תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: דַיָנִין וּפֻרְעָנִין תְּמַנֵי לָךְ בְּכֹל קִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְשִׁבְטָיךְ וִידוּנוּן יָת עַמָא דִין דִקְשׁוֹט:


 רש''י   שפטים ושטרים. שופטים, דינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: בכל שעריך. בכל עיר ועיר: לשבטיך. מוסב על תתן לך. שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: לשבטיך. מלמד שמושיבין דינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר: ושפטו את העם וגו' . מנה דינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:

(יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: לָא תַצְלֵי דִין לָא תִשְׁתְּמוֹדַע אַפִּין וְלָא תְקַבֵּל שֹׁחֲדָא אֲרֵי שֹׁחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקַל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין:


 רש''י   לא תטה משפט. כמשמעו: לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות. אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד. אפלו לשפוט צדק: כי השחד יעור. משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו: דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת:

(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: קֻשְׁטָא קֻשְׁטָא תְּהֵי רָדִיף בְּדִיל דְתֵיחֵי וְתֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:


 רש''י   צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה: למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:

(כא) לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ:


 רש''י   לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפלו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:

(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דִי סָנֵי יְיָ אֱלָהָךְ:


 רש''י   ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפלו לשמים: אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:

יז (א) לֹא תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא: לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא:


 רש''י   לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים:

 

נביאים - ישעיה - פרק נא

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: אֲנָא אֲנָא הוּא מְנַחֶמְכוֹן מִמָּן אַתּוּן דַחֲלִין מֵאֱנָשָׁא דְּמָאֵית וּמִבַּר אֱנָשָׁא דִי כְעִסְבָּא חֲשִׁיב :


 רש''י   מי את . בת צדיקים כמותך מלאה זכיו' למה תיראי מאנוש אשר סופו למות :

(יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: וְאִתְנְשֵׁיתָא פּוּלְחָנָא דַיְיָ דְעָבְדָךְ דִתְלָא שְׁמַיָּא וְשַׁכְלֵיל אַרְעָא וּדְחַלְתָּא תְדִירָא כָּל יוֹמָא מִן קֳדָם חֲמַת מְעִיקָא כְּמָא דִמְתַקְּנִין לְחַבָּלָא וּכְעַן אָן הִיא חֲמַת דִּמְעִיקָא :


 רש''י   ותשכח ה' עושך . ולא נשענת עליו : המציק . מושלי אומות העולם המשעבדים בכם : כאשר כונן . נזדמן : ואיה חמת המציק . מחר בא ואיננו :

(יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: מוֹחֵי פוּרְעֲנוּתָא לְאִתְגְּלָאָה וְלָא יְמוּתוּן צַדִּיקַיָּא לְחַבֵּל וְלָא יַחְסְרוּן מְזוֹנֵיהוֹן :


 רש''י   מהר צועה להפתח . אפי' נקבין קשין עליו וצריך הוא להפתח בהילוך המעים כדי שלא ימות לשחת וכיון שמיהר להפתח צריך הוא למזונות רבים שאם יחסר לחמו אף הוא ימות : צועה . ל' דבר העומד להיו' נירוק כמו שאומר במואב שדימהו הנבי' ליין ( ירמי' מח ) השקט אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ונא' שם ושלחתי לו צועים וצעהו וכליו יריקו , ד''א מהר צועה אותו האויב המציק שהוא עכשיו חגור מתני' חלוץ כח ימהר להפתח ולהיות חלש : צועה . חוגר כמו ( לקמן סג ) צועה ברוב כחו . ולא ימות . המסור בידו לשחת אבל הלשון ראשון מדר' אגד' הוא בפסיקת' רבתי :

(טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִּנְזִיף בְּיַמָּא וְהָמָן גַּלוֹהִי יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ :


 רש''י   רוגע הים . לשון עורי רגע ( איוב ז ) פרונצ''א בלע''ז :

(טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: וְשַׁוֵיתִי פִּתְגָּמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וּבִטְלַל גְּבוּרְתִּי אַגְנֵית עֲלָךְ לְקַיָּמָא עַמָּא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּלְשַׁכְלָלָא כְנִשְׁתָּא דַּאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וּלְמֵימַר לִדְדָירִין בְּצִיּוֹן עַמִּי אַתּוּן :


 רש''י   לנטוע שמים . לקיימא עמא דאמיר עליהון דיסגון ככוכבי שמיא : וליסוד ארץ . ולשכללא כנישתא דאמיר עליהון דיסגון כעפרא דארעא :

(יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: אִתְרַבָּא אִתְרַבָּא קוּמִי יְרוּשְׁלֵם דְּקַבֵּילְתְּ מִן קֳדָם יְיָ יָת כָּסָא דְחֵימְתֵהּ יָת פַּיְלֵי כָסָא דִלְוָתָא שְׁתֵית אַעְדֵּית :


 רש''י   קבעת . ת''י פילי והוא שם כוס ולי נראה קבעת אלו השמרים הקבועים בתחתית הכלי ומצית יורה עליו כמה שנאמר שמריה ימצו ( תהלים עה ) : התרעלה . הוא משקה המטמטם ומתיש כח האדם כאסור וקשור ומעוטף כמו הברושים הרעלו ( נחום ב ) והשרות והרעלות שהוא לשון עיטוף ובמס' שבת מדיות רעולו' מין סרבל נאה להתעטף בו . תרעלה . אינטומישמנ''ט בלע''ז : מצית . אגושטי''ר בלע''ז :

 

כתובים - תהילים - פרק ז

(יג) אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ: אִם לָא יְתוּב לִדְחַלְתֵּיהּ סַיְפֵהּ שְׁחִיץ קַשְׁתֵּהּ מְתִיחָא וּסְדִירָא :


 רש''י   אם לא ישוב . הרשע מרשעו : חרבו ילטוש . הקב''ה עליו ילטוש פורביר''א בלעז וידרוך קשתו :

(יד) וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל: וּמְטוּלְתֵהּ תַּקֵין זְיָגֵי מוֹתָא גִּירוֹי לְדָלְקֵי צַדִּיקַיָּא יַעְבֵּיד :


 רש''י   ולו . ולרשע הכין הקב''ה כלי מות : לדלקים . לרודפים כמו כי דלקת אחרי ( בראשית לא ) וכן פירושו חציו להרוג את הרשעים הדולקים את הצדיקים יפעל הקב''ה ויזמינם להמיתם , כל דליקה ל' רדיפה היא :

(טו) הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר: הָא יִצְטַעַר לִשְׁקָר וִיעֵדֵי עַמְלָא וְיֵלֵיד שִׁקְרָא :


 רש''י   יחבל . ל' הריון ולידה כמו ( שיר ח ) שמה חבלתך אמך : והרה עמל וילד שקר . כל מה שהוא מוליד ויגע הכל משקר בו שאינו מתקיים בידו מתלא אמר כל מה דשקרא מוליד פחתא נסבא :

(טז) בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל: שׁוֹחַ חֲפַר וְגַמְצֵיהּ וּנְפַל בְּשׁוּחֲתָא דִּי עֲבָד : (יז) יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד: יְתוּב לֵעוּתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְעַל מוֹקְדֵהּ חֲטוֹפֵהּ יֵחוּת : (יח) אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן: אֲשַׁבַּח יְיָ בְּצִדְקְתֵהּ וַאֲשַׁבַּח שׁוּם אֱלָהָא עִלָּאָה :


 רש''י   אודה ה' כצדקו . כשיצדיק הדין הגמור לשפוט הרשעים כרשעם :

 

משנה תרומות פרק ה

א. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יִרְקָבוּ. וְאִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

 ברטנורה  (א) סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה: ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתו למיכל מנייהו משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי: ואם טהורה היתה אותה סאה. וגם החולין טהורים: ימכרו לכהנים בדמי תרומה. שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה: חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן: ואם למעשר ראשון. טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו: ואם למעשר שני והקדש. טהורים נפלה: יפדו. ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה: ואם טמאים היו. החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר, מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים ויאכלום הכהנים: ניקודים. פירוש ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט): או קליות. כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה, לקבל טומאה, דכל אוכל שלא בא עליו משקה משבעה משקים אינו מוכשר לקבל טומאה: או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי: או יחלקום לעיסות. שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה טהורה שנתערבו, ואם כן תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה. ויש לומר דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא אין נעשים תרומה אלא מכח תרומה טהורה הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה:

ב. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

 ברטנורה  (ב) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. והשתא התרומה עולה באחד ומאה ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה ולא טימאתן התרומה טמאה: תירום ותשרף. כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תירום ותשרף. והאי תשרף דומיא דתרקב שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה דאי שרית ליה ליהנות ממנה אתי למיכלא דסבור שהיא מותרת על ידי ביטול: תעלה ותאכל נקודים. ביובש כוליה כדפרשינן לעיל. והלכה כחכמים:

ג. סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין, תַּעֲלֶה וִתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

 ברטנורה  (ג) תעלה ותאכל. בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה אף על פי שנתבטלה בחולין הטהורים מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה אף על פי שהחולין היו טמאים כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה:

ד. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לַזָּרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לַכֹּהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לַזָּרִים, אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לַזָּרִים, אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:

 ברטנורה  (ד) בית שמאי אוסרים. דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה כדמפרש טעמא לקמן: לאחר שהודו. בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל: תירום ותשרף. והשאר מותר: אבדה במעוטה. כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:

ה. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

 ברטנורה  (ה) כתרומה ודאי. רבי אליעזר לטעמיה דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה. אינה מדמעת אלא לפי חשבון. הסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין:

ו. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

 ברטנורה  (ו) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דמוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים: ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עיסה של חולין שנתחמצה בשאור תרומה הרי כולה אסורה לזרים ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה. ולא מתסרא אחרונה אלא אם כן נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין: ואין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין, ואף על גב דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאיבה כשרה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהיא דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים והלכה כחכמים:

ז. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:

 ברטנורה  (ז) הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה: הרי זו מותרת. וצריך לתרום: עד שתרבה תרומה על החולין. דהיינו עד שיפלו שם חמשים ואחד של תרומה אבל מחצה על מחצה שרי:

ח. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַתִּיר:

 ברטנורה  (ח) עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה: הרי זו אסורה. דכמו שנפלו בבת אחת דמי: ור''ש מתיר. כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה מודה ר''ש דכמאן דנפלו בבת אחת דמי, כי פליגי, היכא דנודע לו בנתיים ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים, כמורם דמי, ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים:

ט. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךְ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:

 ברטנורה  (ט) וטחנן. כולן בבת אחת: ופחתו. לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור: ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה, ואף על גב דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן: ואם מזיד אסור. קנסוהו רבנן לפי שביטל איסור לכתחילה והוא הדין לכל איסורים שבתורה שביטלן במזיד שהן אסורים:


 

גמרא ברכות דף נה ע''א

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים מְקַצְרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב (דברים ל) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, כְּדִכְתִיב (בראשית יב) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קדֶם אֶחָיו. מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁלשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים: מֶלֶךְ טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה וַחֲלוֹם טוֹב. מֶלֶךְ טוֹב דִּכְתִיב (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'. שָׁנָה טוֹבָה דִּכְתִיב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנה. חֲלוֹם טוֹב דִּכְתִיב (ישעיה לח) וְתַחֲלִימֵנִי וּתְחַיֵּינִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלשָה דְּבָרִים מַכְרִיז עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן: רָעָב וָשׂבַע וּפַרְנָס טוֹב. רָעָב, דִּכְתִיב (מ''ב ה) כִּי קָרָא ה' לָרָעָב וְגוֹ'. שׂבַע דִּכְתִיב (יחזקאל לו) וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתוֹ. פַּרְנָס טוֹב, דִּכְתִיב (שמות לא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶה לֵאמֹר רְאֵה קָרָאתִי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִין בַּצִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה: משֶה הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן לְפָנַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל. אָמְרוּ לוֹ: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

 רש''י  אברכה מברכך. והמברך ברכת המזון מברך לבעה''ב: יוסף מת קודם לאחיו. דכתיב וימת יוסף וכל אחיו: צריכין רחמים. צריכים שיבקש רחמים שיבואו לפי שהם בידו של הקדוש ב''ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו: ראה קראתי בשם. ראה משמע היש בלבך תן עיניך בדבר:

 

זוהר פנחס דף ר''מ ע''א

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי וְגוֹ'. כְּתִיב הַחֵפֶץ לַיְיָ בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ וְגוֹ' לֵית רְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִחוּב בַּר נָשׁ וְעַל חוֹבֵהּ יַקְרִיב קָרְבָּן אֶלָּא קָרְבָּן דְּאִיהוּ בְּלִי חוֹבָה דָּא אִיהוּ קָרְבָּן שְׁלִים וְאִקְרֵי שְׁלָמִים וְקָרְבַּן תָּמִיד אוּף הָכִי וְאַף עַל גַּב דִּמְכַפֵּר עַל חוֹבִין. רַבִּי אַבָּא פָּתַח: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹמֵר. הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ דִּרְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְרְעִי בְּקָרְבָּן דְּבַר נָשׁ עַל חוֹבוֹי אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה וּבְנֵי נָשָׁא, לָא יָדְעֵי מַאי קָאַמְרֵי וְהָכִי שְׁמַעְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּכַד אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא בְּחוֹבוֹי אַמְשִׁיךְ עֲלֵהּ רוּחָא מִסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא וְאִתְגָּאֵי עַל בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְכָל רְעוּתֵהּ וְהַהוּא סִטְרָא מְסָאֲבָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילֵהּ וְאִתְתַּקַּף וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לִרְעוּתֵהּ אָתֵי בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵהּ. בְּזִמְנָא דַּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּם אַקְרִיב קָרְבָּנֵהּ כָּל כַּפָּרָה דִּילֵהּ תַּלְיָא עֲלֵהּ עַד דְּאִתְחָרַט וְתָבַר לְהַהוּא רוּחַ מִגּוֹ גַּאֲוָתָה דִּילֵהּ וּמָאִיךְ לֵהּ וְדָא הוּא תְּבִירוּ דְּהַהוּא דַּרְגָא דִּמְסָאֲבָא וְכַד אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְקָרִיב קָרְבָּנֵהּ דָּא אִיהוּ דְּאִתְקַבָּל בְּרַעֲוָא כַּדְקָא יָאוּת וְאִי לָא אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ לָאו קָרְבָּנֵהּ כְּלוּם וּלְכַלְבֵי אִתְמַסָר דְּהָא קָרְבָּנָא דָּא לָאו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִכַּלְבֵי וּבְגִין כָּךְ זִבְחֵי אֱלֹהִים כַּדְקָא יָאוּת הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה דְּיִתְבָּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְלָא יִשְׁלֹט וְעַל דָּא מָאן דְּיִתְבַּר לֵהּ כַּדְקָא יָאוּת עֲלֵהּ כְּתִיב רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לֶהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּאַבְטָחוּתָא דְּלָא יָתוּב לְגַבֵּהּ לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה הַהוּא גַּבְרָא דְּלָא אִתְגָאֵי וְלָא אִתְעַנָּג בְּעִנּוּגִין דְּעָלְמָא, אֱלֹהִים לא תִבְזֶה בִּיקָרָא אִיהוּ לְגַבֵּהּ:

 תרגום הזוהר  צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ': כָּתוּב, הַחֵפֶץ לַה' בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמוֹעַ בְּקוֹל ה' וְגוֹ'. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָדָם יֶחֱטָא וְיַקְרִיב קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ, אֶלָּא קָרְבָּן שֶׁהוּא בְּלִי עָוֹן, זֶה הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. וְנִקְרָא שְׁלָמִים, וְגַם כֵּן קָרְבָּן תָּמִיד הוּא שָׁלֵם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּמִיד מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת, מִכָּל מָקוֹם הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּ שֶׁרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁאָדָם יָבִיא קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ אֶלָּא רוֹצֶה רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁאוֹמְרִים. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, כְּשֶׁאָדָם בָּא לְהִטָּמֵא בַּעֲוֹנוֹתָיו, הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה, וְהָרוּחַ מִתְגָאֶה עַל הָאָדָם, וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְכָל רְצוֹנוֹ. וְצַד הַטּוּמְאָה הַהוּא, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, מִתְגַבֵּר בְּכֹחוֹ וּמִתְחַזֵּק וְשׁוֹלֵט עָלָיו לִרְצוֹנוֹ. בָּא אָדָם וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְהִטָּהֵר, מְטַהֲרִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בִּזְמָן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הַחוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. כָּל כַּפָּרָה שֶׁלּוֹ תְּלוּיָה עָלָיו, עַד שֶׁמִּתְחָרֵט וּמְשַׁבֵּר לְאוֹתוֹ רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה שֶׁמָּשַׁךְ עָלָיו בְּחֶטְאוֹ, מִגַּאֲוָתוֹ, וּמַשְׁפִּילוֹ. וְזֶה הוּא שְׁבִירָה לְאוֹתוֹ מַדְרֵגַת הַטּוּמְאָה, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּהּ, וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, זֶה הוּא קָרְבָּן הַמְּקוּבָּל בְּרָצוֹן כָּרָאוּי. וְאִם אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, אֵינוֹ נִשְׁבָּר, אֵין קָרְבָּנוֹ כְּלוּם, וְהוּא נִמְסָר לַכְּלָבִים. כִּי קָרְבָּן זֶה אֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא שֶׁל הַכְּלָבִים. וּמִשּׁוּם זֶה זִבְחֵי אֱלֹקִים כָּרָאוּי, הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה, שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְלֹא יִשְׁלוֹט. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁמְּשַׁבְּרוֹ כָּרָאוּי, עָלָיו כָּתוּב, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. אוֹתוֹ אִישׁ יִהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יָשׁוּב אֵלָיו לְעוֹלָם. זֶה שֶׁאָמַר וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אָדָם זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְגָאֶה וְאֵינוֹ מִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגֵי הָעוֹלָם, אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה, כִּי הוּא בְּכָבוֹד אֶצְלוֹ.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיַּתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית קדֶשׁ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. בְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית פּוֹסֵק וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ שֶׁהוּא בִּרְכַּת הַזָּן: ב. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שָׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן וְאֵינוֹ חוֹתֵם בָּהּ וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית גּוֹמֵר אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים אִם שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר הָעִנְיָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ חוֹזֵר:

 

מוסר

ספר חסידים סימן קפ קפא קפב

אַל יֵשֵׁב אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִים כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֹּשֶׁת: אֶחָד חִלֵּל שַׁבָּת וְהָיָה נוֹשֵׂא אֶת כַּסְפּוֹ בָּא לִפְנֵי חָכָם לְהוֹרוֹת לוֹ תְּשׁוּבָה אָמַר לֵהּ: הַכֶּסֶף אוֹ שָׁוְיוֹ חַלֵּק לַעֲנִיִּים שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים לְקַבֵּל צְדָקָה וְלֹא רָצָה לָתֵת וְגַם הֶחָכָם לֹא אָמַר לוֹ תְּשׁוּבָה אַחֶרֶת: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה אֶחָד מְבַיְּשׁוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דְּבָרִים רָעִים אָמְרוּ לוֹ הַקָּהָל: נַעֲשֶׂה לוֹ נְזִיפָה וְנִגְזֹר עָלָיו חֵרֶם. אָמַר לָהֶן: אַל תַּעֲשׂוּ. אָמְרוּ לוֹ: נַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לַאֲחֵרִים. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי תִּלְמְדוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ שֶׁאֲנִי סוֹבֵל וְאֵינִי נוֹתֵן לָכֶם לְהִתְקוֹטֵט בִּשְׁבִיל כָּךְ כְּשֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶת חֶרְפַּתְכֶם מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אַל תָּשִׂימוּ לֵב לְכָל דְּבָרָיו הֲרֵי כְּתִיב (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם. וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב אַחֲרָיו (דברים לד): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד וְגוֹ'. וּכְתִיב (שם יג) אַחֲרֵי ה' תֵּלֵכוּ. וּכְתִיב (ישעיה מב) הֶחֱשֵׁתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק:

 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ב) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ: אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ גְבַר אוֹ אִתְּתָא דִי יַעְבֵּד יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּר עַל קְיָמֵהּ:


 רש''י   לעבר בריתו. אשר כרת אתכם שלא לעבוד עבודה זרה:

(ג) וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי: וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית:


 רש''י   אשר לא צויתי. לעבדם:

(ד) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל: וְיִתְחַוֵי לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   נכון. מכון העדות:

(ה) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ: וְתַפֵּק יָת גַבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דִי עֲבָדוּ יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִינָךְ יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְמִנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן:


 רש''י   והוצאת את האיש ההוא:. אל שעריך וגו' . המתרגם אל שעריך, לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה (פסוק ב) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו. ותרגומו לקרוך:

 

נביאים - ישעיה - פרק נא

(יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: לֵית דִּמְנַחֵם לָהּ מִכָּל בְּנִין דִּילֵידַת וְלֵית דְּמַתְקִיף בִּידָה מִכָּל בְּנִין דְּרַבִּיאַת : (יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: תַּרְתֵּין עָקָן אָתָאָה עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יְכֵילֵית לְמֵיקָם כַּד אַרְבַּע יֵיתוּן עֲלָךְ בִיזָא וּתְבָרָא וְכַפְנָא וְחַרְבָּא לֵית דִּי מְנַחֲמֵיךְ אֱלָהֵין אֲנָא :


 רש''י   שתים הנה קראתיך . צרות כפולות שתים שתים : מי אנחמך . מי אביא לך לנחמך ולומר אף אומה פלונית היא לקתה דוגמתך :

(כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ: בְּנֵיךְ יְהוֹן מִטָּרְפִין רָמָן בְּרֵישׁ כָּל שׁוֹקַיָּא כְּמִזְרָקֵי מְצַדָּן מְלָן חֵימְתָא מִן קֳדָם יְיָ מְזוֹפִיתָא מִן קֳדָם אֱלָהֵיךְ :


 רש''י   עולפו . לשון עייפות כמו ( עמוס ח ) תתעלפנה הבתולות בצמא פשמי''ר בלע''ז . כתוא מכמר . הפקר כתוא זה שנפל למכמר , תוא כמו ותאו וזמר ( דברי' יד ) :

(כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: בְּכֵן שִׁמְעִי כְעַן דָא מִטַּלְטַלְתָּא דְרַוְיָא מִן עָקָא וְלָא מִן חֲמָר :


 רש''י   ושכורת ולא מיין . שכורת מדבר אחר שלא מיין :

 

כתובים - תהילים - פרק מה

(ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: וְשִׁיבְהוֹרָךְ סַגִי בְּגִין כֵּן תִּצְלַח לְמִרְכַּב עַל סוּסֵי מַלְכוּתָא עַל עֵסַק הֵמְנוּתָא וּקְשׁוֹט וְעִנְוְתָנוּתָא צִדְקְתָא וְיַלְפִנָךְ יְיָ לְמֶעְבַּד דְחִילָן בְּיַד יְמִינָךְ :


 רש''י   על דבר אמת . להורות כדת ולהתנהג בענות צדק : ותורך . התורה ודבר האמת שתעסוק בו היא תורה אותך טכסיסי המלחמה לעשות ימינך נוראות לפי שהזכיר תלמוד תורה בלשון מלחמה נופל בו ל' ימין המיומנת להלחם , ( כלומר הסדר להלחם ביד ימין ) :

(ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: גִּרְרָךְ שְׁלִיפִין עַמְמִין תְּחוֹתָךְ יִפְּלוּן וּבְנֵי קַשְׁתָּךְ יִשְׁתַּלְחוּן בְּלֵב סָנְאֵי מַלְכָּא :


 רש''י   חציך שנונים . בלב אויבי המלך שנונים אגיישוץ בלע''ז , והרי זה מקרא מסורס מצינו שהתלמידים קרוים חצים שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ( לקמן קכ''ז ) ותלמידי חכמים ( המזויינים ) בהלכה קרוים אויבים זה לזה לפי שעה שנאמר לא יבושו כי ידברו את אויבי' בשער ( שם ) : עמים תחתיך יפלו . בשכר התורה יפלו העובדי גלולים תחתיהם של ישראל :

(ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: כּוּרְסֵי יְקָרָךְ יְיָ קַיָים לְעָלְמֵי עַלְמִין חוּטְרָא תְרֵצְתָּא חוּטְרָא דְמַלְכוּתָךְ :


 רש''י   כסאך אלהים . כסאך שר ושופט לעולם ועד כענין שנאמר נתתיך אלהים לפרעה ( שמות ו' ) ולמה בשביל ששבט מישור שבט מלכותך שמשפטיך אמת וראוי אתה למלוך :

(ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: מְטוּל דִי רִחַמְתָּ צִדְקָתָא וּסְנֵיתָא רִשְׁעָא מְטוּל הֵיכְנָא רַבּיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִשְׁחָא דְחֶדְוָא יַתִּיר מִן חַבְרָךְ :


 רש''י   משחך וגו' שמן ששון . כל לשון גדולה נופל עליה ל' משיחת שמן כדת המלכים :

 

משנה ביצה פרק א

א. בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת:

 ברטנורה  (א) ביצה שנולדה ביום טוב. [ביום טוב] שלאחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרו לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, וחול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי אקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה כי הך דביצה אע''ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו, שבת ויום טוב דחשיבי, בעי סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים. אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה, הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יום טוב לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יום טוב ואע''פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגומעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יום טוב. ושבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן שני ימים טובים של ראש השנה. אבל שני ימים טובים של גליות דממה נפשך אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה: שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות יב), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי, לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרוייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפילו הכי חייב לבער וקל וחומר לשאור שחימוצו קשה, אלא שמע מינה שיעורו: של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי, זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבי יום טוב, תנא להו הכא גבי הדדי: בככותבת. תמרה:

ב. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

 ברטנורה  (ב) השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ונמלך בבית דין כיצד יעשה: בית שמאי אומרים. בית דין מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי, שאינו מחוסר כתישה: דקר. יתד שנועצים בארץ. לשון וידקור את שניהם (במדבר כה): שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפי נפשה הוא, והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה, דדעתיה עלויה. ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע''פ שהוסק ביום טוב, מותר לכסות בו, איידי דמצי להפוכי ביה לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעְנַע מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:

 ברטנורה  (ג) אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. בסולם של עליה כ''ע לא פליגי דאסור ובסולם של שובך נמי כשהוא מוליכו ברה''ר מודו ב''ה דאסור שהבוחה אומר לתקן גגו הוא מוליכו ועושה מלאכה ביו''ט כי פליגי שמוליכו ברה''י ואין בני אדם רואים אותו ב''ש סברי אין מוליכין שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב''ה מתירין אע''ג דבעלמא דינא הכי הוא הכא שרי משום שמחת יו''ט: מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות בו (מחיצות הרבה) קן לכל זוג וזוג וחלון בכל קן וקן: זה וזה אני נוטל. פלוגתייהו דב''ש וב''ה דוקא בבריכה ראשונה שדרך מגדלי יונים תמיד להניח בריכה ראשונה דהיינו שני גוזלות ראשונות שאמהות משתעשעות בהן ולא יברחו וב''ש סברי דבדבור בעלמא לא סגי דילמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי טילטול שלא לצורך אבל משנענע וממשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס וב''ה סברי לא גזרינן דלמא חס עלייהו ואפי' בבריכה ראשונה:

ד. זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים, שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלשָׁה, אֲסוּרִים. שְׁלשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים. בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים:

 ברטנורה  (ד) זמן שחורים ומצא לבנים. הא מלתא דפשיטא הוא ולא אצטריך למתנייהו אלא ה''ק זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים והכי פירושא דמתני' זימן שחורים בקן זה ומצא בו לבנים זימן בשני לבנים ומצא בו שחורים מהו דתימא הני אינהו ואתהפוך אתהפוכי קמ''ל: שנים ומצא שלשה. ואינו מכיר המוכנין, כולן אסורין: שלשה ומצא שנים מותרים. האחד הלך, והשנים נשארו. ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחריני נינהו: זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן. ובתוך הקן לא מצא כלום, אסורים: ואם אין. באותו שובך אלא הן: הרי אלו מותרין. ואע''פ שיש שובך אחר קרוב לו בתוך חמשים אמה, אם אין אותו שובך בשורה של שובך זה בשוה אלא בקרן זוית, לא אמרינן מההוא שובך הקרוב אתו, שהגוזלות כל זמן שאינם פורחים אלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלהן בשוה, שאם רואין קניהן כשהופכין לאחוריהן מדדין ואם לאו אין מדדין:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

 ברטנורה  (ה) העלי. יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן. ומפני כובדו וגדלו אין תורת כלי עליו: לקצב. לחתוך: ובית הלל מתירין. משום שמחת יום טוב, ואע''פ שאין עליו תורת כלי: לפני הדורסן. שידרסו עליו בני אדם כדי שלא יפסיד: ולא יגביהנו. לטלטלו לאחר הפשטתו: ובית הלל מתירין. דאי לא שרית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד העור וממנע משמחת יום טוב: תריסין. מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות בקרקע, ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר. בתריסין שאין להם ציר כלל כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח [בית שבתוך] החצר. ובתריסין שיש להן ציר מן הצד כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין. כי פליגי, בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות, בית שמאי סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, ובית הלל סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב: לא את הקטן. ולא כל מידי דלאו צורך אכילה: ובית הלל מתירין. דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה בה צורך מצוה כגון הני דחשיב במתני' או צורך הנאה כגון מפתח ביתו וכיוצא בהן. לאפוקי הוצאת אבנים וכיוצא בזה דבהא מודו בית הלל דאסור:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:

 ברטנורה  (ו) אין מוליכין חלה [ומתנות ביום טוב. אע''פ שמותר בהפרשתם, לא שרו בהולכתם, אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר: מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: גזירה שוה. לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזרו משום גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, אלא דומיא דגזרה שוה: מתנה לכהן. מעשרים וארבע מתנות כהונה: כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. הך מתני' אדחיא לה בגמרא, דלא נחלקו ב''ש וב''ה שמוליכין חלה ומתנות. לא נחלקו אלא בהולכת תרומה, שב''ש אומרים אין מוליכין וב''ה אומרים מוליכין. אמרו להן ב''ש לב''ה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן, כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה, אמרו להם ב''ש, לא, אם אמרתם בחלה ומתנות שזכאי בהרמתן, שנתנו חכמים כח ורשות בהפרשתן לפי שהחיוב שלהן בא ביום טוב דלשין ושוחטין ביום טוב וכיון שהותרו אותן של יום טוב שרינן להו להוליך אותן שנעשו מערב יום טוב, תאמרו בתרומה שאינה זכאי בהרמתה, שהרי אי אפשר שיבוא חיוב תרומה לכרי ביום טוב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי ואין ממרחין ביום טוב, הלכך אין מוליכין תרומה ביום טוב:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ:

 ברטנורה  (ז) במדוך של עץ. אבל לא של אבן. ומיהו במדוך של עץ נדוכין כדרכן ואין צריך שינוי, מפני שהן מפיגין טעמן אם נדוכין מאתמול: והמלח בפך. של חרס ידוכנו: או בעץ פרור. הוא הכף שמגיסין בו הקדירה, דמלח בעי שינוי, שהיה לו לדוך מאתמול, שאינו מפיג טעמו. והלכה שהבא לדוך מלח ביו''ט מטה המדוכה על צדה ודך על ידי שינוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכין שינוי:

ח. הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְטַבְלָא וְלֹא בְנָפָה וְלֹא בִכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה:

 ברטנורה  (ח) בורר אוכל. מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת: בורר כדרכו בחיקו. ובלבד שלא יהיה טורח ברירת הפסולת מרובה. אבל אם טורח ברירת הפסולת מרובה על טורח ברירת האוכל כגון שהפסולת דק ביותר אע''פ שהאוכל מרובה בשיעורו על הפסולת, מודים בית הלל שבורר את האוכל ומניח את הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף: אף מדיח ושולה. שמביא כלי מלא קטנית ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו: שולה. כמו של נעלך (שמות ג). ואין הלכה כרבן גמליאל:

ט. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה:

 ברטנורה  (ט) אין משלחין ביום טוב. דורון איש לרעהו: אלא מנות. דבר מוכן שאין עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר ודגים: ובית הלל אומרים וכו'. ולא שרו בית הלל אלא לשלוח על ידי אדם אחד או שנים. אבל שלשה בני אדם או יותר נושאי מנחה אסור, דאוושא מלתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק: אבל לא תבואה. שאינה ראויה לאכילה שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביום טוב: ור' שמעון מתיר בתבואה. שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויבשלה מעשה קדירה. ואין הלכה כר' שמעון:

י. מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ אֻמָּן. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:

 ברטנורה  (י) משלחין כלים תפורין. דחזו למלבוש. ושאינן תפורין חזו לאכסויי: כלאים. כשהן קשין שאין מחממין, מותר לשכב עליהם: סנדל המסומר. של עץ מחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו''ט, משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, כמבואר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס): ולא מנעל שאינו תפור. ואפילו הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן: אף לא מנעל לבן. באתריה דר' יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירין אותו: שצריך אומן. להשחירו: כל שנאותין בו. הכי קאמר, כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת, אע''פ שאין נאותין בו ביום טוב כגון תפילין שבחול לובשין אותן כמות שהן וביום טוב אין לובשין אותן, משלחין אותן ביום טוב:


 

גמרא ביצה דף יד ע''ב

בֵּין תְּפוּרִים וְכוּ'. בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִים חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ שֶׁאֵין תְּפוּרִים נָמֵי חֲזוּ לְכִסּוּיֵי אֶלָּא כִּלְאַיִם. לְמַאי חֲזוּ, וְכִי תֵּימָא חֲזוּ לְמֵימָךְ תּוּתֵהּ וְהַתַּנְיָא (ויקרא יט) לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִיעוֹ תַּחְתֶּיךָ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ. וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסִיק מִידֵי דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן אָסוּר לִישָׁן עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֶלָּא בְּוִילוֹן וְהָאָמַר עוּלָא וִילוֹן טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא בְּקָשִׁין. וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנָרָשׁ שַׁרְיָא. אָמַר רַב פַּפָּא עַרְדָּלַיִן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אָמַר רָבָא הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. דְּבִזָרְנֵי יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:

 רש''י  למימך. לכפלה: שמא תכרך לו נימא. ויש נימין גדולים וגסים ומחמם במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז, א''נ נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הוי ליה הא לבישה דאית בה הנאה: דמפסיק מידי. שנותן בגד אחר ביניהם: אסור לישן עליהם. מדרבנן: בוילון. שראוי לפרסו כנגד הפתח: וילון טמא. מקבל טומאה ולא עשאוה כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה: מתחמם כנגדו. מעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחמם כנגדו אסור לעשותו כלאים: בקשין. קשין שאין מתחממין מותר לישב עליהם: גמדא. קשה דבר שהוא כווץ נעשה קשה: דנרש. שם מקום: שריא. לישיבה שאינו מתחמם: צררי דפשיטי כו'. בגד כלאים שצוררין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם: בזרני. שצרור בהם זרעים: יש בהם משום כלאים. ואסור לתתן בתוך חיקו: ערדלאים. שרגילין ללבשן תחת מנעליהן ותולה עליהן עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן כנגד העקב של רגל ויש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:

 

זוהר וארא דף כ''ו ע''ב

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים הַאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵהּ וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (אֶלָּא זַכָּאָה הוּא מָאן דְּיִשְׁתַּדָּל כְּאוֹרָיְתָא). תּוּ (תָּא חֲזִי) וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבְּךָ מִבְעֵי לֵהּ. אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה אִי אַתְּ בָּעֵי לְמֵיקָם עַל דָּא וּלְמִנְדַּע כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וּכְדֵין תִּנְדַּע לֵהּ. לְבָבֶךָ יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְאִיהוּ חַד. כְּדֵין תִּשְׁכַּח כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים דְּהָא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְאִיהוּ חַד. וְעַל דָּא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ לְמִנְדַּע מִלָּה. תּוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר חַיָּבִין עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵלָּא. מַאי פְּגִימוּתָא דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. דְּיֵצֶר רָע לָא אִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר טוֹב בְּגִין חוֹבַיְהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וּפְגִימוּ לָא עָבְדֵי אֶלָּא לוֹן מַמָּשׁ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לב) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. כִּבְיָכוֹל עָבְדֵי וְלָא עָבְדֵי. עָבְדֵי דְּלָא אִתְמַשָּׁךְ עֲלַיְהוּ בִּרְכָן דִּלְעֵילָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלָא עָבְדֵי דְּהָא שְׁמַיָּא נָטְלֵי לוֹן לְגַרְמַיְהוּ בִּרְכָאן מַה דְּיִצְטְרִיךְ. וְלָא נָטְלֵי לַאֲמְשָׁכָא לְתַתָּא וַדַּאי מוּמָם דְּאִנּוּן חַיָּבִין אִיהִי תוּ לוֹ בְּוָא''ו דְּלָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא בְּגִין דְּלָא יִתְמַשְּׁכוּן בִּרְכָאן לְתַתָּאֵי לֹא בְּאָלֶ''ף דְּהָא לָא נָטְלֵי לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּא. מָאן גָּרִים דָּא. בְּגִין דְּחַיָּבִין מַפְרִישִׁין יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב. וּמִתְדַבְּקָן בְּיֵצֶר רָע. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. כְּהַאי גַּוְנָא. הָכָא אִתְרְמִיז יִחוּדָא קַדִּישָׁא וְאַזְהָרָה הוּא לְבַר נָשׁ לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא יָאוּת בִּרְחִימוּ עִלָּאָה בְּכָל לְבָבְךָ דָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא (נ''א קַדִּישָׁא) דְּאִקְרֵי יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְהוּ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ לְאַכְלָלָא לוֹן לְעֵלָּא בַּאֲתַר דְּלֵית בֵּהּ שִׁיעוּרָא הָכָא הוּא יִחוּדָא שְׁלִים לְמִרְחָם לֵהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּדְקָא יָאוּת:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ כִּי הַוָּיָ''ה הוּא הָאֱלֹקִים. שׁוֹאֵל, מִקְרָא זֶה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹקִים, וְלִבְסוֹף, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ. וְעוֹד, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבְּךְ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וְלֹא לְבָבֶךְ. אֶלָּא אָמַר מֹשֶה, אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲמֹד עַל זֶה וְלָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹקִים, אָז, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ, וְתֵדַע זֶה, כִּי לְבָבֶךְ פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיֵּצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע, הַשּׁוֹכְנִים בַּלֵּב, נִכְלְלוּ זֶה בָּזֶה, וְהֵם אֶחָד. וְאָז תִּמְצָא כִּי הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹקִים, כִּי נִכְלְלוּ זֶה בָּזֶה, וְהוּא אֶחָד. לָכֵן הִקְדִּים הַכָּתוּב, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ, לָדַעַת עַל יָדוֹ אֶת הַדָּבָר, שֶׁיְיָ הוּא הָאֱלֹקִים. עוֹד אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. מַהוּ הַפְּגָם. הוּא, כִּי הַשְׂמֹאל אֵינוֹ נִכְלָל בַּיָּמִין לְמַעְלָה, אֶלָּא שׁוֹלֵט בַּדִּין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע לְמַטָּה אֵינוֹ נִכְלָל בַּיֵּצֶר הַטּוֹב מֵחֲמַת הַחַטָּאִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה, אֶלָּא לְעַצְמָם מַמָּשׁ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, שִׁחֵת לוֹ לֹא בָנָיו מוּמָם, הַיְנוּ כִּבְיָכוֹל עוֹשִׂים פְּגָם וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּגָם: עוֹשִׂים, הַיְנוּ שֶׁגּוֹרְמִים, שֶׁלֹּא יִמָּשְׁכוּ עֲלֵיהֶם הַבְּרָכוֹת שֶׁל מַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלֹא עוֹשִׂים, מִשּׁוּם שֶׁהַשָּׁמַיִם, מְקַבְּלִים לְעַצְמָם בְּרָכוֹת וְשֶׁפַע כַּמָּה שֶׁצְרִיכִים, אֶלָּא שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים שֶׁפַע לְהַמְּשִׁיךְ לְמַטָּה, וַדַּאי מוּמָם שֶׁל אֵלּוּ הָרְשָׁעִים הוּא. עוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ, לוֹ עִם ו' פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא נִכְלָל הַיָּמִין בַּשְׂמֹאל, לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּשַׁכְנָה בְּרָכוֹת לְמַטָּה וְעַל זֶה נֶאֱמַר שִׁחֵת לוֹ עִם ו'. לֹא עִם א' כָּתוּב, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים בְּרָכוֹת לְהַמְּשִׁיךְ אֶל הַתַּחְתּוֹנִים. מִי גָּרַם זֶה. הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁהָרְשָׁעִים מַפְרִידִים הַיֵּצֶר הָרַע מִיֵּצֶר הַטּוֹב. וּמִתְדַבְּקִים בַּיֵּצֶר הָרַע. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹקֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ וּבְכָל נַפְשְׁךְ וּבְכָל מְאֹדֶךְ, כְּעֵין זֶה, גַּם כָּאן נִרְמָז יִחוּד הַקָּדוֹשׁ, וְאַזְהָרָה הוּא לָאָדָם לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי, בְּאַהֲבָה עֶלְיוֹנָה. בְּכָל לְבָבְךְ: הַיְנוּ בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךְ, זֶהוּ יָמִין וּשְׂמֹאל שֶׁנִּקְרָא יֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע. וּבְכָל נַפְשְׁךְ, זֶהוּ נֶפֶשׁ דָּוִד שֶׁנִּתְּנָה בֵּינֵיהֶם. וּבְכָל מְאֹדֶךְ, הַיְנוּ לִכְלל אוֹתָם, הַיָּמִין וְהַשְׂמֹאל, לְמַעְלָה, בַּמָּקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר. כָּאן הוּא הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם לֶאֱהוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ:

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב-ג

א. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרֵךְ. אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל שֶׁבְּמֵעָיו חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן בְּמֵעָיו אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ לָכֵן אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָדַע אִם בֵּרֵךְ אוֹ אִם לֹא בֵּרֵךְ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו: ב. חֲמִשָּׁה מִינִין הֵן: הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הַכֻּסְמִין מִמִּין הַחִטִּין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִמִּין הַשְּׂעוֹרִין. וַחֲמִשָּׁה מִינִין הָאֵלּוּ כְּשֶׁהֵן שִׁבֳּלִים נִקְרָאִים תְּבוּאָה בְּכָל מָקוֹם וְאַחַר שֶׁדָּשִׁין וְזוֹרִין אוֹתָן נִקְרָאִין דָּגָן וּכְשֶׁטּוֹחֲנִין אוֹתָן וְלָשִׁין אֶת קִמְחָן וְאוֹפִין אוֹתָן נִקְרָאִים פַּת. וְהַפַּת הַנַּעֲשֶׂה מֵאֶחָד מֵהֶן הִיא הַנִּקְרֵאת פַּת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא לִוּוּי:

 

מוסר

ספר חסידים סימן קפג קפד

אֶחָד הָיָה מְצַעֵר אֶת הֶחָכָם וְאָמְרוּ לְחָכָם כַּמָּה גָּדוֹל עֲוֹן אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְּצַעַרְךָ עַל לֹא פֶּשַׁע. אָמַר לוֹ הֶחָכָם: אֵינִי מַפְשִׁיעוֹ אֶלָּא עֲוֹנוֹתַי עָשׂוּ לִי. אָמַר: מִצְוָה לְךָ לְהַעֲנִישׁוֹ וּלְקַלְּלוֹ. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן הָיִיתִי מַעֲנִישׁ וּמְקַלֵּל אֶת עַצְמִי כִּי עֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לְצַעַר זֶה שֶׁהֲרֵי אָמַר הַכָּתוּב: הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. אָמַר יְהוּדָה: בָּרוּר לִי שֶׁאֶחָד מֵעֲבָדֶיךָ שָׂם הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחְתּוֹ אֶלָּא עֲוֹנֵנוּ גָּרַם שֶׁבָּא לָנוּ לְצַעַר, לָכֵן כְּשֶׁקִּלֵּל שִׁמְעִי אֶת דָּוִד אָמַר דָוִד (ש''ב טז) הַנִּיחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ וַעֲוֹנִי גָּרַם, אִם לֹא הָיִיתִי חוֹטֵא לֹא בָּא אַמְנוֹן לִשְׁכַּב עִם תָּמָר וְלֹא הָיָה אַבְשָׁלוֹם מוֹרֵד בְּאָבִיו וְשׁוֹכֵב עִם נְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חַי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו: שְׁלֹשָה אֵינָן נוֹדָעִים אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים הֶעָנָו בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהַגִּבּוֹר בַּמִּלְחָמָה וְהָאוֹהֵב בִּשְׁעַת הַצֹרֶךְ:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד: עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטִל דְחַיַב קְטוֹל לָא יִתְקְטֵל עַל מֵימַר סָהִיד חָד:


 רש''י   שנים [עדים] או שלשה. אם מתקימת עדות בשנים למה פרט לך בשלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלם:

(ז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: יְדָא דְסַהֲדַיָא תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: אֲרֵי יִתְכַסֵי מִנָךְ פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּין דְמָא לִדְמָא בֵּין דִינָא לְדִינָא וּבֵין מַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלֻגְתָּא דִינָא בְּקִרְוָיךְ וּתְקוּם וְתִסַק לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ:


 רש''י   כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכסה ממך: בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור: בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חיב: בין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור: דברי ריבת. שיהו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר זה מחיב וזה מזכה: וקמת ועלית. מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות:

(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי וּלְוָת דַיָנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתִתְבַּע וִיחַוּוּן לָךְ יָת פִּתְגָמָא דְדִינָא:


 רש''י   הכהנים הלוים. הכהנים שיצאו משבט לוי: ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. ואפלו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך:

(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: וְתַעְבֵּד עַל מֵימַר פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ מִן אַתְרָא הַהוּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ וְתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכֹל דִי יַלְפֻנָךְ:

 

נביאים - ישעיה - פרק נא

(כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: כִּדְנַן אֲמַר רִבּוֹנִיךְ יְיָ וֵאלָהִיךְ דַעֲתִיד לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִּין עַמֵּיהּ הָא קַבֵּלִית מִן יְדִיךְ יָת כָּסָא דִלְוָטָא יָת פַּיְלֵי כָּסָא דְחֵימְתֵי לָא תּוסִיפִין לְמשְׁתָּהּ עִוד דִלְוָטָא יַת פַּיְלֵי כָּסָא דְחֵימְתֵי לָא תּוֹסִיפִין לְמִשְׁתָּהּ עוֹד :


 רש''י   יריב עמו . אשר ידין דין עמו :

(כג) וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים: וְאֵמְסְרִינָהּ בְּיַד דַהֲווֹ מוֹנָן לִיךְ דַּהֲווֹ אָמְרִין לְנַפְשֵׁיךְ אַמְאִיכִי וְנֶעְדֵי וְאַמְאֵיכְתְּ כְּאַרְעָא יְקָרִיךְ וַהֲוֵית כְּשׁוּק לְעָדָן :


 רש''י   מוגיך . מניעיך ומטלטליך כמו והנה ההמון נמוג ( ש''א יד ) קרושלי''ר בלע''ז . שחי ונעבורה . על גביך :

נב (א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: אִתְגְּלָא אִתְגְּלָא לִבְשִׁי תוּקְפֵיךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי לְבוּשִׁי תּוּשְׁבַּחְתִּיךְ יְרוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְּקוּדְשָׁא אֲרֵי לָא יוֹסְפוּן וְיֶעְדוּן בִּיךְ עוֹד עָרְלִין וּמְסָאֲבִין : (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם (התפתחו) הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן: אִתְנַפְּצִי מֵעַפְרָא קוּמִי תְבִי עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא יְרוּשְׁלֵם אִתְפְּסָקוּ חִנְקֵי צַוְרֵיכוֹן שְׁבִיָּא כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן :


 רש''י   התנערי . אישקור''א בלעז כמנער את הטלית : קומי . מן הארץ מגזרת לארץ תשב ( לעיל ג ) : שבי . על הכסא : התפתחי . הוי נתרת : מוסרי . קריגל''ש בלע''ז : שביה . כמו שבויה :

(ג) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ מַגָּן אִזְדַּבִּנְתּוּן וְלָא בִכְסַף תִּתְפָּרְקוּן :


 רש''י   חנם נמכרתם . על עסקי חנם הוא יצר הרע שאינו לכם לשכר : ולא בכסף תגאלו . אלא בתשובה :

 

כתובים - תהילים - פרק עה

(י) וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: וַאֲנָא אֲתַנֵי לַעֲלָם נִסַּיָּא אֲשַׁבַּח לֵאלָהָא דְיַעֲקֹב :


 רש''י   ואני אגיד לעולם . מאז והלאה את נקמתו וגבורתו :

(יא) וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק: וְכָל תְּקוֹף רוּם רַשִּׁיעַיָּא אַמְאֵיךְ אֶתְּלְשִׁנוּן מִתּוּקְפֵיהוֹן יִתְרוֹמֵם תְּקוֹף רוֹמְהוֹן דְצַדִּיקַיָּא :


 רש''י   וכל קרני רשעים . של עמלק : אגדע . כענין שנא' ( יחזקאל כה ) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ישראל יגדעו קרן עמלק וגו' ואז תרוממנ' קרנות צדיקו של עולם ישראל שהם שבחו של הקב''ה :

עו (א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר: לְשַׁבָּחָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא תוּשְׁבְּחָא עַל יְדָא דְאָסָף שִׁירָא : (ב) נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ: אִתְיְדַע בִּדְבֵית יְהוּדָה אֱלָהָא בִּדְבֵית יִשְּׂרָאֵל רַב שְׁמֵיהּ : (ג) וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן: וַהֲוָה בִירוּשְׁלֵם בֵּית מַקְדְּשֵׁיהּ וּמְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת קוּדְשֵׁהּ בְּצִיּוֹן :

 

משנה סוטה פרק ו

א. מִי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵעוֹף הַפּוֹרֵחַ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בָהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה:

 ברטנורה  (א) מי שקינא. ונסתרה אפילו שמע מעוף הפורח. שנסתרה: יוציא ויתן כתובה. ר' אליעזר לטעמיה דאמר בפ''ק סתירה לא בעי עדות ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח, דאתקש סתירה לטומאה דכולהו מהימני בה, הלכך נאסרה עליו. ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה: רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. נשים הטוות לאור הלבנה. רבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים. מיהו משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצותה מכוער הדבר ותצא, דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפ''ק, וטהורה היא, ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. והלכה כרבי יהושע:

ב. אָמַר עֵד אֶחָד אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין אַף לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת, וְלֹא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה:

 ברטנורה  (ב) אני ראיתיה שנטמאת. באותה סתירה, שהיא ע''פ עדים לר' יהושע, או ע''פ עוף הפורח לר' אליעזר: לא היתה שותה. דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר: אף לפסלה מכתובתה. שלא תשתה ולא תטול כתובתה: ויבמתה. אשת אחי בעלה: ובת בעלה. מאשה אחרת: הרי אלו נאמנות. לעדות זו, אע''פ שהן פסולות לכל שאר עדות שהוא לרעתה, לפי שהתורה האמינה כל עדות שיש בה. ומיהו לא לפסלה מכתובתה, הואיל ושונאות אותה, אלא שלא תשתה:

ג. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם עֵדוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם. עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִתְקַיֵּם בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר וְעֵד אֵין בָּהּ, כָּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. קַל וָחֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה, וּמָה אִם עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, הֲרֵי הִיא מִתְקַיֶּמֶת בְּעֵד אֶחָד. עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּעֵד אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם יט), עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר, מַה לְּהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אַף כָּאן עַל פִי שְׁנַיִם עֵדִים:

 ברטנורה  (ג) שהיה בדין. שלא יהא נאמן בה עד אחד, אם לא מגזירת הכתוב: עדות הראשונה. סתירה שאין אוסרתה איסור עולם. אלא עד שתשתה: אינה מתקיימת בפחות משנים. כדבעינן למימר מגזירה שוה, ור' יהושע היא: עדות האחרונה. טומאה: כל עדות שיש בה. נאמן בה דכתיב ועד אין בה, וכל עד האמור בתורה סתם אינו אלא שנים, מדאיצטריך קרא לומר (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש, שמע מינה דעד שנים במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב אחד. והכי קאמר קרא תרי לית בה אלא חד, וקאמר והיא לא נתפסה לאוסרה, אלמא עד אחד מהימן:

ד. עֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמֵאת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמֵאת, הָיְתָה שׁוֹתָה. אֶחָד אוֹמֵר נִטְמֵאת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמֵאת, הָיְתָה שׁוֹתָה. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמֵאת וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה:

 ברטנורה  (ד) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת. אוקי חד להדי חד, והרי היא בספיקה ושותה. ודוקא כי אתו בהדי הדדי, אבל בזה אחר זה, כשאמר הראשון נטמאת, הוי מהימן כבתרי. והשני האומר לא נטמאת הוי ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים: ושנים אומרים לא נטמאת. כלומר לא נטמאת בפניך, שכשבאת ומצאת שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת, הרי נסתלק העד ובטלו דבריו מפני השנים, והרי היא בספיקה אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום, ולפיכך שותה. ואשמועינן תנא בהני תרי בבי דמתניתין דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כלומר בין להשקותה בין שלא להשקותה:


 

גמרא סוטה דף לט ע''א

אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָּל הָעָם. וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לב) וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבְּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד. רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חַסְדָּא מֵהָכָא (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים. אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת קָפַנְדַּרְיָּא וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קדֶשׁ וְלֹא נָשָׂאתִי כַּפַּי בְּלֹא בְּרָכָה. מַאי מְבָרֵךְ אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב חַסְדָּא אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. כִּי עָקַר כַּרְעֵהּ מַאי אָמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן. וְכִי מְהַדֵּר אַפֵּיהּ מִצִבּוּרָא מַאי אָמַר אַדְבְּרֵיהּ רַב חַסְדָּא לְרַב עוּקְבָא וְדָרַשׁ. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ. (דברים כד) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ וְגוֹ'. אָמַר רַב חַסְדָּא: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חַסְדָּא: אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בִּבְרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה דִּבּוּר מִפִּי הַקּוֹרֵא וְאֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לַעֲנוֹת אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב חַסְדָּא אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּשִׂים שָׁלוֹם וְאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲקֹר רַגְלֵיהֶם וְלֵילֵךְ עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאָמַר רַב זֵירָא, אָמַר רַב חַסְדָּא: אֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לַעֲנוֹת אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַקּוֹרֵא וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה:

 רש''י  במה הארכת ימים. באיזה זכות: קפנדריא. לקצר דרכו דרך בה''כ ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו: ולא פסעתי על ראשי עם קודש. שהיו יושבים התלמידים בב''ה ע''ג קרקע והמהלך ביניהם כשהן יושבים נראה כפוסע על ראשיהם לפיכך צריך להקדים או לישב בחוץ: ולא נשאתי כפי לברך. כהן היה: וכי עקר כרעיה. בעבודה למיסק והוא מחזיר פניו כלפי תיבה מאי אומר: וכי מהדר אפיה. כשגומר ברכותיו מחזיר פניו לצד התיבה: מה שהבטחתנו. שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם: לכוף קשרי אצבעותיהם. שפושטין אותן כשמברכין: ואין הקורא. ש''צ הקורא כהנים: שיחזרו פניהם. לברך: אמן. של ברכת הודאה: לעקור רגליהם. מן הדוכן אלא עומדין צפופים לפני התיבה: עד שיכלה אמן. של ברכת התורה וכל הני משום דתרי קלי לא משתמעי:

 

זוהר מצורע דף נ''ה ע''א

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (ויקרא טו) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָֹתָם וְגוֹמֵר. בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. וְהִזַּרְתֶּם כְּהַאי זָר דְּאִיהוּ זָר מִכֻּלְּהוּ וְלָא אִתְחַבָּר בְּמַה דְּלֵיתֵהּ דִּילֵהּ. וְתָא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּמִסְתָּאֲבִין בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא מְסָאֲבִין לוֹן בְּכֹלָּא וְהָא אִתְמַר (אֲבָל) בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחַ מְסָאֲבָא אִתְעַר חֲשַׁבְתּוּן זָר אֶלָּא רוּחַ מְסָאֲבָא דִּלְתַתָּא אִתְעַר רוּחַ מְסָאֲבָא אָחֳרָא וְאִתְיְהִיב לֵהּ רְשׁוּתָא לְנָחֲתָא לְעָלְמָא מַאי רְשׁוּתָא רְשׁוּתָא דִּקְדֻשָּׁה דַּהֲוָה נָחִית וּמָחֵי בֵּהּ לָא אִשְׁתַּכָּח וְאִסְתַּלָּק וּכְדֵין אִתְגַּלְיָא דִּינָא לְקִבְלֵיהוֹן דְּחַיָּבִין וְאוֹסִיף דִּינָא עַל דִּינֵהּ וּכְדֵין תְּרֵין רוּחִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא חַד רוּחָא דְּדִינָא וְחַד רוּחָא דִּמְסָאֲבָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִצְטְרִיכְנָא הָכָא לְמֵימָר מִלָּה דְּאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא. תָּא חֲזִי הָכָא יַלְפִינָן מִנֶּגַע דְּבֵיתָא דְּכַד רוּחָא מְסָאֲבָא שַׁרְיָא בְּבֵיתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְדַכָּאָה לֵהּ שָׁדַר נֶגַע צָרַעַת בַּבַּיִת לְקַטְרְגָא דָּא בְּדָא וְהַהוּא נֶגַע לָא אַעְדֵּי מִבֵּיתָא וְאַף עַל גַּב דְּרוּחַ מְסָאֲבָא אִסְתַּלָּק מֵהַהוּא בֵּיתָא עַד דְּיִנְתְּצוּן בֵּיתָא אַבְנִין וְאָעִין וְכֹלָּא כְּדֵין אִתְדַּכֵּי אַתְרָא כְּהַאי גַּוְנָא מָאן דְּאִסְתָּאָב וְאִתְעַר רוּחַ מְסָאֲבָא וְשָׁארֵי עֲלוֹי כַּד בָּעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכָּאָה עָלְמָא אִתְעַר רוּחַ דִּינָא תַּקִּיפָא וְאִשְׁתַּכָּח בְּעָלְמָא וְשַׁרְיָא עַל הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא עַד דְּיִתְעֲבַר מֵעָלְמָא וְהַהוּא רוּחָא דִּינָא תַּקִּיפָא לָא אִסְתַּלַּק מֵאַתְרֵהּ עַד דְּיִנְתַּץ אֲתַר שַׁיְּפִין וְגָרְמִין וְכֹלָּא. כְּדֵין אִתְדַּכֵּי עָלְמָא וְאִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ רוּחִין מְסָאֲבִין וְעָלְמָא אִשְׁתַּכַּח בְּדַכְיוּ וְעַל דָּא תָּנֵינָן אָתָא לְאִסְתָּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵהּ וַדַּאי וַי לֵהּ לְבַר נַשׁ כַּד שָׁארֵי עֲלֵהּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִשְׁתַּכַּח בֵּהּ בְּעָלְמָא דְּוַדַּאי לִנְדַּע דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְבַעֲרָא לֵהּ מִן עָלְמָא. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּכֻלְּהוּ קַדִּישִׁין וְאִשְׁתַּכָּחוּ בִּקְדֻשָּׁה קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְשַׁרְיָא עֲלֵהּ רוּחַ קַדִּישָׁא בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב, וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם וְגוֹ' בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. וְהִזַּרְתֶּם, פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ זָר הַזֶּה, שֶׁהוּא זָר מִכֻּלָּם, וְאֵינוֹ מִתְחַבֵּר בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּבֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִטְמָאִים לְמַטָּה, מְטַמְּאִים אוֹתָם בַּכֹּל, וּכְבָר לָמַדְנוּ זֶה. אֲבָל, בְּשָׁעָה שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה נִתְעוֹרֵר לְמַטָּה מִתְעוֹרֵר רוּחַ זָר, כִּי רוּחַ הַטּוּמְאָה שֶׁלְּמַטָּה מְעוֹרֵר רוּחַ הַטּוּמְאָה הָאַחֵר, וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לָרֶדֶת בָּעוֹלָם. שׁוֹאֵל, מַה הָרְשׁוּת שֶׁנִּתְּנָה לוֹ. וּמֵשִׁיב, אוֹתָהּ רְשׁוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹרֶדֶת תָּמִיד וּמְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ רוּחַ זָר מִלִּשְׁלוֹט, אֵינָהּ נִמְצֵאת, מֵחֲמַת רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְהִיא מִסְתַּלֶּקֶת וְאָז מִתְגַלֶּה הַדִּין, שֶׁהוּא רוּחַ הַזָּר, כְּנֶגֶד הָרְשָׁעִים, וּמוֹסִיף דִּין עַל דִּין, כִּי נִמְצָא אָז, שֶׁשְּׁתֵּי רוּחוֹת נִמְצָאִים בְּעוֹלָם אֶחָד, רוּחַ הַדִּין, דְּהַיְנוּ רוּחַ זָר, וְאֶחָד, רוּחַ הַטּוּמְאָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּאן אֲנִי צָרִיךְ לוֹמָר דָּבָר שֶׁלָּמַדְתִּי מֵאָבִי. בֹּא וּרְאֵה, אֲנַחְנוּ לְמֵדִים כָּאן מִנֶּגַע הַבַּיִת. כִּי כְּשֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה שׁוֹרֶה בַּבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְטָהֵר אֶת הַבַּיִת, שׁוֹלֵחַ נֶגַע צָרַעַת בַּבַּיִת, שֶׁיְּקַטְרְגוּ זֶה בָּזֶה, וְנֶגַע הַהוּא אֵינוֹ סָר מֵהַבַּיִת, אַחַר שֶׁנִּתְגַבֵּר עַל רוּחַ הַטּוּמְאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה נִסְתַּלֵּק מִן הַבַּיִת, עַד שֶׁיִּתְּצוּ אֶת הַבַּיִת, הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַכֹּל, אָז נִטְהָר הַמָּקוֹם. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁנִּטְמָא וְעוֹרֵר אֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְשׁוֹרֶה עָלָיו, כְּשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר הָעוֹלָם מְעוֹרֵר כְּנֶגְדוֹ רוּחַ דִּין חָזָק, שֶׁהוּא נִמְצָא בָּעוֹלָם וְשׁוֹרֶה עַל רוּחַ הַטּוּמְאָה הַהוּא, וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה עַד שֶׁמַּעֲבִיר אֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָעוֹלָם, וְאוֹתוֹ רוּחַ דִּין הֶחָזָק שֶׁל הַנֶּגַע שֶׁהֱעֶבִירוֹ מִן הָעוֹלָם, אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּתּוֹץ הַמָּקוֹם, דְּהַיְנוּ הַגּוּף, הָאֵבָרִים וְהָעֲצָמוֹת וְהַכֹּל, אָז נִטְהָר הָעוֹלָם וְרוּחוֹת הַטּוּמְאָה נֶעֱבָרִים, וְהָעוֹלָם נִמְצָא בְּטָהֳרָה. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, הַבָּא לִטָּמֵא מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וַדַּאי. אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ הַטּוּמְאָה וְנִמְצָא עִמּוֹ בָּעוֹלָם, כִּי יָדוּעַ וַדַּאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם, וְעַל כֵּן יוֹסִיף לוֹ טוּמְאָה. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים שֶׁכֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וְנִמְצָאִים בִּקְדֻשָּׁה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְשׁוֹרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקָּדוֹשׁ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. הָאוֹכֵל פַּת חַיָּב לְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וּלְאַחֲרֶיהָ אַרְבַּע בְּרָכוֹת. אָכַל דָּגָן שָׁלוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. אָכַל קֶמַח, מְבָרֵךְ לְפָנָיו שֶׁהַכֹּל וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: ב. קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁשְּׁלָקוּהוּ וְעֵרְבוּהוּ בְּמַיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִים אִם הָיָה עָבֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה וּלְלָעֲסוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְאִם הָיָה רַךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִשְׁתִיָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בִּתְחִלָּה שֶׁהַכֹּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

 

מוסר

ספר חסידים סימן קפה

לְעוֹלָם לֹא יְהֵא אָדָם כְּפוּי טוֹבָה כִּי מְמַהֲרִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ. שֶׁהֲרֵי נָבָל הָיָה כְּפוּי טוֹבָה לְדָוִד וַעֲבָדָיו שֶׁשּׁוֹמְרִים צֹאנוֹ וְחוֹמָה הָיוּ עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א כה) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם וְכוּ' מֵת לַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים. וְשִׁמְעִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ רָעָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ לֹא מֵת אֶלָּא שִׁמְעִי בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה קָרוֹב לְשָׁאוּל לֹא הָיָה כְּפוּי טוֹבָה, אֲבָל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו הָיוּ קְרוֹבִים לְנָבָל וְעָשׂוּ לוֹ טוֹבָה וְהָיָה כְּפוּי טוֹבָה, לְפִיכָךְ מִהֲרוּ לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ וּכְתִיב (משלי יז) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָּמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ. וְלָמָּה לֹא תָּמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוִֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה אִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ אוֹיְבֵי אִישׁ בַּעַל הַבַּיִת כְּדִכְתִיב (מיכה ז) אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ אוֹתוֹ שֶׁגָּמַל לָהֶם טוֹבָה וְהִכְנִיסָם לְבֵיתוֹ יְשַׁלְּמוּ לוֹ רָעָה. לֹא תָּמִישׁ כָּתוּב בְּיוּ''ד כְּאִלּוּ אָמַר עַל נָבָל שֶׁמֵּת לְיוּ''ד יָמִים. וְיִרְמְיָהוּ בִּקֵּשׁ עַל כְּפוּיֵי טוֹבָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ אַפַּיִם לְאוֹתָן שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם טוֹבָה. וְהֵם מְשִׁיבִים לוֹ רָעָה תַּחַת טוֹבָה. וְאִם תֹּאמַר לָמָּה בִּקֵּשׁ נְקָמָה כִּי לֵית דִּינָא בְּאַרְעָא כִּי הָיוּ חֲפֵצִים בַּעֲלִילָה בְּלֹא יְדִיעָתוֹ לְתָפְשׂוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ) אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ, הֲרֵי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם וּמְגָרְשִׁים אוֹתוֹ מִנַּחֲלָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו יִקָּחוּ:

 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: עַל מֵימַר אוֹרַיְתָא דִי יַלְפֻנָךְ וְעַל דִינָא דִי יֵימְרוּן לָךְ תַּעְבֵּד לָא תִסְטֵּי מִן פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ יַמִינָא וּשְׂמָאלָא:


 רש''י   ימין ושמאל. אפלו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל:

(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: וּגְבַר דִי יַעְבֵּד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְלָא לְקַבָּלָא מִן כַּהֲנָא דְקָאֵם לְשַׁמָשָׁא תַמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַיָנָא וְיִתְקְטֵל גַבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל: (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד: וְכָל עַמָא יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן עוֹד:


 רש''י   וכל העם ישמעו. מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל:

 שני  (יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: אֲרֵי תֵעוֹל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ וְתֵימַר אֱמַנִי עֲלַי מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנָי: (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: מַנָאָה תְמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ מִגוֹ אַחָיךְ תְּמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא לֵת לָךְ רְשׁוּ לְמַנָאָה עֲלָךְ גְבַר נוּכְרַי דִי לָא אֲחוּךְ הוּא: (טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: לְחוֹד לָא יַסְגֵי לֵהּ סוּסָוָן וְלָא יָתֵב יָת עַמָא לְמִצְרָיִם בְּדִיל לְאַסְגָאָה לֵהּ סוּסָוָן וַיְיָ אֲמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמִתוּב בְּאֹרַח הָדֵין עוֹד:


 רש''י   לא ירבה לו סוסים. אלא כדי מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם. כמה שנאמר בשלמה, ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים א' י, כט) :

 

נביאים - ישעיה - פרק נב

(ד) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְמִצְרַיִם נְחַת עַמִּי בְקַדְמֵיתָא לְאִתּוֹתָבָא תַּמָּן וְאַתּוּרָאָה בִּלְמָא אַנְסֵיהּ :


 רש''י   מצרים ירד עמו וגו' . הם המצריים היו להם קצת חוב עליהם שנעשו להם אכסניא וכלכלו' אבל אשור באפס ובחנ' עשקו :

(ה) וְעַתָּה (מי) (לי) מַה לִּי פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משלו) מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם יְהוָה וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: וּכְעַן עֲתִידְנָא לְמִפְרַק אֲמַר יְיָ אֲרֵי אִזְדַּבֵּן עַמִּי מַגָּן עַמְמַיָּא דִּשְׁלִיטוּ בְהוֹן מִשְׁתַּבְּחִין אֲמַר יְיָ וּתְדִירָא כָל יוֹמָא עַל פּוּלְחָן שְׁמִי מַרְגְּזִין :


 רש''י   מה לי פה . למה אני שוהא ומשהא בני כאן : יהילילו . מתפארים לאמר ידינו רמה : מנואץ . מתנאץ והרי זה דוגמת וישמע את הקול מדבר אליו ( במדבר ח ) :

(ו) לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי: בְּכֵן יִתְרַבָּא בְעַמְמַיָּא שְׁמִי בְּכֵן בְּעִדָּנָא הַהִיא תֵּידְעוּן אֲרֵי אֲנָא הוּא דְמַלְלֵית וּמֵימְרִי קַיָּם :


 רש''י   ידע עמי . כשאגאלם יכירו כי שמי אדון שליט ומושל כמשמעו : לכן ביום . גאולתם יבינו כי אני הוא המדבר והנני קיימתי :

(ז) מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: מַה יַאֲיָן עַל טוּרֵי אַרְעָא דְּיִשְּׂרָאֵל רִגְלֵי מְבַסַּר מַשְׁמַע שְׁלָם מְבַסַּר טָב מַשְׁמַע פּוּרְקָן אֲמַר לִכְנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן אִיתְגְּלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהִיךְ : (ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן: קַל פַּרְנָסַיִךְ דִּמְרִימִין קָלְהוֹן כַּחֲדָא מְשַׁבְּחִין אֲרֵי בְעֵינֵיהוֹן יֶחֱזוּן גְּבוּרָן דִּי עֲבַד יְיָ כַּד יְתִיב שְׁכִנְתֵּהּ לְצִיּוֹן :


 רש''י   צופיך . צופים שמעמידין על החומות והמגדלים לבשר ולראות מי בא לעיר :

(ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: בּוּעוּ וְשַׁבַּחוּ כַּחֲדָא חָרְבַת יְרוּשְׁלֵם אֲרֵי עָתִיד יְיָ לְנַחֲמָא עַמֵּהּ פָּרִיק יְרוּשְׁלֵם :

 

כתובים - תהילים - פרק צד

(יט) בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי: בְּסִגְעֵי מַחְשְׁבָתָא בְגַוַּי נִיחוּמָתָךְ יְפַרְנְקוּן נַפְשִׁי : (כ) הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק: הַאֶפְשַׁר דְיִתְחַבֵּר עִמָּךְ כּוּרְסֵי שִׁקְרָא בִּרְיַת לְעוּתָא הֲיִתְעַתֵּד עֲלֵי קְיָם :


 רש''י   היחברך כסא הוות . היוכל להדמות לך האומות היוצרים צלמים ומסכות של עמל : עלי חק . בשביל חק להיותו חק להם עבודתם :

(כא) יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ: יִכְנְסוּן בִּישָׁן עַל נַפְשָׁא דְצַדִּיקָא וְאַדְמָא זַכַּי יְחַיְּבוּן דִּין דִקְטוֹל :


 רש''י   יגודו . יאספו גדודים על נפש צדיק להרוג : ירשיעו . יחייבו בדין להורגו :

(כב) וַיְהִי יְהוָה לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי: וִיהֵי יְיָ לִי לְסָעִיד וֵאלָהִי לִתְקוֹף רוּחֲצָנִי : (כג) וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ: וַאֲתִיב עֲלֵיהוֹן יָת שְׁקָרֵיהוֹן וּבְבִישָׁתְהוֹן יְגַמְרִינוּן יְגַמְרִינוּן יְיָ אֱלָהָנָא :


 רש''י   אונם . אונסם כמו ( איוב כא ) יצפון לבניו אונו :

צה (א) לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ: אֱתוּן נְשַׁבַּח קֳדָם יְיָ נְיַבֵּב קֳדָם תַּקִּיף פּוּרְקָנָא :

 

משנה שבועות פרק ד

א. שְׁבוּעת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִין וְלֹא בַקְּרוֹבִין, בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַפְּסוּלִין. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין:

 ברטנורה  (א) שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה אינה ראויה להעיד דכתיב (דברים יט) ועמדו שני אנשים אנשים ולא נשים. וההוא קרא בעדים הוא דכתיב נאמר כאן שנים. ונאמר להלן שנים. ע''פ שנים עדים (שם יז): ולא בקרובים. דפסולי עדות נינהו דכתיב (שם כד) לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים. וה''ה לשאר קרובים: ולא בפסולים. כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן דאקרו רשעים והתורה אמרה אל תשת רשע עד: ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. לאפוקי מלך שאינו מעיד. והפסולים לעדות מדרבנן כגון משחקים בקוביא ומפריחי יונים: בפני ב''ד ושלא בפני ב''דמפי עצמו. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב. בין נשבע בפני בית דין בין שלא בפני בית דין: ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני. ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות אינם חייבין עד שיכפרו בב''ד. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מועיל. וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ואין הלכה כר''מ:

ב. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָּתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָּתָהּ. וּמַה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

 ברטנורה  (ב) וחייבין. קרבן עולה ויורד על זדון השבועה שהרי לא נאמר בה ונעלם: ועל שגגתה עם זדון העדות. שיודעים ששבועה זו אסורה אבל אין יודעים שחייבים עליה קרבן: ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעין לו עדות ואח''כ נזכרו שהרי הן אנוסים ולא קרינן בהו ונשבע על שקר:

ג. שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁנַיִם בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִים. כָּפְרוּ, חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת:

 ברטנורה  (ג) ובאו לבית דין והודו פטורים. ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה שאין כפירה חוץ לבית דין חשובה כפירה: כפרו בבית דין חייבין על כל אחת ואחת. דאמר קרא (ויקרא ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת: מה טעם. אין חייבים אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף. ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבם על כל אחת ואחת: הואיל. ואילו כפרו בבית דין בפעם ראשונה שוב לא היו יכולין לחזור ולהודות. שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות. ושוב אין חוזרים ומגידים הלכך אף על גב דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה. חוץ מן הראשונה. דאם מה ששתק בראשונה כפירה היא. שוב אינם ראויים להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין. ומה זו שבועה על שבועה. על כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת. אשבועה חוץ לב''ד וכפרו בב''ד כתיב דשבועות דחוץ לבית דין שהיה משביען שיבאו לב''ד ויעידו ולא יצאו לבטלה. וראויות לחלק שאם כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:

ד. כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. בְּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן:

 ברטנורה  (ד) כפרו שניהם כאחת. בתוך כדי דבור: בזה אחר זה. שהיה בין זה לזה יותר מכדי דבור: הראשון חייב. אבל השני פטור. שמכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד. שהוא יחידי: שתיהן חייבות. בגמרא פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שנייה. ומה הפסידו הראשונים בכפירתם ומשני דמתני' איירי כגון שהיו העדים של כת שנייה קרובים בנשותיהן שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת ראשונה ונשותיהן גוססות. מהו דתימא כיון דקיי''ל רוב גוססים למיתה. הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שנייה. קמ''ל השתא מיהא לא שכיב ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד ולפיכך חייבין:

ה. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיֶּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקְדוֹן חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין, חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

 ברטנורה  (ה) תשומת יד. הלואה ששם בידו ממון: ואבדה. שמצא אבדתי: חטין ושעורין וכוסמין. רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות. וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולם פקדון. ומינים חלוקים:

ו. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין:

 ברטנורה  (ו) נזק וחצי נזק. בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין: תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. משום קרנא: שאנס איש פלוני ופיתה את בתי. משום בשת ופגם דממונא הוא: ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה. וכיון דליכא מיתה איכא ממון: ושחבל בי חברי ביה''כ. ונקט לה דאף על גב דענוש כרת חייב ממון:

ז. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן, שֶׁאֲנִי לֵוִי, שֶׁאֵינִי בֶן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינִי בֶן חֲלוּצָה, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹהֵן, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי, שֶׁאֵינוֹ בֶן גְרוּשָׁה, שֶׁאֵינוֹ בֶן חֲלוּצָה, שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ, וּפִתָּה אֶת בִּתּוֹ, וְשֶׁחָבַל בִּי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בַשַּׁבָּת, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:

 ברטנורה  (ז) שאני כהן פטורין. שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעות ממון: שאנס איש פלוני או פיתה בתו של פלוני. ובתו דקתני אאיש פלוני כהן דלעיל קאי (דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או לוי. ואינו בן גרושה ועליה קאי). או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירי ביה עד השתא: פטורים. דבעינן שישמעו מפי התובע. ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ואי תביעת ממון אחר הוי היו חייבים ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון דכיון דממון שהוא שואל לא מטיא לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עליה: ושחבל בי בני. חבלה. היא חבורה: פטורין. שאם העידוהו היה מתחייב מיתה. ולא ממון: ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי בשבת. דתרוייהו חיוב מיתה נינהו ופטורים מן הממון:

ח. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן לִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כַּפִּקָּדוֹן:

 ברטנורה  (ח) שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים. דכתיב בשבועת העדות תחטא וכתיב בשבועת הפקדון תחטא. מה שבועת הפקדון על תביעת ממון שיש לו על חברו. אף שבועת העדות צריך שתהיה על תביעת ממון שיש לו עליו. וזה שטוען שאמר איש פלוני ליתן. לי מאתים זוז אינה תביעת ממון שיש לו על חברו שאפילו הוא כדבריו שאמר לו חברו שיתן לו מאתים זוז אין חברו חייב לו כלום בשביל אמירה זו:

ט. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת:

 ברטנורה  (ט) מפני שקדמה שבועה לעדות. ורחמנא אמר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע שקדמה העדות לשבועה. ולא שקדמה שבועה לעדות:

י. עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין (עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם):

 ברטנורה  (י) אם יודעים אתם לי עדות וכו' פטורין. דכתיב והוא עד עד שייחד את עדיו:

יא. אָמַר לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, (שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת), וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:

 ברטנורה  (יא) והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים. שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום:

יב. שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ:

 ברטנורה  (יב) עד שישמעו מפי התובע. דכתיב (שם) אם לוא יגיד מלא בוי''ו ואל''ף למדרש הכי. אם לו לא יגיד כלומר לתובע ונשא עונו הם אם לאחר לא יגיד. פטור:

יג. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם, אוֹסֶרְכֶם אַנִי, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. באל''ף דל''ת, ביו''ד ה''א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. יַכְּכָה אֱלֹהִים, וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים, זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַתּוֹרָה. אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לָךְ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

 ברטנורה  (יג) מצוה אני עליכם. וכו'. והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה. אוסרכם אני בשבועה: המקלל בכולם. מברך את השם באחד מהם: ר''מ מחייב. סקילה: וחכמים פוטרין. דעל שם המיוחד דוקא בסקילה. דכתיב (ויקרא כד) בנקבו שם יומת ועל הכנויים באזהרה דאלהים לא תקלל (שמות כב) ובשבועות העדות מודים חכמים לר''מ דחייב על הכנויים כמו שחייב על השם המיוחד. דבשבועות [עדות] כתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה: המקלל עצמו. דכתיב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד. וכל השמר. פן. ואל. אינו אלא ל''ת: והמקלל חברו. דכתיב (ויקרא יט) לא תקלל חרש אפילו חרש שאינו שומע ולא קפיד אקללתו לא תקלל. וכ''ש שאר כל אדם דשמע וקפיד: יככה אלהים וכן יככה אלהים. אם אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני. או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה יככה אלהים. ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני. או שאמר אל יככה אלהים אם תעידוני או יברכך ה' אם תעידוני. וייטב לך אלהים אם תעידוני. בכל אלו ר''מ מחייב דמכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני יככה. וכן יברכך אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני. יקללך ובכל אלו אין הלכה כר''מ:



 

גמרא שבועות דף ל ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יט) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים. מִצְוָה לְבַעֲלֵי דִּינִין שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רָצוּ לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם, מוֹשִׁיבִין אֵיזֶהוּ אָסוּר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵר דְּבָרֶיךָ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי מוֹתְבִינָא לֵהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן וּלְעַם הָאָרֶץ נָמֵי אֲמָרֵי לֵהּ תִּיב וְאִי קָאִי לָן בָּהּ. רַב בַּר שְׁרַבְיָא הֲוָה לֵהּ דִּינָא קַמֵּהּ דְּרַב פַּפָּא אוֹתְבֵהּ וְאוֹתִיב נָמֵי לְבַעַל דִּינֵהּ אָתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא בָּטַשׁ בֵּהּ וְאוֹקְמֵהּ לְעַם הָאָרֶץ וְלֹא אָמַר לֵהּ רַב פַּפָּא תִּיב הֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעַנְתֵהּ. אָמַר רַב פַּפָּא: מֵימַר אָמַר: אִיהוּ הָא אוֹתְבָן שְׁלִיחָא הוּא דְּלֹא מְפַיֵּס מִינָאי. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לֹא לִיקְדּוּם צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְלֵיתֵיב מִשּׁוּם דְּמֵיחֲזֵי כְּמָאן דְּסַדַּר לֵהּ לְדִינֵיהּ וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵהּ עִידְנֵיהּ, אֲבָל קְבִיעַ לֵהּ עִידָנֵהּ לֵית לָן בָּהּ מֵימַר אָמַר בְּעִדָּנֵהּ טָרִיד. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּיָדַע בְּסַהֲדוּתָא וְזִילָא בֵּהּ מִלְּתָא לְמֵיזַל לְבֵית דִּינָא דְּזוּטָר מִינֵהּ לְאַסְהוּדֵי קַמֵּהּ לָא לֵיזִיל. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵהּ דְּרַב אִידִי אַף אֲנָן נָמֵי תָּנֵינָא מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטֹּל הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל הָנֵי מִילֵי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִסּוּרָא אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד ה'. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה' אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב. רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵהּ סַהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא אָתָא לְקַמֵּהּ דַּאֲמֵימָר אוֹתְבִינְהוּ לְכֻלְּהוּ אָמַר לֵהּ רַב אָשֵׁי לַאֲמִימוֹר וְהָאָמַר עוּלָּא מַחֲלֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִּינִים אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה. אֲמַר לֵהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף:

 רש''י  מצוה בבעלי דינים שיעמדו. (בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים י''ט): שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתמו דבריו: בטש. בעט. דלא מיפייס מינאי. לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי: לא ליקדים וליתיב. לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמיחזי כמאן דסדר ליה. טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן: קבע עידניה. שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד: שאין דרכו ליטול. אם היה שלו: הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (ב''מ דף ל'): אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה': האי עשה ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (ב''ק דף מ''א):

 

זוהר ויחי דף רמ''ג ע''ב

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַפּוֹטְקִיָּא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה הַאי דְּאַמְרִינָן לְעוֹלָם יְסַדֵּר בַּר נָשׁ שְׁבָחָא דְּמָארֵהּ וּלְבָתַר יִצְלֵי צְלוֹתֵהּ הַאי מָאן דְּלִבֵּהּ טָרִיד וּבָעֵי לְצַלָּאָה צְלוֹתָא וְאִיהוּ בְּעָקוּ וְלָא יָכִיל לְסַדֵּר שְׁבָחָא דְּמָרֵהּ כַּדְקָא יָאוּת מַאי הוּא אָמַר לֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא סִדּוּרָא וּשְׁבָחָא דְּמָרֵהּ אַמַאי גָּרַע אֶלָּא יְסַדֵּר שְׁבָחָא דְּמָרֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְכַוְּנָא וְיִצְלֵי צְלוֹתֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים יז) תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי. שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק בְּקַדְּמִיתָא בְּגִין דְּאִיהוּ סִדּוּרָא דִּשְׁבָחָא דְּמָרֵהּ וּלְבָתַר הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי מָאן דְּיָכִיל לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְּמָרֵהּ וְלָא עָבִיד עֲלֵהּ כְּתִיב (ישעיה א) גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ יְדֵיכֶם וְגוֹמֵר. כְּתִיב (דברים כח) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם. תָּא חֲזֵי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעָר הָכִי נָמֵי לְעֵלָּא וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵלָּא הָכִי נָמֵי לְעֵלָּא מִנֵּהּ עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא לַאֲתַר דְּבַעְיָא בּוּצִינָא לְאַדְלָקָא וְאַדְלִיק וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּתְתָנָא דִּלְתַתָּא אַדְלִיק בּוּצִינָא לְעֵלָּא וְכַד הַאי אַדְלִיק בּוּצִינִין כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין אָחֳרָנִין דָּלְקִין וּמִתְבָּרְכָאן מִנֵּהּ כֻּלְּהוּ עָלְמִין אִשְׁתַּכָּח דְּאִתְעֲרוּתָא דְּקָרְבָּנָא תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ הָא כֵּיצַד שָׁארֵי תְּנָנָא לְסַלְּקָא אִנּוּן דִּיּוּקְנִין קַדִּישִׁין דִּמְמַנָּן עַל עָלְמָא אִתְהֲנוּן (ס''א אִתְתַּקְּנָן) לַאַתְעָרָא וּמִתְעָרִין לְדַרְגִין בְּכִסוּפָא דִּלְעֵילָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קד) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף וְגוֹמֵר. אִלֵּין מִתְעָרִין לְדַרְגִין עִלָּאִין דַּעֲלַיְהוּ עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא עַד דְּבַעְיָא מַלְכָּא לְאִתְחַבְּרָא בְּמַטְרוֹנִיתָא וּבְכִסוּפָא דִּלְתַתָּא נָבְעִין מַיִין תַּתָּאִין לְקִבְּלָא מַיִין עִלָּאִין דְּהָא לָא נָבְעִין מַיִין עִלָּאִין אֶלָּא בְּאִתְעֲרוּתָא דְּכִסוּפָא דִּלְתַתָּא וּכְדֵין תִּיאוּבְתָּא אִתְדַבָּק וְנָבְעִין מַיִין תַּתָּאִין לָקֳבֵל מַיִין עִלָּאִין וְעָלְמִין מִתְבָּרְכָאן וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ דְּלִיקָן וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחֵי בְּבִרְכָאן:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה הָיוּ הוֹלְכִים לִרְאוֹת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַפּוֹטְקִיָּא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, זֶה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שְׁבָחוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, יֵשׁ לִשְׁאוֹל, מִי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא בְּצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַדֵּר שְׁבָחוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ, מַה הוּא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן, לָמָּה יִגָּרַע סֵדֶר שְׁבָחוֹ שֶׁל רִבּוֹנוֹ. אֶלָּא יְסַדֵּר שְׁבָחוֹ שֶׁל רִבּוֹנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה וְגוֹ'. שִׁמְעָה ה' צֶדֶק מִתְּחִלָּה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא סֵדֶר שֶׁבָח שֶׁל רִבּוֹנוֹ, וְאַחַר כָּךְ הַקְּשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. מִי שֶׁיָּכוֹל לְסַדֵּר שֶׁבָח שֶׁל אֲדוֹנוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, עָלָיו כָּתוּב, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה וְגוֹ'. כְּתִיב, אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה וְגוֹ': תְּפִלּוֹת נֶגֶד הַתְּמִידִים תִּקְנוּ. בֹּא וּרְאֵה, בָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה עַל יְדֵי הַקְּרָבַת הַקָּרְבָּן, נִתְעוֹרֵר גַּם כֵּן לְמַעְלָה. וְכֵן גַּם בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה אֶת הָעֶלְיוֹן מִמֶּנּוּ, נִתְעוֹרֵר הָעֶלְיוֹן מִמֶּנּוּ. עַד שֶׁהָהִתְעוֹרְרוּת מַגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁצְרִיכִים שָׁם לְהַדְּלִיק אֶת הַנֵּר, וְהוּא נִדְלָק. וְנִמְצָא שֶׁבָּהִתְעוֹרְרוּת הֶעָשָׁן הָעוֹלֶה מִקָּרְבָּן שֶׁלְּמַטָּה, נִדְלָק הַנֵּר לְמַעְלָה, וּכְשֶׁנֵּר הַזֶּה נִדְלָק כָּל נֵרוֹת הָאֲחֵרִים נִדְלָקִים, וְכָל הָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים מִמֶּנּוּ. נִמְצָא. שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַקָּרְבָּן הוּא תִּקּוּן הָעוֹלָם, וּבְרָכוֹת הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם. וּמְפָרֵשׁ דְּבָרָיו. וְשׁוֹאֵל אֵיךְ נַעֲשֶׂה זֶה. וְאוֹמֵר, הִתְחִיל עֲשַׁן הַקָּרְבָּן לַעֲלוֹת, אֵלּוּ צוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַמְּמוּנִים עַל עוֹלָם הָעֲשִׂיָה, מִתְתַּקְּנוֹת לְהִתְעוֹרֵר לְהַעֲלוֹת מ''ן, וּמִתְעוֹרְרוֹת לְמַדְרֵגוֹת שֶׁמֵּעֲלֵיהֶן בְּעוֹלָם הַיְצִירָה, בִּתְשׁוּקָה עֶלְיוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וְאֵלּוּ שֶׁבְּעוֹלָם הַיְצִירָה, מִתְעוֹרְרוֹת לְמַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, עַד שֶׁמַּגִּיעַ הָהִתְעוֹרְרוּת לַמָּקוֹם שֶׁצְרִיכִים לְהַדְּלִיק אֶת הַנֵּר, דְּהַיְנוּ עַד שֶׁרוֹצֶה הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַבֵּר בַּמַּטְרוּנִיתָא. שֶׁבְּהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלְּמַטָּה, עוֹלִים מַיִם תַּחְתּוֹנִים דְּהַיְנוּ מ''ן, כְּנֶגֶד מַיִם עֶלְיוֹנִים מִן הַמַּדְרֵגָה שֶׁעֲלֵיהֶם, כִּי מַיִם תַּחְתּוֹנִים, דְּהַיְנוּ מ''ן, אֵינָם נוֹבְעִים זוּלָת עַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנָה, וְאָז הָהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנָה וְהָעֶלְיוֹנָה מִתְדַבְּקוֹת, וְנוֹבְעִים מַיִם תַּחְתּוֹנִים נֶגֶד מַיִם עֶלְיוֹנִים הַיּוֹרְדִים, וְנִגְמָר הַזִּוּוּג, וְהָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים וְכָל הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִמְצָאִים בִּבְרָכוֹת.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה בֵּין לְבַדּוֹ בֵּין שֶׁעֵרְבוֹ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן לְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכֵן הַדָּגָן שֶׁחִלְּקוֹ אוֹ כִּתְּשׁוֹ וּבִשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה כְּגוֹן הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׁ הַכַּרְמֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכָל זֶה הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְכֵן כָּל תַּבְשִׁיל שֶׁעֵרֵב בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ִ כְּשֶׁהָיָה הַמִּין הַזֶּה חָשׁוּב אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה טְפֵלָה אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁעֵרֵב טְפֵלָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה וְזֶה כְּלָל בִּבְרָכוֹת כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטְּפֵלָה מְעֹרֶבֶת עִם הָעִקָּר בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מְעֹרֶבֶת:

 

מוסר

ספר חסידים סימן רח רמ

כַּף כַּף שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּמֹאזְנַיִם זָכִיּוֹת וְשָׂכָר וַעֲבֵרוֹת וּפֻרְעָנוּת הַשָּׁוֶה לַעֲבֵרָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל תְּקִילְתָּא בְּמֹאזְנַיָּא וְאִשְׁתְּכַחַת חֲסִיר בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָדָם מִתְלוֹצֵץ יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנִּתְלוֹצֵץ בְּאֶחָד שֶׁהָיָה רוֹאֶה הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה כְּאֶחָד וְנוֹלְדוּ בָנָיו כָּךְ (פֵּרוּשׁ מְחֻסַר רְאוּת עֵינָיו): אִם תִּרְאֶה בַּיִת שֶׁל צַדִּיק אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת חָרֵב אוֹ נָכְרִים אוֹ רְשָׁעִים דָּרִים בּוֹ דַּע שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ דָּרִים בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. וְכֵן בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁנּוֹהֲגִים בּוֹ קַלּוּת רֹאשׁ סוֹפוֹ נוֹפֵל בְּיַד עֲרֵלִים דַיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ. פֵּרוּשׁ לֹא נָהֲגוּ נָכְרִים קַלּוּת רֹאשׁ וּבִזָּיוֹן בְּבֵית ה' עַד שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ז) הַמְעָרַת פָּרִיצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ. לְעוֹלָם לֹא יַעֲשׂוּ הָעֲרֵלִים רָעָה אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה רָעָה בֵּינֵיהֶם זֶה לָזֶה וְלֹא יִתְבַּזּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶלָּא אִם כֵּן יְבַזּוּ זֶה לָזֶה תְּחִלָּה אוֹ שֶׁמְּבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה וְאֵין מוֹחִין בְּיָדָם:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד: וְלָא יַסְגֵי לֵהּ נְשִׁין וְלָא יִטְעֵי לִבֵּהּ וְכַסְפָּא וְדַהַבָא לָא יַסגֵי לֵהּ לַחֲדָא:


 רש''י   ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה (שמואל ב' יב, ח) : וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אלא כדי לתן לאכסניא [לאפסניא] :

(יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וִיהֵי:כְמִתְּבֵהּ עַל כָּרְסָא מַלְכוּתֵהּ וְיִכְתּוֹב לֵהּ יָת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי:


 רש''י   והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי הוא שתתקיים מלכותו: את משנה התורה. שתי ספרי תורה. אחת שהיא מנחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור:

(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: וּתְהֵי עִמֵהּ וִיהֵי קָרֵי בֵהּ כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי בְּדִיל דְיֵלַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ לְמִטַּר יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא וְיָת קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן:


 רש''י   דברי התורה. כמשמעו:

(כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: בְּדִיל דְלָא יְרִים לִבֵּהּ מֵאֲחוֹהִי וּבְדִיל דְלָא יִסְטֵּי מִן תַּפְקֶדְתָּא יַמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּדִיל דְיוֹרֵךְ יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵהּ הוּא וּבְנוֹהִי בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ולבלתי סור מן המצוה. אפלו מצוה קלה של נביא: למען יאריך ימים. מכלל הן אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך להעלות עלות (שמואל א' י, ח) וכתיב ויוחל שבעת ימים (שמואל א' יג, ח) ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת לא שמרת וגו' ועתה ממלכתך לא תקום (שם יג ז. יד) . הא למדת, שבשביל מצוה קלה של נביא נענש: הוא ובניו. מגיד שאם בנו הגון למלכות הוא קודם לכל אדם:

 שלישי יח (א) לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: לָא יְהֵי לְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי כָּל שִׁבְטָא דְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם יִשְׂרָאֵל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאַחֲסַנְתֵּהּ יֵיכְלוּן:

 

נביאים - ישעיה - פרק נב

(י) חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: גַּלָּא יְיָ יָת דְּרַע קוּדְשֵׁיהּ לְעֵינֵי כָּל עַמְמַיָּא וְיֶחֱזוּן כָּל דְּבִסְיָפֵי אַרְעָא יָת פּוּרְקָנָא דֶאֱלָהָנָא :


 רש''י   חשף . גלה :

(יא) סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה: אִתְפְּרָשׁוּ אִתְפְּרָשׁוּ פּוּקוּ מִתַּמָּן בִמְסָאָב לָא תִקְרְבוּן פּוּקוּ מִגַּוָּהּ אִתְבְּחָרוּ נַטְלֵי מָנֵי בֵית מַקְדְּשָׁא דַיְיָ :


 רש''י   צאו מתוכה . מתוך הגלות כל נחמות האלו האחרונות אינן אלא על גלות האחרון : טמא . אל תגעו , שקץ יהיו לכם מליג' בהם : הברו . הטהרו : נושאי כלי ה' . הכהנים הלוים שהיית' נושאי' כליו ( של הקב''ה ) במדבר ( מכאן לתחיי' המתים ) :

(יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אֲרֵי לָא בִּבְהִילוּ תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא וּבְעֵירוֹקִי לָא תִתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי מְדַבָּר קֳדָמֵיכוֹן יְיָ וְעָתִיד לְכַנָשָׁא גַלְוַתְכוֹן אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל :


 רש''י   כי הולך לפניכם . שני דברים שבסוף המקרא הזה מיישבין שני דברים שבראשו . כי לא בחפזון תצאו . מה טעם , כי הולך לפניכם ה' לנחותכם הדרך ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך אין יציאתו בחפזון . ובמנוסה לא תלכון . לפי שמאסיפכם אלהי ישראל הולך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף כמו ונסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות ההולך אחרי המחנה קרוי מאסף לפי שהוא ממתין את הנחלשים ואת הנכשלים וכן הוא אומר ביהושע והמאסף הולך אחרי הארון :

(יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד: הָא יִצְלַח עַבְדִּי מְשִׁיחָא יְרוּם וְיִסְגֵי וְיִתְקוֹף לַחֲדָא :


 רש''י   הנה ישכיל עבדי . הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו :

(יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם: כְּמָא דִסְבָרוּ לֵהּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל יוֹמִין סַגִּיאִין דַּהֲוָה חֲשִׁיךְ בֵּינֵי עַמְמַיָּא חֶזְוֵהוֹן וְזִיוְהוֹן מִבְּנֵי אֱנָשָׁא :


 רש''י   כאשר שממו . כאשר תמהו עליהם עמים רבים בראותם שפלותם ואמרו זה אל זה כמה משחת מאיש מראהו ( של ישראל ) ראו מה תארם חשוך משאר בני אדם כן כאשר אנחנו רואים בעינינו :

 

כתובים - תהילים - פרק קט

(ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: חֲלַף דִי רְחִמֵית סְטַנוּ לִי וַאֲנָא אַצַלֵי :


 רש''י   תחת אהבתי . אותך ישטנוני : ואני תפלה . ואני מתפלל אליך תמיד ( מצאתי ) :

(ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: וְשַׁווּן עֲלַי בִּישְׁתָּא חֲלַף טָבָא וְסִנְאֲתָא חֲלַף דִרְחִימֵית :


 רש''י   רעה תחת טובה . שבעים פרים אני מקריב בכל שנה בשביל שבעי' אומו' ומבקש לגשמים והם מריעים לי ( בשוחר טוב ) :

(ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: אַסְעַר עֲלוֹי רשִּׁיעָא וְסִטְנָא יְקוּם עַל יְמִינֵיהּ : (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: בְּאִדַיְנֵהּ יִפּוֹק חַיָּב וּצְלוֹתֵהּ תְּהֵי לְחוֹבְתָא :


 רש''י   בהשפטו . לפניך יצא מדינך מחויב ורשע :

(ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר: יְהוֹן יוֹמוֹי קַלִילִין מִנְיָן שְׁנוֹי יֵירַת אוֹחֲרָן :


 רש''י   פקודתו . גדולתו פרבושטיא''ה בלע''ז כמו ויפקד המלך פקידים ( אסתר ב ד ) :

 

משנה בכורות פרק ט

א. מַעְשֶׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִּת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:

 ברטנורה  (א) מעשר בהמה. כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. ומקריבים חלבו ודמו. ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום: בפני הבית ושלא בפני הבית. והאידנא אמור רבנן דלא ליפרשו מעשר בהמה, משום תקלה, דאין לנו בית להקריבה, וצריך לשהוייה עד שתפול בה מום, ואתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה, או שמא ישחטנה בלא מום: אבל לא במוקדשין. כגון קדשים קלים דאיכא למאן דאמר ממון בעלים נינהו סלקא דעתך אמינא ליעשר, קמשמע לן והיה קודש אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש: בכבשים ועזים. כלומר ונוהג בכבשים ובעזים: ומתעשרין מזה על זה. מדרבי רחמנא וצאן, דמשמע כל צאן מין אחד חשיב ליה לענין מעשר: בחדש. שנולדו לאחר ראש חודש אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה: ובישן. שנולדו קודם אלול: ואין מתעשרין מזה על זה. מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. דכתיב עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, דהא כתיב (דברים יד) שנה שנה, דמשמע ולא משנה זו על שנה אחרת, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא:

ב. מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָאֶמְצָע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשֶׂר בְּהֵמָה:

 ברטנורה  (ב) כמלא רגל בהמה רועה. כמו שיכולות להשתמר ברועה אחד כשהבהמות רועות מתרחקות זו מזו. והיינו ששה עשר מיל, דבהכי שלטא עינא דרועה. ואם יש לו חמש בהמות בכפר זה וחמש בכפר אחר רחוק זה מזה ששה עשר מיל, מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן. ואם רחוקות יותר, פטורות. דאמר קרא (ירמיה לג) תעבורנה הצאן על ידי מונה, משמע אם יכולות להמנות ברועה אחד מקרי צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר, ואי לא לא: שלשים ושנים מיל אינן מצטרפין. משום דבעי למתני בסמוך שאם היה לו עדר באמצע, אותן האמצעיות מצרפות את הצדדים, להכי תני שאם הצדדים רחוקות זו מזו שלשים ושנים מיל אין האמצעי מצרפן: מביא ומעשרן באמצע. לאו [מביא] באמצע ממש קאמר: הירדן מפסיק. שאם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן וירדן באמצע, אין מצטרפין ופטורות. ואין הלכה כר' מאיר:

ג. הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשֶׂר בְּהֵמָה. הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקַּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשֶׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקַּלְבּוֹן. קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִין בַּקַּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה:

 ברטנורה  (ג) הלקוח או שניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה. בגמרא ילפינן ליה מדכתיב (שמות כב) בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אינן בלקוח ומתנה דלא שייך בהו לקיחה ומתנה אלא אצלו נולדו, אף צאנך ובקרך אינן בלקוח ומתנה. ואע''ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב ואנן ילפינן מעשר מיניה, היינו משום דכתיב כן תעשה לשורך, ועשייה ודאי לא מצית מוקמא בבכור דהא מרחם קדיש ולא בעי עשייה שיקדישנו האיש, אם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה: האחים השותפין. האחים שחלקו בירושת אביהן ואחר כך נשתתפו: כשחייבין בקלבון. כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנים שני קלבונות, שהיה להם לשקול לחצאין: ופטורים ממעשר בהמה. מכל הנולדים להם כל ימי השותפות. שהשותפות פוטר ממעשר בהמה, דכתיב אשר יהיה לך, ולא של שותפות. ואע''ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב, אם אינו ענין לבכור דהא שמעינן דאיתיה בשותפות דכתיב (דברים יב) ובכורות בקרכם וצאנכם תנהו ענין למעשר בהמה: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם, שתפוסת הבית קיימת, דהיינו שירושת אביהן עומדת, חייבין במעשר בהמה לעשר הנולדים להם כל ימי שותפותם. דהכי אמרינן בברייתא, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה, דמשמע מכל מקום: פטורים מן הקלבון. לגמרי. ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד, והאב ששוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטר בשלו, פטור מן הקלבון. דתנן בשקלים, השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור מן הקלבון. ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו ליה כשכנו ובן עירו: קנו בתפוסת הבית חייבין. במעשר בהמה. כדאמרינן תלמוד לומר יהיה דמשמע מכל מקום שיהיה. ובפירושי רבותי מצאתי, דהאי קנו לא שלקחו במעות, אלא שנפלו להם בהמות מירושת אביהם: חלקו וחזרו ונשתתפו. הוו כשותפים דעלמא: ופטורים ממעשר בהמה. וחייבין בקלבון:

ד. הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַר זְמַן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כֹּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם:

 ברטנורה  (ד) הכל נכנס לדיר להתעשר. הכל, לאתויי רובע, ונרבע, ומוקצה שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה, ונעבד שעבדו הבהמה עצמה, ואתנן זונה ומחיר כלב, וטומטום ואנדרוגינוס, שכל אלו אע''פ שהם פסולים לקרבן נכנסין לדיר להתעשר, דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום לגבי מעשר כדכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע, לא הקפידה נמי בכל הנך פסולין: חוץ מן הכלאים והטריפה ויוצא דופן. כו'. דתנו רבנן, שור או כשב (שם כב) פרט לכלאים, דהיינו הבא מתיש ורחל. או עז, פרט לנדמה שבא מאיל ורחל ודומה לעז, כי יולד, פרט ליוצא דופן. והיה שבעת ימים, פרט למחוסר זמן. תחת אמו, פרט ליתום שמתה אמו כשילדתו. דכל הני, פסולים לקדשים. ומעשר בהמה יליף מקדשים בגזירה שוה, נאמר כאן (שם כז) תחת השבט, ונאמר להלן תחת אמו. מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. וטריפה נמי אינה נכנסת לדיר להתעשר דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור, פרט לטריפה שאינה עוברת כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא אחת מן הטרפיות, והוא הדין לכל שאר מיני טרפיות: והשלח קיים. העור קיים. תרגום והפשיט, וישלח: אין זה יתום. לפי שיש מקומות שכשהבהמה מתה מחמת לידה מפשיטין אותה ומלבישים בעורה את החיה [את הולד] כדי שיתחמם, ומעלי ליה כאילו היתה אמו חיה. ואין הלכה כרבי יהושע:

ה. שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן:

 ברטנורה  (ה) שלש גרנות למעשר בהמה. בשלשה פרקים בשנה הבהמות מתעשרות. ולשון גרנות, כתבואת גורן שהיא טבולה למעשר ואין אוכלים ממנה עד שיעשרו, כך בשלשה פרקים הללו אין אוכלים מן הבהמות ולא מוכרים מהן עד שיעשרו אותן: פרוס הפסח. חמשה עשר יום קודם הפסח דהיינו יום אחרון של אדר. ולשון פרוס, פלגא, חצי הזמן, ששואלין בהלכות הפסח, דתניא שואלין [ודורשין] בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. וכן פרוס עצרת חמשה עשר יום קודם, וכן פרוס החג דהיינו יום אחרון של אלול. וקבעו הנך תלתא זמני שיהיו קובעות למעשר בהמה, כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, דאע''ג דתנן במתניתין שעד שלא הגיע זמן הגורן מותר למכור ולשחוט, דגורן הוא הקובע למעשר, אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד דמעשרין, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מקריב מעשר ואוכלו שלמים, ואם לא היו מעשרים בשלשה פרקים הללו, היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עשרו, ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים: בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר. דהיינו חמשה עשר יום קודם הפסח, אלא דר' עקיבא סבר אדר הסמוך לניסן פעמים חסר פעמים מלא, וחמשה עשר יום קודם הפסח פעמים מתחילים בעשרים ותשעה באדר פעמים בשלשים באדר, הלכך לא קבע ליה זמן. ובן עזאי סבר, אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ותחלת פרוס הפסח הוי לעולם בעשרים ותשעה באדר: באחד בסיון. מתוך שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת, אי מקדים ומעשר להו חמשה עשר יום קודם עצרת, כולן יהיו נאכלין קודם עצרת ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלים: בעשרים ותשעה באב. בן עזאי לטעמיה דאמר לקמן: האלוליין מתעשרין בפני עצמן. ואין מצטרפין עם אותן שנולדו קודם אלול דשמא באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה והוו להו חדש וישן ומספקא ליה אימת הוי ראש השנה, או אלול או תשרי, הלכך לא קבע זמן גרנן של קייטי בעשרים ותשעה באלול, דלא ליתי לצרופי הנולדים באלול בהדייהו: באחד בניסן. סברי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, והיינו נמי בהלכות הפסח דמעשרינן לבהמות כי היכי דליתחזו ברגל: באחד בסיון. כדאמרן טעמא דבן עזאי, לפי שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת: ולא אמרו באחד בתשרי. ואע''ג דהוא יום שתי שבתות: מפני שהוא יום טוב. חדא ועוד קאמר, חדא משום דבעי היכרא בחדש וישן, דאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר, ואע''ג דלא אתי לצרופי דתשרי בהדייהו דהא אכתי לא נולד שום טלה היום, ואי נולד מחוסר זמן הוא, אפילו הכי לא מעשרינן ההוא יומא משום דבעינן למיעבד היכרא בין חדש לישן דלידעו אינשי דלא ליצטרפו החדש עם הישן. ועוד, מפני שהוא יום טוב, משום סקרתא צבע אדום שצובע בו העשירי כדי שהיא ניכר, ואסור לצבוע ביום טוב: האלוליין מתעשרין בפני עצמן. כדפרישנו לעיל דמספקא ליה אי הוי ראש השנה למעשר בהמה אחד באלול או אחד בתשרי, הלכך אין מתעשרין האלוליין עם הנולדים מתשרי ואילך, משום דלא לצטרפו ישן בחדש:

ו. כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט. הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר:

 ברטנורה  (ו) כל הנולדים. הך סתמא כר' אליעזר ור' שמעון: חמשה לפני ראש השנה. אגב דבעי למתני חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין, תנא נמי האי: לא ישחוט. שהגורן קובע למעשר מדרבנן: ואם שחט פטור. ובהמה שריא באכילה. דלא אשכחן בטבל דמעשר בהמה לא לאו ולא מיתה:

ז. כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן, כּוֹנְסָן לַדִּיר וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת, וּמוֹנֶה בַשֵּׁבֶט, אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקְרוֹ בְסִקְרָא וְאוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. לֹא סְקָרוֹ בְסִקְרָא וְלֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים, הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָּׂרִים, הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, קָפַץ (אֶחָד) מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. מִן הַמְעֻשָּׂרִים לְתוֹכָן, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים:

 ברטנורה  (ז) לדיר. מקום מוקף אבנים או קנים שמכניסים בו הצאן: היה לו מאה ונטל עשרה. בלא שום מנין: או עשרה. ונטל אחד בלא מנין: אין זה מעשר. דכתיב (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש, ואין זה עשירי: ר' יוסי בר יהודה אומר הרי זה מעשר. דסבר רבי יוסי, כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ובמחשבה, דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה הויא תרומה כך מעשר ניטל באומד ובמחשבה, דמעשר, תרומה קרייה רחמנא, דכתיב (שם) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה. ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל במחשבה, אף מעשר בהמה ניטל במחשבה. ואין הלכה כר' יוסי: קפץ אחד מן המנויין. שמנה עשרה שיצאו מן הפתח ונטל העשירי ונפטרו התשעה, וקפץ אחד מן התשעה לתוך הדיר. כל אותן שבדיר פטורים אם אינו ניכר איזה הוא. דשמא זה יצא עשירי והוא אינו ראוי לכך שכבר נפטר אי נמי, כל אחד מהן ספק אם הוא מנוי כבר ונפטר, וכל ספיקא לאו בר עישורי הוא: מן המעושרים. מן העשיריים שכבר קדשו, קפץ אחד לתוך הדיר, הוו כולהו ספק מעשר וירעו עד שיסתאבו, דכל זמן שהן תמימים אסור לשחטן בחוץ. ולאחר שיסתאבו יאכלו במומן לבעלים:

ח. יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם. מְנָאָן אֶחָד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֵלְקָלִין. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֵלְקָלִין. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ:

 ברטנורה  (ח) הכי גרסינן יצאו שנים כאחד, מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, תשיעי ועשירי מקולקלין. יצאו שנים כאחד זה אצל זה ברוחב הפתח ומנה אותן זוג אחד. מונה כולן שנים שנים זוג זוג, והזוג העשירי קדוש בקדושת מעשר. והוא הדין אם מנאן שלשה או ארבעה: מנאן אחד. לשנים הראשונים שיצאו מנה אחד, ולשלישי שני ולרביעי שלישי: תשיעי ועשירי מקולקלים. לפי שהתשיעי בחשבונו הוא עשירי באמת, ועשירי בחשבונו הוא אחד עשר, ומשום הכי הוו מקולקלים וירעו עד שיסתאבו. ולא דמו לקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, דהתם נפק אחד אחד, וכי מטי עשירי וקרייה תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי, מבריר לכולי עלמא שהתשיעי לחשבונו הוא עשירי לבהמות, והעשירי אחד עשר, ואיהו הוא דשינה וטעה, הלכך העשירי מעשר גמור, והאחד עשר קרב שלמים מגזירת מלך, כדמפרש לקמן. אבל הכא דיצאו שנים בתחילה ביחד ולא מיבריר עשירי שהוא קורא תשיעי דלהוי עשירי, לאו מעשר גמור הוא מאליו, וכדאמר איהו נמי לא הוי, הלכך מקולקלים: שלשתן מקודשים. דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר בקר, לרבות תשיעי ואחד עשר. יכול שאני מרבה אף שמיני ושביעי, אמרת, הואיל והוא קדוש וטעותו מקודשת, מה הוא אינו קדוש אלא בסמוך לו כלומר העשירי עצמו הסמוך אצל גופו, אף טעותו אינה מקודשת אלא בסמוך לעשירי דהיינו תשיעי מלפניו ואחד עשר מאחריו: וכי יש תמורה עושה תמורה. סבר רבי יהודה דהאי אחד עשר הוי תמורה, דהאי דקרייה עשירי כמאן דאמר [זו] תהא תחת העשירי דמי. ואין תמורה עושה תמורה, דכתיב (שם) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו: אמרו משום ר' מאיר אינה תמורה. אין האחד עשר תמורת העשירי. שאם היה תמורה לא היה קרב, דתמורת מעשר אינה קריבה, דכתיב (במדבר יח) לא תפדה קודש הם, הם קרבין ולא תמורתן, ובבכור כתיב, וילפינן מעשר מניה. והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה כל שלא נעקר שם עשירי ממנו. דכל היכא דקרא לעשירי עשירי, תו לא מיקדש אחד עשר במאי דקרי ליה עשירי:


 

גמרא בכורות דף נח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: בְּאֵיזֶה צַד מְעַשֵּׂר כּוֹנְסָן לְדִיר וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָד אִמּוֹתֵיהֶם מִבַּחוּץ וְהֵם מִבִּפְנִים וְגוֹעוֹת וְיוֹצְאוֹת לִקְרַאת אִמָּן. וְלִפְקִינְהוּ אִינְהוּ יַעֲבוֹר כְּתִיב וְלֹא שֶׁיַּעֲבִירוּהוּ. וְלִשְׁדֵי לְהוּ יַרְקָא וְלִיפְקוּ לְוָתֵהּ. אָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵרָה מִשּׁוּם לָקוּחַ וּמִשּׁוּם יָתוֹם. תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא כז): כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת תַּחַת הַשָּׁבֶט מִצְוָה לִמְנוֹתָן בַּשָּׁבֶט. לֹא מְנָאָן בַּשָּׁבֶט אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר: עֲשִׂירִי קדֶשׁ. מִכָּל מָקוֹם. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ עֲשִׂירִי. לֹא קָרָא שְׁמוֹ עֲשִׂירִי מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר: וְהָיָה קדֶשׁ מִכָּל מָקוֹם. יָכוֹל, הָיוּ לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, יָכוֹל יִהְיוּ מְעֻשָּׂרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: עֲשִׂירִי. וְאֵין זֶה עֲשִׂירִי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. מַאי טַעֲמֵהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֵהּ כְּאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל דְּתַנְיָא אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר (במדבר יח) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵר. כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִטֶּלֶת בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה אַף תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִטֶּלֶת בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֵׂר קַרְיֵהּ רַחֲמָנָא תְּרוּמָה. דִּכְתִיב (שם) כִּי אֶת מַעֲשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִים לְנַחֲלָה וְאִתְקַשׁ מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן. מַה מַּעֲשֵׂר דָּגָן נִטָּל בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה, אַף מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה נִטָּל בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה:

 רש''י  יתום. שמתה אמו קודם שנולד והשתא אי הוה שדו ירקא הוה נפיק נמי יתום דמיפטר ואף על גב דאיכא יתום דמיחייב כגון שנולד ואח''כ מתה אמו וההוא לא נפיק אלא ע''י ירקא מ''מ בהא דמעמיד אימותיהן של אלו מבחוץ ליהוי ליה הכירא ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו: טריפה אינה עוברת. כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל: ה''ג יכול היו לו מאה וכו': בשתי תרומות. ואף ע''ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה מדכתיב כדגן מן הגורן כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגרנו והשתא איתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מילתא דמה תרומה גדולה וכו': באומד. שמאמד בדעתו כך וכך יש בכרי הזה ולפי אומדנותו נוטל תרומה: במחשבה. שמחשב שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כדאמרינן (דמאי פ''ז מ''ד) לגבי לוקח יין מבין הכותים ולהכי קרי ליה מחשבה משום דאינו מונה אותן אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרוייהו אומד ומחשבה נפקא לן מונחשב: איתקש. בריש פירקין (דף נג) ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

 

זוהר נח דף ע''ג ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (תהלים נא) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבַיְהוּ מִקַּמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהָא לְבָתַר דְּחָטָא בַּר נָשׁ רָשִׁים הוּא חוֹבֵהּ לְעֵלָּא וְלָא אִתְמַחָק בַּר בְּתֻקְפָּא דִּתְיוּבְתָּא סַגְיָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. תָּא חֲזֵי כֵּיוָן דְּחָב בַּר נָשׁ קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ וְכַד חָב בֵּהּ זִמְנָא תִּנְיָנָא אִתְתַּקַּף הַהוּא רְשִׁימוּ יָתִיר חָב בֵּהּ זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשָּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא כְּדֵין כְּתִיב (שם) נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. תָּא חֲזֵי דָּוִד מַלְכָּא כֵּיוָן דְּחָב קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עִסְקָא דְּבַת שֶׁבַע חָשִׁיב דְּהַהוּא חוֹבָא אִתְרַשִּׁים עֲלֵהּ לְעָלְמִין מַה כְּתִיב (שמואל ב' יב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אַעֲבַר הַהוּא רְשִׁימוּ מִקַּמֵּהּ. אָמַר לֵהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא תָּנֵינָן דְּבַת שֶׁבַע דִּילֵיהּ דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוַת מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא אֲמַאי יָהֲבָה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוּרִיָּה הַחִתִּי מִן קַדְמַת דְּנָא אָמַר לֵהּ הָכִי אוֹרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאִתְּתָא אַזְמִינָא לֵהּ לְבַר נָשׁ לְמֶהֱוֵי דִּילֵיהּ אַקְדִּים אָחֳרָא וְנָסִיב לֵהּ עַד דְּמָטָא זִמְנֵהּ דְּהָא כֵּיוָן דְּמָטָא זִמְנֵהּ אִתְדַחְיָא הַאי דְּנָסִיב לֵהּ מִקַּמֵּי הַאי אָחֳרָא דְּאָתֵי לְבָתַר וְאִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְקָשֵׁי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא לֵהּ מֵעָלְמָא עַד דְּלָא מָטֵי זִמְנֵהּ מִקַּמֵּי הַאי אָחֳרָא וְרָזָא דְּבַת שֶׁבַע דְּאִתְיְהִיבַת לְאוּרִיָּה הַחִתִּי (כִּדְאֲמָרָן) בְּקַדְמִיתָא פּוּק וְדוּק וְתִשְׁכַּח אֲמַּאי אִתְיְהִיבָת אַרְעָא קַדִּישָׁא לִכְנַעַן עַד לָא יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל וְתִשְׁכַּח מִלָּה דָּא וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא אִיהוּ וּמִלָּה חֲדָא. תָּא חֲזֵי דָּוִד אַף עַל גַּב דְּאוֹדֵי עַל חוֹבֵי וְתָב בִּתְיּוּבְתָּא לָא אַעְדֵּי לִבֵּהּ וּרְעוּתֵהּ מֵאִנוּן חוֹבִין דְּחָב וּמֵהַהוּא חוֹבָא דְּבַת שֶׁבַע בְּגִין דְּדָחִיל עֲלַיְהוּ תָּדִיר דִּלְמָא גָּרַם חַד מִנַּיְהוּ וִיקַטְרֵג עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְּסַכָּנָה וּבְגִין כָּךְ לָא אַנְשֵׁי לוֹן מִנֵּהּ וּמֵרְעוּתֵיהּ. דָּבָר אַחֵר כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדַע כֻּלְּהוּ דַּרְגִין דְּתַלְיָן בְּהוּ חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא אֲנִי אֵדַע וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָּמִיד. דָּא פְּגִימוּ דְּסִיהֲרָא דְּלָא נָפְקַת מִמְּסָאֲבוּתָא עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה וְאִתְנְּהִירַת בְּאַשְׁלָמוּתָא וּכְדֵין אִתְבַּסָם עָלְמָא וִיתִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְרָחֲצָן דִּכְתִיב (מלכים א' ה') וַיֵּשְׁבוּ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ. וְעִם כָּל דָּא וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד וְלָא אִתְפַּסָק מֵעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּמָה דְּאִתְּמַר (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר, כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְגוֹ': כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. כִּי לְאַחַר שֶׁחָטָא הָאָדָם נִרְשָׁם עֲוֹנוֹ לְמַעְלָה, וְאֵינוֹ נִמְחָק, רַק בְּתֻקְפָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַנֶּתֶר וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא הָאָדָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פַּעַם אַחַת עוֹשֶׂה רֹשֶם, וּכְשֶׁחָטָא בּוֹ בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה מִתְחַזֵּק הָרֹשֶם יוֹתֵר, חָטָא בּוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית, מִתְפַּשֵּׁט אוֹתוֹ כֶּתֶם מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר, אָז כָּתוּב נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. בֹּא וּרְאֵה, דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁחָטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִנְיָן בַּת שֶׁבַע, חָשַׁב, שֶׁחֵטְא זֶה רָשַׁם עָלָיו לְעוֹלָם. מַה כָּתוּב, גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךְ לֹא תָמוּת. לְהוֹרוֹת שֶׁהֱעֶבִיר אוֹתוֹ הָרֹשֶם מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁבַּת שֶׁבַע, שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיְתָה, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אִם כֵּן, לָמָּה נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוּרִיָּה הַחִתִּי מִקֹּדֶם לָכֵן. אָמַר לוֹ, כָּךְ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מְזֻמֶּנֶת לְהָאָדָם לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ, מַקְדִּימוֹ אַחֵר וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ מִקֹּדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, נִדְחָה זֶה שֶׁנָּשָׂא אוֹתָהּ, מִפְּנֵי זֶה הַשֵּׁנִי שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, וּמִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם. וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲבִירוֹ מֵהָעוֹלָם, מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי, לִפְנֵי זְמַנּוֹ. וְהַסּוֹד שֶׁבַּת שֶׁבַע נִתְּנָה מִקֹּדֶם לְאוּרִיָּה הַחִתִּי, צֵא וְדוֹק, וְתִמְצָא לָמָּה נִתְּנָה אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ לִכְנַעַן מִקֹּדֶם שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל, וְאָז תִּמְצָא גַּם הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁבַּת שֶׁבַע נִתְּנָה מִקֹּדֶם לְאוּרִיָּה, וְהַכֹּל הוּא סוֹד אֶחָד וְדָבָר אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, דָּוִד, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה עַל חַטָּאתוֹ וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, לֹא סָר לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ מֵאֵלּוּ הַחַטָּאִים שֶׁחָטָא, וּמֵאוֹתוֹ הַחֵטְא דְּבַת שֶׁבַע, מִפְּנֵי שֶׁיָּרֵא בִּשְׁבִילָם תָּמִיד, אוּלָי יִגְרֹם אֶחָד מֵהֶם וְיָבֹא לְקַטְרֵג עָלָיו בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא הִסִּיחַ אוֹתָם מִמֶּנּוּ וּמֵרְצוֹנוֹ. וְעַל כֵּן אָמַר, כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד. דָּבָר אַחֵר כִּי פְּשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְגוֹ': שֶׁאָמַר, כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבָּהֶם תְּלוּיִם עֲוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָּמִיד. זוֹ מִעוּט הַיָּרֵחַ, שֶׁלֹּא תִּקֵּן. כִּי לֹא יָצְאָה מִפְּגָמָהּ עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, וְאָז הֵאִירָה בִּשְׁלֵמוּת בְּמִלּוּאָהּ בְּלִי פְּגָם. וְאָז נִתְבַּשֵׂם הָעוֹלָם וְיָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח. שֶׁכָּתוּב, וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְעִם כָּל זֶה וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד, כְּלוֹמָר דְּגַם בִּימֵי שְׁלֹמֹה לֹא נִתַּקֵּן מִעוּט הַיָּרֵחַ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָזַר וְנֶחֱרָב. וְהַלְּבָנָה שֶׁהִיא הַנּוּקְבָא חָזְרָה לְמִעוּטָהּ. וְלֹא יִפָּסֵק הַפְּגָם מֵהָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה הַמְעֹרֶבֶת כְּגוֹן לֶפֶת אוֹ כְּרוּב שֶׁבִּשְּׁלוֹ וְעֵרֵב בּוֹ קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין כְּדֵי לְדַבְּקוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת שֶׁהַלֶּפֶת הוּא הָעִקָּר וְקִמְחוֹ טְפֵלָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתוֹ לְדַבֵּק אוֹ כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ אוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ אֶת הַתַּבְשִׁיל הֲרֵי זוֹ טְפֵלָה. אֲבָל אִם עֵרֵב כְּדֵי לִתֵּן טַעַם בְּתַעֲרוֹבוֹת הֲרֵי הוּא עִקָּר. לְפִיכָךְ מִינֵי דְּבַשׁ שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן וְנוֹתְנִין בָּהֶן חֵלֶב חִיטָּה כְּדֵי לְדַבֵּק וְעוֹשִׂין מֵהֶן מִינֵי מְתִיקָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָעִקָּר: ב. כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת הֲרֵי שֶׁצָרִיךְ לֶאֱכֹל דָּג מָלִיחַ וְאָכַל הַפַּת עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַמֶּלַח גְּרוֹנוֹ וּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ עַל הַמֶּלַח וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 

מוסר

ספר חסידים סימן רי ריא

אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים דַּע לְךָ שֶׁהוֹסִיף דִּקְדּוּקִים עַל חֲבֵרוֹ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים וְכוּ'ִ וְאֵין שָׁם דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא דִּקְדּוּקֵי שֶׁל סְבָרָא שֶׁאֵינָן שֶׁל תּוֹרָה: אִם רָאִיתָ חֲסִידִים שֶׁלּוֹקִים דַּע לְךָ שֶׁהָיָה לָהֶם לְבַקֵּשׁ עַל אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יִלָּקוּ אוֹ מִתְחַבְּרִים לָרְשָׁעִים אוֹ דָּרִים בָּעִיר עִמָּהֶם. אִם רָאִיתָ מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ הַרְבֵּה מַס מֵהַקָּהָל לְפִי שֶׁהָיָה לְהַקָּהָל לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים לִתֵּן לָהֶם צָרְכָּם כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלְכוּ בָּעוֹלָם לְקַבֵּץ שֶׁלֹּא יִרְחֲקוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶם וּמִזַּרְעָם אוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם אוֹ בִּטּוּל תְּפִלּוֹת. וּכְתִיב (דברים כח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' מֵרֹב כֹּל וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ:

 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ב) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: וְאַחֲסָנָא לָא יְהֵי לֵהּ בְּגוֹ אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל לֵהּ:


 רש''י   כל שבט לוי. בין תמימין בין בעלי מומין: חלק. בבזה: ונחלה. בארץ: אשי ה'. קדשי המקדש [הקדשים] : ונחלתו. אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות. אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו, ונחלה לא יהיה לו. זו נחלת שאר: בקרב אחיו. זו נחלת חמשה. ואיני יודע מה היא. ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואלך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג, שני עממין אמורי וכנעני. ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני. וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו' (דברים י, ט) להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני. שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו אלו נחלת שבעה. נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים. ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד: כאשר דבר לו. לאהרן, בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך (במדבר יח, כ) :

(ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה: וְדֵין יְהֵי דְחָזֵי לְכָהֲנַיָא מִן עַמָא מִן נָכְסֵי נִכְסָתָא אִם תּוֹר אִם אִמָר וְיִתֵּן לְכַהֲנָא דְרוֹעָא וְלוֹעָא וְקֻבְתָא:


 רש''י   מאת העם. ולא מאת הכהנים: אם שור אם שה. פרט לחיה: הזרוע. מן הפרק של ארכבה עד כף של יד שקורין אשפלדו''ן [עצם השכם] : והלחיים. עם הלשון. דורשי רשומות היו אומרים, זרוע, תחת יד, שנאמר (במדבר כה, ז) ויקח רמח בידו. לחיים, תחת תפלה, שנאמר (תהל' קו, ל) ויעמד פינחס ויפלל: והקבה. תחת (במד' כה) האשה אל קבתה:

(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ: רֵישׁ עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וְרֵישׁ גִזָא דְעָנָךְ תַּפְרֵשׁ לֵהּ:


 רש''י   ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פרש בה שעור, אבל רבותינו נתנו בה שעור, עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים. וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם האיפה מחמר השערים (יחזקאל מה, יג) ששית האיפה, חצי סאה. כשאתה נותן חצי סאה לכור, הרי אחד מששים, שהכור שלשים סאין: וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה תן ממנה ראשית לכהן. ולא פרש בה שעור. ורבותינו נתנו בה שעור אחד מששים. וכמה צאן חיבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר (שמואל א' כה, יח) וחמש צאן עשויות. רבי עקיבא אומר ראשית גז שתים, גז צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש:

(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים: אֲרֵי בֵהּ יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ מִכָּל שִׁבְטָיךְ לְמֵקַם לְשַׁמָשָׁא בִשְׁמָא דַיְיָ הוּא וּבְנוֹהִי כָּל יוֹמַיָא:


 רש''י   לעמד לשרת. מכאן שאין שרות אלא מעומד:

 רביעי (ו) וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה: וַאֲרֵי יֵיתֵי לֵוָאָה מֵחֲדָא מִקִרְוָיךְ מִכָּל יִשְׂרָאֵל דִי הוּא דָר תַּמָן וְיֵיתֵי בְּכָל רְעוּת נַפְשֵׁהּ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ: (ז) וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה: וִישַׁמַשׁ בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהֵהּ כְּכָל אֲחוֹהִי לֵוָאֵי דִמְשַׁמְשִׁין תַּמָן (בִּצְלוֹ) קֳדָם יְיָ:


 רש''י   וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לויים שאין ראויין לשרות: ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת. למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפלו במשמר שאינו שלו. דבר אחר עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאים מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, ואף על פי שאין המשמר שלהם:

(ח) חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת: חֳלָק כָּחֳלָק יֵיכְלוּן בַּר מִמַטַרְתָּא דְיֵיתֵי בְּשַׁבַּתָּא דְכֵן אַתְקִינוּ אֲבָהָתָא:


 רש''י   חלק כחלק יאכלו. מלמד שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות. יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידין ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי:

(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: אֲרֵי אַתְּ עָלֵל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תֵילַף לְמֶעְבַּד כְּתֹעֲבַת עַמְמַיָא הָאִנוּן:


 רש''י   לא תלמד לעשות. אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקלקלים, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך, שזה הוא חק הגוים:

(י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: לָא יִשְׁתְּכַח בָּךְ מַעֲבַר בְּרֵהּ וּבְרַתֵּהּ בְּנוּרָא קָסֵם קֻסְמִין מְעָנֵן וּמְנַחֵשׁ וְחָרָשׁ:


 רש''י   מעביר בנו ובתו באש. היא עבודת המולך. עושה מדורות אש מכאן ומכאן ומעבירו בין שתיהם: קסם קסמים. איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך. וכן הוא אומר, (הושע ד, יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו: מעונן. רבי עקיבא אומר אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל. וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים: מנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו:

(יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: וְרָטִין רְטָן וְשָׁאֵל בִּדִין וּדְכוּרוּ וְתָבַע מִן מֵתַיָא:


 רש''י   וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד: ושאל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו: וידעני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע, לתוך פיו, ומדבר העצם על ידי מכשפות: ודרש אל המתים. כגון המעלה בזכרותו והנשאל בגלגלת:

(יב) כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: אֲרֵי מְרָחָק יְיָ כָּל דְיַעְבֵּד אִלֵין וּבְדִיל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְתָרַךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ:


 רש''י   כל עשה אלה. עשה כל אלה לא נאמר אלא כל עשה אלה, אפלו אחת מהן:

(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ:


 רש''י   תמים תהיה עם ה' אלהיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו:

 חמישי (יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֲרֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי אַתְּ יָרֵת יָתְהוֹן מִן מְעָנְנַיָא וּמִן קַסָמַיָא שָׁמְעִין וְאַתְּ לָא כֵן יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:


 רש''י   לא כן נתן לך ה' אלהיך. לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותמים:

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: נְבִיָא מִבֵּינָךְ מֵאַחָיךְ כְּוָתִי יְקִים לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִנֵהּ תְּקַבְּלוּן:


 רש''י   מקרבך מאחיך כמני. כמו שאני מקרבך מאחיך יקים לך תחתי, וכן מנביא לנביא:

(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: כְּכֹל דִי שְׁאֶלְתָּא מִקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב בְּיוֹמָא דִקְהָלָא לְמֵימָר לָא אוֹסֵף לְמִשְׁמָע יָת קָל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהַי וְיָת אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא לָא אֶחֱזֵי עוֹד וְלָא אֵמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: וַאֲמַר יְיָ לִי אוֹטִיבוּ דִי מַלִילוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ: נְבִיָא אֲקִים לְהוֹן מִגוֹ אֲחֵיהוֹן כְּוָתָךְ וְאֶתֵּן פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמֵהּ וִימַלֵל עִמְהוֹן יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנֵהּ: (יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ: וִיהֵי גַבְרָא דִי לָא יְקַבֵּל לְפִתְגָמַי דִי יְמַלֵל בִּשְׁמִי מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵהּ: (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא: בְּרַם נְבִיָא דִי יַרְשַׁע לְמַלָלָא פִתְגָמָא בִּשְׁמִי יָת דִי לָא פַקֵדִתֵּה לְמַלָלָא וְדִי יְמַלֵיל בְּשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵל נְבִיָא הַהוּא:


 רש''י   אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתיו לחברו: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפלו כון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המתר: ומת. בחנק. שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא והעובר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרש מעמו (פסוק יט) :

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָה: וַאֲרֵי תֵימַר בְּלִבָּךְ אֶכְדֵן נִדַע יָת פִּתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ:


 רש''י   וכי תאמר בלבבך. עתידין אתם לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיה כז, טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה, וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה, (שם כז, כב) בבלה יובאו עם גלות צדקיהו:

(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: דִי יְמַלֵל נְבִיָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי פִתְגָמָא וְלָא יִתְקַיַם הוּא פִתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ בִּרְשַׁע מַלְלֵהּ נְבִיָא לָא תִדְחַלּ מִנֵהּ:


 רש''י   אשר ידבר הנביא. ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם, ותראו שלא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' והרג אותו. ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקדוש ברוך הוא אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן ממחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת אסור הבמות כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה וסיג הפרצה, לכך נאמר אליו תשמעון: לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה ולא תירא לענש עליו:

יט (א) כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם: אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן וְתֵרְתִנוּן וְתֵיתֵב בְּקִרְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן: (ב) שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ: (ג) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ: תְּתַקֵן לָךְ אָרְחָא וּתְתַלַת יָת תְּחוּם אַרְעָךְ דִי יַחְסְנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וִיהֵי לְמֵעִירוֹק תַּמָן כָּל קָטוֹלָא:


 רש''י   תכין לך הדרך. מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים: ושלשת את גבול ארצך. שיהא מתחלת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט, כשעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה, לשלישית. וכן מן השלישית, עד הגבול השני של ארץ ישראל:

(ד) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: וְדֵין פִּתְגַם קָטוֹלָא דְיֵעִרוֹק תַּמָן וְיִתְקַיַם דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי: (ה) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי: וְדִי יֵעוֹל עִם חַבְרֵהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקַץ אָעִין וְתִתְמְרֵיג יְדֵהּ בְּפַרְזְלָא לְמִקַץ אָעָא וְיִשְׁתְּלֵף פַּרְזְלָא מִן אָעָא וְיַשְׁכַּח יָת חַבְרֵהּ וִימוּת הוּא יֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיַם:


 רש''י   ונדחה ידו. כשבא להפיל הגרזן על העץ, ותרגומו ותתמריג ידיה, לשון ונשמטה ידו להפיל מכת הגרזן על העץ. כי שמטו הבקר, תרגם יונתן (שמואל ב' ו, ו) ארי מרגוהי תוריא: ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישיל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה:

 

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ו) פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: דִילְמָא יִרְדוֹף גָאֵל דְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרֵי יֵחַם לִבֵּה וְיַדְבְּקִנֵהּ אֲרֵי תִסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִנֵהּ נְפַשׁ וְלֵהּ לֵית חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי לָא סָנֵי הוּא לֵהּ מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי:


 רש''י   פן ירדף גאל הדם. לכך אני אומר להכין לך דרך, וערי מקלט רבים:

(ז) עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ: עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימָר תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ: (ח) וְאִם יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ: וְאִם יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ וְיִתֶּן לָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִי מַלִיל לְמִתַּן לַאֲבָהָתָךְ:


 רש''י   ואם ירחיב. כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקנזי וקדמוני:

(ט) כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה: אֲרֵי תִטַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא לְמֶעְבְּדַהּ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסֵף לָךְ עוֹד תְּלַת קִרְוִין עַל תְּלַת אִלֵין:


 רש''י   ויספת לך עוד שלש. הרי תשע. שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען ושלש לעתיד לבא:

(י) וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים: וְלָא יִשְׁתְּפֵךְ דָם זַכַּי בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וִיהֵי עֲלָךְ חוֹבַת דִין דִקְטוֹל: (יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: וַאֲרֵי יְהֵי גְבַר סָנֵי לְחַבְרֵהּ וְיִכְמַן לֵהּ וִיקוּם עֲלוֹהִי וְיִמְחִנֵהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין:


 רש''י   וכי יהיה איש שנא לרעהו. על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו. מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכת דמים. לכך נאמר כי יהיה איש שנא לרעהו וגו' , שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש:

(יב) וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: וִישַׁלְחוּן סָבֵי קַרְתֵּהּ וְיִדְבְּרוּן יָתֵהּ מִתַּמָן וְיִתְּנוּן יָתֵהּ בְּיַד גָאֵל דְמָא וִימוּת: (יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ: לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וּתְפַלֵי אַשְׁדִי דָם זַכַּי מִיִשְׂרָאֵל וְיֵיטַב לָךְ:


 רש''י   לא תחוס עינך. שלא תאמר הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים:

 שישי (יד) לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: לָא תַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרָךְ דִי תְחִימוּ קַדְמָאֵי בְּאַחֲסַנְתָּךְ דִי תַחֲסֵן בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ:


 רש''י   לא תסיג גבול. לשון (ישעיה מב, יז) נסגו אחור, שמחזיר סימן חלקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו למען הרחיב את שלו. והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) לא תגזל, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חברו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו' , בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזל:

(טו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר: לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עַוָיָן וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵט דִי יֶחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַם פִּתְגָמָא:


 רש''י   עד אחד. זה בנה אב. כל עד שבתורה שנים, אלא אם כן פרט לך בו אחד: לכל עון ולכל חטאת. להיות חברו נענש על עדותו, לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא לשבועה. אמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו, חיב להשבע לו: על פי שני עדים. ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תרגמן בין העדים ובין הדינים:

(טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: אֲרֵי יְקוּם סָהִיד שְׁקַר בִּגְבָר לְאַסְהָדָא בֵהּ סַטְּיָא:


 רש''י   לענות בו סרה. דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת, כגון, שאמרו להם והלא עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני:

(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וִיקוּמוּן תְרֵין גֻבְרִין דִי לְהוֹן דִינָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כָּהֲנַיָא וְדַיָנַיָא דִי יְהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן:


 רש''י   ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר, ולמד שאין עדות בנשים, ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד: אשר להם הריב. אלו בעלי הדין: לפני ה'. יהי דומה להם כאלו עומדין לפני המקום, שנאמר (תהלים פב, א) בקרב אלהים ישפט: אשר יהיו בימים ההם. יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד:

(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וְיִתְבְּעוּן דַיָנַיָא יָאוּת וְהָא סָהִיד שְׁקַר סָהֲדָא שִׁקְרָא אַסְהַד בַּאֲחוֹהִי:


 רש''י   ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה: והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים הכתוב מדבר:

(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: וְתַעְבְּדוּן לֵהּ כְּמָא דִי חַשִׁיב לְמֶעְבַּד לַאֲחוֹהִי וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:


 רש''י   כאשר זמם. ולא כאשר עשה. מכאן אמרו, הרגו אין נהרגין: לעשות לאחיו. מה תלמוד לומר לאחיו, למד על זוממי בת כהן נשואה שאינן בשריפה, אלא כמיתת הבועל שהוא בחנק, שנאמר (ויקרא כא, ט) היא באש תשרף, היא ולא בועלה. לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו. אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש. כגון שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה. שלא מעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקים בהן הזמה במיתת הבועל:

(כ) וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד עוֹד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ:


 רש''י   ישמעו ויראו. מכאן שצריכין הכרזה, איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בבית דין:

(כא) וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל: וְלָא תְחוּס עֵינָךְ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא יְדָא חֳלַף יְדָא רַגְלָא חֳלַף רַגְלָא:


 רש''י   עין בעין. ממון, וכן שן בשן וגו' :

כ (א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתֶחֱזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִי מִנָךְ לָא תִדְחַל מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ בְּסַעְדָךְ דְאַסְקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:


 רש''י   כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, שאין מחסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר לומר לך, אם עשית משפט צדק אתה מבטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי: על איבך. יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך: סוס ורכב. בעיני כלם כסוס אחד, וכן הוא אומר (שופטים ו, טז) והכית את מדין כאיש אחד. וכן הוא אומר (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה: עם רב ממך. בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב:

(ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וִיהֵי כְּמִקְרָבְכוֹן לַאֲגָחָא קְרָבָא וְיִתְקְרִיב כַּהֲנָא וִימַלֵל עִם עַמָא:


 רש''י   כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם: ונגש הכהן. המשוח לכך. והוא הנקרא משוח מלחמה: ודבר אל העם. בלשון הקדש:

(ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתּוּן קְרִיבִין יוֹמָא דֵין לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּעַ לִבְּכוֹן לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתְבַּהֲתוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן:


 רש''י   שמע ישראל. אפלו אין בכם זכות אלא קרית שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם: על איביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר (דה''י ב' כח, טו) ויקמו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערמיהם הלבישו מן השלל וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום וינהלום בחמרים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שמרון, אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האמות עושים. מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול: אל ירך לבבכם. מצהלת סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצוחה:

(ד) כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן לַאֲגָחָא לְכוֹן קְרָב עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרַק יָתְכוֹן:


 רש''י   כי ה' אלהיכם וגו' . הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו: ההלך עמכם. זה מחנה הארון:

(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וִימַלְלוּן סָרְכַיָא קֳדָם עַמָא לְמֵימָר מָן גַבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא חָנְכֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָ:חָרָן יַחְנְכִנֵהּ:


 רש''י   ולא חנכו. לא דר בו. חנוך לשון התחלה: ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש הוא זה:

(ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמָן גַבְרָא דִי נְצִיב כַּרְמָא וְלָא אַחֲלֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יְחַלִנֵהּ:


 רש''י   ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכל הדמים בירושלים:

(ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וּמָן גַבְרָא דִי אֵרַס אִתְּתָא וְלָא נָסְבַהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחֳרָן יִסְבִנַהּ:


 רש''י   פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות:

(ח) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ:


 רש''י   ויספו השטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג, ד) שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע: הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עברות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עברה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:

(ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: וִיהֵי כַּד:יְשֵׁצוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וִימַנוּן רַבָּנֵי חֵילָא בְּרֵישׁ עַמָא:


 רש''י   שרי צבאות. שמעמידין זקפין, מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת נפילה ניסה:

 שביעי (י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לַאֲגָחָא (קְרָבָא) עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִין דִשְׁלָם:


 רש''י   כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחקת וגו' :

(יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: וִיהֵי אִם שְׁלַם תַּעֲנִנָךְ וְתִפְתַּח לָךְ וִיהֵי כָּל עַמָא דְיִשְׁתְּכַח בַּהּ יְהוֹן לָךְ מַסְקֵי מִסִין וְיִפְלְחֻנָךְ:


 רש''י   כל העם הנמצא בה. אפלו אתה מוצא בה משבעה אמות שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקימם: למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד:

(יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ: וְאִם לָא תַשְׁלֵם עִמָךְ וְתַעְבֵּד עִמָךְ קְרָב וּתְצוּר עֲלַהּ:


 רש''י   ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך: וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים:

(יג) וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב: וְיִמְסְרִנַהּ יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִמְחֵי יָת כָּל דְכוּרַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:


 רש''י   ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך:

(יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ: לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכֹל דִי יְהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאַהּ תֵּבוֹז לָךְ וְתֵיכוּל יָת עֲדָאָה דְסַנְאָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ:


 רש''י   והטף. אף טף של זכרים. ומה אני מקים (פסוק יג) והכית את כל זכורה, בגדולים:

(טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה: כֵּן תַּעְבֵד לְכָל קִרְוַיָא דִי רְחִיקִין מִנָךְ לַחֲדָא דִי לָא מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין אִנוּן: (טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא: (יז) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֲרֵי גַמָרָא תְגַמְרִנוּן חִתָּאֵי וֶאֱמֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:


 רש''י   כאשר צוך. לרבות את הגרגשי:

(יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: בְּדִיל דִי לָא יַלְפוּן יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד כְּכָל תּוֹעֲבָתְהוֹן דִי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן:


 רש''י   למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה ומתגירים, אתה רשאי לקבלם:

(יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: אֲרֵי תְצוּר לְקַרְתָּא יוֹמִין סַגִיאִין לַאֲגָחָא עֲלַהּ לְמִכְבְּשַׁהּ לָא תְחַבֵּל יָת אִילָנַהּ לַאֲרָמָא עֲלוֹהִי פַּרְזְלָא אֲרֵי מִנֵה תֵּיכוּל וְיָתֵהּ לָא תְקוּץ אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא:


 רש''י   ימים. שנים: רבים. שלשה. מכאן אמרו אין צרין על עירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת. ולמד שפותח בשלום שנים או שלשה ימים. וכן הוא אומר (שמואל ב' א, א) וישב דוד בצקלג ימים שנים, ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר: כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו:

(כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: לְחוֹד אִילָן דְתִדַע אֲרֵי לָא אִילַן דְמַאֲכָל הוּא יָתֵהּ תְּחַבַּל וּתְקוּץ וְתִבְנֵי כַרְקוֹמִין עַל קַרְתָּא דִי הִיא עָבְדָא עִמָךְ קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשַׁהּ:


 רש''י   עד רדתה. לשון רדוי, שתהא כפופה לך:

כא (א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִּילָא בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ רָמֵי בְּחַקְלָא לָא אִתְיְדַע מַן קָטְּלֵהּ: (ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְיִפְּקוּן סָבָיךְ וְדַיָנָיךְ וְיִמְשְׁחוּן לְקִרְוַיָא דִי סַחֲרָנוּת קְטִילָא:


 רש''י   ויצאו זקניך. מיחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה: ומדדו. ממקום שהחלל שוכב: אל הערים אשר סביבת החלל. לכל צד לידע איזו קרובה:

(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וּתְהֵי קַרְתָּא דִקְרִיבָא לִקְטִילָא וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת תּוֹרֵי דִי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ דִי לָא נְגִידַת בְּנוּר: (ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: וְיֶחֱתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֲגַלְתָּא לְנַחֲלָא בַיָר דִי לָא יִתְפְּלַח בֵּהּ וְלָא וִזְדְרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָן יָת עֲגַלְתָּא בְּנַחֲלָא:


 רש''י   אל נחל איתן. קשה, שלא נעבד: וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקדוש ברוך הוא תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פרות ותערף במקום שאינו עושה פרות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פרות:

(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע: וְיִתְקָרְבוּן כָּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרֵי בְהוֹן יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְעַל מֵימְרֵהוֹן יְהֵי כָּל דִין וְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּ: (ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְכֹל סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא דִקְרִיבִין לִקְטִילָא יַסְחוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל עֲגַלְתָּא דִנְקֶפְתָּא בְנַחֲלָא:  מפטיר (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא (שפכה) שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה:


 רש''י   ידינו לא שפכה. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:

(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: כָּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפַּר לְעַמָךְ יִשְׂרָאֵל דִי פְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תִתֵּן חוֹבַת דַם זַכַּי בְּגוֹ עַמָךְ יִשְׂרָאֵל וְיִתְכַּפַּר לְהוֹן עַל דְמָא:


 רש''י   ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם שמשעשו כן, יכפר להם ל העון:

(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה: וְאַתְּ תְּפַלֵי אַשְׁדִי דַם זַכַּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: ססס:


 רש''י   ואתה תבער. מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה':

 

הפטרת שופטים - ישעיה נא

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: (יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: (יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: (טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: (יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: (יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: (יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: (כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ: (כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: (כג) וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים: נב (א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם (התפתחו) הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן: (ג) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: (ד) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ: (ה) וְעַתָּה (מי) (לי) מַה לִּי פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משלו) מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם יְהוָה וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: (ו) לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי: (ז) מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: (ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן: (ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: (י) חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: (יא) סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה: (יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

 

משנה נגעים פרק ד

א. יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

 ברטנורה  (א) יש בשער. ששער לבן מטמא בתחילה. כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן, טמא. מה שאין כן בפשיון שאינו מטמא אלא בסוף שבוע: ומטמא בכל מראה לובן. אפילו למטה מארבעה מראות, דכתיב (ויקרא יג) ומראה הנגע עמוק, מראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק. מה שאין כן בפשיון שאין פשיון מטמא למטה מארבעה מראות, שבאותן מראות שהאום מטמא, הפשיון מטמא: ואין בו סימן טהרה. ואילו בפשיון יש בו סימן טהרה, שאם פרח בכולו טהור: מטמא בכל שהוא. אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות, דמיעוט שער שתים: חוץ מן הנגע. כשפשה חוץ לנגע, טמא. אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע, כדכתיב (שם) ושער בנגע הפך לבן:

ב. יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה. שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה:

 ברטנורה  (ב) בכל מראה. היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן בין אדום: מטמא בכל שהוא. אבל במחיה בעי כעדשה חוץ מן הנגע: מה שאין כן במחיה. שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע:

ג. יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה, וְיֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בִשְׁחִין וּבְמִכְוָה, בִּמְכֻנָס וּבִמְפֻזָּר, בִּמְבֻצָר וְשֶׁלֹּא בִמְבֻצָר. יֵשׁ בְּמִחְיָה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

 ברטנורה  (ג) ובמכונס. שהשתי שערות במקום אחד בנגע: במפוזר. זה במזרח הנגע וזה במערב: במבוצר. שתי שערות באמצע הנגע, כמבצר שבאמצע העיר: שאינו מבוצר. בחוט היוצא מן הנגע. ויש ברחבו שתי שערות. מה שאין כן במחיה דבעינן מבוצרת ומכונסת: הפוכה ושלא הפוכה. בין שהבהרת קדמה למחיה, בין שהמחיה קדמה לבהרת. מה שאין כן בשער לבן, שאם קדם לבהרת, טהור: ומעכבת את ההופך כולו לבן. דאם הוחלט במחיה ופרחה הצרעת בכולו חוץ ממקום המחיה, עדיין טמא הוא. אבל אם פרחה בכולו, אע''ג דכל גופו מלא שער לבן, טהור, שאין שער לבן מעכב:

ד. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר. עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַּלַּבְנוּנִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְרוֹץ בַּזּוּג. הָיְתָה אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָמֵא. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ:

 ברטנורה  (ד) עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור. דאמר קרא (ויקרא יג) ושער בנגע הפך לבן, העיקר הסמוך לנגע הפך לבן: כדי לקרוץ בזוג. כדי שינטל בפי הזוג של מספריים. והלכה, דשיעור שער לבן ארכו אין פחות מכדי שינטל בפי הזוג, אבל הלבנונית שבו בכל שהוא: ונראית כשתים טהור. שיש שערות המחולקות בראשן לשתים ובעיקרן אינן אלא אחת. הכי גרסינן: בהרת ובה שער לבן ושער שחור טמא. בהרת שהיא כגריס מצוצמם ובה שתי שערות לבנות, והשאר מלאה שערות שחורות, טמא, ולא אמרינן שמקום השערות שחורות ממעט הבהרת מכגריס:

ה. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִשְׂיוֹן, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מְצָרְפָן. וְאִם לָאו, אֵין מְצָרְפָן:

 ברטנורה  (ה) זוקקה לשער לבן ולפשיון. דאי איכא באותו החוט שער לבן, מחליטו. או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע, טמא. אבל אם אין ברוחב החוט שתי שערות ואית ביה שער לבן, לא מטמא, דלא חשיב מן הנגע. וכן אם פשה אצל החוט שאין ברחבו שתי שערות, כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס: אבל לא למחיה. דאפילו יש ברוחב החוט שתי שערות, אין מחיה שבו מטמאה, שהמחיה צריכה שתהא מבוצרת באמצע הנגע כמבצר שהוא באמצע העיר: מצרפן. ונידונים כנגע אחד. ואם פשה אחת מהן משהו, או נולד שער לבן באחת מהן, מחליט על שתיהן: ואם לאו אינו מצרפן. ונדונים כשני נגעים, ואם פשתה האחת והאחרת לא פשתה, מחליט בזו ומסגיר בזו. ונפקא מינה, דלכי מיטהר, בעי לאתויי שני קרבנות:

ו. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵּי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבֶּהָרֶת. בַּהֶרֶת הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא:

 ברטנורה  (ו) בהרת כגריס. בלא מקום מחיה. דהיינו תשע עדשות בהרת, ועדשה אחת מחיה. עשר עדשות בין הכל גריס הן תשע עדשות, ומחיה אין פחות מעדשה. וכל היכא דתנינן בהרת, הוא הדין לשאר מראות חלקות ופתוכות: והלכה המחיה. שבא הנגע על מקומה: הלך שער לבן. שנשר, או הפך לשחור: ר''ש מטהר. אהלכה מחיה קאי: שלא הפכתו בהרת. ששער לבן קדם לבהרת של מקום המחיה: שלא הפכתו בהרת כגריס. שער לבן קדם לבהרת כגריס, דמקום המחיה היה חסר מכגריס. וכאן נמי לא פליג ר''ש אלא אהלכה מחיה. ואין הלכה כר''ש:

ז. בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִשְׂיוֹן, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּשְׂיוֹן. הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. הָלְכָה וְחָזְרָה בְּסוֹף שָׁבוּעַ, הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. לְאַחַר הַפְּטוּר, תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה. הָיְתָה עַזָּה וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה, כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית עַזָה, הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. כָּנְסָה וּפָשְׂתָה, פָּשְׂתָה וְכָנְסָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

 ברטנורה  (ז) בהרת ובה מחיה ופשיון. בהרת כגריס והסגירו ולסוף שבוע מצא בו מחיה ופסיון והחליטו: הלכה המחיה. כגון שבא עליה הנגע, טמא הבהרת מפני הפשיון: הלך הפשיון. כגון שכנסה הבהרת וחזרה לכגריס: וכן שער לבן ופשיון. אם הלך האחד, טמא מפני השני: הלכה וחזרה בסוף השבוע. כגון שהסגירו על בהרת כגריס, והלכה הבהרת באמצע השבוע ובסוף השבוע חזרה: הרי היא כמות שהיתה. ומסגירו הסגר שני: לאחר הפטור. דראה אותה הכהן בסוף שבוע כשהלכה לה ופטרו, אם אחרי כן חזרה: תיראה בתחילה. והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במקום אחר, אם כן הרי זו בהרת אחרת: היתה עזה. כשלג כשהסגירו: ונעשית כהה. בסוף שבוע ראשון, כגון כסיד או כקרום. או שהיתה כקרום בשעת הסגר, ונעשית עזה כשלג בסוף שבוע ראשון: הרי היא כמות שהיתה. וטעונה הסגר שני, כמו עמד בעיניו: ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. שאם נתמעטה מארבעה מראות, פוטרו מיד וטהור: כנסה ופשתה. היכא דהסגירה בבהרת כגריס, ובסוף שבוע כנסה, ואחר כך פשתה את מקום הכנוס ולא יותר. או שפשתה בסוף שבוע, ואחר כך כנסה את מקום הפשיון ולא יותר: רבי עקיבא מטמא. שהרי פשה: וחכמים מטהרים. שאין זה פשיון אלא הרי היא כמו שהיתה, ואי קאי בסוף שבוע ראשון, מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני, פוטרו וטהור:

ח. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

 ברטנורה  (ח) ופשתה כחצי גריס. לצד המזרח: והלך מן האום כחצי גריס. לצד המערב: תיראה בתחלה. דחשיב כנגע אחר, ונגע חדש הוא זה, ויסגיר: וחכמים מטהרים. דלא חשיב פשיון אלא אם כן מוסיף על שיעור הנגע שהיה בתחילה, וזה שאינו עכשיו אלא כגריס, נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור:

ט. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס וָעוֹד, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס וָעוֹד, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה:

 ברטנורה  (ט) ופשתה כחצי גריס ועוד. וכו': ר' עקיבא מטמא. משום ועוד דאשתייר בה מן הפשיון. ובפשתה לאחר הפטור איירי: וחכמים מטהרין. דכיון דאזל ליה חצי גריס מן האום, ליכא מנגע חדש אלא חצי גריס ועוד: ופשתה כגריס ועוד. לאחר הפטור, ואחר כך הלכה לה כל האום ולא נשתייר אלא הגריס ועוד החדש: ר' עקיבא מטמא. דהא פשה ליה משיעור קמא. ורבנן סברי, כיון דאזל ליה קמא כוליה, והא נגע דקאי חדש, תיראה בתחילה ויסגיר:

י. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס נוֹלְדָה לַפִּשְׂיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לָהּ הָאוֹם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. בָּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר:

 ברטנורה  (י) בהרת כגריס ופשתה כגריס. בשפשתה לאחר הפטור איירי: ר' עקיבא מטמא. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו: תיראה בתחילה. ואע''ג דכשתיראה בתחילה נמי יטמאנה הכהן מיד, דמחיה ושער לבן מטמאים בתחילה, מכל מקום נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע ראשון חשוב, וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן. ובכל הנך דפליגי ר' עקיבא וחכמים במתניתין, הלכה כחכמים: ואין בה כלום. אין בה שער לבן: ובה שערה אחת. ונולדה בהרת כו': הרי זו להסגיר. ואע''פ שקדם כגריס בהרת לשער האחרון, כיון דלא קדמה את הראשון, לא מהני, דבעינן שתקדים כגריס בהרת לשתי השערות: בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. וכו': הרי זו להסגיר. ואע''ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי שערות, לא מהני, עד שיקדים הגריס שלם לשתי שערות:

יא. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לְבַהֶרֶת, טָהוֹר. וְאִם סָפֵק, טָמֵא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קִהָה:

 ברטנורה  (יא) ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט. כל היכא דתנן ובה שתי שערות או ובה שערה אחת, לאו דאתו שערות ובהרת בהדי הדדי, אלא דבהרת קדמה ואחר כך באו שערות: ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. דכתיב (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן, הבהרת היא שגרמה לשער שיהפך ללבן: ספק טמא. ספק אם שער לבן קדם לבהרת, או בהרת קדמה לשער לבן, טמא: ורבי יהושע קיהה. גרסינן. מלשון תקהינה שיניו. כלומר, היו שיניו קהות מדברי האומר ספק טמא. דאיהו סבר ספק טהור. ואין הלכה כרבי יהושע:


 

גמרא נדה דף כה ע''א

וְאִם הָיָה מְרֻקָּם וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזֶהוּ שְׁפִיר מְרֻקָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ מֵרֹאשׁוֹ וּשְׁנֵי עֵינָיו כִּשׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא מְרֻחָקִין זֶה מִזֶּה שְׁנֵי חוֹטְמִין כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא וּמְקרָבִין זֶה לָזֶה וּפִיו מָתוּחַ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה וּגְוִיָּתוֹ כַּעֲדָשָׁה וְאִם הָיְתָה נְקֵבָה נְדוֹנָה כִּשְׂעוֹרָה לְאָרְכָּהּ וְחִתּוּךְ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין לוֹ וְעָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה (איוב י) הֲלֹא כֶּחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסוֹכְכֵנִי. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקוּדָתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי. וְאֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּמַיִם שֶׁהַמַּיִם עַזִּין וְטוֹרְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁהַשֶּׁמֶן רַךְ וּמְצַחְצְחוֹ וְאֵין רוֹאִין אֶלָּא בְּחַמָּה. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כִּדְאַמְרִינָן. אֶלָּא בַּמֶּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא. אַבָּא שָׁאוּל בַּר נָשׁ וַאֲמָרֵי לָהּ אַבָּא שָׁאוּל בַּר רֶמֶשׁ אוֹמֵר: מֵבִיא קֵיסָם שֶׁרֹאשׁוֹ חָלָק וּמְנַעֲנַע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אִם מְסַכְסֵךְ בְּיָדוּעַ שֶׁזָּכָר הוּא וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁנְּקֵבָה הִיא:

 רש''י  טיפין של זבוב. עיני זבוב: ופיו מתוח כחוט השערה. סדק קטן ונראה כאילו חוט השערה מתוח שם: גויתו. גיד אבר הזכר והא דתנן תשב לזכר ולנקב' אלמא מספקא לן אם זכר אם נקבה כשאין ניכר בו האבר מיירי: כשעורה. היא וסדוקה לאורכה: וחיתוך ידים ורגלים. עדיין אין נראין כדאמרינן תחילת ברייתו מראשו: כחלב. שכבת זרע שהוא ניתוך וקלוש מתחלה בשעת יציאתו כחלב ואחר כך נעשה קפוי: וטורדין אותו. ממחין: ומנענע. באותו מקום מלמטה למעלה כדאמרינן בסמוך: אם מסכסך. הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד ואי נקבה ליכא עיכובא:

 

זוהר ויקהל דף ר''ה ע''א

תָּא חֲזֵי הָכִי הוּא וַדַּאי. לֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבַּתָּא בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא מִנַּיְהוּ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּכְתִיב (בראשית א): יְהִי מְאֹרֹת. מְאֹרֹת כְּתִיב חָסֵר וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּבְגִין דְּהִיא חֲסֵרָה כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין אִתְכַּלִּילָן בְּהַאי מְאֹרֹת לְוָטִין וּמְאֹרֹת אִנּוּן בִּגְרִיעוּתָא דְּסִיהֲרָא וְכֻלְּהוּ שַׁלִּיטִין בְּהַהוּא לֵילְיָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא כֵּיוָן דְּכֻלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן לְאַעָלָא בְּנוּקְבָא דְּעַפְרָא דְּלָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה בָּעֵי בַּר נָשׁ יְחִידָאִי לְאִסְתַּמְרָא. וְתוּ אַף עַל גַּב דְּלָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה אִתְחַזְיָן לְזִמְנִין וּבַר נָשׁ יְחִידָאִי בָּעֵי לְאִסְתַּמְרָא. מִלָּה דָּא הָכִי תָּנֵינָן וְאִי הָכִי גְּרִיעוּתָא דִּנְטוּרָא אִיהוּ. אֲבָל בְּשַׁבַּתָּא נְטִירוּ אִשְׁתַּכַּח לְעַמָּא קַדִּישָׁא וְקֻדְשָׁא בָּרִיךְ הוּא כַּד עָאל שַׁבַּתָּא מְעַטֵּר לְכָל חַד וְחַד מִיִשְׂרָאֵל וּבָעִי דְּיִנְטְרוּן לֵהּ לְהַהוּא עִטְּרָא קַדִּישָׁא דְּאִתְעַטְּרוּ בֵּהּ וְאַף עַל גַּב דְּאִנּוּן לָא אִשְׁתַּכְּחוּ בְּיִשּׁוּבָא לְזִמְנִין לְבַר נָשׁ יְחִידָאִי אִתְחֲזוּן וְאִתְרַע מַזָּלֵהּ. וְאִצְטְרִיךְ לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְעַטְּרָא בְּעִטְּרָא קַדִּישָׁא וּלְנַטְּרָא לֵהּ. סוֹף סוֹף נְטִירוּ אִשְׁתַּכָּח בְּהַהוּא לֵילְיָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא הוֹאִיל וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסָא עַל עַמָּא דְּהָא תָּנֵינָן בְּכָל אֲתַר דְּסֻכַּת שָׁלוֹם אִשְׁתַּכָּח סִטְרָא אָחֳרָא לָא אִשְׁתַּכָּח תַּמָּן. וְעַל דָּא נְטוֹרָא אִיהוּ וּנְטוֹרָא שָׁכִיחַ:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁלֵּיל רְבִיעִי שֶׁבַּשַּׁבָּת צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם מִסִטְרָא אָחֳרָא. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, יְהִי מְאֹרֹת. כָּתוּב מְאֹרֹת חָסֵר ו', שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה חֲסֵרָה, כַּמָּה מַחֲנוֹת רוּחוֹת נִכְלְלוּ בַּמְּאֹרֹת הַזֶּה. קְלָלוֹת וּמְאֹרֹת הֵם בְּמִעוּטָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה, וְכֻלָּם שׁוֹלְטִים בַּלַּיְלָה הַהוּא. בְּלֵיל שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמַּזִּיקִים מִתְפַּזְּרִים לְהִכָּנֵס בְּנֶקֶב הֶעָפָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִשְׁלוֹט וּלְהַזִּיק, צָרִיךְ אָדָם יָחִיד לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֶא יְחִידִי. וְעוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁלוֹט, הֵם יְכוֹלִים לְהֵרָאוֹת לִפְעָמִים, וְאָדָם יָחִיד צָרִיךְ לִשְׁמוֹר אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָם. שֶׁיָּכוֹל לְהִנָּזֵק עַל יְדֵי הָרְאִיָּה. וְאִם כֵּן, אִם אָדָם אָסוּר לָצֵאת בְּלֵיל שַׁבָּת יְחִידִי הֲרֵי הִיא חִסָּרוֹן שֶׁל הַשְּׁמִירָה. וּמֵשִׁיב. אֲבָל בַּשַּׁבָּת נִמְצָא שְׁמִירָה לְעַם הַקָּדוֹשׁ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת הוּא מְעַטֵּר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בִּנְשָׁמָה יְתֵרָה, וּצְרִיכִים לִשְׁמֹר לְאוֹתָהּ עֲטָרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּתְעַטְּרוּ בָּהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם, הַמַּזִּיקִים, אֵינָם נִמְצָאִים בְּמָקוֹם יִשּׁוּב, עִם כָּל זֶה לִפְעָמִים, לְאָדָם יְחִידִי, הֵם נִרְאִים, וְנֶחֱלָשׁ מַזָּלוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַטֵּר בַּעֲטָרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ. סוֹף סוֹף, שְׁמִירָה נִמְצֵאת לְעַם הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם, פְּרוּשָׂה עַל הָעָם. כִּי לָמַדְנוּ כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם נִמְצָא, הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֵינוֹ נִמְצָא שָׁם. וְעַל כֵּן הִיא שְׁמִירָה, וְהַשְּׁמִירָה נִמְצֵאת.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַפּוֹתֵל חֲבָלִים מִן הַהוּצִין וּמִן הַחִילָף אוֹ מִחוּטֵי צֶמֶר אוֹ מִחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי שֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת קוֹשֵׁר וְחַיָּב. וְשִׁעוּרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הַחֶבֶל בִּפְתִילָתוֹ בְּלֹא קְשִׁירָה שֶׁנִּמְצֵאת מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֵן הַמַּפְרִיד אֶת הַפְּתִיל הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַתִּיר וְחַיָּב וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַפּוֹתֵר: ב. הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב וְהוּא שֶׁקָּשַׁר רָאשֵׁי הַחוּט מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַתְּפִירָה וְלֹא תִּשָּׁמֵט. אֲבָל אִם תָּפַר יֶתֶר עַל שְׁתֵּי תְּפִירוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר חַיָּב שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֶּמֶת הַתְּפִירָה. וְהַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצָרְכֵי הַתְּפִירָה:

 

מוסר

ספר חסידים סימן ריב ריג

בְּעִיר אַחַת הָיְתָה קְהִלָּה גְּדוֹלָה וְהָיוּ עֲשִׁירִים וּמֵחֲמַת עָשְׁרָם מִתְגָּאִים וְלֹא הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כַּדְבָעִי לְהוֹן לְמֶעֱבַד וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וְחָכָם. אָמַר לָהֶם דְּעוּ לָכֶם אִם לֹא תִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה וְתַחְזְרוּ בָּכֶם תָּמֵהּ אֲנִי אִם לֹא תֶּחֱרַב הָעִיר. כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ זָקֵן חַי בִּזְכוּתוֹ לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר כְּשֶׁנִּפְטַר וְהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בָּא מֶלֶךְ אֶחָד וְדָחַק אֶת הָעִיר וְנָתְנּוּ אֶת הַשְּׁלִישׁ עַל פִּי הַשְּׁבוּעָה וְאָמַר לָהֶם: הִשָּׁבְעוּ לִי בְּתוֹרַתְכֶם שֶׁנְּתַתֶּם לִי מִכָּל מָמוֹנְכֶם שְׁלִישׁ. בָּאוּ רוֹכְלִים וְאָמְרוּ לַמֶּלֶךְ שֶׁהִטְמִינוּ תַּחַת קַרְקַע כְּסָפִים. אָמַר לָהֶם: עֲבַרְתֶּם עַל תּוֹרַתְכֶם וְנִשְׁבַּעְתֶּם לַשֶּׁקֶר. וְהוֹלִיכָם בַּשִּׁבְיָה וְהֶחֱרִיב הָעִיר לְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי הַזָּקֵן כְּדִכְתִיב: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ: יֵשׁ הֲרִיגַת דֶּבֶר אוֹ חֶרֶב שֶׁלֹּא נִגְזַר אֶלָּא לְכַלּוֹת הַמַּמְזֵרִים וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְבַיְּשָׁם שֶׁאִם לֹא יָמוּתוּ רַק הַמַּמְזֵרִים הָיָה נוֹדַע וְהָיְתָה הַמִּשְׁפָּחָה מִתְבַּיֶּשֶׁת מִפְּנֵי חֲבֶרְתָּהּ. וְעוֹד יֵשׁ הֲרִיגָה לְפִי שֶׁאָבוֹת הַכְּשֵׁרִים לֹא עָשׂוּ סְיָג לַדָּבָר. וּכְתִיב (ויקרא י) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת. וּכְתִיב (קהלת ג) בִּמְקוֹם הַצֶדֶק שָׁמָּה הָרָשָׁע. וְעוֹד שֶׁאֵין לִכְשֵׁרִים לָדוּר בְּעִיר עִם הָרְשָׁעִים. וְכֵן כַּמָּה מָמוֹן נֶאֱבַד כְּשֶׁיֶּשְׁנוֹ עִם מָמוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה בְּעַוְלָה כְּדִכְתִיב (דה''ב ב) בְּהִתְחַבֶּרְךָ לַאֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וְזֶהוּ (משלי יג) יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט: