|
הלכה ראשונה בשולחן ערוך יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר: הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. הגה: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד (מוֹרֵה נְבוֹכִים ח''ג פ' כ''ב) וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ גַּם בְּהֶצְנֵעַ לֶכֶת. וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם . שולחן ערוך סימן א' בכל לילה
סמוך לשינה מקבל עליו כל יהודי עול מלכות שמיים קורא ק''ש על המיטה,
הוא מדקלם ''ואהבת את ה' אלוקיך: ובכל נפשך'' - הוא באמת אוהב השם?
בבוקר השכמה אם יתגבר כארי ויותר על תענוגי השינה, הרי הוא עובדי ה'
נאמנה ואם חלילה להיפך, הרי העיד עדות שקר בעצמו.
|
|
|
בכמה מקומות טובה
שתיקה. כגון אדם שפוגע בו מידת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י ג):
"וידום אהרן". ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו – ישתוק. וזאת היא המעלה הגדולה:
לשתוק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו לשתוק בבית הכסא, וזהו צניעותו. וזה צריך
זריזות גדולה: לשתוק בבית הכנסת, ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה, וקל וחומר
לשאר דברים, והכול כדי שיוכל לכווין לבו לתפילה. ואם הוא יושב בין
החכמים – ישתוק וישמע דבריהם; כי כשהוא שותק – שומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר –
אינו מוסיף ידיעה. אך אם הוא מסופק בדברי החכמים – ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה
היא מאוד. שלמה המלך עליו השלום אמר (קהלת ג ז): "עת לחשות ועת לדבר" – פעמים
שהדיבור טוב, ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר –
הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות. ובעבור שהלשון קלה מאוד – צריך ליזהר מאוד להכביד הלשון, לשמור אותו שלא תדבר. רוב דברים – כמשא הכבד. וכבדות של רוב דברים – יותר מכבדות של רוב שתיקה. ואם שמע שחברו מדבר – ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע, אוולת היא לו וכלימה" (משלי יח יג).
ועל זה נאמר (משלי יח כא): "מוות וחיים ביד לשון". כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו: כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עיניים, ושתי אוזניים, ושתי נחירים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו. אורחות צדיקים שער השתיקה
|
|
|
הקב''ה ישתבח
שמו ברא את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא את האדם, וכיוון שהקב''ה הוא
מלך הכבוד ציונו לחלוק כבוד לבריותיו. הגמרא בברכות
(דף כח עב) תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו
רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא, אמר להם הזהרו
בכבוד חבריכם: ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. מובא בתנא דבי
אליהו רבא (פרק כח) כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי אהובי,
כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים זה את
זה, ותהיו מכבדים זה את זה, ותהיו יראים זה מזה ולא ימצא בכם עבירה
וגזל ודבר מכוער שלא תביאו פסול לעולם. כתוב במכילתא
(סוף פרשת יתרו) על הפסוק ''ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה
ערוותך עליו'' (שמות כ) והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאין בהם דעת,
לא לרעה ולא לטובה, אמר הקב''ה לא תנהג בהם מנהג ביזיון-חברך שהוא
בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון.
|
|
|
ומרגלא
בפה קודשו של המשגיח רבי יחזקאל לווינשטין זצ''ל: אוי להם לאותם אנשים
שמתיחסים לזולת כאילו היו חתיכת עץ בעלמא וכחפץ נטול ערך. מפני שבאותה
מידה ויחס שמחוייב להמליך עליו את הקב''ה ולקבל עליו עול עבדות, כן
ביחס לחבירו. לא רק שלא יזלזל ויפגע בכבודו, אלא חייב להמליכו עליו
ולחוש את עצמו נכנע לפניו כעבד לפני המלך, עכ''ל ודבריו קילורין
לעיניים. רבי ברוך
מקוסוב זצ''ל היה אומר: יש לך אנשים הנזהרים וחרדים מחשש אכילת תולעת,
אולם אין נזהרים מלרדוף אנשים לבלעם חיים: ואף למצוץ דמם. עליהם רמז
נעים זמירות באומרו, ''ואנכי תולעת ולא איש''. (תהילים כב) הביטו עלי
כשם שאתם מביטים על תולעת ואל נא תבלעוני חיים: רבי חיים מצאנז היה מזהיר שלא לצער או להכאיב לזולת בדיבור ובמעשה, וכך היה אומר: אפילו דם חיה ועוף אסור לאכול, על אחת כמה וכמה שאסור לאכול דם אדם. בני בנימין על פרקי אבות
|
|
|
הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעיור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העיורון הטבעי או מפני העיורון הרצוני דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא. והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להיעזב? ואמר עליהם (ירמיה ח, ו) אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. להמשך
|
|
|
ידוע חומר הכעס, כמה החמירו בש''ס ובזוהר הקדוש ובכתבי האר''י ז''ל תיסמר שערת אנוש. ולפי חומר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומדת הכעס לו בכוח יגבר ברוב עוז ותעצומות לגדר בעצמו גדרים וסיגים למשך עצמו ולהציל נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשום בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זיכרונם לברכה בש''ס ומדרשים וזוהר הקדוש ודברי האר''י ז''ל, ויהיו לזיכרון בעיניו, ובהם יהגה מדי יום יום למען יירא ויפחד ויחזר לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, אי אזל מוטב, ואם לאו יקנס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצור ברוחו מלכעוס, על
כל פנים ישמור לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע
וכאלם לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי רצוי, ואף אם לבו בוער
כאש, וחמתו בערה בו, לעצור במלין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פרות, כי
ידוע שעברת הכעס גוררת עברות רבות ורעות, כגון אש המחלקת, וילבש קללה, וכהנה
רעות רבות; והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה
(חולין פט, א) על פסוק תולה ארץ על בלימה (איוב כו ז) שאין העולם מתקיים אלא על
מי שבולם פיו בשעת מריבה: ויתן אל לבו איך יכעס על זולתו שגמלו רעה, ולא יכעס על עצמו, שגורם רעה לנפשו, ומנפש ועד בשר יכלה בכעסו. ויחשב מה הוא ומה חייו, ושהכבוד והקלון וכל עניני העולם הזה הכול הבל, הבל הבלים, מעשה תעתועים, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז ב), ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ושאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ושדרך איש ישר בעיניו, ואין להאשימו ולכעס להסיר כעס מלבו ולהעביר רעה מבשרו, ואם ראשיתו מצער עד שירגיל, סוף שההרגל נעשה לו טבע טוב. ואין לשבח למי שאין לו מקום לכעס ולא על מה לכעס ואינו כועס, אלא חובת גברא, שאף שיש לו טעם מספיק לכעס גם כעס, יכבוש כעסו. ואם יצטרך לזרוק מרה על בניו וכדומה, לא יעשה אלא לפנים, ואם יארע לו שיכעס יהיה נוח לרצות לכבוד קונו ובזה יהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ואף בשרו ישכון לבטח: פלא יועץ - כעס כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו שנאמר {קהלת יא-י} והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ואין רעה אלא גיהנם שנאמר {משלי טז-ד} כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו שנאמר {דברים כח-סה} ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו התחתוניות נדרים כב
|
|
|
כמה צריך האדם להתדבק במידת החסד גם יתבונן האדם, איך יוכל לישא פניו אל הקדוש ברוך הוא ולבקש מלפניו, ''שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו וכו'', אם בעצמו אינו רוצה לרחם ולעשות חסד לחברו ? ובאמת גם כל הבקשות, שאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שייטיב ויתחסד עמו, אם אינו הולך בעצמו בדרכי החסד, קשה מאד שתתקבל תפלתו לפני השם יתברך. ובפרט עניין פרנסה, שאדם מבקש תמיד לפני השם יתברך, ידוע שהוא תלוי רק בחסדו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שאנו אומרין בתפלה: ''מכלכל חיים בחסד''. מה שאין כן כשירגיל עצמו תמיד במידה טובה הזו, בודאי תתקבל תפלתו לפני השם יתברך, ויעשה בקשתו. וכמו שאמרו חז''ל (מדרש שוחר טוב, פרשה ס"ה): בן עזאי ורבי עקיבא. חד אמר: מי שהוא גומל חסדים, יהא מבשר שנשמעת תפלתו, שנאמר (הושע י, י"ב): ''זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד''. מה כתיב אחריו? ''ועת לדרוש את - ה' '', שהוא מתפלל להקדוש ברוך הוא, והוא נענה, ויהא מבשר שתפלתו נשמעת. ואחרינא אמר: איני כמבטל דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו (תהלים ה' ח'): ''ואני ברב חסדך אבוא ביתך'' מיד (תהלים ס"ט י"ד): ''ענני באמת ישעך''. אהבת חסד פרק ו (לר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל)
|
|
|
בספר ''מעלת המידות'' (ס''פ מעלת האמונה) מבאר, שמי שחזק באמונה ובהשגחה פרטית ויודע שהכול מן השמים, זוכה להגיע למדת הסבלנות, וסובל באהבה כל מה שגזר עליו הבורא. וכן סובל כל מה שאסר עליו הבורא יתברך, ומאמין שישלם לו שכרו לעתיד לבוא. צא ולמד מאבותינו הקדושים: אברהם אבינו ע''ה חיכה בסבלנות מאה שנים, עד שבגיל מאה זכה להיפקד בבן זכר של קיימא. יצחק אבינו חיכה עד גיל ארבעים, עד שנזדמנה לו רבקה. יעקב אבינו המתין עד גיל שמונים וארבע ונשא את רחל ולאה.
לפעמים החזן מקצר ומאריך מאוד בתפילת הלחש, ואי אפשר להעיר לו על כך, וכשאני מאמין שהעיכוב מהשמים, אזי כל רגע וכל רגע נוסף מרחיבים את החיוך על השפתיים ואני ממתין בסבלנות ואהבה ויודע כי הוא רצון ה', שאתעכב כאן והכל לטובה. וכן כשממתינים לאוטובוס זמן רב, בדיוק כשיש פגישה חשובה והוא עדיין מבושש לבוא, הסבלנות הגדולה, לה זוכה בעל האמונה, נותנת לו שלווה רוחנית ומכשירה אותו להיות מהולכי דרכים ולא מעוברי דרכים, כמבואר לעיל. עבד ה' - הרב חיים רבי שליט"א |
|
|
אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִרְאָתוֹ עַל פָּנָיו. אַשְׁרֵי הַנִּשְׁמָר מֵעֲוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא עָנָיו. אַשְׁרֵי הַמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ הֲמוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא שָׁפָל בְּעֵינָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַטֶה אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. אַשְׁרֵי הַשׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי תוֹרָה בְכָל יוֹם. תּוֹרַת ה' תְּמִימָה עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִשְׁנָתוֹ וְאוֹמֶרֶת ה' עִמְּךָ גִבּוֹר הֶחָיִל הִנֵה בָּאתִי לְלַמְדָךְ עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתָךְ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךּ אַשְׁרֶיךָ אִם תִּזְכְּרֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם בִּלְבָבְךָ תִּצְפְּנֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תְּקַיְימֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תַּשְׁמִיעֵנִי. וּבְכָל יוֹם בִּי יִהְיוּ זְמָמֶיךָ כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ. הִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירָה וְהִדָּבֵק בַּתּוֹרָה וּבְרַח מִן הַשְׂרָרָה וְתִהְיֶה תָמִיד בְהַכְנָעָה וּקְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ תָמִיד כִּי הוּא יַרְגִיעֶךָ וְיַשְׂבִּיעֶךָ וְיָנִיחַ לָךְ. וּזְכוֹר שְׁאַתָּה טִפָּה סְרוּחָה מְזוּמָן לֶעָפָר וְשׁוּחָה לָכֵן הִתְרַחֵק מִן הַמְנוּחָה וַעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְחֻמָלָה כִּי הַדֶּרֶךְ שְׁחוּחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְמַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה.
אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶה תַּעֲשֶׂה לָךְ יָאִיר
כַּנוֹגְהִים וְצִוְּךָ אֱלֹהִים כִּי אִם תַּעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּאַהֲבָה
וְחִבָּה אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:
מרגניתא דרבי מאיר מחוק לישראל מוסר יום שישי פרשת בראשית
|
|
|
ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר {ישעיה מט-ג} ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר {יחזקאל לו-כ} באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. (יומא פו)
|
|
|
עושה עושר
ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל'' (ירמיה יז יא).
אומר הגר''א זצוק''ל: אין הלומד רואה סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ''י דין תורה. כי אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על פועל צדק. לכן הקדים רבי יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך ורק אח''כ אמר והתקן עצמך ללמוד תורה, שהרי אם לא יעסוק במשא ומתן באמונה אינה מועילה לו תורה שלמד!! בני בנימין על מסכת אבות |
|
|
ונשמרתם מאד לנפשותיכם המזלזל בחייו, מלבד שעובר עבירה, הרי הוא מראה לבורא עולם שאינו מעריך את חייו, ומוכן להסתכן, ומבחינתו אין מניעה להיכנס למקום סכנה.כשיש לו צורך למהר, או כשרוצה להרוויח ממון, או סתם כדי לחוש את תחושת ההנאה כשהאדרנלין מתפשט בגוף... ואפילו שיודע שיש סיכוי סביר להיפגע, אינו חושש ולוקח על עצמו סיכון שלא יצא בשלום מהמעשה שהוא עושה. להמשך |
|
|
במעלת שמירת הלשון מדיבורים אסורים עֹצֶם הַזְּכוּת, לְמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים. תְּחִלַּת כָּל הַמַּעֲלוֹת, הוּא מְתַקֵן וּמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי זֶה אֶת כְּלִי הָאֻמָּנוּת הַמְיֻחָד לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר, וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁיְּדַבֵּר אַחַר כָּךְ בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה, יַעֲלֶה לִמְקוֹר שָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה. להמשך |
|
|
ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות. כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולישון ולעשות צרכיו. לכן צריך זריזות וזהירות, לחזור לספרו וללמוד. ואל יחשוב: עוד היום גדול והשנה גדולה! כי על זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות ב ד): אל תאמר "לכשאפנה אשנה", שמא לא תפנה. גם אל יאמר אדם: "עת ערב הוא כבר, אם אלך ללמוד אצטרך לעמוד מיד להתפלל." כי טובה שעה אחת ללמוד, ואפילו דיבור אחד, מכל דבר שבעולם. ועל זה נאמר (משלי כח ט): "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה". וכן כתוב (תהלים קיט עב): "טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף". וכן נאמר (שם פד יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף" – אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (שבת ל א). אורחות צדיקים- שער הזריזות
|
|
|
3 שניות יותר לכבוד ה' שיש ליזהר הרבה בשעת אמירת הברכות לכוין פירוש התיבות, ושלא יחסר מהן שום תיבה או אות, כי ענוש יענש, ובפרט כשמזכיר שם ה' בפיו, שיירא מאד ויזדעזעו איבריו מפחד ה' והדר גאונו, אשר האדם ילוד אשה ומזכיר את השם הקדוש הגדול הגבור והנורא, אשר מלאכים קדושים ונוראים פוחדים ורועשים ומתרגשים בהזכירם אותו. לחץ להמשך
|
|
|
יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. (פ.אבות) לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָרִיז וּמָהִיר לָקוּם בַּבֹּקֶר מִמִּטָּתוֹ בְּלִי עַצְלוּת, לְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל חֲסָדָיו אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד בְּיָדוֹ וְהִצִּילוֹ מִמְּאוֹרָעוֹת הַמְּזֻמָּנִים בְּשֵׁינָה וּמֵהַפְּגָעִים הַמּוּכָנִים לָבוֹא בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם וְשֶׁהֶחֱלִיף כֹּחוֹ. וּבַזֶּה תִּתְחַדֵּשׁ בְּלִבּוֹ לַבְּקָרִים אַהֲבַת בּוֹרֵא עוֹלָם. וְאִם יְהֵא מְנֻמְנָם בְּשֵׁינָה, יָשִׂים בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יִקְרָאֶנּוּ אָדָם לְהַרְוִיחַ אֲפִלּוּ זָהוּב אֶחָד, שֶׁיַּשְׁכִּים בִּמְהֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה מְלֻכְלָךְ בְּשֵׁינָה, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לַעֲבוֹדַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. מנורת המאור
|
|
|
באונאת דברים הכתוב מדבר
שלא כמו בגניבת דעת שנעשתה טובה
לאדם השני רק מתוך אינטרס אישי וללא כוונה טהורה. באונאת
דברים. המציאות
שונה, יש כאן גרימת צער ועגמת נפש לשני, על ידי דיבור מעשה או סתם תנועה. כלומר אדם צריך להיזהר שלא לגרום עוגמת נפש לחבירו ולא לצערו אפילו ברמז קל. ויש שעושים מעשה ורוצים לומר שלא התכוונו, או שלא שמו לב, שאין רצונם לצער, אבל היודע מחשבות הוא יודע את האמת, הוא יודע את כוונתם האמיתית, ואת רצונם הנסתר,ולכן נאמר באיסור זה ויראת מאלוקיך, בורא עולם רואה ויודע הכול. להמשך
|
|
|
מידת הענווה מתאימה
לאנשים גדולים כמו שכתוב בספר [במדבר יב, ג]: ''והאיש משה עניו מאד מכל האדם
אשר על פני האדמה'', פירש רש''י: ''שפל וסבלן'', אפשר להסביר: האיש משה, ידוע
בכל מקום שכתוב איש זה אדם חשוב. רוצה לומר שמידה זו גם לאנשים חשובים, ולא כמו
אותם יש חושבים שמדה זו לעניים וחסרי דעת. ועוד על פירוש רש''י שפירש ''שפל
וסבלן'', אפשר להסביר ש''שפל'' מדבר על האדם עצמו, כלומר שאדם צריך להיות עניו
בליבו, ו''סבלן'', זה כלפי אחרים. שומע את הבריות ומכבדם, ולא נכנס לדבריהם.
ועוד למה כתב ''מאוד מכל האדם על פני האדמה''?! לומר לך שאפילו שמשה היה בשמים
במחיצתו של ה' ופה אל פה דיבר אליו [במדבר יב, ח], באותה הענווה שדיבר עם ה' כך
דיבר עם הבריות. ולמה אמר ''מאד''? רצה
משה ללמד אותנו שככל שהאדם גדול יותר, כך צריך להיזהר שלא ליפול במידה רעה זו,
לכן צריך מאד זכות לכוון לאמת של הענווה. וגם במידה זאת של
הענווה מצינו איך שנהגו תלמידיו של הילל כמו שלמדנו בפרק ראשון בערובין [יג,
ב]: ''אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרין:
הלכה כמותנו, והללו אומרין: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה להם: אלו ואלו דברי
אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. ומפני מה זכו לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין
ועלובין היו'' וכו'. אפשר להסביר וכי בגלל
שהיו ענוותנים זכו שתהיה הלכה כמותם? והלא הלכה נקבעת לפי סברות נכונות, וראיות
מהתורה רק אז תהיה הלכה כמותם! אלא בגלל שהיו סובלניים ושומעים לדברי בית שמאי,
זכו לידיעות בתורה, ואז הגיעו למידת האמת. ועוד שהיו בית הלל ענוותנים ואדם
עניו קרוב לאמת ומחפש את האמת, ולכן זיכו אותם לאמת, ה' יזכנו לאמת אמן!
ואנכי עפר ואפר- מעלות הענווה |
|
|
''אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב: [ישעיה י, לג]: ''ורמי הקומה גדועים'' וכתיב: [דברים ז, ה]: ''ואשריהם תגדעון'' ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר: [ישעיה כו, יט]: ''הקיצו ורננו שכני עפר'' ''שוכבי עפר'' לא נאמר, אלא ''שכני עפר'', מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר: [תהלים קלח, ו]: ''וגבוה ממרחק ידע''. |
|
|
שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (אבות א) אחד היסודות בתלמוד
תורה הוא הקביעות. ולזה צריך האדם שישים את מגמתו כל ימי חלדו, לקבוע זמן
מסויים ביום, כל אחד לפי יכולתו שזמן זה יהיה מוקדש רק לתורה. חוק ולא יעבור.
אדם שלומד במשך היום אפילו שעה אחת אבל בקביעות ובהתמדה עצומה, בבחינת חומה
שאין להזיזה. מעלה עליו הכתוב כאילו למד חצי יום, שהגמרא אומרת ''כל הקבוע
כמחצה על מחצה דמי''. כך כתב הבן איש חי בספרו הטהור ''בן יהוידע'' על הש''ס.
הגר''א מפרש קבע מלשון
גניבה. שנאמר ''וקבע את קובעיהם נפש''.
(משלי כב, כג) צריך כל אדם לגנוב מזמנו
ללמוד תורה. חז''ל הקדושים דרשו על הפסוק ''אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם
דלת היא נצור עליה לוח ארז'' (שיר השירים)
דהיינו אם אדם הוא קבוע כחומה זו העומדת איתן נבנה עליו טירת כסף. אפשר לבנות
עליו. אבל אם האדם בבחינת דלת שמסתובבת על צירה פעם פתוחה ופעם סגורה תורתו
נעשית קרעים לא עלינו. ואז תורתו צועקת אם תעזבני יום יומיים אעזבך.
|
|
לחיי אדם יהודי יש שווי עצום ורב ונשגב, כל רגע בחייו אין גבול לערכו, ולכן אחת
המצוות המוטלות על האדם היא לשמור על חייו וקיים עליו איסור תמידי, שלא להכניס
את עצמו למקום סכנה כמו שכתוב
(דברים ד טו) "ונשמרתם מאד לנפשותיכם, רק השמר לך ושמור נפשך מאד". פעמיים נאמרה המילה
מאוד להדגיש בפנינו שאין להקל ראש בשמירה על החיים. תיקון המידות
|
צור קשר: raktora@walla.co.il |
|
רשימת המאמרים שבדף זה כמה צריך האדם להתדבק במידת החסד במעלת שמירת הלשון מדיבורים אסורים הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר
|
|
|
|
רק בשמחה
כתב מרן החיד"א ישתדל מאוד שכשעושה מצווה או לומד תורה יהיה בשמחה גדולה מאלפי זהב וכסף על שזכה ללמוד בתורה או לקיים מצוותו יתברך, ובודאי שזה ימשיך עליו קדושה יתרה. והגיד רבינו האר"י זצ"ל, כי לא זכה לכל חכמתו הרמה ונפלאה כי אם ע"י השמחה הגדולה שהיה שמח בלימוד ובמצוות לאין קץ. מורה באצבע |
|
|
|
|
|
|