היאך זוכים ללמוד תורה בחשק ובהתמדה?

הרב מכתב מאליהו (ח''א עמ') הוכיח שלא האהבה לדבר היא הגורמת להשקיע בדבר, אלא ההשקעה היא המביאה את החשק, דהיינו שהאהבה היא תולדת ההשקעה, ולא שההשקעה תולדת האהבה.

כך שכדי לזכות לאהבת והתורה ולחשוק בה, נצרך להשקיע בה עמל ויגיעה, ולבסוף יאהב את התורה למאד, ולא כמו שחושבים ההמון שמה שאין לאדם חשק ללמוד הוא מפני שאין לו אהבת התורה, שהרי וכי מי נולד עם אהבת תורה מאליו, הלא זהו דבר שצריך לקנותו בעמל? אלא כאמור, להפך הוא הנכון, שילמד האדם תורה מתחילה אף בלא חשק, ובזה שמשקיע כל כוחו על התורה ללמדה בעמל העיון ובעמל ההתמדה, אזי יזכה שתיכנס אהבתה בקרבו.

וראיתי פעם בשם החזו''א, שקל יותר ללמוד 15-16 שעות ביממה מאשר ללמוד 9-10 שעות למקוטעין כפי הסדרים הנהוגים היום בישיבות ובכוללים.

והסיבה כנ''ל, כשאדם משקיע כל כוחו עמלו ויגיעו בתורה נקנית לו אהבתה בטבע, ובאהבתה ישגה תמיד וימשך אליך כברזל הנמשך אחר אבן השואבת, אולם זה הלומד למקוטעין, כיון שלא נכנסה אהבתה בלבו כראוי, כל פעם ילחם עם יצרו מחדש להכריח עצמו ללמוד, ובכל סדר נצרך לו מלחמה מחדש לבא בזמן לסדר לימודו, להתמיד בקצבת השעות המצומצמות שיש לו, ועליו העבודה קשה מבחינה זו יותר מהמתמיד יום וליל על לימודו שלא יחוש בקושי אלא בעונג.

והוא ענין כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, ולאו דוקא עניות ועשירות של ממון, אלא כל ענין הרחבת הדעת בכלל, דהלומד תורה מתוך עמל וקושי, ומשעבד עצמו כשור לעול וכחמור למשא, להתמיד בתורה, לבוא לסדרים בזמנם, וללמוד גם בין הסדרים, ובפרט בשבתות וימי ששי מנצל הוא את זמנו ללימוד, קובע חברותות לאלץ עצמו להשתעבד לתורה, אזי בכך בסופו של דבר קונה הוא את חביבות התורה, ומתענג עליה, ונהיה הוא הרודף אחריה, ומה שקודם חש שהתורה רודפתו ותובעתו ללומדה, חש הוא מעתה שהוא הרודף אחר תשוקתו שהיא התורה.

כי באמת בתורה טמון אור מתוק ונערב למאד מאד, והוא מה שאמרו חז''ל, אור הגנוז לצדיקים גנזו הקב''ה בתורה והטמינו שם, והעמל בתורה זוכה שמתגלה בנשמתו אור זה הנערב, ודבק הוא בתורה בטבעו.

וכאמור ככל שיעמול וישקיע בתורה כך יתאהב בה, כי האהבה היא תולדת ההשקעה, וככל שישקיע יותר כן תגדל ותרבה בקרבו האהבה לתורה ביותר.

והרי מי לא מבין ורואה בחוש את עמלי התורה שזכו לאור נערב זה היאך לימודם הוא מתוך חשק ואהבה, ואין כאן כפיה כלל שנצרכים לכפות עצמן, אדרבא, העונש הגדול ביותר עבורם הוא באם ח''ו מזדמן להם ביטול תורה ואפילו לשעה אחת, וכבר מצטערים המה צער גדול למאד. ''ונפש עמל עמלה לו'', לזכות לבסוף אף לחדש בתורה חידושים אמיתיים, ובכך זוכה הוא שאין מבדיל בין יום ללילה, ולילה כיום יאיר לו ללמוד ולחדש, לצלול במים אדירים של התורה ולשוט בה לאורכה ולרוחבה מבלי הרגשת עייפות רעב וצמא, ואשרי לו ואשרי חלקו של זה שזכה לזה, שהרי הרויח ב' עולמות, עוה''ז מְאֻשָּׁר ושמח, ועוה''ב המתוקן לצדיקים עמלי תורה.

 

 מהספר נפשי בשאלתי להרב יעקב ישראל לוגאסי