יום ראשון יום שני יום שלישי יום רביעי יום חמישי ליל שישי יום שישי
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ:
רש''י וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה: ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן לפרע, כשהוא אמור אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב) וחללת את שם אלהיך אני ה', וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון (ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן לתן שכר:
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְאִתְגְלֵיתִי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָי וּשְׁמִי יְיָ לָא הוֹדָעִית לְהוֹן:
רש''י וארא. אל האבות: באל שדי. הבטחתים הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי: ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קימתי:
(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְאַף אֲקֵימִית יָת קְיָמִי עִמְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתְהוֹן דְאִתּוֹתָבוּ בָהּ:
רש''י וגם הקמתי את בריתי וגו' . וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני אל שדי וגו' , (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ליצחק (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא. יב) אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו' , הרי שנדרתי להם ולא קימתי:
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: וְאַף קֳדָמַי שְׁמִיעַ יָת קְבֵילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי מִצְרָאֵי מַפְלְחִין בְּהוֹן וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי:
רש''י וגם אני. כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר. אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי:
(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: בְּכֵן אֱמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ וְאַפֵּיק יָתְכוֹן מִגוֹ דְחוֹק פָּלְחַן מִצְרָאֵי וֶאֱשֵׁיזֵב יָתְכוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן וְאֶפְרוֹק יָתְכוֹן בִּדְרָעָה מְרָמָא וּבְדִינִין רַבְרְבִין:
רש''י לכן. על פי אותה השבועה: אמר לבני ישראל אני ה'. הנאמן בהבטחתי: והוצאתי אתכם. כי כן הבטחתיו (שם שם) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול: סבלת מצרים. טורח משא מצרים:
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וֶאֱקָרֵיב יָתְכוֹן קדָמַי לְעַמָא וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפֵּיק יָתְכוֹן מִגוֹ דְחוֹק פָּלְחַן מִצְרָיִם:
(כה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים כַּד אִכְנִישׁ יָת בֵּית יִשְּׂרָאֵל מִבֵּינֵי עַמָּמַיָּא דְּאִתְבַּדָּרוּ לְתַמָּן וְאִתְקַדַּשׁ בְּהוֹן לְעֵינֵיֵ עַמָּמַיָּא וִיתוּבוּן עַל אַרְעָהוֹן דְּיַהֲבִית לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב :
רש''י לעבדי ליעקב . כמו שנתנה ליעקב נחלה בלא מצרי' ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ( בראשית כח ) :
(כו) וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: וִיתוּבוּן עֲלַהּ לְרוּחְצָן וְיִבְנוּן בָּתִּין וְיִצְבוּן כָּרְמִין וְיָתְבוּן לְרוּחֲצָן כַּד אַעֲבִיד פּוּרְעֲנוּת דִּינִין מִכָּל דְּבָזְזִין יָתְהוֹן מִסָּחֳרָנֵיהוֹן וְיָדְעוּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָהוֹן : כט (א) בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: בְּשַׁתָּא עֲשִּׂירִיתָא בַּעֲשִּׂירָאָה בִּתְרֵי עֲסַר לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר :
רש''י בשנה העשירית . בעשירי בשנים עשר לחדש היה דבר ה' אלי לאמר :
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: בַּר אָדָם קַבִּיל נְבוּאָה עַל פַּרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם וְאִתְנַבֵּי עֲלוֹהִי וְעַל מִצְרָאֵי כֻּלְּהוֹן : (ג) דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: אִתְנַבֵּי וְתֵימָר כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא שְׁלָח רוּגְזֵי עֲלָךְ פַּרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם דְּאַתְּ דָּמֵי לְתַנִּינָא רַבָּא דִּי שָׁרֵי בְּגוֹ נַהַרְוָותֵיִהּ דִּי אֲמַר דִּילִי מַלְכוּתָא וַאֲנָא כְּבִישִׁית :
רש''י התנים הגדול . לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה על ידי יאורי נילוס הוא לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור : לי יאורי . איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי : ואני עשיתני . בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי :
(ד) וְנָתַתִּי (חחיים) חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: וְאֶתֵּן שִׁירִין בְּלִיסָתָךְ וְאֶקְטוֹל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עִם גַּבְרָךְ וַאֲבְטָלִינָךְ מִמַּלְכוּתָךְ וְיָת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עִם גַּבְרָךְ יִתְקְּטָלוּן :
רש''י חחים . כמין טבעות ברזל איינ''ש בלע''ז : דגת יאוריך בקשקשתיך . אינטישאיקראטי''ש בלע''ז כלומר אתן בלב כל גבוריך לצאת עמך למלחמה ויפלו כולם :
(כ) מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה: רַמָּיוּתָא בְּלִבְּהוֹן דְּחַשְׁלִין בִּשְׁתָּא וּלְאִלֵין דְּיָעֲצִין שְׁלָמָא חֶדְוְתָא תֶהֱוֵי :
רש''י מרמה בלב חרשי רע . ומתוך שה' טרודים במחשבות של תרמית אין להם שמחה וליועצי שלום שמחה :
(כא) לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע: לָא שַׁפִּיר לְצַדִּיקָא כָּל מִדָּעַם דְּעָאתָא וְרַשִׁיעֵי מַלְיָן בִּישְׁתָּא :
רש''י לא יאונה לצדיק . לא יארע לא תזדמן לו עבירה בלי דעת :
(כב) תּוֹעֲבַת יְהוָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ: מְרַחֲקָתֵיהּ דֶּאֱלָהָא סִפְוָתֵיהּ דְשִׁקְרָא וּבְאִלֵין דְּעָבְדִין הֵימָנוּתָא מִתְרְעֵי : (כג) אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת: בַּר נָשׁ עֲרִימָא מְכַסֶּה יְדִיעֲתָא וְלִבְּהוֹן דְּסַכְלֵי סָנֵי יְדִיעֲתָא :
רש''י אדם ערום כוסה דעת . אפילו בחכמתו הוא צנוע וכל שכן לדברי שטות הוא מכסה . אבל ולב כסילים יקרא אולת . מכריז אולת בקול רם :
(כד) יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס: אַיְדָא דְתַקִּיפֵי תִשְׁלַט וְרַמָּאֵי יְהוֹן לְמִיסָא :
רש''י יד חרוצים . ישרים : תמשול . תעשיר :
(כה) דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה: מִלְּתָא דְחִילְתָּא בְּלִבֵּיהּ דְּגַבְרָא מְדַחֲלָא וּמִלַיָא טָבַיָא מְחַדְיָן לֵיהּ :
רש''י דאגה בלב איש ישחנה . ישיחנה מדעתו : ודבר טוב ישמחנה . יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה , ולדברי האומר ישיחנה לאחרים כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה :
א. גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה:
ברטנורה (א) גדיש שלא לוקט תחתיו. מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד, בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט: כל הנוגעות בארץ לעניים. דקנסוהו רבנן לפי שהגדיש על גב הלקט, אפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים, הוי כל הנוגע מן החטים בארץ לעניים: הרוח שפזרה את העמרים. על גבי הלקט: כדי נפילה. כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה שהם ארבעה קבין לכור זרע והכור הוא שלשים סאין ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות, קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין וכך יתן לעניים:
ב. שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ:
ברטנורה (ב) שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה, אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית. שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו (דברים כד): מעשר שבולת אחת ונותן לו. לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות, ואף על פי שעדיין לא נתמרח, חל שם מעשר עליו כמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שחל עליו שם מעשר אף על פי שעדיין לא נתמרח. וכיצד הוא עושה, מביא שתי שבלים מגדיש זה שנתערבה בו שבולת של לקט, ואומר על אחת מהן, אם זו לקט מוטב, ואם לאו, הרי מעשרותיה קבועים בזו השנית, ונותן לו את הראשונה. ובירושלמי פריך, וניחוש שמא זאת השניה שקבע עליה המעשרות של לקט היא, וכיון שהיא פטורה מן המעשר, אין המעשרות קובעים בה, שאין מפרישים מן הפטור על החיוב, ומשני שלוקח שבולת שלישית ואומר, אם השניה שקבעתי בה המעשרות היא לקט ואינה יכולה להיות מעשר, הרי זו השלישית מעשר על הראשונה: אמר רבי אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידכו דפלגיתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני שאני אומר זכה לו ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני, אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה, וחשבינן להאי שבולת של לקט כאלו באה לידו של עני, אף על גב דלא זכה בה, לענין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים:
ג. אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר:
ברטנורה (ג) אין מגלגלין בטופח. מין קטנית דק שקורין לו בערבי גילבא''ן. ורמב''ם פירש שהוא מין זרע שקורין לו קורטמ''ן ודומה לשעורים, ואומר רבי מאיר שאין מגלגלין זה המין עם שאר מיני זרעים לקצור אותם ביחד, כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים, יפול מזה המין הגרוע, ונמצא מפסיד לעניים: וחכמים מתירים מפני שאפשר. שיפול לקט משאר זרעים כמו מן הטופח. והלכה כחכמים. פירוש אחר, אין מעלין מים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה עד שיהא משקה טופח עליה, בשעה שהעניים באים בשביל הלקט, מפני שהוא מפסיד לעניים, וחכמים מתירין מפני שאפשר שישומו ההפסד של עניים בזה ויתן בעל השדה כפי השומא שישומו עליו. ולרבי מאיר דאמר אין מגלגלין, שמין לבעל הבית הפסדו ונוטל מן העניים:
ד. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:
ברטנורה (ד) עני היה באותה שעה. ופטור מלשלם. והלכה כחכמים:
ה. הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי:
ברטנורה (ה) המחליף עם העניים. נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט: שלו פטור. מן המעשר מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה: ושל עניים חייב. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני: שנים שקבלו את השדה. והם עניים: באריסות. למחצה לשליש ולרביע והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו, דכתיב (ויקרא יט) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני, ולתת לעני אחר ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על חלק חבירו, הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני: שקבלה ממנו למחצה. שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה. ואע''פ ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור, דלא קרינן ביה קצירך, הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך, ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט, מאחר שעיקרו במחובר:
ו. הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵג גְּבוּל עוֹלִים:
ברטנורה (ו) המוכר שדהו. שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך, ואצל זה אני קורא קצירך: המוכר מותר. בלקט שכחה ופאה אם הוא עני: על מנת שילקט בנו אחריו. שעל ידי כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים: אל תסג גבול עולים. כלומר, אל תקרי עולם אלא עולים, אית דמפרשי אלו עולי מצרים, שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד כדרך שקורין לעור סגי נהור:
ז. הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה (ז) ולא שכחו בעל הבית. כגון דבעל הבית בשדה דקאי גביה וזכי ביה. אבל בעל הבית בעיר, הוי שכחה, אף על גב דלא שכחו בעל הבית:
ח. הַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמַר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה (ח) לכובעות. לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילים לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש: לכומסאות. אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי: ולחררה. קצר מעט ועימר כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה על גבי גחלים. פירוש אחר, יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף, ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, על שם שהחררה עגולה: ולעמרים. עשה עמרים קטנים וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד: אין לו שכחה. כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לאחד מן המקומות הללו אינו שכחה, דכתיב (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור: ממנו ולגורן יש לו שכחה. המוליך מאחד מהמקומות הללו לגורן, ושכח עומר באחד מן המקומות הללו הוי שכחה: המעמר לגדיש. ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם יש לו שכחה: ממנו ולגורן. ואם נמלך עליהם אחר כך ומוליכם למקום אחר לדוש אותם אין לו שכחה:
אָמַר רָב הוּנָא כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י''ב) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן. אָמַר אַבַּיֵּי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֹא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא אֲבָל מְהַדֵר אַפֵּיהּ לְבֵּי כְּנִישְׁתָא לֵית לָן בָּהּ. הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה מְצַלֵי אֲחוֹרֵי בֵי כְנִשְׁתָּא וְלֹא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא. חָלַף אֵלִיָּהוּ חַזְיֵיהּ אִידְמֵי לֵיהּ כְטַיְיעָא. אָמַר לֵיהּ כַדוּ בַּר קַיְמַת קָמֵיהּ מָרָךְ שָׁלַף סַפְסָירָא וְקַטְלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן לְרַב בִּיבִי בַּר אַבַּיֵּי וְאַמְרֵי לָהּ רַב בִּיבִי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מָאי (שם) כְּרוּם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם. אָמַר לֵיהּ אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֵן. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוָויְיהוּ כֵּיוַן שֶׁנִּצְטָרַךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כְּרוּם זֻּלּוּת לִבְנֵי אָדָם. מָאי כְּרוּם כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וּכְרוּם שְׁמוֹ וְכֵיוַן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גַוְונִין. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי דְאַמְרֵי תַּרְוָויְיהוּ כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִינִין אֵשׁ וּמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ס''ו) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נֶעֱנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים י''ח) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו' עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי. עֲנֵנִי שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַעֲנֵנִי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ''א) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטוֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה') ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לָךְ וַאֲצַפֶּה:
רש''י אחורי בית הכנסת. כל פתחי בהכ''נ שלהם היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בהכ''נ ואין מחזיר פניו לבהכנ''ס נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי ליה אביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא: טייעא. סוחר ערבי: כדו. שתי: בר. רשויות כי האי דאמרי' בסוכה הא דעייל בבר: כרום זלות. סיפא דקרא דלעיל: דברים שעומדים ברומו של עולם. כגון תפלה שעולה למעלה: כיון שנצטרך אדם לבריות. הוא זל בעיניהם: לראשנו. להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה כרשיא:
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (איוב י''ט) גּוּרוּ (ויקרא נ''ב ב') לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן, שַׁדִּין כְּתִיב. גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב מָאן חֶרֶב. דָּא (ויקרא כ''ו) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. דְּהָא הָאי חֶרֶב קָאִים לְאִסְתַּכְּלָא מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית דְּכָל מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית נוּקְמָא (ויחי ר''מ ב') דְּנַקְמִין מִנֵּיהּ הָאי חֶרֶב הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב י''ט) כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית פָּרִישׁ תִּאוּבְתָּא וְלָא נָטִיל מָאן דְּנָטִיל וְלָא יָהִיב לְאַתְרֵיהּ דְּהָא לָא אִתְעַר לְגַבֵּי אַתְרֵיהּ. וְכָל מָאן דְּנָטִיר לֵיהּ לְהָאי בְּרִית אִיהוּ גְרִים לְאִתְעָרָא לְהָא בְּרִית לְאַתְרֵיהּ וְאִתְבָּרְכָאן עִלָּאִין וְתַתָּאִין. מָאן אִתְעַר הָאי בְּרִית לְאַתְרֵיה. כַּד אִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא. מְנָא לַן מֵהָכָא דִּכְתִיב וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֵת אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. מָאי מְגוּרֵיהֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חָרֶב. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּאַשְׁדֵי מָגוֹר בְּעַלְמָא וְעַל דָּא גוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חָרֶב. אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. מִיּוֹמָא דְאִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְחִילוּ בָהּ וּדְחִילוּ (נ''א וּדְחִילוּ דְחִילוּ) עִלָּאָה בָהּ לְמֵיטַר פִּקּוּדוֹי. דְּאִי בְהָאי לָא יִשְׁרֵי (נ''א דְּהָא אִי לָא יִשְׁרֵי) דְּחִילוּ עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נַשׁ לָא דָחִיל לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוא לְעָלְמִין בִּשְׁאָר פִּקּוּדוֹי. תָּא חֲזֵי בְּאַתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא כַּד אִתְעֲרוּ יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְצַוְּוחוּ לָקֳבְלֵיהּ מַה כְּתִיב וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי דְּהָא בִבְרִית הֲוֵי זָכוֹר. וּכְדֵין אִתְעַר תִּיאוּבְתָּא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹלָּא בְּקִשּׁוּרָא חָד. כֵּיוָן דְּהָאי בְּרִית אִתְעַר הָא קִשּׁוּרָא דְכֹלָּא אִתְעַר. וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי לְאִזְדַוְּוגָא לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא לָכֵן אֱמוֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ:
תרגום הזוהר פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, כָּתוּב, (איוב י''ט) גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב וכו', מַהוּ חֶרֶב. זֶהוּ חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. כִּי חֶרֶב הַזּוֹ, עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּכֵּל עַל מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית, חֶרֶב זוֹ, הִיא הַנּוֹקֶמֶת מִמֶּנּוּ נְקָמָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית, מַרְחִיק הַתַּאֲוָה וְאֵינוֹ נוֹטֵל שֶׁפַע מִי שֶׁנּוֹטֵל, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לִמְקוֹמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִתְעוֹרֵר אֵלָיו מְקוֹמוֹ. וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִית הַזֶּה, הוּא גּוֹרֵם לְעוֹרֵר בְּרִית הַזֶּה לִמְקוֹמוֹ, וּמִתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. מִי מְעוֹרֵר בְּרִית הַזֶּה לִמְקוֹמוֹ. כְּשֶׁנִּמְצָאִים צַדִּיקִים בָּעוֹלָם, מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִכָּאן, שֶׁכָּתוּב, וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. מַהוּ מְגוּרֵיהֶם. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בְּסָמוּךְ. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מָקוֹם הַמַּטִּיל מָגוֹר בָּעוֹלָם, שֶׁעַל כֵּן נֶאֱמַר עָלֶיהָ גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב. אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּתְקָרְבוּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פָּחֲדוּ בָּהּ פַּחַד, מִפְּנֵי ה', וְיִרְאָה עִלָּאָה הָיְתָה בָּהּ. לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו. וְאִם בָּזוֹ, לֹא יַטִּיל הָאָדָם מוֹרָא עַל רֹאשׁוֹ, לֹא יִירָא עוֹד מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם בִּשְׁאָר הַמִּצְוֹת. בֹּא וּרְאֵה בָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה, כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹרְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצָעֲקוּ לְפָנָיו, מַה כָּתוּב, וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, כִּי הָיָה זוֹכֵר הַבְּרִית, וְאָז הִתְעוֹרֵר הַחֵשֶׁק לְקַשֵּׁר אֶת הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד כִּי כֵּיוָן שֶׁהַבְּרִית הִתְעוֹרֵר, הִנֵּה הִתְעוֹרֵר קֶשֶׁר כֹּל, וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, פֵּרוּשׁוֹ, לְחַבֵּר אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב, לָכֵן אֱמוֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הַוָּיָה וְגוֹ'.
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ג
א. מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִיבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמיִם זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵן יְרֵאִים וּפוֹחֲדִים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה וְכַוָּונָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְכָל חֲפֵצָיו שֶׁלֹּא לִכְבוֹד שָׁמַיִם. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: ב. וְיֵשׁ עֲבֵירוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֵן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וּכְדַאי הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר. וְאֵלּוּ הֵן הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵירוֹ וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים וְהַמִּתְכַּבֵּד בְּקָלוֹן חֲבֵירוֹ וְהַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים: ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לָךְ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ כָּפַר בְּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ו) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו: ד. כָּל הָרְשָׁעִים וְהַפּוֹשְׁעִים וְהָעֲבַרְיָינִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן שֶׁחָזְרוּ בִתְשׁוּבָה בֵין בְּגָלוּי בֵּין בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִים אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ג') שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בַּגָּלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִתְשׁוּבָה:
מהזה''ק ח''ב דף ב' ע''א (ונכתב בלה''ק)
שְׁלשָֹׁה הֵם שֶׁדּוֹחִים הַשְּׁכִינָה מֵהָעוֹלָם וְגוֹרְמִין סִלּוּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַס וְשָׁלוֹם כִּבְיָכוֹל וּבְנֵי אִישׁ הַצוֹעֲקִים בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם וְאֵלּוּ הֵם הַשּׁוֹכֵב עִם נִדָּה שֶׁלֹּא יֵשׁ טֻמְאָה קָשָׁה כְּמוֹ טֻמְאַת הַנִּדָּה וְנִטְמָא הוּא וְכָל הַקָּרֵב אֵלָיו נִטְמָא עִמּוֹ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת מִשָּׁם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם חֳלָאִים רָעִים עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ אֲשֶׁר יוֹלִיד בְּטֻמְאָתוֹ. מוֹשְׁכִים עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה. וְכָל יָמָיו יִהְיֶה בְּטֻמְאָה שֶׁבִּנְיַן וִיסוֹד שֶׁלּוֹ הוּא בְטֻמְאָה חֲמוּרָה וְקָשָׁה מִכָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֲשֶׁר מִיָּד שֶׁקָּרַב לְנִדָּה אוֹתָהּ טֻמְאָה קוֹפֶצֶת עָלָיו דִּכְתִיב (ויקרא ט''ו) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו. וְהַשֵּׁנִי הַשּׁוֹכֵב עִם הַגּוֹיָה שֶׁמַּכְנִיס אוֹת בְּרִית קדֶשׁ בִּרְשׁוּת סִטְרָא אַחֲרָא. דִּכְתִיב (מלאכי ב') וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. וְלֹא יֵשׁ קִנְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּקִנְאַת הַבְּרִית קדֶשׁ. שֶׁהוּא סוֹד שֵׁם הַקָדוֹשׁ וְסוֹד הָאֱמוּנָה. מִי שֶׁמַּכְנִיס אוֹת בְּרִית קדֶשׁ בִּרְשׁוּת סִטְרָא אַחֲרָא כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְּשַׁקֵּר בְּחוֹתָם הַמֶּלֶךְ מְשַׁקֵּר בַּמֶּלֶךְ. לֹא יֶשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אִם לֹא בִּתְשׁוּבָה רַבָּה תְּדִירָה. הַשְּׁלִישִׁי הַהוֹרֵג בָּנָיו הָעֻבָּר שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְגוֹרֵם לְהָרְגוֹ בְּמֵעֶיהָ הוֹרֵס בִּנְיָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ה' יַצִילֵנוּ וְיַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה כֵּן יְהִי רָצוֹן:
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה: וְאָעֵיל יָתְכוֹן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְּמֵימְרִי לְמִתַּן יָתַהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְאֶתֵּן יָתַהּ לְכוֹן יְרֻתָּא אֲנָא יְיָ:
רש''י נשאתי את ידי. הרימותיה להשבע בכסאי:
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: וּמַלֵיל משֶׁה כֵּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה מִמַעְיַק רוּחָא וּמִפָּלְחָנָא דַהֲוָה קָשְׁיָא עֲלֵיהוֹן:
רש''י ולא שמעו אל משה. לא קבלו תנחומין: מקצר רוח. כל מי שהוא מצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי פרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה (ישעיה טז כא) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', למדנו כשהקדוש ברוך הוא מאמן את דבריו אפילו לפרענות מודיע ששמו ה', וכל שכן האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו לענין שלמעלה, שאמר משה (לעיל ה כב) למה הרעתה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (לעיל ג יג) מה שמו מה אומר אליהם: וגם הקמתי וגו' . וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרבים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) ויקן את חלקת השדה, לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעתה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמר לבני ישראל. לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות:
(י) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: עוּל מַלֵיל לְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וִישַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:
(ה) וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: וַאֲרַטִּשְׁנָךְ לְמַדְבָּרָא יָתָךְ וְיָת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עַל אַפֵּי חַקְּלָא תִּתְרְמֵי נִבְלָתָךְ לָא תִּתְכַּנִּישׁ וְלָא תִּתְקַבַּר לְחַיַּת אַרְעָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא מְסַרְתָּךְ לְאִשְׁתֵּיצָאָה :
רש''י ונטשתיך המדברה . זו היא אובדנן של דגים כיון שנטשו על פני היבשה מתים א''י אטינדר''י טו''י בלע''ז :
(ו) וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: וְיָדְעוּן כָּל יָתְבֵי מִצְרָיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַּהֲווּ סְמָךְ קַנְיָא רְעִיעָא לְבֵית יִשְּׂרָאֵל :
רש''י משענת קנה . כמה פעמים סמכו עליהם בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר ולא הועיל להם בקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו :
(ז) בְּתָפְשָׂם בְּךָ (בכפך) בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם: בְּאִתְכְּנָיוּתְהוֹן בָּךְ בְּיָד מְלָךְ תַּקִּיף תִּתְמְסָר וְיֵיבַד בֵּית רוּחְצָנֵיהוֹן וּבְאִסְתָּמְכוּתְהוֹן עֲלָךְ תִּתְבָּר וְלָא תְּהֵא לְהוֹן לְבֵית סוּמְכְוָן :
רש''י בתפשם בך בכפך . בכף קרי כאדם המהלך ונשען על מקלו : תרוץ . תירצץ : ובקעת להם כל כתף . כתפיהם כאדם הנסמך על קנה ונשבר והאדם נופל עליו והקרומיות נכנסות לו בכתיפיו : והעמדת להם כל מתנים . מאחר שתשבר יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו והוא חלש ואומר לו התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי וכן ת''י ולא תהא להון לבי' סומכוון ויש מחליפין והעמדת להם לוהמעדת ואיני רואה את דבריהן , ומנחם חברו עם מעמד רגלים כמוני :
(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַיְיתִי עֲלָךְ דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא וַאֲשִׁיצֵי מִנָּךְ אֲנָשָׁא וּבְעִירָא :
(כו) יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם: טָב מִן חַבְרֵיהּ צַדִּיקָא וְאָרְחֲהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מַתְעֵי לְהוֹן :
רש''י יתר מרעהו צדיק . הצדיק מוותר מדותיו ועובר עליהם יתר לריי''ש בלעז : ודרך רשעים . שהיא למודה להרע היא תתעם :
(כז) לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ: לָא נִסְתַּקְבֵּל צֵידָא לְגַבְרָא נְכִילָא וּמַזָּלֵיהּ דְּבַר אֱנָשׁ דַּהֲבָא יַקִּירָא :
רש''י לא יחרוך . מחובר למקרא שלפניו כלומר דרך רשע תתעהו ולא יחרוך את צידו של רמיה שלו : לא יחרוך . לא יצליח בתרמיתו ולפי שדבר בל' ציד נופל בו ל' חריכה שהציד המצליח צד את העופות וחורכן באש : והון אדם יקר חרוץ . מקרא מסורס הוא והון אדם שהוא חרוץ יקר הוא , ממון אדם כשר יקר הוא : חרוץ . עושה אמת , כמו יד חרוצים תעשיר ( לעיל י ) :
(כח) בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת: בְּאָרְחָא דְצִדְקָא חַיֵּי וְאוֹרַח דְּעַוְתָנָא לְמוֹתָא :
רש''י באורח צדקה חיים ודרך נתיבה . של צדקה : אל מות . לא ימות :
יג (א) בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה: בַּר חַכִּימָא מְקַבֵּל מַרְדּוּתָא דְאַבָּא וּבְרָא מְמִקְנָא לָא מְקַבֵּל בַּעֲתָא :
רש''י בן חכם מוסר אב . מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי''א בשביל מוסר האב הוא חכם : ולץ . לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות :
א. שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב, וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. הַצָדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר. חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָדָן פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:
ברטנורה (א) שמונה. החולד והעכבר כו' המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני: הצדן חייב. שיש במינן ניצוד: והחובל בהן חייב. דיש להן עור, והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. אי נמי, כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע: ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים: החובל בהן פטור. דאין להן עור: שלא לצורך פטור. דאין במינן ניצוד. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. שהרי ניצודים ועומדים הם: והחובל בהן חייב. דיש להן עור. ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתני' אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי''ל כל המקלקלין פטורים:
ב. אֵין עוֹשִׂין הִילְמֵי בַּשַּׁבָּת, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלוֹא הוּא הִילְמֵי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט. וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין. נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:
ברטנורה (ב) אין עושין הילמי. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים. אבל עושין מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל: והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט. כלומר, אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת. אלא אלו ואלו אסורים, מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרין נותן שמן. בתוך המים בתחילה קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחילה לתוך המלח קודם שיתן את המים, דהשמן מעכבו, שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כוחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחילה ואח''כ את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:
ג. אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים, אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה. כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:
ברטנורה (ג) איזוב יון. מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים: שאינו מאכל בריאים. ומוכחא מילתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים דהוי תולדה דטוחן: אבל אוכל הוא את יועזר. דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים: יועזר. פולי''ן בלע''ז, והוא מכלה התולעים שבכבד: אבוב רועה. עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים וקורין אותו בערבי עצא''ל רע''י, והוא טוב למי שניזוק על ששתה מים מגולים: כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו יכול אדם לאכלו בשבת אף על פי שהוא מתכוין לרפואה: חוץ ממי דקלים. הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים. והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם: וכוס של עקרין. לוקחין שרף אילן, שקורין לו בערבי זא''ג אלכסנדרי''א, ועשב שקורין לו עשב''א אלסדו''ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין, והאשה זבה שתשתה מהן ג' כוסות תרפא: מפני שהן לירוקה. בעל חולי הנקרא ירקון אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עקרין: לצמאו. אם אינו חולה:
ד. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:
ברטנורה (ד) לא יגמע את החומץ. ויפלוט, דמוכחא מילתא דלרפואה הוא. ואם מגמע ובולע, שפיר דמי: לא יסוך בהן יין וחומץ. דאין אדם סך מהן אלא לרפואה: אבל לא שמן ורד. לפי שדמיו יקרים, ומוכחא מילתא דלרפואה קעביד: שכן דרכן לסוך. בלא מכה: רבי שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון:
תָּנוּ רַבָּנָן כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת שָׁלש. רִבִּי חִידְקָא אוֹמֵר אַרְבַּע. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְּרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר משֶה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ בַּשָּׂדֶה. רִבִּי חִידְקָא סָבַר הַנֵּי תְּלָתָא הַיּוֹם לְבַר מֵאוּרְתָּא. וְרַבָּנָן סַבְרֵי בַּהֲדֵי דְאוּרְתָּא. תְּנַן נָפְלָה דְלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת. מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְאָכַל. שַׁחֲרִית מַצִילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְאָכַל. בְּמִנְחָה מַצִילִין מְזוֹן סְעוּדָה אֶחָת. מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְּאָכַל. וְהָא מִדִּקְתָּנֵי סֵיפָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְעוֹלָם מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא שָׁלשׁ סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא מַחְוַורְתָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרִבִּי חִידְקָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא כָּל הַמְּקַיֵּים שָׁלשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִצוֹל מִשָּׁלש פּוּרְעָנִיּוֹת. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (מלאכי ג') הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּא יוֹם וְגוֹמֵר. מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנָם כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (יחזקאל ל''ח) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (יחזקאל ל''ח) בְּיוֹם בֹּא גוֹג. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי כָּל הַמְּעַנֵג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְלֹא מְצָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹמֵר. לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית י''ג) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וְגוֹמֵר. וְלֹא כְיִצְחָק שֶׁכָתוּב בּוֹ (שם כ''ו) כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל אֶלָּא כְּיעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם כ''ח) וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר נִצוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת כְּתִיב הָכָא (ישעי' נ''ח) וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֶי אָרֶץ וּכְתִיב הֲתָם (דברים ל''ג) וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ:
רש''י תלתא היום. לענין שלשה סעודות בא: לעולם. מצילין מזון שלש סעודות מדלא אמר ארבע לית ליה דר' חידקא: מכלל דת''ק שלשה. סעודות ס''ל דבהאי לא אפליגו אלא דת''ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולר' יוסי יציל: חבלו של משיח. כדאמרינן בכתובות דור שבן דוד בא בו קטגוריא בתלמידי חכמים: חבלי. לשון חבלי לידה: בלא מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב: נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: לארכה ולרחבה. ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ותו לא:
פָּתַח וְאָמַר (חבקוק ב') כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִזְדַּהָרָא מִחוֹבוֹי דְּלָא יֶחֱטָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי יֵימָא מָאן יַסְהִיד בֵּיהּ. הָא אַבְנֵי בֵיתֵיהּ וְאָעֵי בֵיתֵיהּ יַסְהִידוּ בֵיהּ. וּלְזִמְנִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ שְׁלִיחוּתָא. תָּא חֲזֵי חוּטְרָא דְאַהֲרֹן דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁירוּתָא דְנִסִין עָבַד בֵיה וּתְרֵי שְׁלִיחוּתֵי בֵיהּ אִתְעֲבִידוּ. חָד דְאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא וּבָלַע לְאִינוּן תַּנִּינְיָיא דִלְהוֹן. וְחָד דְהָא לְשַׁעְתָּא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא וְאִתְעֲבִיד בִּרְיָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תִּיפַח רוּחֵיהוֹן דְּאִינוּן דְּאַמְרִין דְּלָא זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲחֲיָיא מֵתַיָיא וְהֵיךְ יִתְעֲבִיד מִנַיְיהוּ בִרְיָה חַדְתָּא. יֵיתוּן וְיֶחֱמוּן אִינוּן טִפְּשָׁאִין חַיָיבַיָא רְחִיקִין מֵאוֹרַיְיתָא רְחִיקִין מִנֵּיהּ. בִּידֵיהּ דְּאַהֲרֹן הֲוָה חוּטְרָא אָעָא יְבֵישָׁא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפוּם שַׁעְתָּא אַהְדַּר לֵיהּ בִּרְיָה מְשַׁנְיָא בְרוּחָא וְגוּפָא. אִינוּן גּוּפִין דַּהֲווּ בְהוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וְנַטְרוּ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאִשְׁתְּדָלוּ בְאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טָמִיר לוֹן בְּעַפְרָא. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְיַחֲדֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְיַעֲבִיד לְהוּ בִריָה חַדְתָּא אָמַר רִבִּי חִיָּיא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְהָהוּא גוּפָא דַהֲוָה יָקוּם מַשְׁמַע דִּכְתִיב (ישעיה כ''ו) יִחְיוּ מֵתֶיךָ. וְלָא כְתִיב יִבְרָא. מַשְׁמַע דְּבִרְיָין אִינוּן אֲבָל יִחְיוּ. דְּהָא (בראשית קל''ז ב') גַרְמָא חָד יִשְׁתְּאַר מִן גוּפָא תְחוֹת אַרְעָא וְהַהוּא לָא אִתְרְקַב וְלָא אִתְבְּלֵי בְעַפְרָא לְעָלְמִין. וּבְהַהוּא זִמְנָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרַכֵךְ לֵיהּ וְיַעֲבִיד לֵיה כַּחֲמִירָא בְעִיסָא וְיִסְתַּלַּק וְיִתְפַּשַּׁט לְאַרְבַּע זִוְיָין וּמִנֵּיהּ. יִשְׁתַּכְלַל גּוּפָא וְכָל שַׁיְיפוֹי. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב בֵּיהּ רוּחָא לְבָתַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר הָכִי הוּא. וְתָא חֲזֵי הַהוּא גַרְמָא בְּמָה אִתְרַכַּךְ. בַּטָּל דִּכְתִיב כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וְגוֹמֵר:
תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר כִּי אֶבֶן מִקִּיר וְגוֹ': כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵחַטָּאָיו שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם תֹּאמַר, מִי מֵעִיד עָלָיו. הִנֵּה אַבְנֵי בֵּיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ מֵעִידִים עָלָיו. וְלִפְעָמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם שְׁלִיחוּתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, מַטֵּה אַהֲרֹן, שֶׁהוּא עֵץ יָבֵשׁ, עָשָׂה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רֵאשִׁית הַנִּסִּים. וּשְׁתֵּי שְׁלִיחוּיוֹת נַעֲשׂוּ בּוֹ, אֶחָד שֶׁהוּא עֵץ יָבֵשׁ וּבָלַע לַתַּנִּינִים שֶׁלָּהֶם. וְאֶחָד, כִּי לְשַׁעְתּוֹ קִבֵּל רוּחַ חַיִּים וְנַעֲשֶׂה בְּרִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תִּפַּח רוּחָם שֶׁל אוֹתָם הָאוֹמְרִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, שֶׁאֵיךְ אֶפְשָׁר, שֶׁיַּעֲשֶׂה מֵהֶם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. יָבֹאוּ וְיִרְאוּ אֵלּוּ הָרְשָׁעִים הַשּׁוֹטִים הָרְחוֹקִים מִתּוֹרָה וּרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּיָדָיו שֶׁל אַהֲרֹן הָיָה מַטֶּה, עֵץ יָבֵשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶחֱזִירוֹ לְפִי שָׁעָה לִבְרִיָּה, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בְּרוּחַ וְגוּף, אֵלּוּ הַגּוּפִים שֶׁכְּבָר הָיוּ בָּהֶם רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְשָׁמְרוּ מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה יָמִים וְלֵילוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִטְמִין אוֹתָם בְּעָפָר, הִנֵּה אַחַר כָּךְ בָּעֵת שֶׁיִּתְחַדֵשׁ הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ אַחַר גְּמָר הַתִּקּוּן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה אוֹתָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. אָמַר רַבִּי חִיָּא וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אוֹתוֹ גּוּף שֶׁהָיָה, יָקוּם. זֶה מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב, יִחְיוּ מֵתֶיךְ, וְלֹא כָּתוּב, יִבָּרֵא, מַשְׁמָע שֶׁהֵם כְּבָר נִבְרְאוּ, אֲבָל צְרִיכִים רַק שֶׁיִּחְיוּ. כִּי עֶצֶם אַחַת תִּשָּׁאֵר מִן הַגּוּף מִתַּחַת הָאָרֶץ, וְהָעֶצֶם הַהִיא אֵינָהּ נִרְקֶבֶת וְאֵינָהּ נֶעֱדֶרֶת בָּעָפָר לְעוֹלָם, וּבָעֵת הַהִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרַכֵּךְ אוֹתָהּ, וְיַעֲשֶׂה אוֹתָהּ כִּשְׂאוֹר בַּבָּצֵק, וְתַעֲלֶה וְתִתְפַּשֵּׁט לְאַרְבַּע זָוִיּוֹת, וּמִמֶּנָּהּ יִשְׁתָּכְלֵל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרוּחַ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר כֵּן הוּא. וּבֹא וּרְאֵה, הָעֶצֶם הַזּוֹ בַּמֶּה מִתְרַכֶּכֶת, בְּטָל. שֶׁכָּתוּב, כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ וְגוֹ'.
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ב
א. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה אַרְבָּעָה מֵהֶן עָוֹן גָּדוֹל וְהָעוֹשֵׂה אַחַת מֵהֶן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפִי גוֹדֶל חֶטְאוֹ וְאֵלּוּ הֵן. הַמַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים וּבִכְלַל עֲוֹן זֶה הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה: ב. הַמַּטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְרָעָה כְּגוֹן מֵסִית וּמַדִּיחַ: ג. הָרוֹאֶה בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מוֹחֶה בְיָדוֹ דְּהוֹאִיל וּבְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ אִילוּ מִיחָה בּוֹ הָיָה פּוֹרֵשׁ וְנִמְצָא כְּמַחֲטִיאוֹ וּבִכְלַל עָוֹן זֶה כָּל שֶׁאֶפְשַׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בַּאֲחֵרִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים וְלֹא מִיחָה אֶלָּא מַנִּיחָם בְּכִשְׁלוֹנָם: ד. הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב וּבִכְלַל זֶה אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר:
מהזה''ק ח''ב דף ב' ע''ב (ונכתב בלה''ק)
הַגּוֹרֵם שֶׁיָּמוּת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשְׁתּוֹ שָׁלשׁ רָעוֹת עוֹשֶׂה שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ סוֹבֵל וְהָעוֹלָם הוֹלֵךְ וְצוֹעֵר מְעַט מְעַט וְלֹא נוֹדַע וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. וְחֶרֶב וְרָעָב וְדֶבֶר בָּאִים לָעוֹלָם. וְאֵלֶּה הֵם הוֹרֵג בָּנָיו הוֹרֵס בִּנְיָן הַמֶּלֶךְ דּוֹחֶה הַשְּׁכִינָה וְהָעוֹלָם נִדּוֹן בְּכָל דִּינִים הָאֲמוּרִים. אוֹי עַל הָאִישׁ הַהוּא אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה רְבָבוֹת וְהָיוּ בְּגָלוּת וְנִשְׁמְרוּ מִנִדָּה וּמִגּוֹיָה וּמֵהֲרִיגַת זַרְעָם וְאַף שֶׁנִּגְזַר (שמות ב') כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ לֹא הָיָה שׁוּם אֶחָד שֶׁהָרַג הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה כָל שֶׁכֵּן אַחַר שֶׁנּוֹלַד וּבִזְכוּת זֶה יָצְאוּ מֵהַגָּלוּת. וְאַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹת בְּרִית קדֶשׁ כִּי מִלְּבַד עוֹנְשׁוֹ הֶעָצוּם גּוֹרֵם לְגָלוּת יִשְׂרָאֵל. ה' בְּרַחֲמָיו יַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה:
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: וּמַלִיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר הָא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִנִי וְאֵכְדֵין יְקַבֵּל מִנִי פַרְעֹה וַאֲנָא יַקִיר מַמְלָל:
רש''י ואיך ישמעני פרעה. זה אחד מעשרה קל וחמר שבתורה: ערל שפתים. אטום שפתים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום (ירמיה ו י) ערלה אזנם, אטומה משמוע, (ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין, (חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם משכרות כוס הקללה. ערלת בשר, שהגיד אטום ומכסה בה. (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אטם וכסוי אסור שיבדיל בפני אכילתו, (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכסה ומבדל מלאכלו:
(יג) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן וּפַקֵדִנוּן לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקדוש ברוך הוא את אהרן להיות לו לפה ולמליץ: ויצום אל בני ישראל. צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם: ואל פרעה מלך מצרים. צום עליו לחלק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו. ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יד) ללמדנו היאך נלדו משה ואהרן ובמי נתיחסו:
שני (יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן: אִלֵין רֵישֵׁי בֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אִלֵין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן:
רש''י אלה ראשי בית אבתם. מתוך שהזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן. [ובפסיקתא רבתי ראיתי לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם] :
(טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא אִלֵין זַרְעֲיַת שִׁמְעוֹן: (טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי לֵוִי לְתוּלְדָתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵי לֵוִי מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין:
רש''י ושני חיי לוי וגו' . למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קים לא היה שעבוד, שנאמר (שמות א ו) וימת יוסף וכל אחיו, ואחר כך (שם ח) ויקם מלך חדש, ולוי האריך ימים על כלם:
(ט) וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי: וּתְהִי אַרְעָא דְּמִצְרָיִם לְאִשְׁתָּמְמוּ וְחוֹרָבָא וְיָדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַּאֲמַר מַלְכוּתָא דִּילִי וַאֲנָא כָּבְשִׁית : (י) לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ: בְּכֵן הָא אֲנָא שְׁלָח רוּגְזֵי עֲלָךְ וְעַל מַלְכוּתָךְ וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם לְחוֹרֶב צָדוּ וְשָׁמְמוּ מִמִּגְדַּל סְוֵנֵה וְעַד תְּחוּם כּוּשׁ : (יא) לֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה: לָא תַּעֲבָר בַּהּ רַגְלָא אֱנָשָׁא וְרַגְלָא דִּבְעִירָא לָא תַּעֲבָר בַּהּ וְלָא תִּתְיְתָב אַרְבְּעִין שְׁנִין :
רש''י ולא תשב ארבעים שנה . ארבעים ושתים שני רעבון נגזרו בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות ( בראשית מא ) ראה וספרו ליוסף הרי שני פעמים ויוסף אמר לו שבע הפרות הרקות והרעות וז' השבלים הרקות ( שם ) הרי ארבעים ושתים לרעב ולא היה להם אלא שתים שנאמר כי זה שנתי' הרעב ( שם מ''ה ) ומשירד יעקב למצרים פסק הרעב שהרי בשנה השלישית זרעו שנאמר ותן זרע ונחיה וגו' ( שם מז ) והארבעים נפרעו להם עכשיו : תשב ארבעים שנה . תשב שר''א אשיגיא''ה בלע''ז :
(יב) וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת: וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם לְצָדוּ בְּגוֹ מְדִינָן צָדִין וְקִרְוָהָא בְּגוֹ קִרְוִין דַּהֲוָאָה חֲרָבָן יְהֱוְיָן לְצָדוּ אַרְבְּעִין שְׁנִין וְאַגְּלֵי יָת מִצְרָאֵי לְבֵינֵי עַמָּמַיָּא וַאֲבַדְּרִינוֹן בִּמְדִינָתָא : (יג) כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: אֲרֵי כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים מִסּוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין אֲכְנִישׁ יָת מִצְרָאֵי מִבֵּינֵי עַמָּמַיָּא דְּאִתְבַּדָּרוּ לְתַמָּן :
(ב) מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס: גַּבְרָא מִן פְּרִי פוּמֵיהּ נִסְבַּע טָבְתָא וְנַפְשְׁהוֹן דְּבָזוֹזֵי תִתְחַטֵּף :
רש''י מפרי פי איש יאכל טוב . משכר תורתו יאכל טוב בעה''ז והקרן קיימת לעוה''ב : ונפש בוגדים חמס . וחפץ בוגדים חמס כמו אם יש את נפשכם ( בראשית כג ) אל תתנני בנפש צרי ( תהלים כז ) :
(ג) נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ: דְּנָטַר פּוּמֵיהּ מִזְדְּהַר בְּנַפְשֵׁיהּ וּפָתִיחַ שִּׂפְוָתֵיהּ סֵינוּ שֵׁצְיָא אִית לֵיהּ :
רש''י נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו . פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו מן ותפשקי את רגליך ( יחזקאל טז ) ל' רחב :
(ד) מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן: מִתְרַגְרְגָא נַפְשֵׁיהּ דְּעַטְלָא מִדָעַם וְלָא מַיְתֵי לַהּ וְנַפְשְׁהוֹן דִּתְקִיפֵי תִדְהַן :
רש''י מתאוה ואין נפשו עצל . מתאוה נפשו לכל טוב ואין : ונפש חרוצים תדשן . ישרים האוכלים יגיע כפיהם זהו משמעו לפי פשוטו , ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת''ח ויתאוה ולא ישיג לו :
(ה) דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר: מִלְּתָא דְשִׁקְרָא סָנֵי צַדִּיקָא וְרַשִׁיעָא נִבְהַת וְנֶחְפַּר :
רש''י דבר שקר ישנא צדיק . הצדיק שונא דבר שקר אבל הרשע מקבלו : יבאיש ויחפיר . את הבריות בכך :
(ו) צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת: צִדְקְתָא תִנְטוֹר לְאִלֵין דִּתְמִימִין בְּאָרְחַתְהוֹן וְרַשִׁיעָא מְטַלְטֵל בַּחֲטוֹהִי :
רש''י ורשעה תסלף חטאת . כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קוראהו חטאת ומשמעותה את החוטא תסלף רשעתו תקלקל אותו ותשפילהו , כל סלוף קלקול וכשלון הוא כמו אולת אדם תסלף דרכו ( לקמן יט ) ותבוא עליו רעה :
א. חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִקַּחַת, וּפִקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת, אִם רָצָה יוֹצִיא, וְאִם רָצָה יְקַיֵּם. כְּשֵׁם שֶׁהוּא כוֹנֵס בִּרְמִיזָה, כָּךְ הוּא מוֹצִיא בִרְמִיזָה. פִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת, וְנִתְחָרְשָׁה, (אִם רָצָה יוֹצִיא, וְאִם) רָצָה יְקַיֵּם. נִשְׁתַּטֵּית, לֹא יוֹצִיא. נִתְחָרַשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא עוֹלָמִית. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְחָרְשָׁה יוֹצֵאת, וְהָאִישׁ שֶׁנִּתְחָרַשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ דוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לְאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ:
ברטנורה (א) חרש. כשם שכונס ברמיזה. כלומר כקידושין כך גרושין. וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז לה עד שנתרצית לו וברמיזה יוציא אם רצה להוציא: ונתחרשה. אע''פ שקדושין גמורים היו שפקחת היתה באותו זמן: אם רצה להוציא יוציא. דלא בעינן דעת האשה: נשתטית לא יוציא. ואע''פ שיודעת לשמור גיטה ומתגרשת מן התורה, תקנו חכמים שלא יגרשנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר: נתחרש הוא. לאחר קדושין, הואיל והיו קדושיו קדושין גמורים לא יוציא עולמית, שאין גרושין שאינן גמורים מפקיעין קדושין גמורים:
ב. הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְגֵט. אָמְרוּ לוֹ, אַף זוֹ כַּיּוֹצֵא בָהּ:
ברטנורה (ב) שהשיאה אביה. בקטנותה וקיבל קידושיה והיו קדושין גמורים, אע''פ שהיא חרשת, שעל דעת אביה נתקדשה ולא על דעתה: יוצאה בגט. אפילו לאחר שגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה: אף זו. פקחת שנתחרשה, כיוצא בה:
ג. שְׁנֵי אַחִים חֵרְשִׁים, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִים פִּקְחִים, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְאִם הָיוּ נָכְרִיּוֹת, יִכְנֹסוּ, וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיא יוֹצִיאוּ:
ברטנורה (ג) הרי אלו פטורות. דהואיל ושניהן חרשים או שתיהן חרשות, כקדושי זו כך קדושי זו, ואתו קדושין דאשתו אע''פ שאינן גמורים ומפקעי זיקת יבמתו שהרי אינה זיקה גמורה: יכנסו. שאין חליצה בחרש וחרשת, שאינן בואמר ואמרה. ואח''כ אם רצו להוציא יוציא בגט, דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה:
ד. שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת, מֵת חֵרֵשׁ, בַּעַל הַפִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה פִקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת, תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת, מוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם. שְׁנֵי אַחִים פִּקְחִים נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מַה יַּעֲשֶׂה פִקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה פִקֵּחַ בַּעַל הַחֵרֶשֶׁת, מוֹצִיא אֶת אִשְּׁתּוֹ בְגֵט, וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מַה יַּעֲשֶׂה פִקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם. שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִים לִשְּׁתֵּי נָכְרִיּוֹת פִּקְחוֹת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַבֵּם. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת, כּוֹנֵס, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם. שְׁנֵי אַחִים פִּקְחִים נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי נָכְרִיּוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, מֵת פִּקֵחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, כּוֹנֵס. וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא, יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל הַפִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה פִקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַבֵּם. שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי נָכְרִיּוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מַה יַּעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, כּוֹנֵס. וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא, יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מַה יַּעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, כּוֹנֵס, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם:
ברטנורה (ד) מוציא את אשתו בגט. דזיקת אחותה הבא מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו, ואין כח בקדושין דידיה לדחות היבמה משום אחות אשתו: ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא חליץ. ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה: כונס ואינו מוציא לעולם. דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון:
תָּנֵי בַר קַפָּרָא לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בִּשְׁלשָה דְבָרִים בַּחֲלִיצָה כְּאַבָּא שָׁאוּל דְתַנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי לְשֵׁם אִישׁוּת לְשֵׁם דָּבָר אַחֵר כְּאִלּוּ פוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה וְקָרוֹב בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלֶד מַמְזֵר. בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם דִּכְתִיב (תהלים ד') בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ וְאָמַר רִבִּי אבְהוּ אַתְיָא רְדִיפָה רְדִיפָה כְּתִיב הָכָא וְרָדְפֵהוּ וּכְתִיב הֲתָם (משלי כ''א) רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד. בַּהֲפָרַת נְדָרִים כְּרִבִּי נָתָן דְּתַנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָמָה וְהַמְּקַיְּימוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן. וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלשָׁה דְבָרִים מִן הַמִּיאוּנִין דִּילְמָא גָדְלָה. וּמִיחַרְטָה בָּהּ. וּמִן הַפִּקְדּוֹנוֹת בְּבַר מָתָא דְּבַיְיתֵיה כִּי בַיְיתֵיהּ דָּמֵי. וּמִן הָעֵרָבוֹן כְּעָרֵב שֶׁלְצִיּוֹן דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִּכְתִיב (משלי י''א) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר רָעָה אַחַר רָעָה תָּבֹא לִמְקַבְּלֵי גֵרִים וּלְעַרְבֵי שֶׁלְצִיּוֹן וּלְתוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה. מְקַבְּלֵי גֵרִים כְּרִבִּי חֲלָבוֹ דְּאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ קָשִׁים גֵרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בָּעוֹר. עַרְבֵי שֶׁלְצִיּוֹן דְּעַבְדֵי שְׁלוֹף דּוּץ. תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה דְּתַנְיָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ תּוֹרָה אֵין לוֹ תּוֹרָה. פְּשִׁיטָא אֶלָּא כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה. הָא נַמֵּי פְּשִׁיטָא אֶלָּא דַאֲפִלּוּ תוֹרָה אֵין לוֹ מָאי טַעְמָא אָמַר רַב פַּפָּא אָמַר קְרָא וְלְמַּדְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה. וְאִי בָּעִית אִימָא לְעוֹלָם כִּדְאַמְרֵינַן מֵעִיקָרָא כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה לֹא צְרִיכָא דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי וְאַזְלֵי וְעַבְדֵי מַהוּ דְתֵימָא אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן. וְאִיבָּעִית אִימָא תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה בְּדַיָינָא דְאָתֵי דִינָא לְקָמֵיהּ וְגָמַר הֲלָכָה וּמְדַמֵּי מִלְתָא לְמִלְתָא וְאִית לֵיהּ רַבָּה וְלֹא אָזִיל מַשְׁאִיל. דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּין עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מוּנַחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנָּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ג') הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ וְגוֹמֵר מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת מִפַּחֲדָה שֶׁל גֵּיהִנָּם הַדּוֹמֶה לְלַיְלָה:
רש''י אתיא רדיפה רדיפה. תשלום שכר גדול להבאת שלום שאוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כגמילות חסדים דכתיב בה ימצא חיים צדקה בעולם הבא וכבוד בעוה''ז: כאלו בנה במה. בשעת איסור הבמות דחוטא הוא דכתיב וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל יהיה בך חטא: כאלו הקריב קרבן. שעבר עליו שתי עבירות אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך: בבר מתא. לא יקבל פקדון מבן עירו: דבייתיה כי בייתיה דמי. שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו: שלציון. שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב: דוץ. ל' תוקע כדאמר דצה ושלפה: רע ירוע. רעה אחר רעה: כי ערב זר. המערב זרים גרים בישראל והנכנס בערבון נמי משמע: ולתוקע עצמו. סיפא דקרא ושונא תוקעים בוטח: תוקע עצמו לדבר הלכה. שאומר הריני שונה ואינו מקיים ואקבל שכר לימוד: קשים גרים. שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן: כספחת. לישנא דקרא נקט כדכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב: אין לו תורה. אינו עוסק בתורה: אין לו תורה. אינו מקבל שכר לימוד. אלא תורה. ואינו מקיים: אפילו תורה. אפי' שכר לימוד אין לו: וגמר הלכה. יודע הלכה אלא שאין דומין לדין הבאים לפניו כל כך ומדמי מלתא למלתא ולא משאיל לרבי' והיינו תוקע שסומך ונשען על הלכה שהוא יודע: גבורים. דיינים: שלשלמה. שהשלום שלו: מטתו. בית המקדש ששם לשכת הגזית:
רִבִּי חִיָּיא קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וַהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יוֹסֵי זוּטָא דַּהֲוָה רַבְיָיא. פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר (קהלת ט') לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֵב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מָאי קָא חָמָא שְׁלֹמֹה דְּאָמַר הָאי קְרָא. אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל מִלּוֹי בְּחָכְמָה הֲווּ. וְהָאי דְּאָמַר לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ. בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקָרֵב לֵיה לְגַבֵיהּ וְיָהִיב לֵיהּ שַׁלְוָה וְנַיְיחָא כְדֵין נַהֲמָא וְחַמְרָא דְאָכִיל וְשָׁתֵי בְחֶדְוָה דְלִבָּא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּעוֹבָדוֹי. אָמַר לֵיהּ הַהוּא רַבְיָיא אִי הֲכִי הָא אַמְרַת דְּכָל מִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה בְּחָכְמְתָא הֲווּ אָן הוּא חָכְמְתָא הָכָא אָמַר לֵיהּ בְּרִי תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלָךְ וְתֶחֱמֵי הָאי קְרָא. אָמַר לֵיהּ עַד לָא בָשִׁילְנָא יְדַעְנָא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ קָלָא חָד שְׁמַעְנָא מֵאַבָּא דַּהֲוָה אָמַר בְּהָאי קְרָא. דִּשְׁלֹמֹה קָא אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאַעְטְרָא לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (ויחי רכ''ט ב') בְּשִׂמְחָה דְאִיהוּ סִטְרָא דִימִינָא וְאִיהוּ נַהֲמָא דְיִתְעֲטַר בְּחֶדְוָה. וּלְבָתַר דְּיִתְעֲטַר בְּחַמְרָא דְאִיהוּ שְׂמָאלָא בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח בִּמְהֵימְנוּתָא דְכֹלָא חֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא בִימִינָא וּשְׂמָאלָא. וְכַד תֶּהֱוֵי בֵּין תַּרְוָיְיהוּ כְדֵין כָּל בִּרְכָאָן שָׁרָאן בְּעַלְמָא. וְכָל דָּא כַּד אִתְרְעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אָתָא רִבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר חַיֶּיךָ בְּרִי הָאי מִלָּה שָׁבַקְנָא בְגִינָךְ. וְהַשְׁתָּא יְדַעְנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעֵי לְאַעְטְרָא לָךְ בְּאוֹרַיְיתָא:
תרגום הזוהר רַבִּי חִיָּא קָם לַיְלָה אֶחָד לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וְהָיָה עִמּוֹ רַבִּי יוֹסֵי הַקָּטָן, שֶׁהָיָה עוֹד יֶלֶד. פָּתַח רַבִּי חִיָּא וְאָמַר, לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמְךְ וּשְׁתֵה בְּלֶב טוֹב יֵינֶךְ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךְ. מַה רָאָה שְׁלֹמֹה, שֶׁאָמַר מִקְרָא הַזֶּה. אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל דְּבָרָיו בְּחָכְמָה הָיוּ. וְזֶה שֶׁאָמַר, לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמְךְ, פֵּרוּשׁוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרְבוֹ אֶצְלוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ שַׁלְוָה וּמְנוּחָה, אָז, הַלֶּחֶם וְהַיַּיִן שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא בְּשִׂמְחַת הַלֵּב מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הַיֶּלֶד, אִם כֵּן, הֲרֵי אָמַרְתָּ, שֶׁכָּל דְּבָרָיו שֶׁל שְׁלֹמֹה הָיוּ בְּחָכְמָה, אֵיפֹה הוּא הַחָכְמָה כָּאן בַּמִּקְרָא הַזֶּה. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, בְּנִי, תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלְךְ, וְתִרְאֶה מִקְרָא הַזֶּה. אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד, מִטֶּרֶם שֶׁבִּשַּׁלְתִּי אֲנִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, מֵאַיִן לְךְ. אָמַר לוֹ הַיֶּלֶד קוֹל אֶחָד, שָׁמַעְתִּי מֵאַבָּא, שֶׁהָיָה אָמַר בַּמִּקְרָא הַזֶּה. שֶׁשְּׁלֹמֹה הִזְהִיר אֶת בְּנֵי אָדָם, לְעַטֵּר אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּשִׂמְחָה, שֶׁהוּא צַד יָמִין, וְהוּא לֶחֶם, שֶׁיִּתְעַטֵּר בְּשִׂמְחָה. וְאַחַר כָּךְ יִתְעַטֵּר בַּיַּיִן, שֶׁהוּא צַד שְׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁאֱמוּנַת כֹּל, תִּמָּצֵא בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה בְּיָמִין וּשְׂמֹאל, וּכְשֶׁתִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אָז כָּל הַבְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם. וְכָל זֶה הוּא, כְּשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךְ, בָּא רַבִּי חִיָּא וּנְשָׁקוֹ. אָמַר, חַיֶּךְ בְּנִי, שֶׁדָּבָר זֶה הִנַּחְתִּי בִּשְׁבִילְךְ. וְעַתָּה יָדַעְתִּי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְעַטֵּר לְךְ בַּתּוֹרָה.
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ד
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נוֹעֲלִין דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בִּפְנֵי עוֹשֵׂיהֶן וְאֵלּוּ הֵן א. הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִבּוּר לְפִי שֶׁבִּזְמַן שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה לֹא יִהְיֶה עִמָּהֶם וְאֵינוֹ זוֹכֶה עִמָּהֶם בִּזְכוּת שֶׁעוֹשִׂין: ב. הַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים לְפִי שֶׁמַחֲלֻקְתּוֹ גוֹרֶמֶת לוֹ לִפְרוֹשׁ מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה: ג. הַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת שֶׁכֵּיוַן שֶׁנִּתְבַּזוּ בְעֵינָיו אֵינוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶן וְלֹא עוֹשָׂן וְאִם לֹא יַעֲשֵׂם בַּמֶּה יִזְכֶּה: ד. הַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו שֶׁדָבָר זֶה גוֹרֵם לְדוֹחֲפוֹ וּלְטוֹרְדוֹ כְּגֵחֲזִי וּבִזְמַן שֶׁנִּטְרָד לֹא יִמְצָא מְלַמֵּד וּמוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת: ה. הַשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחַ לוֹ דֶרֶךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהַתּוֹכָחָה גוֹרֶמֶת שֶׁבִּזְמַן שֶׁבִּזְמַן שֶׁמּוֹדִיעִין לוֹ לְאָדָם חֲטָאָיו וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה:
מספר סדר היום דף ל''ז ע''ב
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת נִדָּה אָמַר עוּלָא יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵסוֹ וְהוּא הַמָּקוֹם לְמַטָּה אֵצֶל הָעֶרְוָה וְצָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ שָׁם כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ תִּבָקַע כְּרֵיסוֹ וְלֹא יֵעָשֶׂה רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּכָה שׁוֹמְעוֹת וְלָעֵינַיִם שֶׁכֵּן רוֹאוֹת עַד הֵיכָן מַגִּיעַ קְדוּשַּׁת יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְהָרוֹאֶה וְהַשּׁוֹמֵעַ זֶה אֵיךְ לֹא יִהְיֶה נָזוּף כָּל יָמָיו לִפְנֵי הַמָּקוֹם כִּי כַּמָּה וְכַמָּה פְעָמִים עָבַר עַל זֶה וּמִי הוּא אֲשֶׁר נִקָּה מִזֶּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה. וְיוּכַל כָּל אָדָם לְהִקָּרֵא רָשָׁע מְרוּשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם בְּפֶה מָלֵא כֵּיוַן שֶׁעָבַר עַל זֶה כַּמָּה פְעָמִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לְמַטָּה לְחַכֵּךְ עַצְמוֹ וּמִן הַחִכּוּךְ בָא לִידֵי חִמּוּם וּמִן הַחִמּוּם גָּרַם הַחֵטְא לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִרְצוֹנוֹ בְּלִי סִבָּה גוֹרֶמֶת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִקְשָׁה עַצְמוֹ לָדַעַת שֶׁהוּא חַיָּיב נִדוּי וּלְדַעַת אַחֶרֶת הוּא בְּנִדּוּי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹצִיא בְּיָדוֹ זֶרַע בְּכַוָּנָה לְמַלּאֹת תַּאֲוָתוֹ שֶׁהוּא שָׂנְאוּי וּמְרוּחָק לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ זוֹכֶה לִרְאוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה ה' יַצִילֵנוּ:
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
(יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן: (יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵי קְהָת מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין:
רש''י ושני חיי קהת ושני חיי עמרם וגו' . מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנלד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לבנים בשני האבות:
(יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם: וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין זַרְעֲיַת לֵוִי לְתוּלְדָתְהוֹן: (כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּנְסִיב עַמְרָם יָת יוֹכֶבֶד אֲחַת אֲבוּהִי לֵהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵהּ יָת אַהֲרֹן וְיָת משֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵי עַמְרָם מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין:
רש''י יוכבד דדתו. אחת אבוהי בת לוי אחות קהת:
(כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: (כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי: וּבְנֵי עֻזִיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:
(יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: וְאָתִיב יָת גָּלוּת מִצְרָיִם וְאָתִיב יָתְהוֹן לְאַרְעָא פַּתְרוֹס עַל אַרְעָא תּוֹתְבוֹתְהוֹן וִיהוֹן תַּמָּן מַלְכּוּ חֲלָשָׁא :
רש''י מכורתם . מגורתם ל''א כמו תולדותם וכן חברו מנחם :
(טו) מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: מִן מַלְכוּתָא תְּהִי חֲלָשָׁא וְלָא תִּתְרַבְרַב עוֹד עַל עַמָּמַיָּא וְאַזְעִירְנוּן בְּדִיל דְּלָא יִפְלְחוּן בְּעַמָּמַיָּא :
רש''י לבלתי רדות בגוים . לשון ממשלה כמו ורדו בדגת הים ( שם א ) :
(טז) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה: וְלָא יְהוֹן עוֹד לְבֵית יִשְּׂרָאֵל לְאִתְרַחֲצָא עֲלֵיהוֹן לְאַדְכָּרָא חוֹבִיְן בְּאַפָּנְיוּתְהוֹן בַּתְרֵיהוֹן וְיָדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלֹהִים :
רש''י ולא יהיה . מצרים לבית ישראל עוד למבטח המזכיר להם עון שאמר להם הקב''ה לא תוסיפו לראותם עוד ( שמות יד ) :
(יז) וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה בְּעֶשְּׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין בְּקַדְּמָאָה בְּחָד לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר :
רש''י ויהי בעשרים ושבע שנה . למלכות נבוכדנצר , אותה שנה נתנה מצרים בידו כך שנינו בסדר עולם ויש בספר הזה הרבה נבואות כתובות מוקדם ומאוחר :
(יח) בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ: בַּר אָדָם נְבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל אִפְלָח יָת מַשְׁרִיתֵיהּ פּוּלְחָן רָב עַל צוֹר כָּל שַׁעַר רֵישׁ נִתָּר וְכָל כָּתֵף אִתְמְרָט וַאֲגָר לָא הֲוָה לֵיהּ וּלְמַשְׁרִיתֵיהּ מִצוֹר עַל פּוּלְחָנָא דְּאִפְלָח עֲלָהּ :
רש''י העביד את חילו . על צור עבודה גדולה : כל ראש . אנשי חיילותיו : מוקרח וכל כתף מרוטה . כדרך הצרים על העיר ימים רבים וטורחים ויגיעים בשאת משאות עצים ואבנים והוא לכד את צור בעשרים ושלש למלכותו כמו שמצינו בסדר עולם , מוקרח קאלב''ו בלע''ז : מרוט' . פלי''אה בלע''ז : ושכר לא היה לו . לאחר ששללו שללה עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עליה ועל שללה ליאבד בים :
(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא יָהִיב לִנְבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְיִשְׁבֵּי אִתְרַגְּשׁוּתַהּ וְיָבוּז בִּזָּה וִיעֲדִי עֲדָאָה וּתְהִי אֲגַר לְמַשְׁרִיתֵיהּ :
(ז) יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב: אִית דִּמְעַתֵּר נַפְשֵׁיהּ וְלֵית כָּל מִדָעַם וּמְמַסְכֵּן נַפְשֵׁיהּ וּמַזָּלֵיהּ סַגִיאָה :
רש''י יש מתעשר ואין כל . מראה עצמו עשיר , ד''א יש אדם שהוא מתעשר בסופו ואין לו כלום בתחילתו , ויש שהוא בא לידי עניות מממון גדול , ד''א מתעשר בגזל עניים וסוף אין לו כלום . ויש מתרושש . ע''י שפיזר ונתן לאביונים והון רב מוכן לו :
(ח) כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה: אִית לֵיהּ פּוּרְקָנָא דְנַפְשֵׁיהּ דְּגַבְרָא עוּתְרֵיהּ וּמַסְכְּנָא לָא מְקַבֵּל בַּעְתָא :
רש''י כפר נפש איש עשרו . עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה : ורש לא שמע גערה . ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו , ד''א כפר נפש איש עשרו , תורתו : ורש . בדברי תורה לא שמע גערה אינו יודע לסור מן הרעה לפי שלא נזהר , ומ''א על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור :
(ט) אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ: נוּהֲרֵי דְצַדִּיקֵי נִרְוַז וּשְׁרָגָא דְרַשִׁיעֵי נִדְעָךְ :
רש''י ידעך . לשון קפיצה שהשלהבת קופצת ונכרתת :
(י) רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה: לְחוֹד בִּזְדָנוּתָא אָתְיָא מַצוּתָא וְאִלֵין דְמִתְמַלְכִין חַכִּימֵי אִנּוּן :
רש''י רק בזדון יתן מצה . מחלוקת : ואת נועצים . ועם המתיעצים תלין חכמה :
(יא) הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה: מַזָּלָא מִן עַוְלָא דְמָרֵיהּ יִזְעַר וּדְמַכְנֵשׁ וְיָהַב לְמַסְכְּנָא יַסְנֵי מָמוֹנֵיהּ :
רש''י הון מהבל ימעט . עושה גרסתו חבילות חבילות ימעט שישתכח ממנו מעט מעט :
(יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה: מַן דִּמְשַׁדֵי לְמַעְדְּרֵיהּ טָב מִן דְּתָלֵי בְּסִבְרָא וְאִילָנָא דְחַיֵּי רִגְתָא מַיְתָא :
רש''י תוחלת ממשכה . מבטיח עצמו על חבירו ואינו עושה : מחלה לב . מביאה חולי ללב , ואין מחלה זה שם דבר כמו ( שמות כ''ג ) והסירותי מחלה מקרבך אלא כמו ( ויקרא י' י''א ) מעלה גרה : ועץ חיים תאוה באה . מסורס הוא כלומר תאוה באה הרי הוא כעץ חיים תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו סוף באה להם למחלת לב וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם :
א. הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. הַנְּחשֶת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחשֶׁת. מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת, וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת. אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן. מִטַּלְטְלִין קוֹנִים אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה:
ברטנורה (א) הזהב קונה את הכסף. כל דבר שהוא חשוב להיות מטבע וחריף לינתן בהוצאה, דין מעות יש לו, ואינו קונה את שכנגדו שאינו חשוב מטבע ואינו חריף בהוצאה כמותו. ומי שאין טבעו חשוב וחריף, דין פירות יש לו, ומשיכתו הוא קיום דבר. לפיכך מכי משך האחד דינרי זהב, קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. דדינרי זהב הוו פירות לגבי דינרי כסף: והכסף אינו קונה את הזהב. דדינרי כסף שהם חריפים בהוצאה, דין מעות יש להם לגבי דינרי זהב. ואם משך האחד דינר כסף, לא קנה האחר דינר זהב עד שימשוך, דמעות אינן קונות. והיינו טעמא נמי שנחושת קונה את הכסף, דפרוטות של נחושת שאין טיבען חשוב כל כך, הוו פירי לגבי דינרי כסף, והכסף אינו קונה את הנחושת: מעות הרעות. שנפסלו: אסימון. שנעשה במדת המטבע היוצא אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה: כל המיטלטלין קונין זה את זה. אם החליף אלו באלו, כיון שמשך האחד קנה חבירו. והאי כל, לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות:
ב. כֵּיצַד. מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵרוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפְלָגָה, הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
ברטנורה (ב) נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו. זה וזה. ותקנת חכמים היא. דדבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יניח לוקח מקחו בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל, לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה, דכיון דאם יתייקרו ברשותו יתיקר ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו, כדידיה חשיב להו וטרח ומציל: אבל אמרו מי שפרע וכו'. אע''פ שיכול לחזור בו, אוררין אותו בבית דין ואומרים עליו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים ששטפו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואחר כך מחזיר לו את מעותיו: רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה. רבי שמעון אמלתיה דתנא קמא קאי דאמר נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח ואתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף בידו דהיינו המוכר שקבל את הכסף ידו על העליונה, ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו, כגון שהיתה עלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, דהשתא אם המוכר רוצה שיהיה המכר קיים אין הלוקח יכול לחזור בו אף על פי שלא משך, דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, הכא דעליה דלוקח היא אי נפלה דליקה איהו טרח ומייתי לה. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, כל זמן שלא משך יכול לחזור בו בין לוקח בין מוכר:
ג. הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶסֶף לַסֶלַע, שְׁתוּת לַמֶּקַח. עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר. עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹד, הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶסֶף לַסֶלַע, שְׁלִישׁ לַמֶּקַח, וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לֹד. אָמַר לָהֶם, כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַחֲזִיר. אָמְרוּ לוֹ, יָנִיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים:
ברטנורה (ג) האונאה ארבעה כסף. ארבעה מעות כסף שהם שש מעות בדינר, והסלע ארבע דינרין: מעשרים וארבע כסף לסלע. אם היה המקח בדמי הסלע שהוא עשרים וארבע מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח, חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף: עד מתי מותר להחזיר. מי שנתאנה. והא דנקט לשון מותר, לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו: עד כדי שיראה. המקח לתגר או לאחד מקרוביו. ואם שהה יותר, מחל על אונאתו. והמוכר לעולם חוזר, שהרי אין המקח בידו שיוכל להראות לתגר או לקרובו אם נתאנה. ואם נודע שבא לידו דבר כיוצא בממכרו וידע שטעה ושתק ולא תבע, אינו יכול לחזור ולתבוע, שהרי מחל: ושמחו תגרי לוד. שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר. ואין הלכה כר' טרפון:
ד. אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה, אוֹמֵר תֶּן לִי מָעוֹתַי, אוֹ תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי:
ברטנורה (ד) אין לתגר אונאה. מפני שהוא בקי ומסתמא אחולי אחיל גביה, והאי דזבנא הכי, משום דאתרמי ליה זבינא אחריתי. והשתא הוא דקבעי למיהדר ביה. ואין הלכה כר' יהודה: מי שהוטל עליו ידו על העליונה. מי שנתאנה: תן לי מעותי. אם נתאנה לוקח. ומתניתין רבי יהודה הנשיא היא. ולית הלכתא כוותיה, אלא אם האונאה שתות, קנה ומחזיר אונאה. יותר משתות, בטל מקח:
ה. כַּמָּה תְהֵא הַסֶלַע חֲסֵרָה וְלֹא יְהֵא בָהּ אוֹנָאָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה אִסָרִין, אִסָר לַדִּינָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעָה פֻנְדְּיוֹנוֹת, פֻּנְדְּיוֹן לַדִּינָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה פֻנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פֻנְדְּיוֹנוֹת לַדִּינָר:
ברטנורה (ה) כמה תהא סלע חסרה. מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר, כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה: ארבע איסרין. לסלע: איסר לדינר. והוא אחד מן עשרים וארבע בו. דשש מעה כסף הוא דינר, מעה שני פונדיונים, פונדיון שני איסרין: ארבעה פונדיונים. אחד משנים עשר: שמונה פונדיונים. שתות. כשאר אונאה. וכן הלכה:
ו. עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר. בַּכְּרַכִּים, עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשֻּׁלְחָנִי, וּבַכְּפָרִים, עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. אִם הָיָה מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַרְעֹמֶת. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה:
ברטנורה (ו) בכרכים. שיש שם שלחני. עד כדי שיראה לשולחני: בכפרים. שאין שם שלחני: עד ערבי שבתות. שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת, אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו: ואם היה מכירה. הכי קאמר, ואם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין, אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו, יקבלנה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חודש: ואין לו עליו אלא תרעומת. הכי קאמר, ואחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה ממנו, אין לזה עליו אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו: ונותנה למעשר שני. אחסרה כדי אונאה קאי. ונותנה למעשר שני בשוויה ואינו חושש משום אסימון שאין מעשר שני מתחלל אלא במטבע שיש בו צורה, דשם מטבע יש עליו, דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה:
ז. הָאוֹנָאָה אַרְבַּע כֶּסֶף, וְהַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְרוּטָה. חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן. הַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְרוּטָה, וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּשָׁוֶה פְרוּטָה, וְהַנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ מָעַל, וְהַמּוֹצֵא שָׁוֶה פְרוּטָה חַיָּב לְהַכְרִיז, וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדָי:
ברטנורה (ז) האונאה ארבעה כסף. למקח סלע שהוא עשרים וארבע מעות כסף. נמצא האונאה שתות כדאמרן. וחזר ושנאה משום דבעי למתני הטענה שתי כסף: והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינים על טענה שהיא פחותה משתי כסף, שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך, וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר, או יודה לו הכל ויכפור פרוטה: וההודאה שוה פרוטה. להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה: המוצא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי אינו חייב להכריז, דכתיב (דברים כ''ב) אשר תאבד ממנו, פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה: יוליכנו אחריו. אם הודה שנשבע לשקר, דאז אין לו כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא ליד שלוחו, דכתיב (במדבר ה') ונתן לאשר אשם לו:
ח. חֲמִשָּׁה חֻמְשִׁין הֵן. הָאוֹכֵל תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְהַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ. הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ. הַנֶּהֱנֶה בְשָׁוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
ברטנורה (ח) האוכל תרומה. גדולה. זה שאכל תרומה גדולה בשוגג: ותרומת מעשר. מעשר מן המעשר: ותרומת מעשר של דמאי. הלוקח תבואה מעם הארץ, צריך להפריש תרומת מעשר, אבל לא תרומה גדולה, שהיו הכל זהירים בה: וחלה ובכורים. כל הני חמשה חד נינהו, דכולהו איקרו תרומה, ומשם אחד הם באין: נטע רבעי. גמר קודש קודש ממעשר שני דמוסיף חומש. ותרווייהו נמי חד חשיב להו, דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף: ומעשר שני שלו. דוקא. מוסיף חומש, דאיש ממעשרו כתיב: הקדשו. ולא של אחרים, המקדיש כתיב: הנהנה. בשוגג, חייב קרבן מעילה וחומש:
ט. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה. הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין לָהֶן לֹא תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ:
ברטנורה (ט) אלו דברים שאין להם אונאה וכו'. דאמר קרא (ויקרא כה). וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות. דכתיב וכי תמכרו ממכר, דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאינם עומדים אלא לראיה שבהן. הקדשות, אמר קרא אחיו, אחיו ולא הקדש: לא תשלומי כפל. דכתיב בטוען טענת גנב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור וכו', פרט. על כל אבדה, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע''פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות, אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש: ולא תשלומי ארבעה וחמשה. אם גנב וטבח ומכר שור או שה של הקדש. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה לשה וארבעה לשור, דכיון דאמעיט מכפל, בציר להו חדא, שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה הן: נושא שכר אינו משלם. דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו, כלל. חמור או שור או שה, פרט. וכל בהמה לשמור, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וכו'. הקדשות, אמר קרא רעהו, ולא הקדש: קדשים שחייב באחריותן. אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה: יש להם אונאה. דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, דיליה היא, ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה: ושאינו חייב באחריותן. כגון דאמר הרי זו: אף המוכר ספר תורה. לפי שאין קץ לדמיה: מרגלית ובהמה. מפני שאדם רוצה לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו [לצמדו עמו בעול] שאם בא להצמיד תחת העול שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון:
י. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:
ברטנורה (י) כך אונאה בדברים. שנאמר (ויקרא כ''ה) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זה נאמר באונאת דברים שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר שיודע אם לרעה מתכוין אם לטובה:
יא. אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים. בֶּאֱמֶת בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ. אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו. מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. וְלֹא לַתַּגָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן, יַטִּילוּ:
ברטנורה (יא) אין מערבין פירות בפירות. בעל הבית האומר לחבירו פירות שדה פלוני אני מוכר לך, לא יערבם בפירות שדה אחר: ואין צריך לומר חדשים בישנים. פסק למכור לו ישנים, לא יערב עמהם חדשים. שהישנים יבשים ועושים קמח יותר מן החדשים: מפני שמשביחו. קשה משביח את הרך, לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה, אבל פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך: אין מערבין שמרי יין. של חבית זו ביין של חבית אחרת: אבל נותן לו את שמריו. של יין עצמו: לא ימכרנו בחנות. פרוטה פרוטה: אלא אם כן הודיע. לכל אחד ואחד מהן, מים מעורבין בו: ולא לתגר. לא ימכרנו ביחד ואף ע''פ שהודיעו, לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות: מקום שנהגו להטיל מים ביין. דוקא בין הגתות יטיל. דכיון שנהגו אין כאן טעות, שכל היינות בחזקת כן:
יב. הַתַּגָּר נוֹטֵל מֵחָמֵשׁ גְּרָנוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה אֶחָת. מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּטָּס אֶחָד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּן לְעָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבוֹא אֶצְלוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִפְחֹת אֶת הַשָּׁעַר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זָכוּר לְטוֹב. לֹא יָבֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעָיִן. אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים:
ברטנורה (יב) התגר נוטל מחמש גרנות. שהכל יודעים בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחים ממנו: מגורה. אוצר שאוגרין בו תבואה. גורן, הוא שדשין בו את התבואה. ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו: פיטס. גיגית גדולה: ובלבד שלא יתכוין לערבן. להוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו סבורים שכל הפירות מאותו מקום: ולא יפחות את השער. למכור בזול. מפני שהוא מרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חביריו: זכור לטוב. שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול. וכן הלכה: גריסין. פולין גרוסות בריחים, אחת לשתים: לא יבור. את הפסולת. לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה את דמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל מהן: וחכמים מתירין. שיכול הלוקח לראות ולהבחין כמה דמי הפסולת שנברר, מאלו שישנן באחרים. וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו שהן מבוררים מפני הטורח. והלכה כחכמים: שלא יבור מעל פי המגורה. למעלה להראות יפות, ואת הפסולת שבתוכו לא בירר: לפי שאינו אלא כגונב את העין. בברירתו: מפרכסין. מתקנין ומיפין: לא את האדם. עבד כנעני העומד לימכר:
תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא כ''ה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שם) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּים לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים. הָא כֵּיצַד אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. אִם הָיוּ יִסוּרִין בָּאִין עָלָיו. אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו. אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו. אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד') הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתוֹם דְרָכֶךָ זְכָר נָא. מִי הוּא נָקִי אָבָד. אִם הָיוּ חֲמָרִים מְבַקְשִׁים תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָמִים שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ (שם) וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְרִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זֶה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר זֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. תָּנֵי תַּנָּא קָמֵיהּ דְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אָמַר לֵיה שַׁפִּיר קָאֲמַרְתָּ דַּחֲזֵינָא לֵיהּ דְּאָזִיל סוּמְקָא וְאָתֵי חִיוְרָא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי בְּמַעֲרָבָא בְּמָאי זְהִירֵי. אָמַר לֵיהּ בְּאַחֲווּרֵי אַפֵּי. דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַכֹּל יוֹרְדִים לְגֵיהִנָּם חוּץ מִשְּׁלשָה. הַכֹּל סַלְקָא דַעְתָּךְ. אֶלָּא אִימָא כָּל הַיּוֹרְדִים לְגֵיהִנָּם עוֹלִים חוּץ מִשְּׁלשָה שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵין עוֹלִים. וְאֵלּוּ הֵם. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. וְהַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵירוֹ מְכַנֶה הַיְינוּ מַלְבִּין אַף עַל גַּב דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ:
רש''י שהרי הדבר מסור ללב. ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא לבו של עושהו הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה: וכל דבר המסור ללב של אדם נאמר בו ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה: הכל ס''ד. וכי הכל יורדין: ה''ג כל היורדין לגהנם. עולין: דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין:
פָּתַח וְאָמַר הָאי קְרָא בִּתְרֵין גּוֹוָנִין אִיהוּ וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵיהּ דְּרָכִים וְקָרֵי בֵיהּ נְתִיבוֹת קָרֵי בֵיהּ נֹעַם וְקָרֵי בֵיהּ שָׁלוֹם מָאן דְּרָכִים וּמָאן נְתִיבוֹת מָאן נֹעַם וּמָאן שָׁלוֹם. אֶלָּא דְרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם הַיְינוּ דִכְתִיב (ישעיה מ''ג) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ דְּהָא כָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ הוּא אוֹרְחָא פְּתִיחָא לְכֹלָא. כְּהָאי אוֹרְחָא דְהוּא פָתִיחַ לְכָל בַּר נַשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ אִלֵּין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ. וְאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עִיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עָלְמָא. וְהָא נֹעַם הוּא נְעִימוּ דְנָפִיק מֵעָלְמָא דְאָתֵי (נ''א וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נַהֲרִין כָּל בּוֹצִינִין) וְנָהִיר לְכָל בּוֹצִינִין וּמִתְפָּרְשִׁין נְהוֹרִין לְכָל עִיבַר וְהַהוּא טִיבוּ וּנְהוֹרָא דְעָלְמָא דְאָתֵי דְיַנְקִין אֲבָהָן אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר עָלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם. וְכַד אִתְעַר עָלְמָא דְאָתֵי כָל טִיבוּ וְכָל חֵידוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵידוּ דְעָלְמָא אִתְעַר. וּבְגִינֵי כָךְ אִקְרֵי נֹעַם וְעַל דָּא תָנֵינָן חַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם בְּשַׁעְתָּא דְעָאל שַׁבְּתָא כֻלְּהוּ נַיְיחִין וְאִית לְהוּ חֵידוּ וְנַיְיחָא בְשַׁבְּתָא. כֵּיוַן דְּנָפִיק שַׁבְתָא אִית לָן לְאַתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עָלָנָא דְנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנְשָׁא דְחַיָּיבַיָּא דְאִתְדָּנוּ מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאַתְעָרָא וְלֵימָא. (תהלים צ') וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. דָא הוּא נֹעַם עִלָּאָה חֵידוּ דְכֹלָא וְעַל דָּא דְרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. מָאן נְתִיבוֹתֶיהָ אִלֵּין אִינוּן נְתִיבוֹת וּשְׁבִילִין דְּנַפְקוּ מִלְּעֵילָא וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְבֵיתָא וְאָעִיל לוֹן לְיַמָּא רַבָּא כַד אִיהוּ בְתוּקְפֵיהּ. וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:
תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר, מִקְרָא זֶה, הוּא בִּשְׁנֵי אֳפָנִים וּבִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת. כִּי אַתָּה קוֹרֵא בּוֹ דְּרָכִים, וְקוֹרֵא בּוֹ נְתִיבוֹת. וְאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ נֹעַם, וְקוֹרֵא בּוֹ שָׁלוֹם. מַה דְּרָכִים וּמַה נְּתִיבוֹת, מַה נֹּעַם וּמַה שָּׁלוֹם. אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, הוּא שֶׁכָּתוּב. הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא בַּתּוֹרָה דֶּרֶךְ, הוּא אֹרַח פָּתוּחַ לַכֹּל, כַּדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁהוּא פָּתוּחַ לְכָל אָדָם, כָּךְ דְּרָכֶיהָ, אֵלּוּ הֵם דְּרָכִים, שֶׁהֵם פְּתוּחִים מִכֹּחַ הָאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת, שֶׁכָּרוּ בַּיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא מַלְכוּת, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכוֹ, וְהֵם אוֹרְחוֹת הַמִּתְפַּתְּחִים לְכָל צַד, וּלְכָל רוּחוֹת הָעוֹלָם. וְנֹעַם הַזֶּה, הוּא נְעִימוּת הַיּוֹצֵא מֵעוֹלָם הַבָּא, וּמֵאִיר לְכָל הַמְּאוֹרוֹת, וּמִתְפַּשְּׁטִים לְכָל צַד, וְטוֹב הַהוּא וְהָאוֹר שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהָאָבוֹת שֶׁהֵם חג''ת דּז''א, יוֹנְקִים, נִקְרָא נֹעַם, דָּבָר אַחֵר עוֹלָם הַבָּא נִקְרָא נֹעַם מִשּׁוּם שֶׁבָּעֵת שֶׁנִּתְעוֹרֵר עוֹלָם הַבָּא לְהַשְׁפִּיעַ, כָּל טוּב, וְכָל שִׂמְחָה, וְכָל הָאוֹרוֹת, וְכָל חֵירוּת הָעוֹלָם מִתְעוֹרֵר. וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא עוֹלָם הַבָּא, נֹעַם. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, הָרְשָׁעִים אֲשֶׁר בַּגֵּיהִנֹּם, בְּשָׁעָה שֶׁהַשַּׁבָּת נִכְנָס, כֻּלָּם נָחִים, וְיֵשׁ לָהֶם שִׂמְחָה וּמְנוּחָה בַּשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ לְהָעִיר עָלֵינוּ הַשִּׂמְחָה הָעֶלְיוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵעֹנֶשׁ הַגֵּיהִנֹּם, שֶׁמִּשָּׁעָה הַהִיא וּלְהָלְאָה הֵם נִדּוֹנִים. וְיֵשׁ לָנוּ לְהָעִיר וְלוֹמָר, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וְגוֹ', שֶׁזֶּה הוּא לַחֲזוֹר וּלְהַמְּשִׁיךְ נֹעַם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא שִׂמְחַת הַכֹּל. וְעַל כֵּן דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ד
חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אֵי אֶפְשַׁר לוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה גְמוּרָה לְפִי שֶׁהֵם עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא לוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזוֹר לוֹ אוֹ יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ לִמְחוֹל לוֹ וְאֵלּוּ הֵן: א. הַמְּקַלֵּל אֶת הָרַבִּים וְלֹא קִלֵּל אָדָם יָדוּעַ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל מִמֶּנּוּ כַפָּרָה: ב. הַחוֹלֵק עִם גַּנָּב לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ גְּנֵבָה זוּ שֶׁל מִי הוּא אֶלָּא הַגַּנָּב גּוֹנֵב לָרַבִּים וּמֵבִיא לוֹ וְהוּא לוֹקֵחַ וְעוֹד שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד הַגַּנָּב וּמַחֲטִיאוֹ: ג. הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה וְאֵינוֹ מַכְרִיז עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ לְאַחַר זְמָן כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי יַחֲזִיר: ד. הָאוֹכֵל שׁוֹד עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת אֵלּוּ בְנֵי אָדָם אֻמְלָלִין הֵם וְאֵינָם יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִין וְגוֹלִים מֵעִיר לָעִיר וְאֵין לָהֶם מַכִּיר כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שׁוֹר זֶה שֶׁל מִי הוּא וְיַחֲזִירֶנוּ לוֹ: ה. הַמְּקַבֵּל שׁוֹחַד לְהַטּוֹת דִּין אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַד הֵיכָן הִגִּיעַ הַטָּיָה זוּ וְכַמָּה הִיא כֹחָה כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר שֶׁהַדָּבָר יֶשׁ לוֹ רַגְלַיִם. וְעוֹד שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד זֶה וּמַחֲטִיאוֹ:
מספר סדר היום דף ל''ז ב'
כְּתִיב (תהלים ה') לֹא יְגוּרְךָ רָע. וְאֵין רָע אֶלָּא הַפּוֹגֵם בְּרִית שֶׁהוּא רַע סְתָם לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת מַשְׁחִית לְמַעְלָה וּמַשְׁחִית לְמַטָּה. פּוֹגֵם לְמַעְלָה וּפוֹגֵם לְמַטָּה. אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ. אוֹי לְרוֹעַ מַזָלוֹ. דְּנוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. נוֹחַ לוֹ שֶׁנֶהֶפְכָה שִׁלְיָיתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוֵיר הָעוֹלָם. נוֹחַ לוֹ שֶׁיִכָּרְתוּ יָדָיו וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הַזֶּה. מַה כַּפָּרָה יֶשׁ לוֹ מַה תְּשׁוּבָה יֶשׁ לוֹ כִּמְעַט שֶׁנִּנְעֲלוּ מִמֶּנּוּ שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה וְכַפָּרָה. אָמְנָם גָּבְרוּ רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ וִימִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים בְּלֵב שָׁלֵם:
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וּנְסִיב אַהֲרֹן יָת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִינָדָב אַחָתֵהּ דְנַחְשׁוֹן לֵהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵהּ יָת נָדָב וְיָת אֲבִיהוּא יָת אֶלְעָזָר וְיָת אִיתָמָר:
רש''י אחות נחשון. מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה:
(כד) וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי: וּבְנֵי קֹרַח אַסִיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אִלֵין זַרְעֲיַת קֹרַח: (כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: וְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן נְסִיב לֵהּ מִבְּנַת פּוּטִיאֵל לֵהּ לְאִנְתּוּ וִילִידַת לֵהּ יָת פִּינְחָס אִלֵין רֵישֵׁי אֲבָהַת לֵיוָאֵי לְזַרְעֲיָתְהוֹן:
רש''י מבנות פוטיאל. מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה. ומזרע יוסף שפטפט ביצרו:
(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה דִי אֲמַר יְיָ לְהוֹן אַפִּיקוּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן:
רש''י הוא אהרן ומשה. אלו שהזכרו למעלה, שילדה יוכבד לעמרם, הוא אהרן ומשה. יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד: על צבאתם. בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם. יש על שאינו אלא במקום אות אחת (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך, (יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם, כמו בחרבכם:
(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: אִנוּן דְמַלְלִין עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן:
רש''י הם המדברים וגו' . הם שנצטוו הם שקימו: הוא משה ואהרן. הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף:
(כ) פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: אַגְּרֵיהּ דְּאַפְלַח בֵּיהּ יְהָבִית לֵיהּ יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם דְּחָבוּ קָדֳמַי לְאִתְפְּרָע מִנְּהוֹן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים :
רש''י פעולתו אשר עבד בה . שכר פעולה אשר עבד במצותי בצור אתן לו את ארץ מצרים : אשר עשו לי . מצרים רעה במשענתם שהבטיחו את עמי בעזרתם הבל :
(כא) בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה: בְּיוֹמָא הַהוּא אַיְיתִי פּוּרְקָן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל וְלָךְ אֶתֵּן לְמִפְתָּח פּוּמָא בִּנְבוּאָה בֵּינְהוֹן וְיָדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ :
רש''י ביום ההוא אצמיח קרן . לא שמעתי ולא מצאתי פי' מקרא זה מה הוא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים שהרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים ואומר אני ביום ההוא מוסב על פרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר ומצינו בדניאל שבאותה שנה התחילו מלכי פרס להתחזק ונגזרה מפלה על בבל שנאמר ( דניאל ז ) בשנת חדא לבלשאצר דניאל חלם חזה וגו' קדמיתא כאריה היא בבל ( שם ) וכתיב ( שם ) חזה הוית עד די מריטו גפה וגומר וארו חיוה אוחרי תנינא דמיא לדוב היא פרס וכתיב וכן אמרין לה קומי אכולי בשר שגיא , כלומר תפשי המלוכה ומלכות פרס היא צמיחת קרן לישראל שנאמר בכורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח ( ישעיה מ''ה ) ומניין שארבעים שנה של מצרי' כלו באותו הפרק מצרים נתנה ביד נבוכדנצר בכ''ז לנבוכדנצר בשנה שנאמר' נבוא' זו ליחזקאל הוסיף ארבעים שנה הרי ששים ושבע צא מהם ארבעים וחמש לנבוכדנצר ועשרים ושלש לאויל מרודך כדאמרינן במסכת מגלה ושנה אחת מהם עלתה לזה ולזה כדאמרינן התם שנים מקוטעו' היו : ולך אתן פתחון פה בתוכם . לך יחזקאל יהא פתחון פה כשיראו נבואתך מתקיימת :
ל (א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר : (ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֵילִילוּ הָהּ לַיּוֹם: בַּר אָדָם אִתְנַבִּי וְתֵימָר כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אֵילִילוּ וַאֲמָרוּ וַוי מִן קֳדָם יוֹמָא :
רש''י הה . כמו אהה הה ליום העתיד לבא על אותן העכו''ם :
(ג) כִּי קָרוֹב יוֹם וְקָרוֹב יוֹם לַיהוָה יוֹם עָנָן עֵת גּוֹיִם יִהְיֶה: אֲרֵי קָרִיב יוֹמָא וְקָרִיב יוֹמָא דְּעָתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ יוֹם עָנָן זִיעַ עֵדֶן תְּבָר עַמָּמַיָּא יְהִי :
רש''י עת גוים . עידן תבר עממיא :
(יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם: דְּבָזֵי עַל מִלְּתָא נִתְחַבֵּל מִנָהּ וּדְדָחֵל מִפּוּקְדָנָא מִשְׁתְּלָם טָבְתָא :
רש''י בז לדבר יחבל לו . הבוזה אחד מד''ת סוף מתמשכן עליו : וירא מצוה הוא ישולם . יקבל שכר , ומדרש תהלים דורש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב''ה רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת אמר לו חייך סוף שתצטרך לשטות כשבא לפני אכיש להשתגע ויורד רירו על זקנו וגומר ( שמואל א' כא ) :
(יד) תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת: נִימוֹסָא דְּחַכִּימָא מַבּוּעַ דְּחַיֵּי לְמִסְטֵי מִן פָּחָא דְמוֹתָא :
רש''י תורת חכם מקור חיים . שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות :
(טו) שֵׂכֶל טוֹב יִתֶּן חֵן וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן: שִּׂכְלָא טָבָא יָהֵב חִסְדָא וְאָרְחָא תַּקִּיפָא דְבָזוֹזֵי תֵיבָד :
רש''י ודרך בוגדים איתן . קשה לו ולאחרים :
(טז) כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת: כָּל עֲרִימָא עֲבִידְתֵּיהּ מִדַּעְתָּא וְסִכְלָא פָּרֵס לֵיהּ לְשַׁטְיוּתָא :
רש''י כל ערום יעשה בדעת . מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר ( מלכים א א ) : וכסיל יפרוש אולת . זה אחשורוש ויפקד המלך ( אסתר ב ) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה :
(יז) מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא: שְׁלִיחָא בִישָׁא יִפֵּל בְּבִישְׁתָּא וְאִזְגַּדָּא מְהֵימְנָא אָסְיָא הוּא :
רש''י מלאך רשע יפול ברע . כגון בלעם שאמר לו הקב''ה לך עם האנשים והרשיע להשיא לבלק עצה רעה לכך נפל בחרב : וציר אמונים מרפא . זה משה רבינו :
א. פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ, כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:
ברטנורה (א) פרת חטאת. פרה אדומה. שנאמר בה חטאת היא: חוץ מגיתה. מערכה של עצים מסודרים כמין גת היו עושים לה במקום ששוחטים אותה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל. ואם שחטה חוץ למקום ההוא פסולה. אבל אינו חייב עליה משום שוחט קדשים בחוץ, דרחמנא פטריה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ומדקפיד קרא לענשו שלא הביאו, שמע מינה בעומד להביאו שם משתעי קרא: כל שאינו ראוי לבוא וכו'. שאינו עתיד להקריב:
ב. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר. וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה:
ברטנורה (ב) בלא תעשה. הואיל וראויין לבוא לאחר זמן אין בהם כרת אלא לאו גרידא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום (דברים יב): תורים שלא הגיע זמנן. [כדתנן בחולין (דף כב:) משיזהיבו כשרין ומקמי הכי פסולין] דתורין גדולים ולא קטנים בעינן: ובני יונה שעבר זמנן. דבני יונה קטנים ולא גדולים, ופסולים מתחילת הציהוב ואילך: בלא תעשה. הואיל וראויין לאחר זמן יש בהן לא תעשה לשוחטן בחוץ: אותו ואת בנו. ששחט אחד מהן ובא להקריב השני בו ביום ואסור משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב): ומחוסר זמן. בין שהוא מחוסר זמן בגופו שלא היה שבעת ימים תחת אמו, בין שהבעלים מחוסרים זמן כדמפרש לקמן. וצריכא לאשמועינן פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בכולהו, דאי אשמועינן בבעלי מומין, בהא קאמרי רבנן משום דמאיסי, אבל תורים ובני יונה דלא מאיסי אימא מודו ליה לר' שמעון. ואי אשמועינן תורים ובני יונה, משום דלא חזו ואידחו, אבל בעלי מומין דחזו ואידחו אימא מודה להו ר' שמעון לרבנן. ואי תנא הני תרתי, משום דפסולא דגופא, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי להו אימא מודו ליה רבנן לר' שמעון. צריכא. ואין הלכה כר' שמעון:
ג. מְחֻסַּר זְמָן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶה הוּא מְחֻסַר זְמָן בִּבְעָלָיו, הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ, פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָבִין. הַמַּעֶלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ, פָּטוּר. אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחֻסַר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:
ברטנורה (ג) הזב והזבה שהקריבו בחוץ. בתוך ימי ספרן: והיולדת. שהקריבה בתוך מלאת: פטורים. שאין מתקבלין לא לחובה ולא לנדבה: ואשמם. בגמרא פריך, זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. ומשני, תני מצורע בהדייהו, שהמצורע מביא אשם: עולותיהן ושלמיהן. בגמרא פריך. הני בני שלמים נינהו. ומשני, תני נזיר בהדייהו, שהנזיר מביא שלמים: בחוץ חייבין. שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן לאחר שהקריבו חטאתם והמצורע את אשמו: מבשר חטאת מבשר אשם כו'. דכל הני נאכלים לכהנים ואינן קרבים לגבי מזבח, ורחמנא אמר (שם יז) אשר יעלה עולה או זבח, מה עולה שהיא קרבה על גבי מזבח, אף כל שהוא קרב על גבי מזבח: מבשר קדשי קדשים. כבשי עצרת שהם שלמי צבור ויש להם תורת קדשי קדשים: היוצק. השמן על המנחה: הבולל. הפותת. הבולל המנחה בשמן. ופותתה פתים: המניף. המגיש. שמניף את המנחה שטעונה תנופה. ומגישה בחוץ. המנחה שהיא טעונה הגשה בפנים בקרן דרומית מערבית כדכתיב (ויקרא ב) והגישה אל המזבח: המסדר. לחם הפנים על השלחן: פטור. דאמר קרא אשר יעלה עולה או זבח, מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, יצאו אלו שאין אחד מהן גמר עבודה: אין חייבין עליו משום זרות. אם עשה זר אחת מכל העבודות הללו, כגון שבלל או פתת וכו'. וכן טמא, או מחוסר בגדים, או מי שאינו רחוץ ידים ורגלים, אינו חייב מיתה אע''פ שנפסל אותו דבר שעבד בו:
ד. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה (ד) והעבודה בבכורות. דכתיב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל, אלו הבכורות שהעבודה בהם: משהוקם המשכן נאסרו הבמות. דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, מכלל דבאהל מועד תלי איסורא. ודוקא לישראל נאסרו הבמות. אבל נכרים מותרים להקריב לשמים בכל מקום ואפילו בזמן הזה. ואסור לישראל להיות שלוחם להקריב, ולא לסייעם. אבל להורות להם סדר הקרבה שרי:
ה. בָּאוּ לַגִּלְגָּל וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מָקוֹם:
ברטנורה (ה) באו לגלגל. ולא היה שם בית אלא יריעות המשכן של מדבר: הותרו הבמות. דרחמנא אמר אשר ישחט במחנה וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו, פרט לגלגל שלא היה שם מחנה, שכבר בטלו המחנות והתחילו להיות נפוצים בכל הארץ. ומהאי טעמא נמי קדשים קלים נאכלין בכל מקים, שהרי לא היה שם מחנה כמו שהיה במדבר:
ו. בָּאוּ לְשִׁילֹה נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה:
ברטנורה (ו) באו לשילה נאסרו הבמות. דכתיב (דברים יב) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, מכלל דכשיבואו אל המנוחה, הבמות אסורות. ומנוחה זו שילה שהיתה שם מנוחה שלא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר: בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן. דכתיב (שמואל א א) ותביאהו בית ה' שילה, אלמא בית היה, וכתיב (תהלים עח) ויטוש משכן שילה, אלמא של יריעות היה, מלמד שלא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה: ומעשר שני בכל הרואה. ולעיל לא תני מעשר שני, לפי שכל ארבע עשרה שנה שהיו בגלגל לא נתחייבו במעשרות עד שכבשו וחלקו. ובכל הרואה היינו בכל מקום שרואין משם שילה, דאמר קרא (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום אשר אתה רואה:
ז. בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה (ז) באו לנוב ולגבעון. כשחרבה שילה לסוף שלש מאות ושבעים חסר אחת שהיה המשכן שם, ונלקח הארון בימי עלי. באו לנוב, וחרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון. וכל ימי נוב וגבעון היו חמשים ושבע שנה, וכל זמן זה היו הבמות מותרות, דרחמנא אמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב אלא כדי ליתן היתר לבמות בין זו לזו: קדשים קלים בכל ערי ישראל. והוא הדין למעשר שני. שהרי הקישן הכתוב דכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור, בזמן שקדשים קלים טעונים הבאת מקום, אף מעשר שני טעון הבאת מקום. בזמן שקדשים קלים בכל ערי ישראל, אף מעשר שני בכל ערי ישראל:
ח. בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה:
ברטנורה (ח) והיא היתה נחלה. האמורה בתורה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, דמשמע משתבואו אל הנחלה יאסרו הבמות:
ט. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסוּר בָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסוּר בָּמוֹת בַּחוּץ, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסוּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסוּר בָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְאֵין בָּהֶם בְּלֹא תַעֲשֶׂה:
ברטנורה (ט) הרי אלו בעשה. דשמה תביאו את עולותיכם, דמשמע אבל לא בבמה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. אי נמי עשה והביאום לה', ולא תעשה דהשמר לך פן תעלה עולותיך, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה: ואין חייבין עליהם כרת. כיון שהקדישן בשעת היתר הבמות, שאין המקריב בחוץ חייב כרת אלא על קרבן שאם הקריבו בחוץ בשעת הקדשו היה חייב, דומיא דמדבר, דבכרת דשחוטי חוץ כתיב (ויקרא יז) חוקת עולם תהיה זאת להם, זאת להם ואין אחרת להם: הקדישן בשעת איסור הבמות. מההיא שעתא קרינן בהו והביאום לה', וכיון שהמתין עד שלא יכול לקיימו, נתבטל העשה על ידו, אבל לאו וכרת ליכא, דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי, והרי הותרו הבמות:
י. אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן. קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר, קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן. וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, בַּבָּמָהּ. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בַּבָּמָה, פָּטוּר. מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר. סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בַבָּמָה, וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִיצָה בַדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. אֲבָל הַזְּמָן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה:
ברטנורה (י) ואלו קדשים קרבים במשכן. כגון בזמן הגלגל ונוב וגבעון שהיה שם משכן והיו הבמות מותרות, אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא בבמה: קדשים. שסתמן הוקדשו למשכן, ומאי ניהו קרבנות צבור: קרבנות יחיד. סתמן לבמה: קרבנות יחיד שהוקדשו למשכן. שפירש בשעת הקדשן על מנת להקריבן במשכן: ואם הקריבן בבמה פטור. מאזהרה ומעונש. שהרי הותרו הבמות. ומיהו אסור לשנות, דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ועשית: במות צבור. גלגל ונוב וגבעון: סמיכה. דכתיב לפני ה' וסמך, שאין סמיכה בבמה: שחיטת צפון. דכתיב (ויקרא א) צפונה לפני ה', ואין צפון בבמה: ומתן סביב. שתי מתנות שהן ארבע דכתיב בהו (שמות כט) את הדם על המזבח סביב ולא בבמה: תנופה. דכתיב תנופה לפני ה', ואין תנופה בבמה: והגשה. דכתיב (ויקרא ב) והגישה אל המזבח, ואין הגשה בבמה: אין מנחה בבמה. דזבחים אמר קרא בבמה, ולא מנחות: כיהון. דכתיב (שם יד) וזרק הכהן את הדם על המזבח, מזבח צריך כהן, ואין במה צריכה כהן: ובגדי שרת. דכיון דאין צריך כהן אין כאן מקום לבגדי שרת, דבבגדי שרת כתיב (שם ו) ילבשם הכהן: וכלי שרת. דבכלי שרת כתיב (שמות כח) לשרת בקודש, ולא בבמה: וריח ניחוח. אברים שצלאן והעלן, אין בהן משום ריח ניחוח. ודוקא במזבח דכתיב ריח ניחוח לה'. אבל בבמה אפילו צלאן והעלן אין בכך כלום: ומחיצת דמים. חוט הסקרא להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים, ואין חוט הסקרא בבמה דכתיב (שם כו) והיתה הרשת עד חצי המזבח, ולא בבמה: רחוץ ידים ורגלים. דכתיב (שם ל) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולא בבמה: הזמן. אם חשב על הקרבן לאכלו חוץ לזמנו: והטמא. אע''פ שזר כשר להקריב בבמה, אין טמא מקריב בבמה:
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן (דברים י''ב) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה. מְנוּחָה זוּ שִׁילֹה. נַחֲלָה זוּ יְרוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר (ירמי' י''ב) הָיְתָה לִי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר וְאוֹמֵר (שם) הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מְנוּחָה זוּ יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלָה זוּ שִׁילֹה וְאוֹמֵר (תהלים קל''ב) זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ וְאוֹמֵר (שם) כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוּ שִׁילֹה הַיְינוּ דִכְתִיב (דברים י''ב) אֶל הַמְנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוּ יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלָה זוּ שִׁילֹה. אֶל הַנַּחֲלָה וְאֶל הַמְּנוּחָה מִבְּעֵי לֵיה. הֲכִי קָאָמַר לָא מִבְּעֵי מְנוּחָה דְּלֹא מָטִיתוּ אֶלָּא אֲפִלּוּ לְנַחֲלָה נַמֵּי לָא מָטִיתוּ. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל זוּ וְזוּ שִׁילֹה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם אִי נַמֵּי אִיפְכָא הַיְינוּ דִכְתִיב (שם) אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶת הַנַּחֲלָה. אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה אוֹ זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם מְנוּחָה וְנַחֲלָה מִבְּעֵי לֵיהּ קַשְׁיָא. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה מְנוּחָה דְנָחוּ מִכִּבּוּשׁ נַחֲלָה זוֹ דְּפַלְגוּ הֲתָם נַחֲלוֹת דִּכְתִיב (יהושע י''ח בשנוי לשון) וַיְחַלֵּק לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיַּפֵּל לָהֶם גּוֹרָל בְּשִׁילֹה עַל פִּי ה'. אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׁלָמָא נַחֲלָה נַחֲלַת עוֹלָמִים אֶלָּא מְנוּחָה מָאי מְנוּחָה. מְנוּחַת אָרוֹן דִּכְתִיב וַיְהִי כְּנוֹחַ הָאָרוֹן. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם אֲבָל שִׁילֹה הֲוָה שַׁרְיָא בָּמוֹת הַיְינוּ דִכְתִיב (שופטים י''ג) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצוּר לַה' אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה וּבָמוֹת הֲווּ אֲסִירָן מָאי וַיִּקַּח מָנוֹחַ. הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דְּאָמַר זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם וְסִימָנָךְ מַשְׁכֵי גַּבְרָא לְגַבְרֵי:
רש''י נוב וגבעון. חדא חשיב לה: זו וזו שילה. ואפי' הכי יש היתר בתרי' דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופא סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקמינא כר' ישמעאל: זו וזו ירושלים. ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות: ויהי כנוח הארון. חפשתיו ולא מצאתיו ואם אינו בכתובים יש לו מקרא אחר בדה''י בשלמה קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עוזך מנוח בימי שילה היה שהרי לא חרבה עד שמת עלי (כ''ג): ה''ג תני דבי ר' ישמעאל כרבי שמעון בן יוחאי. ברייתא נמצאת בבית מדרשו של רבי שמעון שהיו תלמידי רבי ישמעאל שונים כמותו: משכינהו גברא לגברי. רבי שמעון שהוא יחידי משך את תלמידי רבי ישמעאל להניח דברי רבם שאמר זו וזו שילה:
וְתָא חֲזֵי אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין קַיְימָא הַהוּא מְמַנָּא דִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבָעָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ מָאן דְּאִתְגַּזַּר אִית לֵיהּ חוּלָקָא בִּשְׁמָךְ. אָמַר לֵיהּ אִין. אָמַר לֵיהּ וְהָא יִשְׁמָעֵאל דְּאִתְגַּזַּר וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִתְגַּזַּר בַּר תְּלֵיסַר שְׁנִין אַמַאי לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בָּךְ כְּמוֹ יִצְחָק. אָמַר לֵיהּ דָּא אִתְגַּזַּר כִּדְקָא יֵאוֹת וּבְתִקּוֹנוֹי וְדָא לָאו הָכִי. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאִלֵּין מִתְדַּבְּקִין בִּי כִּדְקָא יֵאוֹת לִתְמַנְיָיא יוֹמִין וְאִלֵּין רְחִיקִין מִנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לֵיהּ וְעִם כָּל דָּא כֵּיוַן דְּאִתְגַּזַּר לָא יְהֵא לֵיהּ אֲגַר טָב בְּגִינֵיהּ. וָוי עַל הַהוּא זִמְנָא דְאִתְיְילִיד יִשְׁמָעֵאל בְּעָלְמָא וְאִתְגַּזַּר. מַה עָבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְחִיק לְהוּ לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל מִדְּבֵקוּתָא דִלְעֵילָא וְיָהַב לְהוּ חוּלָקָא לְתַתָּא בְאַרְעָא קַדִּישָׁא בְּגִין הַהוּא גְזִירוּ דִבְּהוֹן. וּזְמִינִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְמִשְׁלַט בְּאַרְעָא קַדִישָׁא כַּד אִיהִי רֵיקַנְיָיא מִכֹּלָא זִמְנָא סַגִּי כְמָה דִגְזִירוּ דִלְּהוֹן בְּרֵיקָנַיָּיא בְּלָא שְׁלִימוּ. וְאִינוּן יְעַכְּבוּן לְהוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאָתָבָא לְדוּכְתַּיְיהוּ עַד דְּיִשְׁתַּלִּים הַהוּא זְכוּתָא דִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל. (ויקרא ס''ט א') וּזְמִינִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְאַתְעָרָא קְרָבִין תַּקִּיפִין בְּעָלְמָא וּלְאִתְכַּנְּשָׁא בְנֵי אֱדוֹם עֲלַיְיהוּ וְיִתְעֲרוּן קְרָבָא בְהוּ חַד עַל יַמָּא וְחַד עַל יַבֶּשְׁתָּא וְחַד סָמוּךְ לִירוּשְׁלֵם וְיִשְׁלְטוּן אִלֵּין בְּאִלֵּין וְאַרְעָא קַדִישָׁא לָא יִתְמַסַר לִבְנֵי אֱדּוֹם. בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְעַר עַמָּא חַד מִסַיְיפֵי עַלְמָא עַל רוֹמִי חַיָּיבָא וְיִגַּח בָּהּ קְרָבָא תְּלַת יַרְחִין וְיִתְכַּנְּשׁוּן תַּמָּן עַמְמַיָּיא וְיִפְּלוּן בִּידַיְיהוּ עַד דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עֲלָהּ מִכָּל סַיְיפֵי עַלְמָא. וּכְדֵין יִתְעַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְיהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ל''ד) כִּי זֶבַח לַיָי בְּבָצְרָה וְגוֹמֵר. וּלְבָתַר דָּא מַה כְּתִיב לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹמֵר וְיִשְׁצֵי לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל מִינָה וְיִתְבַּר כָּל חֵילִין דִּלְעֵילָא וְלָא יִשְׁתָּאַר חֵילָא לְעֵילָא עַל עַמָּא דְעָלְמָא אֶלָּא חֵילָא דְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קכ''א) יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בִימִינָא וְאוֹרַיְיתָא בִּימִינָא וְעַל דָּא בִימִינָא תַּלְיָא כֹלָא וְתָנֵינָן דְּבָעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב (דברים ל''ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ וּבְזִמְנָא דְאָתֵי (תהלים ס') הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי וּבְהַהוּא זִמְנָא כְתִיב כִּי אָז אֶהֱפוֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד וּכְתִיב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
תרגום הזוהר וּבֹא וּרְאֵה אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד הַמְּמוּנֶה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן. אָמַר לוֹ וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁנִּמּוֹל, לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךְ כְּמוֹ יִצְחָק. אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנָיו, וְזֶה אֵינוֹ כָּךְ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵלּוּ מִתְדַבְּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנֶה יָמִים. וְאֵלּוּ רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ הַשָּׂר הַמְּמוּנֶה, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב עַל זֶה. אוֹי לְאוֹתוֹ זְמָן שֶׁנּוֹלָד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹן, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בִּשְׁבִיל הַמִּלָּה שֶׁבָּהֶם. וַעֲתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִשְׁלוֹט עַל אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה זְמָן הַרְבֵּה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רֵיקָה מִכֹּל, כְּמוֹ שֶׁהַמִּלָּה שֶׁלָּהֶם הִיא רֵיקָה בְּלִי שְׁלֵמוּת. וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיֻּשְׁלָם הַזְּכוּת שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל. וַעֲתִידִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹרֵר מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם, וְיִתְאַסְּפוּ בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וְיַעֲרְכוּ עִמָּהֶם מִלְחָמָה, אַחַת עַל הַיָּם, וְאַחַת עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאַחַת סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִמְשְׁלוּ אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִּמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם. בְּאוֹתוֹ זְמָן, יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ עָלֶיהָ מִלְחָמָה שְׁל. שָה חָדֳשִׁים, וְיִתְאַסְּפוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִּידֵיהֶם, עַד שֶׁיֵּאָסְפוּ עָלֶיהָ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם מִכָּל קַצְוֵי הָעוֹלָם. וְאָז יִתְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה. וּלְאַחַר כָּךְ, מַה כָּתוּב, לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ', וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הָאָרֶץ, וִישַׁבֵּר כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל עַם הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַדּוֹ. ז''שׁ ה' צִלְּךְ עַל יַד יְמִינֶךְ. מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הוּא בַּיָּמִין. וְהַתּוֹרָה הִיא בַּיָּמִין, וְעַל כֵּן הַכֹּל תָּלוּי בַּיָּמִין. וְלָמַדְנוּ, שֶׁצְרִיכִים לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, שֶׁכָּתוּב, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּלְעָתִיד לָבֹא כָּתוּב, הוֹשִׁיעָה יְמִינְךְ וַעֲנֵנִי. וּבַזְּמָן הַהוּא כָּתוּב, כִּי אָז אֶהֱפוֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שֶׁכֶם אֶחָד. וְכָתוּב, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ד
א. חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אֵין חֶזְקָתוֹ לָשׁוּב מֵהֶן לְפִי שֶׁהֵן דְּבָרִים קַלִּים בְּעֵינֵי רוֹב הָאָדָם וְנִמְצָא חוֹטֵא וְהוּא יְדַמֶּה שֶׁאֵין זֶה חֵטְא וְאֵלּוּ הֵן: א. הָאוֹכֵל מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָה מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ שֶׁזֶּה אֲבַק גֶּזֶל הוּא וְהוּא מְדַמֶּה שֶׁלֹּא חָטָא וְיֹאמַר כְּלוּם אָכַלְתִּי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ: ב. הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁל עָנִי שֶׁהָעֲבוֹט שֶׁל עָנִי אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹן קַרְדוֹם וּמַחֲרִישָׁה וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ אֵינָן חֲסֵרִים וַהֲרֵי לֹא גָזַלְתִּי אוֹתוֹ: ג. הַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁהוּא אוֹמֵר וְכִי בָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁרְאִיַּית הָעֵינַיִם עָוֹן גָּדוֹל שֶׁהִיא גוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט''ו) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם: ד. הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵירוֹ אוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ חֵטְא לְפִי שֶׁאֵין חֲבֵירוֹ עוֹמֵד שָׁם וְלֹא הִגִּיעַ לוֹ בֹּשֶׁת וְלֹא בִּיְּישׁוּ אֶלָּא עָרַךְ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְחָכְמָתוֹ לְמוּל מַעֲשֵׂה חֲבֵירוֹ אוֹ חָכְמָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה מִכְּלָלוֹ שֶׁהוּא מְכֻבָּד וַחֲבֵירוֹ בָּזוּי: ה. הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים אוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר מֶה עָשִׂיתִי לוֹ וְכִי יֵשׁ שָׁם אֶלָּא חֲשָׁד שֶׁמָּא עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עָוֹן שֶׁמֵּשִׂים אָדָם כָּשֵׁר בְּדַעְתּוֹ כְּבַעַל עֲבֵירוֹת:
מספר סדר היום דף ל''ז ע''ב
אִם הִתְמִיד בַּעֲוֹן פְּגַם הַבְּרִית גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא אֵלּוּ הֵם הַמְּבִיאִים חֲרוֹן אַף לָעוֹלָם הֵם הַמְּבִיאִים הַמַּגֵּפוֹת וְהַמִּיתוֹת לָעוֹלָם. וּבִפְרַט אִם הִשִּׂיאוֹ יִצְרוֹ הָרָע וְעָשָׂה הַדָּבָר הָרָע הַזֶה בִּפְנֵי אֲנָשִׁים אוֹ חֲבֵרִים אוֹ גָרַם לַעֲשׂוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁחִלֵּל אֶת ה' וְחָטָא וְהֶחֱטִיא שֶׁנִתְגַּדַּל עֲוֹנוֹ בִּמְאֹד מְאֹד עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ. וּבִפְרַט אִם לֹא הִרְוָה צְמָאוֹ בָזֶה עַד שֶׁבָּא עַל הַזָּכָר אוֹ שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה כִּי הִיא זִמָּה וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי תּוֹעֵבָה לִפְנֵי ה'. כֵּיצַד יָרִים רֹאשׁוֹ. כֵּיצַד יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה. כֵּיצַד יִלְבַּשׁ בְּגָדִים נָאִים וְהַבְּגָדִים אֲשֶׁר עָלָיו לִכְלְכוּ נַפְשׁוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ עַד שֶׁהִרְחִיקוּהוּ מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ וּבַת מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה כְּבוּדָה וִיקָרָה טִנְפוּהָ וְעָשׂוּ עִמָּהּ כְּאַחַת הַנְּבָלוֹת כֵּיצַד יִשְׂמַח וְיָגֵל כֵּיצַד יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו כֵּיצַד יִרְאֶה בִּשְׂחוֹק אֲחֵרִים:
צרוף יִהִוִהִ
(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י ויהי ביום דבר וגו' . מחבר למקרא שלאחריו:
שלישי (כט) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימַר אֲנָא יְיָ מַלֵל עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִי אֲנָא מְמַלֵל עִמָךְ:
רש''י וידבר ה'. הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו: אני ה'. כדאי אני לשלחך ולקים דברי שליחותי:
(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ הָא אֲנָא יַקִיר מַמְלָל וְאֶכְדֵין יְקַבֵּל מִנִי פַּרְעֹה:
רש''י ויאמר משה לפני ה'. היא האמירה שאמר למעלה (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי, ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין, וכך היא השטה כאדם האומר נחזור על הראשונות:
ז (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חֲזֵי מַנֵיתָךְ רַב לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהֵי מְתֻרְגְמָנָךְ:
רש''י נתתיך אלהים לפרעה. שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין: יהיה נביאך. כתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז יט) ניב שפתים, (משלי י לא) ינוב חכמה, ויכל מהתנבות דשמואל (א' י יג) . ובלעז קוראין לו פרקייר''א :
(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: אַתְּ תְּמַלֵל יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנָךְ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְמַלֵל עִם פַּרְעֹה וִישַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:
רש''י אתה תדבר. פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה:
(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲנָא אַקְשֵׁי יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְאַסְגֵיתִי יָת אַתְוָתַי וְיָת מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י ואני אקשה. מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באמות עובדי עבודה זרה לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו אתם את גבורותי. וכן מדתו של הקדוש ברוך הוא מביא פרענות על האמות עובדי עבודה זרה כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר (צפניה ג ו) הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' , (שם ז) אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה, אלא ויחזק לב פרעה:
(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה וְאֶתֵּן יָת מָחַת גְבֻרְתִּי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת חֵילִי יָת עַמִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין: (ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: וְיִדְעוּן מִצְרַיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ כַּד אָרֵים יָת מָחַת גְבֻרְתִּי עַל מִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן:
רש''י את ידי. יד ממש להכות בהם:
(ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקִיד יְיָ יָתְהוֹן כֵּן עֲבָדוּ: (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה: וּמשֶׁה בַּר תְּמָנָן שְׁנִין וְאַהֲרֹן בַּר תְּמָנָן וּתְלָת שְׁנִין בְּמַלָלוּתְהוֹן עִם פַּרְעֹה: רביעי (ח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימָר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: אֲרֵי יְמַלֵל לְוָתְכוֹן פַּרְעֹה לְמֵימַר הָבוּ לְכוֹן אָתָא וְתֵימַר לְאַהֲרֹן סַב יָת חוּטְרָךְ וּרְמֵי קֳדָם פַּרְעֹה יְהִי לְתַנִינָא:
רש''י מופת. אות, להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם: לתנין. נחש:
(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וְעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַעֲבָדוּ כֵן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וּרְמָא אַהֲרֹן יָת חוּטְרֵהּ קֳדָם פַּרְעֹה וְקָדָם עַבְדוֹהִי וַהֲוָה לְתַנִינָא: (יא) וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וּקְרָא אַף פַּרְעֹה לְחַכִּימַיָא וּלְחָרָשַׁיָא וַעֲבָדוּ אַף אִנּוּן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן כֵּן:
רש''י בלהטיהם. בלחשיהון ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו (בראשית ג כב) להט החרב המתהפכת, דומה שהיא מתהפכת על ידי לחש:
(יב) וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם: וּרְמוֹ גְבַר חוּטְרֵהּ וַהֲווֹ לְתַנִינַיָא וּבְלַע חֻטְרָא דְאַהֲרֹן יָת חֻטְרֵיהוֹן:
רש''י ויבלע מטה אהרן. מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כלן:
(יג) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ: (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: וַאֲמַר יְיָ לְמשׁה אִתְיַקַר (לפרש''י יַקִיר) לִבָּא דְפַרְעֹה סָרִיב לְשַׁלָחָא עַמָא:
רש''י כבד. תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו (שמות יח יח) כי כבד ממך הדבר:
(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: אִזֵיל לְוָת פַּרְעֹה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמַיָא וְתִתְעַתַּד לְקַדָמוּתֵהּ עַל כֵּיף נַהֲרָא וְחֻטְרָא דְאִתְהֲפִיךְ לְחִוְיָא תִּסַב בִּידָךְ:
רש''י הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו:
(טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: וְתֵימַר לֵהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלְחַנִי לְוָתָךְ לְמֵימַר שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא וְהָא לָא קַבִּלְתָּא עַד כְּעָן:
רש''י עד כה. עד הנה ומדרשו עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכה (יא ד) כה אמר ה' כחצות הלילה:
(יז) כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ בְּדָא תִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ הָא אֲנָא מָחֵי בְּחֻטְרָא דִי בִידִי עַל מַיָא דִי בְנַהֲרָא וְיִתְהַפְּכוּן לִדְמָא:
רש''י ונהפכו לדם. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם:
(יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר: וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא תְּמוּת וּסְרִי נַהֲרָא וְיִלְאוּן מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִן נַהֲרָא:
רש''י ונלאו מצרים. לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראוין לשתות:
(יט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן טּוֹל חֻטְרָךְ וַאֲרֵים יְדָךְ עַל מַיָא דְמִצְרַיִם עַל נַהֲרֵיהוֹן עַל אֲרִתֵּיהוֹן וְעַל אַגְמֵיהוֹן וְעַל כָּל בֵּית כְּנִישׁוּת מֵימֵיהוֹן וִיהוֹן דְמָא וִיהֵי דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְמָנֵי אָעָא וּבְמָנֵי אַבְנָא:
רש''י אמר אל אהרן. לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן: נהרתם. הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו: יאריהם. הם ברכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות: אגמיהם. קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אישטנ''ק : בכל ארץ מצרים. אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים: ובעצים ובאבנים. מים שבכלי עץ ובכלי אבן:
(כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם: וַעֲבָדוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ וַאֲרֵים בְּחֻטְרָא וּמְחָא יָת מַיָא דִי בְנַהֲרָא לְעֵינֵי פַּרְעֹה וּלְעֵינֵי עַבְדוֹהִי וְאִתְהַפִיכוּ כָּל מַיָא דִי בְנַהֲרָא לִדְמָא: (כא) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְנוּנֵי דִי בְנַהֲרָא מִיתוּ וּסְרִי נַהֲרָא וְלָא יְכִילוּ מִצְרָאֵי לְמִשְׁתֵּי מַיָא מִן נַהֲרָא וַהֲוָה דְמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (כב) וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשֵׁי מִצְרַיִם בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבֵּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:
רש''י בלטיהם. לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו בלטיהם מעשה שדים, בלהטיהם מעשה כשפים: ויחזק לב פרעה. לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכלה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכלה כשפים:
(כג) וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: וְאִתְפְּנִי פַרְעֹה וְעַל לְבֵיתֵהּ וְלָא שַׁוִי לִבֵּהּ אַף לְדָא:
רש''י גם לזאת. למופת המטה, שנהפך לתנין ולא לזה של דם:
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(כד) וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר: וַחֲפָרוּ כָל מִצְרָאֵי סַחֲרָנוּת נַהֲרָא מַיָא לְמִשְׁתֵּי אֲרֵי לָא יְכִילוּ לְמִשְׁתֵּי מִמַיָא דְנַהֲרָא: (כה) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר: וְאַשְׁלֵם שִׁבְעַת יוֹמִין בָּתַר דִמְחָא יְיָ יָת נַהֲרָא:
רש''י וימלא. מנין שבעת ימים, שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי: (כז) וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחָא הָא אֲנָא מָחֵי יָת כָּל תְּחוּמָךְ בְּעֻרְדְעָנַיָא:
רש''י ואם מאן אתה. ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב, אלא כנה האדם על שם המפעל, כמו (איוב טז יב) שלו, (ירמיה מח יא) ושקט, (מלכים א' כ מג) סר וזעף: נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן (שמות כא כב) ונגפו אשה הרה, אינו לשון מיתה. וכן (ירמיה יג טז) ובטרם יתנגפו רגליכם, (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך, (ישעיה ח יד) ולאבן נגף:
(כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: וִירַבֵּי נַהֲרָא עֻרְדְעָנַיָא וְיִסְקוּן וְיֶעֱלוּן בְּבֵיתָךְ וּבְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָךְ וְעַל עַרְסָךְ וּבְבֵית עַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ וּבְתַנוּרָךְ וּבְאַצְוָתָךְ:
רש''י ועלו. מן היאור: בביתך. ואחר כך בבתי עבדיך. הוא התחיל בעצה תחלה (שמות א ט) ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפרענות:
(כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים: וּבָךְ וּבְעַמָךְ וּבְכָל עַבְדָיךְ יִסְקוּן עֻרְדְעָנַיָא:
רש''י ובכה ובעמך. בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין:
ח (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְּרָךְ עַל נַהֲרַיָא עַל אֲרִיתַּיָא וְעַל אַגְמַיָא וְאַסֵיק יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ עַל מַיָא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י ותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות. וכן (להלן יד) ותהי הכנם, הרחישה דוילייר''א בלעז , ואף ותעל הצפרדע גרינוילייר''א בלעז [רחישת צפרדעים] :
(ג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן וְאַסִ יקוּ יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה: וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר צַלוֹ קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עֻרְדְעָנַיָא מִנִי וּמֵעַמִי וְאֶשְׁלַח יָת עַמָא וְיִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ: (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעֹה שְׁאַל לָךְ גְבוּרָא הַב לִי זְמַן לְאִמָתַי אֱצַלֵי עֲלָךְ וְעַל עַבְדָיךְ וְעַל עַמָךְ לְשֵׁיצָאָה עֻרְדְעָנַיָא מִנָךְ וּמִבָּתָּיךְ לְחוֹד בְּנַהֲרָא תִּשְׁתָּאָרָן:
רש''י התפאר עלי. כמו (ישעיה י טו) היתפאר הגרזן על החצב בו, משתבח לומר אני גדול ממך ונט''ר בלעז [להתפאר] . וכן התפאר עלי, השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו: למתי אעתיר לך. את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שיכרתו, ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי. אלו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא, וכאשר יאמר הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר, אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכלם והעתרתם עלי דבריכם (יחזקאל לה יג) , הרביתם:
(ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ: וַאֲמַר לִמְחָר וַאֲמַר כְּפִתְגָמָךְ בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי לֵית כַּיְיָ אֱלָהָנָא:
רש''י ויאמר למחר. התפלל היום שיכרתו למחר:
חמישי (ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וְיֶעְדוּן עֻרְדְעָנַיָא מִנָךְ וּמִבָּתָּיךְ וּמֵעַבְדָיךְ וּמֵעַמָךְ לְחוֹד בְּנַהֲרָא יִשְׁתָּאָרָן: (ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה: וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרֹן מִלְוָת פַרְעֹה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק עֻרְדְעָנַיָא דִי שַׁוִי לְפַרְעֹה:
רש''י ויצא ויצעק. מיד שיכרתו למחר:
(ט) וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת: וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּמִיתוּ עוּרְדְעָנַיָא מִן בָּתַּיָא מִן דָרָתָא וּמִן חַקְלָתָא: (י) וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ: וּכְנָשׁוּ יָתְהוֹן דְגוֹרִין דְגוֹרִין וּסְרִיאוּ עַל אַרְעָא:
רש''י חמרם חמרם. צבורים צבורים כתרגומו דגורין גלים:
(יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי הֲוַת רְוַחְתָּא וְיִתְיַקַר יָת לִבֵּהּ וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל יְיָ:
רש''י והכבד את לבו. לשון פעול הוא, כמו (בראשית יב ט) הלוך ונסוע' וכן (מלכים ב' ג כד) והכות את מואב, (שמו''א כב יג) ושאול לו באלהים, (מלכים א' כ לז) הכה ופצע: כאשר דבר ה'. והיכן דבר (שמות ז ד) ולא ישמע אליכם פרעה:
(יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת חֻטְרָךְ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וִיהֵא לְקַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י אמר אל אהרן. לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן:
(יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַעֲבָדוּ כֵן וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ בְחֻטְרֵהּ וּמְחָא יָת עַפְרָא דְאַרְעָא וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא כָּל עַפְרָא דְאַרְעָא הֲוַת קַלְמְתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י ותהי הכנם. הרחישה דולייר''א בלעז [רחישת כנים] :
(יד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וַעֲבָדוּ כֵן חָרָשַׁיָא בְּלַחֲשֵׁיהוֹן לְאַפָּקָא יָת קַלְמְתָא וְלָא יָכִילוּ וַהֲוַת קַלְמְתָא בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:
רש''י להוציא את הכנים. לבראתם ממקום אחר: ולא יכלו. שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה:
(טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: וַאֲמָרוּ חָרָשַּׁיָא לְפַרְעֹה הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הִיא וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דִמַלִיל יְיָ:
רש''י אצבע אלהים הוא. מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא: כאשר דבר ה'. (ז ד) ולא ישמע אליכם פרעה:
(טז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה הָא נָפֵק לְמַיָא וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ שַׁלַח עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי: (יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ: אֲרֵי אִם לֵיתָךְ מְשַׁלַח יָת עַמִי הָא אֲנָא מַשְׁלַח בָּךְ וּבְעַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ וּבְבָתָּיךְ יָת עָרוֹבָא וְיִמְלוּן בָּתֵּי מִצְרַיִם יָת עָרוֹבָא וְאַף אַרְעָא דְאִנוּן עֲלַהּ:
רש''י משליח בך. מגרה בך, וכן (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח בם, לשון שסוי אינציטי''ר בלעז : את הערב. כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו. בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות כשצרה על עיר, בתחלה מקלקל מעינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו. כדאיתא במדרש רבי תנחומא:
(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא יָת אַרְעָא דְגשֶׁן דְעַמִי קָאִים עֲלַהּ בְּדִיל דְלָא לְמֶהֱוֵי תַמָן עָרוֹבָא בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ שַׁלִיטּ בְּגוֹ אַרְעָא:
רש''י והפליתי. והפרשתי, וכן (שמות ט ד) והפלה ה', וכן (דברים ל יא) לא נפלאת היא ממך. לא מבדלת ומפרשת היא ממך: למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. אף על פי ששכינתי בשמים גזרתי מתקימת בתחתונים:
שישי (יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה: וֶאֱשַׁוֵי פוּרְקַן לְעַמִי וְעַל עַמָךְ אַיְתִי מָחָא לִמְחָר יְהֵא אָתָא הָדֵין:
רש''י ושמתי פדת. שיבדיל בין עמי ובין עמך:
(כ) וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב: וַעֲבַד יְיָ כֵּן וַאֲתָא עָרוֹבָא תַקִיף לְבֵית פַּרְעֹה וּלְבֵית עַבְּדוֹהִי וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם אִתְחַבָּלַת אַרְעָא מִן קֳדָם עָרוֹבָא:
רש''י תשחת הארץ. נשחתה הארץ. אתחבלת ארעא:
(כא) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ: וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר אֱזִילוּ דַבָּחוּ קֳדָם אֱלָהָכוֹן בְּאַרְעָא:
רש''י זבחו לאלהיכם בארץ. במקומכם, ולא תלכו במדבר:
(כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: וַאֲמַר משֶׁה לָא תַקֵן לְמֶעְבַּד כֵּן אֲרֵי בְעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הָא נְדַבַּח יָת בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ וְאִנוּן יְהוֹן חָזָן הֲלָא יֵימְרוּן לְמִרְגְמָנָא:
רש''י תועבת מצרים. יראת מצרים, כמו (מלכים ב' כג יג) ולמלכם תועבת בני עמון, ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים: ולא יסקלנו. בתמיהה:
(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ: מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין נֵיזִיל בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דְיֵימַר לָנָא: (כד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי: וַאֲמַר פַּרְעֹה אֲנָא אֲשַׁלַח יָתְכוֹן וְתִדְבְּחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְחוֹד אַרְחָקָא לָא תְרַחֲקוּן לְמֵיזַל צַלוֹ אַף עָלָי: (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה: וַאֲמַר משֶׁה הָא אֲנָא נָפֵק מֵעִמָךְ וֶאֱצַלֵי קֳדָם יְיָ וְיַעְדֵי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ מְחָר לְחוֹד לָא יוֹסֵף פַּרְעֹה לְשַׁקָרָא בְּדִיל דְלָא לְשַׁלָחָא יָת עַמָא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ:
רש''י התל. כמו להתל:
(כו) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה: וּנְפַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וְצַלִי קֳדָם יְיָ:
רש''י ויעתר אל ה'. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר, ויעתיר היה יכול לומר ומשמע וירבה בתפלה, וכשהוא אומר בלשון ויפעל משמע וירבה להתפלל:
(כז) וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד: וַעֲבַד יְיָ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וְאַעְדִי עָרוֹבָא מִפַּרְעֹה מֵעַבְדוֹהִי וּמֵעַמֵהּ לָא אִשְׁתָּאַר חָד:
רש''י ויסר הערב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו היה להם הנאה בעורות:
(כח) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם: וְיַקַר פַּרְעֹה יָת לִבֵּהּ אַף בְּזִמְנָא הָדָא וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא:
רש''י גם בפעם הזאת. אף על פי שאמר (פסוק כד) אנכי אשלח אתכם, לא קים הבטחתו:
ט (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה וּתְמַלֵל עִמֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי: (ב) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם: אֲרֵי אִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחָא וְעַד כְּעַן אַתְּ מַתְקֵף בְּהוֹן:
רש''י מחזיק בם. אוחז בם, כמו (דברים כה יא) והחזיקה במבשיו:
(ג) הִנֵּה יַד יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: הָא מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הַוְיָא בִּבְעִירָךְ דִי בְחַקְלָא בְּסוּסְוָתָא בַּחֲמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא תַּקִיף לַחֲדָא:
רש''י הנה יד ה' הויה. לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל העומד הויה, כמו עושה, רוצה, רועה:
(ד) וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר: וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין בְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְמִצְרָיִם וְלָא יְמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָעַם:
רש''י והפלה. והבדיל:
(ה) וַיָּשֶׂם יְהוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ: וְשַׁוִי יְיָ זִמְנָא לְמֵימָר מְחַר יַעְבֵּד יְיָ פִּתְגָמָא הָדֵין בְּאַרְעָא: (ו) וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד: וַעֲבַד יְיָ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְמִצְרָיִם וּמִבְּעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חָד: (ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם: וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל עַד חָד וְאִתְיַקַר לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סִיבוּ לְכוֹן מְלֵי חָפְנֵיכוֹן פִּיחָא דְאַתּוּנָא וְיִזְרְקִנֵהּ משֶׁה לְצֵית שְׁמַיָא לְעֵינֵי פַרְעֹה:
רש''י מלא חפניכם. ילויני''ש בלעז : פיח כבשן. דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז אולבי''ש . פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן: וזרקו משה. כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת. הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן. ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים:
(ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לְשִׁיחֲנָא סַגִי אֲבַעְבֻּעִין בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י לשחין פרח אבעבעת. כתרגומו לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות: שחין. לשון חמימות. והרבה יש בלשון משנה (יומא נג ב) שנה שחונה:
(י) וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וּנְסִיבוּ יָת פִּיחָא דְאַתּוּנָא וְקָמוּ קֳדָם פַּרְעֹה וּזְרַק יָתֵהּ משֶׁה לְצֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה שִׁיחֲנָא אֲבַעְבֻּעִין סָגֵי בַּאֲנָשָׁא וּבִבְעִירָא:
רש''י באדם ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג) במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל (יד ז) ויקח שש מאות רכב בחור:
(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם: וְלָא יָכִילוּ חָרָשַׁיָא לְמֵיקַם קֳדָם משֶׁה מִן קֳדָם שִׁיחֲנָא אֲרֵי הֲוָה שִׁיחֲנָא בְּחָרָשַׁיָא וּבְכָל מִצְרָאֵי: (יב) וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: וְתַקִיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא קַבִּיל מִנְהוֹן כְּמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה: (יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אַקְדֵם בְּצַפְרָא וְאִתְעַתַּד קֳדָם פַּרְעֹה וְתֵימַר לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי שַׁלַח יָת עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי: (יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: אֲרֵי בְּזִמְנָא הָדָא אֲנָא שָׁלַח יָת כָּל מְחָתַי לְלִבָּךְ וּבְעַבְדָיךְ וּבְעַמָךְ בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי לֵית דִכְוָתִי שַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא:
רש''י את כל מגפתי. למדנו מכאן שמכת בכורות (י''ג: בכורות) שקולה כנגד כל המכות:
(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: אֲרֵי כְעַן קְרֵיב קֳדָמַי דְאֶשְׁלַח פּוֹן יָת מַחַת גְבֻרְתִּי וְאֶמְחֵי יָתָךְ וְיָת עַמָךְ בְּמוֹתָא וְשֵׁיצִיאַת מִן אַרְעָא:
רש''י כי עתה שלחתי את ידי וגו' . כי אלו רציתי כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו' :
(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ: וּבְרַם בְּדִיל דָא קַיֵמְתָּךְ בְּדִיל לְאַחֲזָיוּתָךְ יָת חֵילִי וּבְדִיל דִיהוֹן מִשְׁתָּעַן גְבוּרַת שְׁמִי בְּכָל אַרְעָא: שביעי (יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם: עַד כְּעַן אַתְּ כְּבֵישַׁת בֵּהּ בְּעַמִי בְּדִיל דְלָא לְשַׁלָחוּתְהוֹן:
רש''י עודך מסתולל בעמי. כתרגומו כבישת ליה לעמי, והוא מגזרת (ישעיה יא טז) מסלה, דמתרגמינן אורח כבישא, ובלעז קלקיי''ר . וכבר פרשתי בסוף ויהי מקץ כל תבה שתחלת יסודה סמ''ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי''ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זו וכגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (במדבר טז יג) כי תשתרר עלינו, מגזרת שר ונגיד, (דניאל ז ח) משתכל הוית:
(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה: הָא אֲנָא מָחֵית מִטְרָא בְּעִדָנָא הָדֵין מְחַר בַּרְדָא תַּקִיף לַחֲדָא דִי לָא הֲוָה דִכְוָתֵהּ בְּמִצְרַיִם לְמִן יוֹמָא דְאִשְׁתַּכְלָלַת וְעַד כְּעָן:
רש''י כעת מחר. כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד: הוסדה. שנתיסדה וכל תבה שתחלת יסודה יו''ד כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת תבא הוי''ו במקום היו''ד, כמו הוסדה (הושע ב ה) הולדה (אסתר ב כה) ויודע (בראשית מו כ) ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט יט) :
(יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: וּכְעַן שְׁלַח כְּנוֹשׁ יָת בְּעִירָךְ וְיָת כָּל דִי לָךְ בְּחַקְלָא כָּל אֲנָשָׁא וּבְעִירָא דְאִשְׁתְּכַח בְּחַקְלָא וְלָא יִתְכְּנֵשׁ לְבֵיתָא וְיֵחוֹת עֲלֵיהוֹן בַּרְדָא וִימוּתוּן:
רש''י שלח העז. כתרגומו שלח כנוש. וכן (ישעיה י לא) ישבי הגבים העיזו, (ירמיה ו א) העזו בני בנימן: ולא יאסף הביתה. לשון הכנסה הוא:
(כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: דְדָחִיל מִפִּתְגָמָא דַיְיָ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה כְּנַשׁ יָת עַבְדוֹהִי וְיָת גֵיתוֹהִי לְבָתַּיָא:
רש''י הניס. הבריח לשון (שמות ד ג) וינס משה:
(כא) וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה: וְדִי לָא שַׁוִי לִבֵּהּ לְפִתְגָמָא דַיְיָ שְׁבַק יָת עַבְדוֹהִי וְיָת גֵיתוֹהִי בְּחַקְלָא: (כב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָא וִיהֵי בַרְדָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָאֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא וְעַל כָּל עֶסְבָּא דְחַקְלָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש''י על השמים. לצד השמים, ומדרש אגדה הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה מן השמים:
(כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַיְיָ יְהַב קָלִין וּבַרְדָא וּמְהַלְכָא אֶשָׁתָא עַל אַרְעָא וְאַמְטַר יְיָ בַּרְדָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (כד) וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי: וַהֲוָה בַרְדָא וְאֶשָׁתָא מִשְׁתַּלְהָבַת בְּגוֹ בַרְדָא תַּקִיף לַחֲדָא דִי לָא הֲוָה דִכְוָתֵהּ בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵעִדַן דַהֲוַת לְעָם:
רש''י מתלקחת בתוך הברד. נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:
(כה) וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר: וּמְחָא בַרְדָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִי בְחַקְלָא מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וְיָת כָּל עֶסְבָּא דְחַקְלָא מְחָא בַרְדָא וְיָת כָּל אִילַן דִבְחַקְלָא תְּבַר: (כו) רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד: לְחוֹד בְּאַרְעָא דְגשֶׁן דִי תַמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה בַּרְדָא: (כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן חָבִית זִמְנָא הָדָא יְיָ זַכָּאָה וַאֲנָא וְעַמִי חַיָבִין: (כח) הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: צַלוֹ קֳדָם יְיָ וְסַגִי קֳדָמוֹהִי רְוַח דְלָא יְהוֹן עֲלָנָא קָלִין דִלְוַט כְּאִלֵין מִן קֳדָם יְיָ וּבַרְדָא וְאֶשְׁלַח יָתְכוֹן וְלָא תוֹסְפוּן לְאִתְעַכָּבָא:
רש''י ורב. די לו במה שהוריד כבר:
(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ: וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה כְּמִפְּקִי מִן קַרְתָּא אֶפְרוֹשׂ יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ קָלַיָא יִתְמַנְעוּן וּבַרְדָא לָא יְהֵי עוֹד בְּדִיל דְתִדַע אֲרֵי דַיְיָ אַרְעָא:
רש''י כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים:
(ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים: וְאַתְּ וְעַבְדָיךְ יְדַעְנָא אֲרֵי עַד כְּעַן לָא אִתְכְּנַעְתּוּן מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים:
רש''י טרם תיראון. עדין לא תיראון. וכן כל טרם שבמקרא עדין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו (בראשית יט ד) טרם ישכבו, עד לא שכיבו (שם ב ה) טרם יצמח, עד לא צמח, אף זה כן הוא ידעתי כי עדין אינכם יראים ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:
(לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל: וְכִתָּנָא וְסַעֲרֵי לְקוֹ אֲרֵי סַעְרַנְיָא אַבִּיבִין וְכִתָּנָא גַבְעוֹלִין:
רש''י והפשתה והשערה נכתה. נשברה לשון (מלכים ב כג כט) פרעה נכה, (ישעיה טז ז) נכאים, וכן (פסוק לב) לא נכו. ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו''ן במקום ה''א לפרש נכתה כמו הכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו''ן שרש בתבה והרי הוא מגזרת (איוב לג כא) ושפו עצמותיו: כי השערה אביב. כבר בכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו. וכן הפשתה גדלה כבר והקשה לעמוד בגבעוליה: השערה אביב. עמדה באביה, לשון (שיר השירים ו יא) באבי הנחל:
(לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה: וְחִטָאָה וְכֻנְתַּיָא לָא לְקוֹ אֲרֵי אֲפֵילָתָא אִנוּן:
רש''י כי אפילת הנה. מאחרות, ועדין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה. ואף על פי שנאמר (פסוק כה) ואת כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ובמדרש רבי תנחומא יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו:
מפטיר (לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה: וּנְפַק משֶׁה מִלְוַת פַּרְעֹה יָת קַרְתָּא וּפְרַשׂ יְדוֹהִי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וַיִתְמַנְעוּן קָלַיָא וּבַרְדָא וּמִטְרָא דַהֲוָה נָחִית לָא מְטָא עַל אַרְעָא:
רש''י לא נתך. לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו (דניאל ט יא) ותתך עלינו האלה והשבועה, דעזרא, ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק חברו בחלק (יחזקאל כב כב) כהתוך כסף, לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו, כתרגומו ויצק (שמות לח ה) ואתיך, (שם כז) לצקת לאתכא, אף זה לא נתך לארץ לא לארץ: הוצק
(לד) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַחֲזָא פַרְעֹה אֲרֵי אִתְמְנַע מִטְרָא וּבַרְדָא וְקָלַיָא וְאוֹסֵף לְמֶחֱטֵי וְיַקְרֵהּ לְלִבֵּהּ הוּא וְעַבְדוֹהִי: (לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה: וְאִתַּקַף לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: פפפ:
(כה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: (כו) וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם:
אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.
א. פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, קִבֵּל וְהִזָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, פְּסוּלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. וְשֶׁלֹּא בְכֹהֵן גָּדוֹל, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. ובִמְחוּסַר בְּגָדִים, פְּסוּלָה. וּבִכְלֵי לָבָן הָיְתָה נַעֲשֵׂית:
ברטנורה (א) פרת חטאת. שלא לשמה פסולה. דאמר קרא חטאת היא, ומדקרייה רחמנא חטאת למדנו שהיא טעונה שחיטה לשמה כחטאת: ור' אליעזר מכשיר. הואיל והיא נשחטת בחוץ. ואין הלכה כר' אליעזר: ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה. שחטאת קרייה רחמנא. ולהכי נקט רחוץ ידים ורגלים ולא תנא קידש, דלא שנא קידש בפנים או בחוץ, בין בכלי שרת בין בכלי חול, יוצא: ור' אליעזר מכשיר. דבבואם אל אוהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח ירחצו כתיב. ואין הלכה כר' אליעזר: שלא בכהן גדול פסולה. דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר, אותה אל אלעזר, ואין שאר הפרות נעשות אלא בכהן גדול: ור' יהודה מכשיר. דדריש, אותה בסגן, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. והלכה כר' יהודה: ובבגדי לבן היא נעשית. דכתיב גבי פרה והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם, וביום הכפורים כתיב (ויקרא טז) והיתה זאת לכם לחוקת עולם, מה עבודת יום הכפורים בבגדי לבן, אף מעשה פרה בבגדי לבן:
ב. שְׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, אוֹ בִשְׁתֵּי גִתּוֹת, אוֹ שֶׁשָּׂרַף שְׁתַּיִם בְּגַת אַחַת, פְּסוּלָה. הִזָּה וְלֹא כִוֵּן כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, פְּסוּלָה. הִזָּה מִשִּׁשִּׁית שְׁבִיעִית, חָזַר וְהִזָּה שְׁבִיעִית, פְּסוּלָה. מִשְּׁבִיעִית שְׁמִינִית וְחָזַר וְהִזָּה שְׁמִינִית, כְּשֵׁרָה:
ברטנורה (ב) חוץ מגיתה. מקום היו עושים לשריפתה כמין גת כנגד פתחו של היכל, ואם שחטה שלא כנגד פתחו של היכל פסולה: או בשתי גיתות. כגון שחילקה לשתים ושרף חציה בגת זו וחציה בגת זו: או ששרף שתים בגת אחת. אע''פ שהוציא כל אחת בפני עצמה מיפסלן מחמת מלאכה, שזו פוסלת את זו. אבל בזו אחר זו, כשרה: ולא כוון כנגד הפתח פסולה. דאל נוכח פני אוהל מועד כתיב: מששית שביעית. דשבע פעמים כתיב, כסדרן, והוא מנה שביעית קודם ששית, וחזר והזה שביעית, פסולה, דבעינן שיקרא לששית ששית ולשביעית שביעית. אבל משביעית שמינית, כשרה, דאין שמינית בהזאות של פרה וזה טעה בדבור דעלמא: וחזר והזה שמינית. לאו דוקא. דבכל ענין כשרה, בין חזר והזה בין לא חזר והזה. ואגב רישא נקטיה. אי נמי הא קמשמע לן דאע''ג דהוסיף בהזאות לא פסל, דמכי גמרינהו לשבע הזאות נגמרה מצותה ותו לא חיישינן למה שהוא מוסיף:
ג. שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בָעֵצִים, אוֹ בְכָל עֵצִים, אֲפִלּוּ בְקַשׁ אוֹ בִגְבָבָה, כְּשֵׁרָה. הִפְשִׁיטָהּ וּנְתָחָהּ, כְּשֵׁרָה. שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכוֹל מִבְּשָׂרָהּ וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּפָּרָה:
ברטנורה (ג) שרפה שלא בעצים. שהצית האור בגופה של פרה, כשרה, שלא נכתב בתורה עצים אלא ושרף סתם: או בכל העצים. שלא שרפה בארזים ארונים וברושים ועצי תאנה השנויים בפרקין דלעיל: הפשיטה ונתחה כשרה. דאת עורה ואת בשרה כתיב, בין בהפשט וניתוח בין במחובר: על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה. דוקא לאכול ולשתות הוא דמכשיר תנא קמא, דבכל הקרבנות נמי כי האי גוונא כשר כדתנן בפרק כל הפסולים (זבחים לה) חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, כשר, כגון מאכילת מזבח לאדם. אבל חשב על מנת להזות מדמה למחר, פסל תנא קמא, דחטאת קרייה רחמנא. ור''א סבר דאין מחשבה פוסלת בפרה כלל, אפילו בהזאות ואזדא לטעמיה דבשלא לשמה מכשיר בריש פרקין, שאין לה דין מדיני קדשים, הואיל והיא נעשית בחוץ. ואין הלכה כר' אליעזר:
ד. כָּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּפוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה. אֵרַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים. אֵרַע בָּהּ בְּהַזָּיָתָהּ, כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פְסוּלָהּ, מְטַמְּאָה בְגָדִים. לְאַחַר פְּסוּלָהּ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים. נִמְצְאָה חֻמְרָהּ קֵלָּהּ. לְעוֹלָם מוֹעֲלִין בָּהּ, וּמַרְבִּין לָהּ עֵצִים, וּמַעֲשֶׂיהָ בַּיּוֹם, וּבַכֹּהֵן, הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ, עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. וְהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בַּמַּיִם, עַד שֶׁיַּטִּילוּ אֶת הָאֵפֶר:
ברטנורה (ד) כל העסוקין בפרה. אדומה באחת מכל עבודותיה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף: מטמאין בגדים. דכתיב והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמיך ליה וכיבס בגדיו הכהן, ובשריפתה כתיב, והשורף אותה יכבס בגדיו. ואם המשליך את האזוב מטמא בגדים, השורף לא כל שכן, אלא בא הכתוב ולימדך על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהיו טעונים כבוס בגדים: ופוסלים אותה במלאכה. דכתיב ושחט אותה, ולא שיעשה מלאכה אחרת עמה בשעת שחיטתה, וכן בשריפתה כתיב [ושרף את הפרה] ולא שיעשה מלאכה אחרת עם שריפתה, למדנו שמלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתיעשה אפר: אירע בה פסול בשחיטתה. לא שנתנבלה בשחיטה, דאם כן מטמאה בגדים משום נבילה, אלא פסול מחמת מלאכה, דומיא דאירע בה פסול בהזאתה: אינה מטמאה בגדים. דכיון דשחיטתה בפסול, אם כן לא נעשה בה עדיין לשם פרה כלום בכשרות אבל אירע בה פסול בהזאה, כבר נעשית השחיטה בהכשר: לעולם מועלין בה. הנהנה ממנה בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה, חייב קרבן מעילה, עד שתיעשה אפר. אבל לאחר שנעשית אפר, אין באפר משום מעילה, דכתיב חטאת היא. חטאת מלמד שמועלין בה היא, בה מועלין, באפרה אין מועלין: ומרבין לה עצים. נמי דוקא עד שתיעשה אפר: ומעשיה ביום. בתוספתא מפרש, חוץ מאסיפת אפרה והמלוי והקידוש, שיכולים לאסוף אפר הפרה בלילה, ולשאוב המים מן הבאר והוא הנקרא מילוי, ולשים בתוכה האפר והוא הנקרא קידוש, כל זה מותר לעשות בלילה. וכל מעשה פרה בכהן, חוץ מאסיפת אפרה והמילוי והקידוש וההזאה, שהם כשרים בזר. אסיפת אפרה, דכתיב ואסף איש טהור, מלמד שאסיפת האפר כשרה בכל אדם ובהזאה הוא אומר והזה הטהור על הטמא, בין שהוא כהן בין שאינו כהן: והמלאכה פוסלת במים. דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה [חטאת היא], מה חטאת נפסלת במלאכה כדכתבינן לעיל, כך המים נפסלים במלאכה משעת המילוי: עד שיטילו את האפר. שמטילים במים מאפר הפרה כשיעור שתיראה האפר במים ומהם מזין על הטמא, ואם לאחר שהטילו האפר במים עשה מלאכה אחרת עמה בשעת הזאה לא פסל:
תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי בֵּית שַׁמָּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רִבִּי כַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם מוּטַב שֶׁאַאֲרִיךְ עֲלֵיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיַּאֲרִיכוּ יְמֵיכֶם לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רִבִּי זֵירָא מִדִּבְרֵי כֻּלָּם נִלְמַד בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה. רָבָא אָמַר בּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה. כִּי תַנְיָא הַהִיא לְטַהֲרוֹת. תַּנְיָא נַמֵּי הֲכִי בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים לְטַהֲרוֹת אֲבָל לְבַעְלָהּ מֻתֶּרֶת. וּבַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה אֲבָל הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה לְעוֹלָם הִיא בְּחֶזְקָתָהּ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טְהוֹרָה אָנִי:
רש''י הארכת. החמרת: בעל נפש. חסיד: לא יבעול וישנה. בלא בדיקה בינתים דאפי' בית הלל מצריכו בדיקה לסוף תשמיש אלמא חיישינן לשמא ראתה דם מחמת תשמיש אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה: בד''א. דבעיא בדיקה:
רִבִּי אַבָּא (נ''א רַב הַמְּנוּנָא סָבָא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְשַׁבְּתָא הֲוָה חַדֵּי בְכָל חַד וְחַד וַהֲוָה אָמַר דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וַהֲוָה חַדֵּי בְכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי הֲוָה אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִמְהֵימְנוּתָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא הֲוָה אָמַר הָכִי. אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתֵיהּ דְּמַלְכָּא. וַהֲוָה יָתִיב וְחַדֵּי כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה הֲווֹ מַכְרִיזֵי עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ:
תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא, כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת, הָיָה שָׂמֵחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל. בַּסְּעֻדָּה הָאַחֶרֶת הָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא סְעֻדָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַיְנוּ דּז''א. וְכֵן בְּכָל סְעֻדָּה וּסְעֻדָּה. כְּשֶׁהִשְׁלִים הַסְּעֻדּוֹת, אָמַר נִשְׁלְמוּ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁהָיָה בָּא אֶל הַסְּעֻדָּה, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ, הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהָיָה יוֹשֵׁב וְשָׂמֵחַ. כְּשֶׁהִשְׁלִים סְעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית, הָיוּ מַכְרִיזִים עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ.
הרמב''ם הלכות שבת פ''ה
א. אֵין נוֹתְנִין כֶּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ שֶׁמֶן בַּשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי מְבַטֵּל הַכְּלִי מֵהֵיכָנוֹ וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר. וְנוֹתְנִין כֶּלִי תַּחַת הַנֵּר בַּשַּׁבָּת לְקַבֵּל בּוֹ נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֵם מַמָּשׁ וַהֲרֵי לֹא בִטְּלוּ מִלְּטַלְטְלוֹ. וְאָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם וַאֲפִלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקָרֵב כִּבּוּי הַנִּיצוֹצוֹת: ב. אֵין פּוֹלִין לְאוֹר הַנֵּר וְלֹא קוֹרִין לְאוֹר הַנֵּר וַאֲפִלּוּ גָבוֹהַּ שְׁתֵי קוֹמוֹת וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה בָתִּים זֶה עַל גַּב זֶה וְהַנֵּר בָּעֶלְיוֹנָה לֹא יִקְרָא וְלֹא יְפַלֶּה לְאוֹרָהּ בַּתַּחְתּוֹנָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בְּעִנְיַן אֶחָד מֻתָּרִין לִקְרוֹת לְאוֹר הַנֵּר שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מַזְכִּיר אֶת חֲבֵירוֹ אִם שָׁכַח אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵי עִנְיָינִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם טָרוּד בְּעִנְיָינוֹ: ג. הַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין לִפְנֵי רַבָּן לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהָרַב מְשַׁמְּרָם. אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֵימָתָן עָלָיו וְיֶשׁ לוֹ לִרְאוֹת בְּסֵפֶר לְאוֹר הַנֵּר עַד שֶׁיִּרְאֶה רֹאשׁ הַפָּרָשָׁה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַקְרוֹתָם וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַסֵּפֶר בְּיָדָם וְהֵן קוֹרְאִין לְפָנָיו:
מספר סדר היום דף ל''ב א'
הַפּוֹגֵם בְּרִית תַּקָנָתוֹ מִקַּלְקָלָתוֹ יִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וִיעַנֶּה בַצוֹם נַפְשׁוֹ יוֹם אַחַר יוֹם עַד שֶׁהוּא בְעַצְמוֹ יִרְאֶה שֶׁהוּא נִכְנַע וְנִשְׁבַּר וְנַעֲנָה וְנֶאֱכַל חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְנִתְמָעֵט תַּאֲוָתוֹ וַהֲנָאָתוֹ וְאוֹמֵר שֶׁלֹּא יָשׁוּב אֶל הַנְּאָצוֹת הַגְּדוֹלוֹת הָאֵלֶּה וְיִלְבַּשׁ שַׂק וְיֵשֵׁב עַל הָאֵפֶר וְיִלְקֶה בְּכָל יוֹם עַד יַשְׁקִיף וְיִרְאֵה ה' מִשָּׁמַיִם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם אֱלֹהֵינוּ וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ וְכוּ'. וְאֵין לָךְ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה כִּי יְמִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים הַבָּאִים בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ וּמִתְחָרְטִים מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וְלִבָּם מַר וְנֶאֱנַח סָר וְזָעֵף עַל כָּל מַה שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם וְלֹא יָשׁוּבוּ עוֹד לְכִסְלָה: