לעילוי נשמת

דבורה בת ראובן

סימן טוב

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן:


 רש''י   ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב (לעיל כח ו) וירא עשו כי ברך וגו' , ומשגמר חזר לענין הראשון: ויצא יעקב מבאר שבע. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת לחרן:

(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַעֲרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא וּנְסִיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִסָדוֹהִי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא:


 רש''י   ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת. ורבותינו פרשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חלין צא ב) : כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש. כי בא השמש, משמע ששקעה לו חמה פתאם שלא בעונתה כדי שילין שם: וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:

(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וַחֲלַם וְהָא סֻלְמָא נָעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ סָלְקִין וְנָחֲתִין בֵּהּ:


 רש''י   עולים ויורדים. עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו:

(יג) וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתַּד עִלָווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דִּי אַתְּ שְׁכִיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ:


 רש''י   נצב עליו. לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שיחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר (איוב טו טו) הן בקדושיו לא יאמין, כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו: שכב עליה. קפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נחה לכבש לבניו:

(יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וִיהוֹן בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְתִתְקֵף לְמַעַרְבָא וּלְמַדִינְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָיךְ:


 רש''י   ופרצת. וחזקת, כמו (שמות א יב) וכן יפרוץ:

(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: וְהָא מֵימְרִי בְּסַעְדָךְ וְאֶטְרִנָךְ בְּכָל אֲתַר דִּי תְהַךְ וַאֲתֵיבִנָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִנָּךְ עַד דִּי אֶעְבֵּיד יָת דִּי מַלֵּלִית לָךְ:


 רש''י   אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל. יצחק וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה, יוכיח שהרי עם יעקב לא דבר קדם לכן:

 

נביאים - הושע - פרק יא

(ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם: וְעַמִּי פְלִיגִין לְמִיתָב לְאוֹרַיתִי וּבִמְרוֹעָא קַשְׁיָא יִתְעַרְעוּן כַּחֲדָּא לָא יַהֲכוּן בְּקוֹמָא זְקוּפָה :


 רש''י   ועמי תלואים למשובתי . כשהנביאיט מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב בקושי ישובון אלי : ואל על יקראוהו יחד לא ירומם . ואל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד לא ירוממוהו עמי ולא יאות לעשותו ויש מפרש ואל על יקראוהו פגעים קשים יפגעום ואל כמו יש לאל ידי ( ראשית לא ) ואין זאת שהרי נקוד בפתח ואם היה ואל שם דבר היה נקוד בצירי ויונתן תרגם במרעא קשיא יתערעון עשה אל ( סא''א על ) לשון קשה ולי נראה שפרשתי כהוגן : יחד לא ירומם . כחדא לא יהכון בקומא זקופא :

(ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: אֵיכְדֵין אֶמְסְרִנָךְ אֶפְרַיִם אֵשֵׁיצֵינָךְ יִשְּׂרָאֵל אֵיכְדֵין אַבַדְרִינָךְ כְּאַדְמָה אֲשַׁוִּינָךְ כִּצְבוֹיִים מִתְעָרַע מֵימַר קְיָמִי לְקִבְלִי כַּחֲדָּא אִתְגּוֹלָלוּ רַחֲמַי :


 רש''י   אמגנך . אמסרך ביד אויביך כמו אשר מגן צריך ( שם יד ) : נכמרו . נתחממו לשון ארמי וכן עורנו כתנור נכמרו ( איכה ה ) :

(ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר: לָא אַעֲבֵּיד תְּקוֹף רֻגְזִי לָא יִתוּב מֵימְרִי לְחַבָּלָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל אֲרֵי אֱלָהָא אֲנָא מֵימְרִי לְעַלְמָא קַיָּים וְלֵית עוֹבָדַי כְּעוֹבָדֵי בִסְרָא דְּדַיְרִין עַל אַרְעָא כֵּן גְּזָרִית דְּבֵינֵיכוֹן שְׁכִינְתִּי קַדִּישָׁא וְלָא אֲחַלֵּיף בְּקִרְוָא אוֹחֲרֵי עוֹד יְרוּשְׁלֵם :


 רש''י   לא אשוב . מדברי הטוב אשר אמרתי ( ויקרא כו ) לא מאסתים ולא געלתים להיות משחית את אפרים : כי אל אנכי . המקיים דבר טובתי ואין מדתי להנחם על הטוב : בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר . אחרת כבר הבטחתי להשרות שכינתי בקרבך בירושלים ולא אשרה אותה עוד על עיר אחרת ויש מפרש בעיר ל' שנאה כמו ( שמואל א כה ) ויהי ערך :

(י) אַחֲרֵי יְהוָה יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: בָּתַר פּוּלְחָנָא דַּיְיָ יְהָכוּן מֵימְרֵיהּ כְּאַרְיָא דְּמַכְלֵי אֲרֵי הוּא יַכְלֵי וְיִתְכַּנְשׁוּן גַלְוָתָא מִמַּעְרְבָא :


 רש''י   כאריה ישאג . עוד ישאג להם כאריה שיצאו מן הגליות וילכו אחריו : ויחרדו בנים מים . ויתכנשון גלוותא ממערב' :

(יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם יְהוָה: כְּעוֹפָא דְּאָתֵי בִגְלָאֵי כֵּן יֵיתוֹן דְּגָלוּ לְאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וּכְיוֹנָה דְּיַתְבָא לְגוֹ שׁוֹבָכָהּ כֵּן יְתוּבוּן דְּאִטַּלְטַלוּ לְאַרְעָא דְּאָתוּר וַאֲתֵיבִנּון בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן וּמֵמְרִי יְהֵי בְּסַעְדְּהוֹן אֲמַר יְיָ : יב (א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן: אַסְגִּיאוּ קֳדָמַי כַּדְבִין דְּבֵית אֶפְרַיִם וּבְנִכְלֵיהוֹן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל וּדְבֵית יְהוּדָה הֲווֹ מַתְקְפִין בְּפוּלְחָנָא עַד דִּגְלָא עַמָּא דֶּאֱלָהָא מֵאֲרְעֲהוֹן וְאִנּוּן דַהֲווֹ פַלְחִין קֳדָמַי בְּבֵית מַקְדְּשָׁא מִתְקְרָן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּכֵן הֲווֹ קַיָּימִין :


 רש''י   סבבוני . כבר בכחש ובמרמה אפרים ובית ישראל מלכי עשרת השבטים וכל העם אבל יהודה עודנו רד עם אל מושל עוד ביראת אלהים רד כמו ( במדבר כד ) וירד מיעקב עוד מלכיהם עם הקב''ה :

 

כתובים - משלי - פרק ו

(יז) עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי: עֵינֵי רָמָתָא וְלִישָּׁנָא דְשִׁקְרָא וִידֵי דְשָׁפְכָן דְּמָא זַכַּי : (יח) לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה: לִבָּא דְחָשַׁל מַחֲשְׁבָתָא רָעָתָא וְרַגְלֵי דְמִסְתַּרְהֲבָן לְמִרְהַט לְבִישְׁתָּא : (יט) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים: סַהֲדָא דְשִׁקְרָא דְמָלֵל כַּדָבוּתָא וּמַן דְּרָמֵי תִגְרֵי בֵּין אַחֵי :


 רש''י   יפיח . לשון דבור הוא כי כל דבור ברוח הפה הוא :

(כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: טוּר בְּרִי פּוּקְדָנָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוּסָא דְאִמָך :


 רש''י   נצור בני מצות אביך :

(כא) קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ: קְטוֹרִנוּן בְּלִבָּךְ תְּדִירָא וּכְרוּךְ אִנוּן בְּצַוְרָךְ :


 רש''י   ענדם . ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי ( איוב לא ) :

(כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: בְּמֵיזְלָךְ תִּתְדַּבַּר עִמָךְ בְּמִדְמְכָךְ תִּתְנְטַר עֲלָךְ וְתִתְעַר הִיא תֶהֱוֵי רָצְיָךְ :


 רש''י   בהתהלכך . בחייך : תנחה אותך . כמו תנהיגך : בשכבך . בקבר : והקצות היא תשיחך . לתחיית המתים לעמוד בדין : היא תשיחך . תליץ בעדך :

 

משנה ברכות פרק ז

א. שְׁלשָֹׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:

 ברטנורה  (א) שלשה שאכלו. לזמן. להזדמן יחד לברך בלשון רבים, נברך שאכלנו משלו: דמאי. פירות עמי הארץ קרויים דמאי. כלומר, דא מאי מעושרין הן או לא. לפי שהם חשודים על המעשרות, ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר, מברך עליו, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, דרוב עמי הארץ מעשרים הם: שנטלה תרומתו. ואע''פ שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קריה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה, אחד מהחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה, דכתיב (במדבר יח): והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר: מעשר שני והקדש שנפדו. כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקא משמע לן תנא דאין החומש מעכב: והשמש שאכל כזית. דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות, אלא הולך ובא, אין מזמנין עליו, קא משמע לן. ובכל הני אשמועינן, דאף על גב דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה: והכותי. מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות, ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם, כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה, מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כגויים גמורים לכל דבריהם. הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי: אכל טבל. דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל, טב לא. ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ שאינו נקוב שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. לאו תרומת מעשר קאמר, דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה, ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל כמה שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו, אע''פ שהפריש תרומת מעשר, אין מזמנין עליו. ואם היה מקדימו בשבלים קודם שנתמרח, לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל: ומעשר שני והקדש שלא נפדו. אין צריך לומר שלא נפדו כלל, דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מעשר שני בגרוטאות של כסף, או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד): וצרת הכסף, בדבר שיש בו צורה. והקדש, שחללו על גבי קרקע ולא בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף: והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא. אלא איידי דהדר לרובא לצורך, הדר נמי להא: והנכרי. בגר שמל ולא טבל מיירי, ואשמועינן דכל כמה דלא טבל נכרי הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:

ב. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:

 ברטנורה  (ב) וקטנים אין מזמנים עליהם. דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין. אבל קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי, דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י''ג שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות, והוא הנקרא קטן פורח, אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה, דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא, משום פריצותא: עד כזית. וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:

ג. כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ. בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מוּעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:

 ברטנורה  (ג) בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון. וכן כולם: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. הך רישא רבי עקיבא היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים, הכא נמי אין חילוק: במאה אומר נברך לה' אלהינו. הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר: במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה, משלשה ועד עשרה ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה, המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו: רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך. והלכה כרבי ישמעאל:

ד. שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:

 ברטנורה  (ד) אינן רשאים ליחלק. מכיון שחלה עליהם חובת זימון: וכן ארבעה וכן חמשה. אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זימון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים, דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו:

ה. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לַזִּמּוּן וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:

 ברטנורה  (ה) ואם לאו אלו מזמנין לעצמן. ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות, אע''פ שאין רואים אלו את אלו השמש מצרפן: אין מברכין על היין. בורא פרי הגפן, עד שיתן לתוכו מים. לפי שהיה יינם חזק מאד, ולא היה ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא, ולא זז מברכתו הראשונה, ומברכין עליו בורא פרי העץ, כענבים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

 

גמרא ברכות דף מ''ט ע''ב

אָמַר שְׁמוּאֵל לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. תְּנַן בִּשְׁלשָׁה וְהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ. אֵימָא אַף בָּרְכוּ. וּמִכָּל מָקוֹם נְבָרֵךְ עָדִיף. דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַמְרֵי בֵּי רַב תְּנִינָא שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין עַד עֲשָׂרָה. אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא נְבָרֵךְ עָדִיף מִשּׁוּם הָכִי נֶחֱלָקִין. אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ בָּרְכוּ עָדִיף אֲמָאי נֶחֱלָקִין אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ נְבָרֵךְ עָדִיף שְׁמַע מִינָהּ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי בֵּין שֶׁאָמַר בָּרְכוּ בֵּין שֶׁאָמַר נְבָרֵךְ אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. וְהַנַּקְדָּנִין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ וּמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו. כֵּיצַד. רִבִּי אוֹמֵר וּבְטוּבוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם וּמִטּוּבוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וְהָכְּתִיב (ש''ב ז') וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם. בִּשְׁאֵלָה שַׁאֲנֵי בִּשְׁאֵלָה נַמֵּי הָכְּתִיב (תהלים פ''א) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר בְּטוּבוֹ חָיִינוּ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם. חָיִּים. הֲרֵי זֶה בּוּר. נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנֵי אִיפְּכָא וְלֵיתּ הִלְכְּתָא כִּנְהַרְבְּלָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְהָא אַמְרִינָן לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ אָמַר לֵיהּ הָתָם מוֹכְחָא מִלְתָא מָאן עָבִיד נִיסֵי קֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם עַל הַמָזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה דְּלֵיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם. אֲבָל בַּעֲשָׂרָה דְאִיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם מוּכְחָא מִלְתָא כְּדִתְנַן כְּעִנְיַן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ:

 רש''י  אל יוציא עצמו. אף על פי שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם: אף ברכו שפיר דמי. ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סייעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן שבעה וכן שמנה לשתי חבורות וכן תשעה לב' חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו י' חלה עליהם הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה ואין נחלקים עד שיהיו שם עשרים. ה''ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקים אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרו אלא לאו שמע מינה אף ברכו קאמר מתניתין וכיון דמתניתין אף ברכו קאמר סברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא לשמואל: תניא נמי הכי. דמתניתין אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים הרי זה בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו למי שאכלנו משלו משמע מרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן. על המזון שאכלנו ולא קתני משלו:

 

זוהר ויצא דף ק''נ ע''ב

רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים ס''ה) דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם הַאי קְרָא קַשְׁיָא דְּלָאו סוֹפֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְלָאו רֵישֵׁיהּ סוֹפֵיהּ אֶלָּא דָּוִד בָּעָא עַל גַּרְמֵיהּ וּלְבָתַר בָּעְיָא עַל כֹּלָּא, דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִי, אָמַר דָּוִד אַנָּא יַדַּעְנָא בְּגַרְמֵי דְּחָבְנָא אֲבָל כַּמָּה חַיָּבִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דְּאִתְגַבָּרוּ חוֹבַיְהוּ עֲלַיְהוּ יַתִּיר מֶנִּי, הוֹאִיל וְכֵן, לִי וּלְהוֹן פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּחַיָּבִין סַגִּיאִין בְּעָלְמָא אִנּוּן סָלְקִין עַד הַהוּא אֲתַר דְּסִפְרֵי דְּחַיָּבַיָּא אִתְפַּתָּחוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דניאל ז') דִּינָא יָתִיב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ, וְהַהוּא סֵפֶר (דִּינָא עֲלָה קַיְּמָא) (נ''א לְעֵילָא מֵרֵישֵׁיהּ דְּדָוִד אִיהוּ) בְּגִנֵּי כָּךְ דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי וְעַל דָּא פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם, יַעֲקֹב כְּגַוְנָא דָּא בְּגִין כָּךְ לָא הֵימִין אִי תֵּימָא דְּלָא הֵימִין בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אֶלָּא דְּלָא הֵימִין בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ דִּילְמָא יָחוּב וְהַהוּא חוֹבָא יִמְנַע לֵיהּ דְּלָא יָתוּב בְּשָׁלֵם וְיִסְתַּלַּק נְטִירוּ מִנֵּיהּ וּבְגִין כָּךְ לָא הֵימִין בְּגַרְמֵיהּ, וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹקִים, אֲפִלּוּ רַחֲמֵי כַּד אִיתוּב בִּשְׁלָם אַשְׁוֵי לְקִבְלֵי לְדִינָא בְּגִין (ס''א דְּאַהָא) דַּאֲנָא פְּלָח קַמֵּיהּ תָּדִיר, אָמַר רַבִּי אֲחָא אָמַר יַעֲקֹב הַשְׁתָּא לָא אִצְטָרִיכְנָא לְדִינָא כַּד אִיתוּב לְבֵית אַבָּא אִתְכַּלִּילְנָא בְּדִינָא וְאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָאו הָכִי אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי דִּינָא אִצְטָרִיכְנָא לְנַטָּרָא לִי עַד דְּאִיתוּב בְּשָׁלֵם לְבֵית אַבָּא אֲבָל כֵּיוָן דְּאִיתוּב בְּשָׁלֵם אִתְכַּלִּילְנָא רַחֲמֵי בְּדִינָא וְאִתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימָנָא לַאֲכְלָלָא כֹּלָּא בְּחָד:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, דִבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. מִקְרָא זֶה קָשֶׁה, כִּי אֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ וְאֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ. שֶׁמַּתְחִיל בְּלָשׁוֹן יָחִיד וּמְסַיֵּם בְּלָשׁוֹן רַבִּים. אֶלָּא דָּוִד בִּקֵּשׁ תְּחִלָּה עַל עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ עַל הַכֹּל. דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי. אָמַר דָּוִד אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי שֶׁחָטָאתִי, אֲבָל כַּמָּה רְשָׁעִים הֵם בָּעוֹלָם שֶׁנִּתְגַבְּרוּ עֲלֵיהֶם חַטָּאִים עוֹד יוֹתֵר מִמֶּנִּי, הוֹאִיל וְכָךְ, אֲנִי מְפַחֵד וּמְבַקֵּשׁ לִי וְלָהֶם, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְּכַפְּרֵם. וְהַטַּעַם שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי רִבּוּי הַחַטָּאִים שֶׁל רִשְׁעֵי עוֹלָם, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה רְשָׁעִים בָּעוֹלָם, הֵם עוֹלִים עַד אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁסִּפְרֵי רְשָׁעִים נִפְתָּחִים, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (דניאל ז') דִּינָא יָתִיב וְסַפְרִין פְּתִיחוּ. וְאָז, וְהַהוּא סֵפֶר עוֹמֵד עָלָיו. וְעַל כֵּן הָיָה דָּוִד מְפַחֵד וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם כַּפָּרָה. וְאָמַר לִי וְלָהֶם אַתָּה תְּכַפְּרֵם. יַעֲקֹב כְּעֵין זֶה, הָיָה גַּם כֵּן מְפַחֵד, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא הֶאֱמִין בְּהַבְטָחַת ה' שֶׁנִּתְּנָה לוֹ. וְאַל תֹּאמְרוּ שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בַּה', לֹא, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ, וּפָחַד, אוּלַי יֶחֱטָא, וּבְצֵרוּף הַחַטָּאִים שֶׁבָּעוֹלָם, יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם, וְהַשְּׁמִירָה תָּסוּר מִמֶּנּוּ וְעַל כֵּן לֹא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי אֲחָא, אָמַר יַעֲקֹב, עַתָּה אֵינִי צָרִיךְ לַדִּין. כְּשֶׁאָשׁוּב לְבֵית אָבִי, אֶתְכַּלֵּל אָז בַּדִּין, וְאֶתְקַשֵּׁר בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵינוֹ כֵּן. אֶלָּא שֶׁאָמַר עַתָּה, אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וְהַשֵּׁם אֱלֹקִים הוּא דִּין, כִּי עַתָּה דִּין אֲנִי צָרִיךְ, לִשְׁמוֹר אוֹתִי עַד שֶׁאָשׁוּב בְּשָׁלוֹם לְבֵית אָבִי, אֶלָּא אַחַר שֶׁאָשׁוּב בְּשָׁלוֹם, אֶתְכַּלֵּל מְרַחֲמִים בַּדִּין, וְאִתְקַשֵּׁר בְּקֶשֶׁר הַנֶּאֱמָן לְהַכְלִיל כָּל הַסְּפִירוֹת כְּאֶחָד.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''א

א. לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָׂא אִשָּׁה שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִלְמוֹד. וְאִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִבּוֹ פָּנוּי יִשָּׂא וְאַחַר כָּךְ יִלְמַד תּוֹרָה. ב. מֵאֵימָתַי אָבִיו חַיָּיב לְלַמְּדוֹ תוֹרָה מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט פְּסוּקִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע הַכֹּל לְפִי בּוּרְיוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת: ג. הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִיקַח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְחַיָּיב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בִּשְׂכַר מֻתָּר לְלַמֵּד בִּשְׂכָר. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בִּשְׂכַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' וְגו' מַה אֲנִי בְּחִנָם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִי. וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְחִנָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יִלְמוֹד בִּשְׂכַר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ג) אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְאַל תִּמְכּוֹר הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בִּשְׂכַר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בִּשְׂכָר: ד. כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּיב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִילוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה וּמְחַזֵר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִילוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּיב לִקְבּוֹעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה:

 

מוסר

מספר תפארת הקדש דף ג' ע''ב מרז''ל

כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י''א) וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ אֵין רָעָה אֶלָא גֵיהִנָּם. כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י') רָשָׁע כְּגוֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרוֹשׁ. וְגו'. כָּל הַכּוֹעֵס מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז') כִּי כַעַס בְּלֵב כְּסִילִים יָנוּחַ וּכְתִיב (משלי י''ג) וּכְסִיל יִפְרוֹשׂ אִוֶלֶת כָּל הַכּוֹעֵס בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזָכִיּוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ''ט) אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵימָה רַב פָּשַׁע. כָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶקֶת אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מְנָא לָן מִמּשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל''א) וַיִּקְצוֹף משֶׁה עַל פְקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ' וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָבָא וְכוּ' אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה מִכְּלָל שֶׁמִּמשֶׁה נֶעְלָם. נְבוּאָה מֵאֶלִישָׁע דִכְתִיב (מ''ב ג') לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא וְגו' וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ' וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְדוּלָה מִן הַשָׁמַיִם מוֹרִידִין אוֹתוֹ מְנָא לָן מֵאֱלִיאָב שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א י''ז) וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר לָמָה זֶה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹאן הָהֵנָה בַּמִּדְבָּר וּכְתִיב (אַחַר זֶה) בֶּאֱלִיאָב (שם ט''ז) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ מִכְּלַל דַּהֲוָה רָחִים עַד הָאִידְנָא. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ הִדְלִיק אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַזּוֹהַר טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ אִיהוּ טָרִיף וְעָקַר נַפְשֵׁיהּ בְּגִין רוּגְזֵיהּ וְאַשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ אֵל זָר וְעַל דָּא (ישעי' ב') חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא עֲבוֹדָה זָרָה אִתְחַשַּׁב לֵיהּ לְבַר נַשׁ מָאן דְּאִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ כְּמָאן דְּאִתְחַבַּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. מָאי טַעְמָא בְּגִין דַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְעָקַר קְדוּשָׁה עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ וְשַׁרְיָא בְּאַתְרֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה אֵל זָר מַה אֵל זָר כְּתִיב בֵּיהּ (ויקרא י''ט) אַל תִּפְנוּ אֶת הָאֱלִילִים כְּגַוְונָא דָא אָסוּר לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ:
 

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵּהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָּא (אִית) יְקָרָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יְדָע:


 רש''י   ואנכי לא ידעתי. שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:

(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא:


 רש''י   כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסלם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סלם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים. וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חלין (חולין צא ב) , שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. [ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב) , וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ]: מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה כ אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי (פסוק טו) והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי (פסוק טו) ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר (פסוק טו) כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וְאַקְדֵים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסִיב יָת אַבְנָא דִי שַׁוִּי אִסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישֵׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּקַדְמֵיתָא:

 

נביאים - הושע - פרק יב

(ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: בֵּית יִשְּׂרָאֵל דָּמָן לִדְרוּחַ זְרַע וְעַלְעוּל חֲצַד כָּל יוֹמָא כַדְבִין וּבִזָא מַסְגָּן וּקְיַים עִם אַתוּרָאָה אָקִימוּ וְקוּרְבָּנָא לְמִצְרַיִם מוֹבְלִין :


 רש''י   רועה רוח . לשון ריע מתחבר לדברי רוח להעכו''ם ושמן שלהם למצרים מובילים לתת שוחד למצרים לעזור אות' :

(ג) וְרִיב לַיהוָה עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: וְדִינָא קֳדָם יְיָ עִם דְּבֵית יְהוּדָה וּלְאַסְעָרָא עַל יַעֲקֹב כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְעוֹבָדוֹהִי תָּקְנַיָּא יְתִיב לֵיה :


 רש''י   וריב לה' עם יהודה . אליהם הוא מגיד את דברי ריבו אשר עשו לו אחיהם בית ישראל ולא יתמהו בפקדו על יעקב כדרכיו :

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: נְבִיָּא אָמַר לְהוֹן הֲלָא יַעֲקֹב עַד דְּלָא אִתְיְלִיד אָמַר דְּיִסְגֵּי מִן אֲחוּהִי וּבְתוּקְפֵיהּ אִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא :


 רש''י   בבטן עקב את אחיו . כל זה עשיתי לו אחזו בעקבו סי' שהוא יהיה לו גביר :

(ה) וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: וְאִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא וְיָכִיל בְּכָא וּבְעָא מִנֵּיהּ בְּבֵית אֵל אֶתְגְּלֵי עֲלוֹהִי וְתַמָּן יְמַלֵּיל עִמָּנָא :


 רש''י   בכה . המלאך : ויתחנן לו . כשאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני ( בראשית לב ) המלאך היה מבקש ממנו הנח לי עכשיו סופו של הקב''ה ליגלות עליך בבית אל ושם ימצאנו ושם ידב' עמנו והוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק ואותו מלאך שרו של עשו היה והיה מערער על הברכות :

 

כתובים - משלי - פרק ו

(כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: מְטוּל שְׁרָגָא הוּא פּוּקְדָנָא וְנִימוּסָא נוֹהֲרָא וְאוֹרְחָא דְחַיֵּי וּמַכְסָנוּתָא וּמַרְדּוּתָא :


 רש''י   כי נר מצוה ותורה אור . כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר , ד''א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו , וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב ( לקמן כ ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך ( כוהה ) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו ( ר' יוסף קרא ) : ודרך חיים תוכחות מוסר . תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים :

(כד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: דְּתִנְטְרָךְ מִן אִתְּתָא בִישְׁתָא וּמִן שְׁעִיעוּתָא דְלִישָּׁנָא דְנוּכְרֵיתָא :


 רש''י   לשמרך מאשת רע . התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע''כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל : מחלקת לשון . מטחות עינים של לשון נכריה :

(כה) אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ: לָא תְרוּג שׁוּפְרָהּ בְּלִבְּבָךְ וְלָא תְשַׁרְגְּגִנָךְ בִּגְבִינָתָהָא :


 רש''י   ואל תקחך . ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה :

(כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד: מְטוּל דְּדָמְיָא מִלְתָא דְזַנְיְתָא הֵיךְ גְּרִצְתָּא דְלַחְמָא וְאִתַּת גַּבְרָא נַפְשָׁא יַקִירְתָּא צָיְדָא :


 רש''י   כי בעד אשה זונה עד ככר לחם . לידי עניות וחוסר כל טוב : נפש יקרה תצוד . נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם :

 

משנה שבת פרק ז

א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:

 ברטנורה  (א) כלל גדול. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע''ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו: אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחילל, דכולה שגגה חדא היא, דכתיב (שמות לא) את שבתותי תשמורו, ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה: היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. ע''י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת. ואע''פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הלכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת. ואע''פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והוא הדין שחייב על שתי תולדות של שתי אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה או שתי תולדות של אב אחד לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון שתי תולדות של אב אחד, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומים או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת:

ב. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

 ברטנורה  (ב) הזורע והחורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש: הקוצר. בזרעים. והמלקט באילנות חייב משום קוצר: המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד: והזורה. ברחת לרוח: הבורר. פסולת בידיו או בכברה: והמרקד. בנפה. ואע''ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אע''ג דדמי להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. אי נמי, לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה: האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סידורא דפת נקט. ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדירה, והנותן כיסוי על גבי קדירה העומדת על האש, חייב משום מבשל. וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו' כולהו הוו בסממנין של צבע מלאכת המשכן: הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר: המנפצו. חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק: המיסך. אורדי''ר בלע''ז: בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר: הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב לצורך אריגה: והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו ומתיר בכאן וקושר כאן. ותופר וקורע נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בה נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי, ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר: הצד צבי. וכל מלאכות עורו נוהגות בתחשים בעורותיהן: המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא: הממחקו. מגרד שערו: מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים. וכותב ומוחק הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק: מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין: מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמועינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת בהעלם אחד אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

ג. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:

 ברטנורה  (ג) כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם: ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו. אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

ד. הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עֵצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כַּגְּרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:

 ברטנורה  (ד) עצה. תבן של מיני קטניות: כמלא פי גמל. שיעורו גדול ממלא פי פרה. וכמלא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזי לפרה: עמיר. קשין של שבלים: פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה. אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפילו כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם: כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי: ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה: חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור: ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא: וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה: ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב''ם פירש איפכא, דמורסנן הוא עבה וגרוע מסובין: חוץ מקליפי עדשים. שמצטרפין: שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהן גורן. וקליפי הפול בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלים לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא, שאין נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר''י.

 

גמרא שבת דף ס''ט ע''ב

אָמַר רַב הוּנָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שֵׁשֶׁת יָמִים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. בְּמָאי קָא מִפְלְגֵי מָר סָבַר כִּבְרִיָתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמָר סָבַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. מְתִיבִי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת. מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה. מָאי לָאו מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. לֹא מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. אִי הָכִי מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה מִבְעֵי לֵיהּ וְעוֹד תַּנְיָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד תִּיּוּבְתָּא דְרִבִּי חִיָּיא בַּר רַב תִּיוּבְתָּא. אָמַר רָבָא בְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה (לוֹ) כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בַּר מֵהַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא לֵימוּת. לַעֲבִיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַּרְנָסוֹת. וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוָאי. אֶלָּא כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֲפִילוּ הַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא בְּמָאי מִנְכַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. אָמַר רָבָא אִם הָיָה מַכִּיר מִקְצַת הַיּוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּא דְתֵימָא כֵּיוָן דְּשַׁבָּת לָא נָפִיק בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי לָא נָפִיק וְהָאי אִי נָמֵי בְּחַמְשָׁה בְּשַׁבְּתָא נָפִיק לִישְׁתְּרִי לֵיהּ לְמֶעְבַד מְלָאכָה תְּרֵי יוֹמֵי קָא מַשְׁמַע לָן זִמְנִין דְּמַשְׁכַּח שַׁיָּירָתָא וּמִקְרֵי וְנָפִיק:

 רש''י  מונה ששה. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר יום אחד ומונה ששה. וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך שאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנס' היום: כברייתו של עולם. ימי חול נמנו תחלה: כאדם הראשון. שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה: יום א' לששה. משמע לששה שעברו: וההוא יומא לימות. בתמיה: ודילמא אתמול שבת היה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש: בקדוש' ואבדלת'. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימי' ולא ישתכח תורת שבת ממנו: אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכר שהיום יום ג' או יום ד' ליציאתו ומתוך כך ידע ח' ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת: במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחו כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרי דליכ' לספוקינהו בשבת:

 

זוהר ויצא דף קנ''ג ע''א

תָּא חֲזֵי אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט דְּנָטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט וּבָעִי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְנַטָּרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאָרְחָא אָחֳרָא אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נַשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה, אֶלָּא מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְתָא וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִנּוּן דְּאִצְטָרִיכוּ לָהּ דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מַסְכְּנָא אַסְגֵּי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא, תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד סָלִיק לְעֵילָא וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר מִמַּבּוּעָא דְּכָל מַבּוּעִין וּמֵהַהִיא צְדָקָה אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן תַּתָּאֵי וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין כִּדְקָא יָאוּת בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְּרוּ עֵת וְדָא הוּא דִּכְתִיב עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דַּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא, תָּא חֲזֵי יַעֲקֹב הַוָּה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא כֵּיוָן דְּנָפַק מֵאַרְעָא עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא אִתְגַלֵּי עֲלֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא וְאָזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין עַד דְּיָתִיב עַל בִּירָא וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בִּירָא סָלִיקוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ וְכֵן הַוָּה מֹשֶׁה דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנָת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה בִּירָא לָא סָלְקָא אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִּילֵיהּ לְאִתְחַבָּרָא בַּהֲדֵיהּ:

 תרגום הזוהר  בֹּא רְאֵה. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט. הַיְנוּ הַשּׁוֹמְרִים אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא מִשְׁפָּט, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָסוּר לְדֶרֶךְ אַחֵר אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמֵר מִשְׁפָּט מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מִשְׁפָּט, שֶׁכָּל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. שׁוֹאֵל, וְכִי בְּכָל עֵת יָכוֹל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם אֵלּוּ הַצְרִיכִים צְדָקָה, נִבְחָן לְעוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הֶעָנִי, הוּא מַרְבֶּה צְדָקָה הַהִיא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בִּצְדָקָה, אוֹתָהּ צְדָקָה שֶׁעוֹשֶׂה, עוֹלָה לְמַעְלָה, וּמַגַּעַת לְמַעְלָה לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל יַעֲקֹב. שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וּמַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת לַמָּקוֹם הַהוּא, מִן הַמַּעְיָן שֶׁל כָּל הַמַּעְיָנוֹת, וּמֵהַהוּא צְדָקָה, מַמְשִׁיךְ וּמַרְבֶּה הַבְּרָכוֹת לְכָל הַתַּחְתּוֹנִים וּלְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁל הַמַּלְאָכִים, וּלְכָל צְבָאוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְכֻלָּם מִתְבָּרְכִים, וְהָאוֹרוֹת נִתּוֹסְפִים כָּרָאוּי. מִשׁוּם שֶׁכֻּלָם נִקְרָאִים עֵת, עַל כֵּן כָּתוּב, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. בֹּא וּרְאֵה, בִּזְמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיוּ מוֹשְׁכִים בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בָּאוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, וְנִמְנְעוּ הַבְּרָכוֹת מִן הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה תַּחַת רְשׁוּת הַקְּדֻשָׁה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הָאָרֶץ, בָּא בִּרְשׁוּת אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וּמִטֶּרֶם שֶׁבָּא תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲלוֹם. וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְהָלְכוּ מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, עַד שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר. וְכֵיוָן שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר, עָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, וְכֵן הָיָה אֵצֶל מֹשֶה, כִּי מִשָּׁם נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ. סוֹד הַדָּבָר שֶׁל עֲלִיַּת הַמַּיִם הוּא, הַבְּאֵר, אֵינָהּ עוֹלָה אֶלָּא בָּעֵת שֶׁרוֹאָה אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''א

א. עַד אֵימָתַי חַיָּיב לִלְמוֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בְּלִימוּד הוּא שׁוֹכֵחַ: ב. וְחַיָּיב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לִמוּדוֹ שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶה דָבָר לְדָבָר וְיָבִין בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקָר הַמִּדוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְׁמוּעָה. וְעִנְיַן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְמָרָא: ג. כֵּיצַד הָיָה בַּעַל אוּמָנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג' שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלש מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּבְשָׁלשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְשָׁלשׁ אֲחֵרִים מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב הֵן וּפֵירוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסוֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְעִתִּים מְזוּמָנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִינֵי הַתּוֹרָה וִיפַנֶּה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִלְבָד לְפִי רוֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשׁוּב דַּעְתּוֹ: ד. אִשָׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֶשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינָהּ כִּשְׂכַר הָאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוִּית וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְּצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוּת מִמֶּנּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הַנָּשִׁים אֵין יְדִיעָתָן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבָאי לְפִי עֲנִיּוּת דַעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:

 

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע''ב

יִהְיוּ דְבָרָיו מוּעָטִין וְקוֹל נָמוּךְ וּמְעַט שְׂחוֹק וּמְעַט שְׁבוּעוֹת הַשֵּׁם אֲפִילוּ עַל הָאֱמֶת וְלֹא יַעֲבוֹר עַל לְשׁוֹנוֹ כָּזָב וְלֹא יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים כָּאָמוּר בְּיִרְמְיָה לֹא יָשַׁבְתִּי בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. וּכְשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וּבְתַלְמוּד וְרוֹאֶה הַגְּמוּל וְהָעוֹנֶשׁ וְיוֹדֵעַ כִּי עָצְמוּ מַעֲשָׂיו יִכָּנַע וְיַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְיֵירַךְ לְבָבוֹ וְיִירָא מֵעוֹנֶשׁ הַדָּבָר וְיָשׁוּב כְּמוֹ יֹאשִׁיָּהוּ אֲשֶׁר קָרַע אֶת בְּגָדָיו וְהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפָּנַי. הַכְּנִיעָה הִיא עֲנָוָה מוֹשֵׁל בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּחוֹ כְּשֶׁמְּבַזִין אוֹתוֹ וְהַיְכוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהִנָּקֵם וּמֵעֲנָוָה וְשִׁפְלוּת שׁוֹתֵק וְסוֹבֵל וְאִם יִקְרֵהוּ מִקְרֶה וּפְגָעִים בּוֹ אוֹ בְמָמוֹנוֹ אוֹ בְּבָנָיו אוֹ בִקְרוֹבָיו יַצְדִּיק הַדִּין יִסְגוֹר פִּיו מִלְּדַבֵּר וְלִבּוֹ מִלְּהַרְהֵר כְּמוֹ וַיִּדּוֹם אַהֲרֹן וְאִם יְשַׁבְּחוּהוּ בְנֵי אָדָם יֹאמַר אַל תְּשַׁבְּחוּנִי כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְקַיִּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימָר אִם יְהֵא מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדִי וְיִטְרִינַנִּי בְּאָרְחָא הָדֵין דִּי אֲנָא אָזֵל וְיִתֶּן לִי לַחֲמָא (נ''י לְחֵם) לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים: וְאֵתוּב בִּשְׁלַם לְבֵית אַבָּא וִיהֵא מֵימְרָא דַיְיָ לִי לֵאלָהָא:


 רש''י   ושבתי. כמו שאמר לי (פסוק טו) והשיבותיך אל האדמה: בשלום. שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן: והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (פסוק טו) אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (שם יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:

(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: וְאַבְנָא הָדָא דִי שַׁוֵּיתִי קָמָא תְּהֵי דִי אֵהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם יְיָ וְכֹל דִּי תִתֶּן לִי חַד מִן עַשְׂרָא אַפְרְשִׁנֵּהּ קֳדָמָךְ:


 רש''י   והאבן הזאת. כך תפרש וי''ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה, אף אני אעשה זאת: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו' . כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה' וכן עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו (לקמן לה א) קום עלה בית אל, מה נאמר שם (שם יד) ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך:

 שני כט (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ''י רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדִינְחָא:


 רש''י   וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפרש בבראשית רבה (ע ח) :

(ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא:


 רש''י   ישקו העדרים. משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:

 

נביאים - הושע - פרק יב

(ו) וַיהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהוָה זִכְרוֹ: נְבִיָּא אֵימַר לְהוֹן הוּא יְיָ אֱלָהֵי צְבָאוֹת דְּאִתְגְלֵי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּכְמָא דַּאֲמִיר עַל יְדֵי מֹשֶׁה דָּכְרָנֵיהּ לְכָל דָּר וָדָר :


 רש''י   וה' אלהי הצבאות ה' זכרו . כאשר הייתי מאז כן אני עתה ואם הייתם הולכים עמי בתמימות כיעקב אביכם הייתי נוהג עמכם כאשר נהגתי עמו :

(ז) וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד: וְאַתְּ בְּפוּלְחָנָא דֶּאֱלָהָךְ תִּתְקַּף חִסְדָּא וְדִינָא טַר וּסְבַר לְפוּרְקָנָא דֶּאֱלָהָךְ תְּדִירָא :


 רש''י   ואתה באלהיך תשוב . בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד :

(ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב: לָא תֶהֱוְיָן כְּתַגָּרִין דְּבִידֵיהוֹן מֹאזְנַוָן דְּיַנְכִיל לְמֶינַס רְחִימִין :


 רש''י   כנען בידו מאזני מרמה . אתם סמוכים על בצעכם שאתם סוחרים ורמאים ועל עשריכם אתם אומרים אך עשרתי ולא אעבוד את הקב''ה :

(ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא: וַאֲמָרוּ דְּבֵית אֶפְרַיִם בְּרַם עֲתַרְנָא אַשְׁכַּחְנָא אוֹנֵיס לָנָא נְבִיָּא אֵימַר לְהוֹן כָּל עוּתַרְכוֹן לָא יִתְקַיֵּיִם לְכוֹן בְּיוֹם תּוּשְׁלָמַת חוֹבִין :


 רש''י   מצאתי און לי . און כח ומדרש אגדה היה דורש רבי שמעון זצ''ל מצאתי און לי מצאתי לי שטר חוב שיש לי מלכות על ישראל וילכו גם אחיו ויפלו וגו' הננו לך לעבדים ( שם נ ) און לי דיני שטר כמו כותבין עליו אונו וכמו באוני אחד ובטימי אחת בב''ר וזה פירושו ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים מתפאר בעצמו ואומר אך עשרתי מצאתי און לי שטר אחד שכל ישראל עבדים לי שאבי קנה אותם דכתיב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ומה שקנה עבד קנה רבו וכל ממונם שלי לפיכך אין בי חטא אם אטול כל אשר להם כי הם עבדי מה כתיב אחריו ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ( שמות כ ) גדולה הבאה לאביך במצרים מאתי היתה אמר הקב''ה הננו לך לעבדים לא שכחת אבל אנכי ה' אלהיך שנא' בעשרת הדברות שכחת שהעמדת שני עגלים א' בבית אל וא' בדן ולענין פשוטו של מקר' אתה אומ' מצאתי און לי ע''י עושק ומאזני מרמה ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרי' שם הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינ' של בכור אף אני היודע ונפרע ממאזני מרמה העשויין מבלי הבין ומהטומן משקלותיו במלח כדי לרמות : כל יגיעי לא ימצאו לי . טוב לך אם אמרת בלבך כל ממוני לא יהא בו ספוק לכפר על עוני אשר חטאתי כן תרגם יונתן נביא אמר להון כל עותריכון לא יתקיים לכון ביום תושלמת חוביכון : לא ימצאו . לא יספיקו כמו ( במדבר יא ) ומצא להם ולא יתכן לפרש כל יגיעי כל היגיעים לבקש עוני ולא ימצא לי עון שאם כן היה ראוי לכתוב כל יגיע בלא יו''ד ולנקוד בציר''י אבל עתה אינו ל' יגע אלא לשון יגיע :

(י) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְּאַפַּקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם עוֹד אוֹתְבִינָךְ בְּמַשְׁכְּנִין כְּיוֹמֵי קֶדֶם :


 רש''י   עוד אושיבך באהלים . אכרית מתוכך סוחרי מרמה ואושיבך באהלים אעמיד מתוכך תלמידים עוסקי' בתורה : כימי מועד . כימי מועד הראשון שהיה יעקב איש תם יושב אוהלים :

 

כתובים - משלי - פרק ו

(כז) הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: דִּלְמָא סָיֵם בַּר נָשָׁא נוּרָא בְעוּבֵיהּ וּלְבוּשֵׁיהּ לָא יָקִיד :


 רש''י   היחתה איש . הישאב איש גחלים בשפולי בגדיו ולא ישרפו כל לשון חתיית גחלים לשון שאיבה הוא כמשמעה כשממלא הכלי בתוך המדורה :

(כח) אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: אֵי דִלְמָא מְהַלֵךְ גַּבְרָא עֲלַוֵי גּוּמְרֵי וְרִגְלוֹי לָא מִתְכְּוִין : (כט) כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ: הֵיכְנָא מַה דְעָאֵל עַל אִתַּת חַבְרֵיהּ לְמֵגוּר עִמָהּ לָא נִזְכֵּי כָּל מַן דְּקָרֵיב בַּה :


 רש''י   אל אשת רעהו . כמשמעו ואף על ע''ג יש לדרשה שהיא מיוחדת ללא לך :

(ל) לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב: לָא לְמִתְדַמָּרוּ לְגַנָבָא דְגָנֵב דְּתִשְּׂבַּע נַפְשֵׁיהּ מְטוּל דְּכָפֵן :


 רש''י   לא יבוזו . וגו' :

(לא) וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן: וּמַן דְּמִשְׁתְּכַח פָּרֵיעַ חַד בְּשִׁבְעָה וְכוּלֵּיהּ מַזָלָא דְּבֵיתֵיהּ יָהֵיב :


 רש''י   ונמצא ישלם . וגו' : את כל הון ביתו יתן . ואפי' צריך למכור כל אשר לו על זה מכל מקום יש לו תקנה ומתחלה מחמת רעב עשה , אבל :

 

משנה יבמות פרק ז

א. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכֵלוּ. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג, אִם מֵתוּ, מֵתוּ לָהּ, וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לוֹ. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַתְרוּמָה:

 ברטנורה  (א) אלמנה לכהן גדול: עבדי מלוג. מה שהאשה משיירת לעצמה ואינה כותבת בכתובתה, נקראים נכסי מלוג, שהבעל מולג אותם נכסים כמליגת התרנגולים, מפני שהוא אוכל פירות אותן נכסים, ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתובה סך הכל קיבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה. ולכך נקראים צאן ברזל, שהקרן קיים כברזל, שאם מתו כולן, חייב הבעל לשלם. ולפי שהיו רגילים לשום הצאן בשומת כך וכך והיה הרועה חייב באחריותן כפי השומא אפילו אם מתו כל הצאן, לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל: עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה:

ב. בַּת יִשְרָאֵל שֶׁנִּסֵת לַכֹּהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה. וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּסֵת לְיִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה:

 ברטנורה  (ב) בת ישראל שנישאת לכהן. אפילו עבדי מלוג יאכלו, משום דהוי קנין כהן שקנה קנין, כלומר האשה שהיא קנינו של כהן קנתה אלו העבדים, וכתיב (ויקרא כ''ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, שאין ת''ל קנין כספו אלא למדרש הכי, וכהן כי יקנה קנין כספו נפש, שעבדו של כהן קנה נפש, הוא יאכל בו:

ג. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵת לַכֹּהֵן, וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר, שֶׁהָעֻבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמְרוּ לוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר:

 ברטנורה  (ג) והניחה מעוברת. אע''פ שיש לה בנים ממנו והיא אוכלת בתרומה, לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה, לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן ואין לעובר כח להאכילם בתרומה, אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, אי משום דקסבר ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל, דכתיב (ויקרא כ''ב) ויליד ביתו הם יאכלו וקרי ביה הם יאכילו: שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה: ואינו מאכיל. שאם היתה בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה, והוא הדין לעבדיו: אף בת כהן לכהן כו'. כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל, אף בת כהן לכהן אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר, שהרי עבדיו הן ואינן אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל. ואין הלכה כר' יוסי:

ד. הָעֻבָּר, וְהַיָּבָם, וְהָאֵרוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. סָפֵק שֶׁהוּא בֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק לֹא הֵבִיא, נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 ברטנורה  (ד) העובר והיבם וכו'. האי עובר אי בת כהן לישראל היא, פוסל, דכתיב בנעוריה, פרט למעוברת. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל, דשאינו ילוד אינו מאכיל: והיבם. אי בת כהן לישראל היא, פוסל לה, ושבה אל בית אביה כתיב (שם) פרט לשומרת יבם שאינה יכולה לשוב שהיא אגודה ביבמה. ואי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, קנין כספו אמר רחמנא וזו קנין אחיו היא: והארוסין. אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה, דקני לה בהויה, ומשעת הויה אפסילה לה, כדכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר. אי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, גזירה שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה: והחרש. אי בת כהן לישראל היא, פסל לה, דהא קנאה בתקנתא דרבנן. ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, דקנין כספו אמר רחמנא וחרש מדאורייתא לא קני: ובן תשע שנים ויום אחד וכו'. אחד מן הפסולים לכהונה שהוא בן תשע שנים ויום אחד ובא על הכהנת או על הלויה או על בת ישראל, פסלה מלאכול בתרומה, שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ונתחללה בבעילתו. ואי בת ישראל נישאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד, אינו מאכילה בתרומה, שאין קנינו קנין גמור: וכן ספק בן תשע שנים וכו'. דינו כבן תשע ודאי ופוסל: ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא. קטן שקידש את האשה, ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא וקדושיה קדושי ספק, אשתו חולצת ולא מתיבמת: נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו. ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן ליבום לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת, ספק היא מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבום לא הואי צרתה צרת ערוה כדתנן וכולן אם מתו או מיאנו וכו' צרותיהן מותרות. צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיירי בספיקי לחומרא תני להא בהדייהו:

ה. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה, לֹא פוֹסְלִים וְלֹא מַאֲכִילִים. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אֵלּוּ פוֹסְלִין. כֵּיצַד, יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִבְּרָה לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. נֶחְתַּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ, תֹּאכַל. כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. עִבְּרָה, לֹא תֹאכַל. יָלְדָה, תֹּאכַל. נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב. הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פוֹסֵל מִשּׁוּם זְרַע. כֵּיצַד, בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה עֶבֶד. הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. כֵּיצַד, בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לָעֶבֶד, אוֹ לַגּוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה מַמְזֵר הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:

 ברטנורה  (ה) והשוטה. אפילו ע''י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל, שאין קנינו קנין: נחתך העובר שבמעיה תאכל. מיד. והוא הדין אם ילדתו ומת: עיברה לא תאכל. שהעובר אינו מאכיל: גדול משל אב. שהבועל אינו מאכיל לפי שלא בא עליה לשם קדושין ולאו קנינו היא, ובנו מאכיל: העבד פוסל משום ביאה. אם בא על הכהנת פסלה מלאכול בתרומה: ואינו פוסל משום זרע. אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר: נכבש. נדחק ובא עליה: הרי זה עבד. שולד שפחה כמוה: היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל בתרומה. אם מת אביו, אף על גב דהולד קיים ובעלמא ולד פוסל, האי לא פסיל, דלאו בתר אבוה שדינן ליה דלאו זרע הוא:

ו. כֹּהֵן גָּדוֹל פְּעָמִים שֶׁהוּא פֹסֵל. כֵּיצַד, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵת לַכֹּהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ, וְזֹאת אוֹמֶרֶת, לֹא כִבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה:

 ברטנורה  (ו) ופוסל את אם אמו. דאי לאו הוא, היתה אם אמו חוזרת לתרומה דבית אביה לאחר מיתת בתה. וכל זמן שזה קיים אינה חוזרת לתרומה דכתיב (ויקרא כ''ב) וזרע אין לה, עיין עליה, או בת בת הבת, או בן בן הבן, או בת בת הבן עד סוף כל הדורות: לא כבני כהן גדול. כלומר לא ירבו כמותו בישראל שהוא פוסלני מן התרומה:

 

גמרא יבמות דף ס''ג ע''ב

כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ וּכְתִיב אִשָּׁה טוֹבָה בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹהִים תִּנָּתֵן. אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ מָאי תַּקַּנְתֵּיהּ יְגָרְשֶׁנָּה וְיִתְרַפֵּא מִצָרַעְתּוֹ. אִשָּׁה יָפָה אַשְׁרֵי בַעְלָהּ מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן פֶן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ אַל תֵּט אֵצֶל בַּעְלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר כִּי בְתֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחָתוּ וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ רַבִּים הָיוּ פִּצְעֵי רוֹכֵל הַמַּרְגִּילִים לִדְבַר עֶרְוָה כְּנִיצוֹץ מַבְעִיר גַּחֶלֶת כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה אַל תָּצַר צָרַת מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם שֶׁמֶּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ נִמְצָא מִצְטָעֵר עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵיתֶךָ רַבִּים יִהְיוּ דוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ גַּלֵּה סוֹד לְאֶחָד מֵאָלֶף. אָמַר רַב אָסֵי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ''ח) כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. תַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל יְהוּדִי שֶׁאֵין עוֹסֵק בְּפִרְיָה וְרִבְיָה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט') שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רִבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר כְּאִלּוּ מְמָעֵט הַדְּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וְגוֹ'. בֶּן עַזָּאי אוֹמֵר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמָעֵט הַדְּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזָּאי יֵשׁ נָאֶה דוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים. נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דוֹרֵשׁ וְאַתָּה נָאֶה דוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים. אָמַר לָהֶם בֶּן עַזָּאי וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה אֶפְשַׁר לְעוֹלָם שֶׁיִתְקַיֵּים עַל יְדֵי אֲחֵרִים. תַּנְיָא אִידָךְ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּפִרְיָה וְרִבְיָה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם. וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כְּאִלּוּ מְמָעֵט אֶת הַדְּמוּת בֶּן עַזָּאי אוֹמֵר וְכוּלִי. אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזָּאי וְכוּלִי. תָּנוּ רַבָּנָן (במדבר י') וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוּת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד וְזֶה לֹא עָסַק בְּפִרְיָה וְרִבְיָה לֹא נִמְצָא זֶה גוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. אַבָּא חָנָן אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג') וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם הָא הָיוּ לָהֶם בָנִים לֹא מֵתוּ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים גּוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ז) לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. בִּזְמַן שֶׁזַּרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ עַל מִי שׁוֹרָה עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים:

 רש''י  מספר ימיו כפלים. כלומר שמח בחלקו ודומה לו כאלו ימיו כפלים: מאשת חן. של אחרים: רוכל. המוכר בשמים לנשים להתקשט בהם ומצוי בו ניאוף ובא בעלה ופצעו: כניצוץ. אש המבעיר גחלת. כן יצרו מבעירו: ככלוב. קן עופות: מחר. מת ואיננו בעולם ולא יראה אותה דאגה שהוא מיצר ודואג עליה ונמצא שנצטער אתמול על עולם שאינו שלו: גוף. פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכי' ושם רוחות ונשמות נתונות שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להנתן בגופים העתידות להבראות: שנ' כי רוח מלפני יעטוף. הגאולה ונשמות שאני עשיתי: יעטוף. לשון עכבה כדכתיב והיו העטופים ללבן. ורישא משתעי בגאולה כי לא לעולם אריב וגו': ואתם פרו ורבו. בתריה דתרווייהו כתיב הלכך כמו שעשה שתיהן הוא:

 

זוהר ויצא דף קנ''ו ע''א

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (תהלים ק''ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתַר, אֶלָּא מַאן יָכִיל לְמִמְנֵי עוֹבָדוֹי דְּקב''ה, דְּהָא כַּמָּה חֵילִין וּמְשַׁרְיָן מְשַׁנְיָן דָּא מִן דָּא דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא כְּמַרְזֵפָא דְּאַפִּיק זִיקִין לְכָל סִטְרִין בְּזִמְנָא חָדָא כָּךְ קב''ה אַפִּיק כַּמָּה זֵינִין וּמְשַׁרְיָן מְשַׁנְיָן דָּא מִן דָּא דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא, תָּא חֲזֵי בְּדִבּוּרָא וּבְרוּחָא כַּחֲדָא אִתְעֲבִיד עָלְמָא דִּכְתִיב (שם ל''ג) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, בִּדְבַר יְיָ דָּא דִּבּוּרָא, וּבְרוּחַ פִּיו דָּא רוּחָא, דָּא בְּלָא דָּא לָא אָזִיל וְאִתְכַּלִּיל דָּא בְּדָא וְנָפִיק מִנַּיְהוּ כַּמָּה חֵילִין לְחֵילִין וּמְשַׁרְיָן לִמְשַׁרְיָן וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא, תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קב''ה לְמִבְרֵי עָלְמִין אַפִּיק חַד נְהוֹרָא סְתִימָאָה דְּמִן הַהוּא נְהוֹרָא נָפְקִין וְנָהֲרִין כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין דְּאִתְגַלְיָן וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא נָפְקִין וְאִתְפַּשָּׁטוּ וְאִתְעֲבִידוּ שְׁאָר נְהוֹרִין וְאִיהוּ עָלְמָא עִלָּאָה, תּוּ אִתְפַּשַּׁט הַאי נְהוֹרָא עִלָּאָה וְעָבַד אוּמָנָא נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר וְעָבִיד עָלְמָא תַּתָּאָה, וּבְגִין דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר בָּעֵי לְאִתְקַשָּׁרָא לְעֵילָא בָּעֵי לְאִתְקַשָּׁרָא לְתַתָּא וּבְקִשּׁוּרָא דִּלְתַתָּא אִתְקַשַּׁר לְאִתְנַהֲרָא בְּקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָא וְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר בְּקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָא אַפִּיק כָּל חֵילִין וּמְשַׁרְיָן לְזֵינִין סַגִּיאִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ וְגוֹ' וְכָל מַה דִּי בְּאַרְעָא הָכִי נַמֵּי לְעֵילָא וְלֵית לָךְ מִלָּה זְעִירָא בְּהַאי עָלְמָא דְּלָא תַּלְיָא בְּמִלָּה אָחֳרָא עִלָאָה דְּאִתְפַּקָּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא בְּגִין דְּכַד אִתְעָר הַאי לְתַתָּא אִתְעָר הַהוּא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא דְּכֹלָּא אִתְאֲחַד דָּא בְּדָא:

 תרגום הזוהר  וַיֵּלֱךְ רְאוּבֵן וְגוֹ' דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קד) מָה רַבּוּ וְגוֹ' מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךְ. מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אֶלָּא מִי יָכוֹל לְסַפֵּר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כַּמָּה צְבָאוֹת וּמַחֲנוֹת שֶׁל מַדְרֵגוֹת וּמַלְאָכִים הַמְּשׁוּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר. וְאוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשׁוּנִים זֶה מִזֶּה, יָצְאוּ כֻּלָּם בִּזְמָן אֶחָד, בְּבַת אַחַת, כְּפַטִּישׁ הַמַּכֶּה עַל אֶבֶן, אוֹ עַל בַּרְזֶל מְלוּבָּן, שֶׁמוֹצִיא נִצוֹצוֹת לְכָל צַד בְּבַת אַחַת. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא כַּמָּה מִינִים וּמַחֲנוֹת מְשׁוּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, וְכֻלָּם בְּבַת אַחַת. בֹּא וּרְאֵה, בְּדִבּוּר וְרוּחַ בְּיַחַד, נַעֲשֶׂה הָעוֹלָם. שֶׁכָּתוּב, בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר ה', זֶהוּ דִּבּוּר וּבְרוּחַ פִּיו, זֶהוּ רוּחַ. זֶה בְּלִי זֶה אֵינוֹ הוֹלֵךְ, וְנִכְלְלוּ זֶה מִזֶּה, וְיָצְאוּ מֵהֶם כַּמָּה צְבָאוֹת לִצְבָאוֹת, וּמַחֲנוֹת לְמַחֲנוֹת הַמְּשׁוּנִים זֶה מִזֶּה בְּהֶאָרָתָם וְכֻלָּם בִּזְמָן אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא הָעוֹלָמוֹת, הוֹצִיא אוֹר סָתוּם אֶחָד, שֶׁמִּן הָאוֹר הַהוּא יוֹצְאִים וּמְאִירִים כָּל הָאוֹרוֹת הַנִּגְלִים. וּמֵאוֹתוֹ הָאוֹר יָצְאוּ וְנִתְפַּשְּׁטוּ וְנַעֲשׂוּ שְׁאָר הָאוֹרוֹת, וְהוּא עוֹלָם הָעֶלְיוֹן. עוֹד נִתְפַּשֵּׁט אוֹר הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, וְהָאוּמָן, עָשָׂה אוֹר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר. וְעָשָׂה אֶת עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר, הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַשֵּׁר לְמַעְלָה וְצָרִיךְ לְהִתְקַשֵּׁר לְמַטָּה, וְעַל יְדֵי קֶשֶׁר שֶׁל מַטָּה הוּא מִתְקַשֵּׁר לְהָאִיר בְּקֶשֶׁר שֶׁל מַעְלָה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ יֵשׁ גַּם כֵּן לְמַעְלָה, וְאֵין לְךְ דָּבָר קָטָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ תָּלוּי בְּדָבָר אַחֵר, עֶלְיוֹן, הַמְּמוּנֶה עָלָיו מִלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר דָּבָר לְמַטָּה, נִתְעוֹרֵר מִקּוֹדֶם הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלּוֹ הַמְּמוּנֶה עָלָיו לְמַעְלָה, כִּי הַכֹּל מְיוּחָד זֶה בָּזֶה.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ג

א. בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהוּנָה וְכֶתֶר מַלְכוּת כֶּתֶר כְּהוּנָּה זָכָה בָהּ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ''ה) וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהוּנַת עוֹלָם. כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בָּהּ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ''ט) זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מוּנַח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ג) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב כָּל מִי שֶׁיִרְצֶה יָבֹא וְיִטּוֹל שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מֵכֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ח') בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחוֹקְקוּ צֶדֶק בִּי שָׂרִים יָשׂוֹרוּ הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם: ב. אָמְרוּ חֲכָמִים מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֶם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג') יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים: ג. אֵין לָךְ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֶם לְמַעֲשֶׂה בְּכָל מָקוֹם:

 

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ג'

אִם יִלְמוֹד אָדָם כָּל הַיּוֹם וִישַׁבֵּחַ בּוֹרְאוֹ וְיִגְבַּהּ לִבּוֹ בָּזֶה וּבְמִצְוֹתָיו יִכָּנַע וְיַחֲשׁוֹב שֶׁמֶּא חָטָאתִי וְיֹאמַר לִי כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם מַה לְּךָ לְסַפֵּר חוּקָי וְאִם נִתְחַיֵּיב כְּנֶגֶד חֲבֵירוֹ יוֹדֶה לוֹ כְּמוֹ צָדְקָה מִמֶּנִּי וְאִם סִפֵּר עָלָיו שֶׁקֶר לֹא יַכְלִימֶנּוּ וְלֹא יִכְעוֹס עָלָיו וְאִם הוּא עָשִׁיר וְנָאֶה וּמְכֻבָּד צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ וּלְהַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְאָז יְשַׁבְּחֶנּוּ הַבּוֹרֵא כְּמוֹ (בראשית י''ג) הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם לְפִי שֶׁאָמַר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וְכֵן משֶׁה (שמות ט''ז) וְנַחְנוּ מָה וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים ל''ב) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ כִּי אֵין רָאוּי לְעֶבֶד לְהַגְבִּיהַּ רוּחוֹ כְּנֶגֶד אֲדוֹנוֹ כְּדִכְתִיב (מלאכי א') אִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי כִּי אֵין טוֹבָה כְּמוֹ הַכְנִיעָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְנֶאֱמַר (בראשית ט''ז) שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וּכְשָׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל הַכְנַע לִבְּךָ וְהַשְׁפֵּל רוּחֲךָ וַחֲשׁוֹב עֲוֹנוֹתֶיךָ וְכַוֵּין בִּתְפִלָּתָךְ בְּדֶמַע לִבָּךְ וְיִכּוֹנוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ עַל מַה שָׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ וְאַל תְּמַהֵר וְכַוֵּין דַּעְתָּךְ פֶּן תְּכַזֵּב בִּתְפִלָּתָךְ כְּשֶׁתְּהַרְהֵר מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְתֹאמַר לִבְסוֹף (תהלים י''ט) יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

 

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ: וּמִתְכַּנְשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ:


 רש''י   ונאספו. רגילים היו להאסף לפי שהיתה האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין, כל לשון הוה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין:

(ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אַחַי מְנָן אַתּוּן וַאֲמָרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא: (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: וַאֲמַר לְהוֹן הַיְדַעְתּוּן יָת לָבָן בַּר נָחוֹר וַאֲמָרוּ יְדַעְנָן: (ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן: וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא:


 רש''י   באה עם הצאן. הטעם באל''ף, ותרגומו אתיא. (פסוק ט) ורחל באה, הטעם למעלה בבי''ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה:

(ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ: וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִי לָא עִדַן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִילוּ רְעוּ:


 רש''י   הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעלת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו' :

(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן: וַאֲמָרוּ לָא נִכּוּל עַד דִי יִתְכַּנְשִׁין כָּל עֲדָרַיָּא וִיגַנְדְרוּן יָת אַבְנָא מֵעַל פוּמָא דְבֵירָא וְנַשְׁקֵי עָנָא:


 רש''י   לא נוכל. להשקות, לפי שהאבן גדולה: וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:

 

נביאים - הושע - פרק יב

(יא) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה: וּמַלֵּילִית עִם נְבִיַּיּא וַאֲנָא נְבוּאָן אַסְגֵּיתִי וּבְיַד נְבִיַּיָּא שְׁלָחִית :


 רש''י   ודברתי על הנביאים . להוכיח אתכם ולהחזיר אתכם למוטב : וביד הנביאים אדמה . נראיתי להם בכמה דומיות , ד''א אדמה להם דברי ע''י משלים כדי לישבם על שומעיהם :

(יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי: אִם בְּגִלְעָד הֲווּ אֲנוּסִין בְּרַם בְּבֵית גַּלְגָּלָא תּוֹרִין לְטַעֲוָן דַּבָּחוּ אַף אִיגוּרֵיהוֹן אַסְגִּיאוּ כְּיַגְרִין עַל תְּחוּמֵי חַקְלָן :


 רש''י   אם גלעד און . אם בא להם שבר ואונס הם גרמו לעצמם כי אך שוא היו ובגלגל שורים זבחו לעכו''ם : גם מזבחותם . רבים כגלים שעל תלמי שדי , תלמי שדי היא מענית המחרישה קרויה תלם :

(יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: נְבִיָּא אִימַר לְהוֹן הֲלָא יעֲקֹב אֲבוּכוֹן אֳזַל לְחַקְלֵי אֲרָם וּפְלַח יִשְּׂרָאֵל בְּאִתְּתָא וּבְאִתְּתָא נְטַר עָאנָא :


 רש''י   ויברח יעקב שדה ארם וגו' . כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה וישר אל המלאך ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם ידעתם איך שמרתיו : ובאשה שמר . את הצאן :

(יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: וְאַף כַּד נַחֲתוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמִצְרַיִם נְבִיָּא שְׁלַח יְיָ וְאַסִּיק יַת יִשְּׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וְעַל יְדֵי נְבִיָּא אִתְנְטָר :


 רש''י   ובנביא העלה ה' וגו' . ועל שאתם מבזין את הנביאים ומלעיגין בדבריהם הלא בנביא העלה וגו' :

(טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: מַרְגְּזִין דְבֵית אֶפְרַיִם מוֹסְפִין לְמֶחֱטֵי וְחוֹבַת דַּם זַכַּאי דְּאַשִׁיד עֲלוֹהִי יְתוּב וְחִיסוּדֵיהּ יְתוּב לֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ :


 רש''י   הכעיס אפרים . לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו : תמרורים . הם לו כי דמיו אשר שפך בהחטיאו את ישראל להצמיד לעכו''ם והמחטיאו לאד' קשה לו מן ההורגו כאשר אנו למידין מעמון ומואב שהטעו את ישראל להצמד לבעל פעור וענשן הכתוב יותר ממצרי ואדומי שטבעום בנהר ויצאו בחרב לקראתם : עליו יטוש . עליו יטילם הקב''ה : וחרפתו . שחירף את שלמה כענין שנאמר ( מלכים א יא ) וירם יד במלך שהוכיחו ברבים על אשר בנה שלמה את המלוא כדמפורש בחלק : ישיב לו אדוניו . הקב''ה שהרי הוא הרע לעשות יותר ממנו :

יג (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: כַּד מְמַלֵל חָד מִבֵּית אֶפְרַיִם רְתִיתָא אָחִיד לְהוֹן לַעֲמְמַיָּא מִתְרַבְרְבִין הֲווּ בְּיִשְּׂרָאֵל וּכְדּוּ דְּחָבוּ עַל דִּפְלָחוּ לְטָעֲוָתָא מִתְקַטְלִין :


 רש''י   כדבר אפרים רתת . כשקנא ירבעם למקום ודבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה שהרי מלך גדול היה שלמה : נשא הוא בישראל . משם זכה להנשא להיות מלך ישראל : ויאשם בבעל . כיון שעלה לגדולה ויאשם בעכו''ם : וימות . נכרת בית ירבעם וכן בית אחאב , ויונתן תרגם כד ממלל חד מדבית אפרים רתיתא אחיד להון לעממיא מתרברבין הוו בישראל וכדו דחבו בפולחן טעותא מתקטלין :

 

כתובים - משלי - פרק ו

(לב) נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה: מַן דְּגָיֵר בְּאִתְּתָא חָסִיר דְּרַעְיָנָא וּמַן דְּבָעֵי דִי יְחַבֵּל נַפְשֵׁיהּ הוּא עָבֵד לָהּ :


 רש''י   נואף אשה וגו' . שלשתם מחוברים בדבור אחד אם יגנוב הגנב גנבה אין לבזותו כ''כ כמו הנואף למה כי לרעבון נפשו הוא עושה ואולי אין לו מה יאכל וכשנמצא יש לו תקנה בתשלומין ולכל היותר ישלם שבעתים כלומר תשלומי כפל הרבה ואפילו חמשים על אחד , ויש מפרשים שבעתים כמו גונב שור וכליו וטבחו שמשלם חמשה בקר ותשלומי כפל על הכלים ( הרי שבעה ) : נואף אשה חסר לב . הוא שהרי לא לרעבון עשה : משחית נפשו הוא יעשנה . הזמה :

(לג) נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה: מַכְתָּשֵׁי וְצַעֲרֵי יֶאֱרַע וְחִסוּדֵיהּ לָא מִטְעֵי :


 רש''י   נגע וקלון ימצא . על עבודת גלולים ועל גילוי עריות הנגעים באים :

(לד) כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם: מְטוּל דִּטְנָנָא חֵמְתָא דְגַבְרָא וְלָא חָיֵס בְּיוֹמָא דְפוּרְעָנָא :


 רש''י   כי קנאה . מתקנא בו להפרע בו חמתו של הקב''ה שהוא גבור על כל ולא יחמול ביום נקם :

(לה) לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד: וְלָא נָסֵב בְּאַפֵּיהּ דְּכָל דְּיָהֵב לֵיהּ מוֹהֲבָא וְלָא מִתְּפֵס כַּד תַּסְגֵּא שׁוֹחֲדָא :


 רש''י   לא ישא . פנים , לכל ממון לכפר על אשר כפר בו ונדבק בעבודת גלולים , ורבותנו דרשו לא יבוזו לגנב , זה המתגנב מאחר חבירו הולך לבית המדרש ועוסק בתורה , ונמצא ישלם שבעתים , סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות שאין שבעתים אלא תורה שנאמר מזוקק שבעתים ( תהלים יב ) :

ז (א) בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: בְּרִי נְטַר מֵימְרִי וּפִקוּדַי תִּטְשֵׁי גַבָּךְ :


 רש''י   בני שמור אמרי ומצותי :

(ב) שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ: נְטַר פִּקוּדַי וֶחְיֵה וְנִימוּסִי הֵיךְ בַּבְתָא דְעַיְנָא :


 רש''י   ותורתי כאישון עיניך . שחור של עין שהוא דומה לחשך כמו אישון לילה :

 

משנה בבא קמא פרק ז

א. מְרֻבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ וְגוֹמֵר. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

 ברטנורה  (א) מרובה. בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים. דכתיב (שמות כ''ב) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים: אין הגונב אחר הגנב וכו'. דכתיב (שם) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

ב. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת. גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרַה. גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, מְשַׁלֵם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לַכְּלָבִים. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה. הַשּׁוֹחֵט חוֹלִין בַּעֲזָרָה. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:

 ברטנורה  (ב) גנב על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב: גנב ומכר בשבת. אבל טבח שהוא ענוש סקילה. קם ליה בדרבא מיניה: וטבח ביום הכפורים. שאין זדונו אלא כרת. וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי, דקיימא לן כל חייבי מלקיות שוגגים חייבים בתשלומין. אבל חייבי מיתות ב''ד, אפילו שוגגים פטורים מן התשלומין: וטבח ומכר ואחר כך מת אביו. אבל מת אביו ואח''כ טבח, תנא סיפא דפטור, דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, שהרי ירש את אביו: בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה. דקסבר ר''ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. אבל לרפואה ולכלבים, שחיטה ראויה היא, דאי בעי מצי אכיל מינה:

ג. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם. וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּמִין הַכֹּל. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין, הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִים תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלשָׁה. נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין, הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלשָׁה. אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם. בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם. בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת. שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה:

 ברטנורה  (ג) האחרונים משלמים שלשה. לשור. וכגון שהוזמו אחרונים תחלה. דאי עידי גניבה הוזמו תחלה, בטלה לה עדות טביחה, דדילמא בעלים מכרוהו לו, וכי מתזמי אמאי משלמי: בטלה עדות שניה. והוא משלם כפל משום עדות ראשונים. והן פטורין, דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם: בטלה כל העדות. והוא פטור והם פטורים. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח''כ, אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו, כיון דלא גנב לא טבח, ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שהוסרה גופה של עדות. וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה, שעדות שניה בטלה. אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד, בטלו שניהם. אבל כשהוזמו שניהם, לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

ד. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרַה. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר, גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שֶׁאֵין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם פָּטוּר:

 ברטנורה  (ד) על פי עד אחד. אע''ג דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרף בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב. והני מילי באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי, ובאו עדים אח''כ שטבח ומכר, חייב, שהרי כשאומר טבחתי ומכרתי אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע''פ שאח''כ באו עדים: ומת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא: גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים: ר''ש אומר קדשים שחייב באחריותם וכו'. ר''ש לאו אמילתיה דת''ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר. אלא שמעינהו ר''ש לרבנן בדוכתא אחריתי דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כ''ב) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ועלה קאי ר''ש ואמר קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה וגונב מבית האיש, דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב ר''ש תשלומי ארבעה וחמשה אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם, או ששחטן בעלי מומין בחוץ. ואע''פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ, הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כר' שמעון:

ה. מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בוֹ שֻׁתָּפוּת, הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ. הַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם. וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם פָּטוּר:

 ברטנורה  (ה) מכרו חוץ מאחד ממאה שבו. גנב שמכר כל השור חוץ מדבר מועט שבו, מן הדברים הנתרים עמו בשחיטה, פטור, דכתיב (שמות כ''א) וטבחו או מכרו, עד שימכור כל הדברים הנתרים בטביחה. לאפוקי שאם השאיר גיזותיה או קרניה, דלא הוי שיור, ולא מפטר בהכי: הנוחר. קורעו מנחיריו עד לבו: והמעקר. עוקר סימנים, פטור. ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דהא לאו שחיטה היא כלל:

ו. הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת חַיָּב, נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבָעָל חוֹבוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָם, וְלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלְשׂוֹכֵר, וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת, חַיָּיב:

 ברטנורה  (ו) היה מושכו ויוצא. פטור מכפל: הגביהו. אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום: נתנו. גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו: היה מושכו. הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים: פטור. הגנב מכלום:

ז. אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא, וּבְמִדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִים בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים, וְלֹא כֹהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטַּהֲרוֹת. אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם. לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֵין פּוֹרְסִין נִשָּׁבִין לַיּוֹנִים. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשׁוּב שְׁלשִׁים רִיס:

 ברטנורה  (ז) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים: אבל מגדלין בסוריא. ארצות שכבש דוד. דלאו שמיה כיבוש, ולא חיישינן בה לישוב. ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה: אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני קדשים. שאוכלין שם. ודרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם [כשעורה] מן השרץ ויטמאו את הקדשים: ולא יגדלו כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל: מפני הטהרות. שהכהנים אוכלים תרומה וצריכים לשמרה בטהרה: חזירים. מפרש טעמא בגמרא, כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה היו רגילים בכל יום שהיו אלו שבחוץ מעלים להם תמידים לאלו שבפנים. יום אחד העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור המגדל חזירים: את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו: נשבים. פחים. שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב: שלשים ריס. ארבעה מילין:


 

גמרא בבא קמא דף פ' ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים וְאָמְרוּ אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּינַק חָלָב רוֹתֵחַ מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית וְהֵבִיאוּ לוֹ עֵז וּקְשָׁרוּהָ לוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית. לְיָמִים נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הָעֵז קְשׁוּרָה בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְאָמְרוּ לִסְטִים מְזוּיָין בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וְאָנוּ נִכְנָסִים אֶצְלוֹ יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן אֶלָּא עֲוֹן אוֹתָהּ הָעֵז שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי: (פ''ג א') תָּנוּ רַבָּנָן לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת אֲבָל מְגַדֵּל הוּא בָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפַר וְקוֹשְׁרוֹ בַּיּוֹם וּמַתִּירוֹ בַּלַּיְלָה: תַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר הַמְגַדֵּל כְּלָבִים כִּמְגַדֵּל חֲזִירִים לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּאָרוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן בָּבֶל כְּעִיר הַסְּמוּכָה לִסְפַר דָּמֵי. תִּרְגְּמָא נְהַרְדָּעָא. דָּרַשׁ רִבִּי דוֹסְתָּאי דְמִן בִּירִי (במדבר י') וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָךְ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יִשְׂרָאֵל פָּחוּת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד. וְהָיְתָה אִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת בֵּינֵיהֶם וּרְאוּיָה לְהַשְׁלִים וְנָבַח בָּהּ כֶּלֶב וְהִפִּילָה נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הַהִיא אִתְּתָא דְעָאלַת לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵיתָא נָבַח בָּהּ כַּלְבָּא אָמַר לָהּ מָרֵיהּ לָא תִּסְתְּפִי מִינֵיהּ שְׁקִילֵי נִיבֵיהּ אָמְרָה לֵיהּ שְׁקִילִי טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי כְּבָר נָד וָלָד:

 רש''י  גונח. פלידר''א צועק מפני כאב הלב ולא היה יכול להשיב רוחו: ליסטים מזויין. רוע' בשדות אחרים וגוזל את הרבים: לספר. מרקא שבין ישראל לעכו''ם וצריכה שמור: בארור. כדתניא לעיל ארור אדם שיגדל חזירים: בבל. שם המדינה ועיר אחת שבה נקראת נהרדעא ואותה העיר סמוכה לספר ואשמעינן רב נחמן דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאלו היא מא''י: ניבי. ינייבי''ן לשון אחר ארבע שיני הכלב הארוכות שבהן נושך כך שמעתי (בבכורות): שקילי טיבותיך. נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים (שלא קשרת את הכלב) מה שאתה מנחמני הבל: כבר נד ולד. נעקר ממקומו:

 

זוהר ויצא דף קס''ג ע''א

וַיַּצֵג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים וְגוֹ', פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (משלי ט') אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לְךָ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִּשָּׂא, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לְךָ, תָּא חֲזֵי וַוי לְאִנוּן חַיָּבֵי עָלְמָא דְּלָא יַדְּעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא, וְכַד אִנּוּן מַשְׁגִּיחִין בָּהּ בְּגִין דְּלֵית לוֹן סֻכְלְתָנוּ, מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא דַּמְיָן בְּעֵינַיְהוּ כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ מִלֵּי רֵיקָנַיָּא וְלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא, וְכֹלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן רֵקָנִין מִדַּעְתָּא וּסְכָלֻתָנוּ דְּהָא כָּל מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא כֻּלְּהוּ מִלִּין עִלָּאִין וְיַקִּירִין וְכָל מִלָּה וּמִלָּה כְּתִיב בָּהּ (שם ג') יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים (שם ח') וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָּהּ (בְּאוֹרַיְתָא) וְכָל אִנוּן טִפְּשִׁין אֲטִימִין דְּלִבָּא כַּד חֲמָאָן מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא לָא דַּי לוֹן דְּלָא יַדְּעֵי אֶלָּא דְּאִנּוּן אָמְרֵי דְּאִינְהוּ מִלִּין פְּגִימִין מִלֵּי דְּלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא, וַוי לוֹן כַּד יִתְבַּע לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶלְבּוֹנָא דְּאוֹרַיְתָא וְיִתְעַנְּשׁוּן עוֹנָשָׁא דְּמָרְדֵי בְּמָארֵיהוֹן, מַה כְּתִיב בְּאוֹרַיְתָא (דברים ל''ה) כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם וְאִי אִיהוּ רֵק מִכֶּם אִיהוּ דְּהָא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא מַלְיָּא מִכָּל אֲבָנִין טָבִין וּמַרְגְּלָאָן יַקִּירָין מִכָּל טָבִין דְּעָלְמָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָּהּ, וְהֵיךְ יֵימְרוּן דְּאִיהִי רֵיקָנַיָּא וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אָמַר אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ דְּכַד יִתְחַכַּם בַּר נַשׁ בְּאוֹרַיְתָא תּוֹעַלְתָּא דִּילֵיהּ אִיהוּ דְּהָא בְּאוֹרַיְתָא לָא יָכִיל לְאוֹסָפָא אֲפִלּוּ אָת אַחַת, וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִּשָּׂא דְּהָא אוֹרַיְתָא לָא יִגְרָע מִשִּׁבְחָהָא כְּלוּם וְלֵיצָנוּתָא דִּילֵיהּ אִיהוּ וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא וּמֵעָלְמָא דְּאָתִי:

 תרגום הזוהר  וַיַּצֵג אֶת הַמַּקְלוֹת וְגוֹ': פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אִם חָכַּמְתָּ חָכַּמְתָּ לָךְ וְלַצְתָּ וְגוֹ'. אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ, בֹּא וּרְאֵה, וַוי לְרִשְׁעֵי עוֹלָם, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וּכְשֶׁהֵם מִסְתַּכְּלִים בָּהּ, הִנֵּה מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, דִּבְרֵי תּוֹרָה דּוֹמִים בְּעֵינֵיהֶם כְּאִלּוּ הַכֹּל הָיָה דְּבָרִים רֵיקָנִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת. וְהַכֹּל הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהֵם רֵיקָנִים מִדַּעַת וּתְבוּנָה, כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתּוֹרָה כֻּלָּם הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים וִיקָרִים. וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה כָּתוּב בָּהּ, יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. וְכָל חֲפָצֶיךְ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. וְכָל הַטִּפְּשִׁים אֲטוּמֵי הַלֵּב כְּשֶׁרוֹאִים דִּבְרֵי תּוֹרָה, לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, אֶלָּא עוֹד שֶׁהֵם אוֹמְרִים, שֶׁהֵם דְּבָרִים נִשְׁחָתִים, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת. וַוי לָהֶם כַּאֲשֶׁר יִדְרֹשׁ מֵהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּלִימָתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, וְיֵעָנְשׁוּ בְּעֹנֶשׁ הָרָאוּי לַמּוֹרֵד בְּרִבּוֹנוֹ. מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה. כִּי לֹא דָּבָר רֵק וְגוֹ'. וְאִם הוּא רֵק, אַךְ מִכֶּם הוּא רֵק. כִּי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הַיְקָרוֹת. מִכָּל טוּב שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב וְכָל חֲפָצֶךְ לֹא יִשְׁווּ בָּהּ. וְאֵיךְ יֹאמְרוּ, שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רֵיקָנָה, וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לְךְ. כִּי כְּשֶׁיִּתְחַכֵּם הָאָדָם בַּתּוֹרָה, הַתּוֹעֶלֶת שֶׁלּוֹ הוּא, וְלֹא שֶׁל הַתּוֹרָה, כִּי בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, וְלַצְתָּ לְבַדֶּךְ תִּשָּׂא, כִּי לֹא יִגְרַע כְּלוּם, מִשּׁוּם זֶה, מִשִּׁבְחָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְהַלֵּצָנוּת שֶׁלּוֹ לְבַדּוֹ הוּא, וְנִשְׁאָר בָּהּ, לְהַאֲבִידוֹ מֵעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם הַבָּא.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ג

א. הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּית מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה אִם אֶפְשַׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזוֹר לְתַלְמוּדוֹ: ב. כָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים ל') לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ הִיא מְצוּיָה וְלֹא בִּמְהַלְכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים וְצִוּוּ חֲכָמִים הֱוֵי מְמָעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה: ג. כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מָאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא לְפִי שֶׁאָסוּר לֵיהָנוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדּוֹם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵילָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:

 

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ג'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ אִם יָכוֹל לְהִתְפַּלֵל יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל וּכְתִיב (תהלים ט''ז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד לָכֵן בְּשָׁלשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וּבְשָׁלשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת וּבְחִיתוּם כָּל בְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' צָרִיךְ כִּוּוּן הַלֵּב בְּדַעַת שְׁלֵימָה וּבְהַכְנָעַת הַלֵּב וְרוּחַ. וַאֲלַמְּדָךְ הַכְנָעָה וְהַשְׁפָּלָה אֵיךְ הִיא חֲשׁוּבָה לִפְנֵי אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְתִתְחָרֵט מִמַּעֲשֶׂיךָ וְתִהְיֶה בּוֹשׁ מִמַּעֲשֶׂיךָ אֵיךְ תָּשִׁיב לוֹ הַנֶּפֶשׁ כַּאֲשֶׁר נְתָנָהּ לָךְ וְיִבְכֶּה בְּדֶמַע לְבָבוֹ וּבְדֶמַע עֵינָיו עַל חַטָּאָיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל דָּוִד (ש''ב כ''ג) הוּקַם עָל שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וְאָמַר אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ וְיִתְחָרֵט וְיִקְרַע סְגוֹר לִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יואל ב') וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ. וְיִתְוַדֶה עַל מְנַת לַעֲזוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ח) וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם וְיַעֲזוֹב דַּרְכּוֹ וְהִרְהוּרָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נ''ד) יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְגוֹ' וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו כָּאָמוּר (איכה נ') נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה וְיִדְאַג וְיִתְאַנַּח וְאַנְחָתוֹ לְפָנָיו תָּבֹא וְיִכָּנַע לִבּוֹ עַל דֶּרֶךְ (מ''א כ''א) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב וִישַׁנֶּה מַלְבּוּשָׁיו וְיִתְאַבֵּל וְיִתְאוֹנֵן עַל חַטָּאָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל''ג) וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

 

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: עַד דְהוּא מְמַלֵל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִי לַאֲבוּהָ אֲרֵי רָעִיתָא הִיא: (י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַהֲוָה כַּד חֲזָא יַעֲקֹב יָת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וְיָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וּקְרֵב יַעֲקֹב וּגַנְדַר יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ:


 רש''י   ויגש יעקב ויגל. כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:

(יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: וּנְשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵם יָת קָלֵהּ וּבְכָא:


 רש''י   ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:

(יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: וְחַוִּי יַעֲקֹב לְרָחֵל אֲרֵי בַר אֲחַת אָבוּהָא הוּא וַאֲרֵי בַר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְחַוִּיאַת לְאָבוּהָא:


 רש''י   כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו (לעיל יג ח) אנשים אחים אנחנו. ומדרשו אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לו:

(יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַהֲוָה כַּד שְׁמַע לָבָן יָת שֵׁמַע יַעֲקֹב בַּר אֲחָתֵהּ וּרְהַט לְקַדָמוּתֵהּ וְגַפֵּף לֵהּ וְנַשִׁיק לֵהּ וְאַעֲלֵהּ לְבֵיתֵהּ וְאִשְׁתָּעִי לְלָבָן יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין:


 רש''י   וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים: ויחבק. כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו: וינשק לו. אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו: ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו:

 

נביאים - הושע - פרק יג

(ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן: וּכְעַן מוֹסִיפִין לְמֵיחֲטֵי וְעֲבְדוּ לְהוֹן מַתְּכָא מִכַּסְפְּהוֹן כִּדְמוּתְהוֹן צַלְמָנִין עוֹבַד אוּמָנִין כֻּלְּהוֹן לְהוֹן אִינּוּן מַטְעַן נְבִיֵּי שִׁקְרָא דַּבְּחִין לְעוֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא תּוֹרַיָּא לְעֶגֻּלַיָּא נַכְסִין :


 רש''י   עתה . בית יהוא שראו כל זאת יוסיפו לחטוא : כתבונם . כתבניתם : זובחי אדם עגלים ישקון . כומרי המולך אומרים לישראל מי שזובח בנו לעכו''ם כדאי הוא להיות נושק העגל שהרי דורון חביב הקריב לו כך פירשו רבותינו בסנהד' ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגום של יונתן :

(ג) לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה: בְּכֵן יְהוֹן כַּעֲנָנָא צַפְרָא וּכְטַלָּא דְּמוֹהִי פְסִיק כְּמוֹצָא דְּנַשְׁבָהּ רוּחַ מֵאִידְרָא וְכִתְנָנָא מִכַּוַּת נוּרָא :


 רש''י   וכטל משכים הולך . וקטלא דמוהי פסיק : כמוץ יסוער מגורן . כמוצא דנשבה רוח מאידרא : יסוער . אשר סערה תשאנו :

(ד) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְּאַסִּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וֵאלָהָא בַּר מִיּנִי לָא תֵדַע וּפְרִיק לֵית אֶלָּא אֲנָא :


 רש''י   ואנכי ה' אלהיך . ולא היה לך למרוד בי :

(ה) אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת: אֲנָא סוּפִיקִית צוֹרְכֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא דַּהֲוֵיתוּן תַּאֲבִין בָּהּ לְכָל מִידָּעָם :


 רש''י   אני ידעתיך . נתתי לב לדעת צרכך וספקתיך : תלאובות . אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו תל שאובין בו כל טובה ואין מוצאין :

(ו) כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי: כַּד זַנְתִּנּוּן שָּׂבְעוּ מַשְּׂבַּע וְרָאִים לִבְּהוֹן עַל כֵּן שְׁבָקוּ לְהוֹן יַת פּוּלְחָנִי :


 רש''י   כמרעיתם . כאשר באו לארץ מרעית' והיו שבעי' אז : שבעו וירם לבם . כמו וירם במטה ( שמות ז ) לשון מרים דבר אחר וירם בכאן ויגבה הוא עצמו :

 

כתובים - משלי - פרק ז

(ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ: קְטוֹר אִנוּן עַל אֶצְבְּעָתָךְ כְּתוֹב אִנוּן עַל לוּחַ דְּלִבָּךְ : (ד) אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא: אֱמַר לְחָכְמְתָא אֲחָתִי אַנְתְּ וּמוֹדַעְתָּא קְרִי לִבְיוּנְתָא :


 רש''י   ( אחותי את . קרבנה אליך ) : ומודע . קרוב כמו בועז מודעתנו קרובנו ( רות ג ) כלומר קרבנה אצלך תמיד :

(ה) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה: דְּנִנְטְרָךְ מִן אִתְּתָא חִילוֹנִיתָא וּמִן נוּכְרֵיתָא דִשְׁעִיעָן מִלָהָא : (ו) כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי: מְטוּל דְּמִן כַּוָיָא זְעֵרָתָא דְבֵיתִי אַדְקֵת וּמִן חֲרַכִּין דְּדִירָא : (ז) וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב: וַחֲזִית בְּשַׁבְרֵי וְאֶסְתַּכְּלֵית בִּטְלָאֵי וּתְמַהֵית בַּחֲסִיר רַעֲיוֹנָא :


 רש''י   אבינה . הבחנתי וראיתי :

 

משנה זבחים פרק ז

א. חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵה עוֹלָה לְשֵם חַטָּאת, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּם, פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (א) חטאת העוף שעשאה למטה. מחוט הסקרא, כהלכתה שהיא נעשית למטה, כדאמרן בפרקין דלעיל: כמעשה חטאת. בהזאה ומיצוי: לשם חטאת. אע''פ ששינה בסדר מליקה כגון שמלק והבדיל, ובחטאת נאמר ולא יבדיל: כשרה. הואיל ונעשית למטה ובשאר עבודות כהלכתה: כמעשה חטאת לשם עולה כו' פסולה. דחטאת שלא לשמה פסולה: כמעשה כולם. כלומר כמעשה אחד מכולם האמורים כאן ואפילו כמעשה חטאת לשם חטאת, הואיל ועשאה למעלה פסולה:

ב. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָאוּהָּ לְמַעְלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, כְּשֵׁרָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָאת, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָה. לְמַטָה כְּמַעֲשֶׂה כֻלָּם, פְּסוּלָה:

 ברטנורה  (ב) עולת העוף שעשאה למעלה. כהלכתה שהיא נעשית למעלה: כמעשה עולה לשם עולה. אע''פ ששינה במליקתה שלא הבדיל, ומן הדין היה לו להבדיל, אפילו הכי כשרה: כמעשה עולה לשם חטאת כשרה. דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת: עשאה למטה כמעשה כולם. כמעשה אחד מכולן ואפילו כמעשה עולה לשם עולה: פסולה. הואיל ועשאה למטה, פסולה:

ג. וְכֻלָּן אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת:

 ברטנורה  (ג) וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה. אע''פ שנפסלו, מליקתן מטהרתן מידי נבילה, ואין מטמאין בבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור שהאוכלה אע''פ שלא נגע בה כגון שתחבה לו חברו בבית הבליעה, נטמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, אבל אלו אע''פ שאין מליקתן מתירתן באכילה מפני הפסול שאירע בהן, מכל מקום מטהרתן ומוציאתן מידי נבילה: ומועלין בהן. הנהנה מהן בשוה פרוטה, מביא קרבן מעילה כדין כל נהנה מן ההקדש. ואפילו חטאת, הואיל ונפסלה ולא היה בה שעת היתר לכהנים, לא יצאה מידי מעילה: חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת. דכשרה היא ויש בה שעת היתר לכהנים, ושוב אין בה מעילה אפילו לזר:

ד. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם חַטָּאת שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּה לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ. עוֹלָה שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְחַטָּאת שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מְעִילָה, תֹּאמַר בָּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים יוֹכִיחוּ, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִים, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסוּר וְהֶתֵּר, תֹּאמַר בָּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר:

 ברטנורה  (ד) ר' אליעזר אומר מועלים בה. דהא עולה היא ומי הוציאה ממעילתה, והלא שעת היתר לכהנים לא היה לה: רבי יהושע אומר אין מועלין בה. דכיון דשינה שמה ומעשיה ומקומה לשם חטאת, נעשית חטאת: ומה חטאת העוף שאין מועלין בה. כששחטה לשמה, שהרי נאכלת לכהנים: שינה את שמה. נפסלה ולא באה לכלל היתר: מועלים בה. דהא ר' יהושע גופיה לא פליג עליה: לדבר שיש בו מעילה. לשם עולה: שחטן בדרום. לשם שלמים. יוכיחו: ששינה שמן ומעשיהן לדבר שאין בו מעילה. שקדשים קלים אין מעילה אלא באימוריהן: ומועלים בהן. מפני שנפסלו בשינוי מקומן ולא הוציאתן זריקתן מידי מעילה: איסור והיתר. קדשים קלים יש באימוריהם משום מעילה ואין בבשר משום מעילה: בדבר שכולו היתר. בחטאת העוף שאין בה צד מעילה. והלכה כרבי יהושע:

ה. מָלַק בַּשְּׂמֹאל אוֹ בַלַּיְלָה, שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מָלַק בְּסַכִּין, מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּה, וְשֶׁנִּסְמֵית עֵינָהּ, וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ, מְטַמָּא בְבֵית הַבְּלִיעָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהָיָה פְסוּלָהּ בַּקּדֶשׁ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. לֹא הָיָה פְסוּלָהּ בַּקּדֶשׁ, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה [וְכָל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ, מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה]:

 ברטנורה  (ה) מלק בשמאל. דמליקתו פסולה. שכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא של ימין: או בלילה. דאין מליקה בלילה, דרחמנא אמר ביום צותו: אינן מטמאין. הואיל ופסולן בקודש ואהני מליקה דידהו שאם עלו לא ירדו: שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אין מטמאין בבית הבליעה. ואף על פי שאסורים באכילה: מלק בסכין. לאו מליקה היא ולאו שחיטה היא, דהא מליקה בצפורן היא בעצמו של כהן: מלק חולין בפנים. דלא שייך מליקה בחולין, אלא בקדשים בפנים. והמולק חולין בכל מקום או קדשים בחוץ, הוי כאילו נוחר או מעקר, ואין אותה מליקה מוציאה מידי נבילה: תורין שלא הגיע זמנן. תורים, גדולים כשרים, קטנים פסולים. בני יונה, קטנים כשרים, גדולים פסולים: ושיבש גפה. דמחוסר אבר פסול אף בעופות. דהא דקיימא לן אין תמות וזכרות בעופות, הני מילי כגון דוקין שבעין שאין מומן ניכר. אבל מחוסר אבר, הקריבהו נא לפחתך: מטמא בבית הבליעה. דלא מהני מליקה דידהו למידי, שאפילו עלו ירדו: כל שאין פסולן בקודש. שנפסלו קודם שבאו לעזרה. וכל שאין פסולן בקודש אמרינן לקמן בפרק המזבח מקדש, דאם עלה ירד. אבל אותן שפסולן בקודש כגון הקדשים הראויין אלא שנפסלו בעבודותיהן, אין מטמאין, דהא אהני להו מליקה, דאם עלו לא ירדו: כל הפסולים. כגון זר ואונן וטבול יום ומחוסר כפורים וכל אותן השנויין בריש פרק ב': ואינן מטמאות בבית הבליעה. שאע''פ שאין מליקתן מתרת קדשים באכילה, מכל מקום מוציאתן מידי נבילה:

ו. מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. נִבְלַת הָעוֹף שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. מַה מָּצִינוּ בִשְׁחִיטָתָהּ שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, וּמְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, אַף מְלִיקָתָהּ שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, תְּטַהֵר אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ:

 ברטנורה  (ו) אינה מטמאה בבית הבליעה. דמליקתה מטהרתה מידי נבילה: רבי יהודה אומר מטמאה בבית הבליעה. דסבירא ליה לרבי יהודה דלא אהנו שחיטה בעוף של חולין ולא מליקה בקדשים בטריפה (בעוף) להוציאה מידי נבילה: אינו דין שתהא שחיטתה כו'. וכיון דילפת ששחיטה מטהרת את הטריפה בעוף בחולין מקל וחומר, ילפינן מליקת קדשים מינה בבנין אב, מה מצינו בשחיטה כו', אף מליקה המכשרת באכילה תטהר טרפתה מטומאתה: ר' יוסי אומר דיה כו'. כיון דלא אשכחן בהדיא דשחיטה מוציאה מידי נבילה בעוף, אלא מקל וחומר מנבלת בהמה אתה בא ללמוד, דיה שתהא כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה ולא מליקתה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלש מחלוקות בדבר, ר' מאיר סבר, אחד שחיטה ואחד מליקה מוציאה בעוף מידי נבילה. ור' יהודה סבר, בין שחיטה בין מליקה לא מהני בטריפה בעוף להוציאה מידי נבילה. ורבי יוסי סבר, שחיטה מהניא, מליקה לא מהניא. והלכה כרבי יוסי:


 

גמרא זבחים דף ס''א ע''ב

תְּנַן הָתָם וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב כְּמִן גַּמָּא. מָאי טַעֲמָא אָמַר רַב יוֹסֵף מִשּׁוּם דְּלָא סְפִיק. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי הָשַׁתָּא מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ (מ''א ד') יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם סְפִיק מִקְדָּשׁ שֵׁנִי דִּכְתִיב בֵּיהּ (עזרא ב') כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא לָא סְפִיק. אָמַר לֵיהּ הָתָם אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן הָכָא אֵין אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן. כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא שִׁתִּין הוֹסִיפוּ. מֵעִיקָּרָא סָבַר מִזְבַּח אֲדָמָה שֶׁהוּא אָטוּם כַּאֲדָמָה וּלְבַסּוֹף סָבַר שֶׁתִיָּה כַּאֲכִילָה וּמָאי מִזְבַּח אֲדָמָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר בַּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנֶנּוּ לֹא עַל גַבֵּי כִּיפִים וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִילוֹת. אָמַר רַב יוֹסֵף לָאו הַיְינוּ דְתַנְיָא (שם ג') וַיָכִינוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנוֹתָיו שֶׁהִגִּיעוּ לְסוֹף מִדּוֹתָיו. וְהָכְתִיב (דה''א כ''ח) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף קְרָא אַשְׁכַּח וְדָרַשׁ (שם כ''ב) וַיֹּאמֶר דָּוִד זֶהוּ בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִזְבֵּחַ לְעוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. כִּי בַּיִת מַה בַּיִת שִׁשִּׁים אַמָּה אַף מִזְבֵּחַ שִׁשִּׁים אַמָּה בִּשְׁלָמָא בֵּית מִנְכְּרָא צוּרָתוֹ אֶלָּא מִזְבֵּחַ מִנָּא יַדְעֵי אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר רָאוּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו. וְרִבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאוּ שֶׁמוּנָח בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר מִכָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ הֵרִיחוּ רֵיחַ קְטוֹרֶת. מִשָׁם הֵרִיחוּ רֵיחַ אֵיבָרִים. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן שְׁלשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה אֶחָד שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם עַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּיִת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר שְׁלשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶן מִן הַגּוֹלָה. אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּיִת. וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית:

 רש''י  תנן התם. במסכת מידות רבי יוסי אומר כו' וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' נמצא יסודו ל''ב על ל''ב ומקום מערכתו כ''ד על כ''ד: גמא. גימל יונית עשויה כמין כף פשוט' שלנו כדפרישית דרום ומערב: הכא. במקדש שני אין אש של שמים מסייעתן כדילפינן בפ''ק דיומא וארצה בו ואכבד מחוסר ה' אלו חמשה דברים שחסר במקדש שני ואש אחד מהן ואמרינן התם מיהוי הוה סיעוי לא מסיוע': שיתין הוסיפו. קרן מערבית דרומית הוסיפו למשכה לדרום ולמערב ששם היו מנסכין נסכין כדאמרינן (התם) במתניתין דלקמן. ובימי שלמה הי' כמין בור כרוי אצל המזבח באותה זוית לירד הנסכים בתוכן ויורדין מן המזבח לרצפה ושותתין שם והם קלטו אותו הבור לתוך המזבח ועשו נקבים כנגדן בראש המזבח לירד הנסכים שם: אטום כאדמה. שלא יהא חלול: שתיה כאכיל'. מה אכילה מתעכלת במזבח אף שתיה תבלע במזבח: רב יוסף אומר לאו היינו דתני' וכו'. רב יוסף חלה ונעקר למודו ופעמים שאמר דבר ונזכר ששנה הפך וחזר בו והכא הכי אמר היכי אמרינן לעיל משום אש של שמים מסייעתן לא הוצרכו ליותר: לאו היינו דתני'. שאנשי כנסת הגדולה הגיעו לסוף מדותיו שלהם נגלה המקום המקודש למזבח מה שלא נגלה לשלמה: והכתיב הכל בכתב. שכל מקומות הקדושות ומידותיהן נכתבו לדוד אלמא במקדש ראשון נמי והאי דלא עשאוהו גדול לאו משום דלא נגלה לשלמה המקום במידותיו: אלא אמר רב יוסף קרא אשכח ודרש. שנאמר לדוד ששים אמה במקום המזבח ושלמה לא הבין לדורשו והם דרשוהו והוסיפו עליו לפי הצורך להם ולששים אמה לא הצרכו דאמרינן לקמן מידת ארכו ורחבו וקומתו אין מעכבין: מה בית ששים אמה. כדכתיב ששים אמה ארכו אף מזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו: בשלמא בית. ידעו אנשי כנסת הגדולה מה קדוש לעזרה ומה קדוש להיכל: שמנכר' צורתו. יסודות החומות: מנא ידעי. מקומו היכא: שלשה נביאים. חגי זכריה ומלאכי: אחד העיד להם על המזבח. שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה: על מקום המזבח. היכן היה: שמקריבין אעפ''י שאין בית. דקדוש' הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא: שתכתב אשורי'. שמתחילה ניתנה להם בכתב עברי כתב ליבונאה כדאמרינן בסנהדרין:

 

זוהר ויצא דף קס''ה ע''א

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר (בראשית ב' ה') זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וְגוֹ' כַּמָּה אִית לָן לְאִסְתַּכָּלָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא וַוי לוֹן לְאִנּוּן אֲטִימֵי לִבָּא וּסְתִימִין עַיְנִין הָא אוֹרַיְתָא קָארֵי קַמַּיְהוּ (משלי ט') לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי, מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח, תָּא חֲזֵי הַאי קְרָא אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין אִיהוּ לְגָו וְאִיהוּ לְבָר, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם אִשְׁתַּמַּע לְהַאי גַּוְנָא וְאִשְׁתַּמַּע לְהַאי גַּוְנָא וְאִשְׁתַּמַּע דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא בְּחִבּוּרָא חָדָא אִנּוּן דִּכְתִיב בְּרָאָם כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (חבקוק ג') שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָהּ וְאִשְׁתַּמַע דְּאָדָם וְחַוָה כַּחֲדָא אִתְבְּרִיאוּ בְּזִוּוּגָא חָד, וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּזִוּוּגָא חָד מִיָּד וַיְּבָרֶךְ אוֹתָם דְּלֵית בִּרְכָתָא שַׁרְיָא אֶלָּא בַּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכָר וְנוּקְבָא, תָּא חֲזֵי כַּד נָפַק יַעֲקֹב לְמֵיהַךְ לְחָרָן בִּלְחוֹדוֹי הַוָּה דְּלָא אִינְסִיב מַה כְּתִיב וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם וְגוֹ' וְלָא אָתִיבוּ לֵיהּ אֶלָּא בְּחֶלְמָא הַשְׁתָּא דְּאִנְסִיב וַהֲוָה אָתֵי בְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין כִבְיָכוֹל מְשַׁרְיָן עִלָּאִין פָּגְעִין בֵּיהּ וְאִתְחַנְּנוּ לֵיהּ דִּכְתִיב וַיִּפְגְּעוּ בּוֹ אִנּוּן אַהֲדְרוּ לְמִפְגַּע בֵּיהּ, בְּקַדְּמִיתָא אִיהוּ וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם הַשְׁתָּא אִנּוּן וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, בְּגִין דִּבְגִנֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְאִנּוּן שִׁבְטִין וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, בְּגִין דִּבְגִנֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְאִנּוּן שִׁבְטִין אִתְשַׁקְּיָן אִנּוּן מִמַּיָּא דְּיַמָּא רַבָּא וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּקַדְּמִיתָא בַּלַּיְלָה בְּחֶלְמָא הַשְׁתָּא בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא וּבִימָמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה וְגוֹ', בַּמֶּה אִשְׁתְּמוֹדָע לוֹן אֶלָּא חָמָא דְּאִנּוּן הֲווּ אִנּוּן דְּחָמָא בְּחֶלְמָא בְּגִנֵּי כָּךְ קָרָא לוֹן מַחֲנָיִם מְשַׁרְיָן דְּאִתְחֲזוּ לְעֵילָא וּמְשַׁרְיָן דְּאִתְחֲזוּ לְתַתָּא אַמַּאי אִתְגְּלִיאוּ לְמִפְגַּע לֵיהּ אֶלָּא שְׁכִינְתָּא אָזְלָא לְגַבֵּיהּ לְנַטָּלָא לְבֵיתֵיהּ וּמְחַכָּא לֵיהּ לְבִנְיָמִן לְנַטָּלָא בֵּיתָא עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב כִּדְקָא יָאוּת וּכְדֵין כְּתִיב וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד:

 תרגום הזוהר  וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָנוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. וַוי לָהֶם, לָאֵלּוּ עֲרֵלֵי לֵב וּסְתוּמֵי עֵינַיִם. הֲרֵי הַתּוֹרָה, קוֹרֵאת לִפְנֵיהֶם, לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי, מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה, חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בָּהּ. בֹּא וּרְאֵה מִקְרָא זֶה זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, יֵשׁ בּוֹ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הוּא נוֹהֵג בִּפְנִימִיּוּת, וְהוּא נוֹהֵג בְּחִיצוֹנִיּוּת. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם נִשְׁמָע לְצַד זֶה וְנִשְׁמָע לְצַד זֶה, וְנִשְׁמָע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה, הֵם בְּחִבּוּר אֶחָד, שֶׁעֲלֵיהֶם כָּתוּב בְּרָאָם, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָהּ. וְנִשְׁמַע מֵהַמִּקְרָא, שֶׁאָדָם וְחַוָּה נִבְרְאוּ וְיָצְאוּ מִזִּוּוּג אֶחָד. כֵּיוָן שֶׁנִּמְצְאוּ בַּזִּוּוּג כְּאֶחָד, מִיָּד וַיְּבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹקִים. כִּי אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנִּמְצָאִים זָכָר וּנְקֵבָה. בֹּא וּרְאֵה, כַּאֲשֶׁר יָצָא יַעֲקֹב לָלֶכֶת לְחָרָן, הָיָה אָז בִּלְבַדּוֹ, שֶׁעוֹד לֹא נָשָׂא אִשָּׁה. מַה כָּתוּב, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וְגוֹ'. וְלֹא עָנוּ לוֹ אֶלָּא בַּחֲלוֹם. וְעַתָּה שֶׁכְּבָר נָשָׂא אִשָּׁה, וּבָא בְּכָל הַשְּׁבָטִים. כִּבְיָכוֹל, מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים פָּגְעוּ בּוֹ, וְהִתְחַנְּנוּ אֵלָיו, שֶׁכָּתוּב, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, שֶׁחָזְרוּ הֵם לִפְגֹּעַ בּוֹ, דְּהַיְנוּ לְהִתְחַנֵּן אֵלָיו. מִתְּחִלָּה הִתְחַנֵּן הוּא, שֶׁכָּתוּב וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם. עַתָּה הִתְחַנְנוּ הֵם. שֶׁכָּתוּב וַיִּפְגְּעוּ בּוֹ. מִשּׁוּם שֶׁבִּשְׁבִיל יַעֲקֹב וְהַשְּׁבָטִים הֵם מוּשָׁקִים מִמֵּימֵי הַיָּם הַגָּדוֹל, וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִתְּחִלָּה, רָאָה אוֹתָם בַּלַּיְלָה וּבַחֲלוֹם שֶׁכָּתוּב וַיַּחֲלוֹם וְגוֹ' וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, וְעַתָּה רָאָה אוֹתָם בִּרְאוֹת הָעַיִן וּבַיּוֹם, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֶה אֱלֹקִים זֶה וְגוֹ'. שׁוֹאֵל, בַּמֶּה הִכִּירָם שֶׁהֵם מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, וּמֵשִׁיב אֶלָּא שֶׁרָאָה שֶׁהֵם הָיוּ אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁרָאָם בַּחֲלוֹם. וּמִשּׁוּם זֶה קָרָא אוֹתָם מַחֲנָיִם, דְּהַיְנוּ עַל שֵׁם הַכָּתוּב, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, שֶׁרָאָם בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁנִּרְאוּ לְמַעְלָה וְנִרְאוּ לְמַטָּה, שֶׁהֵם שְׁנֵי מַחֲנוֹת. שׁוֹאֵל, לָמָּה נִגְלוּ עַתָּה הַמַּלְאָכִים לִפְגֹּעַ בּוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַשְּׁכִינָה הָלְכָה אֶל יַעֲקֹב, לָקַחַת אֶת בֵּיתוֹ, וְהַשְּׁכִינָה הָיְתָה מְחַכָּה לְבִנְיָמִין לָקַחַת אֶת הַבַּיִת עִם יַעֲקֹב כָּרָאוּי, דְּהַיְנוּ בְּכָל שְׁנֵים עָשָׂר הַשְּׁבָטִים. וּלְפִיכָךְ נִגְלוּ אֵלָיו הַמַּלְאָכִים, בְּסוֹד הַפִּיּוּס, לְהַשְׁלִימוֹ לְגַמְרֵי, וְאָז כָּתוּב וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד.

 

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. מַעֲלָה גְדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו וּמִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא וּבָזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ''ח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב: ב. אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְימִין בְּמִי שֶׁמְרַפֶּה עַצְמוֹ עֲלֵּיהֶן וְלֹא בָּאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִין מִתּוֹךְ עִידוּן וּמִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן וּמְצַעֵר גוּפוֹ תָּמִיד וְלֹא יִתֵּן שֵׁינָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה אָמְרוּ חֲכָמִים דֶרֶךְ רֶמֶז (במדבר י''ט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ בְאָהֳלֵי חֲכָמִים וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כ''ד) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צָר כֹּחֶכָה וְעוֹד אָמַר (קהלת ב') אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי חָכְמָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף הִיא עָמְדָה לִי אָמְרוּ חֲכָמִים בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁכָּל הַיָּגֵעַ בְּתוֹרָתוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. וְכָל הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָא מַחְכִּים שֶׁנֶאֱמַר (משלי י''א) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁעַת תַּלְמוּדוֹ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ אֲבָל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ בִּמְהֵרָה הוּא שׁוֹכֵחַ: ג. אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמוֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לוֹמֵד רוֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר לִלְמוֹד בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִילוּ אַחַת מֵהֶן בְּשֵׁינָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בְּהֵן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב') קוּמִי רֹנִּי בַּלַּיְלָה וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשַׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין נִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכְלָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ') כָּל חשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח (במדבר ט''ו) כִּי דְבַר ה' בָּזָה זֶה שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כָּל עִיקָר וְכֵן כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק אוֹ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וּפִירֵשׁ לְהַבְלֵי הָעוֹלָם וְהִנִּיחַ תַּלְמוּדוֹ וּזְנָחוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בּוֹזֶה דְבַר ה'. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעוֹנִי וְכָל הַמְקַיֵּים אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּימָהּ מֵעוֹשֶׁר וְעִנְיַן זֶה מְפוֹרָשׁ בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כ''ח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ וְאוֹמֵר (שם מ') לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וְגוֹ' לְהֵיטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

 

מוסר

מספר סדר היום דף פ''ט ע''ב

יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵל וְיֵּשֵׁב לֶעָפָר וְיִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּכָה אֵיךְ בָּאוּ עַל יָדוֹ מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עַד לְהַכְעִיס בָּהֶם לְבוֹרֵא עוֹלָם יוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינָיו בַּמֶּה יְקַדֵּם פָּנָיו וְאֵיךְ יְבַקֵּשׁ רְפוּאוֹת תְּעָלָה לְמָכָּתוֹ וּלְמַכְאוֹבָיו יִתּוּשׁ אָפֶל וְשָׁפֵל מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הֶפֶךְ רְצוֹן מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִתְפַּלֵּל וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן הוּא וּמַרְבֶּה לְהֵטִיב וְיָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים. וְאִם בִּהְיוֹתוֹ בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְדִמְעָה מְצוּיָה צָם וּמִתְעַנֶה יוֹם אַחַר יוֹם תְּשׁובָתוֹ וַדַאי תַּעֲשֶׂה פֵירוֹת וְיַעֲלֶה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לִפְנֵי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת כְּדִכְתִיב (ירמי' ג') שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם כִּי הוּא חוּץ מִקַּו הַדִּין וְהַשׁוּרָה לַעֲלוֹת רְפוּאָה לְמִי שֶׁעוֹבֵר בְּמֵזִיד וּבְמֶרֶד וּבְמַעַל לְהַכְעִיס אֶל אֲדוֹנָיו וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה עוֹבֵר עַל פֶשַׁע וְקוֹרֵא לוֹ לְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעי' נ''ו) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב וְאַדְרַבָּה הוּא מְצַפֶּה וּמְקַוֶּה אֵימָתַי יָשׁוּב לְהֵטִיב עִמּוֹ כְּדִכְתִיב (שם ל') לָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְגוֹ':

 

תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים: וַאֲמַר לֵהּ לָבָן בְּרַם קָרִיבִי וּבִשְׂרִי אָתְּ וִיתֵיב עִמֵּהּ יְרַח יוֹמִין:


 רש''י   אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו:

(טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲמִדְּאָחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִּי מַגָּן חַוִּי לִי מָה אַגְרָךְ:


 רש''י   הכי אחי אתה. לשון תמה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תבה שהיא לשון עבר הוסיף וי''ו בראשה היא הופכת התבה להבא:

(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל: (יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה: וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן וְרָחֵל הֲוַת שַׁפִּירָא בְרֵיוָא וְיָאֲיָא בְחֶזְוָא:


 רש''י   ועיני לאה רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן: תאר. הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד, קונפ''ס בלע''ז : מראה. הוא זיו קלסתר:

 שלישי (יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: וּרְחֵם יַעֲקֹב יָת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין בְּרָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֶרְתָּא:


 רש''י   אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (לעיל כז מד) וישבת עמו ימים אחדים. ותדע שכן הוא, שהרי כתיב (להלן פסוק כ) ויהיו בעיניו כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שיודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו:

(יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי: וַאֲמַר לָבָן טַב דְּאֶתֵּן יָתַהּ לָךְ מִדְּאֶתֵּן יָתַהּ לִגְבַר אָחֳרָן תִּיב עִמִּי: (כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל שְׁבַע שְׁנִין וַהֲווֹ בְעֵינוֹהִי כְּיוֹמִין זְעִירִין כַּד רְחֵים יָתַהּ: (כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פָלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ:


 רש''י   מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

(כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: וּכְנַשׁ לָבָן יָת כָּל אֲנָשֵׁי אַתְרָא וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא: (כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ: (כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה: וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ: (כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: וַהֲוָה בְצַפְרָא וְהָא הִיא לֵאָה וַאֲמַר לְלָבָן מָה דָּא עֲבַדְתָּ לִּי הֲלָא בְרָחֵל פְּלָחִית עִמָּךְ וּלְמָא שַׁקַּרְתָּ בִּי:


 רש''י   ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים:

(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה: וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא: (כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: אַשְׁלִים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וְנִתֵּן לָךְ אַף יָת דָּא בְּפָלְחָנָא דִּי תִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין:


 רש''י   מלא שבוע זאת. דבוק הוא שהרי נקוד בחטף שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה בתלמוד ירושלמי במועד קטן (א ז) . ואי אפשר לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לנקד בפתח השין. ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב (דברים טז ט) שבעה שבעת תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה שייטיינ''א בלע''ז : ונתנה לך. לשון רבים, כמו (לעיל יא ז) נרדה ונבלה, (שם ג) ונשרפה, אף זה לשון ונתן גם את זאת. [מיד לאחר שבעת ימי המשתה] ותעבוד לאחר נשואיה:

(כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה: וַעֲבַד יַעֲקֹב כֵּן וְאַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וִיהַב לֵהּ יָת רָחֵל בְּרַתֵּהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: (כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה: וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ יָת בִּלְהָה אַמְתֵהּ לַהּ לְאַמְהוּ: (ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: וְעַל אַף לְּוַת רָחֵל וּרְחֵים אַף יָת רָחֵל מִלֵּאָה וּפְלַח עִמֵּהּ עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין:


 רש''י   ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:

(לא) וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא: (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וְעַדִּיאַת לֵּאָה וִילִידַת בָּר וּקְרַת שְׁמֵהּ רְאוּבֵן אֲרֵי אֲמֶרֶת אֲרֵי גְלִי קֳדָם יְיָ עֻלְבּוֹנִי אֲרֵי כְעַן יְרַחֲמִנַנִי בַעֲלִי:


 רש''י   ותקרא שמו ראובן. רבותינו פרשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור:

(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא אֲנָא וִיהַב לִי אַף יָת דֵּין וּקְרַת שְׁמֵהּ שִׁמְעוֹן: (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבַּר לִי בַעֲלִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ תְּלָתָא בְנִין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ לֵוִי:


 רש''י   הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות ששנים עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא, אמרה מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן מרבה באוכלוסין, חוץ מלוי שהארון היה מכלה בהם: קרא שמו לוי. תמהתי שבכלם כתיב ותקרא, וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי:

(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד:


 רש''י   הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

ל (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמֶרֶת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא:


 רש''י   ותקנא רחל באחותה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים: הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת:

(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הָא מִנִּי אַתְּ בַּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעִין דִּי מְנַע מִנִּיךְ וַלְדָא דִּמְעִין:


 רש''י   התחת אלהים אנכי. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני:

(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַאֲמֶרֶת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָתַהּ וּתְלִיד וַאֲנָא אֱרַבֵּי וְאִתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ:


 רש''י   על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה:

(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב: וִיהָבַת לֵהּ יָת בִּלְהָה אַמְתַהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָתַהּ יַעֲקֹב: