3 שניות יותר לכבוד ה' יתברך זה לא קשה כל כך.

ברכות הנהנין קצת יותר

 בנחת ובכוונה

לזכות לקדושה

האדם מורכב מגוף ונשמה, הגוף מושך לכיוון התאוות והחומריות, ואילו הנשמה מושכת אחר תורה ומצוות, והבחירה ביד האדם - האם להימשך אחר תאוות הגוף או אחר רצון הנשמה. אם האדם יעסוק בתורה ובמצוות ויפרוש מענייני העולם הזה, יזכה לקדושה.

כוחו של חיוך

רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל דָּרְשׁוּ עַל הַפָּסוּק (בראשית מט, יב) "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" - טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב (כתובות קיא:), לֵאמֹר - הַחִיּוּךְ הַמְעוֹדֵד, כֹּחוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מִסַּעַד חָמְרִי.
חִיּוּךְ לְבָבִי וּמִלָּה טוֹבָה הֵם הַנִּדְרָשִׁים מֵאִתָּנוּ בְּכָל עֵת. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי אָדָם נָתוּן לְמַצְּבֵי רוּחַ, וְגַם יֵשׁ לִפְעָמִים סִבּוֹת מֻצְדָּקוֹת לָעִצָּבוֹן, אִם גַּשְׁמִיּוֹת וְאִם רוּחָנִיּוֹת, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְצַוּוֹת לָאָדָם: אַף פַּעַם אַל יִהְיֶה עֶצֶב בְּבֵיתְךָ! הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁבְּכָל מַצָּב אָנוּ צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לְמַלֵּא חוֹבָתֵנוּ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין בַּעַל לְאִשְׁתּוֹ.
בר לבב- אהבת ישראל

חז''ל אומרים שלעתיד לבוא שואלים לאדם המלכת לקונך שחרית וערבית? המלכת את חבירך בנחת רוח?? המלכת כפשוטו וכמשמעו לכבדו כאילו היה מלך. ולא כמלך בשר ודם אלא כביכול כמלך מלכי המלכים הקב''ה. כי שניהם הוא אחד ואי אפשר לקיים זה בלא זה. כאשר יחסר האדם מצוות המלכת חבירו, חסר לו גם כן במצוות המלכת קונו ברוך הוא.

 ומרגלא בפה קודשו של המשגיח רבי יחזקאל לווינשטין זצ''ל: אוי להם לאותם אנשים שמתיחסים לזולת כאילו היו חתיכת עץ בעלמא וכחפץ נטול ערך. מפני שבאותה מידה ויחס שמחוייב להמליך עליו את הקב''ה ולקבל עליו עול עבדות, כן ביחס לחבירו. לא רק שלא יזלזל ויפגע בכבודו, אלא חייב להמליכו עליו ולחוש את עצמו נכנע לפניו כעבד לפני המלך, עכ''ל ודבריו קילורין לעיניים.

במעלת העוסק בתלמוד תורה

חמש מעלות הן לעוסק בתורה, ובכולן יש לו שכר בעולם הזה ולעולם הבא.

ואע"פ שאין אדם יכול להשיג ולדעת גורל הטובה הבאה לתלמידי חכמים העוסקין בתורה, אפילו הכי אלו החמש מעלות הן נראין מיד ומבוארים וידועים לכל אדם. להמשך

במעלת התפילה והעוסק בתורה

הרוצה שתפלתו תתקבל יקפיד להתפלל בבית הכנסת, וישתדל לעסוק בתורה, שכל הפותח פיו בתורה ובתפלה נעשים לו כל חפציו, וכן כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, ומאריכין ימיו ושנותיו להמשך

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: גְּמֹר בְּכָל לְבָבְךָ וְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת דְּרָכַי וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתּוֹתַי יוֹם יוֹם. נְצֹר תּוֹרָתִי בְּלִבֶּךָ, נֶגֶד עֵינֶיךָ תְּהֵא יִרְאָתִי, שְׁמֹר פִּיךָ מִכָּל חֵטְא וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל שָׁעָה.  מסכת ברכות יז

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד  תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (ביצה ט"ז)

אין לשער את גודל קורת רוח של הצדיק כשלומדים את תורתו. כל היכל הצדיק מאיר משמחה, וברכתו מגינה על הלומד, על בניו ועל בני בניו. אגרות קודש הריי"צ

עַץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר

וְלָמָּה הִקְדִּימוּ אֶת זְבֻלוּן בַּבְּרָכוֹת? אָבִיו הִקְדִימוֹ, מֹשֵׁה הִקְדִּימוֹ. אֶלָּא זְבֻלוּן זָכָה עַל שֶׁהוֹצִיא פַּת מִפִּיו, וְנָתַן לְפִיו שֶׁל יִשָּׂשכָר, מִשּׁוּם כָּךְ הִקְדִּימוֹ בַּבְּרָכוֹת. מִכָּאן לָמַדְנוּ, הַתּוֹמֵךְ בְּבַעַל תּוֹרָה, מְקַבֵּל בְּרָכוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזּוֹכֶה לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת, מַה שֶּׁאֵין זוֹכֶה אָדָם אַחֵר. זוֹכֶה לְעֹשֶׁר, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ בְּזֶה הָעוֹלָם, וְזוֹכֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא וְכוּ'. להמשך

"לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים. לא היו הולכים ברחוב בלי לומר דברי תורה"

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

לברך אשר יצר בכוונה     

יָדוּעַ דִּבְרֵי הָרַב הַמְחַבֵּר סֵפֶר "סֵדֶר הַיּוֹם" רַבֵּנוּ מֹשֶׁה בֶּן מָכִיר, שֶׁזֶּה הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר בְּכַוָּנָה כָּרָאוּי, לֹא יִצְטָרֵךְ לֹא לְרוֹפְאִים וְלֹא לִרְפוּאוֹת. וְלָכֵן בִּפְרָט זֶה הַסּוֹבֵל כְּבָר בְּנַפְשׁוֹ, יִזָּהֵר מְאֹד בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר לְאָמְרָהּ בְּכַוָּנָה כָּרָאוּי. חי באמונה

קביעת עיתים לתורה

איתא בגמרא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון   להמשך

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר  תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.  איגרת הרמב"ן

תיקון חצות

יסוד האמונה הוא כבוד שמים, מלכות שמים, קידוש ש"ש בעולם, וכאשר יושב על הקרקע בתיקון חצות, ומתבודד על סדר יומו עם חשבון נפש נוקב, ובוכה ומצטער על ביהמ"ק, ועל כבוד שמים באמת, ולא מבקש כלום, אלא רק ביהמ"ק, קיבוץ גלויות, כבוד שמים ומלכות בית דוד, בודאי זה עושה רעש בשמים, ובודאי זה קשור לאמונה, וזה נקרא לדרוש את ציון (עיין סוכה מא.),

והלוואי שתמיד נכוון במצוות, להקמת שכינתא מעפרא ולעילוי שכינת עוזנו.

(הרב חיים רבי שליט"א)

תן תודה לקב"ה

וְעוֹד יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ כְּשֶׁמֵּבִיא עָלָיו יִסּוּרִין, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁמַּעֲנִישׁוֹ מְעַט עַל חִיּוּב גָּדוֹל, בְּרַחֲמוֹ עָלָיו, וּבָזֶה עוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא (כה, קסה): אָדָם נִכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה לַשָּׁמַיִם, מֵת שׁוֹרוֹ, אָבְדָה תַּרְנְגָלְתּוֹ, נִשְׁבְּרָה צְלוֹחִיתוֹ, נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ - מִקְּצַת הַנֶּפֶשׁ כְּכָל הַנֶּפֶשׁ.
 

רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: ''נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ'' וגו' (תהלים סה, ו), נוֹרָאוֹת שֶׁאַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ לֶעָתִיד לָבֹא - בִּשְׁבִיל הַיִּסּוּרִין שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

כיבוד הורים

הרוצה לכבד את אביו ואת אמו לפי האמת, יעסוק בתורה ובמעשים טובים, וינהג בישרות, שזהו הכבוד הגדול לאבות, שאומרים הבריות, אשרי לאב ואם שגידלו בן כזה. אבל אם אין הבן הולך בדרך הישר, הרי אבותיו ישאו חרפה עליו, והוא מבייש אותם בבושה שאין גדולה הימנה. ויזהר מלהתקוטט עם בני אדם, כדי שלא יבזו את הוריו.

קיצור שו"ע ילקוט יוסף

''מכל המתנות הטובות שתורת ישראל העניקה למחזיקים בה, אין מתנה טובה המנחילה את אושר החיים בשפע רב כל כך, כמצוה הקדומה ביותר, היא מצות השבת.
טלו מיהודי את השבת, ואתם נוטלים ממנו את הפנינה היקרה לו ביותר, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא את מקומה. כל מיני שמחה וגיל שתמציאו לו, לא ימצא בהם קורת רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלוות השקט של יום השבת''. להמשך

  לשמור על כבודו של הרב ות"ח    אמרו חז''ל: ''לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים''. וכל תלמיד חכם בדורו הינו באותו ערך של תלמיד חכם בדורות קודמים, ואוי לנו אם נחשדם בנגיעות ובפניות ונביט בהם כאל אחד האדם, שהרי אם ראשונים כמלאכים וכו'.להמשך

חינוך לדורות - חינוך במעשים טובים

ומי שרוצה לזכות את בניו לכתרה של תורה, צריך להשתדל עליהם מן הבטן ומן ההריון שיקדשו עצמם בשעת תשמיש ויחשבו בגדולי הדורות, ולבם למו א''ב שבשמים יצעק שיתן להם זרע קדש, זרע אנשים שלמים במדות ובדעות, והמה חכמים מחכמים. ויתפלל ..להמשך

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר  תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.  איגרת הרמב"ן

המשתתף בשיעור תורה

כל המשתתף בשיעור תורה, ושומע דרשה מפי החכם במוסר ובאגדה, ועונה "אמן יהא שמיה רבה" על הקדיש שלאחר הדרשה, מוחלים לו על כל עונותיו, ומבטלים מעליו גזירות קשות ורעות .  להמשך

לחבר את היום והלילה

בתלמוד תורה

כתב רבינו יוסף חיים זצוק"ל ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל שיש לחבר את היום והלילה בתלמוד תורה . ועל כן יש לאדם להיות ער לפני עלות השחר, ויעסוק בתורה לפחות חצי שעה קודם עלות השחר. וזה שכתוב אעירה שחר אני מעורר השחר. וחבור זה של לילה ויום יזהר בו גם בערב בסוף היום עם הלילה בעסק התורה. בן איש חי שנה א' פרשת וישלח

עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב:
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה:(משלי)

 רש''י   איש עצל .- שאינו חוזר על גרסת תלמודו :
 וגדר אבניו נהרסה .- כך מי שאינו חוזר על תלמודו מתחלה משכח ראשי פרקים וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור והוא מחריב את העולם :

רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך (אבות ד)

ואם עסקת בתורה - הוא עצמו ישלם שכרך ולא על ידי שליח. ובזה יתירה מדה טובה על מדת פורענות:

 (ר' עובדיה מברטנורא)

חוק לישראל

מנהג ישראל להגות בספר חוק לישראל מדי יום ביומו לאחר תפילת שחרית. אשר יסד אותו רבי יצחק לוריא אשכנזי האר"י הקדוש לפי פרשת השבוע, כאשר בקריאה זו זוכה האדם ללמוד תנ"ך, משנה, גמרא, זוהר הלכות ומוסר.

 ואמרו רבותינו ז"ל שהלימוד בסדר הזה מביא תועלת עצומה לנפשו של האדם.

ב"ה שזכינו להביא ספר זה באופן מקוון ברשת לתועלת הכלל.

אז למה לחכות ? לחץ כאן

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום  ואפילו {במדבר לב-ג} עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו . ברכות ח'

במוצאי שבת עולה הנשמה היתרה למעלה, ושואל לה הקב"ה מה מאכל שמו לפניך ומה חידוש שמעת ומוקים לה במתיבתא דרקיעא.       כף החיים סימן ש'

ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת''ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר {ישעיה מט-ג} ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת''ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר {יחזקאל לו-כ} באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. (יומא פו)

לחבר את היום והלילה בתלמוד תורה

הביא רבינו יוסף חיים זצוק"ל ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל שיש לחבר את היום והלילה בתלמוד תורה . ועל כן יש לאדם להיות ער לפני עלות השחר, ויעסוק בתורה לפחות חצי שעה קודם עלות השחר. וזה שכתוב אעירה שחר אני מעורר השחר. וחבור זה של לילה ויום יזהר בו גם בערב בסוף היום עם הלילה בעסק התורה. בן איש חי שנה א' פרשת וישלח

 תלמוד תורה בשבת

העונג בשבת הוא להביאנו לשמחה שתביאנו להתרוממות הנפש לידבק בה', אם כן עונג הגוף בשבת הוא כאמצעי למטרה - התרוממות הנפש ודביקותה בבורא. אם כן אם השבת מקור הברכה לעניני החומר בכל עסקינו בשבוע בגלל היותנו מכבדים את האמצעי למטרה שהוא עונג הגוף בשבת, על אחת כמה וכמה שנבורך ממקור הברכה - שבת - על המטרה שהיא התרוממות הנפש בכל השבוע להתברך בהצלחה בתורה ודביקות בה',

 ולכך ככל שירבה בשבת בתורה ודביקות כן יזכה לכל השבוע להצלחה מרובה בעבודתו הרוחנית.  להמשך

ובלכתך בדרך

כשאתה הולך לאיזה מקום או נוסע ברכב אפילו כשאתה מחכה בתחנה לאוטובוס שיגיע, אל תתבטל .
קח איתך איזה ספר או שנן לעצמך איזה פרק תהילים או מאמר תורני .
היום ב"ה אפשר גם לקנות mp3 ולהכניס בו אלפי שיעורי תורה .
או באמצעות הטלפון הסלולרי
אז לא חבל לך על הזמן ?  להמשך

שש מצוות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה ואין קץ למתן שכר המצוות

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד  תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (ביצה ט"ז)

שיעורי תורה וספרי קודש

 ילקוט יוסף

חוק לישראל השלם

בן איש חי

עדכוני כשרות

הלכה יומית

נוסח הפרשת תו"מ

ברכת המזון

אורחות צדיקים

תלמוד בבלי

אורחות חיים לרא"ש

קול הלשון 

כינור דוד

דיני טהרה

תורת אמת

מטעמים לשולחן שבת

חוק לישראל מקוצר

שמחה של מצווה

ישים כל האדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד (תהילים קיט קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב".

וכל העושה המצוות בשמחה – יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים בתורה, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. 

ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו, ושולח רוח הקודש בקרבו, ולבו שמח ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה לו רזים וחידושים של מעלה, לפי שהיה ירא השם ברוך הוא וישר, ונכנס הטעם בקרבו. וזהו שאמר שלמה (שיר השירים ה ו): "נפשי יצאה בדברו"; "ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים" (משלי כג טז).

וכן אמר דוד (תהלים קג א): "ברכי נפשי" – לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת עניין סודה – היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו. וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו, וזוכרת אותו בלילה על יצועו – אז השם ברוך הוא שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, כעניין שנאמר (ישעיהו סא י): "שוש אשיש ביי, תגל נפשי באלהי". ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה. אורחות צדיקים שער השמחה

כבוד אב ואם בשמחה

כל מה שמכבד הבן את הוריו, העיקר הוא שיעשה בשמחה ובמאור פנים. אבל אם חס ושלום מראה להם פנים זועפות, אף אם יאכילם בכל יום מאכלים משובחים כתרנגולים מפוטמים, ברבורים ושלו ודגים, לא רק שאינו מקיים מצוה, אלא ענוש ייענש על זה, חס ושלום.

ישתדל הבן לעשות כמיטב יכולתו, ליישב את דעתם של הוריו, שיהיו שמחים, שלווים, שקטים ושאננים. וישמח את לבבם ויעשה את רצונם, וככל היוצא מפיהם יעשה. ומידה כנגד מידה לא בטלה, שאף הוא יזכה לבנים הגונים שישמחוהו בחכמתם ובתורתם. וטוב שיחפש לעשות להם דברים שינעימו ויערבו להם. וכל בן יעשה כפי שמכיר את הוריו ואת רגשותיהם, ותן לחכם ויחכם עוד.

למשל: אם יודע שהוריו אוהבים לאכול מאכל מסוים, ויש ביכולתו להכין להם את אותו מאכל, ישתדל מידי פעם להכין להם, ותבוא עליו ברכה. וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה עב אות ב) על הפסוק: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. להודיעך עד היכן הייתה כבודה של אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאם אל אמו". וכתב בספר שבט מוסר: אין ספק שכוונתו היתה, לעשות לה נחת וקורת רוח, ובזה הראה לה את גודל אהבתו אליה, וזריזותו בקיום המצווה.  כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה
 

מעלת קריאה בספר תהילים

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תהלים א) שהתפלל דוד המלך עליו השלום שיהא לו שכר עליהם כעוסק בנגעים ואוהלות, ומאחר שהתפלל דוד המלך שיהא חשוב כעוסק בנגעים ואוהלות, נראה דמועיל למודם לתקון הברית, כמו שכתבו גורי האר''י שלימוד סדר טהרות לתקון פגם הברית. הנה כי כן, לא יגרע מצדיק ללמד כל ספר התהילים בכל שבוע מדי שבת בשבתו. ואף שכתבו הפוסקים שמי שיכול ללמוד הלכות ופלפולים ועוסק בתהילים, חשוב בטול תורה לגבי דידה, מכל מקום ללמוד אותם פעם אחת בשבוע לא נאמר זה, ועת לכל חפץ. ומה גם אם קורים אותם ברבים שיתעלו, המה יעלו לרצון יותר מהעוסק בנגעים ואוהלות ביחיד.

וכתבו שהרגיל בספר תהילים דוחה כל מיני פורענות ופגעים רעים, מעליו ומעל בני ביתו ומעל משפחתו ומעל כל בני דורו, ומגלגל עליהם כל מיני שפע ברכות וטובות והצלחות, ולא יש דבר להגן מפני המזיקים כאמירת קדיש על תהילים. והרוצה לדבק בו יתברך ובשבחיו, ידבק ללמד בספר תהילים. ויש קבלה מאנשי שם הקדושים שמי שיש לו איזה דחק השעה או צער, או שהוא מהלך בדרך או עובר בים או בנהרות, יקרא כל התהילים בכל יום בלי הפסק בכוונה והכנעה, ויראה נפלאות, וזה בדוק ומנוסה: להמשך

לְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת

צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, לִשְׁמֹעַ הַקַּדִּישׁ וְלַעֲנֹת אַחֲרָיו בְּכַוָּנָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּאָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן הֵיטֵב, שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ וְכַוָּנָתוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, וְיֵשׁ לַעֲנֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, שֶׁבְּקוֹל זֶה שׁוֹבֵר כָּל הַמְקַטְרְגִים, וּמְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם וְיִגְרֹם לָהֶם חֵטְא. (קיצור שולחן ערוך טו)

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה 'אמן, יהא שמיה רבא מברך' בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה". (שבת קיט ע"ב, תקוני הזוהר ד ע"ב) "ובכל כוחו", היינו שיכוון בו היטב, ויענה בקול רם, ועל ידי זה תתעורר כוונתו. ומכל מקום לא יגביה קולו יותר מהשליח ציבור, אך אם כוונתו לעורר את הציבור לענות, רשאי להגביה קולו. (ב"י ושו"ע סי' נו ס"א, קכד ומשנ"ב ס"ק מז. ד שעד)
 

וכתוב בזוהר הקדוש (תרומה קכט ע"ב): וצריכים לענות 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כוחנו ולשבר כוח יצרנו הרע, כי בכוח הקדיש לשבור כוחות הסטרא אחרא המפסיקות כחומות ברזל בינינו לאבינו שבשמים, ובזה יתעלה הקב"ה בכבודו, וזוכר את בניו שהם בגלות, וזוכר את שמו המחולל בגויים. ע"כ. וכתב הבית יוסף (סימן נו): ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוון בקדיש, וכמה יש להשתדל לענות אותו.
 

וכתב בספר שומר אמונים: "כיון שעל ידי עניית הקדיש בכוונה ובקול רם, גורמים לבטל גזירות קשות ורעות וניצולים אנשים ממיתה, אם כן דמם ודם זרעם תלויים בך שאתה עונה בכוונה ובקול רם, כי הצלת אותם וגרמת להחיותם, ויש לך חלק בכל המצוות שהם עושים בתמידות עד סוף כל הדורות."
 

כתב החפץ חיים: "ומן התימה על האנשים שמחפשים סגולות, ומוציאים מכספם כמה וכמה מאות ואלפים כל אחד לפי עושרו, ומעותיהם לטמיון יורדים על סגולות חיצוניות שלא יועילו ולא יצליחו, ולריק מְכַלִים כוחותיהם, הלוא יותר טוב שיעשו הסגולות שנמצאו בחז"ל". והנה לפנינו סגולה נפלאה בהישג יד כמה וכמה פעמים ביום, ובזכות זה קורעים לו גזר הדין של שבעים שנה, שאפילו אם נפסקו עליו לרעה חס ושלום, נהפך הכול לטובה. וכן כתב בספר שבט מוסר: "אין לנו כמו הסגולה החשובה והמזדמנת ביותר, כעניית ' אמן יהא שמיה רבא' המסוגלת לאין שיעור. וביותר ניתן לתמוה על האנשים שמחפשים סגולות, קמעות, סיגופים ותעניות לכפרת עוונותיהם, ומוציאים עליהם כמה וכמה אלפים, הלוא יותר טוב שיחזיקו בקביעות במצות עניית 'אמן יהא שמיה רבא' הבאה לידם בקלות, ומסוגלת לכל הישועות לפרט ולכלל".  סדר היום בהלכה ובאגדה
 

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך

הקב''ה ישתבח שמו ברא את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא את האדם, וכיוון שהקב''ה הוא מלך הכבוד ציוונו לחלוק כבוד לבריותיו.
 

הגמרא בברכות (דף כח עב) תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא, אמר להם היזהרו בכבוד חבריכם: ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.
 

מובא בתנא דבי אליהו רבא (פרק כח) כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה, ותהיו יראים זה מזה ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תביאו פסול לעולם.
 

כתוב במכילתא (סוף פרשת יתרו) על הפסוק ''ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו'' (שמות כ) והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאין בהם דעת, לא לרעה ולא לטובה, אמר הקב''ה לא תנהג בהם מנהג ביזיון-חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון.
בימי ספירת העומר הקדושים זה הזמן ל:תיקון המידות

 ברכות הנהנין בכוונה

 3 שניות יותר לכבוד ה'

שיש ליזהר הרבה בשעת אמירת הברכות לכוין פירוש התיבות, ושלא יחסר מהן שום תיבה או אות, כי ענוש יענש, ובפרט כשמזכיר שם ה' בפיו, שיירא מאד ויזדעזעו איבריו מפחד ה' והדר גאונו, אשר האדם ילוד אשה ומזכיר את השם הקדוש הגדול הגבור והנורא, אשר מלאכים קדושים ונוראים פוחדים ורועשים ומתרגשים בהזכירם אותו. לחץ להמשך

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

אין למעלה משכרו של העוסק בתורה, שמצות תלמוד תורה כנגד המצוות כולן. וכשלומד בשבת, שכרו פי כמה וכמה, ושעה אחת של לימוד תורה בשבת, שווה למאה שבעים מיליון שעות של לימוד בימי החול. [כן כתב בספר שיבת ציון (ח''ב רלג) על פי רבי חיים ויטאל בספרו עץ חיים והרש''ש בנהר שלום, על פי תיקוני הזוהר. ומה שכתב הבן איש חי (שנה ב בהקדמה לפרשת שמות) ששעה אחת בשבת שווה כאלף שעות של חול, אמר רבי סלמאן מוצפי זצ''ל שהוא לאו דוקא אלא עוד יותר מכך, וכמו שאומרים ''חמץ אפילו באלף לא בטל'', ובאמת שגם ביותר מאלף, אינו בטל].
 

מכאן נבין, כמה אנו לוקים בחסר בהבנת גודל ערכה ומעלתה של השבת, עד שאין לנו מושג בערך זמנה! והיאך יאבד אדם את זמנו בשבת בפטפוטים ודברים בטלים?! על כן, ישתדל לנצל את זמנו ללמוד כפי הבנתו, גמרא, הלכה, מדרש, פרשת השבוע, תהלים ועוד. ואשרי המכנס לבני ביתו ולומד עימהם בדבר השווה לכולם. להמשך

לחיות על קידוש ה'

בפרשת אמור נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה, וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם". יהודי מצווה לקדש את ה' ית', ישנם שני סוגים של קידוש ה': האחד - למות על קידוש ה', והשני - לחיות על קידוש ה'. כאשר יהודי עושה רצון ה' יתברך, ומקיים תורה ומצוות, הרי הוא עושה קידוש ה'.
 

הרמב"ם כתב: "קדושים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדושים", הם ציוויים לקיים כל התורה. כאילו יאמר הְיֵה קדוש בהיותך עושה כל מה שצוויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא: "קדושים תהיו" - פרושים תהיו", רוצה לומר, היבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא אמרו: "ואנשי קֹדש תהיון לי" - איסי בן יהודה אומר: "כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה", רוצה לומר, כי זה הציווי (קדושים תהיו) אינו ציווי עומד בעצמו, אלא הוא נמשך אחר מצווה שנצטוו בה ומקיים הציווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו", או אילו אמר "עשו מצוותי".
 

לפי דברי הרמב"ם עם ישראל מתקדשים בכך שמקיימים תורה ומצוות, דבר זה גם רמוז בנוסח הברכות שעל המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", שע"י קיום המצוות אנו מקיימים ציווי "קדושים תהיו". אולם, כל זה נעשה כאשר עושים את המצוות לשם שמים, בכוונה הראויה, עם הדקדוקים בהלכה, רק אז מתעלה ומתקדש האדם.  באר יעקב על התורה
 

עבדו את ה' בשמחה

השני הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר (שם סח, ד) וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת ל, ב; פסחים קיז, א) אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה,

אמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתנד) אמר רבי איבו כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שיר השירים א, ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמט, ב) ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם.  להמשך

מידת הרצון

ומי שיש בו מידת הרצון – הוא מסתפק בכל ענייניו כפי מה שיגזור עליו הבורא יתעלה, ולא יהרהר אחריו. ובעל המידה הזאת אינו מצפה אל הגדולה ואל הכבוד, אך רצונו ודעתו לסבול. ולא יתרעם על ענייניו, ולא יקצוף על השם יתעלה לומר: למה עשה השם יתברך כך וכך? ומן המידה הזאת: השמח בחלקו. וכבר ידעת מעלת המידה וגדולתה.
 

וכשאדם הצדיק רוצה בבני אדם, ובני אדם רוצים בו – גם המקום רוצה בו. וגם שונאיו משלימים אתו, כדכתיב (משלי טז ז): "ברצות יי דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". וכמו שידעת מרצות אבימלך באברהם, ומשהשלימו אתו (בראשית רבה נד א). ונאמר (משלי טז טו): "באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש". ראה מה הגיע למרדכי כשרצה בו אחשורוש, ומה הגיע ליוסף כשרצה בו פרעה. אם מגיע גדולה כזאת למי שרוצים בו בני אדם, כל שכן וכל שכן מי שרוצה בו הקדוש ברוך הוא – כמה מעלתו גדולה. לכן יטריח אדם עצמו לעשות המצוות, ואז ירצה בו השם יתברך. ואמר החכם: כל מי שיש בו זאת המידה – יעשיר. ומן מידת הרצון באה המחילה והסליחה, שהוא מתרצה למי שפשע בו ומעביר על מידותיו, כי המעביר על מידותיו – תפילתו נשמעת.
 

אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות

שׁוֹאֵל רַבִּי דָּוִד מְאַמְשִׁינוֹב, אֶל מִי דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה מְכֻוָּנִים, הַאִם אֶל הָרַב אוֹ אֶל בָּעַל הַמְּלָאכָה, הֲלֹא הָרַב אֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, וְאִם יַעֲסֹק בָּהּ מִי יִלְמַד תּוֹרָה וְיָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאִם כֵּן מַדּוּעַ אָמְרוּ לוֹ לֶאֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה? כְּמוֹ כֵּן, בָּעַל הַמְּלָאכָה אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת רַב, וְאִם כֵּן לְשֵׁם מַה הִזְהִירוּ אוֹתוֹ שֶׁיִּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת.
 

וְאֶפְשָׁר לְיַישַׁב, שֶּׁהַתַּנָּא בָּא לְלַמֵּד אֶת הָאָדָם הַבַּטְלָן שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְגַם אֵינוֹ חָפֵץ לַעֲבוֹד בְּכָל עֲבוֹדָה שֶׁמַּצִּיעִים לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה לְפִי כְּבוֹדוֹ וּלְפִי רוּחוֹ, אֲבָל עֲבוֹדָה בְּזוּיָה אֵינוֹ מוּכָן לַעֲבוֹד, וְלָכֵן יוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם בְּבֵיתוֹ, וּמְבַלֶּה אֶת זְמַנּוֹ בְּכָל מִינֵי דִּבְרֵי בַּטָּלָה.
 

וְעַל זֶה בָּא הַתַּנָּא וְאוֹמֵר: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וְאַל תֹּאהַב אֶת הַבַּטָּלָה, וְגַם אִם הַמְּלָאכָה שֶׁהִצִּיעוּ לְךָ הִיא לֹא לְפִי כְּבוֹדְךָ, תִשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, כְּלוֹמַר אַל תִּהְיֶה רַבְרְבָן וְתִתְנַשֵּׂא לְקַבֵּל עֲבוֹדָה עִם מִשְׂרָה מְכֻבֶּדֶת, אֶלָּא תִשְׂנָא אֶת הַרַבְרֶבַנוּת, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מְלָאכָה מְכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָּטֵל.

 אבות ישראל על פרקי אבות
 

להתפלל על כל דבר ולו הזעיר ביותר

וְכָתַב בְּיַעֲרוֹת דְּבַשׁ (דְּרָשָׁה א' דַּף י"ג) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּבִרְכַּת "שְׁמַע קוֹלֵנוּ" בּוֹ יָשִׂים כָּל מְגַמּוֹתָיו לַה' לְהִתְפַּלֵּל לוֹ עַל כָּל צְרָכָיו אֲפִלּוּ דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל לֹא יִבָּצֵר דְּבַר מָה שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל בּוֹ לַה', אִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוךְ לְעַצְמוֹ אוֹ לְבָנָיו אוֹ לִבְנוֹתָיו - יִתְפַּלֵּל לַה'. לִסְחוֹרָה - יִתְפַּלֵּל שֶׁיַּצְלִיחוֹ וְיוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, אֵין דְּבַר מָה שֶׁרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל לַה' לְהַצְלִיחוֹ וּלְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַנָּכוֹן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יֵשׁ לוֹ חַס וְשָׁלוֹם אֵיזֶה צָרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל. וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה שִׂמְחָה שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יֶחְטָא בַּשִּׂמְחָה וְלֹא יִקְרֵהוּ עָווֹן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חַס וְשָׁלוֹם שִׂמְחָה שֶׁאַחֲרֶיהָ תּוּגָה, וְעַל כָּל עִנְיָן מַה שֶּׁעוֹסֵק יִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹנוֹ, וְאַף כִּי לְשׁוֹנוֹ לָשׁוֹן עִלֶּגֶת וּמְגַמְגמֶת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן עִבְרִי כָּרָאוּי - הוּא חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן רְחָבָה שָׂפָה בְּרוּרָה וּנְעִימָה צֶחָה.

 וְעַל יְדֵי תְּפִלָּה זוֹ יִשְׁמַע ה' לְקוֹלֵנוּ, וְיֵצֵא לָנוּ תּוֹעֶלֶת כִּי תְּפִלָּה כָּזוֹ וַדַּאי בְּכַוָּנָה וְלֹא יִהְיֶה פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבֵּר - וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ, כִּי תְּפִלָּה עַצְמִית עַל צְרָכָיו הָאִישִׁיִּים אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּהֶרְגֵּל וּבְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, כִּי אִם מִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם דָּבָר חָדָשׁ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ בְּאוֹתוֹ זְמַן וְעֵת וְגַם מְסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו אִם כֵּן לְזוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה וַדַּאי וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בְּלִי כַּוָּנָה מְיֻחֶדֶת וְאִם כֵּן יָצָא - יוֹצֵא יְדֵי תְּפִלָּה גְּמוּרָה כִּי זֶה הָעִקָּר הַתְּפִלָּה הַבָּאָה מִמַּעֲמַקֵּי הַלֵּב דִּכְתִיב "מִמעֲמַקִּים קְרָאְתִיךָ ה'" הַיְנוּ מִמַּעֲמַקֵּי הַלֵּב עַד כָּאן לְשׁוֹן "הַיַּעֲרוֹת דְּבַשׁ".  וכו'
וְאַחֲרֵי שֶׁהִשִּׂיג מְבֻקָּשׁוֹ וְנַעֲשֵׂית רְצוֹנוֹ וּמִשְׁאַלְתוֹ יִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל דָּבָר גָּדוֹל וְקָטָן.  ברומו של עולם על התפילה
 

לחטוף מהעולם כמה שיותר מצוות

החפץ חיים היה אומר, העולם הזה הוא עולם המעשה אשר ניתן להגיע בו להישגים גדולים ביותר, אפילו יותר מן המלאכים. וכבר אמרו חכמינו ז"ל במסכת עירובין (כב.) "ושמרת את המצווה ואת החוקים והמשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם", היום לעשותם ולא למחר      לעשותם. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.  

ואמרו במסכת חולין חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר  ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, מה שאין כן מלאכי השרת.

 ובכל יום שירצה האדם יכול לברך את הקדוש ברוך הוא, ולדבר עמו יתברך, ולומר: ברוך "אתה" ה', הן בתפילה, הן בברכות הנהנין, הן בברכות המצות, כמו שכתוב בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. מה שאין כן בעולם הנשמות, שנאמר: "לא המתים יהללו יה". להמשך
 

והצנע לכת עם אלהיך

כך אמר להם הקב"ה לישראל בני, כלום  חיסרתי דבר שאבקש מכם, ומה  אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה. ותהיו מכבדין זה את זה. ותהיו יראים זה מזה.

ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער. פרוש - עבירה בין אדם למקום, גזל, בין אדם לחבירו. דבר מכוער, מידת רעות ותאוות רעות, שהמה מכוערים באמת.

אלא שלא תבואו לידי פסול לעולם, לכך נאמר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו' ח')  אל תיקרי הצנע לכת עם אלהיך אלא "והצנע לכת עמך אלהיך", כל זמן שאתה עמו בצנעה, פרוש - כשתעשה מעשיך בצנעה, שלא ידע שום אדם, רק עם ה' אלהיך , דהיינו אותן מעשים טובים שאפשר לעשותן בצנעה, אזי הקב"ה ישרה ויופיע עליך זיו שכינתו ורוח הקודש.

יהא הוא גם כן עמך בצנעה, פרוש - וישרה שכינתו עמך בצנעה, שלא ישלוט בך עין רעה, כמאמר רז"ל אין לך יפה מן הצניעות. וזה דוקא כשאתה הולך עמו בצנעה ותעשה הכל לשם שמים. וכן היו מעשים שהשכינה או רוח הקודש או אליהו הנביא זכור לטוב או מגיד מתגלה לחסידים בצנעה במקום מיוחד ולא בפרהסיה.  לכך נאמר הצנע לכת עם אלהיך:

תנא דבי אליהו רבה פרק כח עם פרוש שי למורא

המתלוצץ על המצוות

המתלוצץ על מעשה ועל דברים לא מחמת שהוא בז לאותו מעשה שהוא מתלוצץ, אלא הוא לועג כדרך המשחקים דרך שחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין, שנאמר: "לץ היין המה שכר" (משלי כ, א). 

ודע, כי לא יהיה מנהג ליצנות קבוע באדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על-כן יקבל עליו עונש לתת  עליו ייסורים, מידה כנגד מידה, שנאמר: "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם" (ישעיה כח, כב). החכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ אפילו דרך מקרה ועראי (עבודה-זרה יח, ב), ועל זה הוצרכו להזהיר תלמידיהם, כי רבים נכשלים בליצנות על דרך מקרה.

המתלוצץ על עושי מצוות, זה הדבר נוטה למינות, שאינו מאמין במצוות, והרי זה כמי שמתלוצץ על מצוות המלך - כלום חיים יש לו?! ועוד, זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי הם יראים מן הליצנות אורחות צדיקים

.

                                  כי חפץ חסד הוא

יֵּשׁ בַּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיַּד אֹתָם הַמַּלְאָכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד, וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה - מְרַחֵם עֲלֵיהֶם,

וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל (יְחֶזְקֵאל י, ב) בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל וְגוֹ' כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵּק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל לְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וּכְתִיב (שם, ח) וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם וְהַיְּנוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית.

 וְהַטַּעַם מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא רוֹצֶה בְּמַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אַחֵר.
 

אִם כֵּן בְּסֵדֶר זוֹ רָאוּי לְאָדָם לְהִתְנַהֵג אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים אוֹ מִדָּה טוֹבָה שֶׁמִּתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעֲסוֹ מֵעָלָיו וְיֵרָצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ וְיַחְפֹּץ חֶסֶד וְיֹאמַר דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בְּאִשְׁתּוֹ כִּדְפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת סג, א) דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַּדְלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא, כָּךְ יֹאמַר עַל כָּל אָדָם דֵּי לִי בְּטוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁעָשָׂה לִי אוֹ שֶׁעָשָׂה עִם פְּלוֹנִי אוֹ מִדָּה טוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִהְיֶה חָפֵץ חֶסֶד: תומר דבורה
 

סבר פנים יפות

חלק מעבודת ה' יתברך

הַגְּרִ"י בְּלָזֶר זַצַ"ל מֵבִיא בְּסֵפֶר "אוֹר יִשְׂרָאֵל" מֵרַבּוֹ הַגָּאוֹן רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֵר זַצַ"ל, שֶׁבְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְפִלַּת כָּל נִדְרֵי, פָּנָה בִּשְׁאֵלָה לְמַכָּרוֹ, וְהוּא לֹא עָנָה לוֹ מֵרֹב חֶרְדַּת הַדִּין וְיִרְאַת קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. אָמַר הַגָּאוֹן רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֵר: "לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִסְבֹּל מֵחֶרְדַּת הַדִּין שֶׁלּוֹ?!" הַגָּאוֹן רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֵר בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְקַיֵּם יַחַד עִם הַחוֹבוֹת בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם גַּם אֶת חוֹבוֹתָיו בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. גַּם בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים צָרִיךְ לְקַיֵּם אֶת הַצִּוּוּי "הֱוֵי מְקַבֵּל כָּל אָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת", וְאֵין זֶה סוֹתֵר לְאֵימַת הַדִּין, כִּי זֶה וָזֶה הֵם חֲלָקִים מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ.
 

וְאָמַר בְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת עַל הַפֵּרוּשׁ (שער הפרישות, פ"ד) "צָהֳלָתוֹ עַל פָּנָיו, וְאֶבְלוֹ בְּלִבּוֹ" - אֶבְלוֹ הוּא עַל שֶׁלְּפִי דַעְתּוֹ הוּא עֲדַיִן מְקַצֵּר בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אֶת אֶבְלוֹ הוּא שׁוֹמֵר בְּלִבּוֹ. אוּלָם עַל פָּנָיו צָהֳלָה, לְשַׂמֵּחַ אֶת הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. וְאֵין סְתִירָה בֵּין זֶה לָזֶה, כִּי שְׁנֵיהֶם נִכְנָסִים לַמַּעְגָּל שֶׁל עֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ.

כֵּיצַד יוֹצְרִים סֵבֶר פָּנִים יָפוֹת?
מְשִׂימָה קָשָׁה זוֹ אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא לַפֹּעַל עַל יְדֵי הַכְּלָל כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית (עיין מסילת ישרים פ"ז, פכ"ג). אִם הָאָדָם מִשְׁתַּדֵּל לְהוֹפִיעַ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מַצַּב רוּחַ לְכָךְ - תַּשְׁפִּיעַ הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַחִיצוֹנִית בִּמְגַמָּה שֶׁל עֲשִׂיַּת חֶסֶד עַל פְּנִימִיּוּתוֹ, וְתַעֲלֶה וּתְחַזֵּק אֶת מַצַּב רוּחוֹ. וַהֲרֵי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - סֵבֶר הַפָּנִים הַיָּפוֹת שֶׁלּוֹ יְעוֹרֵר אֵצֶל הַזּוּלַת פָּנִים מְאִירוֹת, וּמִזֶּה תִּהְיֶה הַשְׁפָּעַת גּוֹמְלִין עָלָיו.   בר לבב- אהבת ישראל

ענוה פסולה

כָּתַב בְּסֵפֶר "תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" פָּרָשַׁת עֵקֶב בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ פְּעָמִים שֶׁרוֹב עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל אָדָם גּוֹרֵם לוֹ שֶׁנִּתְרַחֵק מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, לְפִי שֶׁמִּצַּד שִׁפְלוּתוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין כִּי הָאָדָם גּוֹרֵם עַל יְדֵי תְפִלָּתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁפַע אֶל כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְגַם הַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִים עַל יְדֵי תוֹרָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ. שֶׁאִלּוּ הָיָה מַאֲמִין לָזֶה, כַּמָה הָיָה עוֹבֵד ה' בְּשִׂמְחָה וּבְיִרְאָה מֵרֹב כֹּל, וְהָיָה נִזְהָר בְּכָל אוֹת וּתְנוּעָה וּמִלָּה לְאָמְרָהּ כָּרָאוּי, וְגַם לָתֵת לֵב אֶל מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סח, יד): "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם וְגוֹ'", שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר וְשׁוֹקֵד עַל שִׂפְתֵי הָאָדָם לְנָשְׁקָם, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בִּשְׂפָתָיו בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וְאִם יָשִׂים אֲלֵי לִבּוֹ, בְּוַדַּאי מִי הוּא זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יֹאחֲזֶנּוּ רֶתֶת וְזִיעַ, שֶׁהַמֶּלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא שׁוֹמֵר וְשׁוֹקֵד עַל שְׂפָתַיִם שֶׁל אָדָם נִבְזֶה חֲדַל אִישִׁים, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה.
 

וְהוּא מֵעֵין מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (גיטין נו.): עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רִבִּי זְכַרְיָה גָּרַם הַחֻרְבָּן וְכוּ'. כָּךְ הָאָדָם רָאוּי לָשׂוּם לֵב, וְלוֹמַר כִּי הוּא סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשַּׁמָיְמָה, וְכָל תְּנוּעוֹתָיו וְדִבּוּרוֹ וְהִלּוּכוֹ וַעֲסָקָיו עוֹשֶׂה רֹשֶׁם לְמַעְלָה לְמַעְלָה, בְּוַדַּאי יִזָּהֵר בְּכָל דְּרָכָיו וַעֲסָקָיו שֶׁיִּהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁחוֹשֵׁב הָאָדָם, מָה אֲנִי סָפוּן לִפְגֹּם אוֹ לְתַקֵּן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, שֶׁיִּהְיֶה נִרְשָׁם כָּל עֲסָקַי לְמַעְלָה, וּבָזֶה הוֹלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ, וְיֹאמַר: אַךְ שָׁלוֹם יִהְיֶה לִי. וּבֶאֱמֶת זֶה אֵינוֹ, כִּי הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים הוּא דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". וְעַל יְדֵי שֶׁהוּא רַחוּם לְמַטָּה, נִתְעוֹרֵר מִדָּה זוֹ שֶׁל רַחוּם לְמַעְלָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ברומו של עולם

שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות מאי בלילות א''ר יוחנן אלו ת''ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה

כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום. לכן רבינו הקדוש פתח במשנה הראשונה במסכת הראשונה מאימתי קוראין את שמע בערבין, ולא פתח בשחרית להודיע שהתנהגות היום תלוי בהתנהגות הלילה, שהיום הולך אחר הלילה, ואם בלילה ילמד תורה היטב לא ירגיש עייפות בתורה ביום אלא אדרבא, יהיה דבוק בתורה יותר במשך היום להמשך

 ''כבד את אביך ואת אמך''.

אין גבול למצות כיבוד אב ואם, שהיא מצוה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. והמקיים מצות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר עניניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצוה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ.

נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד יטע בלבו לאהוב את הוריו כגופו. ע''כ. ויכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. וכאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה. וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצות כיבוד אב ואם. ויצוה לילדיו שיקבלו את הוריו והורי אשתו בשמחה ובסבר פנים יפות. וכשם שמתן שכרה של מצוה זו מרובה כך עונשה מרובה. והמצער את אביו או אמו גורם לסלק ממנו השכינה וגזרות קשות באות עליו, ולוקה ביסורין. ואף אם תשחק לו השעה כאן בעולם הזה, יפרעו ממנו לעולם הבא.קיצור שו"ע ילקוט יוסף

אם אין דרך ארץ אין תורה

ידוע שדרך ארץ קדמה לתורה, ולא שייך שאדם ילמד תורה אבל בהתנהגותו ובהנהגותיו הוא חיית פרא. שאז ודאי שכל תורתו מהשפה ולחוץ ואין תוכו כברו. אבל אדם שלומד תורה ומשאו ומתנו עם הבריות ביושר ודיבורו בנחת ומשמש דוגמא ומופת לאנשים להתחקות אחר מעשיו, מה אומרים עליו הבריות?? פלוני שלומד תורה אשריו, אשרי אביו ואימו שהביאוהו לעולם, אשרי רבותיו שלימדו אותו תורה, ירבו כמותו בישראל. ואם ח''ו להיפך כמה חילול שם שמים נגרם על ידו, גורם להשניא ולהרחיק את האנשים מתורה ומצוות. ובפרט בדור יתום כשלנו שמחפשים כל מעידה של בן תורה בכדי להוציא לעז על תורה ולומדיה ובכך להשקיט את מצפונם שמציק להם, כי בתוך תוכם יודעים, ומכירים את האמת. (עיין ליקוטי מוהר''ן סי' רע''ב).
 

כתב הרב ''פלא יועץ'' זצוק''ל ערך דרך ארץ וזה לשונו: דרך ארץ קדמה לתורה, ובפרט מי שהוא בגדר תלמיד חכם, (לא כל ת''ח הוא תלמיד חכם, לפעמים הת''ח הזה הוא תא חזי בא וראה מה בתוכו, או תענית חלום:) אם אין בו דרך ארץ הרי זה מחלל את ה' ואת התורה. והכלל הגדול בדרך ארץ שיעשה הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים, ותהא דעתו מעורבת עם הבריות והכל לפי המקום ולפי הזמן ולפי מה שהוא אדם צריך להתנהג עם כל אחד עפ''י מידותיו ולירד לסוף דעתו. העצות שנותן הרב זיע''א: לא להאריך טרחא בדברים שלא יקוצו בו, לא לחקור ולדרוש בפרטים להיות סקרן, כפי שהמליצו על כך ''מדבר סקר תרחק: ''. לא יכביד על האדם בראיות עיניו פעמים עשה עצמך כאילו לא ראית ולא ידעת. לא לגנות מקחו של חבירו שכבר קנה, אלא ישבחנו בפניו, לא להכביד על חבירו בבקשות שיעשה חסדים עימו וכו'. בני בנימין על מסכת אבות

ובלכתך בדרך

וביותר צריך ליזהר בדרך במצוות, כגון תפלה, ציצית ותפלין. ולא יחוש ללעג הגוים לבטל מצוה, חלילה מעשות זאת. וצריך להישמר מאסור קל וחמור ולהתנהג בחסידות ככל הבא מידו בלכתו בדרך, מאחר שכל הדרכים בחזקת סכנה ובמה יאזור חיל להינצל אם לא בתורה ומעשים טובים שהם כתריס בפני הפורענות.

והן אמת כי הדבר קשה להיות זהיר וזריז בדרכים, אבל השעה צריכה לכך להזדרז ולדחק עצמו כל מה שיוכל ועל כגון זה אמרינן, כל אשר בכוחך לעשות, עשה. ומה טוב שישתדל מאד לקים דברי חכמים שאמרו (פסחים ב א) לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב. וממילא ירוויח שיתפלל במלון כהוגן, כי המתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה וחטופה.

וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה שאמרו (ברכות יד, א) המתפלל ויוצא לדרך, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו. ולכן אם יוצא לדרך אחר חצות, יקדים להתפלל מנחה בבית, וגם ליכנס הוא טוב מאד ותחיה בעליה, וכמה פעמים יש דרך שאחריתה דרכי מות על שאינו נזהר בזה. ובפרט בערב שבת צריך ליזהר יותר ויותר לנוח בעוד היום גדול, והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה) לשבת.

 ומה טוב ומה נעים אם יהיו שפתותיו דובבות בדברי תורה בפיו בעל פה, תושייה תשמר עליו, וקרא כתיב (דברים ו ז) ודברת בם בלכתך בדרך. והרגיל בספר הזוהר הקדוש בעיניו יראה מעלת המהלך בדרך ושונה, אליו רעה לא תאונה, כי מלאך ה' סביבו חונה. על זה נאמר (תהלים קיט א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה':  פלא יועץ - דרך

 

קצת מאמץ

אמר שלמה המלך ע''ה החכם באדם ''מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה'' ופירושו: אדם שהתאמץ והשתדל בכל כוחו לעבוד את השם וללמוד תורה, ולא משנה כמה הספיק, אם מעט ואם הרבה, הרי הוא יכול לנוח על משכבו לאחר מאה ועשרים שנה. ומכיוון שתורת ה' תמימה משיבת נפש ומחכימת פתי חייב כל אחד להתמיד בלימוד ולא להתייאש גם אם אינו מבין וקולט, יתעקש בזה ולא ירפה, ויתחזק בתפילה למי שהחכמה שלו שיפתח ליבו ושכלו בתורה הקדושה. כמו שאמר דוד המלך ע''ה ''גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך'' (תהילים קיט יח).

בני בנימין על מסכת אבות

אשרי האיש

אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִרְאָתוֹ עַל פָּנָיו. אַשְׁרֵי הַנִּשְׁמָר מֵעֲוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא עָנָיו. אַשְׁרֵי הַמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ הֲמוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא שָׁפָל בְּעֵינָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַטֶה אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה.

אַשְׁרֵי הַשׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי תוֹרָה בְכָל יוֹם. תּוֹרַת ה' תְּמִימָה עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִשְׁנָתוֹ וְאוֹמֶרֶת ה' עִמְּךָ גִבּוֹר הֶחָיִל הִנֵה בָּאתִי לְלַמְדָךְ עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתָךְ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךּ אַשְׁרֶיךָ אִם תִּזְכְּרֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם בִּלְבָבְךָ תִּצְפְּנֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תְּקַיְימֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תַּשְׁמִיעֵנִי. וּבְכָל יוֹם בִּי יִהְיוּ זְמָמֶיךָ כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ.

הִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירָה וְהִדָּבֵק בַּתּוֹרָה וּבְרַח מִן הַשְׂרָרָה וְתִהְיֶה תָמִיד בְהַכְנָעָה וּקְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ תָמִיד כִּי הוּא יַרְגִיעֶךָ וְיַשְׂבִּיעֶךָ וְיָנִיחַ לָךְ. וּזְכוֹר שְׁאַתָּה טִפָּה סְרוּחָה מְזוּמָן לֶעָפָר וְשׁוּחָה לָכֵן הִתְרַחֵק מִן הַמְנוּחָה וַעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְחֻמָלָה כִּי הַדֶּרֶךְ שְׁחוּחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְמַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה.

אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶה תַּעֲשֶׂה לָךְ יָאִיר כַּנוֹגְהִים וְצִוְּךָ אֱלֹהִים כִּי אִם תַּעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּאַהֲבָה וְחִבָּה אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:                                     מרגניתא דרבי מאיר מחוק לישראל מוסר יום שישי פרשת בראשית
 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הוֵי זָהִיר בִּקִרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, 

הגמרא בברכות אומרת כל הקורא קריאת שמע בדקדוקיה ומפריד בין הדבקים, זוכה ומצננים לו גיהנם.  ולאו מילתא זוטרתא היא, בק''ש יזהר לקרותה באימה וביראה ברתת ובזיע, לדקדק באותיותיה שלא יבלע אפילו אות אחת, וכן צריך להשמיעו לאוזנו. צריך בקריאת שמע להמליך את הקב''ה על השמיים והארץ וארבע רוחות העולם וגם על עצמו לא ישכח:
 

כל אחד יכול לכוון

הכוונה בק''ש בפסוק הראשון מעכבת, באומרו ''שמע ישראל'' יכוון: קבל והבן ישראל. ''ה''' אדון הכל היה הווה ויהיה. אלוקינו תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם בהשגחה פרטית. ה' - אדון הכל היה הווה ויהיה, אאחד יחיד ומיוחד, השולט בשבעה רקיעים ובארץ, ומושל בארבע רוחות העולם ומקבל עליי ארבע מיתות בית דין. אם לא כיוון בפסוק זה לא יצא ידי חובתו, ועוד לפני קריאת שמע יכוון לקיים מצוות עשה של קריאת שמע ומצוות יחוד ה'.
 

יש לך זכות שאתה מתפלל לפני מלך העולם

בתפילה עצמה מיותר להזכיר שיתפלל במורא גדול, באימה וברתת כעומד לפני הקב''ה, ויכוון לפני שמתחיל שמונה עשרה כמה כוונות: מצוות עשה מן התורה להתפלל. יכוון ליבו לירושלים, לבית המקדש, ובית קדשי הקודשים על הכפורת. יכוף ראשו ועיניו למטה וליבו למעלה. ירגיש שהוא עומד בשמיים לפני הש''ת. ויחשוב גדולת הקב''ה ישתבח שמו שהוא גדול ונשגב ואנו קטנים ושפלים. וישמח שמחה גדולה שניתנה לו זכות לעמוד בתפילה לפני הקב''ה. ויצייר בליבו אילו היו נותנים לו אפשרות לעמוד לשיחה חטופה עם מלך בשר ודם שהיום כאן והיום בקבר, ולא תמיד הוא יכול לעזור לו, ק''ו בן בנו של ק''ו פי אלף אלפי אלפים שהיא עומד לפני הקב''ה ומדבר עימו כמה זמן שרוצה ועוד פונה להקב''ה בלשון נוכח אתה גיבור: ברוך אתה.

ועוד שהקב''ה ישתבח שמו אין לו הנבלה לתת לאדם מה שרוצה ואף על פי שלא מגיע לו. ומתאווה לשמוע תפילתם של בניו האהובים. ותמיד הקו זמין אצלו שנאמר (דברים ד. ז): ''מי כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו'', ישמח ויגל ליבו שהרי יש מלאכים שפעם ביום אומרים קדוש קדוש קדוש. ויש מלאכים שפעם בשנה ויש מלאכים שפעם בחמש מאות שנה אומרים קדוש ונשרפים מייד, ואילו אנו עמו וצאן מרעיתו יכולים לעמוד לפניו תמיד בתפילה ובקשה על כל הצרכים: פרנסה, בריאות, רפואה, סליחה, כפרה, זיווג, פרי בטן, שיבה טובה.

בני בנימין מסכת אבות

גדול השלום

רבי אומר, גדול השלום שאפילו עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר הקב''ה: כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר: ''חבור עצבים אפרים הנח לו'' (הושע ד יז). אבל משנחלקו מה הוא אומר: ''חלק לבם עתה יאשמו'' (הושע י ב), הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת (בראשית רבה לח ו).
 

ומובא במדרש: רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר: ''אבנים שלמות תבנה'' - אבנים שמטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. הרי הדברים קל וחומר, ומה אבני מזבח שלא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום אמרה תורה: ''לא תניף עליהם ברזל'' (דברים כז ה). המטיל שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו (תנחומא פ' יתרו יז).
 

יש לכל אדם ואדם להתרחק ממחלוקת כבורח מן האש, ויחשוב ויתבונן אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר?!
 

לאור האמור מה מאוד יש לאדם לעבוד על תיקון מידותיו ובפרט יתרחק מאוד ממידת הגאווה שהיא שורש למדות הרעות והיא גורמת למחלוקת ומרחיקה את השלום ואחריתה מי ישורנה. סיפור מן ההפטרה

 תלמוד תורה בשבת

העונג בשבת הוא להביאנו לשמחה שתביאנו להתרוממות הנפש לידבק בה', אם כן עונג הגוף בשבת הוא כאמצעי למטרה - התרוממות הנפש ודביקותה בבורא. אם כן אם השבת מקור הברכה לענייני החומר בכל עסקינו בשבוע בגלל היותנו מכבדים את האמצעי למטרה שהוא עונג הגוף בשבת, על אחת כמה וכמה שנבורך ממקור הברכה - שבת - על המטרה שהיא התרוממות הנפש בכל השבוע להתברך בהצלחה בתורה ודביקות בה',

 ולכך ככל שירבה בשבת בתורה ודביקות כן יזכה לכל השבוע להצלחה מרובה בעבודתו הרוחנית.  להמשך

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (פ.אבות)

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָרִיז וּמָהִיר לָקוּם בַּבֹּקֶר מִמִּטָּתוֹ בְּלִי עַצְלוּת, לְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל חֲסָדָיו אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד בְּיָדוֹ וְהִצִּילוֹ מִמְּאוֹרָעוֹת הַמְּזֻמָּנִים בְּשֵׁינָה וּמֵהַפְּגָעִים הַמּוּכָנִים לָבוֹא בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם וְשֶׁהֶחֱלִיף כֹּחוֹ. וּבַזֶּה תִּתְחַדֵּשׁ בְּלִבּוֹ לַבְּקָרִים אַהֲבַת בּוֹרֵא עוֹלָם.

וְאִם יְהֵא מְנֻמְנָם בְּשֵׁינָה, יָשִׂים בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יִקְרָאֶנּוּ אָדָם לְהַרְוִיחַ אֲפִלּוּ זָהוּב אֶחָד, שֶׁיַּשְׁכִּים בִּמְהֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה מְלֻכְלָךְ בְּשֵׁינָה, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לַעֲבוֹדַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. מנורת המאור

שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (אבות א)

אחד היסודות בתלמוד תורה הוא הקביעות. ולזה צריך האדם שישים את מגמתו כל ימי חלדו, לקבוע זמן מסויים ביום, כל אחד לפי יכולתו שזמן זה יהיה מוקדש רק לתורה. חוק ולא יעבור. אדם שלומד במשך היום אפילו שעה אחת אבל בקביעות ובהתמדה עצומה, בבחינת חומה שאין להזיזה. מעלה עליו הכתוב כאילו למד חצי יום, שהגמרא אומרת ''כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי''. כך כתב הבן איש חי בספרו הטהור ''בן יהוידע'' על הש''ס.
 

הגר''א מפרש קבע מלשון גניבה. שנאמר ''וקבע את קובעיהם נפש''. (משלי כב, כג) צריך כל אדם לגנוב מזמנו ללמוד תורה. חז''ל הקדושים דרשו על הפסוק ''אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'' (שיר השירים) דהיינו אם אדם הוא קבוע כחומה זו העומדת איתן נבנה עליו טירת כסף. אפשר לבנות עליו. אבל אם האדם בבחינת דלת שמסתובבת על צירה פעם פתוחה ופעם סגורה תורתו נעשית קרעים לא עלינו. ואז תורתו צועקת אם תעזבני יום יומיים אעזבך.
אומרים בעלי המוסר עשה תורתך קבע - כשם שהיצר הרע קבוע תדיר בליבו של האדם כנגד זה התורה שהיא התבלין היחיד נגד היצר הרע צריכה להיות תדירה, ואם תאמר איך אפשר ללמוד תדיר אם יצר הרע נלחם נגדך? לזה אמר התנא אמור מעט ועשה הרבה אמור שרצונך ללמוד מעט, כמה דקות. אבל בפועל למד הרבה יותר, ואם תעשה תורתך קבע ויבא אצלך אדם לשאול איזה עצה או עניין, ואתה לא תדבר עימו ולא תתייחס אליו כדי לא להתבטל מלימודך, מכל מקום אומר התנא קבלהו בסבר פנים יפות ותתייחס אליו בענווה ובסבלנות!!
בני בנימין על מסכת אבות

כמה צריך האדם להתדבק במידת החסד

גם יתבונן האדם, איך יוכל לישא פניו אל הקדוש ברוך הוא ולבקש מלפניו, ''שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו וכו'', אם בעצמו אינו רוצה לרחם ולעשות חסד לחברו ? ובאמת גם כל הבקשות, שאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שייטיב ויתחסד עמו, אם אינו הולך בעצמו בדרכי החסד, קשה מאד שתתקבל תפלתו לפני השם יתברך.

ובפרט עניין פרנסה, שאדם מבקש תמיד לפני השם יתברך, ידוע שהוא תלוי רק בחסדו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שאנו אומרים בתפלה: ''מכלכל חיים בחסד''. מה שאין כן כשירגיל עצמו תמיד במידה טובה הזו, בודאי תתקבל תפלתו לפני השם יתברך, ויעשה בקשתו.

וכמו שאמרו חז''ל (מדרש שוחר טוב, פרשה ס"ה): בן עזאי ורבי עקיבא. חד אמר: מי שהוא גומל חסדים, יהא מבשר שנשמעת תפלתו, שנאמר (הושע י, י"ב): ''זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד''. מה כתיב אחריו? ''ועת לדרוש את - ה' '', שהוא מתפלל להקדוש ברוך הוא, והוא נענה, ויהא מבשר שתפלתו נשמעת. ואחרינא אמר: איני כמבטל דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו (תהלים ה' ח'): ''ואני ברב חסדך אבוא ביתך'' מיד (תהלים ס"ט י"ד): ''ענני באמת ישעך''.

 אהבת חסד פרק ו (לר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל)

כוחו של חיוך

רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל דָּרְשׁוּ עַל הַפָּסוּק (בראשית מט, יב) "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" - טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב (כתובות קיא:), לֵאמֹר - הַחִיּוּךְ הַמְעוֹדֵד, כֹּחוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מִסַּעַד חָמְרִי.
חִיּוּךְ לְבָבִי וּמִלָּה טוֹבָה הֵם הַנִּדְרָשִׁים מֵאִתָּנוּ בְּכָל עֵת. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי אָדָם נָתוּן לְמַצְּבֵי רוּחַ, וְגַם יֵשׁ לִפְעָמִים סִבּוֹת מֻצְדָּקוֹת לָעִצָּבוֹן, אִם גַּשְׁמִיּוֹת וְאִם רוּחָנִיּוֹת, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְצַוּוֹת לָאָדָם: אַף פַּעַם אַל יִהְיֶה עֶצֶב בְּבֵיתְךָ! הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁבְּכָל מַצָּב אָנוּ צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לְמַלֵּא חוֹבָתֵנוּ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין בַּעַל לְאִשְׁתּוֹ.
בר לבב- אהבת ישראל

 חשיבותו של השומר את לשונו בעולם הבא
בּוֹ יְבואַר, שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן יִזְכֶּה לַחֲשִׁיבוּת מְיֻחֶדֶת בָּעוֹלָם הַבָּא.
 

אָמְרוּ חֲזַ''ל בְּבָבָא בַּתְרָא {קס''ה.}: רֻבָּן בְּגֶזֶל וּמִעוּטָן בַּעֲרָיוֹת וְכֻלָּן בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. מִזֶּה יוּכַל הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן אֶת גֹּדֶל עִנְיַן שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן, דַּהֲלֹא אָנוּ רוֹאִין, שֶׁטֶּבַע כָּל אָדָם לְהִתְגָּאוֹת בְּאֵיזֶה דָּבָר, שֶׁיִּהְיֶה מִנְכָּר בָּזֶה חֲשִׁיבוּתוֹ. אִם עָשִׁיר גָּדוֹל הוּא יִתְחַזֵּק לִהְיוֹת לוֹ חָצֵר נָאָה, וְאִם בַּעַל הַבַּיִת בְּבַיִת נָאֶה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא נַעַר מְשָׁרֵת בְּאֵיזֶה מָקוֹם, יִרְאֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַל כָּל פָּנִים בֶּגֶד נָאֶה שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה אֵצֶל חֲבֵרָיו לְפִי עֶרְכּוֹ. וְאִם זֶה בָּעוֹלָם הַכָּלֶה, שֶׁהַתַּעֲנוּג וְהַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ הוּא הֶבֶל וָרִיק, כַּמָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מִכִּפְלֵי זֶה בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי.
 

הֲלֹא יָדוּעַ הוּא, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם מִתְדַּבֵּקּ בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּם מִצְוֹתָיו, נִבְרָא לִכְבוֹדוֹ שָׁם הֵיכָל קָדוֹשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְהִתְעַדֵּן בּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת, שֶׁלְּכָל צַדִּיק וְצַדִּיק נוֹתְנִין לוֹ מָדוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם כֵּן הַדָּבָר, הָאָדָם שֶׁהוּא זָהִיר בִּימֵי חַיָּיו מֵעֲרָיוֹת, אַף שֶׁשְּׂכָרוֹ יִהְיֶה עֲבוּר זֶה גַּם כֵּן גָּדוֹל, וְיִתֵּן לוֹ מָקוֹם מוּכָן לְהִתְעַדֵּן בּוֹ נֶצַח, אַף עַל פִּי כֵן מִין הַהֵיכָל הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו מָצוּי הוּא אֵצֶל רֹב יִשְׂרָאֵל בְּגַן עֵדֶן, וְלֹא מִנְכָּר בָּזֶה חֲשִׁיבוּתוֹ כָּל כָּךְ, דַּהֲלֹא רַק מִעוּטָן נִכְשָׁלִין בַּעֲרָיוֹת, וְאִם הוּא זָהִיר בְּגֶזֶל, וּמִעוּטָן שׁוֹמְרִין עַצְמָן מֵעָוֹן זֶה. אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם הֵיכָל כְּמוֹתוֹ, אֲבָל אִם יִהְיֶה זָהִיר בְּמִדַּת שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן בְּכָל פְּרָטָיו, חֲשִׁיבוּת הֵיכָלוֹ, שֶׁנִּבְרָא עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ, יִהְיֶה מִנְכָּר לַכֹּל בְּגַן עֵדֶן, דַּהֲלֹא בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע כֻּלָּן נִכְשָׁלִים (אִם לֹא מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא לְהִתְרַפּוֹת מִזֶּה), וְאֵין לָהֶם מִין הֵיכָל קָדוֹשׁ כָּזֶה כְּמוֹתוֹ.
 

וּבִפְרָט מִי שֶׁמְּעַיֵּן הֵיטֵב בִּפְתִיחַת הַסֵּפֶר ''חָפֵץ חַיִּים'', וּבַסֵּפֶר הַזֶּה בִּשְׁנֵי שְׁעָרָיו הָרִאשׁוֹנִים בְּכָל פְּרָקָיו, יִרְאֶה שֶׁעַל יְדֵי קִיּוּם מִדַּת שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן יִגָּרַע מִמֶּנּוּ בְּכָל שָׁנָה כַּמָּה מֵאוֹת וַאֲלָפִים עֲוֹנוֹת, וְיִתּוֹסֵף לוֹ תְּמוּרָתָם כַּמָּה מֵאוֹת וַאֲלָפִים מִצְוֹת, כִּי אֲפִלּוּ אִם עַל יְדֵי זֶה לֹא יִתְמַעֲטוּ לוֹ בְּכָל יוֹם כִּי אִם עֶשֶׂר תֵּבוֹת שֶׁל דִּבּוּרִים שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁחָסַם אֶת פִּיו מִלְּדַבְּרָם, גַּם כֵּן עוֹלֶה יוֹתֵר מִשְׁלֹשֶת אֲלָפִים לְשָׁנָה. (וּבָזֶה פֵּרַשְׁתִּי מַה שֶּאָמְרוּ חֲזַ''ל {ערכין ט''ו:}: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, וּפֵרוּשׁוֹ: כָּל מִי שֶׁמֻּרְגָּל בְּעָוֹן זֶה, מִתְרַבִּים מִזֶּה גּוּפָא עֲוֹנוֹתָיו מְאֹד), וּלְמִצְוֹת יֵחָשְׁבוּ לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא אוֹתָן הַתֵּבוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל {מכות כ''ג:}: יָשַׁב אָדָם וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה, וְעַל כָּל רֶגַע וָרֶגַע, שֶׁאָדָם חוֹסֵם פִּיו זוֹכֶה וְכוּ'. וְגַם מִמֵּילָא יָבוֹא עַל יְדֵי זֶה לִידֵי כַּמָּה מִדּוֹת קדוֹשׁוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשַּׁעַר הַשֵּׁנִי מִסֵּפֶר הַזֶּה.  שמירת הלשון לחפץ חיים
 

כוחה של תפילה

אמרו במדרש תנחומא (פרשת וירא): אמר להם הקב''ה לישראל: הוו זהירין בתפילה, שאין לך מידה אחרת יפה הימנה, ואפילו אין אדם כדאי לענות לתפילתו ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו. ואמרו עוד במדרש רבה (פרשת ואתחנן), ''אין הקדוש ברוך הוא פוסל תפילת כל ברייה''.

 וגדולה תפילה יותר מכל הקרבנות, ויש להשתדל מאד לכוין בתפילותינו, ולהתפלל אותם בזמנם, שעבודת התפילה מכפרת כל מיני חטאים ועוונות, ואפילו לפשעים שאין להם כפרה בקרבן. והתפילה היא אחת מהדברים שהעולם עומד עליו. וגדולה תפילה יותר ממעשים טובים. קיצור ילקוט יוסף  

העושה חסד יקבל חסד,

וככל מה שירבה לעשות - ירבה לקבל.
 

העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות - ירבה לקבל. (מסילת ישרים)

''מי שנוהג באהבה כלפי הבריות ובחסד, גם הקדוש-ברוך-הוא נוהג עימו כן. ואמרו (שבת קנא:): ''ונתן לך רחמים ורחמך'' - כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. וזהו פשוט, כי הקדוש-ברוך-הוא מודד מידה כנגד מידה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עוונותיו בחסד, שהרי מחילה מגיעה לו בשכרו, כיון שהיא מידה כנגד מידתו, והוא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ראש השנה י''ז): למי נושא עוון? למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עימו לא יעשו אלא שורת הדין.

ראה עתה מי הוא ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש-ברוך-הוא עושה עימו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמ''ג): ''ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'', אמנם העושה חסד - יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות - כך ירבה לקבל, ודוד היה מתפלל במידתו את הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שאמר (תהלים ל''ה, י''ב): ''ואני, בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי'', ואמר (תהלים ז'): ''אם גמלתי שולמי רע'' וגו'. (מסילת ישרים י''ט)
 

כבר נאמר בשם גדולי ישראל, שאל ידקדק האדם כשעושה טובה לזולתו אם הגון הוא אם לאו, שאם לא יקפיד לבקש דוקא הגון, גם בשמים לא ידקדקו עליו אם הוא הגון וראוי שיטיבו לו. (''אהבת ישראל'')  כנסת ישראל
 

שערי זריזות

ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות. כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולישון ולעשות צרכיו. לכן צריך זריזות וזהירות, לחזור לספרו וללמוד. ואל יחשוב: עוד היום גדול והשנה גדולה! כי על זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות ב ד): אל תאמר "לכשאפנה אשנה", שמא לא תפנה.

גם אל יאמר אדם: "עת ערב הוא כבר, אם אלך ללמוד אצטרך לעמוד מיד להתפלל." כי טובה שעה אחת ללמוד, ואפילו דיבור אחד, מכל דבר שבעולם. ועל זה נאמר (משלי כח ט): "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה". וכן כתוב (תהלים קיט עב): "טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף".

וכן נאמר (שם פד יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף" – אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (שבת ל א).   אורחות צדיקים- שער הזריזות
 

מעלת לימוד בספר הזוהר הקדוש

לימוד ספר הזוהר נשגב מאד לטהר ולקדש הנפש, ואפילו אי לא ידע מאי קאמר (ואפילו לא ידע מה הוא אומר) ושוגה בו שגיאות הרבה הוא חשוב לפני הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שה''ש א ד) ודגלו עלי אהבה. פרשו רבותינו ז''ל (שהש''ר ב) ודלוגו עלי אהבה.

הא למה הדבר דומה, לתינוק קטן שאינו יודע דבר ומדבר חציין של תיבות בלעגי שפה ואביו ואמו יצחקו לו ישמחו לקולו, כך יושב בשמים ישחק וישמח כשהאיש הישראלי יש לו חיבה בתורה ורוצה ללמוד, אך אין דעתו משגת, או אין לו מי שילמדנו ולומד כמה שיודע, בודאי עושה נחת רוח ליוצרו ובא בשכרו.

 הנה כי כן אין מקום פטור למי שאינו יודע ללמוד אין טענה זו פוטרתו ליום הדין כי יכול הוא ללמוד כמו שיודע. ונהי שבלמוד המשניות והכ''ד יש דעות שצריך להבין לפחות מהו העניין שלומד, אבל בלמוד תהלים וזוהר הקדוש, אפילו באין מבין כלל חשוב ומקובל ומרוצה לפני ה'.  להמשך

ברכת השבת

וכל אחד ואחד לפי דרגתו כן יזכה לקבל ממתנת סגולת השבת, כמה שיתעצם האדם יותר בכל ג' בחינות שמירת השבת שהמה: מעשה דיבור ומחשבה, כן יזכה בהתאם לברכת השבת.

במעשה: יתעצם בלימוד הלכות שבת ויחמיר כאשר יוכל לחוש למחמירים, ולפחות ידקדק אחר פסיקה של פוסק כמנהג אבותיו בדקדוק - בין לקולא בין לחומרא.

בדיבור: לא יהא דיבורו בדברים בטלים פוליטיקא, עסקים, וכדומה, וימעט ככל האפשר בדיבורי חול.

במחשבה: יראה כל מלאכתו כאילו היא עשויה, ויסיר הדאגה העצב והכעס לגמרי, ואפילו ממחשבת חול יסיח דעתו.

זהו בחלק הסור מרע, ובחלק ה''עשה טוב'', יראה להתמיד ביותר ביום השבת בתורה, יתפלל תפילותיו בכוונה, ישיר ויזמר שירי קודש ויתלהב לבו בשירי השבת לערוג ולכסוף לה'.

עושה אלה ללא ספק יחוש כח וגבורה עוז ואומץ להתגבר על יצרו, ומבושר הוא להתברך בברכת השבת שתלווהו לכל השבוע להיות שמח, איש חיל ומצליח במלחמתו עם יצרו.   אור לנתיבתי  חלק ב' הנתיב התשעה עשר - נתיב השבת
 

לקראת שבת...

מידת הביטחון וקביעת עיתים לתורה

בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה''. מִתְּחִלָּה הִזְהִיר אֶת הָאָדָם בְּמִידַּת הַבִּטָּחוֹן וְאַחַר כָּךְ עַל עֲשִׂיַּת הַטּוֹב, כִּי הוּא כִּיסוֹד חָזָקּ, שֶׁיּוּכַל לְהִבָּנוֹת עָלָיו כָּל בִּנְיָן. לְמָשָׁל, הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה צִוְּתָה אוֹתָנוּ שֶׁנִּזָּהֵר בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה תָּמִיד, וּלְפָחוֹת בִּקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה, וְכֵן בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה, וְכַדּוֹמֶה מֵעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת, אֲשֶׁר יֵרָאֶה לִכְאוֹרָה הֶפְסֵד לָאָדָם עַל יְדֵי זֶה בְּמָמוֹנוֹ.  להמשך

לשם שמים

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְעַטֵּר בָּהֶם בַּעֲשׂוֹתְךָ הַמִּצְוֹת בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת לְהִתְהַלֵּל בָּהֶם כִּי לֹא נַגִּיעַ אֶל רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ לְפִי שֶׁאָנוּ עוֹבְדִים לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם וְיֵצֵא שְׂכָרֵנוּ לַאֲשֶׁר נִתְכַּוַּנּוּ לוֹ לְחִנָּם שֶׁלֹּא נְקַבֵּל שָׂכָר בְּכַךְ. וְכָל הָעוֹשֶׂה בַּסֵּתֶר זוֹכֶה לְיוֹתֵר שָׂכָר וְּלִבְסוֹף מִתְגַּלִּין עִנְיָינָיו וּמִתְעַלֶּה.

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע" (קהלת) תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי כָּל דְּאִתְעֲבֵיד בְּעַלְמָא הָדֵין עָתִיד לְאִתְפַּרְסְמָא לְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא.

וּמַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁמֵּת לִפְנֵי זְמַנּוֹ כַמָּה שָׁנִים לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הַרְבֵּה נִתְגַּלָּה לָהֶם בַּחֲלוֹם לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו, שָׁאַל לוֹ אֵיךְ אַתָּה נוֹהֵג בָּעוֹלָם שָׁאַתָּה שָׁם. אָמַר לוֹ בְּכָל יוֹם דָּנִין אוֹתִי עַל שֶׁלֹּא הָיִיתִי מְדַקְדֵּק לְבָרֵךְ בִּרְכַת הַמּוֹצִיא וּבִרְכַת הַפֵּירוֹת וּבִרְכַת הַמָּזוֹן בְּכַוָּנַת הַלֵּב וְאוֹמְרִים לִי לְהַנָּאָתָךְ נִתְכַּוַּנְתָּ. שְׁאָלוֹ וַהֲלֹא אֵין מִשְׁפָּט לָרְשָׁעִים אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים בִּלְבַד וּכְבַר עָבְרוּ עָלֶיךָ יוֹתֵר מִשְּׁנֵים עָשָׂר וַעֲדַיִּן דָּנִין אוֹתָךְ. אָמַר לֵיהּ אֵין דָּנִין אוֹתִי פוּרְעָנִיּוֹת חֲזָקִים כְּמוֹ הַשְּׁנֵים עָשָׂר רִאשׁוֹנִים:

מוסר מספר חסידים מחוק לישראל פרשת בחוקותי יום חמישי

ויקץ יעקב משנתו - ממשנתו

 איתא בראשית רבה עה"פ "ויקץ יעקב משנתו - ממשנתו"... שיש מציאות להתעורר משנת הקץ ע"י המשניות דבזכותם תבוא הגאולה. 'ויקץ' - 'וי קץ' דאמר וי על הקץ, והתיקון - ממשנתו, היינו שיתא סדרי משנה.

 אצבע קטנה על עבוה"ק להחיד"א

לימוד המשנה בקול רם ובנחת רוח בשפה ברורה אין ערוך אליו. ואמרו רז"ל שאשר בן יעקב אבינו ע"ה עומד בפתח גהינום, ולכל הלומד משנה מצילו. וזה שאמר הכתוב "מאשר שמנה" אותיות 'משנה'. עבודת הקודש להחיד"א 

לימוד המשנה מעלתו גדולה מאוד אשר ע"פ דברי האר"י הקדוש ורבותינו זצ"ל לימוד המשנה מועיל מאוד לנשמה שכן משנה אותיות נשמה, הן ללומד את המשניות בכל יום, וגם כשלומדים לע"נ הנפטרים וע"י לימוד זה אתה תהיה בקי בכל התורה כולה.

אין טוב אלא תורה

בעולם יש טוב, וכל אחד חושב שטוב הוא עושר כסף וזהב וקניינים גשמיים. באים חז"ל באבות (פ"ו) וכן בברכות (ה) ואומרים "אין טוב אלא תורה" - כלומר לא קיים כלל טוב אחר מלבד תורה. ולא זו בלבד אלא במדרש רבה בראשית על הפסוק "וזהב הארץ ההיא טוב" אמרו אין טוב אלא תורה, כלומר אפילו הזהב עצמו ג"כ טוב רק שהוא מכוון לתורה.

 כי כל קניין גשמי משתלשל מקניין רוחני, והוא כוחו המעמידו, לכן הכוח המהווה זהב שכרו גם כן בתורה, והתורה חשובה ממנו שכן לא רק שהזהב נוצר מהתורה, אלא התורה מעניקה גם חיים מאושרים בזה ובבא, שזה אין בכוחו של הזהב לתת וכו'.

ונמצא דהתורה הקדושה היא ורק היא נותנת חן ומושכת רצון ה', כי היא דבוקה ביוצרה ויוצרת ובוראת כל פעם אפיקים חדשים, כדברי הזוהר בראשית, שעל ידה יש בריאות חדשות כדכתיב בישעיה (סו, כב) "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", וכך האדם עד רגעו האחרון צריך להתחזק יום יום בתורה, וזוהי התחדשותו.  דורשי ה' להגה"צ הרב יהודה זרחיה סגל זצוק"ל

סגולה לאריכות ימים

אנו אומרים בכל בוקר משנה במסכת פאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: והשכמת בית הכנסת וכו', לא רק שכר גדול לעולם הבא, אלא גם בעולם הזה מקבל שכר של אריכות ימים. המשכים ומעריב לבתי כנסיות ולבתי מדרשות זוכה שהקב''ה יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. הגמרא בברכות (דף ח ע''א) מספרת שאמרו לרבי יוחנן איכה סבי בבבל, תמה. אמר היתכן?? הרי כתוב ''למען ירבו ימיכם וימי בנכם על האדמה'' וכו' דווקא בארץ ישראל שייך אריכות ימים ושנים?? אמרו לו כיון שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא זוכים לאריכות ימים ושנים.
 

יהודי בכל לילה אומר סמוך מיטתו קריאת שמע על המיטה: ''ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך'' ופירשו אפילו הוא נוטל נפשך. ומקבל עליו את זה באהבה, והקב''ה אומר המבחן שלך אם אתה אוהב אותי באמת הוא הזריזות לקום בבוקר השכם לעבודתי, מי שמתעצל על מיטתו מעיד כאלף עדים שהקדוש ברוך הוא רחוק מליבו וכליותיו.

העצל ענייניו מקולקלים מאד בעולם הזה, ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כד. ל): ''על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה''. כיוון שהעצל אוהב מנוחה מתוך כך קיום המצוות ולימוד התורה קשים עליו, לכן מי שישן עד הצהרים או עד שעות הבוקר המאוחרות ממילא מפסיד זמן ק''ש ותפילה בזמנה וגם שמתפלל יחיד ליבו בל עימו והתפילה כמשאוי כבד עליו שממהר להיפטר ממנה.

בני בנימין על מסכת אבות
 

כלל חובת האדם בעולמו

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (אבות ד, טז) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.

 והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זיכרונם לברכה (עירובין כב א) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
 

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח) ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכוח מעשים שתולדתם זה העניין והם הם המצות. מסילת ישרים

                     ונשמרתם מאד לנפשותיכם

לחיי אדם יהודי יש שווי עצום ורב ונשגב, כל רגע בחייו אין גבול לערכו, ולכן אחת המצוות המוטלות על האדם היא לשמור על חייו וקיים עליו איסור תמידי, שלא להכניס את עצמו למקום סכנה כמו שכתוב (דברים ד טו)   "ונשמרתם מאד לנפשותיכם, רק השמר לך ושמור נפשך מאד". פעמיים נאמרה המילה מאוד להדגיש בפנינו שאין להקל ראש בשמירה על החיים.
 

המזלזל בחייו, מלבד שעובר עבירה, הרי הוא מראה לבורא עולם שאינו מעריך את חייו, ומוכן להסתכן, ומבחינתו אין מניעה להיכנס למקום סכנה.כשיש לו צורך למהר, או כשרוצה להרוויח ממון, או סתם כדי לחוש את תחושת ההנאה כשהאדרנלין מתפשט בגוף... ואפילו שיודע שיש סיכוי סביר להיפגע, אינו חושש ולוקח על עצמו סיכון שלא יצא בשלום מהמעשה שהוא עושה. להמשך
 

הכול בהשגחה מאת ה'

כְּשֶׁיִּרְאֶה אָדָם שֶׁבָּאִין עָלָיו יִסּוּרִין אַל יַחְשׁב שֶׁבָּאִין בְּמִקְרֶה, כִּי מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּכָךְ עָנְשׁוֹ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, לְעָזְבוֹ לְמִקְרִים בְּלִי שְׁמִירָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: ''וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי''.

וְעֹנֶשׁ זֶה הוּא גָּדוֹל, כִּי רַבִּים הֵם הַמִּקְרִים הַמִּתְנַשְּׁבִים בָּעוֹלָם וְהֶעָזוּב מִלְּמַעְלָה אֵין שְׁמִירָתוֹ כְּלוּם, כְּדִכְתִיב: ''אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא'' וגו' (תהלים קכז, א) לולי שהקב''ה שומרהו כדכתיב יפול מצדך אלף וגו' אליך לא יגש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, לכל מי ששם בטחונו בהקב''ה דאין עוד מלבדו.

אבל מי שאומר שהכול בא במקרה ואין הקב''ה משגיח בו, עזוב הוא משמירת הקב''ה ובידו לא יהיה לשמור מהם שלא יזיקו ואם ניזק אין מזור למכתו:

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: אֵין דָּבָר רַע יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁהַחוֹטֵא אֵין צָרִיךְ לְהַזִּיקוֹ מִלְּמַעְלָה,  אֶלָּא לְהָסִיר מֵעָלָיו הַמַּחֲסֶה וְהַמִּסְתּוֹר שהקב''ה מסיר ממנו המחסה והמסתור שהיה מגין עליו שלא יזיקו ולא יגשו אליו ואז הם באים מעצמם עליו: וְאָז נִתְּנָה רְשׁוּת לַמִּקְרִים וְלַיִּסּוּרִים. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן. עַל כֵּן אַל יְהַרְהֵר שׁוּם אָדָם עַל מִדַּת בּוֹרְאוֹ בְּחָשְׁבוֹ שֶׁבָּא עָלָיו שׁוּם נֶזֶק שֶׁלֹּא כַדִּין, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: ''הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ''

לְפִיכָךְ יַאֲמִין אָדָם אֱמוּנָה קַיֶּמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת וְהוּא דַיָּן אֱמֶת וְדָן אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. וּלְמִי שֶׁהוּא אָדָם גָּדוֹל מַקְפִּידִין בּוֹ יוֹתֵר אֲפִילוּ כְּחוּט הַשָּׂעֲרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'' (ויקרא י, ג), כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר שָׁלֵם וְנָקִי וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט,  כְּדֵי שֶׁלֹּא יְמַלֵּא סְאָתוֹ בעבירות ויבא לו עונש גדול.

מנורת המאור עם פרוש נפש יהודה הנר החמישי

רגע אחד לפני ש....

בהעלות המנחה ערב שבת קודש הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש
לאשתו ובין המשרתים והרבה טורח הסטרא אחרא בזה לחרחר ריב
והאיש הירא יכוף יצרו ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה אדרבה
יבקש שלום וילך לשלום ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן בישוב ובחזרה
כי הוא זמן גילוי אורות שבת קודש בשמים ממעל: מורה באצבע

אמרו חז''ל שכל השומע חרפתו ואינו משיב. בשעת מריבה עליו הכתוב אומר (שופטים ה. לא) ''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו''. כלומר השמש שמעה חרפתה מהירח שאמרה וכי אפשר לשתי מלכים למלוך בעת ובעונה אחת?? שמעה ולא הגיבה וזכתה להיות המאור הגדול. כך אדם שאינו עונה בשעת מריבה סופו שיעלה לגדולה. וכן מצינו באהרון שנטל שכר על השתיקה, שהיה לו לדבר ולא דיבר, וכן הר סיני ששתק בשעה שכל ההרים ריצדו ורבו שכל אחד טען עליי ראוי שתינתן התורה, כיוון ששתק-זכה וניתנה תורה עליו.

מרגלא בפומיה דהחפץ-חיים זיע''א: לפעמים זוכה אדם שעל ידי סתימת פיו מתקיים העולם!! דוגמא לדבר - הבולם פיו בשעת מריבה וכובש עצמו שלא לענות כאשר מבזים אותו כמו שאמרו חז''ל ''תולה ארץ על בלימה''. על מי העולם מתקיים? על מי שבולם פיו בשעת מריבה. וכל זה מידה כנגד מידה: יש זמנים שע''י העוונות מתרבים המקטרגים ומאיימים על קיומו של העולם הצלת העולם בעת כזאת יכולה לבוא ע''י סתימת פיות המקטרגים. כיצד זוכים לזה? ע''י מידה קדושה זו של שתיקה! בני בנימין על מסכת אבות   לקראת שבת...

קבעת עיתים לתורה ?

ְּאִם נָבוֹא לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי וְנֹאמַר לוֹ: אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ שָׂכָר גָּדוֹל לִמְקַיְּמֵי הַתּוֹרָה? יָשִׁיב לְךָ: בְּוַדַּאי אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁיָּפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם תֹּאמַר לוֹ: אִם כֵּן, לָמָּה אַתָּה מִתְרַפֶּה מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא מִמֵּילָא רִפְיוֹן גָּדוֹל לְקִיּוּם הַמִּצְוֹת? יָשִׁיב לְךָ: אֱמֶת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁזָּכָה לְלִמּוּד הַתּוֹרָה וּלְקִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ, וְיִזְכֶּה בָּזֶה לְעֹנֶג גָּדוֹל שֶׁל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל מִי יוּכַל לִזְכּוֹת לָזֶה, אִם לֹא אֲנָשִׁים יְחִידִים בָּעוֹלָם, כִּי לָזֶה צָרִיךְ לְהַפְקִיר כָּל כֹּחוֹת הַגּוּף, וְלֹא יִהְיוּ חַיָּיו חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ כְּלָל, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לִפְרֹש מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם וְלֵישֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ יוֹם וָלַיְלָה, וְיִהְיוּ כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו דְּבוּקוֹת בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ, וּלְהַנְהָגָה כָּזוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אִישׁ קָדוֹשׁ. אִישׁ כָּזֶה זוֹכֶה לְגַן עֵדֶן, אֲבָל לֹא אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים כָּמוֹנִי.
 

אָכֵן בֶּאֱמֶת זוֹהִי טָעוּת מֵעִקָּרָהּ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה לְבַעַל הַבַּיִת, שֶׁיִּלְמַד כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּעֵסֶק כְּלָל, רַק שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּעֵסֶק וְיִקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה. אָכֵן זֶה צִיוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיֶה הָעֵסֶק בֶּאֱמוּנָה וּבְלִי תַּרְמִית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה {שבת ל''א.}, שֶׁשּׁוֹאֲלִין לוֹ לְאָדָם: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?  קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? וְכֵן לְכָל הַמִּצְוֹת, כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁלֹּא הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כְּלָל עַל הָאָדָם, וְזֶהוּ מַה דִּכְתִיב בַּקְּרָא {מיכה ו' ג'}: ''עַמִּי, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ, עֲנֵה בִּי''. וְרַקּ הָעִקָּר צָרִיךְ לְהִיזָּהֵר שֶׁלֹּא לִהְיוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מוֹרֵד בְּמַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְבַטֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּיָדַייִם מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁלֹּא לְקַייְּמָן אוֹ לַעֲבֹר בְּיָדַייִם עַל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינֶנּוּ מוֹרֵד, בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְמַעֲלָה בְּאֹפֶן הַיּוֹתֵר נַעֲלֶה.    חפץ חיים שמירת הלשון
 

תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר ''וידעת כי שלום אהלך''.

ועניין הכבוד לאישה זה בין בדבור ובין במעשה, בדבור על ידי הכרת הטוב שמשבח אותה ומעריכה על כל מה שמסייעת לו בין בגשמיות ובין ברוחניות כדלעיל פרק א' אות ב'. וכל שכן שיש להיזהר שלא לפגוע בה בדבריו, וכמו שכתוב בבבא מציעא (דף נט.) אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. ופרש רש''י אונאת דברים לצערה, הרי צריך להיזהר שלא להזכיר לה חסרונות שמצא בה או במשפחתה, כיון שהיא נפגעת מהר יותר מאדם אחר כדלעיל, ובפרט שזה נראה סותר להכרת הטוב שחייב לה.
 

והכבוד במעשה אינו בגנוני כבוד חיצוניים, כגון: שתכנס בפתח ראשונה ושתלך לפניו, וכמו שחושבים עמי הארץ, אדרבה, בגמרא בברכות (דף סא.) מבאר שאין צריך לכבדה בזה, אלא הבעל הולך ראשון ולא אחריה. אלא הכבוד יותר מגופו הוא במה שיש לו שצריך לתת לה את הטוב, כגון: אוכל משובח, כרית טובה, ואם יש לו רק כרית אחת (כגון: שהשניה רטובה וכדומה), יתן לה את הכרית הטובה. ועין בראשית (י''ב ח') גבי אברהם ''ויט אהלה'', ופרש רש''י בשם המדרש ב''ר שם, ''אהלה'' כתיב, בתחילה נטע את אהל אשתו ואחר כך את שלו.
 

וכן בשאר עניני חסד צריך להקדים את אשתו, דיש שאדם עושה הרבה חסדים, אבל בשביל אשתו אין לו זמן לעזור ולסייע לה. וכבר ידוע מאמרו של רבנו חיים ויטל זצ''ל, שאדם כזה יעלה לגן עדן וירצה שכרו מושלם על החסד שעשה, ויאמרו לו שאינו בעל חסד כלל, כיון שלא עשה חסד עם אשתו. ונאמר בישעיה (נ''ח ז') ''מבשרך לא תתעלם'', ואשתו כגופו. ולכן צריך להיטיב לה יותר מכל אחד, דעניי עירך קודמים ועני קרוב קודם לעני רחוק, עיין בבא מציעא (דף ע''א.) האושר שבנישואין לגבר
 

ניצול הזמן

יסוד ההצלחה של האדם בחיים הוא לנצל כל רגע מימי חייו שלא ילך לאיבוד ומי שעושה כך זוכה להישגים גדולים בכל שטח חיובי שהוא.

יש פתגם קדמוני: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו חוזרים ימיו אינם חוזרים".

כל אדם בהול על ממונו אמרו חז''ל (שבת קיז,ב וגם קכ,ב):אדם בשביל רכושו עושה מאמצים כבירים להציל אותו מתוך בהלה לממון ,

ואילו על השנים שלו שחולפות ללא תועלת איננו נותן לב כראוי כאילו שיש לו אוצר בלתי נדלה של שנים.

יש כלל על גירסא דינקותא דלא משתכח ואדם לא תמיד משתדל לנצל את השנים הפוריות שלו שירכוש את המדע והחכמה שיכול היה להשיג בימי חייו.

אילו האדם היה מנצל כל רגע שיש לו בחיים היה לו זמן די והותר גם לפרנסה גם להישגים כבירים בידיעת הש''ס בבלי וירושלמי עם הראשונים והפוסקים וספרי חסידות מוסר וקבלה וכיוצא בהם וכו' והיה זוכה להיות גדול בתורה ובעבודת ה'.  עבודת ה' להגה"צ  הרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל

 "ולא תונו איש את עמיתו"

באונאת דברים הכתוב מדבר

שלא כמו בגניבת דעת שנעשתה טובה לאדם השני רק מתוך אינטרס אישי וללא כוונה טהורה. באונאת דברים. המציאות שונה, יש כאן גרימת צער ועגמת נפש לשני, על ידי דיבור מעשה או סתם תנועה.
כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים, כלומר במילים בלבד אפילו שאין הפסד ממון. די בכך שנגרם צער או עלבון לשני על מנת שיחשב לאונאת דברים.
ולכן צריך אדם להיזהר שלא יאמר לחברו מילים שיגרמו לו כעס בהלה או בושה. שנאמר : ולא תונו איש את עמיתו, ויקרא כה פסוק יז באונאת דברים הכתוב מדבר. פירש רש"י: כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלוהיך.
 

כלומר אדם צריך להיזהר שלא לגרום עוגמת נפש לחבירו ולא לצערו אפילו ברמז קל. ויש שעושים מעשה ורוצים לומר שלא התכוונו, או שלא שמו לב, שאין רצונם לצער, אבל היודע מחשבות הוא יודע את האמת, הוא יודע את כוונתם האמיתית, ואת רצונם הנסתר,ולכן נאמר באיסור זה ויראת מאלוקיך, בורא עולם רואה ויודע הכול. להמשך

הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ

תחושת התרפקות זו - חש היהודי בעת תפילתו. ככל שאדם משקיע את עצמו יותר ויותר בתפילה אמיתית, כך זוכה הוא לחוש כיצד סר ממנו 'עול החיים' הכבד, ומפנה את מקומו לתחושה של תלות מתוקה ומענגת באביו האוהב שבשמים. גם אם לא נפתרו עדיין כל הבעיות - הרי הן כבר מושלכות בידיו של הקב"ה

{"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ!". (תהילים נה כג) "גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ, וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה!" (תהלים לז ה)}

תשליך, תפרוק; הסר מעליך את כובד המשא. "דאגה בלב איש - ישיחנה" - לפני הקב"ה. זוהי אכן התחושה לאחר תפילה אמיתית; אדם מרגיש שכבר פחות משנה איך וכיצד יתגלגלו העניינים הלאה, העיקר שהם כבר בידיים טובות, הקב"ה כבר יסדר לו הכל על הצד הטוב ביותר.
 

מה נעימים ומלטפים הם דבריו של בעל חובת התלמידים (דף קלט): האם יש לך אוהב ורע כאביך שבשמים..?! ומי יבין את הגיון לבך, ומי ירפא את נפשך - כמוהו יתברך?! הקשב לדברי, הסתר את עצמך בחדר מיוחד, אם אפשר לך, ואם לאו - הסב פניך אל הקיר, וצייר במחשבתך שאתה עומד לפני כסא כבודו יתברך, ואתה שופך לפניו את ליבך בשיח לתפילה, כפי שעולה על ליבך בכל לשון שאתה שומע.
כינור תלוי בלב כל אנוש, ונהנה הוא מנעימת זמירותיה.
ומה נפלא הדבר, כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני אדון עולם יתברך,
כאשר הוא משיח לרעהו, והמקום ברוך הוא מכנהו ילד שעשועים.
(ארחות איש לחזון אי"ש)  סדר היום בהלכה ואגדה

בביאור מדת הזהירות
 

הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעיור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העיורון הטבעי או מפני העיורון הרצוני דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא.

והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להיעזב? ואמר עליהם (ירמיה ח, ו) אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. להמשך

הלכה ראשונה בשולחן ערוך

יִתְגַּבֵּר  כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר: הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. 

הגה:  שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד (מוֹרֵה נְבוֹכִים ח''ג פ' כ''ב)

 וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ גַּם בְּהֶצְנֵעַ לֶכֶת. וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם  בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם . שולחן ערוך סימן א'

בכל לילה סמוך לשינה מקבל עליו כל יהודי עול מלכות שמיים קורא ק''ש על המיטה, הוא מדקלם ''ואהבת את ה' אלוקיך: ובכל נפשך'' - הוא באמת אוהב השם? בבוקר, השכמה אם יתגבר כארי ויוותר על תענוגי השינה, הרי הוא עובדי ה' נאמנה ואם חלילה להיפך, הרי העיד עדות שקר בעצמו.
כתב הרמב''ם בספר מורה נבוכים (חלק ג פרק נב) שמיד כשאדם ניעור משנתו בבוקר יחשוב בליבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים הקב''ה יתעלה חופף עליו שנאמר ''מלא כל הארץ כבודו'' ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם שעומד עליו- היה מתחייב בנפשו. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לכן יקום בזריזות מיד. וכן יחשוב בכל עסקיו כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך, ונראה שלזה כיוון דוד המלך ע''ה באמרו ''שויתי ה' לנגדי תמיד''  בני בנימין על מסכת אבות

משא ומתן באמונה

ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר {ישעיה מט-ג} ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר {יחזקאל לו-כ} באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. (יומא פו)

עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל'' (ירמיה יז יא)

אומר הגר''א זצוק''ל: אין הלומד רואה סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ''י דין תורה. כי אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על פועל צדק. לכן הקדים רבי יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך ורק אח''כ אמר והתקן עצמך ללמוד תורה, שהרי אם לא יעסוק במשא ומתן באמונה אינה מועילה לו תורה שלמד!!  בני בנימין על מסכת אבות
 

מידת הסבלנות מכוח האמונה

בספר ''מעלת המידות'' (ס''פ מעלת האמונה) מבאר, שמי שחזק באמונה ובהשגחה פרטית ויודע שהכול מן השמים, זוכה להגיע למדת הסבלנות, וסובל באהבה כל מה שגזר עליו הבורא. וכן סובל כל מה שאסר עליו הבורא יתברך, ומאמין שישלם לו שכרו לעתיד לבוא. צא ולמד מאבותינו הקדושים: אברהם אבינו ע''ה חיכה בסבלנות מאה שנים, עד שבגיל מאה זכה להיפקד בבן זכר של קיימא. יצחק אבינו חיכה עד גיל ארבעים, עד שנזדמנה לו רבקה. יעקב אבינו המתין עד גיל שמונים וארבע ונשא את רחל ולאה.

האמונה החזקה, אם אפשר לומר כך, כמו נושאת את האדם על שכמה ועוזרת ומסייעת לו במאוד מאוד לסבול כל תהפוכות החיים העוברות עליו בבית, במשפחה, בעבודה ובבית-המדרש.

לסבול הוא מלשון ''סבל'', לפי שהוא נושא משאות כבדים על כתפיו וסובל אותם, כלומר, הוא יכול לשאת אותם והוא אכן נושא אותם, כיון שמשקלם הוא לפי כוחו. כך גם הקב''ה אינו מעמיס סבל על האדם אם אינו יכול לסבלו, וכל אדם וסבלו שהוא נושא לפי כוחותיו ועפ''י דרגתו. וכל אחד סובל אך ורק את המשא השייך לו. ועיקר נשיאת כל משא שהוא, הוא על מנת להעבירו ממקום למקום, וכשאני מודע לזה שהסבל הזה, שהמשא הזה שאני נושא הוא חלק משכרי ואני משתתף בכוחותי שלי להעבירו לאוצרי שבעולם הבא, ידיעה זו עוזרת לי ואף נותנת לי תחושת הנאה, ואת הסבל הכבד אני מרגיש כמשא קל. ותחושת המשא באה לידי ביטוי בהרבה אופנים.

לפעמים החזן מקצר ומאריך מאוד בתפילת הלחש, ואי אפשר להעיר לו על כך, וכשאני מאמין שהעיכוב מהשמים, אזי כל רגע וכל רגע נוסף מרחיבים את החיוך על השפתיים ואני ממתין בסבלנות ואהבה ויודע כי הוא רצון ה', שאתעכב כאן והכל לטובה. וכן כשממתינים לאוטובוס זמן רב, בדיוק כשיש פגישה חשובה והוא עדיין מבושש לבוא, הסבלנות הגדולה, לה זוכה בעל האמונה, נותנת לו שלווה רוחנית ומכשירה אותו להיות מהולכי דרכים ולא מעוברי דרכים, כמבואר לעיל. עבד ה' - הרב חיים רבי שליט"א

"וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה''

אָמְרוּ בִּבְרָכוֹת: ''הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבוֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת, וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ, וְאָרְכּוֹ וְקִירוֹתָיו עֵץ, "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'' (יְחֶזְקֵאל מא). פָּתַח בְּ''מִזְבֵּחַ'' וְסִיֵּם בְּ''שֻׁלְחָן'', לְלַמְּדֵנוּ, מַה מִּזְבֵּחַ - מְכַפֵּר, אַף שֻׁלְחָן - מְכַפֵּר.

לָכֵן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן. אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ עָלָיו בְּרָכוֹת הַמְחֻיָּבוֹת, וְהוּא עָתִיד גַּם כֵּן לְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ, אֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בִּלְבָד, אֶלָּא יַרְגִּיל עַצְמוֹ גַּם לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (אָבוֹת פֶּרֶק ג): ''כָּל שֻׁלְחָן שֶׁאָכְלוּ עָלָיו וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם'', כְּלוֹמַר: כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה, הֲרֵי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.  להמשך

ללמוד הלכות בכל יום

זאת תורת האדם אשר חננו ה' דעת, להיות יודע ספר זאת תהיה תורה לשמה, דהיינו כשהיא לשמור ולעשות ולקיים, ולכן לא יעבור מלהיות לומד מדי יום ביום הלכות פסוקות לדעת את אשר יעשה, כי אשר אינם יודעים דינים בחשכה יתהלכו ובכל צואה יתלכלכו והיה העקב למישור הלוך וחסור ושגגת תלמוד למי שהיה יכול ללמד עולה זדון.

 הנה כי כן למוד שלחן ערוך ארח חיים עם כל הפוסקים אחרונים הוא חיוב לעסק בהם מדי יום ביום כמו תפילה ותפלין, וכן שאר דינים הנצרכים לכל אדם. פלא יועץ - דינים
 

ייסורים טובים

נניח, שבראש השנה גוזרים על האדם, למשל, 100 גר' ייסורים. אבל באיזה אופן יבואו הייסורים עליו, את זה לא גוזרים בשמים, אלא משאירים בידו את הבחירה. והאדם עצמו, בכוח בחירתו, יכול לקבוע את האופן ואת הזמן בהם יבואו הייסורים לידי ביטוי.

ובאופן כללי, האדם קובע מה יהיה סוג הייסורים שיבואו עליו והוא בלבד מגדיר אותם ע''י מעשיו. ואשרי תמימי דרך היודעים זאת והולכים בדרך השם. אם שם עמלו ויגיעתו בתורת ה', ובהשכמה לתפילה, ובהתגברות על תיור העיניים ושומר פיו מלשון הרע, והוא משקיע ומתאמץ בקיום כל יתר מצוות השם - הקושי, הצער והייסורים הכרוכים בכך משלימים לו מכסת הייסורין שנגזרו עליו בראש השנה, וזה אחד מסגולותיו של עמל התורה.  להמשך

          אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה

רק תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה .ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"א מ"א) זה הלומד על-מנת ללמד , לשמור ולעשות ולקיים ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה, ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקיימה אז  יש לו שכר כאלו קיימה להמשך

"גם זו לטובה''

מתורצת קושיית המפרשים על רבי עקיבא (ברכות ס:), שאמר: ''גם זו לטובה'' על כל צרה שבאה עליו: על שבאה רוח וכיבתה את הנר, בא אריה וטרף את החמור, בא החתול ואכל את התרנגול ולבסוף התבררה אמיתת הטוב שבדבר, כי בזכות כל המאורעות הבלתי נעימים האלה ניצל מהליסטים שבאו לפשוט על העיר ועל יושביה. עיין שם.

היקשה על כך הגרי''ח זצ''ל בספר ''בן איש חיל'' (ח''ד שבת כלה דרוש ד'), שאם הייתה כוונת השי''ת להצילו, מדוע היה צריך שימותו החמור והתרנגול? הלוא אין מעצור לה' להושיע גם אם יחיו החמור והתרנגול וגם אם ידלוק הנר! ותירץ, שכל המהלך הזה בא ללמדנו, שאת כל הקשיים המגיעים לאדם לא ישפוט בשכלו הקטן אלא שהכול לטובתו ושבצער עצמו נעשה לו נס, ויתאפשר לו עי''כ להתבונן ברוב טובותיו יתברך, שכל הצער שמצטער הוא בעבור הטובה שתצא ממנו, וכל הנעשה מן השמים לטוב נעשה.

 ומבוארים הדברים באר היטב, שע''י שעומדים בניסיון בשמחה ובאהבה מרוויחים שתיים גם הצלה מסכנה וגם חיזוק האמונה, הבאה מצד שקיבל דין שמים באהבה. ועצם הדבר שהעלה על דל שפתיו את המלים: ''גם זו לטובה'' והתחזק באמונה, שווה מיליונים ממש!!! ולא יסור הדבר הזה מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם.

אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו. והוא עיקר חמישי מעיקרי האמונה.  עבד ה' - ניסיון
 

סם חיים

אם פעם לא הבנו מה הביאור בדברי חז''ל שהתורה נקראת ''סם חיים'', היום לדאבוננו רואים אנו בצד השלילי מהו כוחו של ''סמא דמותא'', הכיצד מי שמכור להם אין נחשב אצלו שום תאווה אחרת בעולם, ואין לנגד עיניו אלא את ''מנתו'' סמא דמותא, והרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות.

א''כ על אחת כמה וכמה שכן, ויתר על כן, מונח מנת סם חיים חיובי בדפי הגמרא המשנה ההלכה וביתר מקצועות התורה, והא לך לשון אור החיים הקדוש (פרשת ''כי תשא'' כו, ח): ...גם ירמוז ''בכל הטוב'' אל התורה, כאמרם ז''ל (ברכות ה'): ''אין טוב אלא תורה'', שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.   להמשך
 

לשנן ולחזור על הלימוד

נוֹדַע מַה שֶּׁדִּמּוּ חֲזַ"ל דִּבְרֵי תּוֹרָה לִתְאֵנָה, מַה תְּאֵנָה כָּל זְמַן שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהּ מוֹצֵא בָּהּ תְּאֵנִים, כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה צָרִיךְ הָאָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ תָּדִיר. וּבַגְּמָרָא שָׁם (נד:) אָמְרוּ, אָמַר רַב שֵׁזְבִי מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה, מַאי דִּכְתִיב לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה וְגוֹ', וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י שָׁם, מִי שֶׁלּוֹמֵד וְגוֹרֵס מְעַט מְעַט וּמְחַזֵּר עָלָיו פְּעָמִים הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁגוּר בְּפִיו, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְלוֹמֵד תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ  להמשך

לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי,   עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא מאבד ממנו טובות הרבה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. קידושין מ'

צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.

 עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר (משלי י-כה) ''וצדיק יסוד עולם'' זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. הרמב"ם הלכות תשובה

שכל כוונותיו יהיו לשם שמים

בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, להמשך

מִי שֶׁהוּא זָהִיר בְּלִמִּוּד הַתּוֹרָה וּמְשִׂימָם עַל לִבּוֹ הוּא זוֹכֶה עֲבוּר זֶה לְאַהֲבַת ה' יִתְבָּרַךְ, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרִי עַל הַפָּסוּק {דברים ו' ו'}: ''וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ'', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר {שם ה'}: ''וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ'', אֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה צַד אוֹהֲבִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְכוּ' עַל לְבָבֶךָ'', שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו. שמירת הלשון שער התורה

להיזהר בכבוד בית הכנסת

מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת, וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה הללויה, ובנו עונה דברים של תיפלות, אמרו לו, ראה בנך שהוא עונה דברים של תיפלות, אמר להם, מה אעשה לו תינוק הוא, ישחק, שוב למחר עשה כאותו עניין, וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה הללויה, והוא עונה דברים של תיפלות, אמרו לו, ראה בנך שהוא עונה דברים של תיפלות, אמר להן, מה אעשה תינוק הוא, ושחק , כל אותן שמונת ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות, ולא אמר לו דבר, אמרו, לא יצאת אותה שנה ולא שנת ולא שילשה, עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו, ומת בן בנו, ויצאו לו חמש עשרה נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא שני בנים בלבד, אחד חיגר וסומא, ואחד שוטה ורשע. (תנא דבי אליהו רבה )

בתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים ''מקדש מעט'', שנאמר, ואהי להם למקדש מעט-אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ויש בהם קדושה. ולכן ראוי להזהר מאד בכבודם, ולנקותם היטב. ולשבת שם באימה וביראה, ולהדליק בהם נר תמיד לכבוד. (ילקוט יוסף)

כמה עלינו להיזהר בכבוד וקדושת בית הכנסת שלא לדבר בהם שיחה בטילה   ולא לעשן וליזהר בהם משחוק וקלות ראש.

ובזוהר הקדוש הפליג מאד בעונש המדבר דברים בטלים בבית הכנסת, עד שאמרו שם שאין לו חלק באלו-הי ישראל.

ובעוונותינו הרבים מקום מקדש מעט זה הפך לאולם ובמה למסיבות וארועים כביכול לכבוד ולמען התורה.

מביאים בדרן "חרדי" או ליצנים עורכים הגרלות ומשחקים לילדים (לאבות ובנים כבר קוראים אבות ופרסים)

זאת ועוד בעידן האייפון והסמארטפון  בזמן תפילה ושיעור תורה משחקים במשחקים וגולשים באינטרנט.

 עליהם וכיוצא בהם אמר הנביא כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי (ישעיהו א' י'ב).

עין לא ראתה....

 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:
 הרי שכר פריע בעולם הזה, אבל לעולם הבא: "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיהו סד ג), ואין למעלה הימנה לעולם הבא. אורחות צדיקים - שער התורה

אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁמֵשִׂים עַצְמוֹ כֶּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשָׂאוֹי וְיוֹשֵׁב וְקוֹרֵא וְשׁוֹנֶה בְּדִבְרֵי תוֹרָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד וְקוֹרֵא תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וְשׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וּמֶדְרָשׁ וְיַרְבֶּה בִישִׁיבָה וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה מִיַד רוּחַ הַקּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו וכו' אָמַר אַבָּא אֵלִיָהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָׁה בֵּין כּוּתִי בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין עֶבֶד בֵּין שִׁפְחָה הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו:

 אַשְׁרֵי מִי שֶׁשָׂם כָּל אֵלּוּ נֶגֶד פָּנָיו בְּכָל עֵת וְיִזְכֶּה לְהַשְׁלִים בָּהֶם כָּל יְמֵי חַיָּיו וְכָל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלוּ וּבִלְבַד שֶׁיִשְׁמוֹר עַצְמוֹ וְאֵיבָרָיו וְגוּפוֹ מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן זוֹכֶה לְכָל הַכָּבוֹד הַצָפוּן לַצַדִיקִים עַד שֶׁאֵין מִנְיַן וְשִׁיעוּר וְאֵין כָּל עַיִן יְכוֹלָה לִרְאוֹת וְאֵין כָּל אֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ כָּבוֹד הַמְּתוּקָן לַצַדִּיקִים וְלַחֲסִידִים:                                       וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' ס''ד) וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ:  שערי קדושה  

לע"נ הגאון הגדול מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל

 

 ארבעה ועשרים דברים שכדאי לזכור בכל יום

ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקב''ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא:
וכבר כתב בספר קב הישר שכדאי לכל אחד לעיין בדברים אלו לעיתים קרובות.

להמשך לחץ כאן

שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (אבות א)

שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה, וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה. ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה. ומצאתי כתוב, עשה תורתך קבע, שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים, או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים, וכן הוא אומר בעזרא [ז' י'] כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד לבני ישראל, כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל: (ר' עובדיה מברטנורא)

קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא

''קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא'' - התורה שאנו לומדים בכל רגע ורגע, היא מחוברת לרבש''ע. כשאדם טהור לומד תורה שהיא חלק מהקב''ה, בהכרח שגם לבו מרגיש שהוא עצמו חלק מהבורא, ואז ישנו החוט המשולש של - קוב''ה, אורייתא, וישראל חד הם, אבל אם הגישה לתורה נובעת מלב שהוא נפרד ח''ו מהבורא, לב שמרגיש את עצמו כנפרד, ורק יודע הוא בשכל שיש בורא עולם, מאמין בזה מצד קבלת האבות, אך עדיין אינו חש שהוא והקב''ה הם אחד - איך יזכה להרגיש שהתורה והקב''ה אחד הם?  להמשך
  

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט') ואגודתו על ארץ יסדה ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין אפילו שנים שנאמר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' ומנין אפילו אחד שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך: אבות פרק ג משנה ו

כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה. ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט, שהדיינים הם שלשה:  (ר' עובדיה מברטנורא)

המשתתף בשיעור תורה

כל המשתתף בשיעור תורה, ושומע דרשה מפי החכם במוסר ובאגדה, ועונה "אמן יהא שמיה רבה" על הקדיש שלאחר הדרשה, מוחלים לו על כל עונותיו, ומבטלים מעליו גזירות קשות ורעות .  להמשך

קביעת עיתים לתורה

איתא בגמרא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון   להמשך

במעלת התפילה והעוסק בתורה

הרוצה שתפלתו תתקבל יקפיד להתפלל בבית הכנסת, וישתדל לעסוק בתורה, שכל הפותח פיו בתורה ובתפלה נעשים לו כל חפציו, וכן כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, ומאריכין ימיו ושנותיו להמשך

מתוך הצרה עצמה ("ממנה") צומחת הישועה

כשהאדם נתקל בצרה ובדבר מעיק, עליו לזכור כי הקב"ה הוא תכלית הטוב, ואין רע יורד מלמעלה. ברור שגם הצרה והמצוקה טומנת בתוכה טוב נעלה, ותפקידנו להפיק מתוך הצרה עצמה את נקודת האור ואת הטוב הטמון בה.

הגישה הזאת לדברים היא עצמה מסייעת להפוך את ה'צרה' ל'צֹהר'.  להמשך

שיחת טלפון מהקב"ה

מי לא רוצה שהקב''ה, אדון העולם, מלך מלכי המלכים, ישתבח שמו לעד, ידבר אתו? אמנם לא בדרגת הנביאים שהיו קדושים, זכים וטהורים, אבל המעשים והמאורעות העוברים על יהודי בכל יום, הרי הם כעין ''שיחת טלפון'' מהקב''ה, לעוררו ברמזים שיבין מה הקב''ה שואל ממנו. ואמרו חז''ל (בברכות ה.): אם רואה אדם שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו. כל דבר שעובר על כל אחד ואחד מאיתנו, בין שנדמה בעינינו כדבר גדול ובין שנדמה לנו כדבר קטן, הרי הוא מכוון בהשגחה מלמעלה. והמבין מפשפש במעשיו, ודורש וחוקר היטב לדעת מה הקב''ה מרמזו.  להמשך
 

עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל'' (ירמיה יז יא).

אומר הגר''א זצוק''ל: אין הלומד רואה סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ''י דין תורה. כי אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על פועל צדק. לכן הקדים רבי יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך ורק אח''כ אמר והתקן עצמך ללמוד תורה, שהרי אם לא יעסוק במשא ומתן באמונה אינה מועילה לו תורה שלמד!!  בני בנימין על מסכת אבות
 

עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב:
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה:(משלי כד)

 רש''י   איש עצל .- שאינו חוזר על גרסת תלמודו :
 וגדר אבניו נהרסה .- כך מי שאינו חוזר על תלמודו מתחלה משכח ראשי פרקים וסוף מחלף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור והוא מחריב את העולם :
 

במעלת העוסק בתלמוד תורה

חמש מעלות הן לעוסק בתורה, ובכולן יש לו שכר בעולם הזה ולעולם הבא.

ואע"פ שאין אדם יכול להשיג ולדעת גורל הטובה הבאה לתלמידי חכמים העוסקין בתורה, אפילו הכי אלו החמש מעלות הן נראין מיד ומבוארים וידועים לכל אדם. להמשך

לחבר את היום והלילה בתלמוד תורה

כתב רבינו יוסף חיים זצוק"ל ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל שיש לחבר את היום והלילה בתלמוד תורה . ועל כן יש לאדם להיות ער לפני עלות השחר, ויעסוק בתורה לפחות חצי שעה קודם עלות השחר. וזה שכתוב אעירה שחר אני מעורר השחר. וחבור זה של לילה ויום יזהר בו גם בערב בסוף היום עם הלילה בעסק התורה. בן איש חי שנה א' פרשת וישלח

קביעת עיתים לתורה

כֵּן מַמָּשׁ לִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא סוֹעֵד אֶת נֶפֶשׁ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וְאִם לֹא יִלְמֹד אֵיזֶה יָמִים, וְכָל שֶׁכֵּן שָׁבוּעַ שָׁלֵם, נֶחֱלֶשֶׁת עַד מְאֹד, עַל כֵּן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר עַד מְאֹד, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת הַקְּבִיעוּת אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. וּלְבַד שֶׁזֶּה הוּא הֶזֵּק לַיּוֹם הַשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שֶׁאַחַר זֶה, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁגַּם בָּהֶם לֹא יִלְמֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל בִּמְלִיצַת הַתּוֹרָה שֶׁאוֹמֶרֶת: ''אִם תַּעַזְבֵנִי יוֹם, יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךְ''. וְקָשֶׁה לוֹ מְאֹד אַחַר כָּךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ מֵחָדָשׁ וְלִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה. להמשך

התורה מצלת מן היסורים והפגעים בשני העולמות

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִין מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר {איוב ה' ז'}: ''וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף'', וְאֵין עוּף אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר {משלי כ''ג ה'}: ''הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ''. וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל''ב כ''ד}: ''מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵּי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי''. וְאִיתָא בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: אִם רָאִיתָ שֶׁיִּסּוּרִין מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין עָלֶיךָ, רוּץ לְדִבְרֵי תּוֹרָה, וּמִיָּד הַיִּסּוּרִין בּוֹרְחִין מִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיה כ''ו כ'}: ''לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ'' וְגוֹ'. וְלִפְעָמִים מַצֶּלֶת אוֹתוֹ, גַּם אִם נִתְחַיֵּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת קדֹשִים, אִם נִכְשַׁל אָדָם בַּעֲבֵרָה וְכוּ', מַה יַּעֲשֶׂה וְיִחְיֶה? אִם הָיָה לָמוּד לִקְרוֹת דַּף אֶחָד יִקְרָא שְׁנַיִם, להמשך

מה כדאי ללמוד יותר הלכות או דף היומי ?

זה ששנינו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא (מגילה כח:), היינו הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם שלומד תשע שעות ביום, ילמוד תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, הואיל ויש לו פנאי גדול ללימוד תורה, אבל בעלי בתים שאין להם פנאי ללמוד יותר משלש וארבע שעות ביום, לא ילמדו בהם תלמוד לבד, אלא גם פוסקים.   להמשך

ובלכתך בדרך

כשאתה הולך לאיזה מקום או נוסע ברכב אפילו כשאתה מחכה בתחנה לאוטובוס שיגיע, אל תתבטל .
קח איתך איזה ספר או שנן לעצמך איזה פרק תהילים או מאמר תורני .
היום ב"ה אפשר גם לקנות mp3 ולהכניס בו אלפי שיעורי תורה .
או באמצעות הטלפון הסלולרי
אז לא חבל לך על הזמן ?  להמשך

איך זוכים ללמוד תורה בחשק ובהתמדה?

שכדי לזכות לאהבת והתורה ולחשוק בה, נצרך להשקיע בה עמל ויגיעה, ולבסוף יאהב את התורה למאד, ולא כמו שחושבים ההמון שמה שאין לאדם חשק ללמוד הוא מפני שאין לו אהבת התורה, שהרי וכי מי נולד עם אהבת תורה מאליו, הלא זהו דבר שצריך לקנותו בעמל אלא כאמור, להפך הוא הנכון להמשך

הודעה: ל "רק תורה" אין        דף בפייסבוק או בטוויטר וכד'.

 צור קשר: raktora@walla.co.il 

 חוק לישראל השלם לפרשת השבוע  לחץ כאן

מנוע חיפוש מותאם לאתר 

לקראת שבת...

תיקון המידות

תשובה מאהבה

תפילה לפני תלמוד תורה

שיעורי תורה וספרי קודש 

אונאת דברים

 איגרת הרמב"ן

שבילי התנ"ך

שש מצוות ברגע

''מכל המתנות הטובות שתורת ישראל העניקה למחזיקים בה, אין מתנה טובה המנחילה את אושר החיים בשפע רב כל כך, כמצוה הקדומה ביותר, היא מצות השבת.
טלו מיהודי את השבת, ואתם נוטלים ממנו את הפנינה היקרה לו ביותר, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא את מקומה. כל מיני שמחה וגיל שתמציאו לו, לא ימצא בהם קורת רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלוות השקט של יום השבת''  לקראת שבת...

גם יתבונן האדם, איך יוכל לישא פניו אל הקדוש ברוך הוא ולבקש מלפניו, ''שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו וכו'', אם בעצמו אינו רוצה לרחם ולעשות חסד לחברו ? ובאמת גם כל הבקשות, שאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שייטיב ויתחסד עמו, אם אינו הולך בעצמו בדרכי החסד, קשה מאד שתתקבל תפלתו לפני השם יתברך. תיקון המידות

מנהג ישראל להגות בספר חוק לישראל מדי יום ביומו לאחר תפילת שחרית. אשר יסד אותו רבי יצחק לוריא אשכנזי האר"י הקדוש לפי פרשת השבוע, כאשר בקריאה זו זוכה האדם ללמוד תנ"ך, משנה, גמרא, זוהר הלכות ומוסר.

 ואמרו רבותינו ז"ל שהלימוד בסדר הזה מביא תועלת עצומה לנפשו של האדם.

ב"ה שזכינו להביא ספר זה באופן מקוון ברשת לתועלת הכלל.

אז למה לחכות ?

 חוק לישראל השלם

תיקונים לפגם הברית

 התיקון הכללי

בראשית תמן

מובא בספר קב הישר פרק נח "צריך האדם לתקן הפגם שחטא בבריתו בחטא הוצאת שכבת זרע לבטלה. על כן צריך למהר בתשובה ואף אם חטא הרבה פעמים - הקב"ה הוא מלך רחמן, והוא מקבל תשובת השבים בכל לב, "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח-יג) ומוסיפין לו יראה וקדושה. נמצא עושה שתי פעולות: אחת- שעוונותיו מכופרים. ושנית - שיורש עולם הבא.

באופן ובתנאי כשאוחז בתורה ולומד בהתמדה , ויקבע עיתים לתורה הן ללמוד בעצמו והן ללמוד עם אחרים.

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א

רק בשמחה

כתב מרן החיד"א ישתדל מאוד שכשעושה מצווה או לומד תורה יהיה בשמחה גדולה מאלפי זהב וכסף על שזכה ללמוד בתורה או לקיים מצוותו יתברך, ובודאי שזה ימשיך עליו קדושה יתרה.

והגיד רבינו האר"י זצ"ל, כי לא זכה לכל חכמתו הרמה ונפלאה כי אם ע"י השמחה הגדולה שהיה שמח בלימוד ובמצוות לאין קץ.

מורה באצבע

במעלת העוסק בתלמוד תורה

חמש מעלות הן לעוסק בתורה, ובכולן יש לו שכר בעולם הזה ולעולם הבא.

ואע"פ שאין אדם יכול להשיג ולדעת גורל הטובה הבאה לתלמידי חכמים העוסקין בתורה, אפילו הכי אלו החמש מעלות הן נראין מיד ומבוארים וידועים לכל אדם. להמשך

המשתתף בשיעור תורה

כל המשתתף בשיעור תורה, ושומע דרשה מפי החכם במוסר ובאגדה, ועונה "אמן יהא שמיה רבה" על הקדיש שלאחר הדרשה, מוחלים לו על כל עונותיו, ומבטלים מעליו גזירות קשות ורעות .  להמשך

שיחת טלפון מהקב"ה

מי לא רוצה שהקב''ה, אדון העולם, מלך מלכי המלכים, ישתבח שמו לעד, ידבר אתו? אמנם לא בדרגת הנביאים שהיו קדושים, זכים וטהורים, אבל המעשים והמאורעות העוברים על יהודי בכל יום, הרי הם כעין ''שיחת טלפון'' מהקב''ה, לעוררו ברמזים שיבין מה הקב''ה שואל ממנו. ואמרו חז''ל (בברכות ה.): אם רואה אדם שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו.

 כל דבר שעובר על כל אחד ואחד מאיתנו, בין שנדמה בעינינו כדבר גדול ובין שנדמה לנו כדבר קטן, הרי הוא מכוון בהשגחה מלמעלה. והמבין מפשפש במעשיו, ודורש וחוקר היטב לדעת מה הקב''ה מרמזו.  להמשך
 

קביעת עיתים לתורה

איתא בגמרא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון   להמשך

איך זוכים ללמוד תורה בחשק ובהתמדה?

שכדי לזכות לאהבת והתורה ולחשוק בה, נצרך להשקיע בה עמל ויגיעה, ולבסוף יאהב את התורה למאד, ולא כמו שחושבים ההמון שמה שאין לאדם חשק ללמוד הוא מפני שאין לו אהבת התורה, שהרי וכי מי נולד עם אהבת תורה מאליו, הלא זהו דבר שצריך לקנותו בעמל אלא כאמור, להפך הוא הנכון להמשך

ללמוד מוסר בכל יום

סגולת למוד ספרי המוסר, לעורר את הלב, כי יתן האיש את רוחו במה שהוא לומד וירצה להתעורר, ולומד על מנת לקים, לשמר ולעשות בודאי הדברים עושים פרות, ורוח נכון יתחדש בקרבו.  להמשך

עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל'' (ירמיה יז יא).

אומר הגר''א זצוק''ל: אין הלומד רואה סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ''י דין תורה. כי אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על פועל צדק.

 לכן הקדים רבי יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך ורק אח''כ אמר והתקן עצמך ללמוד תורה, שהרי אם לא יעסוק במשא ומתן באמונה אינה מועילה לו תורה שלמד!! 

בני בנימין על מסכת אבות

 אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה

רק תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה .ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"א מ"א) זה הלומד על-מנת ללמד , לשמור ולעשות ולקיים ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה, ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקיימה אז  יש לו שכר כאלו קיימה להמשך

המשתתף בשיעור תורה

כל המשתתף בשיעור תורה, ושומע דרשה מפי החכם במוסר ובאגדה, ועונה "אמן יהא שמיה רבה" על הקדיש שלאחר הדרשה, מוחלים לו על כל עונותיו, ומבטלים מעליו גזירות קשות ורעות .  להמשך