אכולות מתולעים לכל מאה. דהיינו א' מעשר: קוססות. יין רע אם המרתף של חביות גדולות מקבל עליו עשר חביות גדולות ואם המרתף של כדות מקבל עליו י' כדות. ודוקא כשאמר מרתף זה אני מוכר לך ולמקפה כלומר לשום בתוך התבשיל אבל אם אמר מרתף של יין אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכלו יפה שייך של מקפה צריך שיהיה יפה ומתקיים שאין מסתפקים ממנו אלא מעט מעט. ואם אמר סתם. יין אני מוכר לך. ולא זכר למקפה נותן לו יין בינוני הנמכר בחנות. ואם אמר מרתף זה אני מוכר לך. ולא הזכיר יין. אפילו כולו חומץ הגיעו: קנקני' בשרון. בארץ המישור: מקבל עליו י' פיטסיאות. שאינן מבושלות כל צרכן. והן שואבות היין ומזיעות אותו:

ג. הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְהֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיִּיִנוֹ מַחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת. וְיָשָׁן, מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד. וּמְיֵשּׁן, מִשֶּׁל שָׁלשׁ שָׁנִים:

 ברטנורה  (ג) אינו חייב. המוכר באחריותו. דבשעת מכירה יין הוה. ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח דאי בכליו של מוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ולא מצי המוכר אמר ליה למה השהית אותו בקנקנים כל כך. את הוא דאפסד' דמצי האיך א''ל הא מעיקר' הודעתיך שלא היה בדעתי להסתפק מן היין אלא מעט מעט: ואם ידוע שיינו מחמיץ. שאינו מתקיים ואידך א''ל דלא בעי ליין אלא למקפה ולשהותו ליקח ממנו מעט מעט: הרי זה מקח טעות. דהוה ליה לאודועי שאין יינו מתקיים: מבושם. דרכו להתקיים עד העצרת. ומשם ואילך החום מקלקלו: וישן. אם מכר לו יין על מנת שהוא ישן. נותן לו משל אשתקד מן השנה שעברה הקודמת לזו:

ד. הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת (וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵית) חַתְנוּת לִבְנוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ, בּוֹנֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רֶפֶת בָּקָר הוּא זֶה. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת רֶפֶת בָּקָר, בּוֹנֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ. בַּיִת קָטָן, שֵׁשׁ עַל שְׁמוֹנֶה. גָדוֹל, שְׁמוֹנֶה עַל עֶשֶׂר. טְרַקְלִין, עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר. רוּמוֹ כַּחֲצִי אָרְכּוֹ וְכַחֲצִי רָחְבּוֹ. רְאָיָה לַדָּבָר, (הֵיכָל). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, (הַכֹּל) כְּבִנְיַן הֵיכָל:

 ברטנורה  (ד) בית חתנות לבנו. שדרך אדם לעשות לבנו בית כשנושא אשה: ובית אלמנות לבתו. כשמת בעלה ושבה אל בית אביה אבל בחיי בעלה היא אצל בעלה. שאין דרך חתן לדור עם חמיו: רפת בקר הוא זה. וצריך לעשותו גדול יותר: בית קטן. הפחות שבבתים הוא שש על שמונה. והמוכר מקום לחברו סתם לעשות לו בית. צריך שיהיה שש על שמנה: גדול. ואם פיר' לעשות לו בית גדול: טרקלין. עשוי למושב שרים: רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. אכולהו קאי דהיינו בבית קטן רומו שבעה ובבית גדול תשעה וטרקלין עשר: ראיה לדבר היכל. שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים. שהם חצי ארכו ורחבו: הכל כבנין היכל. איכא דאמרי הא דתנן לעיל רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. ראיה לדבר היכל. רשב''ג קתני לה שרשב''ג אומר הכל כבנין היכל. ואיכא דאמרי רשב''ג פליג את''ק ואתמוהי קא מתמה וכי הכל בונים כבנין היכל. אין הדבר תלוי אלא במנהג המדינה:

ה. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בוֹר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶּׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ וּמַשְׁקָהּ מִבּוֹרוֹ אֶלָּא מְמַלֵּא וּמַשְׁקָהּ מִבַּחוּץ, וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתַחַת וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתָחַת:

 ברטנורה  (ה) בשעה שבני אדם נכנסים. ביום ולא שיטריחוהו לעמוד בלילה: וזה עושה לו פותחת. שלא יגנוב בעל הבית ממי בורו. ובעל הבית עושה לו פותחת אחרת באותו פתח הפתוח לבור. שלא יוכל לבא לשאוב בלא דעת בעל הבית ולא יבא לעולם בביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו. ומשום חשד אשתו תקנו כן:

ו. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ גִנָּה לִפְנִים מִגִּנָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדָּרֶךְ. נָתְנוּ לוֹ דֶרֶךְ מִן הַצַד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְזֶה וָזֶה אֵינָם רַשָּׁאִים לְזָרְעָהּ:

 ברטנורה  (ו) מי שיש לו גינה. ונתרצה חיצון לתת לפנימי דרך באמצע שדהו: ולא יכנס מתוכה. דכיון דמזיקו היזק גדול שעובר באמצע שדהו אנן סהדי דלא נתרצה לו אלא לצורך גינה בלבד ולא שיכנס לצורך תשמיש אחר: והחיצון זורע. דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן סהדי דלא מחל לו הדרך לגמרי. ושלא יוכל הוא לזרעה: והחיצון זורע. דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן סהדי דלא מחל לו הדרך לגמרי. ושלא יוכל הוא לזרעה: זה וזה אינם רשאין לזורעה. דכיון דמן הצד הוא. להילוך גרידא יחדוהו לו:

ז. מִי שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַד, מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ. דֶּרֶךְ הַיָּחִיד, אַרְבַּע אַמּוֹת. דֶּרֶךְ הָרַבִּים, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, אֵין לָהּ שִׁעוּר. דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר, אֵין לָהּ שִׁעוּר. הַמַּעֲמָד, דַּיָּנֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ, בֵּית אַרְבַּעַת קַבִּין:

 ברטנורה  (ז) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. שהחזיקו רבים לעבור שם לעולם: ושלו לא הגיעו. ויש לרבים ב' הדרכים. דקיי''ל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו: דרך היחיד. המוכר לחברו דרך תוך שדהו צריך ליתן לו ד' אמות: דרך המלך אין לו שעור. שהמלך פורץ גדר לפניו לעשות לו דרך: דרך הקבר. שנושאין המת לקברו אין לו שעור. תקנת חכמים היא משום יקרא דמת. ולא שיכולים לפרוץ גדר כדרך המלך אלא שיכולים המלוים את המת לעבור על גבי זרעים ואין צריכים לנטות לכאן ולכאן: בית ארבעת קבין. היא (שלשים ושלש אמות ב' טפחים) רוחב באורך חמשים אמה. ומקום המעמד הוא שהיו עושים שבעה מעמדות. שבעה מושבות. כשהיו חוזרין מלקבור המת. כנגד שבעה הבלים שבתחלת ספר קהלת:

ח. הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמוֹנָה כוּכִין, שְׁלשָׁה מִכָּאן וּשְׁלשָׁה מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן, וְכוּכִין אָרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת וְרוּמָן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה שֵׁשׁ אַמּוֹת עַל שְׁמוֹנֶה, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָׂר כּוּךְ, אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן וּשְׁלשָׁה מִכְּנֶגְדָּן וְאֶחָד מִימִין הַפֶּתַח וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל, וְעוֹשֶׂה חָצֵר עַל פִּי הַמְּעָרָה שֵׁשׁ עַל שֵׁשׁ כִּמְלֹא הַמִּטָּה וְקוֹבְרֶיהָ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁתּי מְעָרוֹת, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַרְבַּע לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַסָלַע:

 ברטנורה  (ח) המקבל מחברו. בקבולת שיחפור לו קבר: ארבע אמות. רוחב. ושש באורך: שמונה כוכין. שמנה קברים: שלשה מכאן ושלש מכאן. לשני צדדין של אורך המערה. ושנים כנגד הנכנס למערה וכל קבר וקבר ארבע אמות אורך. ורוחב ששה טפחים ורום שבעה. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדים. אמה ומחצה, ובין השנים שמכנגד. שתי אמות: הכל לפי הסלע. אם המקום קשה אין המקבל חייב לחפור אלא שש אמות באורך וארבע ברוחב כדברי ת''ק. ואם המקום רך ותיחוח. חייב המקבל לחפור שש על שמנה כדברי רבי שמעון. והלכה כת''ק:
 



גמרא בבא בתרא דף צ''ח ע''א

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, חַמְרָא מַזְלָא דְמָארֵיהּ גָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב) וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְגוֹ'. אָמַר רַב מָרִי, הַאי מַאן דְּיָהִיר אֲפִילוּ אֲאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ לֹא מִיקְבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) גֶּבֶר יָהִיר לֹא יִנְוֶה מַאי לֹא יִנְוֶה בַּנָּוֶה שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, כָּל הַמִּתְגָּאֶה בְּטַלִּית שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב הָכָא לֹא יִנְוֶה וּכְתִיב הָתָם (שמות טו) אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. לַעֲשׂוֹת בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וְכוּ', לָמָה לִי לְמִתְנָא בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ, לִיתְנֵי בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ. מִלְּתָא אֲגַב אָרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָאו דַּרְכָּא דְחַתְנָא לְמֵידַר בֵּי חֲמוּהִי, כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא, הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בְּכַף מֹאזְנַיִם וְלֹא מָצָאתִי קַל מִסּוּבִּין. וְקַל מִסּוּבִּין, חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמִיו. וְקַל מֵחָתָן אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ. וְקַל מֵאוֹרֵחַ, מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח) מֵשִׁיב דָּבָר וְגוֹמֵר אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִימָּה:

 רש''י  מלתא אגב אורחא קמ''ל. מדלא תנא בית אלמנות לבנו ולא תני נמי בית חתנות לבתו בשניהן שוה ללמד דלאו דרכא דחתנא וכו': בי חמוהי. כדאמרינן בפסחים הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משו' ממון ואיתא להא ולהא וה''ה לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך ליזהר יותר: קל מסובין. כלומר דבר גרוע: אורח מכניס אורח. דיו אם מהנה ליה בעל הבית:
 



זוהר שמיני דף מ''א ע''ב

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כְּלַל כֹּלָּא כְּמָה דְאִית עֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא לְעֵילָא כָּךְ אִית עֶשֶׂר כִּתְרֵי דַחֲרָשֵׁי מְסָאֲבֵי לְתַתָּא וְכָל מָה דִי בְאַרְעָא מִנַּיְיהוּ אֲחִידָן בְּסִטְרָא דָא וּמִנַּיְיהוּ אֲחִידָן בְּסִטְרָא אַחֲרָא וְאִי תֵימָא הָאי עֵז דְּשַׁרְיָיא עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא לְגוֹ לָאו הָכִי דְאִי רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָיא בֵיהּ אָסִיר לַן לְמֵיכַל אֶלָּא אַעְבְּרָן בְּגַוַּויְיהוּ וְיִתְחֲזוּן לָקָבְלֵיהוֹן וְלָא שַׁרְיָיא לְדַיְּירָא בְהוּא דְכַד אִינוּן שַׁרְיָין רוּחַ אַחֲרָא אַעֲבַר עֲלַיְיהוּ וּפְרִישָׁן מִגַּרְמַיְיהוּ וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲזוּן לָקָבְלַיְיהוּ וּמְקַטְרְגֵי בְּגַוַּויְיהוּ וְלָא שַׁלְטֵי בְהוּ בְגַרְמַיְיהוּ וְעַל דָּא שָׁאֲרֵי לַן לְמֵיכַל תָּא חֲזֵי כֵּיוַן דְּאַתְיָין לְשַׁלְטָאָה בְהוּ אַעֲבַר רוּחָא חָדָא זַקְפָן עַיְינִין וְחָמָאן רְשִׁימִין דִּלְהוֹן וְאִתְפָּרְשָׁן מִנַּיְיהוּ אֲבָל אִתְחֲזוּ לָקָבְלֵיהוֹן וְלָא אָסִירֵי לַן לְמֵיכַל בֵּין בִּבְעִירֵי בֵּין בְּחֵיוָותָא בֵּין בְּעוֹפֵי בֵּין בְּנוּנֵי יַמָּא בְכֻלְּהוּ אִתְחֲזוּן יְמִינָא ושְׂמָאלָא (רַחֲמֵי וְדִינָא) וְכָל מָאן דְּאָתֵי מִסִטְרָא דִימִינָא (מִסִטְרָא דְרַחֲמֵי) שָׁאֲרֵי לַן לְמֵיכַל וְכָל אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא (מִסִטְרָא דְדִינָא) כֻלְּהוּ אָסִיר לַן לְמֵיכַל. בְּגִין דְּדַרְגָּא (ס''א דְגַרְמָא) דְכֻלְּהוּ מְסָאֲבָא וְכֻלְּהוּ מְסָאֲבִין וְרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָיא בְגַוַּיְיהוּ וְדָרֵי בְהוּ. וְעַל דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל לָא יִתְעָרֵב בְּהוּ וְלָא יִסְתְּאַב בְּהוּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַדִּישִׁין וְיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לְעֵילָא וְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא אִתְרְעֵי בְהוּ וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ וּלְקַדְּשָׁא לְהוּ עַל כֹּלָּא בְּגִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. תָּא חֲזֵי כְּתִיב (ישעיה מ''ט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר אִי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּהוּ בְיִשְׂרָאֵל הֵיךְ אַתְיָין לְאִסְתַּאֲבָא וּלְאִתְדַבְּקָא בְסִטְרָא מְסָאֲבָא וְעַל דָּא כְתִיב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגוֹמֵר מָאן (דְּיָתִיב) דְּאִיהוּ בְדִיּוּקְנָא דְמַלְכָּא לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְאִתְפָּרְשָׁא מֵאוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא וּבְגִין כָּךְ רָשִׁים לְהוּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כָּל אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִטְרָא דָא וְכָל אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִטְרָא אַחֲרָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב בְּהוּ (שם ס''א) כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם (נח ע''ח ופ') כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ. בֵּרַךְ יְיָ מַמָּשׁ בֵּרַךְ יְיָ בְּכֹלָּא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּלָל הַכֹּל הוּא, כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת הָאֱמוּנָה לְמַעְלָה, כָּךְ יֵשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּכְשָׁפִים הַטְּמֵאִים לְמַטָּה, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ, מֵהֶם אֲחוּזִים בְּצַד זֶה, וּמֵהֶם אֲחוּזִים בְּצַד הָאַחֵר. וְאִם תֹּאמַר, עֵז הַזּוֹ שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמֻתָּר לָנוּ לְאוֹכְלָהּ. וּמֵשִׁיב, אֵינוֹ כֵּן. כִּי אִם רוּחַ הַטּוּמְאָה הָיָה שׁוֹרֶה בָּהּ הָיָה אָסוּר לָנוּ לֶאֱכוֹל אוֹתָהּ, אֶלָּא, רוּחוֹת הַטּוּמְאָה עוֹבְרִים בְּתוֹכָן, וְנִרְאִים כְּנֶגְדָן, אֲבָל אֵינָם שׁוֹרִים לִשְׁכֹּן בָּהֶן, כִּי כְּשֶׁהֵם בָּאִים לִשְׁרוֹת בָּהֶן, רוּחַ אַחֵר, מִצַד הַטָּהוֹר, עוֹבֵר עֲלֵיהֶן, וְרוּחוֹת הַטּוּמְאָה נִפְרָדִים מֵהֶן. וְעַל כֵּן הֵם רַק נִרְאִים כְּנֶגְדָן לְקַטְרֵג מִתּוֹכָן עַל בְּנֵי אָדָם, וְאֵינָם שׁוֹלְטִים בָּהֶן עַצְמָן, וְעַל כֵּן מֻתָּר לָנוּ לְאָכְלָן. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁבָּאִים, רוּחוֹת הַטּוּמְאָה, לִשְׁלֹט בָּהֶן, עוֹבֵר רוּחַ אֶחָד, מִצַד הַטָּהוֹר, וְהֵם נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם וְרוֹאִים הָרְשִׁימוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁמִּצַד הַטָּהוֹר, וְנִפְרָדִים מֵהֶן, אֲבָל עוֹד נִרְאִים לִפְנֵיהֶם. וְעַל כֵּן אֵינָן אֲסוּרוֹת לָנוּ לְאָכְלָן. בֵּין בִּבְהֵמוֹת, בֵּין בָּעוֹפוֹת, וּבֵין בִּדְגַת הַיָּם, בְּכֻלָּם נִרְאִים, יָמִין וּשְׂמֹאל, וְכָל מִי שֶׁבָּא מִצַד הַיָּמִין מֻתָּר לָנוּ לֶאֱכוֹל, וְכָל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַד הַשְּׂמֹאל, כֻּלָּם אָסוּר לָנוּ לֶאֱכוֹל, מִשּׁוּם שֶׁמַּדְרֵגַת כֻּלָּם הִיא בְּטוּמְאָה, וְכֻלָּם טְמֵאִים, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה שׁוֹרֶה בָּהֶם, וְשׁוֹכֵן בָּהֶם, וְעַל כֵּן רוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְעָרֵב בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִמָּצְאוּ קְדוֹשִׁים, וְיִהְיוּ נִכָּרִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ רָצָה בָּהֶם וְרָצָה לְטַהֲרָם וּלְקַדְּשָׁם עַל הַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר. וְאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֵיךְ יָבֹאוּ לְהִטָּמֵא וּלְהִתְדַבֵּק בְּצַד הַטּוּמְאָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגוֹ', מִי שֶׁהוּא בְּצַלְמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִפָּרֵד מִדְּרָכָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וּמִשּׁוּם זֶה, רָשַׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כָּל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַד הַזֶּה, וְכָל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַד הָאַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. בֵּרַךְ ה' מַמָּשׁ. בֵּרַךְ ה' בְּכָל דָּבָר.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ג

א. שְׁנָיִם שֶׁרָצוּ לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת מְבִיאִין בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּנְדָבָה וַאֲפִילוּ עוֹף יָבִיא בְּשֻׁתָּפוּת: ב. וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אוֹ עֲבָדִים מְבִיאִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֲבָל הַנָּכְרִים אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן אֶלָּא עוֹלוֹת בִלְבָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב) וּמִיַּד בֵּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם. אֲפִילוּ עוֹלַת הָעוֹף מְקַבְּלִין מִן הַנָּכְרִי אַף על. פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֲבָל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן שְׁלָמִים וְלֹא מְנָחוֹת וְלֹא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וְכֵן עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּנֶדֶר וּנְדָבָה אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן מִן הַנָּכְרִים כְּגוֹן עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְכַיוֹצֵא בָהּ מֵעוֹלוֹת שֶׁאֵין בָּאוֹת מִשּׁוּם נֶדֶר וְלֹא מִשּׁוּם נְדָבָה: ג. נָכְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלָמִים מַקְרִיבִין אוֹתָן עוֹלוֹת שֶׁהַנָּכְרִי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם נָדַר שְׁלָמִים וּנְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֵן הַיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין אוֹתָן הַיִּשְׂרָאֵלִים כְּשַׁלְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם נְתָנָן לַכֹּהֵן כֹּהֵן אוֹכְלָן:

 



מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ז

הַמִּדּוֹת הַיּוֹתֵר חֲמוּרוֹת הֵן שְׁתַּיִם. הַכַּעַס שְׁקוּלָה כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְטוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וְנֶעֱקֶרֶת מִשָּׁם וְהוֹלֶכֶת לָהּ וּמִתְחַלֵּף בְּנֶפֶשׁ אַחֶרֶת רָעָה. לְמַעְלָה מִמֶּנוּ הַגַּאֲוָה וְגַסּוֹת רוּחַ הִיא שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וּכַאֲשֵׁרָה וּכְתוֹעֵבָה וּכְכוֹפֵר בָּעִיקָר וּכְאִילּוּ גִלָּה כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן וְאֵין עַפְרוֹ נִנְעַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וְאָמְנָם בְּעוֹנֶשׁ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה יֵשׁ מֵהֶם בְּאִיסוּר לָאו וְאֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶם כְּגוֹן לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְשֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה וְכוּ'. לְמַעְלָה מֵהֶן אוֹתָן שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶם וּשְׁתֵּי חֲלוּקוֹת אֵלּוּ וְכֵן בִּיטוּל כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה זוּלַת הַחֲמוּרוֹת הַנִּזְכָּר לְעֵיל כֻּלָּן נִקְרָאִים עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה הַחֲמוּרוֹת הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְכֵן כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה זוּלַת שְׁתֵּי אֵלּוּ הַחֲלוּקוֹת הַנִּזְכָּרִים כֻּלָּן נִקְרָאִים עֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת וְיֵשׁ בָּהֶם מַדְרֵיגוֹת רַבּוֹת וְאֵלּוּ הֵן כָּל חַיְיבֵי כְּרִיתוּת וּמִיתוֹת בִּידֵי שָׁמַיִם וּמִיתוֹת בֵּית דִין וְלֹא תִשָּׂא וְגוֹמֵר לַשָּׁוְא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. בִּבְחִינָה אַחַת חָמוּר מִכֻּלָּן כִּי נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וּמִכָּל הָעוֹלָם אֲפִילוּ מִמִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְעִנְיַן חִלּוּל ה' וְעַד הֵיכָן תַּכְלִית חִלּוּל ה' אָמַר רַב כְּגוֹן אֲנָא אִי שָׁקִילְנָא בִּשְׂרָא וְלָא יָהִיבְנָא דְמֵי לְאַלְתַּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּגוֹן אֲנָא אִי מַסְגִּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּתְפִילִין מִשּׁוּם חוּלְשָׁא וּמָאן דְּחָזֵי לָא יָדַע דַּהֲוֵי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא וְלָמַד מִמֶּנִּי לְהִתְבַּטֵּל מִתּוֹרָה וּתְפִילִין. רִבִּי יַנַּאי אוֹמֵר כָּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיִישִׁין מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֵׁם רָע שֶׁיָּצָא עָלָיו. אַבַּיֵּי אָמַר כִּדְתַנְיָא (דברים ז) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאָהֵב עַל יָדָךְ שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְכוּ' וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה וְדִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵין מַשָּׂאוֹ וְכוּ' שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדוֹ:

 



שמיני יום חמישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת (ידו) יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי עַל עַמָא וּבָרֵכִנוּן וּנְחַת מִלְמֶעְבַּד חַטָאתָא וַעֲלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא:


 רש''י   ויברכם. ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא: וירד. מעל המזבח:


(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֶל כָּל הָעָם: וְעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ וּבָרִיכוּ יָת עַמָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל עַמָא:


 רש''י   ויבא משה ואהרן וגו' . למה נכנסו, מצאתי בפרשת מלאים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת. או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה, מה ירידה מעין עבודה, אף ביאה מעין עבודה, הא למדת למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה, משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתבישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל: ויצאו ויברכו את העם. אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ יז) , יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבנו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו) , אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:

 

שלישי(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלָתָא וְיָת תַּרְבַּיָא וַחֲזָא כָּל עַמָא וְשַׁבָּחוּ וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן:


 רש''י   וירנו. כתרגומו:


י (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וּנְסִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֶשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלַהּ קְטוֹרֶת וְקָרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא דִי לָא פַקִיד יָתְהוֹן: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה: וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָתְהוֹן וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ:


 רש''י   ותצא אש. רבי אלעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך, שהיה לו בן בית וכו' , כדאיתא בויקרא רבה:



נביאים - שמואל ב - פרק ו

(כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: וּזְעֵירְנָא עוֹד מִדָּא וָאֶהִי מַכִּיךְ בְּעֵינֵי נַפְשִׁי מִבְּכֵין וְעִם אַמְהָתָא דִּי אַתְּ אֲמַרְתְּ בְּעֵינֵיהוֹן אֶהֵי יַקִּיר :


 רש''י   ונקלותי עוד . לפניו , יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה : עמם אכבדה . אינם מבזין אותי , אלא חשוב אני בעיניהם על זאת :


(כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לָא הֲוָה לָהּ וְלַד עַד יוֹם מוֹתָה :


 רש''י   לא היה לה ילד . מאותו היום והלאה :


ז (א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: וַהֲוָה כַּד יָתֵיב מַלְכָּא בְּבֵיתֵיהּ וַיְי אָנִיחַ לֵיהּ מִסְּחוֹר סְחוֹר מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי :


 רש''י   וה' הניח לו . אמר , הרי נתקיים ( דברים יב י ) : והניח לכם מכל אויביכם וגו' , מה כתיב אחריו , והיה המקום אשר יבחר וגו' , מעתה עלינו לבנות בית הבחירה :


(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: וַאֲמַר מַלְכָּא לְנָתָן נְבִיַּיָּא חֲזֵי כְעַן דִּי אֲנָא יָתֵיב בְּבֵיתָא דִּי מְטָלֵל בְּכִיוֹרֵי אַרְזַיָּא וַאֲרוֹנָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּמַשְׁכְּנָא בְּגוֹ יְרִיעֲתָא : (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: וַאֲמַר נָתָן לְמַלְכָּא כָּל דִּי בְּלִבָּךְ אֱזֵיל עֲבֵיד אֲרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ :
 



כתובים - משלי - פרק כג

(כח) אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף: וְהֵיךְ מְטָרֵף עֵינָהָא כָמְנָא וְצָאֵר אַבְנֵא שַׁבְרֵי :


 רש''י   אף היא כחתף . פתאום : ובוגדים באדם תוסיף . מרבה בישראל בוגדים לה' ועל האפיקורסין מדבר :


(כט) לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי (מדונים) מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם: לְמַן וַי לְמַן דֵּיוָא וּלְמַן תַּגְרֵי וּלְמַן שׁוּתָא וּלְמַן פּוּדְעֲתָא מַגָּן וּלְמַן סוּמְקָנוֹת עַיְנוֹי :


 רש''י   למי אוי למי אבוי . לשון צעקה ויללה . למי . מדינים למי שיח . למי שיש לו מדינים עם הבריות ושיחה יתירה לו אוי ואבוי כי ברב דברים רב פשע : למי חכלילות עינים . מרוב יין מאדימים עיניו וגנאי הוא :


(ל) לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ: לְהָלֵין דְּמַוְחֲרִין עַל חַמְרָא וְאָזְלִין וּמְעַקְבֵי בֵּית מִזְגָּא :


 רש''י   ממסך . ממזג והוא שם דבר כמו ממכר : לחקור ממסך . שחוקרין ובודקין היכן מוכרין יין טוב :


(לא) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן (בכיס) בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: לָא תֶחֱמֵי חַמְרָא דְסִימוֹק וְיָהֵב בְכָסָא עַיְנֵיהוּ מְהַלֵךְ תְּרִיצָאִית :


 רש''י   אל תרא יין כי יתאדם . אל תתן בי עיניך : כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים . המרבה שכרות כל עבירות דומות לו למישור כל הדרכים ישרים בעיניו . בכוס . בכיס כתיב כלומר השותה נותן עין בכוס והחנוני בכיסו של זה :


(לב) אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: וְאַחְרִיתָא הֵיךְ חִוְיָא נָכֵת וּכְחוּרְמָנָא דְפָרֵיח :


 רש''י   יפריש . ל' עקיצה פויינ''ט בלעז , במלמד הבקר תרגום בפרש תורי ובגמ' דנקיט פרשא אגוילו''ן בלע''ז , ויש פותרין מפרישו מן החיים :

 



משנה מנחות פרק יב

א. הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַכֶּלִי, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים והַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בַבְּהֵמָה:

 ברטנורה  (א) המנחות והנסכים. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי. אבל לא נטמאו אע''פ שלא קדשו בכלי אין פודין אותן: העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעריך הכהן אותה וגו'. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמעינן במתניתין דאע''ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמיפרק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מיפרקי:

ב. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת וְהֵבִיא בַמַרְחֶשֶׁת, בַּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בַמַּחֲבַת וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת, בַּמַּרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים. בִּשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדַרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִין. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְּׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ:

 ברטנורה  (ב) מה שהביא הביא. דאמרינן לא לשם נדרו הביאה, אלא נדבה אחרת היא זו: זו להביא במחבת. שהיתה עשרון סולת מונחת לפניו ואמר זו להביא במחבת וכו': הרי זו פסולה. דקבעה לכלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר: אלו להביא בכלי אחד. אלו שהיו מונחים לפניו: הרי אלו פסולים. דהיכא דנדר בכלי אחד והביא בשני כלים מפריש ממנה שני קומצים והוא לא נדר אלא קומץ אחד. ועוד, שמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי. והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד, הויא מנחה יתירה ומיעט בקומצין, שהוא בירר לה שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחת: אמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא חש לדבריהם והקריבה בשני כלים, פסולים. ואע''ג דלא אמר אלו להביא בכלי אחד, משום דהשתא ליכא למימר לשום נדבה אחרת אייתי ליה, דכיון דאמרי ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא משום נדר אחרינא מייתינא לה: כשתי מנחות שנתערבו. ואמרינן בפרק הקומץ, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והא דקתני לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות, מיירי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה:

ג. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָׂרוֹן וּמֶחֱצָה יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים:

 ברטנורה  (ג) הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום: יביא סולת. דכתיב (ויקרא ב) סולת יהיה קרבנו: ר' שמעון פוטר. ר' שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לְיָחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוּת מִן הַצִבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה, אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶם, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה:

 ברטנורה  (ד) שכן צבור מביאים וכו'. שלשה עשרונים לפר, לשלשה עשר פרים הם תשעה ושלשים עשרונים. ועשרון לכבש, לארבעה עשר כבשים הם ארבעה עשר עשרונים. ושני עשרונים לאיל, לשני האילים הם ארבעה עשרונים, הרי חמשים ושבעה. ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד. ואמר להם ר' שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו (לאילים ו) לכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתה עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלשה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתה רכה, רביעית היין לעשרון דהיינו שלשה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצא זו חסרה וזו יתירה, אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד. והאי תנא סבר לה כר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה. ואע''פ שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו: וששים ואחד אין נבללים. בתמיהה: קרטוב. רביעית של רביעית (רביעית) הלוג: אין מתנדבין לוג. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה: אבל מתנדבים שלשה. לוגים, דחזו לכבש. וארבעה, דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי היין, שחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה, חזו שלשה מנייהו לכבש וארבעה לאיל. ושמונה, חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר. עשרה, חזו לאיל ופר. אחד עשר, חזו לשני אילים וכבש. וכן לעולם:

ה. מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, (מַה) מָּצִינוּ בַּיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה. אָמַר (לוֹ) רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּיַיִן שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְּרִידָה אֶחָת:

 ברטנורה  (ה) מתנדבין יין. בלא סולת ושמן ומנסכו לשיתין בפני עצמו: ואין מתנדבין שמן. בלא סולת ויין: מתנדבין שמן. וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריים נאכלים: שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. עם חובתו הוא קרב בפני עצמו. אע''פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה: תאמר בשמן כו'. דכיון דלא אשכחן ביה דליתי בכלי בפני עצמו, השתא נמי לא ליתי: אפילו פרידה אחת. תור אחת, או בן יונה אחד, מתנדבים בין שנים. והלכה שמתנדבים יין ושמן בפני עצמן. ומתנדבים מנחת נסכים בין נסכי פר בין נסכי איל וכבש. וכל הקרבנות באים בנדבה בשותפות, חוץ מן המנחה לפי שנאמר בה נפש, דכתיב (ויקרא ב) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:
 



גמרא מנחות דף ק''י ע''א

בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, (מלאכי א) בְּכָל מָקוֹם סַלְקָא דַעְתָּךְ, אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ מַקְטִירִין וּמַגִּישִׁין לִשְׁמִי. וּמִנְחָה טְהוֹרָה, זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. (תהלים קל''ד) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעוֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת. מַאי בַּלֵּילוֹת, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסְקִין בַּעֲבוֹדָה. (דה''ב י''ב) לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, זֶה מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּמִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם. אָמַר רֵישׁ לַקִּישׁ, מַאי דִּכְתִיב (ויקרא ז') זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם. כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה מִנְחָה וְחַטָּאת וְאָשָׁם. אָמַר רָבָא, הַאי לָעוֹלָה לַמִּנְחָה עוֹלָה וּמִנְחָה מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא אָמַר רָבָא, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עוֹלָה וְלֹא חַטָּאת וְלֹא מִנְחָה וְלֹא אָשָׁם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב (שם ו') זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם, כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת חַטָּאת כְּאִלּוּ הִקְרִיב חַטָּאת, וְכָל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת אָשָׁם כְּאִלּוּ הִקְרִיב אָשָׁם:

 רש''י  זה הלומד תורה בטהרה. עליו הוא אומר לשמי ומנחה טהורה: לעולם זאת על ישראל. מקרא הוא בדברי הימים בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים וה''ד מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו: מ''ד זאת התורה. ולא כתיב בה חוקה: עולה ומנחה מבעי ליה. דלהוי משמע זאת התורה הוא עולה ומנחה: אין צריך לא עולה וכו'. דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כלומר שתלמוד תורה מכפר על עונותינו: בתורת חטאת. כגון בסדרי קדשים דמיירי בהלכות עבודה:
 



זוהר שמיני דף מ''א ע''ב

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר (קהלת ו') כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹמֵר. אִסְתַּכַּלְנָא בְמִלֵּי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן בְּחָכְמָה עִלָּאָה. כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ. הָאי קְרָא בְשַׁעְתָּא דְדַיְינִין לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּתִיב כָּל הַהוּא דִינָא וְכָל מָאן דְּסָבִיל בְּהַהוּא עָלְמָא וְנַקְמִין מִנֵּיהּ נִקְמָתָא דְעָלְמָא לְפִיהוּ. בְּגִין פִּיהוּ דְלָא נָטִיר לֵיהּ וְסָאִיב לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ וְלָא אִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דְחַיֵּי בְסִטְרָא דִימִינָא. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא לָא תִשְׁתְּלִים דִּינָהָא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמִין. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא לָא תִשְׁתְּלִים לְסַלְקָא לְאַתְרָהָא לְעָלְמִין בְּגִין דְּהָא אִסְתְּאָבַת וְאִתְדְּבָקַת בְּסִטְרָא אַחֲרָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל מָאן דְּאִסְתְּאַב בְּהוּ כְאִילוּ פָלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה דְאִיהוּ תוֹעֲבַת יְיָ. וּכְתִיב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מָאן דְּפָלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה נָפִיק מִסִטְרָא דְחַיֵּי נָפִיק מֵרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא וְעָיֵיל בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא. אוּף מָאן דְּאִסְתְּאַב בְּהַנֵּי מֵיכְלֵי נָפַק מִסִטְרָא דְחַיֵּי וְנָפִיק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא וְעָיֵיל בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּאִסְתְּאַב בְּהָאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי וְעַל דָּא וְנִטְמֵתֶם בָּם כְּתִיב בְּלָא א'. וּכְתִיב וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם לְטַמֵּא. מָאי לְטַמֵּא. לְטַמֵּא לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּהָא אִינוּן מְסָאֲבִין וּמִסִטְרָא דִמְסָאֲבָא קָא אַתְיָין. וְכָל חַד אִתְדְּבַק בְּאַתְרֵיהּ. רִבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קָמֵי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי. אָמַר לֵיהּ הָא דְתָנֵינָן זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְדַכָּאָה לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה אָמַר לֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (יחזקאל ל''ו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם וְגוֹמֵר כֵּיוַן דְּאִתְדַּכְּאָן מִתְקַדְּשָׁן. וְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קֹדֶשׁ אִקְרוּן דִּכְתִיב (ירמיה ב') קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה וּכְתִיב (שמות כ''ב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר עֲלַיְיהוּ וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ בְּגִין דִּכְתִיב וּבוֹ תִדְבָּק. וּכְתִיב (תהלים קמ''ז) לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ'. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, וְהַכָּתוּב, כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, הִנֵּה מִקְרָא הַזֶּה, בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים לָאָדָם בָּעוֹלָם הַהוּא, כָּתוּב, שֶׁכָּל דִּין הַהוּא וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בָּעוֹלָם הַהוּא, שֶׁנּוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם, כָּל זֶה הוּא, לְפִיהוּ, מִשּׁוּם פִּיהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ, וְטִמֵּא אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִתְדַבֵּק בְּצַד הַחַיִּים בְּצַד יָמִין. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, שֶׁלֹּא יֵשֶׁלָם הַדִּין שֶׁלָּהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר. לֹא תִמָּלֵא, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נִשְׁלֶמֶת לְעוֹלָם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ, מִשּׁוּם שֶׁנִּטְמֵאת וְנִתְדַבֶּקֶת בְּצַד הָאַחֵר. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מִי שֶׁנִּטְמָא בָּהֶם, הוּא, כְּאִלּוּ עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תּוֹעֲבַת ה'. וְכָתוּב, לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה יוֹצֵא מִצַד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, כֵּן מִי שֶׁנִּטְמָא בְּאֵלוּ הַמַּאֲכָלוֹת, יוֹצֵא מִצַד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְעַל כֵּן וְנִטְמֵתֶם בָּם, כָּתוּב בְּלִי א'. וְכָתוּב, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא מַהוּ לְטַמֵּא. הוּא, לְטַמֵּא בָּהֶם הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כִּי הֵם טְמֵאִים, וּבָאִים מִצַד הַטּוּמְאָה, וְכָל אֶחָד מִתְדַבֵּק בִּמְקוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. אָמַר לוֹ, זֶה שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל, בַּמֶּה יְטַהֵר אוֹתָם. אָמַר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם וְגוֹ'. וְכֵיוָן שֶׁנִּטְהָרִים הֵם מִתְקַדְּשִׁים, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָאִים קֹדֶשׁ. שֶׁכָּתוּב, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתָהּ. וְכָתוּב, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עֲלֵיהֶם, וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב וּבוֹ תִדְבָּק, וְכָתוּב, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְּלוּיָהּ.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות

א. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהַסְיָא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. אֲפִילוּ הָעוֹלָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִי אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַמּוּמָר הַזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא כֻּלְכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר. אֲבָל אִם הָיָה מוּמָר לִשְׁאַר עֲבֵירוֹת מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה. הָיָה מוּמָר לַעֲבֵירָה וְהוּא מְפוּרְסָם וְיָדוּעַ לַעֲשׂוֹתָהּ וְהוּרְגַל בָּהּ בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵיאֲבוֹן אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לְאוֹתָהּ עֲבֵירָה. כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל חֵלֶב בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵיאֲבוֹן וְשָׁגַג וְאָכַל חֵלֶב וְהֵבִיא חַטָּאת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ: ב. עוֹלוֹת הַנָּכְרִים אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶן נְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו) כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה. אֲבָל נִסְכֵּיהֶם קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל בַּאֲנָשִׁים לֹא בְנָשִׁים:

 



מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ה'

(על הָעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת) אִם לֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה וּמֵת נִדּוֹן בְּגֵהִינָם וּלְבַסּוֹף מִשָּׁם מְצַפְצְפִין וְעוֹלִין וְיֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה וּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְעוֹלָם הַבָּא. לְמַעְלָה מִזֶה פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן קַרְקַפְתָּא דְלָא מָנַח תְּפִילִין מֵעוֹלָם שֶׁנִּתְעֲצַל מִלְּהַנִּיחָן וְהָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחָן כִּי אִם הָיָה לְהַכְעִיס נִקְרָא מִין אוֹ לְפָחוּת מוּמָר. וְזֶה אִם מֵת וְלֹא שָׁב נָדוֹן בְּגֵיהִנָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַחַר כָּךְ גּוּפוֹ כָּלֶה וְנִשְׁמָתוֹ נִשְׂרֶפֶת וְנַעֲשִׂית אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. לְמַעְלָה מִזֶה הֵן אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּלָל וְגֵיהִנָּם כָּלָה וְהֵם אֵינָם כָּלִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלֹא עָשׂוּ תְשׁוּבָה וּמֵתוּ כְּדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי אַבִּיר הָרוֹעִים. וְאֵלּוּ הֵן הַמִּינִים וְהֵם תַּלְמִידִים הַמְּהַפְּכִים דִּבְרֵי תוֹרָה לְמִינוּת וְכֵן הַמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה בְּכָל הַמִּצְוֹת וְהוּחְזַק בַּעֲבוֹדָתָם תָּמִיד וְהַמּוּמָרִים וְכֵן הֶחָשׁוּד עַל אוֹתָהּ עֲבֵירָה וְלַעֲשׂוֹת עֲבֵירוֹת לְהַכְעִיס וַאֲפִילוּ לְתֵיאֲבוֹן וְהַפּוֹרֵק עוֹל שֶׁהוא הַכּוֹפֵר בְּעִיקָר וְאוֹמֵר שֶׁאֵין שֵׁם אֱלוֹהַּ:

 



שמיני ליל שישי

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן הוּא דִי מַלִיל יְיָ לְמֵימַר בְּקָרִיבַי אִתְקַדַשׁ וְעַל אַפֵּי כָל עַמָא אִתְיַקָר וּשְׁתִיק אַהֲרֹן:


 רש''י   הוא אשר דבר וגו' . היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג) . אל תקרי בכבודי אלא במכבדי. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במידעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך: וידם אהרן. קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתיחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין: בקרבי. בבחירי: ועל פני כל העם אכבד. כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקדשיך:


(ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וּקְרָא מֹשֶׁה לְמִישָׁאֵל וּלְאֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִיאֵל אַח אֲבוּהִי דְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן קְרִיבוּ טוּלוּ יָת אֲחֵיכוֹן מִן קֳדָם אַפֵּי קוּדְשָׁא לְמִבָּרָא לְּמַשְׁרִיתָא:


 רש''י   דד אהרן. עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו יח) ובני קהת וגו' : שאו את אחיכם וגו' . כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה:


(ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: וּקְרִיבוּ וּנְטָלֻּנוּן בְּכִתֻּנֵיהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה:


 רש''י   בכתנתם. של מתים. מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חטמיהם:


(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹהִי רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוּן פֵּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְעוּן וְלָא תְמוּתוּן וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵא רוּגְזָא וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּן יָת יְקִדְתָּא דִי אוֹקִיד יְיָ:


 רש''י   אל תפרעו. אל תגדלו שער. מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום: ולא תמתו. הא אם תעשו כן תמותו: ואחיכם כל בית ישראל. מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מטלת על הכל להתאבל בה:


(ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְקוּן דִלְמָא תְמוּתוּן אֲרֵי מְשַׁח רְבוּתָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן וַעֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמֹשֶׁה: (ח) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: חֲמַר וּמְרַוֵי לָא תִשְׁתֵּי אַתְּ וּבְנָיךְ עִמָךְ בְּמֵעַלְכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְלָא תְמוּתוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן:


 רש''י   יין ושכר. יין דרך שכרותו: בבאכם אל אהל מועד. אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין, נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקדוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד, מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד:


(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין חֻלָא וּבֵין מְסָאֲבָא וּבֵין דַכְיָא:


 רש''י   ולהבדיל. כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחללת, הא למדת שאם עבד, עבודתו פסולה:


(יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: וּלְאַלָפָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קְיָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמֹשֶׁה:


 רש''י   ולהורת. למד שאסור שכור בהוראה. יכול יהא חיב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו (פסוק ט) , כהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:

 

רביעי(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹהִי דְאִשְׁתָּאֲרוּ סִבוּ יָת מִנְחָתָא דְאִשְׁתָּאָרָת מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַטִיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:


 רש''י   הנותרים. מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא: קחו את המנחה. אף על פי שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן: את המנחה. זו מנחת שמיני ומנחת נחשון: ואכלוה מצות. מה תלמוד לומר, לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הצרך לפרש בה דין שאר מנחות:


(יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: וְתֵיכְלוּן יָתַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ הִיא מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית:


 רש''י   וחק בניך. אין לבנות חק בקדשים: כי כן צויתי. באנינות יאכלוה:


(יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְיָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא תֵּיכְלוּן בַּאֲתַר דְכֵי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנָתָיךְ עִמָךְ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ אִתְיְהִיבוּ מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ואת חזה התנופה. של שלמי צבור: תאכלו במקום טהור. וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל, שהוא טהור מלכנס שם מצורעים. מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר: אתה ובניך ובנתיך. אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להן מתנות, רשאות הן לאכול בחזה ושוק. או אינו אלא אף הבנות בחלק, תלמוד לומר כי חקך וחק בניך נתנו, חק לבנים ואין חק לבנות:


(טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וְחֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא עַל קֻרְבָּנֵי תַרְבַּיָא יַיְתוּן לַאֲרָמָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עָלָם כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ:


 רש''י   שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם. תנופה מוליך ומביא, תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב, תרומה בשוק ותנופה בחזה, לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה: על אשי החלבים. מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וישוב המקראות שלא יכחישו זה את זה, כבר פרשתי שלשתן בצו את אהרן (ז ל) :

 

חמישי(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: וְיָת צְפִירָא דְחַטָאתָא מִתְבַּע תָּבְעֵי מֹשֶׁה וְהָא אִתּוֹקָד וּרְגֵז עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן דְאִשְׁתָּאֲרוּ לְמֵימָר:


 רש''י   שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חדש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חדש, ומכלן לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים, מפני הטמאה שנגעה בו נשרף. ויש אומרים, מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה (פסוק יב) ואכלוה מצות: דרש דרש. שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלו אלו, כך הוא בתורת כהנים: על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס: לאמר. אמר להם, השיבוני על דברי:


(יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה: מָדֵין לָא אֲכַלְתּוּן יָת חַטָאתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא וְיָתַהּ יְהַב לְכוֹן לְסַלָחָא עַל חוֹבֵי כְנִשְׁתָּא לְכַפָּרָא עֲלֵיהוֹן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. וכי חוץ לקדש אכלוה, והלא שרפוה, ומה הוא אומר במקום הקדש, אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה: כי קדש קדשים הוא. ונפסלת ביוצא, והם אמרו לו לאו. אמר להם הואיל ובמקום הקדש היתה, מדוע לא אכלתם אותה: ואתה נתן לכם לשאת וגו' . שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים: לשאת את עון העדה. מכאן למדנו ששעיר ראש חדש היה, שהוא מכפר על עון טמאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו:


(יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: הָא לָא אִתָּעַל יָת דְמַהּ לְבֵית קֻדְשָׁא גַוָאָה מֵיכַל תֵּכְלוּן יָתַהּ בְּקֻדְשָׁא כְּמָא דִי פַקֵדִית:


 רש''י   הן לא הובא וגו' . שאלו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' : אכל תאכלו אתה. היה לכם לאכלה אף על פי שאתם אוננים: כאשר צויתי. לכם במנחה:


(יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה: וּמַלִיל אַהֲרֹן עִם מֹשֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ יָת חַטָּאתְהוֹן וְיָת עֲלָתְהוֹן קֳדָם יְיָ וַעֲרָעָא יָתִי עָקָן כְּאִלֵין וְאִלוּפוֹן אֲכָלִית חַטָאתָא יוֹמָא דֵין הֲתַקֵן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   וידבר אהרן. אין לשון דבור אלא לשון עז, שנאמר (במדבר כא ה) וידבר העם וגו' . אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד. אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו. יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר (במדבר לא כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' , הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני: הן היום הקריבו. מהו אומר, אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חלל. אמר לו אהרן וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן: ותקראנה אתי כאלה. אפלו לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חיב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם: ואכלתי חטאת. ואם אכלתי הייטב וגו' : היום. אבל אנינות לילה מתר, שאין אונן אלא יום קבורה: הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות:


(כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: וּשְׁמַע מֹשֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינוֹהִי:


 רש''י   וייטב בעיניו. הודה ולא בוש לומר לא שמעתי:

 

שישייא (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימַר לְהוֹן:


 רש''י   אל משה ואל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן: לאמר אליהם. אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקים לאמר אליהם, לבניו לאלעזר ולאיתמר:


(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר דָא חַיְתָא דִי תֵיכְלוּן מִכָּל בְּעִירָא דִי עַל אַרְעָא:


 רש''י   דברו אל בני ישראל. את כלם השוה להיות שלוחים בדבר זה, לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזרת המקום באהבה: זאת החיה. לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטמאה וגזר עליהם מצות, ולאמות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו' , כדאיתא במדרש רבי תנחומא: זאת החיה. מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו: את זה תאכלו וגו' . אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף. וכן בשרצים וזה לכם הטמא: זאת החיה מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה:


(ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: כֹּל דִי סְדִיקָן פַּרְסָתָא וּמַטִלְפָן טִלְפִין פַּרְסָתָא מַסְקָּא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:


 רש''י   מפרסת. כתרגומו סדיקא: פרסה. פלאנט''ה בלע''ז [כף רגל] : ושסעת שסע. שמבדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין, כתרגומו ומטלפא טלפין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומבדלות לגמרי, שמלמטה מחברות: מעלת גרה. מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק: גרה. כך שמו. ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (שמואל ב יד יד) , שהוא נגרר אחר הפה. ותרגומו פשרא שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונמוח: בבהמה. תיבה זו יתרה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו: אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה. והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה:


(ד) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: בְּרָם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַּרְסָתָא יָת גַמְלָא אֲרֵי מַסִיק פִּשְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (ה) וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְיָת טַפְזָא אֲרֵי מַסִיק פִּשְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְיָת אַרְנְבָא אֲרֵי מַסְקָא פִשְׁרָא הִיא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָבָא הִיא לְכוֹן: (ז) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי סְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וּמַטִּלְפָן טִּלְפִין פַרְסָתֵהּ וְהוּא פִּשְׁרָא לָא פָשָׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם: מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבִלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן:


 רש''י   מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחמר ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו' : מבשרם. על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים: ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא א) , כהנים מזהרין ואין ישראל מזהרין. קל וחמר מעתה ומה טמאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כהנים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן. ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. זהו שאמרו חיב אדם לטהר עצמו ברגל:



שמיני יום שישי

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָא בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא יַתְהוֹן תֵּיכְלוּן:


 רש''י   סנפיר. אלו ששט בהם: קשקשת. אלו קלפים הקבועים בו, כמו שנאמר (שמואל א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש:


(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם: וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִכֹּל רִחֲשָׁא דְמַיָא וּמִכֹּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִי בְמַיָא שִׁקְצָא אִנוּן לְכוֹן:


 רש''י   שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:


(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ: וְשִׁקְצָא יְהוֹן לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וְיָת נְבִלְתְּהוֹן תְּשַׁקְצוּן:


 רש''י   ושקץ יהיו. לאסר את עירוביהן, אם יש בו בנותן טעם: מבשרם. אינו מזהר על הסנפירים ועל העצמות: ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין שסננן. יבחושין מושקירונ''ש בלע''ז :


(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: כֹּל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָא שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:


 רש''י   כל אשר אין לו וגו' . מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מתר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעליתו מתר:


(יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה: וְיָת אִלֵין תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָא לָא יִתְאָכְלוּן שִׁקְצָא אִנוּן נִשְׁרָא וְעֲר וְעַזְיָא:


 רש''י   לא יאכלו. לחיב את המאכילן לקטנים. שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך. או אינו אלא לאסרו בהנאה, תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה אסורין בהנאה מתרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכלן מין אחד:


(יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ: וְדַיְתָא וְטָרָפִיתָא לִזְנַהּ: (טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ: יָת כָּל עוּרְבָא לִזְנֵהּ: (טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָא וְנָצָא לִזְנוֹהִי:


 רש''י   הנץ. אישפרויי''ר :


(יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף: וְקַרְיָא וְשָׁלֵינוּנָא וְקִפּוֹפָא:


 רש''י   השלך. פרשו רבותינו זה השולה דגים מן הים. וזהו שתרגם אנקלוס ושלינונא: כוס וינשוף. הם צואיטי''ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין יב''ן [לילית] :


(יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם: וּבַוְתָא וְקָתָא וִירַקְרֵקָא:


 רש''י   התנשמת. היא קלב''א שורי''ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה. ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים וקורין לה טלפ''א [חפרפרת] :


(יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַלֵפָא:


 רש''י   החסידה. זו דיה לבנה ציגוני''ה . ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות: האנפה. היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו''ן : הדוכיפת. תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע''ז הירופ''א , ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו. תרגום אנקלוס ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפרשו רבותינו במסכת גטין בפרק מי שאחזו (דף סח ב) :


(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: כֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:


 רש''י   שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:


(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר (לא) לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ: בְּרַם יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע דִי לֵהּ קַרְצוּלִין מֵעִלַוֵי רַגְלוֹהִי לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא:


 רש''י   על ארבע. על ארבע רגלים: ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומנו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט''א , אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסלין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רבו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:


(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ: יָת אִלֵין מִנְהוֹן תֵּיכְלוּן יָת גוֹבָא לִזְנֵהּ וְיָת רָשׁוּנָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַרְגוֹלָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַגָבָא לִזְנוֹהִי: (כג) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִי לֵהּ אַרְבַּע רַגְלִין שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן:


 רש''י   וכל שרץ העוף וגו' . בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:


(כד) וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וּלְאִלֵין תִּסְתָּאָבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמשָׁא:


 רש''י   ולאלה. העתידין להאמר למטה בענין: תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טמאה:


(כה) וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל דְיִטוֹל:מִנְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טמאת משא, חמורה מטמאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:


(כו) לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא: לְכָל בְּעִירָא דִי הִיא סְדִיקָא פַרְסָתָא וְטִלְפִין לֵיתָהָא מַטִלְפָא וּפִשְׁרָא לֵיתָהָא מַסְקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:


 רש''י   מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פרש על בהמה טהורה:


(כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל יְדוֹהִי בְּכָל חַיְתָא דִמְהַלְכָא עַל אַרְבַּע מְסַאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵא מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   על כפיו. כגון כלב ודב וחתול: טמאים הם לכם. למגע:


(כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם: וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא מְסַאֲבִין אִנוּן לְכוֹן: (כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ: וְדֵין לְכוֹן מְסַאָבָא דְּרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָא לִזְנוֹהִי:


 רש''י   וזה לכם הטמא. כל טמאות הללו אינן לאסור אכילה אלא לטמאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים ולכנס במקדש: החלד. מושטיל''ה [נמיה] : והצב. פרוי''ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:


(ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת: וְיָלָא וְכוֹחָא וְחֻלְטֵיתָא וְחֻמְטָא וְאָשׁוּתָא:


 רש''י   והאנקה. היריצו''ן [קפוד] : והלטאה. לישרד ''ה: והחמט. לימצ''ה [חלזון] : והתנשמת. טלפ''א [חפרפרת] :


(לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: אִלֵין דִמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (לב) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְכָל דִי יִפֵּל עֲלוֹהִי מִנְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב מִכָּל מָאן דְעָא אוֹ לְבוּשׁ אוֹ מְשַׁךְ אוֹ שָׂק כָּל מָאן דִי תִתְעֲבֵד עִבִידָא בְּהוֹן בְּמַיָא יִתָּעַל וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי:


 רש''י   במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש:

 

שביעי(לג) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ: וְכָל מָאן דַחֲסַף דִי יִפֵּל מִנְהוֹן לְגַוֵהּ כֹּל דִי בְגַוֵהּ יִסְתָּאַב וְיָתֵהּ תְּתַבְּרוּן:


 רש''י   אל תוכו. אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו: כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו: ואתו תשברו. למד שאין לו טהרה במקוה:


(לד) מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא: מִכָּל מֵיכְלָא דְמִתְאֲכֵל דִי יַעֲלוּן עֲלוֹהִי מַיָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מַשְׁקֵה דִי יִשְׁתֵּתֵי בְּכָל מָאן יְהֵי מְסָאָב:


 רש''י   מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקרא העליון, כל אשר בתוכו יטמא, מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה. למדנו שאין אוכל מכשר ומתקן לקבל טמאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טמאה לעולם ואפלו נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטמאה כמים. שכך יש לדרוש המקרא, אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן, שאין ולד הטמאה מטמא כלים, שכך שנינו יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטמאה והכלי, שנטמא ממנו, ולד הטמאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד, שהשרץ שנפל לאויר תנור והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שניה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טמאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהטמא מאויר כלי חרס, שהרי טמאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחבר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים, משנתלשו. ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:


(לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: וְכֹל דִי יִפֹּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב תַּנוּר וְכִירַיִם יִתָּרְעוּן מְסַאֲבִין אִנוּן וּמְסַאֲבִין יְהוֹן לְכוֹן:


 רש''י   תנור וכירים. כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה: יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה: וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מצוה אני לנתצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקימן בטמאתן רשאי:


(לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא: בְּרַם מַעְיָן וְגוֹב בֵּית כְּנִישׁוּת מַיָא יְהֵי דְכֵי וּדְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב:


 רש''י   אך מעין ובור מקוה מים. המחברים לקרקע, אין מקבלין טמאה. ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהם מטמאתו: ונגע בנבלתם יטמא. אפלו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בנבלתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר אם מטהר את הטמאים מטמאתם, קל וחמר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:


(לז) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא: וַאֲרֵי יִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עַל כָּל בַּר זְרַע זֵרוּעַ דִי יִזְדְרָע דְכֵי הוּא:


 רש''י   זרע זרוע. זריעה של מיני זרעונין. זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרועים: (דניאל א יב) טהור הוא. למדך הכתוב שלא הכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טמאה, עד שיבואו עליו מים:


(לח) וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם: וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָא עַל בַּר זַרְעָא וְיִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא לְכוֹן:


 רש''י   וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחבר, אין לך זרע שלא הכשר: מים על זרע. בין מים בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים: ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טמאה פעם אחת, שוב אינו נעקר המנו:


(לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִי הִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   בנבלתה. ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים וטלפים ולא בעור:


(מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּדְיֵכוּל מִנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:


 רש''י   והנשא את נבלתה. חמורה טמאת משא מטמאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו: והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, לתן שעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית: וטמא עד הערב. אף על פי שטבל צריך הערב שמש:


(מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל: וְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא שִׁקְצָא הוּא לָא יִתְאָכֵל:


 רש''י   השרץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו: לא יאכל. לחיב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:


(מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם: כֹּל דִמְהַלֵךְ עַל מְעוֹהִי וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל סְגִיאוּת רַגְלָאִין לְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לָא תֵיכְלֻנוּן אֲרֵי שִׁקְצָא אִנוּן:


 רש''י   הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו: כל הולך. להביא השלשולין ואת הדומה לדומה: הולך על ארבע. זה עקרב: כל. להביא את החפושית אישקרבו''ט בלע''ז ואת הדומה לדומה: מרבה רגלים. זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין ציינפיי''ש :


(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: לָא תְשַׁקְצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן וְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן:


 רש''י   אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן: ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה:


(מד) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהָכוֹן וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא וְלָא תְסַאֲבוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:


 רש''י   כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה: והייתם קדשים. לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא: ולא תטמאו וגו' . לעבור עליהם בלאוין הרבה. וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד [ מכות טז ] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:

 

מפטיר(מה) כִּי אֲנִי יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְאַסֵק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא:


 רש''י   כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העלתי אתכם. דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכלן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העלתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות, דים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה:


(מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: דָא אוֹרַיְתָא דִבְעִירָא וּדְעוֹפָא וּדְכָל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דִרְחֵשָׁא בְּמַיָא וּלְכָל נַפְשָׁא דִרְחֵשָׁא עַל אַרְעָא: (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: לְאַפְרָשָׁא בֵּין מְסָאָבָא וּבֵין דַכְיָא וּבֵין חַיְתָא דְמִתְאַכְלָא וּבֵין חַיְתָא דִי לָא מִתְאַכְלָא: פפפ:


 רש''י   להבדיל. לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן: בין הטמא ובין הטהר. צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רבו: ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנלדו בה סימני טרפה כשרה, לנלדו בה סימני טרפה פסולה:



הפטרת שמיני - שמואל ב ו

ו (א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף: (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: (ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה: (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: (יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: (יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: (יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: (טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: (טז) וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים: (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת: (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: (כאן מסיימים הספרדים) (כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: (כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה: (כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: (כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ: ז (א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: (ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר: (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: (ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: (ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: (ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: (יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה: (יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (יז) כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
 



משנה ידים פרק ד

א. בּוֹ בַיּוֹם נִמְנוּ וְגָמְרוּ עַל עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי לֻגִּין וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, שֶׁהִיא טְמֵאָה מִדְרָס, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עֲרֵבַת הָרַגְלַיִם כִּשְמָהּ:

 ברטנורה  (א) בו ביום. אפרקין דלעיל קאי, אמלתיה דר' שמעון בן עזאי דמיירי ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, וכל מקום שנאמר במשנה בו ביום על אותו יום נאמר: נמנו. עמדו למנין לדעת מנין המטמאים ומנין המטהרים וגמרו הדין על פי הרוב: עריבת הרגלים. עריבה עשויה לרחיצת הרגלים: שנסדקה. סמוך לשוליה, ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת: טמאה מדרס. דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה, והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה: שר' עקיבא. היה חולק ואומר עריבת הרגלים כשמה, כלומר כשמה כן היא, שאין שם מדרס עליה. ואין הלכה כר' עקיבא:

ב. בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מִקֵבְּלָנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְבָחִים הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת, לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה  (ב) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. משנה זו בתחילת מסכת זבחים היא שנויה, ושם פירשנוה:

ג. בּוֹ בַיּוֹם אָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מָה הֵן בַּשְׁבִיעִית. גָּזַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַעְשֵׂר עָנִי. וְגָזַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, עָלֶיךָ רְאָיָה לְלַמֵד, שֶׁאַתָּה מַחְמִיר, שֶׁכָּל הַמַּחְמִיר, עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵדֶר הַשָּׁנִים, טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד. הֵשִׁיב רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ, מַה מִּצְרַיִם מַעְשֵׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעְשֵׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, בָּבֶל חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ, מַה בָּבֶל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְרוֹבָה, עֲשָׂאוּהָ מַעְשֵׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב שֶׁהֵם קְרוֹבִים, נַעֲשִׂים מַעְשֵׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אַתָּה כִּמְהַנָּן מָמוֹן, וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִיד נְפָשׁוֹת, קוֹבֵעַ אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַמֶּה קְבַעֲנוךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל טַרְפוֹן אָחִי, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן דְּבָרָיו, מִצְרַיִם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ ובָבֶל מַעֲשֶׂה יָשָׁן, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן, מִצְרַיִם מַעֲשֵׂה זְקֵנִים וּבָבֶל מַעֲשֵׂה נְבִיאִים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים. נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. וּכְשֶׁבָּא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּלוּד, אָמַר לוֹ, מָה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִים מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר (תהלים כה), סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם, מְקֵבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ עַד הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִינַי, שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשֵׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית:

 ברטנורה  (ג) עמון ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון שהיא נחלת ראובן וגד, דההיא ארץ ישראל היא, אפילו אם תמצי לומר שלא כבשוה עולי בבל, על כרחך שביעית נוהגת בה, דהא תנן במסכת שביעית פרק הפיגס, שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל. ועבר הירדן היא ארץ סיחון. אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא כבשו מעולם איירי. תדע, מדמייתי עלה מבבל וממצרים: לא שיניתי מסדר השנים. של עולם. אחר השנה של מעשר עני מביאין מעשר שני, והרי בששית מעשר עני, לפיכך ראוי בשביעית מעשר שני: המעשר והתרומה. ועל כרחך המעשר האמור כאן, מעשר שני הוא, דומיא דתרומה שהיא קודש, ולא מעשר עני שהוא חול גמור, ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: כמשיב על דברי טרפון. לסייע לו: אבל לא לענין דבריו. כלומר ולא מטעמיה: מצרים מעשה חדש. שהזקנים שהיו אחר עזרא תקנו להפריש מעשר במצרים: ובבל מעשה ישן. תקנת נביאים שהיו קודם חרבן הבית, ונשכח הדבר, דשמא לא היה צורך עניים באותה שעה: מעשה נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה, ואין למדים ממנה: הלכה למשה מסיני. ולא לאו דוקא. דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני. מיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר:

ד. בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן, כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י), וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה מט), וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּכְבָר חָזְרוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ט), וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (וִיהוּדָה), וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ. הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל:

 ברטנורה  (ד) שנאמר ואסיר גבולות עמים. שהיה מגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת, ומגלה בני עיר אחרת ומושיבן בעיר זו: ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו. וכשם שאלו לא שבו, כך אלו לא שבו: והתירוהו לבוא בקהל. דכיון דמשבעים האומות אין אסור לבוא בקהל אלא עמוני ומואבי עד עולם, ומצרי ואדומי דור ראשון ושני, השתא שאין אלו האומות ידועים, שכבר נתבלבלו ונתערבו בין שאר האומות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכל המתגייר מותר לבוא בקהל מיד:

ה. תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִי, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית עַל הָעוֹר ובַדְּיוֹ:

 ברטנורה  (ה) תרגום שכתבו עברית. תרגום שבדניאל ועזרא וכגון כדנה תאמרון להום (ירמיה י) אם כתבו בלשון הקודש, וכן דברי הנביא הנאמרים בלשון הקודש שכתבן תרגום, אין מטמאים את הידים: כתב עברי. הכתב שבא מעבר הנהר והכותיים כותבים בו עד היום, וישראל היו משתמשין באותו כתב בדברי חול, ובמטבעות של כתב הנמצאים בידינו היום שהיו מזמן מלכי ישראל מפותחות באותו כתב. אבל הכתב שאנו כותבים בו ספרים היום, כתב אשורי הוא נקרא, והוא הכתב שהיה בלוחות. ונקרא אשורי, שהוא המאושר שבכתיבות לשון באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל):

ו. אוֹמְרִים צְדוֹקִים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הֲמִירָם אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד, הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים. אָמְרוּ לוֹ, לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָדוֹת. אָמַר לָהֶם, אַף כִּתְבֵי הַקּדֶשׁ לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, וְסִפְרֵי הֲמִירָם שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם:

 ברטנורה  (ו) אומרים צדוקין. המכחישין תורה שבעל פה נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו תחילה, לפי ששמעו מאנטיגנוס רבן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אמרו, אפשר פועל טורח ועושה מלאכה כל היום כולו ולערב אינו מקבל שכר, ופירשו מדברי חכמים ונתחברו עמהם כתות מישראל, ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים בדמשק ובקוסטאנטינ''א, והם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, ואנו קורים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד: קובלין אנו עליכם. מתרעמים אנו על מדותיכם: פרושים. לחכמי ישראל היו קורין פרושים, לפי שאוכלין חוליהן בטהרה ופרושים ממגע עם הארץ, דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: (וספרי המירם. ספרי המינים. ונקראים ספרי המירם, שהמירו דת האמת בדברי שקר): תרוודות. כפות שאוכלים בהן, לשון מלוא תרווד רקב: אף ספרי הקודש לפי חבתן היא טומאתן. שלא יעשם אדם שטיחין על גבי בהמה. ולפי דבריהם היה משיב להם ולא לפי האמת דטעמא דספרי הקודש מטמאין את הידים, כדי שלא יבואו הספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים כדפרשינן בסוף זבים:

ז. אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, (שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת הַנִּצוֹק. אוֹמְרִים הַפְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם צְדוֹקִים), שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת. אוֹמְרִים צְדוֹקִין, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, (שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁהִזִּיקוּ, חַיָּבִין, וְעַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁהִזִּיקוּ, פְּטוּרִין). מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁאֵינִי חַיָּב בָּהֶם מִצְוֹת, הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן. עַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁאֲנִי חַיָּב בָּהֶן מִצְוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁאֱהֵא חַיָּב בְּנִזְקָן. אָמְרוּ לָהֶם, לֹא. אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי, שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת, תֹּאמְרוּ בְּעַבְדִּי וּבַאֲמָתִי, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת, שֶׁאִם אַקְנִיטֵם, יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל אַחֵר וֶאֱהֵא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

 ברטנורה  (ז) מטהרים את הנצוק. דתנן במסכת מכשירין, כל הנצוק, טהור. אם מערה מכלי טהור לכלי טמא, מה שנשאר בכלי העליון, טהור, דנצוק אינו חבור: אמת המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקים דטהורה, דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור: שהרי אין בהן דעת. שיכוונו להפסיד ממון לבעליהן: ילך וידליק גדישו של אחר. ונמצא מפסיד את רבו מאה מנה בכל יום:

ח. אָמַר צְדוֹקִי גְלִילִי, קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם משֶׁה בַּגֵּט. אוֹמְרִים פְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ צְדוֹקִי גְלִילִי, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִים אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם הַשֵּׁם בַּדָּף, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה), וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁה אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁלָּקָה מַהוּ אוֹמֵר (שם ט), ה' הַצַדִּיק:

 ברטנורה  (ח) צדוקי גלילי. צדוקי שהיה מארץ הגליל: המושל עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים וכותבים בכך וכך למלך פלוני, ובסוף הגט כותבין כדת משה וישראל, וגנאי הדבר למשה: את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן. שמקדימין שם פרעה לשם השם, דכתיב ויאמר פרעה מי ה': וכשלקה. פרעה: מה הוא אומר ה' הצדיק. כדי שלא להשלים המסכתא במי ה' אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע השלים בה' הצדיק:
 



גמרא נדה דף כ' ע''א

רִבִּי אָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר, וְכֻלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָמֵא דֵּיהָה מִכֵּן נָמֵי טָמֵא, חוּץ מִשָּׁחוֹר, אֶלָּא מַאי אַהֲנֵי שִׁיעוּרֵיהּ דְּרַבָּנָן, לְאַפּוּקֵי דֵּיהָה דְּדֵיהָה. וְאִיכָּא דְאָמַר, רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר, וְכֻלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָהוֹר דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר, חוּץ מִשָּׁחוֹר, וּלְהָכִי מְהַנֵי שִׁיעוּרֵיהּ דְּרַבָּנָן. בַּר קַפָּרָא אָמַר, וְכֻלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָמֵא דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר, חוּץ מִמָּזוּג שֶׁעָמוֹק מִכֵּן טָהוֹר, דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר. בַּר קַפָּרָא אַדִיהוּ לֵיהּ וְדַכֵּי, אַעְמִיקוּ לֵיהּ וְדַּכֵּי. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא, כַּמָּה נָפִישׁ גַּבְרָא דְלִבֵּיהּ כְּמִשְׁמַעתֵּיהּ:

 רש''י  דיהה דדיהה. שנדחה ממראיתו יותר מדאי: עמוק מכן טהור. אם מאותו מראה הוא אבל אם אדום הרבה עד שבא לכלל אחד משאר המראות שלמעלה הימנו הרי בא לחדא מהנך דמתני': אדיהו ליה. דם הדומה למזגא:
 



זוהר יתרו דף צ''ב ע''א

פִּקּוּדָא לְמֵהֱוֵי דְכִיר יוֹם הַשַּׁבָּת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ רָזָא דְשַׁבָּת הָא אוֹקִימְנָא בְּכָל אִינוּן דּוּכְתֵּי יוֹמָא דְנַיְיחָא דְעָלְמָא וְאִיהוּ כְלָלָא דְאוֹרַיְיתָא וּמָאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּאִילוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. וְהָא אִתְמַר דּוּכְרָנָא דְשַׁבָּת לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּכָל זִינֵי קַדִּישִׁין מָאן דְּאִדְכַּר לְמַלְכָּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ וּמָאן דְּאִדְכַּר לְשַׁבָּת צָרִיךְ לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְהָא אִתְמַר. זָכוֹר לִדְכוּרָא אִיהוּ. שָׁמוֹר אִיהוּ לְנוּקְבָא. (וְדָא וְדָא בְלֹא פִרוּדָא) יוֹם שַׁבָּת רָזָא דְכָל מְהֵימְנוּתָא דְתַלְיָיא מֵרֵישָׁא עִלָּאָה עַד סוֹפָא דְכָל דַּרְגִּין שַׁבָּת אִיהוּ כֹלָּא:

 תרגום הזוהר  מִצְוָה לִזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, סוֹד הַשַּׁבָּת הֶעֱמַדְנוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, יוֹם זִכָּרוֹן שֶׁל מְנוּחַת הָעוֹלָם. וְהוּא כְּלָל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, זִכָּרוֹן הַשַּׁבָּת, לְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת, מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת הַמֶּלֶךְ צָרִיךְ לְבָרְכוֹ, מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת הַשַּׁבָּת צָרִיךְ לְקַדְּשׁוֹ. וּכְבָר לָמַדְנוּ. זָכוֹר הוּא לִדְכָר, שָׁמוֹר הוּא לְנוּקְבָא. יוֹם הַשַּׁבָּת הוּא סוֹד שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה, הַתְּלוּיָה מֵרֹאשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא כֶּתֶר, עַד סוֹף כָּל הַמַּדְרֵגוֹת. שַׁבָּת הוּא הַכֹּל.
 



הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ז

א. מְלָאכוֹת שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן סְקִילָה וְכָרֵת בְּמֵזִיד אוֹ קָרְבַּן חַטָּאת בִּשְׁגָגָה מֵהֶן אָבוֹת וּמֵהֶן תּוֹלָדוֹת. וּמִנְיַן כָּל אָבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת וְאֵלּוּ הֵן. הַחֲרִישָׁה וְהַזְּרִיעָה וְהַקְּצִירָה וְהָעִמּוּר וְהַדִּישָׁה וְהַזְּרִיָּיה וְהַבְּרִירָה וְהַטְּחִינָה וְהַהַרְקָדָה וְהַלִּישָׁה וְהָאֲפִיָּה וְהַגְּזִיזָה וְהַלִּבּוּן וְהַנִּפּוּץ וְהַצְבִיעָה וְהַטְּוִיָּה וַעֲשִׂיַּית הַנִּירִין וְהַנְּסָכַת הַמַּסֵּכָה וְהָאֲרִיגָה וְהַפְּצִיעָה וְהַקְּשִׁירָה וְהַהַתָּרָה וְהַתְּפִירָה וְהַקְּרִיעָה וְהַבִּנְיָן וְהַסְּתִירָה וְהַכָּאָה בְּפַטִּישׁ וְהַצִידָה וְהַשְּׁחִיטָה וְהַהַפְשָׁטָה וְהַהַמְלָחָה וְהַהַעֲבָדָה וּמְחִיקַת הָעוֹר וְחִתּוּכוֹ וְהַכְּתִיבָה וּמְחִיקָה וְהַשִּׂרְטוּט וְהַהַבְעָרָה וְהַכִּבּוּי וְהַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת: ב. כָּל אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת וְכָל שֶׁהוּא מֵעִנְיָינָם הֵן הַנִּקְרָאִים אָבוֹת מְלָאכוֹת. כֵּיצַד הוּא עִנְיָנָן אֶחָד הַחוֹרֵשׁ אוֹ הַחוֹפֵר אוֹ הָעוֹשֶׂה חֲרִיץ הֲרֵי זֶה אַב מְלָאכָה. שֶׁכָּל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן חֲפִירָה בְּקַרְקַע וְעִנְיַן אֶחָד הוּא: ג. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ זְרָעִים אוֹ הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת אוֹ הַמַּבְרִיךְ אִילָנוֹת אוֹ הַמַּרְכִּיב אוֹ הַזּוֹמֵר כָּל אֵלּוּ אַב אֶחָד הֵן מֵאָבוֹת מְלָאכוֹת וְעִנְיָן אֶחָד הוּא. שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן לְצַמֵּחַ דָּבָר הוּא מִתְכַּוֵּין: ד. וְכֵן אֶחָד הַקּוֹצֵר תְּבוּאָה אוֹ קָטְנִית אוֹ הַבּוֹצֵר עֲנָבִים אוֹ הַגּוֹדֵר תְמָרִים אוֹ הַמּוֹסֵק זֵתִים אוֹ הָאוֹרֶה תְּאֵנִים כָּל אֵלּוּ אַב מְלָאכָה אַחַת הֵן. שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן לַעֲקוֹר דָּבָר מִגִּידוּלָיו מִתְכַּוֵּין וְעַל דֶּרֶךְ זוּ שְׁאָר הָאָבוֹת:

 



מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ה

אֵין לָךְ שׁוּם עֲבֵירָה אֲפִילוּ הַכּוֹפֵר בְּעִיקָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה וַאֲפִילּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ. וְאַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵן עָבַר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה הַקַּלּוֹת וְעָשָׂה תְשׁוּבָה לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ. עָבַר עַל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה הַקַּלּוֹת תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. עָבַר עַל חֲמוּרוֹת וְהֵן חַיְיבֵי כְרִיתוּת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בֵּין בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְחַיְיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין חוּץ מֵחִלּוּל ה' תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וִיסוּרִין מְכַפְּרִין. עָבַר עַל חִלּוּל ה' אוֹ עַל הַחֲמוּרוֹת מִכֻּלָּן כְּגוֹן פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן וְכָל הַיּוֹרְדִין לְגֵהִינָם וְאֵינָן עוֹלִין וְכָל שֶׁאֵינָן קָמִים בּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְכָל אוֹתָן שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנִּזְכָּר לְעֵיל בְּאוֹרֶךְ בִּשְׁלשָׁה חֲלָקִים הַנִּזְכָּרִים תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וִיסוּרִין וּמִיתָה מְכַפְּרִין. הַיְסוּרִין הַמְּכַפְּרִין הֵם כָּל מִינֵי יְסוּרִין וְעַד הֵיכָן תַּכְלִיתָן עַד אֲפִילוּ שֶׁנֶּהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ וְטָרַח לְהוֹפְכָהּ כְּדֵי לְלוֹבְשָׁהּ וְכֵן אִם הִטִּיל יָדוֹ בְּכִיס לְהוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִין וְעָלָה אֶחָד וְצָרִיךְ לְהַטִּיל יָדוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה: