חוק לישראל השלם

רק תורה    

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין:


 רש''י   ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו:

(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם:


 רש''י   ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. [יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים]: ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות: שים נא ידך. והשבע: חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול: אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחלות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:

(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַנִּי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַנִּי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָךְ:


 רש''י   ושכבתי עם אבתי. וי''ו זו מחבר למעלה לתחלת המקרא (פסוק כט) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים. ואין לומר ושכבתי עם אבותי, השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם. ועוד, מצינו בכמה מקומות לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו (מ''א ב י) וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר בעיר דוד:

(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא:


 רש''י   וישתחו ישראל. תעלא בעדניה סגיד ליה: על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. דבר אחר על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:

מח (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם:


 רש''י   ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו: ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם יעקב לפני מותו:

(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אֲתָא לְוָתָךְ וְאִתַּקַף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא:


 רש''י   ויגד. המגיד ליעקב, ולא פרש מי, והרבה מקראות קצרי לשון: ויתחזק ישראל. אמר אף על פי שהוא בני, מלך הוא ואחלוק לו כבוד. מכאן שחולקין כבוד למלכות, וכן משה חלק כבוד למלכות (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי, וכן אליהו (מ''א יח מו) וישנס מתניו וגו' :

 

נביאים - מלכים א - פרק ב

ב (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: וּקְרִיבוּ יוֹמֵי דָוִד לִמְמָת וִּפַקֵּיד יַת שְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ לְמֵימָר : (ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: אֲנָא אָזֵיל בְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא וְתַתְקֵּף וּתְהֵי לִגְבַר דָּחִיל חֶטְאִין : (ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: וְתִטַּר יַת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַך בְּאוֹרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹהִי לְמִטַּר קְיָמוֹהִי פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וְסָהִדְוּתֵיהּ כְּמָא דִּכְתִיב בְּאוֹרָיתָא דְּמֹשֶׁה בְּדִיל דְּתִצְלַח יַת כָּל דְּתַעֲבֵיד וְיַת כָּל אֲתַר דְּתִתְפְּנֵי לְתַמָּן : (ד) לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: בְּדִיל דִּי יְקַיֵּים יְיָ יַת פִּתְגָמוֹהִי דִּי מַלֵּיל עֲלַי לְמֵימָר אִם יִטְּרוּן בְּנָיךְ יַת אוֹרְחֵיהוֹן לִמְהַך קֳדָמַי בִּקְשׁוֹט בְּכָל לִבְּהוֹן וּבְכָל נַפְשְׁהוֹן לְמֵימַר לָא יִפְסוֹק לָךְ גְּבַר מֵעַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְּיִשְּׂרָאֵל : (ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְאַף אַתְּ יְדַעְתְּ יַת דְּעָבִיד לִי יוֹאָב בַּר צְרוּיָה דַּעֲבֵיד לִתְרֵין רַבָּנֵי חֵילְוָתָא דְּיִשְּׂרָאֵל לְאַבְנֵר בַּר נֵר וְלַעֲמָשָּׂא בַּר יֶתֶר דְּקַטֵּילִנּוּן בְּעֲרְמוּתֵיהּ וּדְמֵי דִּי יִתְחֲשִּׁיב לֵיהּ דְּמֵיהוֹן עֲלוֹהִּי כְּדַם תְּבִירֵי קְרָבָא וִיתֵיב לְהוֹן בִּכְמָנַת שְׁלָמָא וְאַשִׁיד דִּמְהוֹן בְּאַסְפְּנִיקֵי דִּי בְחַרְצֵיהּ וְדָשׁ בִּטְלְּרִיתָא דִּי בְרַגְלוֹהִי :


 רש''י   את אשר עשה לי . שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה , ( במדרש רבי תנחומא שם ) : דמי מלחמה בשלום . שהיה להם שלום עמו , ולא היו נשמרים ממנו : בחגורתו אשר במתניו . שחגר חרבו מצומדת על מתניו , שלא כדרך החוגרים , בצאתו לקראת עמשא , ופיה למטה כדי שתפול , כמה שנאמר ( שמואל ב כ ח ) : והוא יצא ותפול , וכשנפלה ונטלה , כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ , ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב : ובנעלו אשר ברגליו . את אבנר הרג בערמה , ששאלו גידמת היאך חולצת , כמה שנאמר ( שם ג כז ) : ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו 'בשלי' , לשון 'של' נעלך :

(ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל: וְתַעֲבֵיד כְּחוּכְמָתָךְ וְלָא תְחֵית סֵיבָתֵיהּ בִּשְׁלָמָא לִשְׁאוֹל :


 רש''י   ולא תורד שיבתו בשלום שאול . אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנם :

 

כתובים - משלי - פרק י

(לא) פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת: פּוּמֵיהּ דְּצַדִיקָא מַוְעִי חָכְמְתָא וְלִישָּׁנָא דַהֲפִיכוּ נִתְפְּסַק :


 רש''י   פי צדיק ינוב חכמה . ידבר לשון ניב שפתים ( ישעיה נ''ז ) :

(לב) שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת: שִּׂפְוָתֵיהּ דְּצַדִיקָא יֵדְעוּן צִבְיוֹנָא וּפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי מַהֲפָךְ :


 רש''י   שפתי צדיק ידעון רצון . יודעים לרצות ולפייס את בוראם ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם :

יא (א) מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת יְהוָה וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ: מְסָחָא דְנִכְלָא מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא וּבְמַתְקְלָא תְרִיצָא צִבְיוֹנֵיהּ : (ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה: הֵיךְ דְעַלָא זֵידוֹנְתָּא עָלֵל צַעֲרָא וּלְאִלֵין דִּצְנִיעִין חָכְמְתָא :


 רש''י   בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה . תבוא חכמה :

(ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים (ושדם) יְשָׁדֵּם: תְּמִימוּתָא דִתְרִיצֵי תַדְבֵּר אִנוּן וּנְטַלְטְלוּן בָּזוֹזֵי וְנִדְכִנוּן :


 רש''י   תומת ישרים תנחם . תנהלם : וסלף בוגדים ישדם . ישדדם :

(ד) לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת: לָא מַהֲנֵי שִׁקְרָא בְיוֹמָא דְרוּגְזָא וְצִדְקְתָא מְפַלְּטָא מִן מוֹתָא בִישָׁא :

 

 
משנה פאה פרק ג

א. מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

 ברטנורה  (א) מלבנות. ערוגות מרובעות, ובשביל שעשויות כדפוסי הלבינות קרויין מלבנות: שבין הזיתים. והוא הדין לכל שאר אילנות, ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב''ה, וכל שכן שאר אילנות שאין חייבין בפאה, דפשיטא דלא מפסקי: בית שמאי אומרים פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן. הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו, קסברי בית שמאי דמפסקי זיתים. אבל היכא דראשי שורות מתערבין מזה לזה, מודו דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה אין בו עשרה אילנות, מודים בית הלל שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקין, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים, ויש עשרה אילנות בפחות מבית סאה, מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשרה אילנות בבית סאה:

ב. הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

 ברטנורה  (ב) המנמר. מלקט שדהו מקומות מקומות דמחזי כמנומר. לשון ונמר חברבורותיו (ירמיה יג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה: ושייר קלחים לחים. אותן שלא נתבשלו: נותן פאה מכל אחד ואחד. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר, דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא: בזורע שבת. ירק שקורין לו אניס''ו בלע''ז: שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאלו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבין בפאה אף על פי שאין נותנין לירק פאה משום דלזרע עבידי, וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:

ג. הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בְּכָרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכּל:

 ברטנורה  (ג) המחליק בצלים. אית דמפרשי לשון ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק, כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק, וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום: נותן פאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמו: וכן בכרם. וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים: המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר. בזמן שהבצלים זרועים רצופים, נוטל מהם אחד מבנתיים, כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים, וזהו הנקרא מדל, שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל, נוטל אחד ומניח שנים, ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים, אינם חייבין בפאה, לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד, והנעקר פטור מכלום דלא חשיבא קצירה: המחליק מאחת יד. כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק. ורמב''ם פירש מאחת יד ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק, אינו נוטל אותו מכאן ומכאן, אלא כולו מצד אחד:

ד. הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

 ברטנורה  (ד) האמהות של בצלים. בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק, ולכך פטר רבי יוסי, ואין הלכה כמותו: מלבנות הבצלים שבין הירק. סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק. ואין הלכה כרבי יוסי:

ה. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:

 ברטנורה  (ה) שלקחו את האילן. מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה: המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים שחייבין בפאה ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד: בזמן שלא שייר. כלומר, אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה, אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איתחייב בפאה של כל השדה, ורבי יהודה לפרושי מלתיה דתנא קמא אתא, וכן הלכה:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:

 ברטנורה  (ו) קרקע בית רובע. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב, ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב: העושה סאתים. ר' יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתים שהן י''ב קבין: לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים, חייבת בפאה: קרקע כל שהוא חייבת בפאה. דסבירא ליה פאת שדך כל שהוא משמע, ופליג, אכולהו: ובבכורים. דכתיב בהו אדמתך, והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו: ולכתוב עליו פרוזבול. הלל תקן פרוזבול כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. ומשכתבו לו שטר זה, שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהו ללוה, דאז חשוב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין, ותו לא קרינן ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שוה כל החוב, דאין אונאה לקרקעות: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות. דמטלטלין נקנין אגב קרקע בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפרק קמא דקדושין ושם מפורש:

ז. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:

 ברטנורה  (ז) שכיב מרע. השוכב על מטתו מחמת חולי: שייר קרקע כל שהוא. כל הני שייר קרקע כל שהוא דתנן במתניתין מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע, דהוא הדין מטלטלים כל שהוא, אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא, תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא: מתנתו קיימת. אם קנו מידו על המתנה אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה: לא שייר קרקע כל שהוא. לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. בשכיב מרע מיירי שמחלק נכסיו לבניו, וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה: ר' יוסי אומר אם קבלה עליה. שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה אבדה כתובתה, ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי:

ח. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:

 ברטנורה  (ח) הכותב כל נכסיו לעבדו. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו, והאי דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר: שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי. ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר, מכל מקום לא יצא לחירות דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל ליה, דלא פלגינן דיבורא, והוי בטל לגמרי, ולא קנה לא עצמו ולא נכסים: ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין. בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים, לעולם הוא בן חורין, ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר חוץ בטל דבורו, שאמר כל נכסי, דפלגינן דיבורא, ומקיימינן ליה בעבד, ויצא בן חורין: חוץ מאחד מרבוא. ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים, ואף על גב דשוי טפי. ואין הלכה כרבי שמעון:

 

 
גמרא ברכות דף ו' ע''א

תַּנְיָא אַבָּא בִנְיָמִין אוֹמֵר אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה בְּמָקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְפִלָּה. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק מְנַיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ''ב) אֱלֹהִים נִצָב בַּעֲדַת אֵל וּמְנַיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָב בַּעֲדַת אֵל. וּמְנַיִן לִשְׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּוֹט. וּמְנַיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וְגוֹ' מַאי וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ אָמַר רַב אָשֵׁי חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ וּמְנַיִן שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹ'. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ חַד תְּרֵי מִבָּעְיָא. תְּרֵי מִכְתְּבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. חַד לֹא מִכְתְּבָן מִילֵיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ תְּרֵי תְּלָתָא מִבָּעְיָא. מַהוּ דְתֵימָא דִינָא שְׁלָמָא בְעַלְמָא הוּא וְלָא אַתְיָא שְׁכִינָה קָא מַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נָמֵי הַיְינוּ תוֹרָה. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ תְּלָתָא עֲשָׂרָה מִבָּעְיָא. עֲשָׂרָה קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא תְּלָתָא עַד דְּיַתְבֵי:

 רש''י  במקום רנה. בבית הכנסת ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות ובנעימות קול ערב: בעדת אל. בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו'. עדה קרויה י' שכתוב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: בקרב אלהים ישפוט. ואין בית דין קרוים אלהים אלא בשלשה בפ''ק דסנהדרין: ויקשב ה'. ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי. אשר יזכור שמי על מצותי ודברי: אבא אליך. ל' יחיד הוא: מכתבן מלייהו. כדכתיב ויכתב בספר זכרון לפניו: קדמה שכינה ואתיא. קודם שיהיו כל העשרה. אלהים נצב בעדת אל מעיקרא משמע: עד דיתבו. כדכתיב ישפוט בשעת המשפט:

 

 
זוהר ויחי דף רט''ז ע''ב

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אַמַּאי פָּרַשְׁתָּא דָּא סְתִימָא, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר בְּשַׁעְתָּא דְּמִית יַעֲקֹב אִסְתִּימוּ עֵינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דִּכְדֵין נָחֲתוּ לְגָלוּתָא וְאִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּהוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַה כְּתִיב לְעֵילָא וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב דְּלָא אִתְחֲזֵי לְאַפְרָשָׁא בֵּין דָּא לְדָא מַה אִנּוּן קַיְּמֵי בְּתַפְנוּקִין דִּמְלָכִין וְקַבִּילוּ עִנּוּגָא וְכִסוּפִין לְגַרְמַיְהוּ אוֹף יַעֲקֹב נַמִּי קַיָּם בְּתַפְנוּקֵי מְלָכִין בְּעִנּוּגָא וְכִסוּפָא לְגַרְמֵיהּ לָא אִתְפָּרַשׁ דָּא מִן דָּא וְהָכָא אִקְּרֵי וַיְחִי, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי לָא אִקְּרֵי וַיְחִי בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא הֲווּ בְּצַעֲרָא אִשְׁתַּכְּחָן, עֲלֵיהּ כְּתִיב (איוב ג') לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, בָּתַר דְּנָחַת לְמִצְרַיִם אִקְּרֵי וַיְחִי חָמָא לִבְרֵיהּ מַלְכָּא חָמָא לְכָל בְּנוֹי זַכָּאִין צַדִּיקִין וְכֻלְּהוּ בְּתַעֲנוּגֵי וְתַפְנוּקֵי עָלְמָא וְהוּא יָתִיב בֵּינַיְהוּ כַּחֲמָר טָב דְּיָתִיב עַל דּוּרְדְיֵה כְּדֵין אִקְּרֵי וַיְחִי יַעֲקֹב וְלָא פָּרִישׁ בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב וְהָכִי אִתְחֲזֵי, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מַאי טַעֲמָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל יוֹמוֹי דְּיַעֲקֹב בְּצַעֲרָא הֲווּ בְּצַעֲרָא אִעֲבַר לוֹן בְּקַדְּמֵיתָא כֵּיוָן דְּחָמָא לְיוֹסֵף וַהֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ כַּד יַעֲקֹב מִסְתַּכַּל בְּיוֹסֵף הַוָּה אִשְׁתַּלִּים בְּנַפְשֵׁיהּ כְּאִלּוּ חָמָא לְאִמֵּיהּ דְּיוֹסֵף דְּשַׁפִּירוּ דְּיוֹסֵף דָּמֵי לְשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל וַהֲוָה דָּמִי בְּגַרְמֵיהּ כְּמָה דְּלָא אַעֲבַר עֲלֵיהּ צַעֲרָא בְּיוֹמוֹי וְכַד יוֹסֵף אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִתְקַיֵּם לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז דְּדָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה דְּעָבַר וּבְזִמְנָא דְּאִתְפָּרַשׁ יוֹסֵף מִנֵּיהּ מַה כְּתִיב (בראשית ל''ז) יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹעֶה וְגוֹ' וְכָל יוֹמִין דְּיַעֲקֹב לָא הַוָּה לֵיהּ צַעֲרָא כְּהַאי וַהֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא לְאִנּוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְּיוֹסֵף מַאי קָאֲתִיבוּ לֵיהּ (שם מ''ו) וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ הֵא לְךָ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָחֳרָנִין בְּעִנּוּגִין וְתַפְנוּקִין וְהַנָּאוֹת וְכִסוּפִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', תָּאנָא כָּל אִנּוּן שְׁנִין שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ אִשְׁתַּכְּחָא וּבְגִין כָּךְ חַיִּים אִקְּרוּן:

 תרגום הזוהר  וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה, (שֶׁאֵין רֶוַח כְּלָל בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה בֵּין סִיּוּם פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ לְהַתְחָלַת פָּרָשַׁת וַיְחִי). רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יַעֲקֹב נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כִּי אָז, אַחַר מִיתַת יַעֲקֹב, יָרְדוּ לַגָּלוּת וְהַמִּצְרִים הֶעֱבִידוּ אוֹתָם, אֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים. מַה הֵם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיוּ נִמְצָאִים שָׁם בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים וְקִבְּלוּ תַּעֲנוּגִים וּמַחֲמַדִים לְעַצְמָם, אַף יַעֲקֹב, גַּם כֵּן הָיָה נִמְצָא בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים בְּתַעֲנוּג וּמַחֲמַדִים לְעַצְמוֹ, וְעַל כֵּן לֹא נִפְרְדוּ הַפְּסוּקִים זֶה מִזֶּה. וְכָאן בְּמִצְרַיִם נִקְרָא וַיְחִי כְּלוֹמָר שֶׁנֶחֱשָׁב לוֹ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי כָּל יָמָיו לֹא נִקְרָא וַיְחִי, מִשּׁוּם שֶׁכָּל יָמָיו הָיוּ בְּצַעַר, וּבְצַעַר הָיוּ נִמְצָאִים, עָלָיו כָּתוּב, (איוב ג') לֹא שָׁלַוְתִּי, בְּבֵית לָבָן, וְלֹא שָׁקַטְתִּי, מֵעֵשָׂו, וְלֹא נָחְתִּי, מִן דִּינָה וּשְׁכֶם, וַיָּבֹא רֹגֶז הוּא הָרֹגֶז שֶׁל מְכִירַת יוֹסֵף. וְאַחַר שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם נִקְרָא וַיְחִי. רָאָה אֶת בְּנוֹ מֶלֶךְ, רָאָה לְכָל בָּנָיו טְהוֹרִים וְצַדִּיקִים, וְכֻלָּם בְּתַעֲנוּגִים וּמַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, כְּיַיִן טוֹב הַשּׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו. וְאָז נִקְרָא וַיְחִי יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן אֵינוֹ מַפְרִיד, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיר רֶוַח, בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב, כִּי כֵּן רָאוּי לִהְיוֹת, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מַה הַטַּעַם שֶׁל שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל יָמָיו שֶׁל יַעֲקֹב הָיוּ בְּצַעַר, וּבְצַעַר עָבְרוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יוֹסֵף, וְהָיָה עוֹמֵד לְפָנָיו, כְּשֶׁיַעֲקֹב הִסְתַּכֵּל בְּיוֹסֵף, הָיְתָה נַפְשׁוֹ נִשְׁלֶמֶת כְּאִלּוּ רָאָה אֶת אִמּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, כִּי יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיָה דּוֹמֶה לְיָפְיָהּ שֶׁל רָחֵל, וְנִדְמֶה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו צַעַר מִיָּמָיו. וְכַאֲשֶׁר יוֹסֵף נִפְרָד מִמֶּנּוּ, אָז נִתְקַיֵּם, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, כִּי צָרָה זוֹ הָיְתָה קָשָׁה לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְרָד מִמֶּנּוּ יוֹסֵף מַה כָּתוּב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וְכָל יָמָיו שֶׁל יַעֲקֹב לֹא הָיָה לוֹ צַעַר כָּזֶה, וְהָיָה בּוֹכֶה כָּל יוֹם לְאֵלּוּ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁל יוֹסֵף. מַה עָנוּ לוֹ (מִן הַשָּׁמַיִם). וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךְ, הִנֵּה לְךְ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֲחֵרוֹת, בְּתַעֲנוּגִים וּמַעֲדַנִּים וְהַנָּאוֹת וּמַחֲמַדִים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים, שְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיְתָה נִמְצֵאת עִמּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה, אוֹתָם הַשָּׁנִים שֶׁבְּמִצְרַיִם, נִקְרָאִים חַיִּים.

 

 
הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פרק ב'

א. (כְּתִיב [משלי כ''ח] מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ) בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ אֲבָל בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי רַבִּים סְתָם וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלֶּה עֲוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁובָה וְהַצְעָקָה יָפָה לְעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ''ה) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ בַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְלֵב שָׁלֵם הֵן נֶעֱנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: ג. יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל לְיָחִיד וּלְרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ חַיָיבִים הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמִצְוַת וִידוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל בְּעֶרֶב הַיּוֹם קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָא יֵחָנֵק בִּסְעוּדָה קוֹדֶם שֶׁיִתְוַדֶּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדֶּה קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסַף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה יָחִיד אַחַר תְּפִלָתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָתוֹ בִבְרָכָה רְבִיעִית:

 

 
מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''ב

תְּקַע יָתֵד הַחֲזָקָה אֵצֶל כּוֹתֵל מַעֲרָבִי וְיָתֵד בִּלְבָבְךָ אֲחוּזוֹת קְשׁוּרוֹת יָפֶה בְּחֶבֶל קָלוּעַ בְּשָׁלשׁ קְלִיעוֹת. אֶחָד, אַהֲבָתוֹ בְּלִי פִרוּד (הושע י''א) בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשָׁכֵם בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה. ב', פָּסוּק תּוֹרָה הַמַּתִּיר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ חַיָּיב מִיתָה וַהֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִתְבָּרַךְ אָסַר הַלָּשׁוֹן בִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר אֵיךְ לֹא תִּתְבּוֹדֵד עִמוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִנֵּה אַתָּה רוֹב זְמַנָּךְ יָחִיד בְּבֶטֶן אִמָּךְ יָחִיד בְּעֵת תִּישָׁן הַגּוּף יְחִידִי וְהַנְּשָׁמָה יְחִידָה הַגּוּף בְּקֶבֶר בָּדָד וְהַנְּשָׁמָה בָּדָד בְּגַן עֵדֶן כָּל צַדִּיק מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ ובְגֵהִינָם וַדָּאי כֵּיוָן דִּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדָּמוּ נִמְצְאוּ לְבַדָּם לָכֵן שְׁמַע בְּקוֹלִי לֵךְ עִמּוֹ תָּמִיד וְלֹא תִפָּרֵד רֶגַע כִּי אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִדָרֵשׁ לָךְ לֹא יִפְרוֹשׁ מִמְּךָ מַּה נָּאָה וּנְעִימָה לְוִיָּיתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכוֹנְנֶךָ:

 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַּי אִתְגְּלִי לִי בְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבָרִיךְ יָתִי: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וַאֲמַר לִי הָא אֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּנָּךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אַחֲסָנַת עֲלָם:


 רש''י   ונתתיך לקהל עמים. בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים ואף על פי שאמר לי (לעיל לה יא) גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נלד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי לחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך:

(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּכְעַן תְּרֵין בְּנָיךְ דְּאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתִי לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִּילִי אִנּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמָי:


 רש''י   הנולדים לך' עד באי אליך. לפני בואי אליך, כלומר שנלדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך: לי הם. בחשבון שאר בני הם לטול חלק בארץ איש כנגדו:

(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: וּבְנָיךְ דִּי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחוּהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחֲסַנְתְּהוֹן:


 רש''י   ומולדתך וגו' . אם תוליד עוד לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה, ואף על פי שנתחלקה הארץ למנין גלגלתם כדכתיב (במדבר כו נד) לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו [להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט. ודגלים לזה ולזה]:

 
נביאים - מלכים א - פרק ב

(ז) וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי גִּלְעֲדָאָה תַּעֲבִיד טִיבוּ וִיהוֹן בְּאֹכְלֵי פָּתוֹרָךְ אֲרֵי אִנּוּן סַפִּיקוּ צוֹרְכִי בְּמַעֲרְקִי מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם אָחוּךְ : (ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: וְהָא עִמָּךְ שִׁמְעִי בַר גֵּרָא בַּר מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין מֵעוּלֵימַת וְהוּא לְוָטָנִי לְוָטָן מְרִירַן בְּיוֹמָא דַּאֲזָלִית לְמַחֲנָיִם וְהוּא נְחַת לְקֳדָּמוּתִי לְיַרְדְּנָא וְקַיֵּימִית לֵיהּ בְּמֵימְרָא דַּיְיָ לְמֵימָר דְּלָא אֶקְטְלִינָּךְ בְּחַרְבָּא :


 רש''י   קללה נמרצת . מפורשת , כמו ( איוב טז ג ) : מה ימריצך , ( שם ו כה ) : ומה נמרצו כמו מה נמלצו :

(ט) וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל: וּכְעַן לָא תְזַכִּינֵיהּ אֲרֵי גְּבַר חַכִּים אַתְּ וְתִדַּע יַת דְּתַעֲבֵיד לֵיהּ וְתָחִית יַת סֵיבְתֵיהּ בִּקְטָלָא לִשְׁאוֹל :


 רש''י   כי איש חכם אתה . תן לבך למצוא לו עון מות בשביל דבר אחר , וזהו וידעת את אשר תעשה לו :

(י) וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד: וּשְׁכִיב דָּוִד עִם אֲבָהָתוֹהִי וְאִתְקְבַר בְּקַרְתָּא דְּדָוִד :

 

 
כתובים - משלי - פרק יא

(ה) צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע: צִדְקְתָא דִתְרִיצֵי תִפְצֵי אִנוּן וּבָזוֹזֵי בְשִׁלּוּמְהוֹן מִתְאַחֲדִין : (ו) צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ: צִדְקַתְהוֹן דִּתְמִימֵי תְתָרֵץ אוֹרְחָתֵיהּ וּבְרִשְׁעֵיהּ נָפֵל רַשִּׁיעָא :


 רש''י   צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו . בהוות שהם עושים הם נלכדים והמקרא מסורס הוא כלומר ובוגדים בהוות ילכדו :

(ז) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה: כַּד מִית גַּבְרָא רַשִּׁיעָא יוֹבִיד סִבְרֵיהּ וְסִבּוּרְהוֹן דְּאִלֵּין דְּעָבְדִין עָאתָא יֵיבַד :


 רש''י   במות אדם רשע תאבד תקוה . תקות כל הבוטחים בו : ותוחלת אונים אבדה . תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם :

(ח) צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו: צַדִּיקָא מִן עַקְתָּא אִשְׁתֵּיזֵב וְעָל בִּישׁ תְּחוֹתוֹהִי :


 רש''י   צדיק מצרה נחלץ . במות רשע ולמקרא העליון זה מחובר :

 

 
משנה שבת פרק יב

א. הַבּוֹנֶה כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב. (הַבּוֹנֶה) כָל שֶׁהוּא, וְהַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ וּבַמַּעֲצָד. הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת, חַיָּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּכֶּה בַקֵּרְנָס עַל הַסַדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה:

 ברטנורה  (א) הבונה. שאמרו באבות מלאכות, כמה יבנה ויהיה חייבִ כל שהוא: מסתת. מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום, והיא תולדה דמכה בפטיש: והמכה בפטיש. הוא גמר מלאכה של חוצבי אבן, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת, תולדה דמכה בפטיש היא: מעצד. קופיץ קטן: והקודח. הנוקב: כל שהוא. אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמצעד והקודח: ומלאכתו מתקיימת. שאין צריך להוסיף עליה: קורנס. מרטי''ל: סדן. אנקוזינ''א בלע''ז: מפני שהוא כמתקן מלאכה. אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושים, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק. ואין הלכה כרשב''ג:

ב. הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶסֵק, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהוּא, אִם לַבְּהֵמָה, כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי:

 ברטנורה  (ב) המנכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים. פירוש אחר, חופר סביב עיקרי הצמחים, והיא מלאכה מעין חרישה: מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו: מזרד. זרדים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובים ומתגדלים ומכחישים כח האילן וקוצצין אותן ממנו: אם לתקן. את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר: ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר משאר ביצים:

ג. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא חִיְּבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכָּךְ הָיוּ כוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לֵידַע אֵיזֶהוּ בֶן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי, מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל, שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּשְׁמוּאֵל, נֹחַ מִנָּחוֹר, דָּן מִדָּנִיֵּאל, גָּד מִגַּדִּיאֵל:

 ברטנורה  (ג) בין בימינו בין בשמאלו. באדם שהוא שולט בשתי ידיו, דאילו בשאר כל אדם כתיבת שמאל אינה כתיבה: בין משם אחד. שתיהן אלפין: משני שמות. אלף בית: משני סממניות. אחד בדיו ואחד בסיקרא. ואית ספרים דגרסי משני סימניות, כלומר משני סימנים, כגון שכותבים א' לסימן אחד וב' לסימן שנים: בכל לשון. וכתב של כל אומה ואומה: משום רושם. סימן שהיו עושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקים אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב, אלא שרשם שתי רשימות בעלמא לסימן, חייב. ואין הלכה כרבי יוסי: מצינו שם קטן. כלומר, אף על פי שלא נגמר מלאכתו, שנתכוון לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה, הואיל ואותה מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר, חייב. וכן הלכה:

ד. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב. כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, עַל שְׁנֵי כָתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס, וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ, חַיָּב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר:

 ברטנורה  (ד) בסם. אורפימנ''ט בלע''ז: בסיקרא. מין אבן שצובע אדום: בקומוס. מין עפר וצבעו שחור. פירוש אחר, שרף אילן גומ''א בלע''ז: בקנקנתום. זא''ג בערבי, ובלע''ז ודריאול''י: ובכל דבר שהוא רושם. לאתויי מים ששרו בהם עפצים גאלי''ש בלע''ז: שהוא רושם. שרישומו מתקיים: על שני כתלי זוית. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע: על שני לוחי פנקס. ספר שהחנוני כותב בו חשבונותיו. ואע''ג דלאו על לוח אחד הן, אם נהגין ונקרין זה עם זה, כגון שכתובין על שתי שפתי הלוחין הסמוכין זה לזה, חייב: הכותב על בשרו. בדיו: והמסרט על בשרו. בברזל עושה צורת אותיות בבשרו: רבי יהושע פוטר. ואפילו הוציא דם, לפי שאין דרך כתיבה בכך. והלכה כרבי יהושע:

ה. כָּתַב בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵרוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים, בַּאֲבַק הַסוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, כָּתַב עַל גַּבֵּי כְתָב, נִתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵית וְכָתַב שְׁנֵי זַיְנִין, אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כָתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

 ברטנורה  (ה) במשקין. שמשחירין, כמו מי תותים וכיוצא בהן: במי פירות. של כל שאר פירות: באבק דרכים. כגון שסרט באצבעו צורת אותיות על החול והאבק שבדרכים: באבק סופרים. עפרורית של קסת הסופר: לאחר ידו. על גב ידו, שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב: ובמרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע: אות אחת סמוך לכתב. אצל אות כתובה זיווג לה אחת והשלימה לשתים: כתב על גבי כתב. העביר קולמוס על אותיות הכתובות כבר וחידשם: וכתב שני זייני''ן. שלא נראה הגג של חי''ת אלא שתי הרגלים נראה כאילו הם שני זייני''ן: על שני כותלי הבית. שאינן במקצוע: על שני דפי פנקס. שעשויין עמודים עמודים, וכתב אות אחת בעמוד זה ואות אחת בעמוד זה, ואינו יכול לקרבן אלא אם כן יחתוך מה שמפסיק ביניהן. ותנא ברישא כותלי הבית המרוחקים זה מזה, והדר תנא דפי פנקס, ולא זו אף זו קתני: אות אחת על שם נוטריקון. שעושה סימן נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלימה, כגון קו''ף קרבן, מ''ם מעשר, תי''ו תרומה: רבי יהושע בן בתירא אומר חייב. כיון שהכל מבינים מאותה האות תיבה שלימה כאילו כתב אותיות של כל התיבה: וחכמים פוטרין. שהרי לא כתב שתי אותיות. והלכה כחכמים:

ו. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בֵּין הָעַרְבָּיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב, וְחַכָמִים פּוֹטְרִים:

 ברטנורה  (ו) בשתי העלמות. לאחר שכתב אות אחת בשוגג נודע לו שעבר, וחזר ונעלם ממנו ושגג וכתב אות שניה בצדה: אחת בשחרית ואחת בין הערבים. כיון דהוי ליה שהות בנתיים כדי לידע הוה לי כשתי העלמות: רבן גמליאל מחייב. דסבר אין ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו החצי האחר: וחכמים פוטרין. דסברי הידיעה שבין שני חצאי שיעור מחלקת ביניהם, ולא נעשה כאילו היו שני חצאי שיעור בהעלם אחת. והלכה כחכמים:

 

 
גמרא שבת דף ק''ה ע''א

כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מְנַיִן לְלָשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ז) כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. אַב נְתַתִּיךָ לְאוּמוֹת. בָּחוּר נְתַתִּיךָ בְּאוּמוֹת. הֲמוֹן חָבִיב נְתַתִּיךָ בְּאוּמוֹת. מֶלֶךְ נְתַתִּיךָ לְאוּמוֹת וָתִיק נְתַתִּיךָ בְּאוּמוֹת נֶאֱמָן נְתַתִּיךָ לְאוּמוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָנֹכִי נוֹטָרִיקוֹן אֲנָא נַפְשִׁי כְתָבִית יְהָבִית. רַבָּנָן אַמְרֵי, אֲמִירָה נְעִימָה כְּתִיבָה יְהִיבָה. אִיכָּא דְאַמְרֵי אָנֹכִי לְמַפְרֵעַ יְהִיבָה כְּתִיבָה נֶאֱמָנִים אֲמָרֶיהָ. דְּבֵי רִבִּי נָתָן אַמְרֵי (במדבר כ''ב) כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי יָרְאָה רָאֲתָה נָטְתָה. דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא כַּרְמֶל כַּר מָלֵא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר (מ''א ב') וְהוּא קִלְּלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת נוֹטָרִיקוֹן נוֹאֵף הוּא מוֹאָבִי הוּא רוֹצֵחַ הוּא צוֹרֵר הוּא תּוֹעֵבָה הוּא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר (בראשית מ''ד) מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק נְכוֹנִים אֲנַחְנוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ טְהוֹרִים אֲנַחְנוּ דַּכִּים אֲנַחְנוּ קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ:

 רש''י  מלך נתתיך. נשיא אלהים אתה: אנכי. מדלא אמר אני: אנא נפשי. אני בעצמי: אמירה. שהיא נעימה: כרמל. גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו:

 

 
זוהר ויחי דף רכ''ד ע''א

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתָי וְגוֹ' רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (ישעיה מ''ב) הַחֵרְשִׁים שִׁמְעוּ וְהָעִוְּרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת, הַחֵרְשִׁים שִׁמְעוּ אִלֵּין בְּנֵי נְשָׁא דְּלָא צַיְּתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְתָא וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְהוּ לְמִשְׁמָע לְפִקּוֹדֵי דְּמָארֵיהוֹן, וְהָעִוְּרִים דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מַה אִנּוּן קַיְּמִין דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח דְּתַנְיָא אִנּוּן יוֹמִין דְּבַר נַשׁ כַּד אִתְבְּרִי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעָלְמָא כֻּלְּהוּ קַיְּמִין בְּקִיּוּמַיְהוּ וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעָלְמָא נָחֲתִין וְאַזְהַרָן לִבְנֵי נְשָׁא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי, וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ וּבַר נַשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסוּפָא וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבָר, וְתָאנָא בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי יָתִיב עַד דְּבַר נַשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה זָכָה תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ לָא זָכָה הַהוּא יוֹמָא נָחִית וְאִשְׁתַּתַּף בְּהוּא רוּחָא דִּלְבָר וְתָב לְבֵיתֵיהּ וְאִתְתַּקַּן בְּדִיּוּקָנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ מַמָּשׁ בְּגִין לַאֲבְאָשָׁא לֵיהּ וְדַיָּר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא, וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטָב אִי הוּא זָכֵי, וְאִי לָאו דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִתְפַּקְּדָן אִנּוּן יוֹמִין וַחֲסֵרִים וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָנָא דְּאִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וַוי לְהַהוּא בַּר נַשׁ דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא וּלְאִתְקַרָבָא בַּהֲדַיְהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, תָּא חֲזֵי כַּד קְרִיבוּ אִנּוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא אִי הוּא זַכָּאָה הַאי בַּר נַשׁ דְּנָפִיק מֵעָלְמָא סָלִיק וְעָאל בְּאִנּוּן יוֹמִין וְאִנּוּן לְבוּשֵׁי יְקָר דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ וְאִנּוּן יוֹמִין הֲווּ דְּזָכָה בְּהוּ וְלָא חָב בְּהוּ, וַוי לְהַהוּא דְּגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא דְּכַד בָּעאָן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי אִנּוּן יוֹמִין דְּפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי חֲסֵרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא כָּל שֶׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִנּוּן וְלָא לֶהֱוֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּדֵין וַוי לֵיהּ וַוי לְנַפְשֵׁיהּ דְּדַיְּנִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִנּוּן יוֹמִין, יוֹמִין עַל יוֹמִין עַל חַד תְּרֵין, דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶּה דְּאִתְכַּסֵי, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִנּוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר לְאִתְלַבָּשָׁא בְּהוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:

 תרגום הזוהר  וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מ''ב) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהָעִוְּרִים הַבִּיטוּ וְגוֹ'. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אֵלּוּ הֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַקְשִׁיבִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה, וְאֵינָם פּוֹתְחִים אָזְנֵיהֶם לִשְׁמוֹעַ לְמִצְוַת אֲדוֹנָם. וְהָעִוְּרִים, הֵם, שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים לָדַעַת עַל מַה הֵם חַיִּים, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם יוֹצֵא כָּרוֹז, וְקוֹרֵא, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עָלָיו. שֶׁלָּמַדְנוּ, אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁל הָאָדָם מִשָּׁעָה שֶׁנִּבְרָא, הִנֵּה בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁיָּצָא לָעוֹלָם, נִמְצָאִים כְּבָר כֻּלָּם בְּקִיּוּמָם, וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, יוֹרְדִים וּמַזְהִירִים אֶת הָאָדָם, כָּל יוֹם וָיוֹם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכַאֲשֶׁר הַיּוֹם בָּא וּמַזְהִיר אֶת הָאָדָם, וְהָאָדָם עוֹשֶׂה בַּיּוֹם הַהוּא עֲבֵרָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, יוֹם הַהוּא עוֹלֶה בְּבוּשָׁה וּמֵעִיד עֵדוּת עָלָיו, וְהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ בִּלְבַדּוֹ. וְלָמַדְנוּ אַחַר שֶׁעוֹמֵד בִּלְבַדּוֹ בַּחוּץ, הוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה עַד שֶׁהָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַחֵטְא. זָכָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, שָׁב הַיּוֹם לִמְקוֹמוֹ. לֹא זָכָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אוֹתוֹ יוֹם אֶחָד יוֹרֵד וּמִשְׁתַּתֵּף עִם הָרוּחַ שֶׁבַּחוּץ וְחוֹזֵר לְבֵיתוֹ. וּמִתְתַּקֵּן בְּצוּרַת אוֹתוֹ אָדָם מַמָּשׁ, כְּדֵי לְהָרַע לוֹ. וְהַיּוֹם יוֹשֵׁב עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ. וְאִם הוּא זוֹכֶה וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, מְגוּרוֹ עִמּוֹ לַטּוֹב, וְאִם לֹא זָכָה, מְגוּרוֹ עִמּוֹ לָרַע. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִמְנוּ הַיָּמִים שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם וְהֵם חֲסֵרִים, וְאֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵחֲמַת חַטָּאִים אֵינָם נִכְנָסִים בַּמִּנְיָן, וַוי לְאוֹתוֹ אָדָם שֶׁגָּרַע יָמָיו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין לוֹ לְמַעְלָה יָמִים לְהִתְעַטֵּר בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא, וְלִקְרָב עִמָּהֶם לִפְנֵי מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁיָּמִים הָאֵלּוּ קְרֵבִים לִפְנֵי מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, אִם אוֹתוֹ אָדָם שֶׁנִּפְטָר מִן הָעוֹלָם הוּא צַדִּיק, הוּא עוֹלֶה וְנִכְנָס בַּיָּמִים הָאֵלּוּ, וְהֵם לְבוּשֵׁי כָּבוֹד, שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ. וְאֵלּוּ הַיָּמִים הָיוּ מִשּׁוּם שֶׁזָּכָה בָּהֶם וְלֹא חָטָא בָּהֶם. אוֹי לָאָדָם שֶׁגָּרַע יָמָיו לְמַעְלָה, וּכְשֶׁרוֹצִים לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְּיָמָיו, אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁקִּלְקֵל אוֹתָם בַּחַטָּאָיו חֲסֵרִים מִלְבוּשׁ הַהוּא, וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ בִּכְלִי חָסֵר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם רַבִּים הֵמָּה הַיָּמִים שֶׁנִּתְקַלְקְּלוּ, וְלֹא יִהְיֶה אֶל הָאָדָם בַּמֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַהוּא, אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ שֶׁדָּנִים אוֹתוֹ בַּגֵּיהִנֹּם עַל אֵלּוּ הַיָּמִים, יָמִים עַל יָמִים, יָמִים כְּפוּלִים, עַל יוֹם אֶחָד מַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ שְׁנַיִם. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצֵא יָמִים לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם וְאֵין לוֹ לְבוּשׁ בַּמֶּה לְהִתְכַּסּוֹת. אַשְׁרֵיהֵם הַצַדִּיקִים שֶׁיְּמֵיהֶם כֻּלָּם גְּנוּזִים אֵצֶל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם לְבוּשֵׁי כָּבוֹד לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא.

 

 
הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. אֲבָל עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵירוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל לַחֲבֵירוֹ אוֹ גוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֵן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵירוֹ מַה שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵהוּ: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ צָרִיךְ לְרַצוֹתוֹ וְלִשְׁאוֹל לוֹ מִמֶּנוּ עַד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ. וַאֲפִילוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְיסוֹ וְלִפְגּוֹעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ לֹא רָצָה חֲבֵירוֹ לִמְחוֹל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפּוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְשִׁין מִמֶּנּוּ לֹא נִתְרַצָה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִילוּ אֶלֶף פְעָמִים עַד שֶׁיִמְחוֹל לוֹ:

 

 
מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''א

בַּאֲכָלְךְ יוֹתֵר עַל שׂוֹבְעָךְ הִפְסַדְתָּ וּבִטַּלְתָּ זְמַן הָאֲכִילָה וּזְמַן הַיְצִיאָה וְאִם יַזִּיק הָאִצְטוּמְכָא וְתִהְיֶה טָרוּד בְּצַעֲרָךְ הֲרֵי שְׁלשָׁה זְמַנִּים וְאִם יִגְרוֹם חוֹלִי כְּמַאֲמַר רַמְבַּ''ם הֲרֵי עָבַרְתָּ עַל אַזְהָרַת (דברים ד') וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶפְשַׁר לִגְרוֹם מָוֶת עַל שׂוֹנַאֲךָ וְדָמְךָ מִיָּדְךָ יוֹצְרָךְ יְבַקֵּשׁ וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהָיִיתָ עָתִיד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת תְּבַטֵל בַּר מִינָן. גְּדוֹלָה לְגִימָה וְאוֹתוֹ מוֹתָר אֲשֶׁר הָיִיתָ מוֹתִיר מִשֹּׂוֹבְעָךְ אִלּוּ הֶאֱכַלְתִּיו לֶעָנִי זָכִיתָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַבָּא גַם עָבַרְתָּ עַל בַּל תַּשְׁחִית. לָכֵן דִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם תָּשִׂים עֲטָרָה עַל רֹאשֶׁךָ שֶׁכָּתַב לֹא תֹאכַל אֶלָּא כְּשֶׁאַתָּה רָעֵב וְלֹא תִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁאַתָּה צָמֵא וְלֹא תֹאכַל עַד שֶׁתִּשְׂבַּע לְגַמְרֵי אֶלָּא פָחוֹת שְׁלִישׁ וּלְדִבְרֵי הראב''ד כְּתַעֲנִית לִפְנֵי יוֹצְרָךְ יֵחָשֶׁב לָךְ. לֹא תַעֲנֶה מַהֵר כִּי אִם בְּמָתוּן רַב קָשֶׁב וּרְאֵה הַנּוֹלָד שֶׁיֵּשִׁיבָךְ שֶׁכְּנֶגְדָּךְ וְאִם תִּסְגּוֹר עֵינֶיךָ וְתִמָּלֵךְ בְּיוֹצְרָךְ מַה תָּשִׁיב אוֹ אִם טוֹב לִשְׁתּוֹק מַה טּוֹב חֶלְקָךְ. אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא רוֹצֶה לוֹמַר כִּי כְּשֶׁאֲנִי וְהוּא לְבַדֵּנוּ בְּהִתְבּוֹדֵד לְעֵת מְצֹא כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר חוֹבַת הַלְּבָבוֹת:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: וַאֲנָא בְּמֵיתִי מִפַּדָן מִיתַת עָלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּאָרְחָא בְּעוֹד כְּרוּבָא דְאַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבָרִתַּהּ תַּמָּן בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם:


 רש''י   ואני בבאי מפדן וגו' . ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנקבת ככברה: ואקברה שם. ולא הולכתיה אפלו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו' , והקדוש ברוך הוא משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שעור חרישת יום [הארץ]. ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרשה אחת, קרואיד''א בלע''ז [מלוא מחרשה], כדאמרנן (בבא מציעא קז א) כרוב ותני, (יומא מג ב) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא:

(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת בְּנֵי יוֹסֵף וַאֲמַר מַן אִלֵּין:


 רש''י   וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה:

(ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּי יְהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וְאֵבָרֵכִנּוּן:


 רש''י   בזה. [הראה לו] שטר ארוסין ושטר כתבה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש: ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זהו שאמר הכתוב (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו, תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו:

 שני (י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקָרָן מִסֵּיבוּ לָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי וְקָרִיב יָתְהוֹן לְוָתֵהּ וְנַשִּׁיק לְהוֹן וְגַפִּיף לְהוֹן: (יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף לְמֶחֱזֵי אַפָיךְ לָא סְבָרִית וְהָא אַחֲזִי יָתִי יְיָ אַף יָת בְּנָיךְ:


 רש''י   לא פללתי. לא מלאני לבי לחשב מחשבה שאראה פניך עוד. פללתי לשון מחשבה, כמו (ישעיה טז ג) הביאי עצה עשו פלילה:

 

 
נביאים - מלכים א - פרק ב

(יא) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: וְיוֹמַיָּא דִּי מְלַךְ דָּוִד עַל יִשְּׂרָאֵל אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחֶבְרוֹן מְלַךְ שְׁבַע שְׁנִין וּבִירוּשְׁלֵם מְלַךְ תְּלָתִין וּתְלַת שְׁנִין : (יב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד: וּשְׁלֹמֹה יָתֵיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְּדָוִד אָבוּהִי וְאַתְקִּינַת מַלְכוּתֵיהּ לַחֲדָא :


 רש''י   ותכון מלכותו מאד . אף על העליונים :

(יג) וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגֵּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם: וַאֲתָא אֲדוֹנִיָהוּ בַר חַגִּית לְוַת בַּת שֶׁבַע אִמֵהּ דִּשְׁלֹמֹה וַאֲמָרַת הַשְׁלָם מַיְתָךְ וַאֲמַר שְׁלָם : (יד) וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר: וַאֲמַר פִּתְגָם אִית לִי לְמַלָּלָא עִמָּךְ וַאֲמָרַת מַלֵּיל : (טו) וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ: וַאֲמַר אַתְּ יְדַעְתְּ אֲרֵי דִילִי הֲוַת מַלְּכוּתָא וְעָלַי שַׁוִּיאוּ כָּל יִשְּׂרָאֵל אַפֵּיהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא וְאִסְתְּחָרַת מַלְּכוּתָא וַהֲוַת לְאָחִי אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ הֲוָת לֵיהּ :

 

 
כתובים - משלי - פרק יא

(ט) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ: נִכְלָא בְּפוּמֵיהּ מְחַבֵּל חַבְרֵיהּ וְצַדִּיקֵי בִּידִיעַתְהוֹן מִשְׁתֵּיזְבִין :


 רש''י   בפה חנף . חנף המסית חבירו בדרך רע משחיתו בפיו : ובדעת צדיקים יחלצו . והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה שהזהירה עליו לא תאבה לו וגו' ( דברים יג ) :

(י) בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה: בְּטָבַתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי תְּדוּץ קִרְיַתְהוֹן וּבְּיוּבְדָנָא דְרַשִּׁיעֵי חֶדְוָתָא : (יא) בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס: בְּבִרְכַּתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי תִּתְרוֹרַם מְדִנְתָּא וּבְפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי תִּתְעַקַּר :


 רש''י   תרום קרת . תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש :

(יב) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ: דְּשָׁט לְחַבְרֵיהּ חֲסִיר רַעְיָנָא הוּא וְגַבְרָא דְמִתְבַּיֵן שָׁתִיק :


 רש''י   ואיש תבונות יחריש . כשמבזהו החסר לב כמו שאול דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש ( ש''א יא ) :

(יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר: אָכֵל קֻרְצָא גָלֵי רָזָא וְדִמְהֵימָן בְּרוּחֵיהּ מְכַסֵּי מִלְּתָא :

 

 
משנה יבמות פרק יב

א. מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלשָׁה דַיָּנִין, וַאֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְמִנְעָל, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. בְּאַנְפִּילִין, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ עָקֵב כָּשֵׁר. וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב, פָּסוּל. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (א) מצות חליצה. ואפילו שלשתן הדיוטות. והא דקרי להו דיינים, שצריך שיהיו יודעים להקרות הפסוקים כעין דיינים. ואע''ג דתנן מצות חליצה בשלשה, צריכין לצרף עמהן שנים אחרים, שתהיה חליצה בחמשה לפרסומי מילתא. והשנים הללו שמוסיפים על השלשה אפילו אין יודעים להקרות: מנעל. של עור רך חליצתו כשרה, אבל לכתחלה לא, גזירה שמא יחלוץ במנעל קרוע מלמעלה, דאפילו כי קרוע מייתב אכרעיה הואיל והוא רך, ואנן מידי דמגין בעינן והא ליכא. אבל סנדל שהוא של עור קשה וכי קרוע לא מייתב אכרעיה, ליכא למגזר שמא יחלוץ בסנדל קרוע, הלכך עיקר חליצה בסנדל היא: באנפליאות. כמין בתי רגלים של בגד: חליצתה פסולה. דמידי דמגין בעינן, כתיב הכא (דברים כ''ה) נעלו וכתיב התם (יחזקאל י''ז) ואנעלך תחש, והוא עור: מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. שהיו רצועות המנעל קשורות למעלה מן הארכובה:

ב. חָלְצָה בְסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אוֹ בְסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְשֶׁל שְׂמֹאל בַּיָּמִין, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, חָלְצָה בְגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, אוֹ בְקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בַלַּיְלָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. בַּשְׂמֹאל חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר:

 ברטנורה  (ב) בסנדל של עץ כשרה. והוא שיהיה מחופה עור: חלצה בגדול. שהיה הסנדל גדול ממדת רגלו, אם יכול להלוך בו חליצתו כשרה: או בקטן. ממדת רגלו, אם חופה את רוב רגלו חליצתו כשרה. והלכה כרבי אליעזר במה שפוסל חליצה בלילה, ואין הלכה כמותו במה שמכשיר חליצה בשמאל:

ג. חָלְצָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא קָרְאָה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. קָרְאָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה וְקָרְאָה, אֲבָל לֹא רָקְקָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כָּכָה יֵעָשֶׂה, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה, מְעַכֵּב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, מִשָּׁם רְאָיָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בָאִישׁ:

 ברטנורה  (ג) חלצה ולא קראה חליצתה כשרה. דכי כתב רחמנא ככה דמשמע עיכובא, אמעשה הוא דכתיב (דברים כ''ה) ככה יעשה לאיש, וקריאה דיבור בעלמא הוא: דבר שהיא מעשה באיש. כגון חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש, לאפוקי רקיקה דלאו מעשה בגופו של איש הוא:

ד. הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת לַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה תַּחֲלֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל. וְאִם לֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (ד) החרש שנחלץ חליצתו פסולה. שאינו פוטרה במקום שיש אח אחר כשר: והחרשת שחלצה פסולה. שהיא עצמה אינה נפטרת בחליצתה, ואין לה תקנה אלא ביבום, ואם רצה אחר כך להוציא יוציא בגט: והחולצת לקטן חליצתה פסולה. כל היכא דתנינן בפרקין חליצה פסולה, אינה יכולה להתיבם אחר אותה חליצה וצריכה חליצה אחרת מעלייתא להתירה לעלמא. והאי תנא דקרי לחליצת קטן חליצה פסולה דמשמע שפוסלה מלהתיבם, ר' מאיר היא, דאילו רבנן אמרי אין בחליצת קטן כלום ולא נפסלה מלהתיבם. והלכה כחכמים:

ה. חָלְצָה בִשְׁנַיִם, אוֹ בִשְׁלשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַנְדְּלָר מַכְשִׁירִין. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר:

 ברטנורה  (ה) חלצה בשנים. כשרים: או בשלשה. והיה אחד מהם קרוב או פסול, דלא נשתיירו כי אם שנים כשרים: חליצתה פסולה. וכן הלכה שאין חליצה כשרה בפחות משלשה:

ו. מִצְוַת חֲלִיצָה, בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כה) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו. וְהִיא אוֹמֶרֶת, מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְהוּא אוֹמֵר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וּבִלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִים. וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין. וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הֻרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִים כָּל הַפָּרָשָׁה. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. מִצְוָה בַדַּיָּנִין, וְלֹא מִצְוָה בַתַּלְמִידִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִצְוָה עַל כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר, חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל:

 ברטנורה  (ו) עצה ההוגנת לו. אם הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך: קוראה מאן יבמי. וקורא, לא חפצתי לקחתה. חולצת ורוקקת וקוראה, ככה יעשה לאיש. והלכה כרבי יהודה דאמר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

 

 
גמרא יבמות דף ק''ה ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן מְנַיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ מִתְקָרֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ג') לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם. אָמַר רָבָא בְּזֶבַח ובְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַפֵּר אֲבָל מִתְכַפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה אַבַּיֵּי אָמַר בְּזֶבַח ובְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר אֲבָל מִתְכַּפֵּר בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבַּיֵּי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ רַבָּה דְעָסַק בַּתּוֹרָה חָיָה אַרְבָּעִין שְׁנִין. אַבַּיֵּי דְעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים חָיָה שִׁתִּין שְׁנִין. תָּנוּ רַבָּנָן מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתִים כְּבֶן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ב') וְכָל מַרְבִּית בֵּיתֶךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים לְכוּ וְעִסְקוּ בַתּוֹרָה וְתִחְיוּ הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָן מִשְׁפַּחַת יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא אָמַר רַב מְנַיִן לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם וְהָכְּתִיב (ירמי' ב') כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנָי. אֶלָּא מְנַיִן שֶׁאֲפִילוּ נֶחְתָּם מִתְקָרֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וְהָכְּתִיב (ישעי' נ''ה) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. לֹא קַשְׁיָא הָא בְּיָחִיד הָא בְּצִבּוּר. יָחִיד אֵימַת אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אַבּוּהָ אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

 רש''י  אמר רבא. גרסי' ולא גרסי' ואמר רבא: בהמצאו. משמע שאינו מצוי בכל עת:

 

 
זוהר ויחי דף רכ''ט ע''א

הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְגוֹ', רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (משלי י''ט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וְכִי נַחֲלַת אָבוֹת אִינְהוּ וְהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָא לְבַר נַשׁ אֶלָּא דְּכֵיוָן דַּאַחֲסִין בֵּיתָא לְבַר נַשׁ וּמָמוֹנָא לְזִמְנִין דְּיַחֲסִין כֹּלָא לִבְרֵיהּ וִיהֵא אַחֲסַנָא דְּאָבוֹת אֲבָל וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת בְּגִין דְּאִתְּתָא כַּד אַחֲסִין לָהּ בַּר נַשׁ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחֲסִין לָהּ דְּהָא לָא יַחֲסִין לָהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נַשׁ אֶלָּא כַּד מַכְרִיזִין עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִין עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא, וְכַד זָכוּ בְּנֵי נְשָׁא לְפוּם עוֹבָדֵיהוֹן הָכִי יָהֲבֵי לוֹן אִתְתָא וְכֹלָּא אִתְגַלְיָן קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְפוּם עוֹבָדִין דְּזַכָּאִין הָכִי מְזַוֵּג זִוּוּגִין וּלְזִמְנִין דְּקָא סָלִיקוּ בִּקְלִיטִין וְאַסְטֵי הַהוּא בַּר נַשׁ אָרְחֵיהּ סָלִיק זִוּוּגֵיהּ לְאַחֲרָא עַד דְּיִכְשָׁר עוֹבָדוֹי וְכַד יִכְשָׁר עוֹבָדוֹי אוֹ דְּמָטֵי זִמְנֵיהּ אִתְדָחֵי גְּבָר מִקַּמֵּי גְּבָר וְאָתֵי הַאי וְנָטִיל דִּילֵיהּ וְדָא קָשֵׁי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא לְדַחְיָא בַּר נַשׁ מִקַּמֵּי גַּבְרָא אָחֳרָא וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יָהִיב אִתְּתָא לְבַר נַשׁ וּמִנֵּיהּ אַתְיָן זִוּוּגִין, וְעַל דָּא וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת בְּגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָּא לְבַר נַשׁ, וְאִי תֵּימָא אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת וְלָא אָחֳרָא תָּא חֲזֵי אַף עַל גַּב דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין טָבָאן לְבַר נַשׁ לְמֵיהַב לֵיהּ וְהוּא אִסְטֵי אָרְחוֹי מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא מֵהַהוּא דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ יֵיתֵי לֵיהּ מַאן דְּיֵיתֵי בְּכָל (נ''א כָּל) קִטְרוּגִין וְכָל בִּישִׁין וְלָא אַתְיָן לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מֵהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד וְעַל דָּא אִתְּתָא דְּלָאו אִיהִי מַשְׂכָּלֶת קָרָא עַל דָּא שְׁלֹמֹה (קהלת ז') וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נַשׁ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד וְעַל דָּא כַּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ בְּגִין עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן אִיהוּ אַזְמִין לֵיהּ אִנְתּוּ דְּאִיהִי מַשְׂכָּלֶת וּפָרִיק לֵיהּ בְּפוּרְקָן מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא וְעַל דָּא אָמַר יַעֲקֹב הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע מַאי מִכָל רָע דְּלָא אִזְדַּמְּנָת לִי אִתְּתָא דְּאִיהִי מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא וְלָא אִעֲרַע פִּסוּל בְּזַרְעִי (ס''א בְּעַרְסִי) דְּכֻלְּהוּ צַדִּיקֵי וּשְׁלֵמֵי בִּשְׁלִימוּ בְּגִין דְּאִתְפְּרָק מִכָּל רָע:

 תרגום הזוהר  הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י''ט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת. וְכִי נַחֲלַת אָבוֹת הֵם, וַהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן הַכֹּל לִבְנֵי אָדָם. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַכֶּה אֶת הָאָדָם בְּבַיִת וָהוֹן, לִפְעָמִים שֶׁיּוֹרִישׁ הַכֹּל לִבְנוֹ וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ נַחֲלַת אָבוֹת. אֲבָל וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, כִּי אִשָּׁה, כְּשֶׁהָאָדָם זוֹכֶה בָּהּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה אוֹתָהּ, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַכֶּה בָּהּ אֶת הָאָדָם, אֶלָּא אַחַר שֶׁמַּכְרִיזִים עָלָיו בָּרָקִיעַ. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִים מִטֶּרֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם, וּכְשֶׁזָּכוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם נוֹתְנִים לָהֶם אִשָּׁה, וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם גְּלוּיִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְפִי מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל הַצַדִּיקִים כָּךְ מְזַוֵּג זִוּוּגִים, מִקּוֹדֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם. וְלִפְעָמִים שֶׁעָלוּ בְּחִבּוּר, וּכְשֶׁנּוֹלָד קִלְקֵל הָאָדָם אֶת דַּרְכּוֹ, אָז נִתָּן זִוּוּגוֹ לְאַחֵר, עַד שֶׁיְּיַשֵּׁר אֶת מַעֲשָׂיו, וְאִם הֵטִיב אֶת מַעֲשָׂיו אוֹ הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, נִדְחָה גֶּבֶר מִפְּנֵי גֶּבֶר, וּבָא זֶה וְנוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ. וְזֶה קָשֶׁה מִכֹּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִדְחוֹת אָדָם מִפְּנֵי אָדָם אַחֵר. וּמִשּׁוּם זֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הַנוֹתֵן אִשָּׁה לָאָדָם, וּמִמֶּנּוּ בָּאִים הַזִּוּוּגִים. וְעַל כֵּן כָּתוּב וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מִשּׁוּם זֶה, הָאֱמֶת הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן הַכֹּל לָאָדָם, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁרַק אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת נוֹתֵן וְלֹא דָּבָר אַחֵר, בֹּא וּרְאֵה, אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין טוֹב לָתֵת לָאָדָם, אִם הָאָדָם הִטָּה דְּרָכָיו מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַסִּטְרָא אַחֲרָא, הִנֵּה מֵאוֹתוֹ סִטְרָא אַחֲרָא שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ, בְּכָל הַקִּטְרוּגִים וּבְכָל הָרָעוֹת, יָבֹא לוֹ מַה שֶּׁיָּבֹא, וְאֵינָם בָּאִים לוֹ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאוֹתוֹ צַד הָרַע שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ מֵחֲמַת הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה. וְעַל כֵּן אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מַשְׂכָּלֶת, קוֹרֵא עָלָיו שְׁלֹמֹה (קהלת ז') וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מָשַׁךְ אוֹתָהּ עָלָיו, עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתָיו עַל יְדֵי הַמַעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה, וְלֹא עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּאָדָם מִשּׁוּם מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, הוּא מַזְמִין לוֹ אִשָּׁה שֶׁהִיא מַשְׂכֶּלֶת, וְגוֹאֵל אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הַסִּטְרָא אַחֲרָא. וְעַל כֵּן אָמַר יַעֲקֹב, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. מַהוּ מִכָּל רָע, שֶׁלֹּא נִזְדַּמְנָה לִי אִשָּׁה, שֶׁהִיא מִן סִטְרָא אַחֲרָא, וְלֹא קָרָה פְּסּוּל בְּזַרְעִי, שֶׁכֻּלָּם צַדִּיקִים וּשְׁלֵמִים, בִּשְׁלֵמוּת, מִשּׁוּם שֶׁנִּגְאָל מִכָּל רָע.

 

 
הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. אָסוּר לְאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְשֶׁלֹּא יִתְפַּיֵּיס אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעוֹס וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחוֹל מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה אֲפִילוּ הֵצַר לוֹ וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה לֹא יִקּוֹם וְלֹא יִטּוֹר וְזֶהוּ דַרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַכּוּתִים עוֹבְדֵי אֱלִילִים עַרְלֵי לֵב אֵינָן כֵּן אֶלָּא עֶבְרָתָן שְׁמוּרָה נֶצַח וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְיסוּ וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: ב. הַחוֹטֵא לַחֲבֵירוֹ וּמֵת חֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵיהֶם חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁכַּךְ וְכַךְ עַשִׂיתִי לוֹ וְאִם הָיָה חַיָּיב לוֹ מָמוֹן יַחֲזִירוֹ לְיוֹרְשִׁים לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרְשִׁין יַנִּיחֶנוּ בְּבֵית דִּין וְיִתְוַדֶּה:

 

 
מוסר

מספר דברים שבקדושה ס''א

א. יֵצֶר הָרָע אֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה דְמִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה יֵצֶר הָרָע מִתְרַבֶּה בָּאָדָם: ב. כָּל הָעוֹנֶשׁ שֶׁמְּקַבֵּל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת אֵינוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּר פִּיו שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ו) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ שֶׁנִּטְמָא בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבְלָשׁוֹן הָרָע וְנִבְלוּת הַפֶּה וְכַיּוֹצֵא: ג. אוֹי לָהֶם לַיּוֹשְׁבִים חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵינָם יְרֵאִים מֵה' וְהַשָּׂטָן מְרַקֵּד עִמָּהֶם וְשָׂמֵחַ. וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים כּוֹרְתִים הַשֶׁפַע וְהַבְּרָכָה הַיּוֹרֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל: ד. הָאוֹכֵל עִם מַכְחִישֵׁי הַתּוֹרָה אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא מְזַלְזֵל תּוֹרָתוֹ וּמְבַזְבֵּז מָמוֹנוֹ וּמְאַבֵּד בָּנָיו רַחֲמָנָא לִיצְלָן וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כא) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ:

 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:


 רש''י   ויוצא יוסף אתם. לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי לישבם, זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם: וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו מלפני אביו:

(יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵהּ מִשְׂמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִשְׂמָאלֵהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵהּ:


 רש''י   את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חברו ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה:

(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא:


 רש''י   שכל את ידיו. כתרגומו אחכמנון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו (לכך, ומדעת) , כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו:

(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּבְרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין: (טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: מַלְאָכָא דִי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵמַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא:


 רש''י   המלאך הגאל אתי. מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא. יג) ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל: יברך את הנערים. מנשה ואפרים: וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם:

 שלישי  (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסָעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה:


 רש''י   ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו:

 
נביאים - מלכים א - פרק ב

(טז) וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר: וּכְעַן שְׁאָלָא חָדָא אֲנָא שָׁאֵיל מִנִּיִךְ לָא תְתִיבִין יַת אַפָּי וַאֲמָרַת לֵהּ מַלֵּיל : (יז) וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה: וַאֲמַר אִמְרִי כְעַן לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲרֵי לָא יָתִיב יַת אַפָּיִךְ וִיהַב לִי יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לְאִתּוּ : (יח) וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ: וַאֲמָרַת בַּת שֶׁבַע טָב אֲנָא אֲמַלֵּיל עֲלָךְ קֳדָם מַלְכָּא : (יט) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ: וְאָתַת בַּת שֶׁבַע לִקֳדָם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה לְמַלָּלָא עִמֵּהּ עַל אֲדוֹנִיָהוּ וְקָם מַלְכָּא לִקָדָּמוּתָהּ וּסְגִיד לָהּ וִיתֵיב עַל כּוּרְסֵיהּ וְשַׁוִּי כּוּרְסָא לְאִמָּא דְּמַלְכָּא וִיִתֵיבַת לִימִינֵהּ :


 רש''י   לדבר לו . לדבר בשבילו , בשביל אדוניהו : לאם המלך . אמרו רבותינו ( בבא בתרא צא ב ) : לאמה של מלכות , היא רות :

(כ) וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ: וַאֲמָרַת שַׁאֲלָא חֲדָא זְעֵירָא אֲנָא שַׁאֲלָא מִנָּךְ לָא תְתִיב יַת אַפַּי וַאֲמַר לָהּ מַלְכָּא שְׁאִלִי אִמִּי אֲרֵי לָא אָתֵיב יַת אַפָּיִיךְ : (כא) וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה: וַאֲמָרַת תִתְיְהַב יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לַאֲדוֹנִיָהוּ אָחוּךְ לְאִתּוּ :

 

 
כתובים - משלי - פרק יא

(יד) בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ: בְּאַתְרָא דְלֵית מְדַבְּרָא נָפֵל עַמָּא וּפוּרְקָנָא יֵיתֵי בְסוּגְעָה דְמִלְכְּתָנוּתָא :


 רש''י   באין תחבולות . כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם :

(טו) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ: בִּישָׁא מַבְאֵשׁ בְּצַדִּיקָא מְטוּל דְּהוּא עֲרַב חִלוֹנַי וְסָנֵי לְאִלֵּין דְסָיְמִין סִבְרֵהוֹן בֵּאלָהָא :


 רש''י   רע ירוע . הרשע יתרוצץ אשר ערב לבו לעבודת גלולים : ושונא תוקעים . תוקעים כף לעשות רע וללכת בעצתם , ורבותינו דרשוהו בערבות ממון :

(טז) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר: אִתְּתָא חֲסִידְתָּא פָּלְגָא אַיְקָרָא וַעֲשִׁינֵי רָהֲטִין בָּתַר עוּתְרָא :


 רש''י   תתמוך כבוד . כנסת ישראל תקרב תמיד לכבוד הקב''ה ותורתו : ועריצים יתמכו עשר . בני אדום מתקרבים אצל גניבות ממון וגזל :

(יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי: פָּרֵיעַ טָבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ גַּבְרָא חֲסִידָא וּדְמוֹבֵד גּוּשְׁמֵיהּ נַכְזְרָיָא :


 רש''י   גומל נפשו . גומל טובה לקרוביו איש חסד . איש שהוא חסיד : ועכר שארו אכזרי . והאכזרי הוא עוכר את קרוביו :

(יח) רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת: רַשִּׁיעָא עָבֵד עוֹבָדָא דְשִׁקְרָא וּדְזָרֵעַ לְצִדְקְתָא קוּשְׁטֵיהּ הוּא אַגְרֵיהּ :


 רש''י   רשע עשה פעולת שקר . פעולתו של רשע משקרת לו כסבור שתתקיים בו הצלחתו והכל אבד : וזורע צדקה שכר אמת . והזורע צדקה היא פעולה של אמת כי בודאי בטוח הוא שיקבל פעלו בסוף : שכר . קרוניא''ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו כל עושי שכר אגמי נפש ( ישעיה יט ) :

(יט) כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ: הֵיכְנָא מַן דְּעָבֵד צִדְקְתָא לְחַיֵּי נְטִיר וּדְרָדֵף בִּישְׁתָּא נְטִיר לְמוֹתָא :


 רש''י   כן צדקה לחיים . אמתו של צדקה סופה לחיים כמו כן בנות צלפחד דוברות ( במדבר כז ) :

 

 
משנה בבא מציעא פרק ב

א. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, (דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

 ברטנורה  (א) אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם: מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו: כריכות. עמרים קטנים: ברה''ר. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד: של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן: הבאות ממדינתן. לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא: ולשונות של ארגמן. צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון: מצא עיגול. של דבלה: אנפריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר''ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

ב. וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בַּכִּיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

 ברטנורה  (ב) בכלי. וכלי יש בו סימן: כמות שהוא. ריקן: צבורי פירות. סימנן, מנין או מקום: שלשה מטבעות זה על גב זה. או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה:

ג. מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֵשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בַגַּל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

 ברטנורה  (ג) אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים: גדר. של אבנים: גוזלות מקושרין. בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן: לא יגע בהן. דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו: מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם: מחציו ולחוץ. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים אם מצא מחצי עוביו של כותל ולחוץ: שלו. דאמרי' אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכך וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתייאשו הבעלים ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי ובתוכו מעות אם פי הכלי לחוץ הרי אלו שלו ואם פי הכלי לפנים הרי אלו של בעל הבית: אפי' בתוך הבית הרי אלו שלו. דלא ידע דמאן נינהו ובעליו נתייאשו:

ד. מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

 ברטנורה  (ד) מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן מיירי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב לפנים ותמיד נוטל ממנה ונותן לפני מוכר ומעות שנותנין לו נותן בתוכה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני: לפני שולחני הרי אלו שלו. דאמרי מן הבאים להחליף מעות נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחן הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו: הלוקח פירות מחבירו וכו'. וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידוע דמאן נינהו וכיון דלית בהן סימן נתייאשו הבעלים אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עמצו מן הקרקע שלו שודאי המעות שלו הן חייב להחזיר: ואם היו צרורים. הקשר או המנין שלהם הוי סימן:

ה. אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ, מַה שִּׂמְלָה מְיֵחֱדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים חַיָּב לְהַכְרִיז:

 ברטנורה  (ה) בכלל כל אלה. בכלל כל אבדת אחיך: ולמה יצאת. וכן תעשה לשמלתו: מה שמלה מיוחדת. שסתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר: אף כל שיש לו תובעים. למעוטי מידי דמייאש ויאוש הוא דשמעוניה דאמר וויא ליה לחסרון כיס:

ו. וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:

 ברטנורה  (ו) שכיניו. שכיני מקום שנמצאת בו האבידה שמא שלהן היא: כדי שילך כל אחד לביתו בשלשה ימים. משישמע הכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שאבד: יחזור שלשה ימים ויכריז יום אחד. אני אבדתי ואלו סימניה והלכה כרבי יהודה ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנשים דאמרי אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

ז. אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרש אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

 ברטנורה  (ז) כל דבר שעושה ואוכל. אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור: יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולמדה לרצונו ואינו חייב להטפל בה לעולם אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י''ב חודש עגלים וסייחין של רעי' כלומר שאין מגדלין אותם לפטום וכן גדיים וטלאים מטפל בהם שלשה חדשים ועגלים של פטום מטפל בהם ל' יום ואווזים ותרנגולים זכרים הקטנים מטפל בהם ל' יום והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן ג' ימים, מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שווין או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו: לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריותן והלכה כר''ט בדמי אבידה שמכר אבל מעות עצמן של אבידה כגון שמצא מעות בכיס או ג' מטבעות זו על גב זו לא ישתמש בהם כלל:

ח. מָצָא סְפָרִים. קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה. וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת. מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָהּ. אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחשֶת. מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָן. אֲבָל לֹא לְשׁוֹחֲקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֵפָּה. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל. הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל:

 ברטנורה  (ח) אחת לשלושים יום. שמתעפשין כששוהין מלפתחן וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון: גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר: בתחלה. מה שלא למד לעולם לפי שצריך להשהותן לפניו: ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע: שוטחה לצורכה. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש: לצרכן. שמתעפשי' בקרקע שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים: אבל לא לשחקן. ולא ישתמש בהן זמן ארך עד שישחקם: לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וכן זכוכית ועוד שהוא נח להשבר: שאין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו והתורה אמרה והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:

ט. אֵיזוֹ הִיא אֲבֵידָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין, בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה. הֶחֱזִירָה וּבָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים. חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. שֶׁנֵּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֶם:

 ברטנורה  (ט) איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם: אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם: רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה: השב תשיבם. התורה ריבתה השבות הרבה: לא יאמר לו תן לי סלע. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול: כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו: אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו: שלו קודם. ומניח את האבדה:

י. מְצָאָה בָרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְּׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים. חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ. מַשּׂאוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ:

 ברטנורה  (י) מצאה ברפת. אע''פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה: ואם היתה בבית הקברות. והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ''א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: או שאמר לו אל תחזיר. והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י''ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות: הלך וישב לו. בעל החמור: מצוה מן התורה לפרוק. בחנם: אבל לא לטעון. בחנם. אלא בשכר: ר''ש אומר אף לטעון. בחנם. ואין הלכה כרבי שמעון: רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יוסי:

יא. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֵבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה. וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מֵבִיאוֹ לְחַיִּיִ הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם (שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ) שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי. מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי. פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם. פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:

 ברטנורה  (יא) אבדתו קודמת. דאמר קרא (דברים ט''ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון: של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:
 

 
גמרא בבא מציעא דף ל''ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן הָעוֹסְקִים בְּמִקְרָא מִדָּה וְאֵינָה מִדָּה בְּמִשְׁנָה מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר גְּמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא אֲמַרְתְּ בִּגְמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וְהָדָר אֲמַרְתְּ וּלְעוֹלָם הֲוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי רִבִּי נִשְׁנִית מִשְׁנָה זוּ שְׁבָקוּ כּוּלֵי עַלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזָלוּ בָּתַר גְּמָרָא. הָדָר דָּרַשׁ לְהוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. מָאי דָּרוּשׁ כִּדְדָרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (ישעיה נח) הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִתְנַן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. דָּרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (שם סו) שִׁמְעוּ דְבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲחֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. שׂנְאֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. מְנַדֵּיכֶם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמָּא תֹאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטֵל סִיכוּיָים תַּלְמוּד לוֹמַר וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ. אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ:

 רש''י  מדה. היא קצת: ואינו מדה. שהמשנה וגמ' יפים ממנה מפני שתלוי בגרסא ומשתכחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא הי' ניתן ליכתב אלא לפי מה שנתמעטו הלבבו' התחילו דורותינו לכותבו: גמרא. כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימו' או לדעת דברי התנאי' החלוקי' בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד גלות וגזירו' שהיו גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב''ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרי' בע''ז ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א''י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימני' הל' פ' ופ' שמעתי משם פ' וכשנתקבצו אמר כ''א מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי יבמות לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה ר' את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו כדי שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקו כולי עלמא מתני'. מלחזור על גרסת משנתם: ואזלו בתר גמרא. לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנ'. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו תלמידי חכמים את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב למשנתם שיבררו להם העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר: ולבית יעקב. שאר העם: חטאתם. אפי' פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהוא תירץ טעמי המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתתה בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאת לידך ולמדתו הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דימית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו ת''ח. ששמשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בטעמן: שנאיכם אלו בעלי משנה. ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם: מנדיכם אלו עמי הארץ. שת''ח שנואין ומתועבים להן כנדה: שמא תאמר אבד סברם. של אלו שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אמרום אבל אין הדבר כך: תלמוד לומר ונראה בשמחתכם. ולא נאמר ואראה בשמחתכם אלא כך אמר הנביא אני ואחיכם שנאיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחתכם: והם יבשו. אותם שהם כותים שאינם ממנו ואינן נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו:

 

 
זוהר ויחי דף רל''ט ע''ב

אֹסְרִי לַגֶּפֶן מַאי גֶּפֶן דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַמַאי אִתְקְּרִיאָת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לָא מְקַבְּלָא עֲלָה נְטִיעָא אָחֳרָא הָכִי נַמִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא מְקַבְּלָא עֲלָה אֶלָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְגִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְכַּפְיָן קַמֵּיהּ כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא וּלְשַׁלְּטָאָה בְּעָלְמָא וְעַל דָּא אַטִּיל קְרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בֵּינַיְהוּ בְּהַאי גִּיסָא וּבְהַאי גִּיסָא, בְּנִי אֲתוֹנוֹ דְּאִתְעַקַּר בְּגִין הַהוּא שׂוֹרֵק כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךָ שׂוֹרֵק וְגוֹ', כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ' כִּבֵּס כֹּבֵס מִבְּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא כִּבֵּס מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא וּמַאן אִיהוּ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְתַתָּא, בַּיַּיִן סְטָר שְׂמָאלָא, וּבְדַם עֲנָבִים סְטָר שְׂמָאלָא לְתַתָּא, וְזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְשַׁלְּטָאָה לְעֵילָא עַל כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין דְּעַמִּין עכו''ם וּלְתַבְרָא תּוּקְפֵּיהוֹן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, ד''א כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ כְּגַוְנָא דְּהַאי חַמְרָא אַחֲזֵי חִידוּ וְכֻלֵּיהּ דִּינָא (לְעַמִּין עכו''ם), הָכִי נַמֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא יֶחֱזֵי חִדּוּ לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלֵּיהּ דִּינָא לְעַמִּין עכו''ם, כְּתִיב (בראשית א') וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם דָּא רוּחָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא וּמִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא אַסְחֵי לְבוּשֵׁיהּ בְּחַמְרָא עִלָּאָה חָמֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דָּא חַמְרָא עִלָּאָה (ס''א דְּמַרְוֵי דְּאוֹרַיְתָא) דְּאוֹרַיְתָא דְּמַרְוֵי מִנֵּיהּ שָׁתֵי, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דְּהָא אוֹרַיְתָא יַיִן וְחָלָב תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּתִיב (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (ס''א אַמַּאי בְּגִין דְּמֵאֲתַר דְּחֶדְוָה קָאָתִי וּמַאן הוּא סוֹפֵיהּ דִּקְרָא) לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וַדַּאי מֵאֲתַר דְּאִתְקְּרֵי שֶׁמֶן, תָּא חֲזֵי שִׁירָתָא דְּחַמְרָא חֶדְוָה הוּא אֲתַר דְּכָל חִידוּ מִנֵּיהּ נַפְקָא וְסוֹפֵיהּ דִּינָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּסוֹפָא דִּילֵיהּ אֲתַר כְּנִישׁוּ דְּכֹלָּא דִּינָא הוּא וּבֵיהּ אִתְדָן עָלְמָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא חֶדְוָה וְסוֹפָא דִּינָא בְּגִנֵּי כָּךְ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, מֵאֲתַר דְּכָל חֶדְוָה מִנֵּיהּ נַפְקָא, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד מַאן לֶחֶם, אֶלָּא לֶחֶם עָלְמָא סָעִיד (סָמִיךְ) וְאִי תֵּימָא דְּבֵיהּ תַּלְיָא סְעִידוּ דְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי דְּהָא לֵילְיָא בְּלָא יוֹמָא לָא אִשְׁתַּכַּח וְלָא בָּעִי לְאַפְרָשָׁא לוֹן, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן יִתְפָּרַשׁ מֵחַיִּין וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, בְּגִין דְּלָא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא, וְאִי תֵּימָא דָּוִד הֵיךְ קָאָמַר וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד הוֹאִיל וְלָא תַּלְיָא בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי סְעִידוּ דְּעָלְמָא אֶלָּא דַּיְקָא דְּמִלָּה וְלֶחֶם וָא''ו אִתּוֹסָף כְּמוֹ וְה' וְעַל דָּא כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח כַּחֲדָא, תָּא חֲזֵי מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל מְזוֹנָא לָא יְבָרֵךְ עַל פְּתוֹרָא רֵיקָנַיָּא וּבָעֵי נַהֲמָא לְאִשְׁתַּכָּחָא עַל פְּתוֹרָא וְכַסָא דְּחַמְרָא בִּימִינָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין לְקַשְּׁרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְנַהֲמָא דְּיִתְבָּרַךְ מִנַּיְהוּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בְּהוּ וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד קִשּׁוּרָא לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כִּדְקָא יָאוּת, דְּהָא לֶחֶם אִתְקְּשָׁר בְּיַיִן וְיַיִן בִּימִינָא וּכְדֵין בִּרְכָאן שַׁרְיָן בְּעָלְמָא וּפְתוֹרָא אִשְׁתַּלִּים כִּדְקָא יָאוּת:

 תרגום הזוהר  אֹסְרִי לַגֶּפֶן. מִיהוּ גֶּפֶן. זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּמַדּוּעַ נִקְרֵאת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לֹא מְקַבֵּל עָלָיו נְטִיעָה אֲחֶרֶת, כַּךְ גַּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֵינָה מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא אֶת הַקָּבָּ''ה. וּבִגְלָל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹפְפִים תַחְתֶּיהָ כָּל הַכֹּחוֹת הָאַחֵרִים וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהָרַע וְלִשְלוֹט בָּעוֹלָם. וְלָכֵן הֵטִיל הַכָּתוּב הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בֵּינֵיהֶם מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. ''בְּנִי אֲתוֹנוֹ'' שֶׁנֶעֱקַר בִּגְלָל הַשׂוֹרֵק הַהוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק וְגוֹ'. כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, כִּבֵּס, כּוֹבֵס הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבֵּס, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּמִי הוּא, זֶהוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְמַטָּה. בַּיַּיִן הוּא צַד שְׂמֹאל. וּבְדַם עֲנָבִים, הוּא צַד שְׂמֹאל לְמַטָּה. וְעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לִשְׁלוֹט לְמַעְלָה עַל כָּל כֹּחוֹת אֲחֵרִים שֶׁל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְשַׁבֵּר מָעֻזָּם מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, ''כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ'', כְּמוֹ יַיִן הַזֶּה, שֶׁמּוֹרֶה שִׂמְחָה וְהוּא כֻּלּוֹ דִּין. כֵּן הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הַמַּרְאֶה שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלּוֹ הוּא דִּין לָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּתוּב, וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זֶהוּ רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מְכַבֵּס לְבוּשׁוֹ בַּיַּיִן הָעֶלְיוֹן, רְאֵה מַה כָּתוּב אַחַר זֶה, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, זֶהוּ יַיִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר הַתּוֹרָה, הִיא שׁוֹתָה מִמֶּנּוּ. וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב, הוּא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הַתּוֹרָה נִקְרָא יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֵם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כְּתִיב, (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. וַדַּאי מִמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמֶן. בֹּא וּרְאֵה, הַהַתְחָלָה שֶׁל הַיַּיִן. הוּא שִׂמְחָה, הוּא מָקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְסוֹפוֹ, הוּא דִּין, מַהוּ הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹף שֶׁלּוֹ, הוּא מָקוֹם הַקִּבּוּץ שֶׁל כָּל הַסְּפִירוֹת, וְהוּא דִּין, וּבוֹ נִדּוֹן הָעוֹלָם, מִשּׁוּם זֶה, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן מִמָּקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. מַהוּ לֶחֶם שֶׁאוֹמֵר כָּאן. אֶלָּא לֶחֶם מַסְעִיד אֶת הָעוֹלָם, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁבּוֹ לְבַדּוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא צְרִיכִים גַּם לְיַיִן, כִּי לַיְלָה בְּלִי יוֹם אֵינוֹ נִמְצָא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִיד אוֹתָם, וּמִי שֶׁמַּפְרִיד אוֹתָם יִפָּרֵד מֵחַיִּים. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךְ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד אֵיךְ אוֹמֵר, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, כֵּיוָן שֶׁבּוֹ לְבָד אֵינוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֶלָּא דִּיּוּק הַדָּבָר, אֲשֶׁר, וְלֶחֶם, ו' נוֹסָף בּוֹ, וְהוּא כְּמוֹ וְהַוָּיָ''ה, וְעַל כֵּן הַכֹּל נִמְצָא בְּיַחַד. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן לֹא יְבָרֵךְ עַל שֻׁלְחָן רֵיק, וְצָרִיךְ הַלֶּחֶם לְהִמָּצֵא עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכוֹס יַיִן בְּצַד יָמִין, מַהוּ הַטַּעַם, הוּא כְּדֵי לְקַשֵּׁר שְׂמֹאל בְּיָמִין, שֶׁיִּכָּלְלוּ יַחַד, וְהַלֶּחֶם יִתְבָּרֵךְ מֵהֶם וְיִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, וְיִהְיֶה הַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי. כִּי לֶחֶם נִקְשָׁר בַּיַּיִן, וְיַיִן בְּיַד יָמִין וְאָז הַבְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם וְהַשֻּׁלְחָן נִשְׁלָם כָּרָאוּי.

 

 
הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. לֹא יְהֵא אָדָם בַּלְעָן וְגַרְגְּרָן אֶלָּא כְּאוֹכֵל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִדָּבֵק בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהַקְּדוּשָׁה וּבָזֶה תִּשָׁאֵר הַבְּרָכָה בְּמֵעָיו. בְּעֵשָׂו כְּתִיב (בראשית יט) הַלְעִיטֵנִי נָא כִּי הַנָּחָשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו וּכְתִיב (משלי ט) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר: ב. אוֹתָם שֶׁאֲכִילָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמְכַוְּנִים לְהַבְרוֹת גּוּפָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נֶחְשֶׁבֶת אֲכִילָתָם כְּמוֹ אֲכִילַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמַעֲלִין לוֹ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא: ג. כְּשֶׁהָאָדָם מְעַנֵּג הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמְכַוֵּין כָּרָאוּי כְּדִכְתִיב קדֶשׁ הִיא לָכֶם דְּאַף מַה שֶׁהוּא לָכֶם לְהַנָּאַתְכֶם יִהְיֶה קדֶשׁ מִתְעַלֶּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ הַמְּמוּנֶה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת עַל זֶה: ד. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן כִּי גוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ בָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא:
 

 
מוסר

מספר דברים שבקדושה ס''א

א. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֶשׁ לוֹ זָכִיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזָּכִיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זָכִיּוֹתָיו רָשָׁע מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זָכִיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרוּבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוּ צַדֶּקֶת וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרוּבִּין הֲרֵי זוּ רִשְׁעָה וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ: ב. אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו מִיַּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רוֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרוּבִּין מִיַּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וְגוֹ' וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרוּבִּין מִזָּכִיּוֹתֵיהֶן מִיַּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶאֱמַר (שם ו') וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם: ג. וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזָּכִיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָדְלָם יֵשׁ זְכוּת שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א י''ד) יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זָכִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזָּכִיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵין בּוּכְרָא שַׁו יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁהּ: (יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: וְסָרֵיב אָבוּהִי וַאֲמַר יְדַעְנָא בְרִי יְדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַמָּא וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אָחוּהִי זְעִירָא יִסְגֵּי מִנֵּהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא:


 רש''י   ידעתי בני ידעתי. שהוא הבכור: גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון:

(כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: וּבְרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוִּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה:


 רש''י   בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנכת הנשיאים:

(כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲבָהַתְכוֹן: (כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי:


 רש''י   ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך: בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדוג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, והרבה יש לו דומים במקרא (תהלים כא יג) כי תשיתמו שכם, תשית שונאי לפני לחלקים, (שם ס ח) אחלקה שכם, (הושע ו ט) דרך ירצחו שכמה, איש חלקו, (צפניה ג ט) לעבדו שכם אחד: אשר לקחתי מיד האמרי. מיד עשו שעשה מעשה אמורי. דבר אחר שהיה צד אביו באמרי פיו: בחרבי ובקשתי. היא חכמתו ותפלתו:

 
נביאים - מלכים א - פרק ב

(כב) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה: וַאֲתֵיב מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וַאֲמַר לְאִמֵּהּ וּלְמָא אַתְּ שְׁאִילָא יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לַאֲדוֹנִיָהוּ וְשַׁאֲלִי לֵהּ יַת מַלְּכוּתָא אֲרֵי הוּא אָחִי קָשִׁישׁ מִנִּיִ הֲלָא בְעֵצָה הֲווֹ הוּא וְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְיוֹאָב בַּר צְרוּיָה :


 רש''י   ושאלי לו את המלוכה . משישתמש בשרביטו של מלך , הוא תחלת השררה :

(כג) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיהוָה לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וְקַיֵּים מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימַר כְּדֵין יַעֲבֵיד לִי אֱלֹהִים וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי בְנַפְשֵׁיהּ מַלֵּיל אֲדוֹנִיָהוּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין : (כד) וְעַתָּה חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֱכִינַנִי (ויושיביני) וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ: וּכְעַן קַיָּים הוּא יְיָ דְּאִתְקְנַנִי וְאוֹתִיבַנִי עַל כּוּרְסֵי מַלְּכוּתָא דְּדָוִד אַבָּא וּדְקַיֵּים לִי מְלָכוּ כְּמָא דְּמַלֵּיל אֲרֵי יוֹמָא דֵין יִתְקְטֵל אֲדוֹנִיָהוּ :


 רש''י   עשה לי בית . בית המלוכה , כאשר דבר ביד נתן :

(כה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת: וּשְׁלַח מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע וְשַׁלִּיט בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ : (כו) וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהוִֹה לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי: וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא אָמַר מַלְכָּא לַעֲנָתוֹת אֱזִיל לָךְ לְקִרְוָךְ אֲרֵי גְּבַר חַיָּיב קְטוֹל אַתְּ וּבְיוֹמָא הָדֵין לָא אֶקְטְלִינָּךְ אֲרֵי נְטַלְתָּא יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ אֱלֹהִים קֳדָם דָּוִד אַבָּא וַאֲרֵי אִתְעַנִּיתָא בְּכָל דִּי אִתְעַנֵּי אַבָּא :


 רש''י   ענתות לך . משם היה : כי איש מות אתה . שמרדת במלכות אבי בהיותך עם אדוניהו , להמליכו שלא מדעתו : כי נשאת את ארון . בברוח אבי מפני אבשלום : וכי התענית . עמו באותה הצרה , שנאמר ( שמואל ב יז כט ) : כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר :

 

 
כתובים - משלי - פרק יא

(כ) תּוֹעֲבַת יְהוָה עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ: מְרַחֵק אֱלָהָא לַעֲקִימֵי לִבָּא וְצָבֵי בְּאִלֵּין דִּתְמִימִין : (כא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט: דְּמוֹשִיט אַיְדָא עַל חַבְרֵיהּ לָא מִזְדַּכֵּי מִן בִּישְׁתָּא וְזַרְעָא דְצַדִּיקֵי מִתְפְּרֵק :


 רש''י   יד ליד . כלומר מיד הקב''ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה :

(כב) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם: קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא בִּנְחִירֵי דַחֲזִירְתָּא הֵיכְנָא אִתְּתָא דְשַׁפִּירֵי וְסָרֵי טַעְמָא :


 רש''י   נזם זהב באף חזיר . שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה : וסרת טעם . פורש מן התורה :

(כג) תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה: רִגְתָא דְצַדִּיקֵי בְּטָבְתָא וְסִבּוּרָא דְרַשִּׁיעֵי בְרוּגְזָא :


 רש''י   תקות רשעים עברה . בטוחים ומקוים לגהינם :

(כד) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר: אִית דְּפָרֵד וּמוֹסִיף תּוּב וְחָשֵּׂיךְ מִן תְּרִיצוּתָא חוּסְרָנָא לֵיהּ :


 רש''י   יש מפזר . ממונו כגון לצדקה ונוסף עוד : וחושך . עצמו מיושר אך למחסור יהיה לו :

 

 
משנה זבחים פרק יב

א. טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכוֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ, וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:

 ברטנורה  (א) טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו: ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן: אינן חולקים בקדשים. הואיל ואין ראויין לאכילה, אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו) הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאינו ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע''פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כא) ומן הקדשים יאכל: אונן נוגע. והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונוגע אפילו לאחר שטבל פסל: וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. חוץ מבעלי מומין שאע''פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי וגו', וכתיב (שם ו) כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, דאי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל: וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש: אינו חולק. שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים. ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק:

ב. כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עוֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:

 ברטנורה  (ב) כל שלא זכה המזבח בבשרה. כגון שאירע בה פסול קודם זריקה, דלא היתה לה שעת היתר למזבח: עורה לכהנים. הואיל וזכה המזבח בבשרה שהרי כשרה היא: ואחד עולת האשה. דכתיב והכהן המקריב את עולת איש, אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין, תלמוד לומר עור העולה, ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש, פרט למתפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדוש:

ג. עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדָשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם:

 ברטנורה  (ג) עורות קדשים קלים לבעלים. דכתיב עור העולה וגו', מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים: עורות קדשי קדשים. חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל: אין המזבח מוכיח. כלומר, אין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעור, ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע''פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן. אין זו הוכחה. שאין למזבח עור בכל מקום. אבל בכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים:

ד. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

 ברטנורה  (ד) אין עורותיהן לכהנים. אלא נשרפים עם עורן: לא ראינו עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע''פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן ר' עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא מתירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר' עקיבא דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כרבי עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה:

ה. פָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים:

 ברטנורה  (ה) פרים הנשרפים. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר של יום הכפורים: ושעירים הנשרפים. שעיר יום הכפורים, ושעירי עבודה זרה: נשרפים בבית הדשן. חוץ לשלש מחנות. ובבית עולמים, חוץ לירושלים. דכתיב בהו אל מחוץ למחנה, כלומר חוץ לשלש מחנות: מטמאין בגדים. לעסוקים בהם. כדכתיב (ויקרא טז) והשורף אותם יכבס בגדיו, וכל מקום שנאמר יכבס בגדיו, לא בלבד הבגדים שהוא לבוש טעונין כבוס, אלא כל בגד שהוא נוגע בו בעודו מחובר לטמא, נטמא וטעון כבוס: שלא כמצותן. כגון שנפסלו וטעונין שריפה כשאר פסולי המוקדשים: בבית הבירה. פעמים בעזרה ופעמים בהר הבית. כיצד. אירע בהן פסול קודם יציאתן מן העזרה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, נשרפין בבית הדשן הגדול שבעזרה. אירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה, נשרפים בבית הדשן שבהר הבית, והוא בית המקדש:

ו. הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצָאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִים בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ, אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשֹּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים:

 ברטנורה  (ו) היו סובלין אותן. את הנשרפים כמצותן, היו נושאין אותן במוטות להוציאן לבית שריפתן: הראשונים. בני אדם הנושאים במוט. אותן שבראש האחד יוצאים ראשונים, והאחרונים שבראש השני לא יצאו: ניתך הבשר. נגמרה שריפתן, אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים. אבל מקמי הכי, כל המסייעין בשעת שריפה מטמאין בגדים, דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו, בשעת שריפה. יכול המסייע לאחר שנעשו אפר מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם, אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אינו מטמא בגדים. ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עצמן אין מטמאין אדם ובגדים שנוגעים בהם, אלא המתעסק בשריפתן טמא מגזירת הכתוב. לדברי רבנן משיצאו הסובלים במוטות. ולדברי ר' שמעון משיוצת האור ברובן. ואין הלכה כר''ש:
 
 

 
גמרא זבחים דף קי''ח ע''א

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא דְאָמַר קְרָא (דברים יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה רוֹאֶה. אִימָא בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה רוֹאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה זוֹבֵחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה. אָמַר רִבִּי יַנַּאי אָמַר קְרָא שָׁם תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָסָא אָמַר אָמַר קְרָא (יהושע טז) וְלוֹ תַאֲנַת שִׁילֹה מָקוֹם שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רִבִּי אַבְהוּ אָמַר אָמַר קְרָא בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן. עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִיזוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינָיו. רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמַר (דברים לג) וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה עַיִן שֶׁלֹא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ רוֹאֶה כּוּלוֹ וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרִבִּי אֶלְעָזָר אַסְבְּרָא לָךְ כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְמָעוֹן. אָמַר רַב פַּפָּא רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ לֹא רוֹאֶה כּוּלוֹ אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פַּפָּא עוֹמֵד וְרוֹאֶה יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה מָאי. בָּעֵי רִבִּי יִרְמְיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה מָאי תֵּיקוּ:

 רש''י  השמר לך. משתבאו אל המנוחה קאי קרא: ולו תאנת שילה. חפשתיו ולא מצאתיו במקרא אבל מצאתי ועבר מזרחה תאנת שילה (יהושע טז) לשון תאניה ואניה שהיו מתאנחין ורואין שמשם היו זוכרין אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו: בן פורת יוסף. לשון פריה ורביה מקום אכילת קדשים נתרבה לו ע''י העין ושילה בחלקו של יוסף היה כדכתיב וימאס באהל יוסף וגו' ויטוש משכן שילה: שאינו שלו. אשת אדוניו: ורצון. על ידי רצון שלא רצה ליזון ממה שאינו שלו: בין השנואים. שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאהו: אסברא לך. אראך דוגמא לדבר: בי כנשתא דמעון. משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק: לא רואה את כלו. לראות משם את שילה כולה אלא מקצת:
 

 
זוהר ויחי דף רמ''ב ע''א

דָבָר אַחֵר, יִשָּׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ וְגוֹ' פָּתַח וְאָמַר (תהלים כ''ז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְיָ מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא דָּחִיל מִפִּגְעֵי עָלְמָא נָטִיר הוּא לְעֵילָא נָטִיר הוּא לְתַתָּא וְלָא עוֹד אֶלָא דְּכָפִית לְכָל פְּגִיעֵי דְּעָלְמָא וְאָחִית לוֹן לְעוּמְקֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּא, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא פִּתְחִין סְתִימִין וְכַלְבֵּי וְחַמְרֵי שַׁרְיָן וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא וְאִתְיְהִיבָת רְשׁוּ לְחַבְּלָא וְכָל בְּנֵי עָלְמָא נַיְמֵי בְּעַרְסַיְהוּ וְנִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא סָלְקִין לְאִתְעַנְּגָא לְעֵילָא כַּד אִתְעָר רוּחַ צָפוֹן וְאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעֲרוּתָא קַדִּישָׁא אִתְעָר בְּעָלְמָא וְאִתְמָר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ דְּאִיהוּ קָאִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא כֵּיוָן דְּאִיהוּ פָּתַח בְּאוֹרַיְתָא כָּל אִנּוּן זִינִין בִּישִׁין אָעִיל לוֹן בְּנוּקְבֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּה וְכָפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר וְנָחִית בְּטַפְסְרֵי דִּתְחוֹת עֲפָרָא דְּזוּהֲמֵי קִסְרָא, בְּגִנֵּי כָּךְ יִשָּׂשׂכָר דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא כָּפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר וְנָחִית לֵיהּ מַה הוּא גָּרֶם הַמַּעֲלוֹת דְּאִיהוּ סָלִיק לְנַזְּקָא עָלְמָא וְשַׁוִּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם בֵּין זוּהֲמֵי דְּטַפְסְרֵי דַּעֲפָרָא, תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל לְמִסְבָּל עוּלָא דְּאוֹרַיְתָא וּלְדַבְּקָא בָּהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי, וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד לְמֶהֱוֵי פְּלָח לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַבָּקָא בֵּיהּ וְלַאֲתָּשָׁא גַּרְמֵיהּ בֵּיהּ:

 תרגום הזוהר  דָּבָר אַחֵר, יִשָׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם וְגוֹ': פָּתַח וְאָמַר, (תהלים כ''ז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה, כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵינוֹ מְפַחֵד מִמַּזִּיקֵי הָעוֹלָם, נִשְׁמָר הוּא לְמַעְלָה נִשְׁמָר הוּא לְמַטָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּכְנִיעַ כָּל הַמַּזִּיקִים שֶׁבָּעוֹלָם וּמוֹרִידֵם לְעִמְקֵי תְּהוֹם רַבָּא. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַלַּיְלָה, הַפְּתָחִים שֶׁל מַעְלָה נִסְתָּמִים, וּכְלָבִים וַחֲמוֹרִים שׁוֹרִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, וְנִתָּן רְשׁוּת לַמַּזִּיקִים לְהַשְׁחִית, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם יְשֵׁנִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם, וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים עוֹלוֹת וּמִתְעַנְּגוֹת לְמַעְלָה. כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן, וְנֶחֱלָק הַלַּיְלָה, הִתְעוֹרְרוּת קְדֻשָּׁה מִתְעוֹרֶרֶת בָּעוֹלָם, וְנִתְבָּאֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בַּתּוֹרָה, כָּל אֵלּוּ מִינֵי מַזִּיקִים הָרָעִים, מַכְנִיס אוֹתָם בְּנִקְבֵי תְּהוֹם הַגָּדוֹל, וּמַכְנִיעַ קְלִפַּת הַחֲמוֹר וּמוֹרִיד אוֹתוֹ בַּבְּקִיעִים שֶׁמִּתַּחַת הֶעָפָר, בְּזֹהַם הַפְּסֹלֶת וְהַזֶּבֶל הַמְקֵבָּץ שָׁם. מִשּׁוּם זֶה, יִשָׂשׂכָר שֶׁהָיָה עִסְקוֹ בַּתּוֹרָה, הִכְנִיעַ אֶת קְלִפַּת הַחֲמוֹר, וְהוֹרִידוֹ. (וּמַה שֶּׁהָיָה הַחֲמוֹר), מִגָּרֶם הַמַּעֲלוֹת, (דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, חֲמוֹר גָּרֶם), שֶׁהָיָה עוֹלֶה לְהַזִּיק הָעוֹלָם, הִנֵּה עַתָּה, הֵשִׂים מָדוֹרוֹ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, בֵּין הַזֹּהֲמוֹת שֶׁל בְּקִיעֵי הֶעָפָר. בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב וַיַּרְא מְנוּחָה וְגוֹ': וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, הַיְנוּ לִסְבֹּל עֹל תּוֹרָה, וּלְהִדָּבֵק בָּהּ יָמִים וְלֵילוֹת. וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, הַיְנוּ לִהְיוֹת עוֹבֵד אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִדָּבֵק בּוֹ, וּלְהַחֲלִישׁ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ.

 

 
הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ג

א. כָּל מִי שֶׁנִּיחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתוֹהֶא עַל הַזָּכִיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּיתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כּוּלָן וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יח) צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַּצִילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ אֵין זֶה אֶלָּא בְתוֹהֶא עַל הָרִאשּׁוֹנוֹת: ב. וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זָכִיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זָכִיּוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים מִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה: ג. אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְזֵירַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֶשׁ בָּהּ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְּנִרְדָּמִין הָקִיצוּ מִתַּרְדְּמַתְכֶם וְחִפְּשׂוּ בְמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם לְהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִיל הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזוֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה:

 

 
מוסר

מספר דברים שבקדושה סי' ב'

א. אָמַר רַב הוּנָא סָבָא כְּתִיב (תהלים עח) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים בִּקְדוּשָׁה וּבִנְקִיּוּת אַף יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים כֵּן בִּקְדוּשָׁה וּבִנְקִיּוּת דִּכְתִיב (ויקרא כ) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם זוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל הָאוֹכֵל בִּקְדוּשָׁה וּנְקִיּוּת דּוֹמֶה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: ב. תַּכְלִית הַסְּעוּדָה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְזַמֵּן בִּשְׁלשָׁה עִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהוּא מִצְוָה רַבָּה מְקוּדֶשֶׁת אֵצֶל הַמַּלְאָכִים וְזֶהוּ (בראשית יח) כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְכֶם כִּי עַל כֵּן תָּכִינוּ לִסְעוֹד אֶצְלִי: ג. בִּרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרַיְיתָא הֶחֱמִירוּ לְאוֹמְרָה מְיוֹשֵׁב וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁנָּתַן לוֹ לֶאֱכוֹל וּרְעָדָה יִלְבַּשׁ לְכַוֵּין כָּרָאוּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא:

 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

 רביעי מט (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: וּקְרָא יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי וַאֲמַר אִתְכַּנָשׁוּ וַאֲחַוֵּי לְכוֹן יָת דִּי יְעָרַע יָתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָּא:


 רש''י   ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים:

(ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: אִתְכַּנָּשׁוּ וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְׂרָאֵל אֲבוּכוֹן: (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא:


 רש''י   וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו: אוני. כוחי, כמו (הושע יב ט) מצאתי און לי, (ישעיה מ כו) מרוב אונים, (שם כט) ולאין אונים: יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהנה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז. במלכות, כמו (ש''א ב י) ויתן עז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה:

(ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: עַל דַאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוֹלָק יַתִּיר לָא תִסַּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכָּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא:


 רש''י   פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך אל תותר. אל תרבה לטל כל היתרות הללו שהיו ראויות לך. ומהו הפחז אשר פחזת. כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שעלה על יצועי, שם שכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: פחז. שם דבר הוא לפיכך טעמו למעלה וכלו נקוד פת''ח, ואלו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמ''ץ וחציו פת''ח וטעמו למטה: יצועי. לשון משכב על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו (תהלים קלב ג) אם אעלה על ערש יצועי, (תהלים סג ז) אם זכרתיך על יצועי:

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין גַּבְרִין גִּבָּרִין בְּאַרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן עֲבָדוּ גְּבוּרָא:


 רש''י   שמעון ולוי אחים. בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (לעיל לז יט. כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו' , יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים: כלי חמס. אמנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא, זו אמנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה המנו: מכרתיהם. לשון כלי זין, הסיף בלשון יוני מכי''ר. דבר אחר מכרתיהם. בארץ מגורתם נהגו עצמן בכלי חמס, כמו (יחזקאל טז ג) מכרתיך ומלדתיך, וזה תרגום של אונקלוס:

(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה:


 רש''י   בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב: בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן: אל תחד כבדי. שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א) קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דה''א ו כב) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: אל תחד כבדי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמם, כמו (ישעיה יד כ) לא תחד אתם בקבורה: כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כלם אלא כאיש אחד וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז) והכית את מדין כאיש אחד, וכן במצרים (שמות טו א) סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו. ופשוטו אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג) וילמד לטרף טרף אדם אכל: וברצנם עקרו שור. רצו לעקר את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו. עקרו אישירוטו''ר בלע''ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ו) את סוסיהם תעקר:

(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנוּן בְּיַעֲקֹב וְאֵבַדָרִנוּן בְּיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ארור אפם כי עז. אפלו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל: אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד:

(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: יְהוּדָה אַתְּ אוֹדֵיתָא וְלָא בְהֵיתְתָא בָּךְ יוֹדוּן אַחָיךְ יְדָךְ תִּתְקֵף עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִתְבַּדְרוּן סַנְאָךְ יְהוֹן מְחַזְרִין קְדַּל קֳדָמָךְ וִיְהוֹן מְקַדְמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אָבוּךְ:


 רש''י   יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר) וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם: ידך בערף איביך. בימי דוד, שנאמר (ש''ב כב מא) ואויבי תתה לי ערף: בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק (לעיל כז כט) :

(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵהּ:


 רש''י   גור אריה. על דוד נתנבא, בתחלה גור (שמואל ב' ה ב) בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם, וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא, בתחלתו: מטרף. ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו' . וכן מהריגת תמר שהודה (לעיל לח כו) צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו' בימי שלמה (מ''א ה ה) איש תחת גפנו וגו' :

(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְעוּן עַמְמַיָּא:


 רש''י   לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואלך, אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממנים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס. ומדרש אגדה שילו, שי לו, שנאמר (תהלים עו יב) יובילו שי למורא: ולו יקהת עמים. אסיפת עמים, שהיו''ד עיקר היא ביסוד, כמו (יחזקאל כח יז) יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל, כגון נו''ן של נוגף ושל נושך ואל''ף (איוב יג יז) שבאחותי באזניכם, (יחזקאל כא כ) ושבאבחת חרב (מ''ב ד ב) ואסוך שמן. אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר (ישעיהו יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו (משלי ל יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם, לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קו ב) דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא, ויכול היה לומר קהית עמים:

(יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים (סותה) סוּתוֹ: יַסְחַר יִשְׂרָאֵל לְקַרְתֵּהּ עַמָּא יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ יְהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן עִמֵּהּ יְהֵי אַרְגְוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי כְּסוּתֵהּ מֵילָא מֵילָא צְבַע זְהוֹרִי:וצִבְעוֹנִין:


 רש''י   אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעין, איש יהודה יאסר לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד: שרקה. זמורה ארכה, קורייד''א בלע''ז [עריס]: כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין: סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא: אסרי. כמו אוסר, דוגמתו (תהלים קיג ז) מקימי מעפר דל, (שם קכג א) היושבי בשמים, וכן בני אתנו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים. שורקה אלו ישראל (ירמיה ב כא) ואנכי נטעתיך שורק: בני אתונו. יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ טו) . ועוד תרגמו בפנים אחרים גפן אלו צדיקים. בני אתונו עבדי אוריתא באלפן, על שם (שופטים ה י) רוכבי אתונות צחורות. כבס ביין. יהא ארגוון טב לבושוהי, דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר לתן עיניו בה. ואף רבותינו פרשו בתלמוד לשון הסתת שכרות במסכת כתבות (דף קיא ב) ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה:

(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב: ??? יְסַמְקוּן טּוּרוֹהִי בְּכַרְמוֹהִי יְטוּפוּן נַעֲווֹהִי בַּחֲמָר יְחַוְרָן בִּקְעֲתֵהּ בְּעִיבוּר וּבְעֶדְרֵי עָנָא:


 רש''י   חכלילי. לשון אודם כתרגומו וכן (משלי כג כט) למי חכלילות עינים, שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין: מחלב. מרוב חלב [שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פרוש המקרא אדם עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב]. ולפי תרגומו עינים לשון הרים, שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרות לשון מעינות וקלוח היקבים. נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת עבודה זרה (דף עד ב) נעוא ארתחו. יחורן בקעתיה, תרגם שנים לשון (ש''א יד ד) שני הסלעים:

(יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: זְבוּלֻן עַל סְפַר יַמְמַיָּא יִשְׁרֵי וְהוּא יְכַבֵּשׁ מְחוֹזִין בִּסְפִינַן וְטוּב יַמָּא יֵיכוּל וּתְחוּמֵהּ יְהֵי מָטֵי עַל צִידוֹן:


 רש''י   זבלון לחוף ימים. על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר, מרק''א בלע''ז [גבול], והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג יח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים: וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון. ירכתו, סופו, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן:

(יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא:


 רש''י   יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד: רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העירות שמוליך שם פרקמטיא:

(טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד: וַחֲזָא חוּלָקָא אֲרֵי טַב וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מְעַבְּדָא פֵירִין וִיכַבֵּשׁ מָחוֹזֵי עַמְמַיָּא וִישֵׁיצֵי יָת דַּיָרֵיהוֹן וּדְאִשְׁתַּאֲרוּן בְּהוֹן יְהוֹן לֵהּ פַּלְחִין וּמַסְּקֵי מַסִּין:


 רש''י   וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות: ויט שכמו לסבל. עול תורה: ויהי. לכל אחיו ישראל: למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר (דה''א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים, מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם: ויט שכמו. השפיל שכמו כמו (שמואל ב' כב י) ויט שמים (תהלים עח א) הטו אזנכם. ואונקלוס תרגמו בפנים אחרים ויט שכמו לסבל מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד:

(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: מִדְּבֵית דָּן יִתְבְּחַר וִיקוּם גַּבְרָא בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּהּ וּבִשְׁנוֹהִי יְנוּחוּן כַּחֲדָא שִׁבְטַּיָּא דְיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   דן ידין עמו. ינקם נקמת עמו מפלשתים, כמו (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו: כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה:

(יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: יְהֵי גַבְרָא דְיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְּבֵית דָּן אֵימְתֵהּ תִּתְרְמֵי עַל עַמְמַיָּא וּמְחָתֵהּ תִּתְקֵף בִּפְלִשְׁתָּאֵי כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אָרְחָא וּכְפִתְנָא יִכְמוֹן עַל שְׁבִילָא יְקַטֵּיל גִּבָּרֵי מַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי פָּרָשִׁין עִם רַגְלָאִין יְעַקֵר סוּסָוָן וּרְתִכִּין וִימַגֵּר רוֹכְבֵיהוֹן לַאֲחוֹרָא:


 רש''י   שפיפן. הוא נחש. ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושף, כמו (בראשית ג טו) ואתה תשופנו עקב: הנשך עקבי סוס. כך דרכו של נחש, ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס, ונופל רכבו אחור שלא נגע בו. ודוגמתו מצינו בשמשון (שופטים טז כט) וילפת שמשון את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש, שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם. וכפתנא, כמו פתן. יכמון, יארוב:

(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה: לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ:


 רש''י   לישועתך קויתי ה'. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר (שופטים טז כח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וגו' :

 חמישי (יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב: מִדְבֵית גָד מַשִׁרְיַת מְזַיְנִין כַּד יַעַבְרוּן יָת יַרְדְנָא קֳדָם אֲחֵיהוֹן לִקְרָבָא וּבְנִכְסִין סַגִּיאִין יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן:


 רש''י   גד גדוד יגודנו. כלם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי''ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי''ן, שכן דרך תבה בת שתי אותיות לכפול בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר (משלי כו ב) כצפור לנוד, מגזרת (איוב ז ד) ושבעתי נדודים, (שופטים ה כז) שם נפל שדוד, מגזרת (תהלים צא ו) ישוד צהרים, אף יגוד, יגודנו, וגדוד, מגזרה אחת הם. וכשהוא מדבר בלשון יפעל אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים הוא כפול, כמו יתגודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד. ובלשון מפעיל (תלים קמו ט) יתום ואלמנה יעודד, (ישע' מט ה) לשובב יעקב אליו, (שם נח יב) משובב נתיבות. יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד המנו, כמו (ירמיה י כ) בני יצאוני, יצאו ממני. גד גדוד יגודנו. גדודים יגודו המנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ: והוא יגוד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש: עקב. בדרכן ובמסלותם שהלכו ישובו, כמו (תהלים עז כ) ועקבותיך לא נודעו, וכן (שה''ש א ח) בעקבי הצאן, בלשון לע''ז תרצי''ש [עקבות]:

(כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ: דְאָשֵׁר טָבָא אַרְעֵהּ וְהוּא מְרַבְיָא בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין:


 רש''י   מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרבים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה (דברים לג כד) וטבל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (דף פה ב) פעם אחת הצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו' :

(כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר: נַפְתָּלִי בְּאַרַע טָבָא יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ תְּהֵי מְעַבְּדָא פֵירִין יְהוֹן מוֹדַן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהוֹן:


 רש''י   אילה שלחה. זו בקעת גנוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. אילה שלוחה. אילה משלחת לרוץ: הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר על מלחמת סיסרא נתנבא (שופטים ד ו) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו' , והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח (שופטים ה טו) בעמק שלח ברגליו: הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (דף יג א) . ותרגומו יתרמי עדביה יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:

(כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: בְּרִי דְיִסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְיִתְבָּרַךְ כְּגֹפֶן דִּנְצִב עַל עֵינָא דְמַיָּא תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחֲסַנְתָּא:


 רש''י   בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי אפריון נמטייה לרבי שמעון בסוף בבא מציעא (קיט א) : בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו: בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו. ובנות הרבה צעדה, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם. עלי שור. על ראיתו, כמו (במדבר כד יז) אשורנו ולא קרוב. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה נוטה לישוב המקרא: פרת. תי''ו שבו הוא תקון הלשון, כמו (קהלת ג יח) על דברת בני האדם: שור. כמו לשור: עלי שור. בשביל לשור. ותרגום של אנקלוס בנות צעדה עלי שור תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו' . וכתב בנות על שם בנות מנשה בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף פורת לשון פריה ורביה. ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכלן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לעיל לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדלה: בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא תשלט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם:

(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: וְאִתְמַרְרוּ יָתֵהּ וְנַקְמוֹהִי וְאָעִיקוּ לֵהּ גֻבְרִין גִּבָּרִין בַּעֲלֵי פַלְגוּתָא:


 רש''י   וימררהו ורבו. וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון (שמות א יד) וימררו את חייהם: ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב. ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לנקד ורבו, כמו (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו וגו' . ואף אם לשון רבית חצים הוא, כך היה לו להנקד. ואינו אלא לשון פעלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב יב) , שהוא לשון הושמו, וכן (איוב כד כד) רומו מעט, שהוא לשון הורמו. אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב. וכן (ישעיה כג ב) דמו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אנקלוס ונקמוהי: בעלי חצים. שלשונם כחץ. ותרגומו לשון (במדבר לא לו) ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה:

(כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ בְּכֵן יִתְרְמָא דְהַב עַל דְּרָעוֹהִי וְאַחֲסִין מַלְכוּתָא וּתְקֵיף דָּא הֲוַת לֵהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִיפָא דְיַעֲקֹב דִּי בְמֵימְרֵהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחזק. קשתו, חזקו: ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון (מלכים א' י יח) זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רעה אבן ישראל, עיקרן של ישראל לשון (זכריה ד ז) האבן הראשה לשון מלכות. ואונקלוס אף הוא כך תרגמו. ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי תוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי ותשב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היתה לו לקשת ולמבטח. בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרעי ידיו, לשון פז: אבן ישראל. לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו: מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה (דף לו ב) :

(כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: מֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי בְסַעְדָךְ וְיָת שַׁדַּי וִיבָרְכִנָּךְ בִּרְכַן דְּנַחֲתָן מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא מִלְעֵלָא בִּרְכַן דְנַגְדַן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ וּדְאִמָּךְ:


 רש''י   מאל אביך. היתה לך זאת והוא יעזרך: ואת שדי. ועם הקדוש ברוך הוא היה לבך, כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך: ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא, כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עבריהן: שדים. כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ:

(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפָן עַל בִּרְכְּתָא דִילִי בָּרִיכוּ אֲבָהָתַי דַחֲמִידוּ לְהֶן רַבְרְבַיָּא דְמִן עָלְמָא יֶהֶוְיַן כָּל אִלֵּין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:


 רש''י   ברכת אביך גברו וגו' . הברכות שברכני הקדוש ברוך הוא גברו והלכו על הברכות שברך את הורי: עד תאות גבעות עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו' , מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר (שם יג יד. טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו' , כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד, ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו' , זהו שאמר ישעיה (נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא אמר נחלת אברהם: תאות. אשמול''ץ בלע''ז [גבול], כך חברו מנחם בן סרוק: הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו (איוב ג ג) הורה גבר: עד תאות. עד קצות, כמו (במדבר לד י) והתאויתם לכם לגבול קדמה (שם לד ח) תתאו לבא חמת: תהיין. כלם לראש יוסף: נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל, (ישעיה א ד) נזרו אחור. ואונקלוס תרגם תאות גבעת עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות לשון (שמואל א' ב ח) מצוקי ארץ, שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם:

תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

 שישי (כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל: בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא וּבְאַחֲסַנְתֵּהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כַּהֲנַיָּא קָרְבָּנָא וּבְעִדַּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְגִין מוֹתַר חוּלְקְהוֹן מִשְׁאַר קָדְשַׁיָּא:


 רש''י   בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף, נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא כא) וחטפתם לכם איש אשתו, בפילגש בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש''א יד מז) ושאול לכד המלוכה וילחם וגו' במואב ובאדום ובכל אשר יפנה ירשיע: בבקר יאכל עד. לשון בזה ושלל, המתורגם (במדבר לא יב) עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית (ישעיה לג כג) אז חלק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת פריחתן וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר (אסתר ח ז) הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:

(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם: כָּל אִלֵּין שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲסַר וְדָא דְמַלֵּיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן גְבַר דִּי כְבִרְכְּתֵהּ בָּרֵךְ יָתְהוֹן:


 רש''י   וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן. אלא כך פרושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כלם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:

(כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: וּפַקֵד יָתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנֵשׁ לְעַמִּי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אֲבָהָתִי בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה:


 רש''י   נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון (שופטים יט טו) ואין איש מאסף אותם הביתה, (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך, (ויק' כג לט) באספכם את תבואת הארץ, הכנסתם לבית מפני הגשמים, (שמות כג טז) באספך את מעשיך. וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבותי. עם אבותי:

(ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי עַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא: (לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: תַּמָּן קְבָרוּ יָת אַבְרָהָם וְיָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ תַּמָּן קְבָרוּ יָת יִצְחָק וְיָת רִבְקָה אִתְּתֵהּ וְתַמָּן קְבָרִית יָת לֵאָה: (לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִי בֵהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָהּ: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וְשֵׁיצֵי יַעֲקֹב לְפַקָּדָא יָת בְּנוֹהִי וּכְנַשׁ רַגְלוֹהִי לְעַרְסָא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ:


 רש''י   ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה יעקב אבינו לא מת:

נ (א) וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ: וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ: (ב) וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל: וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא:

(ג) וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם: וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִיטַיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין:


 רש''י   וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אתו מצרים שבעים יום. ארבעים לחניטה, ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שכלה הרעב, והיו מי נילוס מתברכין:

(ד) וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר: (ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה: אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב:


 רש''י   אשר כריתי לי. כפשוטו כמו (שמות כא לג) כי יכרה איש. ומדרשו עוד מתישב על הלשון, כמו אשר קניתי. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה:

(ו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ: וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אֲבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ:


 רש''י   כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבר על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקדש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב) :

(ז) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (ח) וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: (ט) וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד: וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא: (י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים: וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין:


 רש''י   גרן האטד. מקף אטדין היה. ורבותינו דרשו על שם המאורע שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המקף סיג של קוצים:

(יא) וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא: (יב) וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם: וַעֲבָדוּ בְּנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַּקֵדִנּוּן:


 רש''י   כאשר צום. מהו אשר צום:

(יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא: וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא:


 רש''י   וישאו אתו בניו. ולא בני בניו, שכך צום אל ישאו מטתי, לא איש מצרי, ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, שלשה למזרח וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו (במדבר ב ב) איש על דגלו באתת, באות שמסר להם אביהם לשא מטתו:

(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי:


 רש''י   הוא ואחיו וכל העלים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר (לעיל פסוק ז) ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך (שם ח) כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען שתלו כתריהם בארונו של יעקב נהגו בהם כבוד:

(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וְאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִי גְמַלְנָא יָתֵהּ:


 רש''י   ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שלחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון (לעיל ל לד) לו יהי כדברך, (שם כג יג) לו שמעני, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (במדבר יד ב) לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון (דברים לב כט) לו חכמו, (ישעיה מח יח) לוא הקשבת למצותי, (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו (לעיל כד לט) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא, ויש אולי לשון בקשה כגון (שמו''ב טז יב) אולי יראה ה' בעיני, (יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי, הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדברך, ויש אולי לשון אם, (לעיל יח כד) אולי יש חמשים צדיקם:

(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: וּפַקִידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר:


 רש''י   ויצוו אל יוסף. כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שנו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו:

(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵּהּ:


 רש''י   שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלהיו קים, והם עבדיו:

(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִין:


 רש''י   וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות:

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַחֲלוּן אֲרֵי דַחֲלָא דַּיְיָ אֲנָא:


 רש''י   כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיהה, אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול, והלא אתם כלכם חשבתם עלי רעה והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם:

(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי:  שביעי (כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: וּכְעַן לָא תִדַחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן:


 רש''י   וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו' :

(כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין:  מפטיר  (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף: וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף:


 רש''י   על ברכי יוסף. כתרגומו, גדלן בין ברכיו:

(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִי קַיִים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא: (כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם: וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בָאֳרוֹנָא בְּמִצְרָיִם: חזק:

 
הפטרת ויחי - מלכים א ב

ב (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: (ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: (ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: (ד) לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: (ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: (ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל: (ז) וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: (ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: (ט) וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל: (י) וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד: (יא) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: (יב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

 

 
משנה פרה פרק ב

א. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פָּרַת חַטָּאת הַמְעֻבֶּרֶת, כְּשֵׁרָה. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר וְהַיָּחִיד, בָּאִין מֵהָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ:

 ברטנורה  (א) ר' אליעזר אומר פרה מעוברת כשרה. ר' אליעזר ורבנן דהכא קיימי בשיטת ר' יהודה דאמר לקמן בפרקין דעלה עליה זכר אינה פסולה אלא אם כן עלה עליה מדעת בעל הפרה, ופליגי הכא במעוברת שעלה עליה זכר מעצמו בלא דעת הבעלים, ור' אליעזר דמכשיר סבר עובר ירך אמו הוא והוי כגופה דפרה, ורבנן דפסלי סברי עובר לאו ירך אמו הוא ונפסלת מחמת מלאכה שנושאת את עוברה. והלכה שהי אפסולה משעה שעלה עליה זכר אפילו שלא מדעת בעלים ואפילו אינה מעוברת, ודלא כר' יהודה: אינה נלקחת מן הנכרים. שחשודים על הרביעה ושמא נרבעת בידם: וחכמים מכשירין. מפני שהבהמה נעשית עקרה כשרובעה, שהנכרי חס על בהמתו שלא תעקר: ולא זו בלבד. לא בפרת חטאת בלבד פליגי ר' אליעזר ורבנן, אלא בכל קרבנות הצבור והיחיד פוסל ר' אליעזר אם נלקחו מן הנכרים, דחייש לרביעה. וחכמים מכשירין. ואין הלכה כר' אליעזר: באין מארץ ומחוצה לארץ. כל הקרבנות באין בין מן הארץ בין מחוצה לארץ בין מן החדש בין מן הישן: חוץ מן העומר ושתי הלחם. דאמר קרא (ויקרא כג) כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, ובשתי הלחם כתיב (שם) ממושבותיכם תביאו לחם. ואין באין אלא מן החדש, דכתיב בהו מנחה חדשה:

ב. פָרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים, יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵינָם פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. וְהַנַּנֶּסֶת, כְּשֵׁרָה. הָיְתָה בָהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ, רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁנִּטַּל וְלֹא הֶעֱלָה מְקוֹמוֹ שֵׂעָר אָדוֹם, פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (ב) יגוד. יחתוך. כמו גודו אילנא (דניאל ד): והננסת. קטנה ביותר. שזה מום באדם ואינו מום בבהמה: יבלת. וורוא''ה בלע''ז: ר' יהודה פוסל. והלכה כר' יהודה:

ג. יוֹצֶא דֹפֶן, וְאֶתְנָן, וּמְחִיר, פְּסוּלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג), לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֵין זוֹ בָּאָה לַבָּיִת. כָּל הַמּוּמִים הַפּוֹסְלִים בַּמֻּקְדָּשִׁים, פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. רָכַב עָלֶיהָ, נִשְׁעַן עָלֶיהָ, נִתְלָה בִּזְנָבָהּ, עָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר, קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה, נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, פְּסוּלָה. אֲבָל קְשָׁרָהּ בַּמוֹסֵרָה, עָשָׂה לָהּ סַנְדָּל בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַחֲלִיק, פֵּרַס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ, כְּשֵׁרָה. לְצֹרֶךְ אַחֵר, פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (ג) יוצא דופן פסולה. כשאר קדשים. דכתיב (ויקרא כב) כי יולד, פרט ליוצא דופן. ואע''ג דפרה לאו קדשי מזבח היא אלא קדשי בדק הבית, מכל מקום יוצא דופן פסולה, דחטאת קרייה רחמנא: רבי אליעזר מכשיר. באתנן ומחיר דוקא. ואין הלכה כר' אליעזר: כל המומין הפוסלים במוקדשים. בבכורות פרק על אלו מומין, מפרשים המומין הפסולין במוקדשים: פוסלין בפרה. דכתיב (במדבר יט) אשר אין בה מום: עבר בה את הנהר אחז בזנבה. נסתייע בה כשעבר את הנהר: קיפל עליה את המוסרה. החבל שקושר אותה בו קפלו נותנו על גופה: נתן טליתו עליה פסולה. נאמר בפרה (שם) אשר לא עלה עליה עול, ונאמר בעגלה ערופה (דברים כא) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול, אף עול האמור בפרה עשה שאר עבודה פסולה כעול: בשביל שלא תחליק. שלא יחליקו רגליה ותפול: לצורך אחר פסולה. ואפילו לצרכו ולצרכה פסולה:

ד. שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף, כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הֶעֱלָהוּ, פְּסוּלָה. וְאִם מֵעַצְמוֹ, כְּשֵׁרָה:

 ברטנורה  (ד) עלה עליה זכר פסולה. אע''ג דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרים ומפסיד טובא, ובעבודה דלא ניחא ליה לא מפסלה, דכתיב בעגלה ערופה (שם) אשר לא עובד בה, כתיב עבד וקרינן עובד, מה עבד דניחא ליה, אף עובד דניחא ליה, וילפינן פרת חטאת מינה, מכל מקום הואיל ובשאר פרות הוה ניחא ליה, חשבינן לגבי פרת חטאת נמי ניחא ליה, ועוד אם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה ומשום הכי פסולה. העלהו פסולה. לאו דוקא העלהו אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים אפילו עלה מעצמו פסולה. ואם שלא לדעת הבעלים כשרה. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת אוֹ לְבָנוֹת בְּתוֹךְ גּוּמָא אַחַת, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד הָיוּ בְתוֹךְ שְׁנֵי כוֹסוֹת וְהֵן מוֹכִיחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַרְבַּע אֲפִלּוּ חָמֵשׁ וְהֵן מְפֻזָּרוֹת, יִתְלוֹשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת בְּרֹאשָׁהּ וְאַחַת בִּזְנָבָהּ, פְּסוּלָה. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאְדִּים, עִקָּרָן מַאְדִּים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַחַר הָעִקָּר:

 ברטנורה  (ה) היו בה שתי שערות שחורות פסולה. דכתיב אדומה תמימה, אי במומין הרי כבר אמור אשר אין בה מום, אלא שתהא תמימה באדמימות: ר' יהודה אומר בתוך כוס אחד. גרסינן, ולא גרסינן אפילו. במקום שהיה שונה תנא קמא גומא, היה שונה ר' יהודה כוס. גומא וכוס אחד הוא, אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו, שרבו של ר' יהודה היה קורא לגומא כוס, הכי מוכח בתוספתא: מוכיחות. מכוונות וסמוכות זו בצד זו: ר' אליעזר אומר אפילו חמשים. כלומר אפילו טובא והן מפוזרות, יתלוש. והלכה כתנא קמא: אחר הנראה. היינו אחר ראשן של שערות: אחר העיקר. ואם עיקרן מאדים וראשן משחיר ויש בעיקר שמאדים כדי שינטל בפי השוג, יגזוז ראשן המשחיר והיא כשרה. אבל אם אין בעיקר המאדים שיעור שיוכלו להנטל בפי הזוג, פסולה אפילו לדברי חכמים, ששיעור שתי שערות האמורות בכל מקום הוא כדי שיהיו ניטלות בפי הזוג. וכן הלכה:
 

 
גמרא נדה דף ט''ו ע''א

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶּתֶם. אָמַר רַב לְמַפְרֵעַ וְרִבִּי מֵאִיר הִיא וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא וְרַבָּנָן הִיא מִכָּאן וּלְהַבָּא פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּמֵעֵת לְעֵת דְּרַבָּנָן וּכְתָמִים דְּרַבָּנָן מַה מֵעֵת לְעֵת לֹא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ אַף כְּתָמִים לֹא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ קָא מַשְׁמַע לָן וְאֵימָא הָכִי נָמֵי הָתָם אֵין שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ הָכָא יֵשׁ שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְמַפְרֵעַ וְרִבִּי מֵאִיר הִיא רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא וְרַבָּנָן הִיא:

 רש''י  ור''מ היא. דמחמיר אכתמים כדאמרינן בפרק קמא ולקמן בפ' בא סימן: פשיטא. מאי מודים הא בלמפרע פליגי לגבי מעת לעת ולא במכאן ולהבא: וכתמים דרבנן. אפי' מכאן ולהבא: אין שור שחוט. דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא הוא: הכא הרי שור שחוט לפניך. דבצפור לא נתעסקה ושוק של טבחים לא עברה וביום שלבשתו היא בספק זה:

 

 
זוהר ויחי דף רל''ט ע''ב

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּעֵי לְאִתְעַנָּגָא בְּהַאי יוֹמָא וּלְמֵיכָל תְּלָת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבַּתָּא בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא, רַבִּי אַבָּא אָמַר לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכָתָא בְּאִנּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָא דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא, וְהַאי יוֹמָא מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא וְאַטִּיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין תְּלָת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּל שַׁבְּתָא דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נַשׁ לְאִתְעַנָּגָא תְּלָת זִמְנִין אִלֵּין דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָא בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאִתְעַנָּגָא בְּהוּ וּלְמֶחֱדֵי בְּהוּ, וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַּיְהוּ אַחֲזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנָשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ סַגִּי, בְּגִנֵּי כָּךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פְּתוֹרֵיהּ תְּלָת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּל שַׁבְּתָא וְלָא יִשְׁתַּכַּח פְּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא וְתִשְׁרֵי בִּרְכָתָא עֲלֵיהּ כָּל שְׁאָר יוֹמֵי דְּשַׁבַּתָּא וּבְהַאי מִלָּה אַחֲזֵי וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יְהוּדָה אָמַר צָרִיךְ לְהִתְעַנֵג בַּיּוֹם הַזֶּה וְלֶאֱכֹל שָׁלֹש סְעֻדוֹת בַּשַׁבָּת, בִּכְדֵי שֶׁיִּמָצֵא שׂוֹבַע וְעֹנֶג בַּיּוֹם הַזֶּה בָּעוֹלָם. רַבִּי אַבָּא אָמַר בִּכְדֵי לְזַוֵּג הַבְּרָכוֹת שֶׁל אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁלְמַעְלָה שֶׁמִּתְבָּרְכִים מֵהַיּוֹם הַזֶּה. וְהַיּוֹם הַזֶּה מְמַלֵּא רֹאשׁוֹ שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין מֵהַטָּל שֶׁיּוֹרֵד מֵעַתִּיקָא קַדִישָׁא הַסָּתוּם מִכֹּל, וּמוֹרִיד לִשְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקָּדוֹשׁ שָׁלֹש פְּעָמִים מִשֶּׁנִכְנָס הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְלָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג שָׁלֹש פְּעָמִים אֵלּוּ שֶׁהַרֵי בָּזֶּה תָּלוּי הָאֱמוּנָה שֶׁלְמַעְלָה, בַּעַתִּיקָא קַדִישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבִשְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקָּדושׁ, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵג בָּהֶם, וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם, וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ סְעֻדָּה אַחַת מֵהֶם, מַרְאֶה פְּגַם לְמַעְלָה וְעוֹנְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם הַהוּא גָּדוֹל. וְלָכֵן צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ שָׁלֹש פְּעָמִים מִשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת, וְלֹא יִמָצֵא שֻׁלְחָנוֹ רֵיקָן, וְעַל יְדֵי זֶה יָחוּלוּ הַבְּרָכוֹת עָלָיו כָּל שְׁאָר יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וּבַּדָבָר הַזֶּה נִרְאֶה וְתָלוּי הָאֱמוּנָה שֶׁלְמַעְלָה.
 

 
הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פ''ה

א. חֵלֶב שֶׁהִתִּיכָן וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּימוֹחוּ נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כָּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק אֲבָל שְׁמָנִים שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶם אֲפִילוּ עֵרְבָן בִּשְׁמָנִים שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהֶם לֹא יַדְלִיק מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין: ב. אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע שֶׁמָא יַנִּיחֶנּוּ וְיֵצֵא וְחוֹבָה עָלָיו לֵישֵׁב לְאוֹר הַנֵּר וְלֹא בִּצְרִי מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ טוֹב שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ מִן הַנֵּר וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף. וְלֹא בְּנֵפְט לָבָן וַאֲפִילוּ בְּחוֹל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה: (וְזֶה לְשׁוֹן רַבֵּינוּ יְרוּחָם נְתִיב י''ב ח''ב אֵין מַדְלִיקִין בִּצְרִי וְהוּא בַּאלְסַאמוּ מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וְיָבֹא לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְגַם שֶׁהוּא עָף וְאוּלַי יִדְלַק הַבַּיִת וְכֵן אֵין מַדְלִיקִין בְּנֵפְט לָבָן בְּחוֹל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף וְאוּלַי יִדְלַק הַבַּיִת):
 

 
מוסר

מספר דברים שבקדושה ס''ג

א. כָּל הַצָרוֹת שֶׁבָּאוּ עַל יַעֲקֹב מִדִּינָה וְיוֹסֵף וְכֵן כֻּלָּם הָיוּ מִטַּעַם שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה יַעֲקֹב עָל עֵשָׂו אָחִיו: ב. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה קַיִן בָּא בְּגַּסּוּת הָרוּחַ וְהֶבֶל בִּנְמִיכוּת רוּחַ דִּכְתִיב (תהלים יא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה מַה כְּתִיב (בראשית ד) וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה: ג. וְנַעֲמָן הָיָה אִישׁ גָּדוֹל מַהוּ גָדוֹל שֶׁהָיָה רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו וְעַל יְדֵי כֵּן נִצְטָרַע: ד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי יוֹסֵף לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ בִּדְגָלִים דִּכְתִיב (במדבר ג) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרָיִם וְלֹא דֶגֶל מַחֲנֵה יוֹסֵף לְפִי שֶׁנִּתְגָאֶה עַל אֶחָיו: