בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות (אבות פ"ד מי"ג). כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג); כתר מלכות זכה בו דוד עליו השלום, שנאמר "זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי" (תהילים פט, לז); כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד) - כל מי שירצה, יבוא ויטול. שמא תאמר, שאותן כתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלכו, ורזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישרו" (משלי ח, טו-טז); הא מדת, שכתר תורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות (יומא עב, ב). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ, שנאמר: "יקרה היא מפנינים" (משלי ג, טו) - מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים (הוריות יג, א).

אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה (ב"ק יז, א). ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"א מ"א) - זה הלומד על-מנת ללמד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה, ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקימה אז יש לו שכר כאלו קימה, כיון שנתעכב מחמת קביעתו, ונמצא ששכר עשייה ולמוד בידו; אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצווה בעת הביטול ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצווה אינו מדקדק בה כראוי, על זה לא נאמר תלמוד תורה כנגד כולם.

מי שנשאו לבו לעשות מצווה זו ולקיים כראוי לו ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים בטלים, ולא ישים אל לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד, אלא כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל (אבות פ"ו מ"ד). ואם תאמר: עד שאקבץ ממון וכשאפנה מעסקי אז אחזר ואקרא ואשנה - אם תעלה מחשבה זו בלבך, אז אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי (עיין אבות פ"א מט"ו). ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה (אבות פ"ב מ"ד).

כתיב בתורה: "לא בשמים הוא" (דברים ל, יב) - פירוש, בגסי הרוח: "ולא מעבר לים הוא" (שם פסוק יג) - פירוש, באותם שהולכים מעבר לים (ערובין נה, א). לפיכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ולא כל המרבה בסחורה מחכים (אבות פ"ב מ"ה).

ואמרו חכמינו: הוי ממעט בעסק ועסק בתורה (שם פ"ד מ"י). ומתוך שאדם עוסק בתורה לשמוע, וטרח ויגע לשם שמים, אז נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות, ומוצא טעם והלכות מעצמו, מה שלא למד מעולם ומה שלא נתן אפילו למשה מסיני, כאשר מצינו באברהם אבינו זכרונו לברכה (ב"ר צה, ג), שלא למד מעולם משום אדם, אך מעצמו היה יושב ומחשב אחר המצוות, ולמד מלבו כל התורה והמצוות, עד שהעיד עליו הכתוב: "וישמר משמרתי, מצוותי חוקותי ותורתי" (בראשית כו, ה). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו ערובי-תבשילין היה יודע.

וגם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אברהם אבינו עליו השלום למד ארבע מאות פרקים . ומי למד לו כל זה? אלא נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות ונובעות לו חוכמה ותורה. וכן מצינו ברבי אליעזר הגדול, מתוך שעסק בתורה הרבה העידו עליו רבותינו זיכרונם לברכה, שנתגלה לו מה שלא נתגלה למשה מסיני (פרקי ר"א פ"ב). וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מדורו של משה רבנו עליו השלום עד דורו של יהושע, ומיהושע לזקנים ולנביאים ולאנשי כנסת הגדולה ולתנאים ולאמוראים ולגאונים ולכל חכמי הדור, שעסקו בתורה הרבה ונתנו נפשם עליהם, נתגלו להם רזי תורה וסודי חוכמה מה שאין אדם יכול למצוא מעצמו. וכבר מנו חכמינו זיכרונם לברכה בפרקי אבות (פ"ו מ"ו) ארבעים ושמונה דברים שנקנית התורה בהם. ומי שיעלה על לבו להיות זוכה לדרך התורה, יטריח לקיים אותם ארבעים ושמונה דברים, ואז יעלה לכל טוב.

וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמוד כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי הלומד שאר מלאכות אפילו יבטל ממנה כמה שנים לא ישכחנה, אבל כשלומד תורה ואינו חוזר מיד שוכח; ואפילו אם יחזר מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה ישכח הכל. והדין נותן, כי כל מלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחילה, אבל בעשייתן אינן צריכות לב, אך עושה מלאכתו וחושב הנה והנה; אבל הלמוד אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך לבו לכוון שמועתו, ולא לחשב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו, לכן מי שיפנה לבו לבטלה מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו.

וגם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אם אין אדם שוכח מה שלמד, אם-כן היה לומד כל התורה כולה ואחר-כך היה הולך בטל, והבטלה מביאה לידי שעמום ולידי עבירה (כתובות נט, ב), לכך נגזרה גזרת השכחה, שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי מעשים טובים וזכות, כי כאשר הוא עוסק בתורה והוגד לו עונש העבירות וזכות המצוות, אז נותן אל לבו לעשות הטוב. ויגיעת התורה משכחת ומונעת אותו מן העון, אבל הבטלה גוררת את העון ומורידתו לשאול. לכן יהא זריז לעסק בתורה תמיד יומם ולילה, ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במיטתו. ואם אינו יכול ללמד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו, ויהא דעתו על למודו שלא יסיח דעתו מלמודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), כי אינו אומר "ודברת בו יומם ולילה", אלא "והגית בו", והגיון אינו אלא בלב. ועל זה נאמר: "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). וזהו שנשתבחו רבותינו זיכרונם לברכה שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה: או היו לומדים וגורסים, או היו מחשבים בלבם בשמועתם או בלמודם.

לכן תתן לבך וכל דעתך על התורה בכל עת, כי אדם לומד בתורה חוכמה ודרך-ארץ וענווה וצניעות וכל מעשים טובים,

ומן השמים עושים לו צרכיו, והתורה משמרתו ומגדלתו ומרוממתו, כמו ששנו חכמים (אבות פ"ו מ"א): רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה; ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו. נקרא רע, אהוב וכו', ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הרי שכר פריע בעולם הזה, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיה סד, ג), ואין למעלה הימנה לעולם הבא.

איתא במדרש (רות רבה א, ב): רבי שאל לרבי בצלאל: מהו דכתיב "כי זנתה אמם" (הושע ב, ז)? אמר לו: אימתי נעשית דברי-תורה כזונה? בזמן שבעליה מבזים אותה. כיצד? חכם יושב ודורש "לא תטה משפט" (דברים טז, יט), והוא מטה משפט; "לא תכיר פנים" (שם), והוא מכיר פנים; "ולא תקח שחד" (שם), והוא לוקח שחד. וכן דרשו רבותינו זיכרונם לברכה: "וחכמת המסכן בזויה" (קהלת ט, טז) - איזה חכמת מסכן בזויה? זהו שהוא עני במעשים טובים אז חכמתו בזויה. וכשיורה הוראות לעשות טוב והוא אינו עושה, אז אין דבריו מקובלים. ולא המדרש עיקר, אלא המעשה (אבות פ"א מ"ז).

לכן יש לכל אדם לכוון מעשיו לשם שמים וראה והבן מאלישע בן אבויה, בשביל שלמדו אביו תורה שלא לשמה לסוף נהפך למינות. דאמרינן בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) ובמדרש קהלת (ז, יח): כשנמול, עשה אביו סעודה לחכמים והזמין לרבותינו, לרבי אליעזר ורבי יהושע ושאר חכמים, והיו יושבים בסעודה ומדברים דברי-תורה, עד שבא האש סביבם. בא אביו של אלישע ואמר להם: רבותיי, וכי באתם לשרף את הבית?! אמרו לו: אינו כן, אלא שמפני שאנו חוזרים בדברי-תורה ונביאים וכתובים, והדברים מעידים בינותינו שמהר-סיני נתנו ומתוך האש נתנו. אמר: כיון שאני רואה שכך כח התורה, אם נתקיים לי בן זה אני נותנו לתורה. ובשביל שהיה מתכון שלא לשמה, אלא לכבוד, נהפך בנו למינות. ואף-על-פי-כן, לעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ: ).

הלוואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים. ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה, אז היו לומדים והיו בקיאים בתלמוד, והיו מתאווים ללמד, כי היה להם לב להבין בקל, והיה אדם בא ללמד לעולם, נים ולא נים, תיר ולא תיר, והיו מוסיפים בכך יראת-שמים שלמה, וגם היו מתרבים התלמידים והיו עוסקים תמיד בתורה; אבל עתה מרוב טורח השמועות נעשית עליהם ההלכה כמשא כבד, ולא יוכלו עוד להביט בה, ומתוך כך עוסקים בשיגעון בליצנות, ומבלבלים ומבטלים ועוסקים במיני תחבולות ואין להם יראת-שמים.


 

אורחות צדיקים שער התורה