לרפואת והצלחת

רבקה נעמת בת דבורה
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: וְאַתְּ תְּפַקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִשְׁחָא זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא:


 רש''י   ואתה תצוה' זך. בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית וכו' : כתית. הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות: להעלות נר תמיד. מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה: תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כח ו) עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חבתין נאמר (ויקרא ו יג) תמיד, ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא:

(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְעַל סַהֲדוּתָא יְסַדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קָדָם יְיָ קְיָם עֲלָם לְדָרֵיהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:וְ


 רש''י   מערב עד בקר. תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום:

כח (א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: אַתְּ קָרֵב לְוָתָךְ יָת אַהֲרֹן אָחוּךְ וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:


 רש''י   ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמר מלאכת המשכן:

(ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְתַעְבֵּד לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן אָחוּךְ לִיקָר וּלְתֻשְׁבְּחָן: (ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: וְאַתְּ תְּמַלֵל עִם כָּל חַכִּימֵי לִבָּא דְאַשְׁלֵמִית עִמֵהּ רוּחַ חָכְמְתָא וְיַעְבְּדוּן יָת לְבוּשֵׁי אַהֲרֹן לְקַדָשׁוּתֵהּ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי:


 רש''י   לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו בכהנה על ידי הבגדים שיהא כהן לי, ולשון כהנה שרות הוא, שוריינטריא''ה בלעז :

(ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: וְאִלֵין לְבוּשַׁיָא דִי יַעְבְּדוּן חוּשְׁנָא וְאֵפוֹדָא וּמְעִילָא וְכִתּוּנָא מְרַמְצָא מִצְנֶפְתָּא וְהֶמְיָנָא וְיַעְבְּדוּן לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן אָחוּךְ וְלִבְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי:


 רש''י   חשן. תכשיט כנגד הלב: ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פרוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ''ט בלעז שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו מלמטה, שנאמר (שמואל ב ו יד) ודוד חגור אפוד בד, למדנו שהאפוד חגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר (ויקרא ח ז) ויתן עליו את האפוד, ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד, ותרגם אנקלוס בהמין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר (פסוק כז) שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר (ויקרא ח ז) ויאפוד לו בו, והחשב הוא החגור של מעלה המנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן (שמואל ב' ו יד) ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ. ותרגם כמו כן מעילים, כרדוטין, במעשה תמר אחות אבשלום (שמואל ב יג יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים: ומעיל. הוא כמין חלוק, וכן הכתנת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק עליון: תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הן כמין גמות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד (פסוק יא) מסבות משבצות זהב, ובלעז קוראין אותו קשטונ''ש : מצנפת. כמין כפת כובע שקורין קויפ''א בלעז , שהרי במקום אחר קורא להם (לט כח) מגבעות, ומתרגמנן קובעיא: ואבנט. היא חגורה על הכתנת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן (ויקרא ח ז) ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד: בגדי קדש. מתרומה המקדשת לשמי יעשו אותם:

נביאים - יחזקאל - פרק מג

(י) אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: אַתְּ בַּר אָדָם חֲוִי יָת בֵּית יִשְּׂרָאֵל יָת בֵּיתָא וְיִתְכְּנָעוּן מֵחוֹבֵיהוֹן וְיִמְשְׁחוּן יָת טָקוֹסֵיהּ :


 רש''י   אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם . בהראותי למו חסדי שאיני מואסם בעונם , מצאתי . ומדדו את תכנית . ומדדו על ידיך שאתה מורה את תוכן חשבון הבנין :

(יא) וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל (צורתי) צוּרֹתָיו וְכָל (תורתו) תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְאִם יִתְכְּנָעוּן מִכָּל דַּעֲבַדוּ בְּמֵיחָזֵיהוֹן צוּרָת בֵּיתָא וְטִיקוּסֵיהּ וּמְפַקְנוֹהִי וּמַעֲלְנוֹהִי וְכָל צוּרָתֵיהּ וְיָת כָּל גְּזֵירָתֵיהּ וְכָל צוּרָתֵיהּ וְכָל דַּחֲזֵי לֵיהּ הוֹדַע יָתְהוֹן וּכְתוֹב לְעֵינֵיהוֹן וְיִטְרוּן יָת כָּל צוּרָתֵיהּ וְיָת כָּל גְּזֵירָתֵיהּ וְיַעֲבְדוּן יָתְהוֹן :


 רש''י   ואם נכלמו . שיתביישו ויכבשו פניהם מכל אשר עשו אז הודע אותם את מה שאני עתיד לעשות להם : צורת הבית . וגבול הבנין היאך הוא מלפניו ועד אחריו סדורים לארבע רוחותיו : ותכונתו . חשבון תאיו ולשכותיו : וכל צורותיו . כרובים ותמורי' ואילי' ואילמים , מצאתי : וכל צורותיו . בתרא לא פורש : וישמרו . ילמדו ענייני המדות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ , מצאתי , ראויה היתה ביאה שנייה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע לבא בזרוע ובנס כדדרשינן עד יעבור ובנין זה מאז היה ראוי להם כשעלו מן הגולה לגאולת עולם אלא שגרם החטא שלא היתה תשובתם הוגנת על מנת שלא לחטוא ויצאו ברשות כורש ובנו לעצמן ויש אומרים בבבל נכשלו בנכריות :

(יב) זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: דָּא אוֹרַיְתָא דְּבֵיתָא עַל רֵישׁ טוּרָא כָּל תְּחוּמֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא הָא דָּא אוֹרַיְתָא דְּבֵיתָא : (יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ: וְאִלֵּין מָשְׁחַת מַדְבְּחָא בְּאַמַּיָּא בְּאַמְּתָא דְּהִיא אַמָּה וּפְשָׁךְ וְתַשְׁוִיתָא אַמְּתָא וְאַמְּתָא פּוּתְיָא וְגַדְנְפָא מַקַּף לַהּ עַל סִפְתֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר זֵירָתָא חָדָא וְדֵין טִקוּס מַדְבְּחָא :


 רש''י   ואלה מדות המזבח . שמפרש למטה ארבע עשרה אורך בארבע עשרה רחב : באמות אמה אמה וטופח . באמה בת ששה שהיא אמה וטופח באמה בת חמשה : וחיק האמה . אבל היסוד שלא נמדד באמה של חול שהיא בת ה' חיק לשון חיקויו קביעות והיא היסוד האמה אמת חול ולא אמה וטופח שהיא אמה בת ששה וכן שנינו במנחות שהיסוד והסובב והקרנות נמדדין באמה בת חמשה : וחיק האמה . זה היסוד : ואמה רוחב . זה הסובב : וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד . אלו הקרנות זרת אחד מאמצעיתו מדדו זרת לכל רוח הרי אמה על אמה : וזה גב המזבח . ובאמה זו היה נמדד גב מזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע כך מפורש בעירובין ובמנחות ( דף צד ) מפורש יותר לפי החשבון חיק האמה בגובהה עלה אמה ואמה רחב כנסה כניסת הסובב אמה בת חמשה אבל עלייתו ששנינו עלה ה' וכנס אמה אינו באמה בת חמשה . וגבולה אל שפתה . הקרנות בין לרחבן בין לגבהן באמה בת חמשה :

(יד) וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת וּמֵהֳעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה: וּמִתְשַׁוִּית אַרְעָא עַד מִסְמָתָא אַרְעִיתָא תַּרְתֵּין אַמִּין וּפוּתְיָא אַמְּתָא חָדָא וּמִמַּסְמְתָא זְעִירָתָא עַד מִסְמָתָא רַבְּתָא אַרְבַּע אַמִּין וּפוּתְיָא אַמְּתָא :


 רש''י   ומחיק הארץ . מן היסוד מקרקע הארץ : עד העזרה התחתונה . עד גב מלבן הראשון : שתים אמות . ולא היה כן בבית עולמים ששם שנינו מביא מלבן של ל''ב על ל''ב וגובהו אמה וכאן גובהו שתים : ורחב אמה אחת . כשהניח מלבן השני עליו היה מלבן השני שלשים על שלשים נמצא כניסה לו סביב סביב רחב אמה והוא היסוד הרי עלה שתים וכנס אמה והוא היסוד י''ת עזרה מסמתא לשון רצפה שהיה ממלא את המלבן חלוקי אבנים מזפת וסיד וקוניא וממחה ושופך ומחליקו למעלה והרי הוא כמין רצפה : ומהעזרה הקטנה עד העזרה הגדולה ארבע אמות . מגג מלבן התחתון עד גג מלבן שעליו ארבע אמות גובה : ורחב האמה . הוא כניסת הסובב עלה ארבעה וכנס אמה זהו סובב והתחתון קורא קטנה לפי שאין גובהו אלא שתי' והעליון גובהו ארבע :

(טו) וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (ומהאראיל) וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע: וּמַדְבְּחָא אַרְבַּע אַמִּין מִמַּדְבְּחָא וּלְעֵילָא קַרְנְתָא אַרְבַּע :


 רש''י   וההראל . הוא גובה גג המזבח מן הסובב ולמעלה ובבית עולמים לא היה אלא שלש וי''ת אף הוא ומדבח' ארבע אמין :
 

כתובים - משלי - פרק יז

(כב) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם: לִבָּא חָדְיָא מַשְׁפִּיר גּוּפָא וְרוּחָא רְכִיכְתָּא מְיַבְּשָׁא גַּרְמָא :


 רש''י   לב שמח ייטיב גהה . כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין :

(כג) שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט: שׁוּחֲדָא מִן עוּבָא יִסַב רַשִׁיעָא לְמִצְלֵי אָרְחָא דְדִינָא :


 רש''י   שוחד מחק רשע יקח . הקב''ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחק הרשעי' כלומר בסתר בינו לבינם : להטות ארחות משפט . להפוך דינו מרעה לטובה :

(כד) אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ: אַפּוֹי דְּסוּכְלְתָנָא חָדְיָן בְּחָכְמְתָא וְעַיְנוֹי דְּסַכְלָא בְּעוּמְקָא דְאַרְעָא :


 רש''י   את פני מבין חכמה . החכמה לפני מבין הוא : ועיני כסיל בקצה ארץ . לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ''ד פרקים , אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם :

(כה) כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ: בְּרָא סַכְלָא מַכְבִּיד אֲבוּי וּמְמַרְמִיר לְאִמֵיהּ :


 רש''י   כעס לאביו בן כסיל . כגון ירבעם כעס הוא להקב''ה : וממר ליולדתו . לכנסת ישראל שהחטיא אותם :

(כו) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר: לְמִתַּךְ לְצַדִּיקָא לָא שַׁפֵּיר אַף לָא לְמִמְחֵי צַדִּיקַיָא דְאָמְרִין תְּרִיצוּתָא :


 רש''י   גם ענוש לצדיק לא טוב . לא אמר הקב''ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם : להכות נדיבים עלי יושר . להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל ( מלכים א יט ) : נדיבים עלי יושר . דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום ( ישעיה לב ) נמצא נדיב על נדיבות :

(כז) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת (וקר) יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה: דְּחָשֵּׂךְ מִלוֹי יָדֵיעַ יְדִיעֲתָא וְדִמְכִיבָא רוּחֵיהּ גַּבְרָא דְמִתְבֵּין :


 רש''י   חושך אמריו . מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים : יקר רוח . מונע דברים איש תבונה :
 

משנה דמאי פרק ג

א. מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי. גַּבָּאֵי צְדָקָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר לַמְעַשֵּׂר. נִמְצְאוּ כָל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם, וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן:

 ברטנורה  (א) מאכילין את העניים דמאי. אפילו הן חברים, וצריך להודיען, והרוצה לעשרן יעשרן: ואת האכסניא. חיל של מלך ישראל העובר ממקום למקום ומוטל על בני המקום לפרנסם מאכילין אותם דמאי, בזמן שהיא עוברת, אבל אם לנו שם בלילה חייבין לתקן: רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי. עניים היו. ואין הלכה כרבן גמליאל, דכיון דחייב במזונותיהן, נמצא פורע את חובו בדמאי: ואת שאינו מעושר למעשר. ונותנין לו ביותר מכדי מעשרותיו ונמצאו כל האדם אוכלים מתוקן. ובית שמאי לטעמייהו דאמרי אין מאכילין את העניים דמאי: והרוצה לתקן יתקן. שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית, אבל הפירות שבאו לידם חייבים הם לעשרן דמאי, דיקא נמי דקתני מאכילין את העניים דמאי ולא תני העניים אוכלין דמאי, כך כתב הרמב''ם:

ב. הָרוֹצֶה לַחֲזֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ, לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָר אֶלָּא מִנְיָן. הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשָׁךְ:

 ברטנורה  (ב) לחזום. לכרות ולחתך ואין לו דומה במשנה: להקל ממשאו. שלא יכבד עליו: לא ישליך עד שיעשר. שמא ימצאם עם הארץ ויאכל אותם כשאינם מתוקנים, ונמצא נותן מכשול. והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר: הלוקח ירק מן השוק. ונטל אגודות ירק בידו ששומתן ידועה כך וכך אגודות בפרוטה, ולאחר שנטלן נמלך עליהן להחזירן למוכר: לא יחזיר עד שיעשר. ויתן לו דמי המעשר שהוא מפריש, דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן: שאינו מחוסר אלא מנין. האי מעושר הוי פירושא מחוסר, כלומר, כבר קנה אותם בהגבהה ולא היה מחוסר אלא למנותן, שכבר היה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה: היה עומד ולוקח. ולא נטלם בידו ולא הגביהם: טוען אחר. משאוי אחר של ירקות:

ג. הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן, וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ, לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, פָּטוּר. כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי, לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּוַּדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ:

 ברטנורה  (ג) לא יצניע עד שיעשר. דאסור להוציא מידו דבר שאינו מתוקן: שלא יאבדו. ולא נתכוין לזכות בהן: שאין אדם רשאי למכרו דמאי. כגון במדה דקה דאמרינן בפרקין דלעיל: לא ישלח לחבירו דמאי. בדקה, אבל שולח לו בגסה כיון שרשאי למוכרו בגסה: רבי יוסי מתיר בודאי. לשלוח לחברו ודאי אפילו בדקה: ובלבד שיודיענו. ומודה ר' יוסי שבדמאי אסור בדקה. ואין הלכה כר' יוסי:

ד. הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. לְטוֹחֵן נָכְרִי, דְּמַאי. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. אֵצֶל הַנָּכְרִי, כְּפֵרוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דְּמַאי:

 ברטנורה  (ד) לטוחן כותי. לכותי שטוחן התבואה: הרי הן בחזקתן. דלא חשידי שמא החליפו אלו המתוקנים, באחרים שאינן מתוקנין: לטוחן נכרי דמאי. דנכרי חשוד להחליף. ולבתר דאשכחו יונה בראש הר גריזים לכותים שהיו עובדים אותה, כותי הרי הוא כנכרי: אצל הנכרי כפירותיו. ופירות של נכרי פטורים מן המעשר, ורישא מפני שדרך בני אדם להוליך קופות רבות של חטים ולהניחן אצל הטוחן, חיישינן שמא נתחלפה קופה זו בקופות אחרות של ישראל שהן דמאי, אבל פירות ליכא למימר שמא החליפן בפירות של ישראל, אלא שמא החליפן הנכרי בפירותיו, לפיכך הרי הן כפירותיו של נכרי. ורבי שמעון סבר דאף בפירות חיישינן שמא נתחלפו בבית הנכרי בפירות של ישראל אחר, שכשם שישראל זה הפקיד פירותיו ביד הנכרי, כך יש לחוש שמא ישראל אחר מן החשודים על המעשרות, הפקיד גם כן בידו, ונתחלפו אלו באלו. ואין הלכה כרבי שמעון:

ה. הַנּוֹתֵן לְפֻנְדָּקִית, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לַחֲלֹף. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אָנוּ אַחֲרָאִין לְרַמָּאִין, אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָה בִּלְבָד:

 ברטנורה  (ה) לפונדקית. שומרת הפונדק, והולכי דרכים מתאכסנים אצלה: מעשר את שהוא נותן לה. דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן: ואת שהוא נוטל ממנה. דאף על גב דעם הארץ אינו חשוד להחליף כדאמרן לעיל, הפונדקית חשודה להחליף שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה לחבר, ואומרת בלבה ראוי שאאכיל משלי שהוא חם ויפה לחבר, ואני אטול את שלו הקר והגרוע: אין אנו אחראין לרמאים. כלומר, אין אחריות הרמאים עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה, ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין לחבר מזה כלום, ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל בלבד, ור' יוסי סבר, דלגזול היא מתכוונת, ואין הלכה כר' יוסי:

ו. הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית, שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה (לְהַחֲלִיף) לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית:

 ברטנורה  (ו) המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל: אמר רבי יהודה. בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתיה דרבי יהודה היא והכי קאמר מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל דברי רבי יהודה, שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו': בנותן לחמותו שביעית. בנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית: שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית. דחמירא להו שביעית ואפילו אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית. והלכה כרבי יהודה:
 

גמרא ברכות דף י''ב ע''א

אָמַר רַבָּה בַר חִינְנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר אֱמֶת וְיַצִיב שַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ''ב) לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת וְאָמַר רַבָּה בַר חִינְנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הַמִּתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם אָמַר שְׁמוּאֵל מָאי טַעְמָא דְרַב דִּכְתִיב (שם קמ''ו) ה' זוֹקֵף כְּפוּפִים. מְתִיבֵי (מלאכי ב') וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא מִי כְתִיב בִּשְׁמִי מִפְּנֵי שְׁמִי כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב. בַּר אוּרְיָאן תָּא וְאִימָא לָךְ מִילְתָא מְעַלְיָיתָא דַאָמַר אֲבוּךְ דְהָכִי אָמַר אֲבוּךְ כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם. רַב שֵׁשָׁת כִּי כָּרַע כָּרַע כְּחִזְרָא. כִּי קָא זָקִיף זָקִיף כְּחִוְיָא. וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינְנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ אָדָם מִתְפַּלֵּל הָאֵל הַקָּדוֹשׁ. מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. חוּץ מֵעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפֻּרִים שֶׁמִּתְפַּלֵּל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אֲפִלּוּ אָמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ יָצָא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה') וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה אֵימָתַי וַיִּגְבָּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפֻּרִים וְקָאָמַר הָאֵל הַקָּדוֹשׁ. מָאי הֲוָה עֲלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּמֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. רַבָּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה:

 רש''י  כל מי שלא אמר. ברכת אמת ויציב כמו שתקנוה וכן אמת ואמונה בערבית לא יצא: שנאמר להגיד בבקר חסדך. וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו הוא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם. וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד עריצים לשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו כל אלה הנסים התדירים תמיד: כשהוא כורע. באבות ובהודאה כורע בברוך וזוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם על שם ה' זוקף כפופים: נחת. לשון הכנעה: כחזרא. שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחויא. בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשוי: כחויא. כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט: המלך הקדוש. לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם: המלך המשפט. כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית וכו':
 

זוהר תצוה דף קע''ט ע''ב

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר. וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךְ וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מָאי שְׁנָא הָכָא וּבְכָל אֲתַר דִּכְתִיב וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל') וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר. אֶלָּא כֹלָּא בְרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ לְאַכְלָלָא שְׁכִינְתָּא בַהֲדֵיהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק נְהוֹרָא עִלָּאָה וּנְהוֹרָא תַתָּאָה כָלִיל כַּחֲדָא אִקְרֵי וְאַתָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (נחמיה ט') וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וְעַל דָּא לָא כְתִיב וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ. וְצִוִּיתָ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא שַׁרְיָיא שִׁמְשָׁא בְסִיהֲרָא וְאִשְׁתַּתַּף כֹּלָּא כַּחֲדָא לְשַׁרְיָא עַל אוּמָנוּתָא דְעוֹבָדָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מֵהָכָא (שמות ל''ו) אֲשֶׁר נָתַן יְיָ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהַכָא וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה. אֲשֶׁר מִלֵּאתִים מִבָּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו לְהַהוּא לִבָּא. מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֶר (ישעיה י''ח) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וְגוֹמֵר וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה דְשַׁרְיָיא שִׁמְשָׁא בְסִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא דְכֹלָּא וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים כֹּלָּא בְכָל אֲתַר. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אִי הָכִי הַנֵּי וְאַתָּה וְאַתָּה הֵיךְ מִתְיַישְּׁבָן בַּקְּרָאֵי. אָמַר לֵיהּ כֻּלְּהוּ מִתְיַישְּׁבָן נִינְהוּ. וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ לְיַחֲדָא בַהֲדֵיהּ וּלְקָרְבָא בַהֲדֵיהּ רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא כִדְקָא יָאוֹת וְאַתָּה תְדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ לָא אַתְיָין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא עַד דְּרוּחַ קוּדְשָׁא מְמַלְּלָא בְגַוַּיְיהוּ וְלָחַשׁ לוֹן בִּלְחִישׁוּ וּכְדֵין עַבְדֵי עֲבִידְתָּא:

 תרגום הזוהר  וְאַתָּה תְּצַוֶּה וְגוֹ' וְאַתָּה הַקְּרֵב וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי חִיָּא, מַה הַשִּׁנּוּי שֶׁבְּכָאן מִבְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, שֶׁכָּתוּב, וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךְ. וְאַתָּה תְדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. וְאַתָּה תְצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה קַח לְךְ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר. אֶלָּא הַכֹּל הוּא בְּסוֹד עֶלְיוֹן, כְּדֵי לִכְלל עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה. כִּי הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת אַתָּה, וּכְשֶׁכָּתוּב וְאַתָּה הַיְנוּ לִכְלל עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אוֹר הָעֶלְיוֹן, וְאוֹר הַתַּחְתּוֹן, כְּלוּלִים יַחַד כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וְעַל כֵּן לֹא כָּתוּב, וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךְ. וְצִוִּיתָ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. מִשּׁוּם שֶׁבָּעֵת הַהוּא הָיָה שׁוֹרֶה הַשֶּׁמֶשׁ, בַּלְּבָנָה, וְנִשְׁתַּתֵּף הַכֹּל כְּאֶחָד, לִשְׁרוֹת עַל אוּמָנוּתָהּ שֶׁל הַמְּלָאכָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב בָּהֶם וְאַתָּה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן נִשְׁמַע שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה שׁוֹרֶה עַל הָאוּמָנוּת שֶׁל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מִזֶּה שֶׁכָּתוּב, וְאַתָּה תְדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה. שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמָר אֲשֶׁר מִלֵּאתִים, לָשׁוֹן רַבִּים, אִם הוּא סוֹבֵב עַל חַכְמֵי לֵב, אֶלָּא אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו סוֹבֵב עַל לֵב הַהוּא, שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה שֶׁנִּקְרֵאת לֵב. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וְגוֹ'. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לוֹמַר אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, לְלַמֵּד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹרֶה בַּלְּבָנָה, הַנּוּקְבָא הַנִּקְרֵאת לֵב, בִּשְׁלֵמוּת הַכֹּל, וְעַל כֵּן נִתְרַשֵּׁם הַכֹּל, בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם וְאַתָּה, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, אִם כֵּן, אֵלּוּ, וְאַתָּה וְאַתָּה, אֵיךְ הֵם מִתְיַשְּׁבִים בְּהֶמְשֵׁךְ הַמִּקְרָאוֹת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן כֻּלָּם הֵם מִתְיַשְּׁבִים, וְאַתָּה הַקְּרֵב אֵלֶיךְ, וְאַתָּה לְיַחֵד בּוֹ וּלְקָרֵב אֵלָיו סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְאַתָּה כָּרָאוּי. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה, וְאַתָּה תְדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם לֹא בָּאוּ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר בָּהֶם, וְלָחַשׁ לָהֶם בַּחֲשָׁאי אֵיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ, וְאָז עָשׂוּ הַמְּלָאכָה.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הל' ק''ש פרק ג'

א. צוֹאַת הָאָדָם וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם שֶׁל אָדָם אֲבָל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל בְּהֵמָה קוֹרִין כְּנֶגְדָּן. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת דָּגָן בִּכְדֵי שֶׁיֹּאכַל הַגָּדוֹל כִּשְׁלשָׁה בֵּיצֵי דָגָן אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו: ב. הָיְתָה צוֹאָה יְבֵשָׁה כַּחֶרֶס אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה יוֹתֵר מֵחֶרֶס עַד שֶׁאִם זוֹרְקָה תִתְפַּרֵק הֲרֵי הִיא כְּעָפַר וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בְּקַרְקַע אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הֲרֵי אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן וְאִם לָאו מֻתָּר: ג. כַּמָּה יַרְחִיק אָדָם מִצוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהֵם מִלַּאֲחוֹרָיו אוֹ מִצִדָּיו. אֲבָל אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו מַרְחִיק מֵהֶן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא:
 

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַקַּפְדָנוּת הוּא עָנָף מִן הַגַאֲוָה וּמִן הַכַּעַס וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָאן דְקַפִּיד קַפְּדִין לֵיהּ. וְאֵין מוֹחֲלִין לוֹ עֲוֹנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז') נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע וּמַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעוֹלָם יְבַקֵשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יִכְעוֹס בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת (איכה ג') יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ וכו' (שם) יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה אַשְׁרֵי מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב. וְכֵן כְּתִיב (ישעיה נ') גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וגו' כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז') נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע וגו' וְאָמְרוּ בְּחוּפַּת אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שְׁלשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד עַל מִדּוֹתָיו:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְאִנוּן יִסְבוּן יָת דַהֲבָא וְיָת תִּכְלָא וְיָת אַרְגְוָנָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת בּוּצָא:


 רש''י   והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים:

(ו) וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב: וְיַעְבְּדוּן יָת אֵפוֹדָא דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא צְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן:


 רש''י   ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פרושן פרקים פרקים, וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות. האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקביו, והחשב מחבר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחברות בחשב אחד לימין ואחד לשמאל, מרוחקות זו מזו שעור הבדלת כתפים, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארכות כדי שעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרת [הימנית] תקועין במשבצות לימין, וכן שני ראשי השרשרת השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו. ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו התחתון המחבר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר: זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם ששה חוטים של תכלת, וחוט של זהב עם ששה חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה, וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כלם כאחד, נמצא חוטן כפול עשרים ושמונה. וכן מפורש במסכת יומא (עב א) , ולמד מן המקרא הזה (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות, את פתילי הזהב, בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' , למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין: מעשה חשב. כבר פרשתי (שמות כו א) שהוא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו:

(ז) שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר: תַּרְתֵּין כַּתְפִּין מְלַפְּפָן יְהוֹן לֵהּ עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וְיִתְלָפַף:


 רש''י   שתי כתפות וגו' . הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה וצמודה לו מלמעלה דגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחברות בחשב. שתי חתכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כתף וכתף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני השהם קבועות בהן, אחת בכל אחת: אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי''ש בלעז [מרפקים] שנאמר (יחזקאל מד יח) לא יחגרו ביזע, אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם: וחבר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד, יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יארגם עמו, אלא אורגם לבדם ואחר כך מחברם:

(ח) וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר: וְהֶמְיַן תִּקוּנֵי דִי עֲלוֹהִי כְּעוֹבָדוֹהִי מִנֵהּ יְהֵי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר:


 רש''י   וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו: אשר עליו. למעלה בשפת הסינר, היא החגורה: כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינים, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת מינין: ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יארגנו לבד ויחברנו:

נביאים - יחזקאל - פרק מג

(טז) (והאראיל) וְהָאֲרִיאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו: וּמַדְבְּחָא תַּרְתָּא עֶסְרֵי אוּרְכָא בְּתַרְתָּא עֶסְרֵי פּוּתְיָא מְרַבַּע עַל אַרְבָּעָא סִטְרוֹהִי :


 רש''י   והאריאל שתים עשרה אורך . מקום המערכה היה עשרים וארבע על עשרים וארבע וזהו י''ב בי''ב : אל ארבעת רבעיו . שמאמצעיתו הוא מודד י''ב לכל רוח הרי כ''ד על כ''ד כך מפורש בזבחים וכן שנינו במסכת מדות המזבח היה ל''ב על ל''ב עלה אמה וכנס אמה זה היסוד נמצא ל' על ל' עלה חמש וכנס אמה זה הסובב נמצא כ''ח על כ''ח מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא עשרים ושש על עשרים ושש מקום הלוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ''ד על כ''ד מקום המערכה :

(יז) וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים: וּמִסִּמְתָא אַרְבַּע עֶסְרֵי אוּרְכָא בְּאַרְבַּע עֶסְרֵי פּוּתְיָא עַל אַרְבַּע סְטָרָהָא וְגַדְנָפָא מַקִּיף לַהּ סָחוֹר סְחוֹר פַּלְגוּת אַמְּתָא וְתַשְׁוִיתָא לַהּ אַמְּתָא סְחוֹר סְחוֹר וְדַרְגָן דְּסָלְקִין לַהּ מִתְפַּנָּן לִמְדִינָחָא :


 רש''י   והעזרה ארבע עשרה אורך . גג המזבח עם מקום הקרנות ועם מקום רגלי הכהנים כ''ח על כ''ח וי''ד האמורים כאן מאמצעיתו מודד כמו שמפורש על ארבעת רבעיה : והגבול סביב אותה . י''ת וגדנפא ורבותינו פרשוהו על הקרנות : חצי האמה . מאמצעיתו מודד נמצא אמה על אמה : והחיק לה אמה . זו כניסת היסוד : ומעלתהו פנות קדים . וכבש שעולים בו היה בדרום כדי שיהא העולה בו פונה למזרח שכל הפינות היו דרך ימין וכשאתה נותן הכבש בדרום העולה בו ופונה דרך ימין פונה למזרח :

(יח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: וַאֲמַר לִי בַּר אָדָם כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אִלֵּין גְּזֵירָת מַדְבְּחָא בְּיוֹם אִתְעֲבְדוּתֵיהּ לַאֲסָקָא עֲלוֹהִי עֲלָתָא וּלְמִזְרָק עֲלוֹהִי דָּם נִכְסָת קוּדְשַׁיָּא : (יט) וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: וְתִתֵּן לְכַהֲנַיָּא לֵיוָאֵי דִּי אִנּוּן מִזַּרְעָא דְּצָדוֹק דְּקָרִיבִין לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְשַׁמָּשָׁא קָדֳמֵי תּוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא :


 רש''י   הכהנים הלוים . אשר משבט לוי : מזרע צדוק . לפי שהיה ע''ג ששימש ראשון במקדש בימי שלמה נקראו על שמו 
 

כתובים - משלי - פרק יז

(כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן: וְאַף שַׁטְיָא דְשָׁתֵק חַכִּימָא הוּא מִתְחַשֵּׁב וּדְכָלֵי שִּׂפְוָתֵיהּ מִתְבַּיֵן : יח (א) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע: רִגְתָא בָּעֵי פָּהְיָה וּבְכָל מַלְכָנָא מִצְטְדֵי :


 רש''י   לתאוה יבקש נפרד . מי שהוא נפרד מהקב''ה שלא לשמור מצותיו לתאות לבו ויצרו הרע הוא רודף וסוף בכל תושיה יתגלע בין חכמים תגלה חרפתו , ורבותינו דרשוהו בלוט שנפרד מאברהם על תאות לבו שנאמר ( בראשית יג ) ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כל המקרא הזה ע''ש ניאוף נאמר וסופו נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא יבא עמוני ומואבי ( דברים כג ) :

(ב) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ: לָא צָבֵי סַכְלָא בְּסוּכְלְתָנָא אֶלָא בְּשַׁטְיוּתָא פָּחֵי לִבֵּיהּ :


 רש''י   כי אם בהתגלות לבו . כ''א בגלוי לבו הוא חפץ לגלות מה שבלבו . ( ג ) ועם קלון . תבוא חרפה מי שבוחר בקלון וניאוף חרפה היא לו :

(ג) בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה: כַּד אָתֵי רַשִׁיעָא בְּשַׁטְיוּתָא יֵיתֵי וּבְצַעֲרָא וּבְחִסוּדָא :
 

משנה שבת פרק כ

א. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת, אֲבָל נוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בְּיוֹם טוֹב:

 ברטנורה  (א) רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת. שמסננים בה שמרי יין, ומותח את פיה לכל צד בעיגול ונעשה כאהל על חלל הכלי. ואע''ג דעביד אהל, שרי ביום טוב, דסבירא ליה לרבי אליעזר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב מותר לעשותן ביום טוב. אבל בשבת [תולה] לכתחלה לא, אבל אם תלויה היא, נותנין לתוכה שמרים ומסננין, דאין דרך בורר בכך: אין תולין את המשמרת. דעביד אהל עראי ומחזי כמעשה חול: ואין נותנים לתלויה בשבת. דהוי תולדת בורר או מרקד. והלכה כחכמים:

ב. נוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי הַשְּׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצַלּוּ, וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית, וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל, וְעוֹשִׂין אֲנוּמְלִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת, בְּכוֹס, בְּיוֹם טוֹב, בְּלָגִין, וּבַמּוֹעֵד, בְּחָבִית. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין:

 ברטנורה  (ב) נותנים מים. בשבת על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום כדי שיצלו, שיהיו השמרים צלולים ויזוב כל יינם. פירוש אחר, על גבי שמרים שנשארו בחבית, וקולטין המים טעם היין, ומוציאין אותן בשבת ושותין אותן, ואין בזה משום בורר: את היין. מפני הקמחים לבנים שמתהוים בו: בסודרין. המיוחדין לכך, וליכא למיגזר דלמא סחיט להו, הואיל ועשויין למלאכה זו. והוא שלא יעשה בידו בסודר כמין גומא בפי הכלי כדי שירד היין במדרון, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול: ובכפיפה מצרית. סל העשוי מצורי הדקל. והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה מקרקעית הכלי התחתון טפח, שלא יעשה אהל עראי: ונותנין ביצה במסננת. שנתנו בה חרדל להסתנן, שרגילין ליתן ביצה טרופה בדברים העכורין והם מתלבנים ומזדככים על ידה: ינומולין. יין ודבש ופלפלין: בלגין. גדול מכוס וקטן מחבית: הכל לפי האורחים. אם יש לו אורחין מרובין עושה הרבה בין בשבת בין ביום טוב בין במועד. והלכה כתנא קמא שעושין ינומולין בשבת כפי מה שהן רוצים:

ג. אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית בַּפּוֹשְׁרִין, אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַחֹמֶץ. וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן, אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּבָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכַּלְכָּלָה. אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה, וְלֹא יִתְּנֶנּוּ עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּרִד הַמּוֹץ, אֲבָל נוֹטֵל הוּא בַכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס:

 ברטנורה  (ג) חלתית. כך שמה בערבי, והיא חמה ונוהגין לאכלה במקומות הקרים. ואין שורין אותה בשבת, דמיחזי כמעשה חול: את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן, שהפסולת צף למעלה: ולא שפין אותן. ביד להשיר פסולתן, דהוה ליה בורר: אבל נותן בתוך הכברה. ואע''פ שפסולתן נופל לפעמים דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו: התבן. שהיו עושים מן הקש שמחתכין אותן במוריגים ונעשה כל זנב השבלים תבן: מוץ. הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו בכברה שיפול המוץ: אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס. ואע''פ שהמוץ נופל מאליו, דדבר שאינו מתכוין מותר כרבי שמעון:

ד. גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם, וּמְסַלְּקִין לַצְדָדִין מִפְּנֵי הָרְעִי, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה  (ד) גורפין. בשבת אבוס שלפני השור שמפטמים אותו, שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנים לפניו ויקוץ במאכלו. ומסלקין תבן שלפניו לצדדים כשהוא רב, כדי שלא ידרסנו ברגליו ויתלכלך ברעי: וחכמים אוסרים. אתרוייהו קאי, אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדים. ולא נחלקו רבי דוסא וחכמים אלא באבוס של כלי, אבל באבוס של קרקע הכל מודים שאין גורפים, דלמא אתי לאשוויי גומות. ורבנן גזרו אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע. והלכה כחכמים: נוטלים מלפני בהמה זו ונותנים לפני זו. ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוי, אלא ודאי חזי, דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני חברתה. ודוקא מלפני החמור ונותנים לפני השור וכיוצא בזה, אבל לא מלפני השור ונותנים לפני החמור, שמאכל השור מאוס ברירין היוצאים מפיו ואין החמור אוכל ממנו:

ה. הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, לֹא יְנַעְנְעוֹ בְיָדוֹ, אֶלָּא מְנַעְנְעוֹ בְגוּפוֹ. וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין, מְנַעְנְעוֹ בְיָדוֹ. מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, מַתִּירִין, אֲבָל לֹא כוֹבְשִׁין, וְשֶׁל כּוֹבְסִין, לֹא יִגַּע בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה מֻתָּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַתִּיר אֶת כֻּלּוֹ וְשׁוֹמְטוֹ:

 ברטנורה  (ה) הקש שעל המטה. סתמא להסקה ומוקצה הוא, ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהא רך וצף לשכב עליו: לא ינענעו בידו. דמוקצה הוא: אבל מנענעו בגופו. בכתפיו, דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול: או שהיה עליו כר או סדין. דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה, מעתה תורת כלי עליו: מכבש. שני לוחות שמשימין ביניהם הבגדים לאחר כביסתן ומהדקין הלוח העליון על הבגדים המונחים בלוח התחתון כדי שיהא קיפולן נאה: מתירין. דהיינו לצורך שבת ליטול את הבגדים: אבל לא כובשים. דהיינו צורך חול: ושל כובסים לא יגע בו. מפני שהוא עשוי לתקן בגדים ומהדק טפי והתרתו דומה לסתירה. ואין הלכה כרבי יהודה:
 

גמרא שבת דף ק''מ ע''ב

אָמַר רַב קְטִינָא הָעוֹמֶד בְּאֶמְצַע הַמִּטָּה כְּאִלּוּ עוֹמֵד בִּכְרֵיסָהּ שֶׁל אִשָּׁה. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּר בֵּי רַב דְּלֹא נְפִישָׁא לֵיהּ רִיפְתָא לֹא לֵיכוֹל יַרְקָא מִשּׁוּם דְגָרִיר. וְאָמַר רַב חַסְדָּא אֲנָא לֹא בַעֲנִיּוּתִי אַכְלִי יַרְקָא וְלֹא בַעֲתִירוּתִי אַכְלִי יַרְקָא. בַּעֲנִיּוּתִי מִשּׁוּם דְגָרִיר. בַּעֲתִירוּתִי דַאֲמֵינָא הֵיכָא דְעַיֵּיל יַרְקָא לֵיעוֹל בִּשְׂרָא וְכַוְורֵי. וְאָמַר רַב חַסְדָּא הַאי מָאן דְאֶפְשַׁר לֵיהּ לְמֵיכַל נַהֲמָא דְשַׂעֲרֵי וְאָכִיל דְּחִיטֵי קָעָבַר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית. וְאָמַר רַב פַּפָּא הַאי מָאן דְּאֶפְשַׁר לְמִשְׁתֵּי שִׁיכְרָא וְשָׁתֵי חַמְרָא עָבַד מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית. וְלָאו מִילְתָא הִיא בַּל תַּשְׁחִית דְּגוּפָא עָדִיף. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּר בֵּי רַב דְזַבִּין אוּמְצָא לִיזְבִין אוּנְקָא דְאִית בֵּיהּ תְּלָתָא מִינֵי בִשְׂרָא. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּר בֵּי רַב לֹא לֵיתֵיב אֲצִפְתָּא חַדְתָּא דִּמְכַלְיָא מָאנֵיהּ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּר בֵּי רַב לֹא יְשַׁדֵּר מָאנֵיהּ לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ לְחַוָּרֵיהּ לֵיהּ דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא דִּילְמָא חָזֵי בֵיהּ מִידִי וְאָתֵי לְמִגְנְיֵא. אָמַר לְהוּ רַב חַסְדָּא לִבְנָתֵיהּ תֵּיהֵוָין צְנִיעֲתָן בְּאַפֵּי גַבְרַיְיכוּ לָא תֵיכְלוּן נַהֲמָא בְּאַפֵּי גַבְרַיְיכוּ. לָא תֵיכְלוּן יַרְקָא בְּלֵילְיָא. לָא תֵיכְלוּן תַּמְרֵי בְּלֵילְיָא וְלָא תִשְׁתּוּן שִׁיכְרָא בְּלֵילְיָא. וְלָא תְפַנּוּן הֵיכָא דִמְפַנֵּי גַבְרַיְיכוּ. וְכִי קָא קָארֵי אֵינִישׁ אַבָּבָא לָא תֵימְרוּן מַנּוֹ אֶלָּא מַנִּי:

 רש''י  באמצע המטה. שאיש ואשתו רגילין בה לישון: כאלו עומד וכו'. דמהרהר: לא יכול ירקא. ירק חי כרישין צירפו''ל ושחליים: משום דגריר. ליבא ומאכילו לחם הרבה ואין לו: אונקא. צואר: תלתא מיני בשרא. יטעום בו ג' מיני מטעמים שמן וכחוש וגיד הצואר: אציפתא חדתא. מחצלת חדשה של גמי לח ולחלוחית הגמי מבלה הבגדי': לאושפיזיה. לפונדקי' שלו לא ישלח חלוקו ללבן: דילמא חזיא בהו. קרי ומגני עליה: לא תיכלון נהמא באפי גברייכו. פעמים תאכלו הרבה ותתגנו עליו: לא תיכלון ירקא בלילא. מפני ריח הפה: שיכרא ותמרי משלשלין ומביאין לידי הפחה: היכא דמפנו גברייכו. בגילוי בפניהם בשדות ואפילו שלא בפניהם שמכיר מקומו ומקומכם ונמאסתם לו בזוכרו: לא תמרון מנו. מנו הוא לשון זכר לא תרגילו לשונכם לדבר עם זכרים אלא מני מי היא:
 

זוהר תצוה דף קפ''א ע''א

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לָא שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה (נ''א שִׁמְשָׁא) בְסִיהֲרָא עַד דְּאִתְכְלִיל בְּכָל סִטְרִין בְּרָזָא דְו' כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, תָּא חָזֵי מַה כְּתִיב מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי. לְכַהֵן לִי לָא כְתִיב. אֶלָּא לְכַהֲנוֹ לִי לְשִׁמּוּשָׁא דִילֵיהּ לְשִׁמּוּשָׁא דְאָת דָּא לְשִׁמּוּשָׁא דִילֵיהּ וַדָּאי. לִי דָא אָת ה' לְאַעֲלָא וּלְשַׁמְּשָׁא ו' בְּה' לְמֶהֱוֵי כֹלָּא חָד. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ וְיַדְעֵי בְּרָזֵי דְאָרְחֵי דְאוֹרַיְתָא לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲמָאי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֹלָּא לָא אִתְקְרִיב לְמֶהֱוֵי חָד כִּדְקָא יָאוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּהָא בְנֵי יִשְׂרָאֵל קַיְימִין לְתַתָּא לְאַפְתְּחָא אָרְחִין וּלְאַנְהָרָא שְׁבִילִין וּלְאַדְלָקָא בוּצִינִין וּלְקָרְבָא כֹלָּא מִתַּתָּא לְעֵילָא לְמֶהֱוֵי כֹלָּא חָד וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיָי וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כֹּלָּא אִיהוּ קְרִיבָה לְמָאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא יְחוּדָא וּלְמִפְלַח לְמָארֵיהּ דְּהָא בְּזִמְנָא דְאִשְׁתְּכַח קָרְבָּנָא כִּדְקָא יָאוּת כְּדֵין אִתְקְרִיב כֹּלָּא כַחֲדָא וּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּכַח בְּעַלְמָא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא וְאִתְכַּפְיָיא וְאִתְכַּסְיָיא סִטְרָא אַחֲרָא וְשָׁלִיט סִטְרָא דִקְדוּשָׁה בִּנְהִירוּ וְחִידוּ. וְכַד קָרְבְּנָא לָא אִשְׁתְּכַח כִּדְקָא יָאוּת אוֹ יִחוּדָא לָא הֲוֵי כִדְקָא יָאוּת כְּדֵין אַנְפִּין עֲצִיבִין וּנְהִירוּ לָא אִשְׁתְּכַח וְאִתְכַּסְיָיא סִיהֲרָא וְשַׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא בְּעַלְמָא. (נ''א דְּלָא אִתְחֲרָב בֵּי מַקְדְּשָׁא אֶלָּא) בְגִין דְּלָא אִית מָאן דְיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כִּדְקָא יָאוּת אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא נַסֵי לְאִיּוֹב וְלָא אָתָא עִמֵּיהּ בְּנִסְיוֹנָא דִשְׁאַר צַדִּיקַיָיא דְּהָא לָא כְתִיב בֵּיהּ וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אִיּוֹב כְּמָה דִכְתִיב בְּאַבְרָהָם וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם דְּאִיהוּ בִּידֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאֵי לְגַבֵּיהּ. וְאִיּוֹב לָא יָהַב לֵיהּ וְלָא מָסַר לֵיהּ כְּלוּם וְלָא אִתְמַר לֵיהּ. אֲבָל אִתְמְסַר בִּידָא דִמְקַטְרְגָא בְדִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּאִיהוּ אִתְעַר לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ מַה דְּאִיהוּ לָא בָעָא דְּהָא בְכָל זִמְנָא אָתֵי הַהוּא מְקַטְרְגָא לְאַתְעֲרָא עַל בְּנֵי נָשָׁא. וְהָכָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְעַר לְגַבֵּיהּ דִּכְתִיב (איוב א') הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב. אֲבָל רָזָא עֲמִיקָא אִיהוּ:

 תרגום הזוהר  וְאַתָּה הַקְּרֵב אֵלֶיךְ וְכוּ'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא שִׁמֵּשׁ מֹשֶה, שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ, בַּלְּבָנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, עַד שֶׁנִּכְלָל בְּכָל הַצְדָדִים בְּסוֹד אוֹת ו', כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי. לְכַהֵן לִי לֹא כָּתוּב, אֶלָּא לְכַהֲנוֹ לִי, עִם ו' יְתֵרָה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְשִׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ, לְשִׁמּוּשׁ שֶׁל אוֹת הַו' הַזּוֹ, לְשִׁמּוּשׁ שֶׁלּוֹ וַדַּאי, וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁהָיָה כָּתוּב, לְכַהֵן ו', אֶל, לִי שֶׁהוּא אוֹת ה', לְהַכְנִיס וּלְשַׁמֵּשׁ הַו' בְּה' שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל אֶחָד. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּכְנְסוּ בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְיָצְאוּ, וְיוֹדְעִים בְּסוֹדוֹת דַּרְכֵּי הַתּוֹרָה, לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת. מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹאֵל, לָמָּה מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַכֹּל אֵינוֹ נִקְרָא אֶחָד לִהְיוֹת אֶחָד כָּרָאוּי, אֶלָּא מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְמַטָּה לִפְתֹּחַ דְּרָכִים וּלְהָאִיר שְׁבִילִים וּלְהַדְּלִיק הַנֵּרוֹת, וּלְקָרֵב הַכֹּל מִמַּטָּה לְמַעְלָה, שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל אֶחָד. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' וְגוֹ'. וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךְ וְגוֹ', אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַכֹּל הוּא נִקְרָב עַל יְדֵי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְיַחֵד הַיִּחוּד וְלַעֲבֹד לַאֲדוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמָן שֶׁנִּמְצָא הַקָּרְבָּן כָּרָאוּי, אָז נִתְקָרֵב הַכֹּל יַחַד, וְהֶאָרַת הַפָּנִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא בָּעוֹלָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא נִכְנָע וְנִסְתָּר, וְצַד הַקְּדֻשָּׁה שׁוֹלֵט בְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה. וּכְשֶׁהַקָּרְבָּן לֹא נִמְצָא כָּרָאוּי, אוֹ הַיִּחוּד לֹא הָיָה כָּרָאוּי, אָז הַפָּנִים עֲצוּבוֹת וְאוֹר אֵינוֹ נִמְצָא, וְהַלְּבָנָה, נִסְתֶּרֶת, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נִסָּה אֶת אִיּוֹב, וְלֹא בָּא עִמּוֹ בְּנִסָּיוֹן, כְּנִסָּיוֹן שְׁאָר הַצַדִּיקִים, שֶׁהֲרֵי לֹא כָּתוּב בּוֹ, וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם, וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא בְּיָדוֹ הִקְרִיב בֶּן יְחִידוֹ אֵלָיו, וְאִיּוֹב לֹא נָתַן לוֹ, וְלֹא מָסַר לוֹ כְּלוּם, וְלֹא נֶאֱמָר לוֹ שֶׁיִּתֵּן, אֲבָל נִמְסָר בְּיַד הַמְּקַטְרֵג בְּדִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא עוֹרֵר עָלָיו אֶת הַמְּקַטְרֵג, מַה שֶּׁהוּא לֹא בִּקֵּשׁ. כִּי תָּמִיד בָּא הַמְּקַטְרֵג לְהִתְעוֹרֵר עַל בְּנֵי אָדָם, וְכָאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹרֵר אֶת הַמְּקַטְרֵג עָלָיו, שֶׁכָּתוּב, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךְ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב. אֲבָל סוֹד עָמֹק הוּא.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות קריאת שמע פרק ב'

א. אִם הָיָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ מֵהֶן (מִצוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם) עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ מֵהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא שֶׁהֲרֵי נִפְסַק בֵּינֵיהֶן וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רָע. וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי עַל הַצוֹאָה אוֹ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִמּוֹ בַּבַּית הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִין וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן: ב. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצוֹאָה מְחִיצָה שֶׁל זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ מֵאַחֲרֵי הַזְּכוּכִית מֻתָּר לִקְרוֹת בְּצִדָּהּ. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם שֶׁל פַּעַם אַחַת מֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת:
 

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

שָׁאַל רִבִּי עֲקִיבָא לְרִבִּי נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים. אָמַר לוֹ מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַב הוּנָא בַּר יְהוֹשֻׁעַ חָלַשׁ וכו' וְאָמְרוּ לוֹ מָאי חָזִיתָ אָמַר לְהוּ הָכִי אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוֹאִיל וְלֹא מוֹקֵי בְמִלְתָא לָא תְקִימוּ בַּהֲדֵיהּ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז') נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע וכו'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַב נַחְמָן חָפַר תֵּל אֶחָד וְהָיָה רַב אַחָא בַּר יֹאשִׁיָה קָבוּר שָׁם וְרָאָהוּ קַיָּים בְּעַצְמוֹתָיו אָמַר לֵיהּ מָאי הָאי אָמַר לֵיהּ מִיָּמַי לֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי וְלֹא תָּפַסְתִּי בְּלִבִּי קִנְאַת חֲבֵירַי וכו' שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י''ד) וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְלֹא נֶעֱנֶה וכו' וְיָרַד רִבִּי עֲקִיבָא וְנֶעֱנֶה וְיָצְאתַ בַּת קוֹל וְאָמְרָה מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו:
 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְתִסַב יָת תַּרְתֵּין אַבְנֵי בוּרְלָא וְתִגְלוֹף עֲלֵיהֶן שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם: שִׁתָּא מִשְׁמָהָתְהוֹן עַל אַבְנָא חֲדָא וְיָת שְׁמָהַת שִׁתָּא דְאִשְׁתָּאָרוּ עַל אַבְנָא תִנְיֵתָא כְּתוּלְדָתְהוֹן:


 רש''י   כתולדתם. כסדר שנלדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת:

(יא) מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: עוֹבַד אֳמָן אֶבֶן טָבָא כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלֹף דְעִזְקָא תִגְלוֹף יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהַב תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:


 רש''י   מעשה חרש אבן. מעשה אמן של אבנים. חרש זה דבוק הוא לתבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן (ישעיה מד יג) חרש עצים נטה קו, חרש של עצים. וכן (ישעיה מד יב) חרש ברזל מעצד, כל אלה דבוקים ופתוחים: פתוחי חתם. כתרגומו כתב מפרש כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב נכר ומפרש: על שמות. כמו בשמות: מסבת משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב, שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן ומשקיעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד:

(יב) וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן: וּתְשַׁוִּי יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָא עַל כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא אַבְנֵי דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת שְׁמָהָתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין כִּתְפּוֹהִי לְדָכְרָנָא:


 רש''י   לזכרון. שיראה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם:

 שני (יג) וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב: וְתַעְבֵּד מְרַמְצָן דִדְהַב:


 רש''י   ועשית משבצות. מעוט משבצות שתים, ולא פרש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, ובפרשת החושן גומר לך פרושן:

נביאים - יחזקאל - פרק מג

(כ) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ: וְתִסַּב מִדָּמֵיהּ וְתִתֵּן עַל אַרְבַּע קַרְנָתֵיהּ וְעַל אַרְבַּע זִוְיַת מִסְמָתָא וְעַל תְּחוּמָא סְחוֹר סְחוֹר וְתִדְכֵּי יָתֵיהּ וּתְכַפֵּר עֲלוֹהִי :


 רש''י   על ארבע קרנותיו . של מזבח : פנות העזרה . גג המזבח : וכפרתהו . תקנח אותו מדרך חול שבו להכניסו בקדוש' להיותו ראוי לכפר עליו מזה ולהלן :

(כא) וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ: וְתִסָּב יָת תּוֹרָא דְּחַטָּאתָא וְיוֹקְדִינֵיהּ בַּאֲתַר דְּחָזִי לְבֵיתָא מִבְּרָא לְמַקְדְּשָׁא :


 רש''י   במפקד הבית . ת''י באתר דחזי לביתא כלומ' במקום קדוש ולשון במפקד הבית מקום שהבית כלה כמו ( מדבר לה ) לא נפקד ממנו איש והוא פר המלואים כדרך שעשו במשכן ונשרף אותו פר ולא נאכל וכן דרשו רבותינו במנחו' מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה :

(כב) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר: וּבְיוֹמָא תִּנְיָנָא תַּקְרִיב צָפִיר בַּר עִזֵּי שְׁלִים לְתַטָּאתָא וְתִדְכֵּי יָת מַדְבְּחָא כְּמָא דְּדָכִיאוּ בְּתוֹרָא :


 רש''י   תקריב שעיר עזים . זה לא היה במשכן ובמלואים של לעתיד לבא כך הם על פי הדבור :

(כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים: בְּשֵׁיצִיוָתָךְ מִלְּדַכָּאָה תַּקְרִיב תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים וּדְכָר מִן עָנָא שְׁלִים :


 רש''י   מחטא . מלטהר :

(כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי יְהוָה וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהוָה: וּתְקָרְבִינוּן קֳדָם יְיָ וְיִתְּנוּן כַּהֲנַיָּא עֲלֵיהוֹן מִלְּחָא וְיִסְקוּן יָתְהוֹן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ :
 

כתובים - משלי - פרק יח

(ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה: מַיָא עֲמִיקֵי פּוּמֵיהּ דְּגַבְרָא נַחֲלָא דְנָבֵיעַ מַבּוּעַ דְּחָכְמְתָא :


 רש''י   דברי פי איש . כל איש שבמקרא ל' גבור גדול בגבורה הוא : מקור חכמה . כנחל נובע וכמים עמוקים :

(ה) שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט: לְמֵסַב אַפֵּי לְרַשִׁיעָא לָא שַׁפִּיר אַף לָא לְמִצְלֵי דִינָא לְצַדִּיקָא :


 רש''י   שאת פני רשע לא טוב . כאש' פירשו רבותינו לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעה''ז ונפרעין מהן לעה''ב : טוב וגו' . טוב להם לצדיקים שמכריעין להם כף מאזני' לחייב' בעולם הזה ונפרעין מהן בחייהן לעולם הבא , ולפי פשוטו כמשמעו :

(ו) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא: שִּׂפְוָתֵיהּ דְּסַכְלָא מַיְתָן לֵיה לְדִינָא וּפוּמֵיהּ מַסְטֵי לֵיהּ לְחַרְתָּא :


 רש''י   שפתי כסיל יבואו בריב . כל דבריו באים בלשון תגרה : ופיו למהלומות יקרא . קורא ליסורין להביאם עליו :

(ז) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ: פּוּמֵיהּ דְּסַכְלָא שַׁצְיָא הוּא לֵיהּ וְשִּׂפְוָתֵיהּ פַּחָא אִנוּן לְנַפְשֵׁיהּ : (ח) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן: מִלוֹי דְּשִׁגּוּשָׁא מַרְסְנָן לֵיהּ וּמָחֲתָן לֵיהּ לְעוֹמֶק דִּשְׁיוֹל :


 רש''י   דברי נרגן כמתלהמים . מהלומות :
 

משנה כתובות פרק ד

א. נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה, בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַעַר בַּתְּפוּסָה. עָמְדָה בַדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. עָמְדָה בַדִּין עַד שֶׁלֹּא בָגְרָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָבְתָה. מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין:

 ברטנורה  (א) נערה. והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה: מת האב. משעמדה בדין בנערותה, בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה, הרי הן של אחין, דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב: לא הספיקה לעמוד בדין וכו'. כיון דלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו: רבי שמעון אומר. אע''פ שעמד בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה, דכתיב (דברים כ''ב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. ואין הלכה כרבי שמעון: מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה, אף על פי שלא גבתה, כגון שכר פעולה: ומציאתה. בגמרא פריך, מציאתה ממאן גביא. ומשני, הכי קאמר, מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה, כלומר שאין האחים זוכים במה שמצאה הבת לאחר מיתת האב, כך מעשה ידיה בחיי האב לאב, וזכו בהן האחים אף על פי שלא גבתה שכר פעולתה. אבל מעשה ידיה שלאחר מיתת האב לעצמה, ואין לאחין זכות במעשי ידי הבת שעושה לאחר מיתת האב:

ב. הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ, וְגֵרְשָׁהּ, אֵרְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ, מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:

 ברטנורה  (ב) כתובתה של אב. כתובתה שהיא גובה משני אירוסין הללו. וקסבר יש כתובה לארוסה. ובימי נערות וקטנות קאמר: כתובתה שלה. דמשהשיאה פקע רשותו, ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא. ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב: הראשונה של אב. דקסבר ר' יהודה בתר כתיבה אזלינן, והואיל וכתובה ראשונה נכתבה לפי הנשואין בעוד שהבת ברשות האב, הויא דאב. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בִתָּהּ עִמָּהּ, וְזִנְּתָה, הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק. אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָהּ הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָהּ הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי הִיא כְבַת יִשְׁרָאֵל לְכָל דָּבָר. יֶשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, יֶשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב, הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, אֶלָּא לְמִצְוָה:

 ברטנורה  (ג) וזנתה. מן האירוסין והיא נערה: הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת ג' שנים דבחזקת בתולה היא. דכי כתיבא סקילה בנערה מאורסה בבת ישראל כתיב, דכתיב (דברים כ''ב) כי עשתה נבלה בישראל: ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן. דכולה פרשה בישראל כתיבא: ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה. דאמר קרא (שם) וסקלוה באבנים ומתה, שאין צריך לומר ומתה אלא לרבות הורתה שלא בקדושה. ומיהו לקנס לא מרבינן לה, דלמיתה נתרבית ולא לקנס: יש לה אב. בישראלית קמיירי: ואין לה פתח בית אב. כגון שאין לאב בית:

ד. הָאָב זַכַּאי בְבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בַּכֶּסֶף בַּשְּׁטָר וּבַבִּיאָה. וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וּמְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיְּיִהָ. נִשֵּׂאת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיְּיִהָ, וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בְּפִרְקוֹנָה, וּבִקְבוּרָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת:

 ברטנורה  (ד) האב זכאי בבתו. בקטנותה ובנערותה: בקדושיה בכסף. שכסף קדושיה שלו, דכתיב באמה העבריה (שמות כ''א) ויצאה חנם אין כסף, ודרשינן, אין כסף לאדון זה, כלומר לאדון שקנאה שיצאה מאתו חנם בסימני נערות, אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו אב, שכסף קדושיה שלו אפילו כשהיא נערה עד שתבגר: בשטר ובביאה. שמקבל שטר קדושין עליה ומוסרה לביאה לשם קדושין למי שירצה, דכתיב והיתה, אתקוש הויות להדדי, מה כסף שהוא אחד מן ההויות, ברשות אביה, אף קדושי שטר וביאה ברשות אביה: במציאתה. משום איבה: ובמעשה ידיה. דכתיב (שמות כ''א) וכי ימכור איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה: ובהפרת נדריה. דכתיב (במדבר ל) בנעוריה בית אביה: ומקבל גיטה. דכתיב (דברים כ''ד) ויצאה והיתה, אתקש יציאה להויה, כשם שהאב מקבל קדושיה בקטנותה ונערותה, כך מקבל גיטה: ואינו אוכל פירות בחייה. אם נפלו לה קרקעות מבית אבי אמה, אין אביה אוכל פירותיהן בחייה, אא''כ מתה והוא יורשה: יתר עליו הבעל. שהוא זוכה בכל השנויים למעלה שהאב זכאי בבתו, ואוכל פירות הנכסים שנפלו לה בירושה משנישאת לו: ובפרקונה. אם נשבית חייב לפדותה: בקבורתה. שחכמים תקנו קבורתה תחת ירושתה שהוא יורשה אם מתה: משני חלילים. להספד:

ה. לְעוֹלָם הִיא בִרְשׁוּת הָאָב, עַד שֶׁתִּכָּנֵס [לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין]. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הַבַּעַל. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הָאָב. מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הַבַּעַל:

 ברטנורה  (ה) לעולם היא ברשות האב. אם בת ישראל מאורסת לכהן היא אינה אוכלת בתרומה, ואפילו הגיע הזמן שקבעו לנשואין ולא נישאת שהבעל חייב במזונותיה אינה אוכלת בתרומה: עד שתכנס לחופה. לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל: מסרו שלוחי האב. שפגעו שלוחי האב בשלוחי הבעל ומסרוה להם:

ו. הָאָב אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן:

 ברטנורה  (ו) האב אינו חייב במזונות בתו. בחייו. דאילו לאחר מיתה ניזונות הבנות מנכסיו מתנאי כתובה. ובתו לאו דוקא, דה''ה בנו, שאין האב חייב לזון לא בניו ולא בנותיו כשהם קטנים, אלא אם הוא גברא דאמיד, כלומר שהוא איש עשיר, בית דין נוטלים ממנו בעל כרחו כדרך שכופין כל שאר בני העיר על הצדקה ומפרנסים בה בניו ובנותיו הקטנים, והם אינו גברא דאמיד ב''ד מחרפים אותו ומודיעים אותו שאכזריות היא לו אם לא יפרנס את בניו, ושהוא פחות מן החיות המדבריות שהם מרחמין על בניהם, אבל אין יכולין לכופו על זה, בין שהבנים זכרים בין נקבות. ודוקא שהבנים קטנים, אבל קטני קטנים והם הפחותים מבני שש, ב''ד כופין את האב ומוציאים מידו בעל כרחו כדי לפרנס בניו שהם קטני קטנים, אחד זכרים ואחד נקבות: בכרם. על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם: הבנים יירשו והבנות יזונו. מתנאי כתובה, שהבנים זכרים ירשו כתובת אמן והבנות נקבות יזונו מנכסיו: מה הבנים. זכרים: אין יורשין. כתובת אמן אלא לאחר מיתת אביהן: כך הבנות אינן נזונות. מנכסי האב מכח תנאי כתובה אלא לאחר מיתת אביהן:

ז. לֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוָה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז וְלֹא כָתַב לָהּ כָּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְתֻבְּתִיךְ, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

 ברטנורה  (ז) ולא כתב לה כל נכסים כו' חייב. להיות כל נכסיו אחראין לה. ולא יכול למימר אין ליך אלא שדה הכתובה ליך בכתובתיך:

ח. לֹא כָתַב לָהּ אִם תִּשְׁתְּבַאִי אֶפְרְקִנִּיךְ וְאוֹתְבִנִּיךְ לִי לְאִנְתּוּ, וּבַכֹּהֶנֶת אֲהַדְרִנִּיךְ לִמְדִינְתִּיךְ, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

 ברטנורה  (ח) ובכהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית, שאשת כהן אסורה לבעלה משנאנסה, כותב לה אפרקינך ואהדרינך למדינתך. וחייב לתת לה כתובתה. ואע''פ שבעל כרחו צריך לגרשה:

ט. נִשְׁבֵּית, חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר הֲרֵי גִטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ, אֵינוֹ רַשַּׁאי. לָקְתָה, חַיָּב לְרַפּאוֹתָהּ. אָמַר הֲרֵי גִטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ, רַשַּׁאי:

 ברטנורה  (ט) אינו רשאי. שכבר נתחייב בפרקונה משנשבית: חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות: רשאי. שאין חייב לזון גרושתו:

י. לֹא כָתַב לָהּ, בְּנִין דִּכְרִין דְּיִהְווֹן לִיכִי מִנַּאי אִינּוּן יִרְתוּן כְּסַף כְּתֻבְּתִיךְ יָתֵר עַל חוּלָקֵיהוֹן דְּעִם אֲחֵיהוֹן, חַיָּב שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

 ברטנורה  (י) יתר על חולקיהון דעם אחוהון. אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך אחרי מותי כשיבואו לחלוק בנכסי עם בנים שיהיו לי מאשה אחרת. ונפקא מינה, כגון שכתובה של זו מרובה משל אחרת או שבני האשה אחרת מרובים מבניה של זאת וטוב לאלו שיטלו כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות. ואין כתובת בנין דכרין נגבית אפילו בזמן הזה אלא ממקרקעי אבל לא ממטלטלי. ודוקא כשהניח האב שיעור שתי הכתובות ודינר יותר, אז יורשין הבנים כתובת בנין דכרין, הואיל ונשאר מקום לירושה של תורה, שאחר שיטול כל אחד מהבנים כתובת אמו נשאר דינר לחלוק ולירש בנכסי אביהן, אבל אם לא הניח האב אלא כשיעור ב' הכתובות או פחות מזה חולקים הנכסים בשוה ואין כתובת בנין דכרין נוהגת בהם:

יא. בְּנָן נֻקְבָּן דְּיִהְוְיָן לִיכִי מִנַּאי, יִהְוְיָן יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִתַּזְנָן מִנִּכְסַי עַד דְּיִתְנַסְבָן לְגֻבְרִין, חַיָב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

 ברטנורה  (יא) עד דיתנסבן. עד שיתארסו. ואם בגרו אע''פ שלא נתארסו אין להם מזונות, דקיימא לן בוגרת אין לה מזונות:

יב. אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתַּזְנָא מִנִּכְסַי, כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם. אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כוֹתְבִין, עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים לִתֵּן לִיךְ כְּתֻבְּתִיךְ, לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין, נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ:

 ברטנורה  (יב) מיגד אלמנותיך. משך אלמנותיך: אנשי יהודה כותבין כו'. ואין הלכה כאנשי יהודה, אלא כל זמן שלא נישאת ושלא תבעה כתובתה בבית דין ניזונית משל בעלה ודרה בבית שהיתה דרה בחיי בעלה ומשתמשת בכל הכלים שהיתה משתמשת בהן בחיי בעלה:

 

גמרא כתובות דף נ' ע''א

אָמַר רִבִּי אִילָעָא בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁבִּקֶּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵרוֹ וּמַנּוּ רִבִּי יִשְׁבָב וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי יִשְׁבָב וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ וּמַנּוּ רִבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַב נַחְמָן וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מֵאֵי קְרָאָה (בראשית כ''ח) וְכָל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. וְהָא לֹא דָמֵי עִישׂוּרָא בַּתְרָא לְעִישׂוּרָא קַמָּא. אָמַר רַב אַשֵּׁי אֲעַשְּׂרֶנּוּ לְבַתְרָא כִּי קַמָּא. אָמַר רַב יִצְחָק בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְגַּלְגֵּל עִם בְּנוֹ עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִכָּאן וְאֵילַךְ יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אֵינִי וְהָא אָמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילָת בְּצִיר מִבַּר שִׁית לָא תְקַבֵיל. בַּר שִׁית קַבֵּיל וּסְפִי לֵיהּ כְּתוֹרָא. אִין, סְפִי לֵיהּ כְּתוֹרָא מִיהוּ אֵינוֹ יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו עַד לְאַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְאִי בָּעִית אִימָא לֹא קַשְׁיָא הָא לְמִקְרָא הָא לְמִשְׁנָה. דְאָמַר אַבַּיֵּי אָמְרָה לִי אֵם בַּר שִׁית לְמִקְרָא בַּר עֶשֶׂר לְמִשְׁנָה בַּר תְּלֵיסָר לְתַעֲנִיתָא מֵעֵת לְעֵת וּבְתִינוֹקֶת בַּת תְּרֵיסָר. אָמַר רַב קְטִינָא כָּל הַמַּכְנִיס אֶת בְּנוֹ פָּחוּת מִבֶּן שֵׁשׁ רָץ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ אִיכָּא דְאַמְרֵי חֲבֵירָיו רָצִין אַחֲרָיו וְאֵין מַגִּיעִין אוֹתוֹ. וְתַרְוַויְהוּ אִיתְנְהוּ חָלִישׁ וְגָמִיר אִיבָּעִית אִימָא הָא דְכָחִישׁ הָא דְבָרִיא. (תהלים ק''ו) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. וְכִי אֶפְשַׁר לוֹ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְּכָל עֵת דָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן. (שם קי''ב) הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד רַב הוּנָא וְרַב חַסְדָּא חַד אָמַר זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ. וְחַד אָמַר זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. (שם קי''ח) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל דְּלֹא אָתוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל דְּלֹא אָתוּ לְאִנְצוּיֵי:

 רש''י  המבזבז. לעניים: מחומש. שבנכסיו שלא יצטרך לבריות: עשר אעשרנו. שני עישורין הוו להו חומש: והא לא דמי בתרא לקמא. דכי שקלי' לקמא פשו להו תשע וכי הדרת מדלי' מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם: אעשרנו. מדלא כתוב עשר אעשר לך הכי קאמר אעשרנו לראשון כלומר מעשר שני יהא כראשון: מגלגל עם בנו. אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים: יורד עמו לחייו. לרדותו ברצועה ובחוסר לחם: רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה: וספי ליה כתורא. הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל: לתעניתא מעת לעת. להתענות כל היום וחונכם לשעות קודם לכן שנתיים כדאמרינן ביומא: ובתינוקת. שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה וי''ב דקאמר שנת י''ב גופא קאמר דאי בת י''ב ויום א' דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשים ואין צורך לנו ללמוד ממניקתו של אביי: המכניס את בנו. ללמוד תורה: רץ אחריו. להברותו ולהחיותו: ואין מגיעו. מסוכן הוא למות מרוב חולשו: חביריו רצין אחריו. להיות פקחין בתורה כמותו: הא דכחיש. אל יכניסו שמסוכן הוא פן יחליש וימות: דבריא. יכניסנו לפי שמתפקח: זה הזן בניו ובנותיו קטנים. שתמיד יום ולילה הן אצלו והוא צדקה שאינו חיוב עליו בהם: הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואעפ''כ צדקתו עומדת לעד: זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על שטרח ללמד לתלמידים: זה הכותב וכו'. הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד: לאינצויי. מי קרוב וקודם לנחלה:
 

זוהר תצוה דף קפ''א ע''א

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה ב') חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. הָכָא פַקִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ וְאַזְהִיר לֵיה לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִינוּן בְּנֵי נָשָׁא דְאַסְטוּ אָרְחַיְיהוּ מֵאֹרַח טָב לְאֹרַח בִּישׁ וּמְסָאֲבֵי נַפְשַׁיְיהוּ בְּהַהוּא מִסְאֲבוּ אַחֲרָא. דְּהָא כַּד בָּרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ עֲבַד לֵיה בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה וְנָפַח בֵּיהּ רוּחָא (נ''א נִשְׁמָתָא) קַדִּישָׁא דְכָלִיל בִּתְלַת כַּמָה דְאוֹקִימְנָא דְּאִית בֵּיהּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה וְעֵילָא מִכֹּלָּא נְשָׁמָה דְּאִיהִי חֵילָא עִלָּאָה לְמִנְדַּע וּלְמֵיטַר פִּקּוּדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אָעִיל לָה בְּפוּלְחָנָא אַחֲרָא הָאי אִיהוּ מַסְאִיב לָהּ וְנָפִיק מִפּוּלְחָנָא דְמָרֵיהּ. בְּגִין דִּתְלַת חֵילִין אִלֵּין כֻּלְּהוּ חָד נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה מִשְׁתַּתְּפֵי כַּחֲדָא וַהֲווֹ חָד וכֹלָּא כְּגוֹוָנָא דְרָזָא עִלָּאָה (עַל דָּא נֶאֱמַר (משלי י''ג) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים וְגוֹמֵר) וְאִי חֲזֵינָן לְהָאי בַּר נָשׁ דַּהֲווֹ בֵּיהּ אִלֵּין דַּרְגִּין כֻּלְּהוּ. עַד לָא קַיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ לְמִנְדַּע מָאן אִיהוּ בְּמָאי אִתְיְדַע דְּלָא לְקָרְבָא בַר נָשׁ בַּהֲדֵיה אוֹ לְאִתְמָנְעָא מִנֵּיהּ (ס''א בַּר נָשׁ דְּאִית בֵּיהּ דַּרְגִין אִלֵּין כֻּלְּהוּ וְקַיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ דָּא אִיהוּ גְבָר שְׁלִים עַבְדָּא מְהֵימְנָא דְמָארֵיהּ וּבָעֵי לְאִשְׁתַּתְּפָא בֵּיהּ וּלְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ לְמֵילַף אוֹרְחוֹי מִנֵּיהּ. וּבְמָאי אִתְיְידַע בַּר נָשׁ לְמִנְדַּע מָאן אִיהוּ לְקָרְבָא בַהֲדֵיה אוֹ לְאִתְמָנְעָא מִנֵּיהּ). בְּרוּגְזֵיהּ מַמָּשׁ יְדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ וְאִשְׁתְּמוֹדָע מָאן אִיהוּ אִי הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא נָטַר בְּשַׁעְתָּא דְרוּגְזֵיהּ אָתֵי עָלֵיהּ וְלָא יֶעֱקַר לָהּ מֵאַתְרָהָא בְּגִין לְמִשְׁרֵי תְּחוֹתָהּ הַהוּא אֵל זָר דָּא אִיהוּ בַר נָשׁ כַּדְקָא יֵאוֹת. דָּא אִיהוּ עַבְדָּא דְמָארֵיהּ דָּא אִיהוּ גְּבַר שְׁלִים. וְאִי הַהוּא בַר נָשׁ לָא נָטִיר לָהּ וְאִיהוּ עָקַר קְדוּשָׁה דָּא עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ לְמִשְׁרֵי בְּאַתְרָהָא סִטְרָא אַחֲרָא. וַדָּאי דָא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ וְאָסִיר לְקָרְבָא בַהֲדֵיה וּלְאִתְחַבְּרָא עִמֵּיהּ וְדָא אִיהוּ. טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ. אִיהוּ טָרִיף וְעָקַר נַפְשֵׁיהּ בְּגִין רוּגְזֵיהּ וְאַשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ אֵל זָר. וְעַל דָּא כְתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא טָרִיף לָהּ וְסָאִיב לָהּ בְּגִין אַפּוֹ אֲשֶׁר נְשָׁמָה אַחְלַף בְּאַפּוֹ. כִּי בַּמָּה נֶחְשָׁב הוּא. עֲבוֹדָה זָרָה אִתְחֲשִׁיב הַהוּא בַר נָשׁ. וּמָאן דְּאִתְחַבַּר עִמֵּיהּ וּמָאן דְּאִשְׁתָּעֵי (ס''א דְּאִשְׁתְּתַף) בַּהֲדֵיהּ כְּמָאן דְּאִתְחַבַּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. מָאי טַעְמָא בְּגִין דַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ שָׁאֲרֵי בְגַוֵּיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְעָקַר קְדוּשָׁה עִלָּאָה מֵאַתְרַהּ. וְשָׁאֲרֵי בְאַתְרָהּ עֲבוֹדָה זָרָה אֵל זָר. מַה אֵל זָר כְּתִיב בֵּיהּ (ויקרא י''כּ) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים כְּגוֹוָנָא דָא אָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בְאַנְפּוֹי. וְאִם תֹּאמַר הָא רוּגְזָא דְרַבָּנָן רוּגְזָא דְרַבָּנָן טָב אִיהוּ לְכָל סִטְרִין דְּהָא תָנֵינָן דְּאוֹרַיְיתָא אֶשָׁא אִיהִי וְאוֹרַיְיתָּא קָא מַרְתְּחָא לֵיה דִּכְתִיב (ירמיה כ''ג) הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחֱשָׁב הוּא. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ, אֲבָל מַהוּ חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם. וְכִי הִזְהִיר הַנָּבִיא לְהִמָּנַע מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, וְיִהְיוּ נִמְצָאִים בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ זֶה אֶל זֶה לְעוֹלָם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הֶעֱמִידוּ הַכָּתוּב, בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לָתֵת לוֹ שָׁלוֹם, מִטֶּרֶם שֶׁמְּבָרֵךְ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָל זֶה נֶאֱמַר חִדְלוּ וְגוֹ'. וַאֲנִי הֶעֱמַדְתִּי הַכָּתוּב, חִדְלוּ לָכֶם וְגוֹ', עִם כָּתוּב אַחֵר, שֶׁכָּתוּב, מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל טוֹב, כְּלוֹמָר, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְּהִיר עַל זֶה חִדְלוּ לָכֶם וְגוֹ' אֲבָל מַהוּ חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. כָּאן צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם וְהִזְהִירוֹ שֶׁיִּשְׁמֹר עַצְמוֹ מֵאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהִטּוּ דַּרְכֵּיהֶם מִדֶּרֶךְ טוֹב לְדֶרֶךְ רָע וּמְטַמְּאִים עַצְמָם בְּטֻמְאָה דְּסִטְרָא אַחֲרָא. כִּי כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, עָשָׂה אוֹתוֹ בְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה וְנָפַח בּוֹ רוּחַ קָדוֹשׁ הַכָּלוּל מִשְּׁל. שָה כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְהַנְּשָׁמָה הִיא לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, שֶׁהִיא כֹּחַ עֶלְיוֹן לָדַעַת וְלִשְׁמֹר מִצְוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם מַכְנִיס נְשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת, זֶה הוּא הַמְּטַמֵּא אוֹתָהּ, וְיוֹצֵא מֵעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ. מִשּׁוּם שֶׁשָּׁל. ש כֹּחוֹת אֵלּוּ כֻּלָּם אֶחָד, נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה מִשְׁתַּתְּפִים יַחַד וְהֵם אֶחָד כְּמוֹ בְּסוֹד הָעֶלְיוֹן. וְאִם רוֹאִים אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵלּוּ מַדְרֵגוֹת כֻּלָּן, שֶׁהֵן נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְעוֹד לֹא עָמַד עַל בּוּרְיוֹ לָדַעַת מִי הוּא, בַּמֶּה נוֹדַע אִם לְהִתְקָרֵב אֵלָיו אָדָם, אוֹ לְהִמָּנַע מִמֶּנּוּ. הִנֵּה בְּכַעֲסוֹ מַמָּשׁ אָדָם יוֹדֵעַ אוֹתוֹ, וְיַכִּירוּ מִי הוּא. אִם שׁוֹמֵר נְשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲקֹר אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ, וְיָבֹא לִשְׁרוֹת בִּמְקוֹמָהּ אֵל זָר, זֶה הוּא אָדָם כָּרָאוּי, זֶהוּ עֶבֶד לְרִבּוֹנוֹ, זֶה הוּא אָדָם הַשָּׁלֵם. וְאִם אָדָם הַהוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵר אוֹתָהּ, וְהוּא עוֹקֵר קְדֻשָּׁה זוֹ הָעֶלְיוֹנָה, מֵחֲמָת שֶׁבָּא לִידֵי כַּעַס, וּמַשְׁרֶה בִּמְקוֹמָהּ, סִטְרָא אַחֲרָא. וַדַּאי זֶה הוּא אָדָם שֶׁמָּרַד בַּאֲדוֹנוֹ, וְאָסוּר לִקְרָב אֵלָיו וּלְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ. וְזֶהוּ, טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְאַפּוֹ, שֶׁטּוֹרֵף וְעוֹקֵר נַפְשׁוֹ מֵחֲמַת כַּעֲסוֹ, וּמַשְׁרֶה בְּעַצְמוֹ אֵל זָר. וְעָלָיו כָּתוּב, חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ, הַיְנוּ שֶׁטּוֹרֵף נְשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא וּמְטַמֵּא אוֹתָהּ בִּשְׁבִיל אַפּוֹ, דְּהַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁבָּא לִידֵי כַּעַס, אֲשֶׁר הֶחֱלִיף נִשְׁמָתוֹ בְּכַעֲסוֹ. כִּי בַּמָּה הוּא נֶחֱשָׁב, הַיְנוּ, שֶׁאָדָם הַהוּא נֶחֱשָׁב לְבָמָה שֶׁעוֹבְדִים עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. וּמִי שֶׁמִּתְחַבֵּר עִמּוֹ, וּמִי שֶׁמְּדַבֵּר עִמּוֹ הוּא כְּמוֹ שֶׁמִּתְחַבֵּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ שׁוֹרֶה בְּתוֹכוֹ, דְּהַיְנוּ אֵל זָר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעָקַר קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה מִמְּקוֹמָהּ וְהִשְׁרָה בִּמְקוֹמָה עֲבוֹדָה זָרָה, אֵל זָר. מַה אֵל זָר כָּתוּב בּוֹ, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים, כְּמוֹ זֶה, אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו שֶׁל הַכּוֹעֵס.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הל' ק''ש פרק ג'

א. הַיְתָה צוֹאָה בְּגוּמָא עוֹמֵד בְּסַנְדְּלוֹ עַל הַגּוּמָא וְקוֹרֵא וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה סַנְדְּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה רוֹקֵק עָלֶיהָ רוֹק עָבֶה עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה וְקוֹרֵא. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדָיו מְטוּנָפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלֹא הָיָה לָהּ רֵיחַ רַע כְּלַל מִפְּנֵי קוֹטְנָן אוֹ יְבֵשׁוּתָן מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן רֵיחַ רָע. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד הוֹאִיל וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אֲסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיְּקַנַּח יָפֶה יָפֶה מִפְּנֵי שֶׁהַצוֹאָה לַחָה הִיא וְיֶשׁ לָהּ רֵיחַ רַע וְכַמָּה גְאוֹנִים הוֹרוּ שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת אִם הָיוּ יָדָיו מְטוּנָפוֹת וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת: ב. רֵיחַ רַע שֶׁיֶּשׁ לוֹ עִיקָר מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא אִם פָּסַק הָרֵיחַ. וְאִם לֹא פָסַק הָרֵיחַ מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ וְקוֹרֵא וְשֶׁאֵין לָהּ עִיקָר כְּגוֹן מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁתִּכְלֶה הָרֵיחַ וְקוֹרֵא. גְּרַף שֶׁל רֵעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כְּלוּם וְאֵין לָהֶם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא:
 

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בְּמִי שֶׁבּוֹלֵם פִּיו בִּשְׁעַת מְרִיבָה וכו' שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ''ו) תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה רִבִּי אַבְהוּ אוֹמֵר עַל מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ וכו'. וְתָנוּ רַבָּנָן הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה') וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ. וְאָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְעוֹלָם הֱוֵי עָלוּב לִבְנֵי אָדָם וְלִבְנֵי בֵיתֶךָ יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְאָמַר אַבָּא אֵלִיָּהוּ ז''ל לְעוֹלָם אֵין תּוֹרָה מִתְפָּרֶשֶׁת אֶלָּא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ קַפְּדָן. וְאַף אֲנִי אֵינִי נִגְלָה אֶלָּא לְמִי שֶׁאֵינוֹ קַפְּדָן. אַשְׁרֵי אָדָם מַכִּיר עֶרְכּוֹ וְיוֹם הַמִיתָה נֶגֶד עֵינָיו. וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְזוֹכֵר שֶׁנּוֹתֵן לוֹ חַיִּים לְעוֹבְדוֹ וְלַעֲסוֹק בְּתוֹרָתוֹ אִם כֵן וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה וַדַּאי אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וַה' עִמּוֹ:
 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יד) וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת: וְתַרְתֵּין תִּכִּין דְהַב דְכֵי מְתַחְמָן תַּעְבֵד יָתְהוֹן עוֹבַד גְדִילוּ וְתִתֵּן יָת תִּכַּיָא גְדִילָתָא עַל מְרַמְצָתָא:


 רש''י   שרשרת זהב. שלשלאות: מגבלות. לסוף גבול החשן תעשה אותם: מעשה עבות. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים, כאותן שעושין לבורות, אלא כאותן שעושין לערדסקאות, שקורין אינצינשייר''ש בלעז [כלי קטורת] : ונתת את שרשרת. של עבותות העשויות מעשה עבות על המשבצות הללו. ולא זה הוא מקום צואת עשיתן של שרשרות, ולא צואת קביעתן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוה על עשיתן ועל קביעתן, ולא נכתב כאן אלא להודיע מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו:

(טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וְתַעְבֵּד חשֶׁן דִינָא עוֹבַד אֳמָן כְּעוֹבַד אֵפוֹדָא תַּעְבְּדִנֵהּ דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר תַּעְבֵּד יָתֵהּ:


 רש''י   חשן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו אמת, דיריישנימינ''ט בלעז . שהמשפט משמש שלש לשונות דברי טענות הבעלי דינים, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה, אם עונש מכות, אם עונש ממון, וזה משמש לשון ברור דברים, שמפרש ומברר דבריו: כמעשה אפוד. מעשה חושב ומחמשת מינין:

(טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ: מְרַבַּע יְהֵי עֵיף זֶרְתָּא אֻרְכֵּה וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ:


 רש''י   זרת ארכו וזרת רחבו. כפול ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר (פסוק ל) והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד, הבאות מאחוריו על כתפיו ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין:

(יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְתַשְׁלֵם בֵּה אַשְׁלָמוּת אַבְנָא אַרְבְּעָא סִדְרִין אֶבֶן טָּבָא סִדְרָא קַדְמָאָה םַמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד:


 רש''י   ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גמות המשבצות המתקנות להן, קורא אותן בלשון מלאים:

(יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִין וְשַׁבְזִיז וְסִבְהֲלוֹם: (יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכִּירֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא:

נביאים - יחזקאל - פרק מג

(כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שַׁבְעָא יוֹמִין תֶּעֱבָד צְפִירָא דְּחַטָּאתָא לְיוֹמָא וְתוֹר בַּר תּוֹרֵי וּדְכָר מִן עָנָא שְׁלֵימִין יַעֲבְדוּן :


 רש''י   תמימים יעשו . לעולה :

(כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ (ידו) יָדָיו: שִׁבְעָא יוֹמִין יְכַפְּרוּן עַל מַדְבְּחָא וְיִדְכּוּן יָתֵיהּ וְיַקְרִיבוּן קוּרְבָּנֵיהּ : (כז) וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִֹה: וְיִשְׁלְמוּן יָת יוֹמַיָּא וִיהִי בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה וּלְהָלָא יַעֲבְדוּן כַּהֲנַיָּא עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלְוָתְיכוֹן וְיָת נִכְסָת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיִתְקַבְּלוּן קוּרְבָּנֵיִכוֹן בְּרַעֲוָא אֲמָר יְיַ אֱלֹהִים :


 רש''י   ורצאתי . לשון רצון :

מד (א) וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר: וְאֲתֵיב יָתִי אוֹרַח תְּרָע מַקְדְּשָׁא בְּרָאָה דְּפָתִיח לִמְדִינָחָא וְהוּא אָחִיד : (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר: וַאֲמַר יְיָ לִי תְּרָע הָדֵין אָחִיד יֶהֵא וְלָא יִתְפַּתַּח וֶאֱנַשׁ לָא יֵעוּל בֵּיהּ אֲרֵי יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל אִחְגְּלֵי עֲלוֹהִי וִיהִי אָחִיד :


 רש''י   סגור יהיה . רבותינו העמידו המקרא הזה בפשפש הדרומי שהיה לשער ההיכל פשפש פתח קטן כך שנינו במסכת מדות שני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בדרום ואחד בצפון שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם עליו מפורש ע''י יחזקאל השער הזה יהיה סגור : בא בו . לעתיד לבא :

(ג) אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ (לאכול) לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא: לְרַבָּא יְהִי רַבָּא הוּא יָתִיב בֵּיהּ לְמֵיכָל לַחְמָא קֳדָם יְיָ מֵאוֹרַח אוּלָמָא דִּתַרְעָא יֵעוֹל וּמֵאוֹרְחֵיהּ יִפּוֹק :


 רש''י   את הנשיא נשיא הוא וגו' . את הנשיא אני נותן רשות נשיא הוא וחשוב ואין דרכו לישב ולאכול עם שאר הכהנים בלשכות : הוא ישב בו . לאכל לחם . בתוך חללו : מדרך אולם השער יבוא . כשהוא נכנס לתוך החצר הפנימית כדי ליכנס לשער קטן זה לאכול בו דרך אולם השער העזרה שבמזרח יכנס לתוך העזרה ובו בדרך ישוב כשישוב יצא באותו הדרך שנכנס ולפי שהוא אומר למטה ( מ''ו ) בענין ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך וגו' שצוה לעשות העזרה קפנדריא לפי שאותה ביאה לראיית פנים וצריך להראות יפה הוצרך לומר כאן בביאות של כל ימות השנה שלא יעשנה קפנדריא לפי שאין ביאה זו לראיית פנים כמו של רגלים וכן העיד עוד למטה בענין פעמים רבות , מצאתי . את הנשיא . כ''ג נשיא הוא ומחשיבותו יהא רשאי לאכול בשר ולחם קדשים באותו שער שפותחין לו בשעת אכילתו : מדרך אולם השער יבוא . דרך אולם שער מזרחי יכנס לעזרה ויבוא עד אותו פשפש לאכול בו לחמו : ומדרכו יצא . שאין זה ראוי לקפנדריא כשאר שערים וכל היום שלא בשעת אכילת הנשיא יהיה סגור , ( סא''א ) :
 

כתובים - משלי - פרק יח

(ט) גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית: וְאַף דְּמִתְרַפֵּה בַּעֲבִדְתֵּיהּ חַבְרָא הוּא לְגַבְרָא מְחַבְּלָנָא :


 רש''י   גם מתרפה במלאכתו . פורש מן התורה והוא ת''ח : לבעל משחית . לשטן :

(י) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב: מַגְדְלָא דְעוּשְׁנָא שְׁמֵיהּ דֶּאֱלָהָא וּבֵיהּ נִרְהַט צַדִיקָא וְנִּתְּרִים בֵּיהּ :


 רש''י   מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב . והוא מתחזק :

(יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ: מַזָלֵיהּ דְּעַתִּירָא קִרְיְתָא דְעוּשְׁנֵיהּ וּכְשׁוּרָא יְרוּם מִשְׁרֵיהּ :


 רש''י   וכחומה נשגבה . עשרו לו בחדרי משכיתו מפני שהבית נרצף ברצפת אבנים הסוככים על הארץ קרוי אבן משכית :

(יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה: קֳדָם תַּבְרָא יִתְרוֹרַם לִבֵּיהּ דְּגַבְרָא וּקְדָם יְקָרָא עִנְוְתָנוּתָא : (יג) מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה: מַחֲזִיר פִּתְגָּמָא עַד לָא שָׁמֵיעַ שַׁטְיוּתָא לֵיהּ וּבַהַתְתָא : (יד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה: רוּחֵיהּ דְּגַבְרָא תְּסוֹבַר כֻּרְחֲנֵיהּ וְרוּחָא מְכִכְתָּא מַן נַטְעִינֵיהּ :


 רש''י   רוח איש . רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה : יכלכל מחלהו . אין כחו סר מעליו :
 

משנה בבא מציעא פרק י

א. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה (שֶׁל שְׁנַיִם) שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן:

 ברטנורה  (א) הבית והעליה של שנים. הבית של אחד, ועלייה של אחר: שניהם חולקים. לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון: ורואים אלו אבנים הראויות להשתבר. שאם נחבס הבית מיסודו ונפל תחתיו, יש לדעת שהתחתונות נשברו. ואם עליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה, העליונות נשברו, שנפלו ממקום גבוה, והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. ורישא דתנא שניהם חולקים, מיירי שנפל הכותל בלילה ופנו את האבנים מיד, וליכא למיקם אי בחבסה נפל ותתאה אתבור, אי בחבטה נפל ועלייתא אתבור: מקצת אבניו. והן שלמות: נוטלן. וכגון שהלה טוען בקצת מהן שהוא אמת, ובקצת אומר שאינו יודע, שכיון שהוא מודה במקצת הוה ליה מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אבל אם אמר על כולן איני יודע, ישבע שאינו יודע וחולק עם חבירו בשוה:

ב. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה:

 ברטנורה  (ב) הבית והעליה. המשכיר לחבירו עלייה שעל גבי ביתו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, ונפחתה העלייה בארבעה טפחים על ארבעה טפחים, דהשתא אם בא זה להשתמש בעלייה צריך שישתמש חציו למעלה וחציו למטה: ואין בעל הבית רוצה לתקן. העלייה: הרי בעל העליה יורד ודר למטה. לגמרי. דהא שעבד ביתא לעלייה. ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה: מעזיבה. טיח של טיט שנותנים על התקרה. רבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות היא, ואשוויי גומות על העליון לאשוויי. ורבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה היא, ואחזוקי תקרה תחתון בעי לאחזוקי. והלכה כחכמים:

ג. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אֶלָּא בַּעַל הָעֲלִיָּה בוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו:

 ברטנורה  (ג) הבית והעליה של שנים. בית של זה ועלייה של זה: אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות. החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות: בונה את הבית. ותקרה התחתונה שעליו, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו, ואחר כך יוצא ממנו ובונה עלייתו: אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו. אם כן הוא, בעל העלייה זו כשזה מחזיר לו יציאותיו נמצא שדר כל הימים הללו בתוך של חבירו. ואף על פי שזה אינו חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה, מכל מקום זה נהנה, שאלולי בית זה לא היה לו מקום לדור שם. וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר, חייב. אלא בונה את הכל, ומקרה את העליה. למעלה וכל הצריך לה: ויושב בבית. התחתון, דהוי ליה זה לא נהנה, שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה, וזה לא חסר, דהא לא הוה בני לה ולא חזיא ליה:

ד. וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָנוּי בַּסֶלַע, וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמַן, חַיָּב:

 ברטנורה  (ד) בית הבד. בית לעצור זיתים: וגנה אחת על גביו. ובית הבד של אחד וגינה של אחר: ונפחת. בארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואינו ראוי לזרוע כבתחילה: כיפין. תקרה עשויה בעגול כמין קשת ועליה יתן בעל הגנה עפר ויזרע: פטור מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד, אנוס הוא: נתנו לו זמן. בית דין, שלשים יום לסתור ולקוץ:

ה. מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ וְנָפַל, [וְאָמַר לוֹ פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ], וְאָמַר לוֹ הִגִּיעוּךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בַתֶּבֶן וּבַקַּשׁ, וְאָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי, וְאָמַר לוֹ טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים. הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם:

 ברטנורה  (ה) ונפל. לתוך גינת חבירו: הגיעוך. זכה בהן ופנה אותן לעצמך: אין שומעין לו. אם אין זה רוצה אין קונה אותן, וחייב הלה לפנותן: בתבן ובקש. ללקט לו משלו או משל הפקר: אין שומעין לו. אע''ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, דלא תלין פעולת שכיר כתיב, אמאי דאתני בהדיה משמע: המוציא מוציא והמזבל מזבל. כשזה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים יהא מוכן הנושאו לזבל, ואינו רשאי להשהותו שם: גובלין טיט. לתת מיד בבנין: והבונה בונה. מקבלן מיד המביא ובונה: מתקן. מזמן ברה''ר כל שלשים יום, ואינו חייב בנזקין. ואין הלכה כרשב''ג:

ו. שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל תַּחְתּוֹן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִקַּח אֶת עֲפָרוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלֹּאת אֶת גִּנָּתוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה, רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חָי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן:

 ברטנורה  (ו) שתי גינות. של שני בני אדם סמוכות זו לזו. האחת קרקעיתה גבוה, ושאצלה קרקעיתה נמוך: והירק בנתים. בזקיפת הגובה, שזו גבוה מזו: של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק: של תחתון. שעל אוירו היא מונחת: מאחר ששניהם יכולים למחות. שלא יהא ירק זה כאן. עליון ליטול עפרו, ותחתון למלאות גינתו: רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל. ולו ינתן: כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדקאמר רבי מאיר. הואיל ומעפרו הוא חי: והשאר של תחתון. דעליון גופיה אפקורי מפקיר ליה לגבי דתחתון. שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקחו. והלכה כרבי שמעון:
 

גמרא בבא מציעא דף ק''ז ע''ב

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִנִּים פַּחִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ב) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם. רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר זוּ צוֹאָה דְאָמַר מֹר צוֹאַת הַחוֹטֶם וְצוֹאַת הָאוֹזֶן רֻבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר זוּ מָרָה. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי מַחֲלָה זוּ מָרָה. וְלָמָה נִקְרָא שְׁמָהּ מַחֲלָה שֶׁהִיא מַחֲלָה כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר מַחֲלָה שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלשָה חֲלָאִים תְּלוּיִם בְּמָרָה וְכֻלָּן פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטְּלָתָן. תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלשָה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית מַצֶלֶת מִן הַחַמָּה וּמִן הַצִנָּה. וּמִן הַזִּיקִין. וּמִן הַמַּזִּיקִין. וּמַחְכִּימַת פֶּתִי. וְזוֹכֶה בַּדִּין לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמֵּד. וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִים. וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הַבַל. וְנִזְקַק לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת. וְהוֹרֶגֶת כִּנָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה. אָמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָרִי. מְנָא הָא מִילְתָא דְאַמְרֵי אֵינָשֵׁי שִׁתִּין רְהוּטֵי רָהוּט וְלָא מָטוּ לְגַבְרָא דְמִצַפְרָא כָּרַךְ. וְאַמְרֵי רַבָּנָן הַשְׁכֵּם וֶאֱכוֹל בְּקַיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחוֹרֶף מִפְּנֵי הַצִינָה אָמַר לֵיהּ דִּכְתִיב (ישעיה מ''ט) לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ לֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כֵּיוָן דְּלֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. אָמַר לֵיהּ אַתְּ אֲמַרְתְּ לִי מֵהַתָם. וַאֲנָא אֲמֵינָא לָךְ מֵהָכָא (שמות כ''ג) וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם זוּ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֵת מֵימֶיךָ זוּ פַּת בַּמֶּלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מִכָּאן וְאֵילָךְ (שם) וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:

 רש''י  צנים פחים. קור הנופח ולאו היינו רוח דקאמר שמואל דשמואל זיקא בלא צינה נמי מזקת: זו מרה. שהמרירה שבה גדולה ונובעת ומתפשטת בגידין ובעצמות: וכולן פת במלח מבטלתן. כדיליף לקמן מקראי: וקיתון של מים. למי שאין לו יין: ומן הזיקין. היינו רוח דאמר שמואל: מחכימת פתי. שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי: וזוכה בדין. אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת לישב דבריו בבית דין להטעים: ללמוד וללמד. מחמת ישוב הדעת: ודבריו נשמעין. לבריות שיש לו לב להטעימן: הבל. זיעה וזוהם: נזקק לאשתו. אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן: כנה שבבני מעים. תולעים: מוציא את הקנאה. ואת התגר שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס: ואמרו רבנן השכם ואכול. בערבי פסחים בדברים שצוה רבי לבניו:
 

זוהר תצוה דף קפ''א ע''א

רוּגְזֵיהּ דְרַבָּנָן בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא רוּגְזֵיה דְּרַבָּנָן לְמֵיהַב יְקָרָא לְאוֹרַיְיתָא וְכֹלָּא לְפוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. אֲבָל אִי בְּמִלִּין אַחֲרָנִין לָאו פּוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָאי בְּגִין דִּבְכָל חֲטָאִים דְּקָא עָבִיד בַּר נַשׁ לָאו אִיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כְהָאי וְאָסִיר לְקָרְבָא בַהֲדֵיהּ דְּהָאי. וְאִי תֵימָא הָא לְשַׁעְתָּא הֲוָה דְעָבַר וְהַדַר אַהְדָּר. לָאו הָכִי דְּכִיוָן דְּאֶעְקַר קְדוּשָׁה דְנַפְשֵׁיהּ מִנֵּיהּ וּמֵאַתְרֵיהּ וְהַהוּא אֵל זָר מַקְפַּח הַהוּא אָתָר אִתְתְּקַף בֵּיהּ וְלָא שְׁבִיק לֵיהּ בַּר כַּד אִתְדַּכֵּי בַּר נַשׁ מִכָּל וְכָל וְעָקַר לֵיהּ לְעָלְמִין וּלְבָתַר אִשְׁתַּדֵּל לְאִתְקַדְּשָׁא וּלְאַמְשְׁכָא קְדוּשָׁה עַלֵיהּ. כְּדֵין וּלְוָאי דְיִתְקַדֵּשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי אִתְקַדֵּשׁ מַמָּשׁ. (ס''א אֲמָאי וְהָא אִתְדַּכֵּי וְאִתְקַדָּשׁ) אָמַר לֵיהּ תָּא חָזֵי בְשַׁעְתָּא דְאִיהוּ עָקַר קְדוּשָׁה דְנַפְשֵׁיהּ וְשַׁרְיָיא בְּאַתְרֵיהּ הַהוּא אֵל זָר דְּאִקְרֵי טָמֵא אִסְתְּאָב בַּר נָשׁ וְסָאִיב לְמָאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ וְהַהִיא קְדוּשָׁה עַרְקַת מִנֵּיהּ וְכֵיוָן דְּעַרְקַת מִנֵּיהּ זִמְנָא חַדָא כַמָּה דְיַעְבִיד בַּר נַשׁ עוֹד לָא תֵיתוּב לְאַתְרָהָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי כַּמָּה מִסְאֲבִין אִינוּן דְּמִתְדָּכְאן. אָמַר לֵיה שָׁאנֵי מִסְאֲבוּ אַחֲרָא דְּלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד יַתִּיר. אֲבָל דָּא שַׁנְיָיא מִכֹּלָּא דְּכָל גּוּפָא סָאִיב מִגַּו וּמִבַּר וְנַפְשָׁא וְכֹלָּא מַסְאִיב. וּשְׁאַר מְסָאֲבוּ דְּעַלְמָא לָאו אִיהוּ אֶלָא גוּפָא לְבַר בִּלְחוֹדוֹי וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ דְּאַחְלַף קְדוּשָׁה דְמָארֵיהּ בְּגִין אַפּוֹ דְדָא אִיהוּ מִסְאֲבוּ דְמַסְאִיב כֹּלָּא. כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. בַּמֶּה עֲבוֹדָה זָרָה וַדָּאי נֶחְשָׁב אִיהוּ. תָּא חָזֵי הָא אִיהוּ רוּגְזָא דְאִיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה סִטְרָא אַחֲרָא כְּמָה דְאַמְרָן דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאִסְתַּמְרָא מִנֵּיהּ וּלְאִתְפָּרְשָׁא מֵעֲלוֹי וְעַל דָּא כְתִיב (שמות כ''ו) אֱלֹהֵי מַסֵכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. לָךְ בְּגִין לְאַבְאֲשָׁא גַרְמָךְ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר דָּא סִטְרָא דִקְדוּשָׁה דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְנַטְּרָא לֵיהּ וְלָא יֶחְלָף לֵיהּ בְּגִין סִטְרָא אַחֲרָא:

 תרגום הזוהר  כַּעס חֲכָמִים הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. כַּעַס חֲכָמִים הוּא לָתֵת כָּבוֹד לַתּוֹרָה. וְהַכֹּל לַעֲבוֹדַת ה' הוּא. לְכָךְ נֶאֱמַר, כִּי ה' אֱלֹקֶיךְ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. אֲבָל אִם הַכַּעַס הוּא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְלֹא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֵין זֶה עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל הַחַטָּאִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם אֵינָם עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַכּוֹעֵס, אָסוּר לִקְרָב אֶלָיו. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לְשָׁעָה הוּא עָבַר וְכָעַס, וְאַחַר כָּךְ חָזַר בִּתְשׁוּבָה. אֵינוֹ כֵּן, כִּי כֵּיוָן שֶׁעָקַר קְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ וּמִמְּקוֹמָהּ, וְאוֹתוֹ אֵל זָר, עָשַׁק מָקוֹם הַהוּא, הוּא מִתְחַזֵּק בּוֹ וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ. חוּץ כְּשֶׁנִּטְהָר הָאָדָם מִכֹּל וָכֹל, וְעָקַר מִתּוֹכוֹ אֶת אֵל זָר לְעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁתַּדֵּל לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהַמְּשִׁיךְ קְדֻשָּׁה עָלָיו, אָז הַלְּוַאי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי הוּא מִתְקַדֵּשׁ מַמָּשׁ. אָמַר לוֹ, בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹקֵר קְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹ, וְשׁוֹרֶה בִּמְקוֹמָהּ אֵל זָר הַהוּא הַנִּקְרָא טָמֵא, נִטְמָא הָאָדָם, וּמְטַמֵּא אֶת מִי שֶׁקָּרֵב אֵלָיו, וּקְדֻשָּׁה הַהִיא נֶעֱקְרָה מִמֶּנּוּ, וְכֵיוָן שֶׁנֶּעֱקְרָה מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחַת, כַּמָה שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם, לֹא תָּשׁוּב עוֹד לִמְקוֹמָהּ. אָמַר לוֹ אִם כֵּן, כַּמָּה טְמֵאִים הֵם שֶׁמִּטַּהֲרִים. אָמַר לוֹ מְשׁוּנֶה הוּא טֻמְאָה אַחֶרֶת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִלְּטַמֵּא אוֹתוֹ בַּחוּץ. אֲבָל זֶה הַכּוֹעֵס מְשׁוּנֶה מִכֹּל, שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא מִפְּנִים וּמִחוּץ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהַכֹּל מְטַמֵּא. וּשְׁאָר טֻמְאוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הַגּוּף מִבַּחוּץ בִּלְבָד. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהֱחֶלִיף קְדֻשַּׁת רִבּוֹנוֹ בִּשְׁבִיל כַּעֲסוֹ. שֶׁזֶּה הוּא טֻמְאָה שֶׁמְּטַמֵּא לַכֹּל. כִּי בַּמֶּה נֶחֱשָׁב הוּא, בָּמָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וַדַּאי נֶחֱשָׁב הוּא. בֹּא וּרְאֵה, הַכַּעַס הַזֶּה שֶׁהוּא עֲבוֹדָה זָרָה, סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִפָּרֵד מֵעָלָיו, וְעַל כֵּן כָּתוּב, אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ. פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא לְהָרַע לְעַצְמְךְ, וְכָתוּב אַחֲרָיו, אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר, הַיְנוּ צַד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ וְלֹא יַחֲלִיף אוֹתָהּ בַּסִּטְרָא אַחֲרָא.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות קריאת שמע פרק ב'

א. צוֹאָה עוֹבֶרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמֵי. וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת: ב. הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִינוֹפֶת לֹא יַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבוֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה יִפְסוֹק עַד שֶׁתִּכְלֶה בָאשָׁהּ וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה יָצְתָה רוּחַ מֵחֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ פוֹסֵק לְדִבְרֵי תוֹרָה: ג. הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֶשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בְּאַשְׁפָּה וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֶשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדּוֹק. שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהוּא מְקוֹם הַטִּינוֹפֶת. אֲבָל סָפֵק מֵי רַגְלָיִם אֲפִלּוּ בְאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת:
 

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַעצְבוּת גּוֹרֶמֶת מְנִיעַת הָעֲבוֹדָה וְקִיּוּם הַמִּצְוֹת וּבִטּוּל עֵסֶק הַתּוֹרָה וְכַוָּונַת הַתְּפִלָה וּמְבַטֵּל מַחֲשָׁבָה טוֹבָה לַעֲבוֹד אֶת ה'. וְהִיא שַׁעַר הַתְחָלַת גִּירוּי הַסָּתַת הַיֵּצֶר הָרָע. אֲפִלּוּ אִם הוּא צַדִּיק. בְּהַרְאוֹתוֹ כִּי אֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בַּעֲבוֹדָה בִּהְיוֹת יִסּוּרִין עָלָיו וכוּ'. וְגַם כִּי בָא עָלָיו בְּדֶרֶךְ חֲסִידוּת. בֶּאֱמוֹר לוֹ אֵיךְ יַעֲלֶה בְּדַעְתָּךְ גּוּשׁ עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה לְהִתְקָרֵב בִּקְדּוּשַׁת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ''ד) רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת וְגוֹ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל''ה) וְאִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ וְגוֹ'. גַּם גּוֹרֶמֶת סִלּוּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעָלָיו. וְהַהֶפֶךְ בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה כִּי הַשִּׂמְחָה מוֹסִיפָה חֵשֶׁק רַב וְאַהֲבָה לְהִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם: וְסִדְרֵא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵרֵי מְרַמְצָן דִדְהַב יְהוֹן בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:


 רש''י   משבצים זהב. יהיו הטורים במלואתם, מקפים משבצות זהב בעומק שעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואתם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר:

(כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: וְאַבְנַיָא יְהֶוְיַן עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא גְבַר עַל שְׁמֵהּ תְּהֶוְיָן לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין:


 רש''י   איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם:

(כב) וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר: וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי:


 רש''י   על החשן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין: שרשת. לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות. ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי''ש יתרה, כמו מ''ם שבשלשום, ומ''ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה: גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה (פסוק יד) שתתקעם בטבעות, שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומיי''ל בלעז : מעשה עבות. מעשה קליעה:

(כג) וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן: וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא:


 רש''י   על החשן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשיתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן: על שני קצות החשן. לשתי פאות שכנגד הצואר, לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:

(כד) וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן: וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דִדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא לְסִטְרֵי חוּשְׁנָא:


 רש''י   ונתתה את שתי עבתת הזהב. הן הן שרשרות גבלות הכתובות למעלה (פסוק כב) ולא פרש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי לא הכפלו:

נביאים - יחזקאל - פרק מד

(ד) וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: וַאֲעִילְנֵי אוֹרַח תְּרָע צָפוֹנָא דְּקֳדָם בֵּיתָא וְחָזִית וְהָא אִתְמְלֵי יִקְרָא דַּיְיָ יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ וְאִשְׁתְּטָחִית עַל אַפָּי : (ה) וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָֹה בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכָל חֻקּוֹת בֵּית יְהוָה וּלְכָל (תורתו) תּוֹרֹתָיו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ: וַאֲמַר לִי יְיָ בַּר אָדָם שַׁוֵּי לִבָּךְ וְחָזִי בְּעֵינָךְ וּבְאוּדְנָךְ שְׁמַע יָת כָּל דַּאֲנָא מְמַלֵּיל עִמָּךְ לְכָל גְּזֵירַת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ וּלְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ וּתְשַׁוֵּי לִבָּךְ לְמַעֲלְנִי בֵּיתָא בְּכָל מְפַקְנֵי מַקְדְּשָׁא : (ו) וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְתֵימָר לְעַמָּא סַרְבָנָא לִדְבֵית יִשְּׂרָאֵל כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים סַגִּי לְכוֹן מִכָּל תּוְֹעַבַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל : (ז) בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: בְּאִיתִיּוּתְכוֹן בְּנֵי עַמָּמַיָּא רְשִׁיעֵי לִבָּא וַעֲרֵלֵי בִּשְּׂרָא לְמֶהֱוֵי בְּמַקְדְּשִׁי לְאַפְסָא יָת עֲזַרְתִּי בִּקְרִיבְכוֹן יָת קוּרְבַּנִי תְּרָב וָדָם נִכְסָת קוּדְשִׁין וְאִשְׁנִיאוּ יָת קַיְּימֵי עַל כָּל תּוֹעֲבַתְכוֹן :


 רש''י   בני נכר . שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והן ערלי לב : וערלי בשר . כהן שמתו אחיו מחמת מילה :

(ח) וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: וְלָא נְטַרְתּוּן מַטְרַת קוּדְשָׁי וּמַנִּיתּוּן לְנָטְרֵי מַטְרַת מֵימְרֵי בְּמִקְדָּשִׁי לְכוֹן :


 רש''י   ותשימון לשומרי משמרתי , במקדשי לכם . תשימון לכם לדעתכם במקדשי אנשים רוצחים שאינם ראויין להיות שומרי משמרתי :
 

כתובים - משלי - פרק יח

(טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת: לִבָּא דְמִתְבַּיֵן נִקְנֵא יְדִיעֲתָא וְאֻדְנָא דְחַכִּימֵי תִבְעֵי מַנְדְּעָא : (טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ: מוֹהַבְתֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא מְרַוְחָא לֵיהּ וּקְדָם רַבְרְבֵי מְקִימָא לֵיהּ :


 רש''י   מתן אדם ירחיב . כפשוטו , ומדרשו בנותני צדקה מדבר שמרחיב לו חלקו לע''ל וגם בחייו לפני גדולים ינחנו ואומרים עליו שהוא חשוב :

(יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ (יבא) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ: זַכַּי הֲוָה קַדְמָאָה בְדִינֵיהּ וַאֲתָא חַבְרֵיהּ וְנָצִיחַ לֵיהּ : (יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד: תִּגְרֵי מְבַטְלָא פִצְתָּא וּבֵינָת תַּקִיפֵי פָרְשָׁא :


 רש''י   ובין עצומים יפריד . אלו בעלי דינין כמו ( ישעיה מ''ג ) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין , ע''ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו ( שם לג ) :

(יט) אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז (ומדונים) וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן: אֲחָא דְמִתְעַוַי מִן אֲחוּי הֵיךְ קִרְיְתָא עֲשִׁנְתָּא וְאַחֲרָא הֵיךְ סוֹכָרָא דְחוּסְנָא :


 רש''י   אח נפשע מקרית עוז . יש אח נפשע מאחיו ומאבד במרדו קרית עוז כגון לוט באברהם עשו ביעקב : ומדינים כבריח ארמון . ומריב' שביניהם מפרידתם לעולם כבריח זה שנועלים בו שערי ארמון שלא יכנסו בו :
 

משנה מנחות פרק ו

א. אֵלוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשִׁירֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן:

 ברטנורה  (א) אלו מנחות נקמצות. מנחת סולת נקמצת עיסה. ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא. ובאינך כתיב אזכרה. ואזכרה היינו קומץ: מנחת גוים או נשים. שהתנדבו אחת מאלו: מנחת העומר. אזכרה כתיב בה: מנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה: מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אע''ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (שם ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה, מכל מקום בעיא קמיצה: והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת, ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. ואין הלכה כתנא קמא:

ב. מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ:

 ברטנורה  (ב) בזה יפה כח המזבח. לא הוה צריך למתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האשים על האש והוא נשרף וכלה ואין כח מזבח יפה בזה, קא משמע לן דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד כדי שיהיה כח המזבח יפה: ובזה יפה כח הכהנים. לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותן, קמשמע לן דבזה יפה כח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה:

ג. כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּכֶלִי, טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שָׁמֶן, יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכֶּלִי קדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סֹלֶת. הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, וְהָרְקִיקִים מְשׁוּחִין. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן, כְּמִין כִי. וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

 ברטנורה  (ג) הנעשות בכלי. כגון מנחת מרחשת ומחבת שהן נעשות בכלי: טעונות שלש מתנות שמן. למעוטי מנחת מאפה תנור שאינה טעונה יציקה: ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. תחלה נותן שמן בכלי שרת ונותן סולת עליו, דכתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב) סולת בשמן תעשה, כלומר תנתן, אלמא דטעונה מתן שמן קודם לעשייתה, ובמנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן בכלי תחלה, ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בה יציקה ובלילה, וגמרינן הך מהך, נאמר קרבנך במרחשת, ונאמר קרבנך במחבת. וכיצד הוא עושה, נותן שמן תחלה בכלי שרת, ונותן עליו את הסולת, [וחוזר] ונותן עליה שמן ובוללן, הרי מתן שמן בכלי ובלילה, ולשה במים, ואופה בתנור, ופותתה, ויוצק עליה שמן אחר פתיתה. וזו היא יציקה, הרי שלשתן, וקומץ, ומקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים: והחלות בוללן דברי רבי. השתא מיירי במנחת מאפה תנור שהיא באה חלות או רקיקים, וכתיב בה (שם) סולת חלות מצות בלולות בשמן. רבי סבר חלות בלולות כתיב, שבוללן כשהן חלות. ורבנן סברי סולת בלולה כתיב, מלמד שנבללת כשהיא סולת. והלכה כחכמים: החלות טעונות בלילה והרקיקים משוחים. דכתיב חלות בלולות, ולא רקיקים בלולים. רקיקים משוחים, ולא חלות משוחות: כיצד מושחן כמין כי. יונית. שהיא כמין ט' שלנו כהפרש גודל [של שמאל] מן האצבע [כזה]:

ד. כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בַּכֶּלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכֻלָּן כַּזֵּיתִים:

 ברטנורה  (ד) כל המנחות הנעשות בכלי. הכא לאו למעוטי מנחת מאפה תנור אתא, דכתיב (שם ב) פתות אותה פתים וגו' מנחה, לרבות כל המנחות לפתיתה. אלא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה: כופל אחת לשתים. דכתיב פתות אותה פתים, פתות היינו שנים, דכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, פתים מרבינן שתהא חתיכה לשתי חתיכות דהיינו ארבעה. יכול יעשנה פירורים, תלמוד לומר אותה פתים, ולא פתיתיה לפתיתים. וכולן פתיתין כזיתים דסיפא דמתניתין לאו ר' שמעון קאמר ליה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתים כזיתים, כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה: מכפלה. לא היה מכפלה לארבעה, אלא לשנים. דלא כתיב בה אלא מנחת פתים, ולא פתות: ר' שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כר' שמעון:

ה. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף) בַּבָּצֵק. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה, וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עָשֶר:

 ברטנורה  (ה) שיפה. שמשפשף החטה בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר קליפתה: בעיטה. שבועט בעובי אגרופו או בעובי פס ידו. והיה שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלש, וחוזר ועושה כסדר הזה עד שגומר חמש מאות בעיטות לשלש מאות שיפות: הכי גרסינן: ר' יוסי אומר בבצק. כלומר, שיפה ובעיטה בבצק ולא בחטין. ואין הלכה כר' יהודה: עשר עשר חלות. ומנחת סולת נמי אע''ג דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי י' חלות היא באה: לחם הפנים. בהדיא כתיב בה י''ב חלות: וחביתי כהן גדול. נאמר בלחם הפנים חק עולם, ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם, מה להלן שתים עשרה חלות, אף כאן שתים עשרה חלות, ומקריבין מהן שש חלות בבוקר ושש חלות בערב: חוץ מחלות תודה שהן באות עשר. כדבעינן למימר טעמא לקמן באידך פרקין. ואין הלכה כרבי מאיר:

ו. הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין:

 ברטנורה  (ו) העומר היה בא עשרון משלש סאין. מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנים אותו, ומניפין אותו בנפה שלש עשרה פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה. וטעמא דבעי עשרון של עומר שלש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלש סאין: שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין. כיון דמחטים קאתו, אע''ג דמתבואה חדשה אתיין דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא, אפילו הכי שני עשרונים מובחרים אתו משלש סאים: לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים. דהכי כתיב (ויקרא כד) שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת: מעשרים וארבע סאים. כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה:

ז. הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, (עַד) שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ:

 ברטנורה  (ז) היה מנופה בשלש עשרה נפה. זו למעלה מזו. וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין, או שהביאו משתי סאין, לא פסל: ר' שמעון אומר לא היה לה קצבה. אפילו לכתחלה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כר''ש:
 

גמרא מנחות דף ס''ח ע''א

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרֵי תַּרְוַוְיהוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים עוֹמֶר מַתִּיר. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּים הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר מָאי טַעְמָא תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבֵי כְּתִיב (ויקרא כ''ג) עַד הֲביאֲכֶם. וּכְתִיב (שם) עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הָא כֵיצַד. כַּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים כַּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. רִבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לַקִּישׁ דְּאַמְרֵי תַרְוַויְיהוּ אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר. וְהָכְּתִיב (שם) עַד הֲבִיאֲכֶם. לְמִצְוָה. מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד. לְמִצְוָה. הָעוֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. לְמִצְוָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר מָאי טַעְמָא מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ וְיֹאמְרוּ אֶשְׁתַּקַּד מִי לֹא אָכַלְנוּ בְּהֵאִיר מִזְרָח הַשַׁתָּא נַמֵּי נִיכוֹל וְלֹא יַדְעֵי דְאֶשְׁתַּקַד לֹא הֲוָה עוֹמֶר. הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר וְהַשְׁתָּא דְאִיכָּא עוֹמֶר עוֹמֶר מַתִּיר וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ לְמִצְוָה מִשּׁוּם מִצְוָה לֵיקוֹם וְלִיגְזוֹר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּשִׁיטַת רִבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ. דְּאָמַר מִן הַתּוֹרָה אָסוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (שם) עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד עִצוּמוֹ שֶׁל יוֹם וְקָסָבַר עַד וְעַד בִּכְלַל. רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲכַלֵּי חָדָשׁ בְּאוּרְתָּא דְּשִׁיתְּסַר נָגְהֵי שִׁיבְסַר קָסַבְרֵי חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּרַבָּנָן וְלִסְפֵיקָא לֹא חַיְישִׁינַן. וְרַבָּנָן דְּבֵי רַב אַשֵּׁי אֲכַלֵּי בְצַפְרָא דְשִׁיבְסַר קָסַבְרֵי חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּאוֹרַיְיתָא. וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִדְּרַבָּנָן קָאָמַר וְכִי תִקֵּן לְיוֹם הֶנֶף וְלִסְפֵיקָא לֹא תִקֵּן. אָמַר רָבִינָא אָמְרָה לִי אֵם אֲבוּךְ לָא הֲוָה אַכִיל חָדָשׁ אֶלָא בְּאוּרְתָּא דְשִׁיבְסַר נָגְהֵי תְּמַנִּיסַר דְּסָבַר לָה כְּרִבִּי יְהוּדָה וְחַיִּישׁ לִסְפֵיקָא:

 רש''י  האיר המזרח. הנץ החמה של י''ו אבל לילו אסור: עד עצם היום. עד מראה היום וקסבר עד ולא עד בכלל: משקרב העומר. כל הנך קמייתא הש''ס משום פרכא לרבי יוחנן וריש לקיש: הותר חדש. אלמא בעומר תליא מלתא. ומשני: למצוה. מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר: והתנן. במתניתין: העומר מתיר חדש במדינה. לאכלו ושתי הלחם שבעצרת מתירין חדש במקדש להביא מנחות מן החדש אלמא בעומר תליא מלתא: והתנן משחרב וכו'. ואמרי מ''ט וכו': אמר רב נחמן ר''י בשיטת ר' יהודה אמרה. דאמר מן התורה הוא אסור לאחר חורבן ולאו משום גזירה שמא יבנה: עצם. עצומו של יום: קסבר חדש בחוצה לארץ דרבנן. ולספיקא שמא למחר יהיה ששה עשר לא חייש: רבנן דבי רב אשי. בעי לאמתוני עד שיאיר מזרח: בצפרא דשיבסר. דאי נמי שיתסר הוא הרי התיר האיר המזרח: דקסברי חדש בחוצה לארץ דאורייתא. הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלו מאורתא ובצפרא אכלי ליה ולא חיישינן לתקנת ריב''ז משום דגזירה דרבנן היא שמא יבנה וכו' וחשו רבנן למיגזר ביום הנף גופיה ולספיקא לא תקנו להמתין כל היום: וסבר לה כרבי יהודה. דאמר כל היום הנף אסור מן התורה וחדש בחוצה לארץ אסור דאורייתא הלכך חיש לספיקא להמתין כל היום:
 

זוהר תצוה דף קפ''ג ע''א

תְּרֵין נַהֲמֵי אַכְלוּ יִשְׂרָאֵל חַד כַּד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם אָכְלוּ מַצָה לֶחֶם עוֹנִי וְחַד בְּמַדְבְּרָא לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם (חַד בַּפֶּסַח וְחַד בַּשָּׁבוּעוֹת) דִּכְתִיב (שם ט''ז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְעַל דָא קָרְבָּנָא דְיוֹמָא דָּא נַהֲמָא אִיהוּ. וְעַל נָהֲמָא אִתְקְרִיבוּ כָּל שְׁאַר קָרְבְּנִין. דְּנַהֲמָא אִיהוּ עִיקָר דִּכְתִיב (ויקרא כ''ג) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעָה כְבָשִׂים וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם) מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וְגוֹמֵר דְּדָא אִיהוּ נַהֲמָא דְאַחְכִּימוּ בֵיהּ יִשְׂרָאֵל חָכְמְתָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא וְעָאלוּ בְאָרְחָאָה. הַשְׁתָּא אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא בַפֶּסַח נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִנָהֲמָא דְאִתְקְרֵי חָמֵץ כְּתִיב (שמות י''ג) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וּכְתִיב (שם י''ב) כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת מָאי טַעְמָא בְּגִין יְקָרָא דְהַהוּא נָהֲמָא דְאִתְקְרֵי מַצָה. הַשְׁתָּא דְזָכוּ יִשְׂרָאֵל לְנַהֲמָא עִלָּאָה יַתִּיר לָא יָאוּת הֲוָה לְאִתְבַטְּלָא חָמֵץ וְלָא יִתְחֲזֵי כְלָל. וַאֲמָאי קָרְבְּנָא דָא חָמֵץ הֲוָה דִּכְתִיב סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה וְתוּ דְּהַשְׁתָּא בְיוֹמָא דָא אִתְבְּטַל יֵצֶר הָרָע וְאוֹרַיְיתָא דְאִתְקְרֵי חֵירוּ אִשְׁתְּכַחַת אֶלָּא לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאי וְחָלַשׁ. יוֹמָא חָד הֲוָה תָאִיב לְמֵיכַל. אָמְרוּ יֵיכוּל בְּרֵיהּ דְּמַלְכָּא מֵיכְלָא דְאַסְוָותָא דָא וְעַד דְּיֵיכוּל לֵיהּ לָא יִשְׁתְּכַח מֵיכְלָא וּמְזוֹנָא אַחֲרָא בְּבֵיתָא עַבְדוּ הָכִי. כֵּיוַן דְּאָכַל הַהוּא אַסְוָותָא אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה יֵיכוּל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָאִיב וְלָא יָכִיל לְנַזְקָא לֵיהּ כָּךְ כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לָא הֲווֹ יַדְעֵי עִיקָרָא וְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִטְעֲמוּן יִשְׂרָאֵל אַסְוָותָא וְעַד דְּיֵיכְלוּן אַסְוָותָא דָא לָא יִתְחֲזֵי לְהוֹן מֵיכְלָא אַחֲרָא. כֵּיוַן דְּאָכְלוּ מַצָה דְאִיהִי אַסְוָותָא לְמֵיעַל וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה יִתְחֲזֵי לוֹן חֲמֵץ וְיֵיכְלוּן לֵיהּ דְּהָא לָא יָכִיל לְנַזְקָא לוֹן. וְכָל שֶׁכֵּן דִּבְיוֹמָא דְשָׁבוּעוֹת אִזְדְּמַן נָהֲמָא עִלָּאָה דְאִיהוּ אַסְוָותָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא מְקָרְבִין חָמֵץ לְאִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא וּמְקָרְבִין תְּרֵין נָהֲמִין אַחֲרָנִין כַּחֲדָא וְחָמֵץ אִתּוֹקְדָא בְנוּרָא דְמַדְבְּחָא וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה וּלְנַזְקָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּבְגִינֵי כָךְ יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין אִתְדְּבָקוּ בֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַסְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא בְּיוֹמָא דָא:

 תרגום הזוהר  שְׁנֵי מִינֵי לֶחֶם אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד, כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם אָכְלוּ מַצָה לֶחֶם עֹנִי שֶׁהוּא לֶחֶם מִן הַמַּלְכוּת. וְאֶחָד, בַּמִּדְבָּר, שֶׁאָכְלוּ לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. וְעַל כֵּן הַקָּרְבָּן שֶׁל יוֹם הַזֶּה שֶׁל חַג הַשָּׁבוּעוֹת, הוּא לֶחֶם, וְעַל הַלֶּחֶם נִקְרָב כָּל שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת, הַלֶּחֶם הוּא עִקָּר, שֶׁכָּתוּב, וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים וְגוֹ' מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וְגוֹ'. שֶׁזֶה הוּא לֶחֶם שֶׁהֱחְכִּימוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל הַתּוֹרָה, וּבָאוּ בִּדְרָכֶיהָ. עַתָּה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, בַּפֶּסַח יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַלֶּחֶם שֶׁנִּקְרָא חָמֵץ, שֶׁכָּתוּב, וְלֹא יֵרָאֶה לְךְ חָמֵץ. וְכָתוּב כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. מַהוּ הַטַּעַם יָצְאוּ מֵחָמֵץ, הוּא מִשּׁוּם הַכָּבוֹד שֶׁל לֶחֶם הַהוּא שֶׁנִּקְרָא מַצָה. וְשׁוֹאֵל, עַתָּה שֶׁזָּכוּ יִשְׂרָאֵל לְלֶחֶם עֶלְיוֹן יוֹתֵר, לְלֶחֶם דְּז''א, לֹא יָפֶה הָיָה שֶׁיִּתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה כְּלָל. וְלָמָּה קָרְבָּן זֶה שֶׁל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים הָיָה חָמֵץ, שֶׁכָּתוּב, סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה. עוֹד, הֲרֵי בַּיּוֹם הַזֶּה נִתְבַּטֵּל הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהוּא נִקְרָא חָמֵץ, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא חֵרוּת נִמְצֵאת וְלָמָּה הֵבִיאוּ חָמֵץ. אֶלָּא בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד, וְנֶחֱלָה, יוֹם אֶחָד הָיָה מִשְׁתּוֹקֵק לֶאֱכֹל. אָמְרוּ, יֹאכַל בְּנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ רְפוּאָה זוֹ וְטֶרֶם שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ לֹא יִמָּצֵא שׁוּם מַאֲכָל וּמָזוֹן אַחֵר בַּבַּיִת. עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁאָכַל הָרְפוּאָה הַהוּא אָמַר, מִכָּאן וָהָלְאָה יֹאכַל כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה, וְלֹא יוּכָל לְהַזִּיק לוֹ. כָּךְ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא הָיוּ יוֹדְעִים הָעִקָּר וְהַסּוֹד שֶׁל הָאֱמוּנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִטְעֲמוּ יִשְׂרָאֵל רְפוּאָה וְכָל עוֹד שֶׁיֹּאכְלוּ רְפוּאָה זוֹ לֹא יֵרָאֶה לָהֶם מַאֲכָל אַחֵר, דְּהַיְנוּ חָמֵץ כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ מַצָה, שֶׁהִיא רְפוּאָה לָבֹא וְלָדַעַת בְּסוֹד הָאֱמוּנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן וָהָלְאָה, רָאוּי לָהֶם חָמֵץ, וְיֹאכְלוּ אוֹתוֹ, כִּי אֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְהַזִּיק לָהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹם הַשָּׁבוּעוֹת, שֶׁנִּמְצָא לֶחֶם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא רְפוּאָה לְגַמְרֵי. וְעַל כֵּן מַקְרִיבִים חָמֵץ, שֶׁיִּשָּׂרֵף עַל הַמִּזְבֵּחַ, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמַּקְרִיבִים עַל הַמִּזְבֵּחַ, וּמַקְרִיבִים שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֲחֵרִים, עַל יְדֵי תְּנוּפָה עִמָּהֶם יַחַד, וְהֶחָמֵץ שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרַע נִשְׂרָף בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, עַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלֹט וּלְהַזִּיק לְיִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם זֶה יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מִתְדַבְּקִים בּוֹ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הַזֶּה בִּרְפוּאָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הל' ק''ש פרק ג'

א. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק כַּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ נָכְרִי אוֹ קָטָן לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן וַאֲפִלּוּ מְחִיצָה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת שֶׁהוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ וְאִם הָיָה מְגוּלֶה טֶפַח מְגוּפָהּ לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ: ב. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כַּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ. לֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרוּם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאַר גּוֹפוֹ עָרוּם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקְיבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרוּם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחוֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:
 

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

כְּתִיב (דברים כ''ח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְגוֹ'. כִּי הָעֲבוֹדָה אִם הוּא בְּעִצָבוֹן דּוֹמֶה לְעֶבֶד הָעוֹבֵד לְרַבּוֹ בְּפָנִים עֲצֵבוֹת וְזוֹעֲפוֹת. וּכְתִיב (משלי י') בִּרְכַּת ה' הִיא תַּעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ כִּי הָעִצָבוֹן הוּא נִמְשָׁךְ מִזּוּהֲמַת סמא''ל וְנָחָשׁ שֶׁהִטִּילוּ בְּאָדָם וְחַוָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאָדָם (בראשית ג') בְּעִצָבוֹן תֹּאכְלֶנָּה וּכְתִיב (שם) בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. וְעַל יְדֵי כֵּן הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיה מִסְתַּלְקִין מֵעָלָיו. וְהָרְאָיָה מִיַּעֲקֹב בְּחִיר שֶׁבְּאָבוֹת שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁפִּירֵשׁ יוֹסֵף מִמֶּנּוּ וּכְשֶׁשָׂמַח בִּבְשׂוֹרָתוֹ כְּתִיב (שם מ''ה) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקּדֶשׁ:
 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו: וְיָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דְעַל תַּרְתֵּין סִטְרוֹהִי תִּתֵּן עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וְתִתֵּן עַל כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי:


 רש''י   ואת שתי קצות. של שתי העבותות שני ראשיהם שלכל אחת: תתן על שתי המשבצות. הן הכתובות למעלה (פסוק יד) בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פרש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות [בראשי] החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי השרשרת הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית: ונתתה. המשבצות: על כתפות האפוד. אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפל, ובהן הוא תלוי, ועדין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כרסו, ואינה דבוקה לו יפה, לכך הצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך: אל מול פניו. של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים:

(כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה: וְתַעְבֵּד תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וּתְשַׁוִּי יָתְהוֹן עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵהּ דִי לְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא מִלְגָו:


 רש''י   על שני קצות החשן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל: על שפתו אשר אל עבר האפד ביתה. הרי לך שני סימנין האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן שלא יקבעם בעבר החשן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים שנאמר ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו הכהן ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כרסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו:

(כז) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מֶחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד: וְתַעְבֵּד תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל תַּרְתֵּין כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא מִלְרַע מִלְקֳבֵל אַפּוֹהִי לָקֳבֵל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָוֵי לְהֶמְיַן אֵפוֹדָא:


 רש''י   על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתפיו כנגד גרונו, ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה לתן בראשן השני, שהוא מחבר לאפוד, והוא שנאמר לעמת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעמת החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותן פתילין לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כרסו, ונמצא מישב על המעיל יפה: ממול פניו. בעבר החיצון:

(כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן (מטבעתו) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְיֶחְדוּן יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקְתֵהּ לְעִזְקְתָא דְאֵפוֹדָא בְּחוּטָא דִתְכֶלְתָּא לְמֶהֱוֵי עַל הֶמְיַן אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִלָוֵי אֵפוֹדָא:


 רש''י   וירכסו. לשון חבור, וכן (תהלים לא כא) מרכסי איש, חבורי חבלי רשעים, וכן (ישעיה מ ד) והרכסים לבקעה, הרים הסמוכים זה לזה שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך: להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד: ולא יזח. לשון נתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לברט:

(כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד: וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן דִינָא עַל לִבֵּהּ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא לְדוּכְרָנָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: (ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד: וְתִתֵּן בְּחשֶׁן דִינָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרֹן בְּמֵעֲלֵהּ קֳדָם יְיָ וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת דִינָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבֵּהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:


 רש''י   את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים: את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות. ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט:

 שלישי  (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְתַעְבֵּד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא גְמִיר תִּכְלָא:


 רש''י   את מעיל האפוד. שהאפוד נתון עליו לחגורה: כליל תכלת. כלו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:

(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וִיהֵי פוּם רֵישֵׁהּ כָּפִיל לְגַוֵּהּ תּוֹרָא יְהֵא מַקַף לְפוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר עוֹבַד מָחֵי כְּפוּם שִׂרְיָן יְהֵי לֵהּ לָא יִתְבְּזָע:


 רש''י   והיה פי ראשו. פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר: בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט: כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן: לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן (פסוק כח) ולא יזח החשן, וכן (שמות כה טו) לא יסורו ממנו. הנאמר בבדי הארון:

(לג) וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: וְתַעְבֵּד עַל שִׁיפוֹלוֹהִי רִמוֹנֵי תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עַל שִׁיפוֹלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְזַגִין דְדַהֲבָא בֵּינֵיהוֹן סְחוֹר סְחוֹר:


 רש''י   רמוני. עגולים וחלולים היו כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת: ופעמוני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם: בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל:

(לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: זַגָא דְדַהֲבָא וְרִמוֹנָא זַגָא דְדַהֲבָא וְרִמוֹנָא עַל שִׁיפוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר:


 רש''י   פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון. אצלו:

(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: וִיהֵי עַל אַהֲרֹן לְשַׁמָשָׁא וְיִשְׁתְּמַע קָלֵהּ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וּבְמִפְקֵהּ וְלָא יְמוּת:


 רש''י   ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחיב מיתה, הא אם יכנס מחסר אחד מן הבגדים הללו חיב מיתה בידי שמים:

(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהוָה: וְתַעְבֵּד צִיצָא דִדְהַב דְכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מִפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיָי:


 רש''י   ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן:

(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: וּתְשַׁוִי יָתֵהּ עַל חוּטָא דִתְכֶלְתָּא וִיהֵי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵל אַפֵּי מִצְנֶפְתָּא יְהֵי:


 רש''י   על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר (שמות לט לא) ויתנו עליו פתיל תכלת, ועוד כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר (פסוק לח) והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט א) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה לכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעיתו ששה בשלושה מקומות הללו, פתיל מלמעלה, אחד מבחוץ, ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקימו כל המקראות פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, והפתיל על המצנפת מלמעלה:

(לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָה: וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְאַהֲרֹן וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת עֲוָיַת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנַּת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא שלעון, נמצא מסלק העון מן הקדשים: את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (פסחים טז א) אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) לא ירצה, ואם עון נותר, הרי נאמר (ויקרא ז יח) לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן: והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפלו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה. ולדברי האומר (יומא ז ב) עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:

(לט) וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם: וּתְרַמֵץ כִּתּוּנָא בוּצָא וְתַעְבֵּד מִצְנֶפְתָּא דְבוּצָא וְהֶמְיָנָא תַּעְבֵּד עוֹבַד צַיָר:


 רש''י   ושבצת. עשה אותה משבצות משבצות, וכלה של שש:

(מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעְבֵּד כִּתּוּנִין וְתַעְבֵּד לְהוֹן הֶמְיָנִין וְכוֹבָעִין תַּעְבֵּד לְהוֹן לִיקָר וּלְתֻשְׁבְּחָן:


 רש''י   ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר כתנת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה (פסוק מב) :

(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי: וְתַלְבֵּש יָתְהוֹן יָת אַהֲרֹן אָחוּךְ וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ וּתְרַבֵּי יָתְהוֹן וּתְקָרֵב יָת קֻרְבָּנְהוֹן וּתְקַדֵשׁ יָתְהוֹן וִישַׁמְשׁוּן קֳדָמַי:


 רש''י   והלבשת אתם את אהרן. אותם האמורים באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט וציץ ומכנסים, הכתובים למטה בכלם: ואת בניו אתו. אותם הכתובים בהם: ומשחת אותם. את אהרן ואת בניו בשמן המשחה: ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ''ט בלעז [כפפה] , ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי''ר בלעז [להסמיך] והוא מלוי ידים:

(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: וְעִבֵד לְהוֹן מִכְנְסִין דְבוּץ לְכַסָאָה בְשַׂר עֶרְיְתָא מֵחַרְצָן וְעַד יַרְכָּן יְהוֹן:


 רש''י   ועשה להם. לאהרן ולבניו: מכנסי בד. הרי שמונה בגדים לכהן גדול, וארבעה לכהן הדיוט:

(מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וִיהוֹן עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּנוֹהִי בְּמֵעַלְהוֹן לְּמַשְׁכַּן זִמְנָא אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא וְלָא יְקַבְּלוּן חוֹבָא וִימוּתוּן קְיָם עָלָם לֵהּ וְלִבְנוֹהִי בַתְרוֹהִי:


 רש''י   והיו על אהרן. כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו: ועל בניו. האמורים בהם: בבאם אל אהל מועד. להיכל, וכן למשכן: ומתו. הא למדת, שהמשמש מחסר בגדים במיתה: חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזרה מיד ולדורות, לעכב בו:

 רביעי  כט (א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבֵּד לְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין:


 רש''י   לקח. כמו קח, ושתי גזרות הן, אחת של קיחה, ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד: פר אחד. לכפר על מעשה העגל שהוא פר:

(ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם: וּלְחֵם פַּטִיר וּגְרִיצִין פַּטִּירִין דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח סֻלְתָּא חִטִין תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:


 רש''י   ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו שלשה מינין רבוכה, וחלות ורקיקים לחם מצות, היא הקרויה למטה בענין (פסוק כג) חלת לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות: בלולת בשמן. כשהן קמח יוצק בהן שמן ובוללן: משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כי יונית, שהיא עשויה כנו''ן שלנו:

(ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם: וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל סַלָא חַד וּתְקָרֵב יָתְהוֹן בְּסַלָא וְיָת תּוֹרָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין:


 רש''י   והקרבת אתם. אל חצר המשכן ביום הקמתו:

(ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם: וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא:


 רש''י   ורחצת. זו טבילת כל הגוף:

(ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד: וְתִסַב יָת לְבוּשַׁיָא וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת כִּתּוּנָא וְיָת מְעִיל אֵפוֹדָא וְיָת אֵפוֹדָא וְיָת חוּשְׁנָא וְתַתְקֵן לֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא:


 רש''י   ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו:

(ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת: וּתְשַׁוִי מִצְנֶפְתָּא עַל רֵישֵׁהּ וְתִתֵּן יָת כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא עַל מִצְנֶפְתָּא:


 רש''י   נזר הקדש. זה הציץ: על המצנפת. כמו שפרשתי למעלה (שמות כח לז) על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:

(ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ: וְתִסַב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרִיק עַל רֵישֵׁהּ וּתְרַבֵּהּ יָתֵהּ:


 רש''י   ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כי יונית, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת: וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין: (ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו: וּתְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי וְתַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהֻנְתָּא לִקְיַם עָלָם וּתְקָרֵב קֻרְבָּנָא דְאַהֲרֹן וְקֻרְבָּנָא דִבְנוֹהִי:


 רש''י   והיתה להם. מלוי ידים זה לכהנת עולם: ומלאת. על ידי הדברים האלה: יד אהרן ויד בניו. במלוי ופקדת הכהונה:

(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר: וּתְקָרֵב יָת תּוֹרָא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא: (יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְתִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:


 רש''י   פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני הפתח:

(יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: וְתִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאֶצְבְּעָךְ וְיָת כָּל דְמָא תֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא:


 רש''י   על קרנות. למעלה בקרנות ממש: ואת כל הדם. שירי הדם: אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ:

(יג) וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה: וְתִסַב יָת כָּל תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חִצְרָא דִעַל כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא:


 רש''י   החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טייל''א : ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא שקורין איבדי''ש [סרעפת] : על הכבד. אף מן הכבד יטול עמה:

(יד) וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא: וְיָת בִּסְרָא דְתוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת אוּכְלֵהּ תּוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָאתָא הוּא:


 רש''י   תשרף באש. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:

(טו) וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: וְיָת דִכְרָא חַד תִּסַב וְיִסְמְכוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב יָת דְמֵהּ וְתִזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:


 רש''י   וזרקת. בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק: סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נב ב) שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אלך ואלך, נמצא הדם נתן בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:

(יז) וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ: וְיָת דִכְרָא תְּפַלֵג לְאֵבָרוֹהִי וּתְחַלִיל גַּוֵהּ וּכְרָעוֹהִי וְתִתֵּן עַל אֵבָרוֹהִי וְעַל רֵישֵׁהּ:


 רש''י   על נתחיו. עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים:

(יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא: וְתַסֵיק יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא:


 רש''י   ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: אשה. לשון אש, והיא הקטרת איברים שעל האש:

 חמישי (יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: וְתִסַב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב מִדְמֵהּ וְתִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן וְעַל רוּם אוּדְנָא דִבְנוֹהִי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וְתִזְרוֹק יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:


 רש''י   תנוך. הוא הסחוס האמצעי שבתוך האזן שקורין טנדרו''ם : בהן ידם. הגדל ובפרק האמצעי:

(כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: וְתִסַב מִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וּמִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדֵי עַל אַהֲרֹן וְעַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְיִתְקַדַשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ: (כב) וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא: וְתִסַב מִן דִכְרָא תַּרְבָּא וְאַלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּן כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵי דְכַר קֻרְבָּנָא הוּא:


 רש''י   החלב. זה חלב הדקים או הקיבה: והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג ט) שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה: ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד: כי איל מלאים הוא. שלמים, לשון שלמות שמשלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששמש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין:

(כג) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וַחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה: וּפִתָּא דִלְחֵם חַד וּגְרִצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד מִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ:


 רש''י   וככר לחם. מן החלות: וחלת לחם שמן. ממין הרבוכה: ורקיק. מן הרקיקין, אחד מעשרה שבכל מין ומין ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד:

(כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה: וּתְשַׁוֵי כֹלָא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן וְעַל יְדָא דִבְנוֹהִי וּתְרִים יָתְהוֹן אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן. הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן: תנופה. מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת רוחות רעות. תרומה מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו, ומעכבת טללים רעים:

(כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה: וְתִסַב יָתְהוֹן מִידֵיהוֹן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   על העולה. על האיל הראשון שהעלית עולה: לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו: אשה. לאש נתן: לה'. לשמו של מקום:

(כו) וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ לְמָנָה: וְתִסַב יָת חֶדְיָא מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא דִי לְאַהֲרֹן וּתְרִים יָתֵהּ אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לָחֳלָק: (כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו: וּתְקַדֵשׁ יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דִי אִתָּרַם וְדִי אִתַּפְרָשׁ מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא מִדִי לְאַהֲרֹן וּמִדִי לִבְנוֹהִי:


 רש''י   וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו' . קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול: תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטילי''ר בלעז : הורם. לשון מעלה ומוריד:

(כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהוָה: וִיהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי לִקְיַם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרָשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן: כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה:

(כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם: וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן יְהוֹן לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי לְדַכָּאָה בְהוֹן וּלְקָרָבָא בְהוֹן יָת קֻרְבָּנְהוֹן:


 רש''י   לבניו אחריו. למי שבא בגדלה אחריו: למשחה. להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה, (תהלים קה טו) אל תגעו במשיחי: ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהנה גדולה:

(ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ: שִׁבְעַת יוֹמִין יַלְבֵּשִׁנוּן כַּהֲנָא תְּחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי דִי יֵעוֹל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא:


 רש''י   שבעת ימים. רצופין: ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו תחתיו לכהנה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול: אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן לכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו: תחתיו מבניו. מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו: הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובד ממש, לפיכך נגון תביר נמשך לפניו:

(לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ: וְיָת דְכַר קֻרְבָּנַיָא תִּסָב וּתְבַשֵׁל יָת בִּסְרֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ:


 רש''י   במקום קדוש. בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

(לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְיֵכוּל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת בְּסַר דִכְרָא וְיָת לַחְמָא דִי בְסַלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:


 רש''י   פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן:

(לג) וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם: וְיֵכְלוּן יָתְהוֹן דִי יִתְכַּפַּר בְּהוֹן לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן וְחִלוֹנַי לָא יֵיכוּל אֲרֵי קוּדְשָׁא אִנוּן:


 רש''י   ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם: אשר כפר בהם. כל זרות ותיעוב: למלא את ידם. באיל ולחם הללו: לקדש אתם. שעל ידי המלאים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהנה: כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדש קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:

(לד) וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא: וְאִם יִשְׁתָּאַר מִבְּסַר קֻרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקִיד יָת דְאִשְׁתָּאַר בְּנוּרָא לָא יִתְאֲכֵל אֲרֵי קוּדְשָׁא הוּא: (לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם: וְתַעְבֵּד לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי כְּדֵין כְּכֹל דִי פַקֵּדִית יָתָךְ שִׁבְעַת יוֹמִין תְּקָרֵב קֻרְבָּנְהוֹן:


 רש''י   ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה: אתכה. כמו אותך: שבעת ימים תמלא וגו' . בענין הזה ובקרבנות הללו בכל יום:

(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: וְתוֹרָא דְחַטָאתָא תַּעְבֵּד לְיוֹמָא עַל כִּפּוּרַיָא וּתְדַכֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹהִי וּתְרַבֵּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ:


 רש''י   על הכפרים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב. ולפי שנאמר (פסוק לה) שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הצרך מקרא זה. ומדרש תורת כהנים אומר כפרת המזבח הצרך, שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח: וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי: ומשחת אתו. בשמן המשחה וכל המשיחות כמין כי יונית:

(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: שִׁבְעַת יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא כָּל דְיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדָשׁ:


 רש''י   והיה המזבח קדש. ומה היא קדשתו, כל הנגע במזבח יקדש, אפלו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד. מתוך שנאמר כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע ומקצה ונעבד והטרפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראוי, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן:

 שישי (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: וְדֵין דִי תַעְבֵּד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵין לְיוֹמָא תְּדִירָא: (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: יָת אִמְרָא חַד תַּעְבֵּד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא: (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִמְרָא חָד:


 רש''י   ועשרון סולת. עשירית האיפה, ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה: בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר, לפי שנאמר (לעיל כז כ) כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר (שמות כז כ) כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן: רבע ההין. שלשה לוגין: ונסך. לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (מח א) שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנקבים כמין שני חטמין דקים, נותן היין לתוכו והוא מקלח ויוצא דרך החוטם ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:

(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה: וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכַּהּ תַּעְבֵּד לַהּ לְאִתְקַּבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:


 רש''י   לריח ניחח. על המנחה נאמר, שמנחת נסכים כלה כליל, וסדר הקרבתן האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר (ויקרא כג לז) עולה ומנחה:

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: עֲלָתָא תְדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ דִאֱזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן לְמַלָלָא עִמָךְ תַּמָן:


 רש''י   תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתים: אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך שם אקבענו לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת, ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:

(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וֶאֱזַמֵן מֵימְרִי תַמָן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְקַדַשׁ בִּיקָרִי:


 רש''י   ונועדתי שמה. אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם: ונקדש. המשכן: בכבודי. שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא [במכבדי] , במכבדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי:

(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וֶאֱקַדֵשׁ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי אֱקַדֵשׁ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי: (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהּ: (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: וְיִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן:


 רש''י   לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם:

 שביעי  ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וְתַעְבֵד מַדְבְּחָא לְאַקְטָרָא עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא דְאָעֵי שִׁטִין תַּעְבֵּד יָתֵהּ:


 רש''י   מקטר קטרת. להעלות עליו קיטור עשן סמים:

(ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו: אַמְתָא אֻרְכֵּהּ וְאַמְתָא פְתָיֵהּ מְרַבַּע יְהֵי וְתַרְתֵּין אַמִין רוּמֵהּ מִנֵהּ קַרְנוֹהִי: (ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: וְתַחֲפֵי יָתֵהּ דְהַב דְכֵי יָת אִגָרֵהּ וְיָת כָּתְלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְיָת קַרְנוֹהִי וְתַעְבֵּד לֵהּ דֵיר דִדְהב סְחוֹר סְחוֹר:


 רש''י   את גגו. זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חניתן: זר זהב. סימן הוא לכתר כהנה:

(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה: וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִדְהַב תַּעְבֶּד לֵהּ מִלְרַע לְדֵירֵהּ עַל תַּרְתֵּין זִוְיָתֵהּ תַּעְבֵּד עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וִיהֵי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָא לְמִטַל יָתֵהּ בְּהוֹן:


 רש''י   צלעותיו. כאן הוא לשון זויות, כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו: והיה. מעשה הטבעות האלה: לבתים לבדים. לכל בית תהיה הטבעת לבד:

(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: וְתַעְבֵּד יָת אֲרִיחַיָא דְאָעֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא: (ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה: וְתִתֵּן יָתֵה קֳדָם פָּרֻכְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא לִקֳדָם כַּפֻּרְתָּא דִי עַל סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמֵן מֵימְרִי לָךְ תַּמָן:


 רש''י   לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, תלמוד לומר לפני הכפרת, מכון כנגד הארון מבחוץ:

(ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וְיַקְטַר עֲלוֹהִי אַהֲרֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין בִּצְפַר בִּצְפַר בְּאַתְקָנוּתֵהּ יָת בּוֹצִינַיָא יַסֵקִנַהּ:


 רש''י   בהיטיבו. לשון נקוי הבזכין של מנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר: הנרות. לוצי''ש בלעז [מנורות] וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה:

 מפטיר (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם: וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן יָת בּוֹצִינַיָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַסֵקִנַהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא תְדִירָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן:


 רש''י   ובהעלות. כשידליקם להעלות להבתן: יקטירנה. בכל יום פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים:

(ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: לָא תַסְקוּן עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין וַעֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְנִסְכָּא לָא תְנַסְכוּן עֲלוֹהִי:


 רש''י   לא תעלו עליו. על מזבח זה: קטרת זרה. שום קטורת של נדבה. כלן זרות לו חוץ מזו: ועולה ומנחה. ולא עולה ומנחה, עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של מין לחם:

(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה: וִיכַפֵר אַהֲרֹן עַל קַרְנוֹהִי חֲדָא בְּשַׁתָּא מִדְמָא חַטַאת כִּפּוּרַיָא חֲדָא בְשַׁתָּא יְכַפֵּר עֲלוֹהִי לְדָרֵיכוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ: פפפ:


 רש''י   וכפר אהרן. מתן דמים: אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות (ויקרא טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו: חטאת הכפורים. הם פר ושעיר של יום הכפורים המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו: קדש קדשים. המזבח מקדש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

משנה פרה פרק י

א. כָּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא מִדְרָס, מַדָּף לְחַטָּאת, בֵּין טָמֵא בֵּין טָהוֹר. וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בוֹ. כָּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, בֵּין טָמֵא בֵּין טָהוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ מַדָּף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מַדָּף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא, מַדָּף. וְהַטָּהוֹר, אֵינוֹ מַדָּף:

 ברטנורה  (א) כל הראוי לטמא מדרס. כגון כלים המיוחדים למשכב ומושב ומרכב: מדף לחטאת. אם הטהור למי חטאת הסיטן, אפילו הן טהורין לתרומה נטמא המסיטם כאילו הן טמאים מדרס. וחומרא בעלמא היא כדאמרינן (בחגיגה דף יח) בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. וקרי ליה מדף, לפי שהוא חומרא דרבנן בעלמא. לשון קול עלה נדף (ויקרא כז): ואדם כיוצא בהן. שאם הטהור לחטאת הסיט אדם הטהור לתרומה, נטמא לחטאת, שהטהורים לתרומה נחשבים כזבים לגבי חטאת: וכל הראוי ליטמא טמא מת. כגון כלים דלאו בני מדרס: ר' אליעזר אומר אינו מדף. ואם מסיטן לא נטמא לחטאת: ר' יהושע אומר מדף. אם הסיט אפילו הטהורים, נטמא לחטאת. ורבנן פליגי ומחלקים בין טמאים לטהורים. ושלש מחלוקות בדבר. והלכה כחכמים:

ב. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּמַדָּף, טָמֵא. לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּמַדָּף, טָמֵא. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּאֳכָלִים וּמַשְׁקִים, בְּיָדוֹ, טָמֵא. וּבְרַגְלוֹ, טָהוֹר. הֱסִיטָן בְּיָדוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

 ברטנורה  (ב) שנגע במדף טמא. עליונו של זב קרוי מדף, שאם היו על גבי הזב עשר מכסאות זו על גבי זו כולן טמאין מדף אפילו העליונה שלא נגע בה הזב. כשם שעשר מצעות זו על גבי זו ושכב הזב בעליונה כולן טמאות דאורייתא משום משכב ואע''פ שלא נגע בתחתונות, כך המכסאות העליונות שעל גבי הזב טמאים דרבנן משום מדף ואע''פ שלא נגע בהן. ואיכא בין משכב למדף, שהמשכב נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים, והמדף אינו אלא ולד הטומאה לטמא אוכלים ומשקים, אלא משום חומרא דחטאת אדם וכלים שנגעו במדף טמאים לחטאת: לגין של חטאת. כלי שטף הוא ורוצה להכניס בו מי חטאת: שנגע במדף טמא. וצריך טבילה: שנגע באוכלין ומשקין. ואפילו שהן טהורין לתרומה ולקודש: בידו טמא. כדין אוכלין ומשקין טמאים שהן מטמאין את הידים, שהטהור לתרומה ולקודש פוסל בחטאת, ועוד יש חומרא יתירה גבי חטאת דנטמא [ידיו נטמא] גופו, והלכך כשנגע בידו באוכלים ומשקין טמא: ר' יהושע מטמא. דגזר היסט אטו נגיעה. ואין הלכה כר' יהושע:

ג. קָלָל שֶׁל חַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּשֶׁרֶץ, טָהוֹר. נְתָנוֹ עַל גַּבָּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. נָגַע בְּאֳכָלִים וּמַשְׁקִין וּבְכִתְבֵי הַקּדֶשׁ, טָהוֹר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים:

 ברטנורה  (ג) קלל של חטאת. כלי חרס שיש בו אפר הפרה. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כד) וקולתה על כתפה: שנגע בשרץ טהור. דאין כלי חרס מיטמא מגבו: נתנו על גביו. שנתן הקלל על גבי השרץ: וחכמים מטמאין. משום דמונח במקום טמא, והתורה אמרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. ור' אליעזר סבר הואיל והכלי שהאפר בתוכו טהור הוא, שפיר קרינן ביה במקום טהור. ואין הלכה כר' אליעזר: ר' יוסי מטהר. במונח על גבי אוכלים ומשקים וכתבי הקודש, כיון דמקומו טהור מאב הטומאה: וחכמים מטמאים. דטהור מכל טומאה בעינן. וכתבי הקודש רבנן גזרו בהו שיהיו מטמאין את הידים. והלכה כחכמים:

ד. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּתַנּוּר, בְּיָדוֹ, טָמֵא. וּבְרַגְלוֹ, טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי תַנּוּר וּפָשַׁט יָדוֹ חוּץ לַתַּנּוּר וְהַלָּגִין בְּתוֹכוֹ, וְכֵן הָאֵסֶל שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר וּבוֹ שְׁנֵי קְלָלוֹת, אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:

 ברטנורה  (ד) שנגע בתנור. ואפילו הוא טהור לקודש, אם נגע בו הטהור לחטאת: טמא. וצריך טבילה לחטאת, שהטהור לקודש פוסל בחטאת. ודוקא שנגע בידו דנטמאו ידיו ונטמא גופו, אבל ברגלו טהור, דבידו עבוד מעלה, ברגלו לא עבוד מעלה, דומיא דאוכלין ומשקין דלעיל: והלגין בתוכו. כלי שהכניס בו מי חטאת נתון בתוך ידו: וכן האסל. מוט שנותנים שני כדין בשני ראשיו: ובו שני קללות. שני כלים שהאפר נתון בהם, שקלל אחד קשור בראש המוט האחד, וקלל אחד קשור בראשו השני, והשתא האדם והאסל על גבי תנור, והלגין והקלל שבהן המים והאפר חוץ לתנור: ר' עקיבא מטהר. שאין הכלי שבו האפר עומד על גבי התנור, ובמקום טהור הוא: וחכמים מטמאין. הואיל ואדם הנושאו עומד על גבי תנור, חשבינן לכלי כאילו הוא עומד על גבי התנור ובמקום טמא הוא מונח. ואין הלכה כר' עקיבא:

ה. הָיָה עוֹמֵד חוּץ לַתַּנּוּר וּפָשַׁט יָדָיו לַחַלּוֹן וְנָטַל אֶת הַלָּגִין וְהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַתַּנּוּר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אֲבָל עוֹמֵד הוּא הַטָּהוֹר לְחַטָּאת עַל גַּבֵּי תַנּוּר וּבְיָדוֹ כְּלִי רֵיקָן הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, וּבְמַיִם שֶׁאֵין מְקֻדָּשִׁין:

 ברטנורה  (ה) היה עומד חוץ לתנור. שהתנור מפסיק בינו לכותל, וחלון בכותל ובו הלגין של מי חטאת: והעבירו על פי התנור. שכל תנוריהן פיהן למעלה: ר' עקיבא מטמא. דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ובשעה שהעבירו על פי התנור הרי הוא כאילו הניחו בתוכו ונטמא: וחכמים מטהרין. סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. והלכה כחכמים: ובידו כלי ריקם. דלא בעינן והניח במקום טהור אלא באפר הפרה ובמים המקודשין על ידי האפר:

ו. לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנָּגַע בְּשֶׁל קדֶשׁ וְשֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁל חַטָּאת, טָמֵא. וְשֶׁל קדֶשׁ וְשֶׁל תְּרוּמָה, טְהוֹרִין. שְׁנֵיהֶן בִּשְׁתֵּי יָדָיו, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים. שְׁנֵיהֶם בִּשְׁנֵי נְיָרוֹת, שְׁנֵיהֶם טְהוֹרִים. שֶׁל חַטָּאת בַּנְּיָר וְשֶׁל תְּרוּמָה בְּיָדוֹ, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. שֶׁל תְּרוּמָה בַּנְּיָר וְשֶׁל חַטָּאת בְּיָדוֹ, שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שֶׁל חַטָּאת, טָמֵא. הָיוּ נְתוּנִין עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ וְנָגַע בָּהֶם, שֶׁל חַטָּאת, טָמֵא. שֶׁל קדֶשׁ וְשֶׁל תְּרוּמָה, טְהוֹרִים. הֱסִיטָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

 ברטנורה  (ו) של חטאת טמא. דקודש ותרומה, טמאים הן אצל חטאת: שניהן בשתי ידיו. שנושא של חטאת בידו אחת ושל קודש או של תרומה בידו האחרת: שניהן טמאים. של חטאת משום דנגע בשל תרומה בידו ונטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא מי חטאת ושל תרומה טמא משום נושא מי חטאת: בשני ניירות. ואע''פ שהאדם טמא משום נושא מי חטאת, מכל מקום התרומה טהורה דהא מפסיק נייר ואינו נוגע בתרומה בידו: של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהן טמאים. דכי נגע בידו בשל תרומה נטמא לחטאת. ונייר דבשל חטאת אינו חולץ, דאין מונין ראשון ושני לחטאת, ונטמא של חטאת, והאדם טמא משום נושא מי חטאת וטימא את של תרומה שנגע בו בידו. אבל של תרומה בנייר, חוצץ בו הנייר, ואע''ג דנגע בשל חטאת בידו, שניהם טהורים, דאע''פ שהוא טמא משום נושא מי חטאת, מכל מקום אין מי חטאת חוזרים ומיטמאים בטומאה הבאה לאדם מחמת עצמן: ר' יהושע אומר של חטאת טמא. ר' יהושע לטעמיה דאמר בתוספתא טהור לחטאת שהסיט את המפתח שהוא טהור לתרומה, טמא, שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא, והכא נמי אפילו בשני ניירות טמא, דמה שהוא נושא את התרומה אע''פ שאינו נוגע בה הוי מדף לחטאת. ואין הלכה כר' יהושע: היו נתונים על גבי הארץ ונגע בהם. שנתן ידו אחת על של חטאת וידו אחת על של קודש או של תרומה: של חטאת טמא. דנטמא האדם בלגין של תרומה ויטמא את של חטאת: ושל קודש ושל תרומה טהורים. שהרי האדם טהור לקודש ולתרומה, דלא נגע במי חטאת אלא בלגין: הסיטן, ר' יהושע מטמא. לטעמיה דאמר טהור לחטאת שהסיט את המפתח שהוא טהור לתרומה טמא. ולית הלכתא כוותיה:
 

גמרא נדה דף י''ז ע''א

נוֹהֲגִין טֻמְאָה וְטָהֳרָה בִּשְׁלָגִין. תְּנַן הָתָם שֶׁלֶג אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה חִשַּׁב עָלָיו לַאֲכִילָה אֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אוֹכְלִין לְמַשְׁקֶה מְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ נִטְהַר מִקְצָתוֹ נִטְהַר כֻּלּוֹ. הָא גוּפָא קַשְׁיָא אֲמַרְתְּ נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ וְהָדַר תָּנֵי נִטְהַר מִקְצָתוֹ נִטְהַר כֻּלּוֹ לְמֵימְרָא דְנִטְמָא כֻּלּוֹ. אָמַר אַבַּיֵי כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל אֲוֵיר תַּנּוּר דְּהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלֵי חֶרֶס אֲפִלּוּ מָלֵא חַרְדָּל:

 רש''י  חישב עליו וכו' דקרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל: לא נטמא כולו. דאינו חיבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה: נטהר מקצתו. כגון חישב עליו למשקה ונטמא טומאת משקין סלקא ליה השקה במקוה כשאר מים ולא משום טבילה דאין אוכל ומשקה נטהרין במקוה דלא כתיב טבילה אלא באדם וכלים אבל יין ולא שום משקה אין להם טהרה אלא מים ומשום זריעה דכי משיק להו הו''ל חיבור מים שבכלי עם מי המקוה ובטילו להו גבייהו כדתנן שתולי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא אלמא מטהרה להו זריעה ומים במים זו היא זריעתן: נטהר מקצתו. שלא נגעו המים אלא בפי הכלי: נטהר כולו. ומדקתני נטהר כולו מכלל דטמא כולו והיכי משכחת לה דנגע טומאה בכולו: שהעבירו. לשלג: על אויר תנור. ושרץ בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס: והתורה העידה. כל אשר בתוכו יטמא: ואפי' מלא חרדל. שאין נוגע בתנור אלא גרגרין שאצל הדפנות ואפ''ה כולו טמא מן האויר:
 

זוהר יתרו דף פ''ט ע''א

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הָכִי הוּא וַדָּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וּכְתִיב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. תָּאנָא בְּהָאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכָל סְתִימִין. וְרוּחָא חָדָא מֵעִנּוּגָא דְהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִתְפַּשְּׁטָא (נ''א הַהוּא מִתְפּשַׁט) בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין וְסַלְקָא וְנַחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין לְכֻלְּהוּ נְטִירֵי אוֹרַיְיתָא וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין כָּל דִּינִין וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה י''ד) בְּיוֹם הָנִיחַ יְיָ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה בְּגִינֵי כַךְ שָׁקִיל שַׁבַּתָּא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא וְכָל דְּנָטִיר שַׁבַּתָּא כְּאִילוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא. וּכְתִיב (ישעיה ל''ו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׂמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְֹשׂמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע אִשְׁתְּמַע דְּמָאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּמָאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כֹלָּא:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֵּן הוּא וַדַּאי, וְעַל כֵּן כָּתוּב, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וְכָתוּב, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וְכָתוּב, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. לָמַדְנוּ, בַּיּוֹם הַהוּא, שֶׁל שַׁבָּת, כָּל נִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים מִתְעַדְּנִים בְּתַעֲנוּגֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם מִכָּל סְתוּמִים, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר. וְרוּחַ אֶחָד מֵעֹנֶג עַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַהוּא, מִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, וּמִתְפַּשֵּׁט לְכָל בָּנִים הַקְּדוֹשִׁים, לְכָל שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה, וְנָחִים בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה וְנִשְׁכָּחִים מִכֻּלָּם, כָּל רֹגֶז, כָּל הַדִּינִים וְכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךְ מֵעָצְבְּךְ וּמִרָגְזֶךְ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. מִשּׁוּם זֶה שְׁקוּלָה שַׁבָּת כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה, וְכָל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכָתוּב, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחֲלְּלוֹ וְשׁוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. נִשְׁמָע, שֶׁמִּי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
 

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ז'

א. פּוֹסֵק אָדָם עִם הַנָּכְרִי עַל הַמְּלָאכָה וְקוֹצֵץ דָּמִים וְהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֻתָּר. וְכֵן הַשׂוֹכֵר אֶת הַנָּכְרִי לְיָמִים הַרְבֵּה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁשָׂכַר הַנָּכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתוֹב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרוֹג לוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת וּמֻתָּר כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרוֹג לוֹ בֶּגֶד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְהוּא שֶׁלֹּא יַחְשׁוֹב עִמּוֹ יוֹם יוֹם: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּצִנְעָה שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכֹּל שֶׁזּוּ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפוּרְסֶמֶת אָסוּר שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַנָּכְרִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָצַץ וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת:
 

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין שְׁכִינָה וְאֵין נְבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וכו'. וְכֵן מָצִינוּ בֶּאֱלִישָׁע וּבִבְנֵי הַנְּבִיאִים דִּכְתִיב (מלכים ב. ג') וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵן וגו' וּכְתִיב (שמואל א, י') וְלִפְנֵיהֶם תּוֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים וגו'. וַאֲפִלּוּ בְּכָל עֲבוֹדַת מִצְוָה וּתְפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַבַּיֵי דַּהֲוָה בָּדַח טוּבָא וְאָמַר תְּפִלִּין קָא מְנַחְנָא וְכֵן רַב בְּרוֹנָא מִשּׁוּם דְּסָמַךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה לֹא פָּסַק חוּכָא מִפּוּמֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא. לָכֵן יְעוֹרֵר הָאָדָם שִׂמְחָה בְּלִבּוֹ כִּי זָכָה לִהְיוֹת מֵעַבְדֵי ה' וְזָכָה לְתוֹרַת אֱמֶת וּמַה יֵשׁ שִׂמְחָה בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִזֶּה לְהַכִּיר אֶחָד מֵרִבּוֹא רִבְבוֹת חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁבְּרָאוֹ לִכְבוֹדוֹ וְגָבַר עָלָיו חַסְדּוֹ תָּדִיר וּבְצֵל כְּנָפָיו יֶחֱסָה: